פוסט טראומה

http://www.macom.org/ptsd.asp "אור

קראתי וזה מאוד מעניין.

גם אותי. עדי

אתה זוכר שקראת לי בובי? בובי בשורוק חזק, ותפסת לי את היד ברחוב ליד הסינמטק וצעקת חזק חזק, כאילו רצית שכל העולם ישמע. ואני שמעתי וחייכתי והבטחתי לאהוב לנצח, כמו כישוף, אהבת מאה שנים, בלי נשיקה מתוקה שתעיר אותי או שיהיה שם תפוח ונסיך עם סוס ולא יודעת מה. אולי איזה סרט צרפתי שיעשה לי עודף אינסולין. ואתה היית קרוב, מרחק הבל פה, וכל מבט שלך כתרועת נצחון שלי, אתה שלי, אתה שלי אתה שלי. וכוסאמו הרוחות, והגשמים, והשקרים הקטנים, והעצבים הרופפים, אתה שלי. כלומר היית. ועכשיו זה כבר לא אותו דבר. מקודם פגשתי איזה אחד, יכול להיות אבא שלי, בטח אם הייתי מספרת לך היית אומר על זה משהו, כמו: ``תפסיקי לחפש דמות אב, שרמוטה קטנה``, ואני הייתי נעלבת, והיית אומר שאתה סתם צוחק, ושלא איכפת לך להתחיל לאכול בשר ולגדל איזו כרס שתדפוק לך את הצ`קרה ההיא של השליטה או מה שיש לך בבטן רק בשביל שתהפוך לאבא שלי כשאצטרך. אז חזרתי עכשיו הביתה, ועוד פעם ריק לי, וישבתי ושיחזרתי את השיחה עם דמות האב התורנית שלי, וקלטתי שכל הערב השוויתי ביניכם, שאתה יותר צעיר ויותר יפה ויותר מעניין ושאותך רציתי לנשק ישר על ההתחלה, ושאותך אהבתי מהרגע הראשון, ושאתה הרבה יותר שווה ויותר מקשיב. והוא כל מה שאתה לא, איש עסקים עם בגדים יפים ואוטו מודל 88 ושיער מאפיר וקמטים מסביב לעיניים, קמטים של עבודה קשה. לא כמו שלך, של אושר וחיוכים. ישבנו בקפה ההוא ליד הסינמטק ופתאום הוא קרא לי בובי, עם שורוק חזק כמו שלך, ואני הסמקתי והוא חשב שזה בגללו ורציתי לצעוק חזק שתשמע עד הבית שלך שם רחוק שאתה חסר לי כל כך, שאני לא מפסיקה לחשוב עליך, לפחות שלושים פעם ביום, בעיקר בלילה, בעיקר כשאני חולה, כמו עכשיו, נזכרת איך באת אז לטפל בי. כל פעם אני עוברת עם האוטובוס ליד החיים שלך, אני כמעט מתפתה לרדת ארבע תחנות לפני הבית שלי ולדפוק איזה גרפיטי מתחת לאף שלך, לכתוב לך שבבקשה תחזור, ונתחיל מחדש, ונשבור ת`ראש איך לא לחזור על השטויות של העבר, ותגיד שאתה אוהב אותי, ושתמיד אהבת, גם מרחוק, מהדרום ומהצפון או ממרכז תל אביב. אתה חסר לי. אוף, נקרעת לי הנשימה. נקרעת לי הנשמה. היום סיפרתי לחברה שלי כמה, ובפעם הראשונה מאז הפעם האחרונה היו לי דמעות בעיניים. תחזור, טוב?