אמי משגעת אותי

שלום רב, אני בת 25, מתגוררת כבר חמש שנים מחוץ לבית, עובדת ולומדת. אחת לשבועיים אני מגיעה לבקר את אמי ושוהה בביתה במהלך הסוף שבוע. הבעיה היא שאין פעם שאני ואמי לא רבות. אמי היא אדם מאד שתלטני, חייבת לומר את דעתה בכל נושא, ומשוכנעת שדרכה היא תמיד הנכונה, (היא גננת והיא חושבת שהיא צריכה לחנך את כל העולם). לעיתים היא אפילו מתערבת בשיחות פרטיות שלי עם חברות ומחווה את דעתה בנושא השיחה. אני מרגישה כעס רב על התנהגותה ועל כך שהיא אינה מבינה שאני אדם מבוגר וזקוקה לפרטיות. יש לציין שגם אחותי הבוגרת מצדיקה אותי, והיא רבה עם אמי על אותם נושאים. איך פותרים את הבעיה? האם להתרחק לתקופה מסויימת ולהגיע לבקר לעיתים רחוקות יותר? תודה.

ענבל, קיימות שתי אפשרויות: 1. תתקיני לך מנעול על הדלת של החדר (הסבירי לאימא שזה לא בגלל שאת אוהבת אותה, אלא את רוצה וצריכה את הפרטיות שלך(. 2. אל תביאי את החברות שלך אליה. בכל מקרה, על שתיכן להתאים ציפיות האחת לשנייה. עדי

מה לעשות ההורים שלנו רוצים להיות מעורבים בחיים שלנו גם בבגרותנו קשה להם להשלים עם העובדה שאנחנו כבר גדולים ויכולים בעצמנו. אני סיגלתי לעצמי התנהגות שונה ,אני לא מתעצבן ,אני מקשיב למה שיש לאמא שלי או אבא שלי להגיד ואז אומר להם שאני מכבד את דעותיהם מאוד אבל אתם יודעים שאני יעשה מה שאני רוצה. אם היא ממש יורדת לחייך נסי לצמצם ביקורים או שיחות בנוכחות שלה כי בסך הכל זאת אמא ואמא יש רק אחת גם היא עולה על העצבים.

לדעתי את בהחלט צריכה להתרחק מעט ולבקר אותה ובבית פחות אם אכן היא חודרת לך יותר מידי לפרטיות ומפריעה לך לנהל לבד את חייך כמו שאת רוצה,חוץ מזה אם אתם כל הזמן רבות אז זה גם מפריע ומעצבן בטוח שאת שתיכן וכנראה שאתם לא יכולות להסתדר אז בשביל השקט הנפשי שלך והבטחון שלך כדאי לך פחות להתקרב אליה ולדבר איתה כמובן אפשר לנסות לומר לה הכל ולהסביר לה ולתקן את היחסים אבל אם כבר שנים זה לא הלך ואת כבר בת 25 ולאמך יש את האופי המסויים הזה שום דבר לא ממש יעזור ולא צריך להילחם ולהתעצבן כל פעם מחדש אלא פשוט לתפוס מרחק ולשמור על השאר. גם לי יש בעיה דומה ואני בגילך ועדיין גרה בבית וזה עוד יותר קשה לי אבל למדתי להתרחק ולומר מה שאני חושבת ולהעמיד במקום וככה פחות להתעצבן ולריב כל הזמן-זה עד לפחות שאתרחק מהבית ואתחיל לחיות לבד את חיי.

ענבל יקרה, גם לי היתה אמא שהרגיזה, ועיצבנה אותי, רבתי איתה מקרוב, והתגעגעתי מרחוק, חשבתי שהיא נודניקית, ושהיא חושבת שהיא חכמה וכו' וכו', עד שהיא נפטרה, אז הבנתי מה הפסדתי, הלואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, עצותיה אז שנראו לי לא רלוונטיות, היו כל כך חכמות, דעותיה, שנראו לי מיושנים, מוכיחים את עצמם היום, ואני כל כך מצטערת על כל העבר מה שקרה בעבר, אמא יש רק אחת, ואת לא תביני את אמא שלך עד שלא תהיי אמא בעצמך, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. היום אני עצמי אמא, לבני עשרה, היום אני מוצאת את עצמי, אומרת דברים ועוש דברים מאוד דומים למה שאמי עשתה, ונראה לי כאילו דה ז'ה וו. הילדים שלי לפעמים מגיבים לפעמים ברוגז, אבל הם גם מגיבים בצורה עינינית. אני תמיד חוזרת לפניהם, שאין פה שום מאבק כוחות ביננו, אני לא נגד הבן, או הבת שלי, אני האמא, וזכותי לחנך את ילדי, כמו שהיתה לי זכות, להחליף להם טיטול, לקנח את הצואה מהטוסיק שלהם, לקום בלילות, ולקחת אותם לרופא, ללכת למורה, לתת פתק על איחור או חיסור, או על אי הכנת שיעורי בית גם כשזה לא היה ממש מוצדק. זכותי לומר את דעתי בענינים שלהם. עד רמה מסוימת, אני לא מדברת על חטטנות חולנית אני אמא, ואני לצד הילדים שלי ולטובתם, ואת צריכה לזכור את זה כשאת עומדת ליד אמא שלך, היום את גדולה וחושבת שגם יותר חכמה ממנה, לה יש יתרון של עשרים שנות חיים יותר ממך, הי חיה בדור הקודם, ומכירה את הדור הזה, אמא שלך יותר חכמה ממך, גם אם תלמדי יותר שנים באוניברסיטה. זה ירגיז אותך אולי, אבל חוכמה לא קונים במוסד אקדמי, אלא בחיים האמיתיים. לדעתי מה שאת צריכה לעשות זה, לשבת לשיחה עם אמא שלך, להבהיר לה שאת מעונינת בפרטיות מסוימת בחיים שלך, אבל מצד שני, אל תבואי סוף שבוע לבית אמך, תסגרי בחדרך עם חברותיך, תהני מהאוכל שלה, מהכנסת האורחים, מהכביסה, ומהסלטים שהיא שולחת איתך לדירה שלך, ולא תשתפי אותה ולו במעט במה שקורה איתך, ותקשיבי במעט סבלנות למה שהיא אומרת, (גם אם זה לא מקובל עליך, תחשבי כאילו היא היתה שכנה, עם השכנה לא היית רבה? אז ודאי שאסור לריב עם אמא.) כי לו בתי היתה עושה את זה הייתי נפגעת עד עומק נשמתי, כי בבית שלי זה לא בית מלון. ואת יודעת מה, זה לא יפה מצידך בלשון המעטה, לבוא לבית אימך, להפר לה את האיזון, עם המריבות שלך, ולחזור חזרה. זה מכוער, ואכזרי ותחשבי על זה..

יעל שלום, התרגשתי לקרוא את תשובתך, והדבר שהכי מכאיב לי זה לדעת שבאמת יום אחד בעוד שנים רבות לאחר שאמי תלך לעולמה אני מאוד אתגעגע אליה. אבל הבעיה היא שבחיי היום יום אנחנו לא חושבים על העתיד, וקשה להתעלות מעל עצמנו כי הרגע מעצבן, ואילו העתיד עוד רחוק. באופן אובייקטיבי אני עדיין חושבת שיש תכונות באמי שממש עולות על העצבים ומזה אני לא יכולה להתעלם.... אבל מצד שני אני בעצמי אולי עוד קצת ילדותית ומחמירה את המצב עם תגובותיי. מי אמר שהחיים פשוטים שיקום.....