פורום פסיכולוגיה קלינית

כאשר חיפשתי טיפול פסיכולוגי לפני מס' שנים התברר לי שאין הבדל במחירים ולמעשה אין טעם לעשות סקר שוק. גם לשאול בטלפון "כמה אתה לוקח?" מיותר בד"כ. ההפרש בין היקר ביותר לזול ביותר היה 50 ש"ח לפגישה וזה אחרי עשרות שיחות טלפון מאחד לשני. כולם גם דרשו להגיע פעם בשבוע לפחות. בסופו של דבר הלכתי למישהו פעם בשבועיים במשך שנתיים. היה לי מאד קשה להיפרד ממנו אבל השיקול הכלכלי הכריע והטיפול הסתיים. היום אני מוצא את עצמי מתלבט שוב -מכיוון שאין הבדלים משמעותיים בין אחד לשני אני שואל אם ליפול על השם הראשון שאני אמצא או בכל זאת להתחיל לברר בטלפון את כל הפרטים לפני שקובעים פגישה ולגבש לי רשימה של מועדפים. מה דעתכם?

מומלץ שתקבל שם של מישהו מוכר שיש עליו המלצות טובות ממטופלים אחרים (תנסה לשאול חברים , שכנים, גורמים מקצועיים וכו'). ובסך הכל כמו שאמרת בשביל הפרש של 50 ש"ח לא כדאי לעשות סקרים

חבר'ה, בלי כוונה לפגוע.. אני פשוט בשוק! הפואנטה זה לא ה- 50 ש"ח הפרש בין מטפל למטפל, למרות ש- 50 ש"ח לפגישה זה כ- 200 או יותר ש"ח לחודש, כך שזה דווקא נראה לי כן משמעותי.. אבל כאמור, לא זו הנקודה. חשוב מאד !!! למצא מטפל מנוסה, אחראי, מתאים שכמו שהמליצו לך, קיבלתם עליו המלצות, שמעתם עליו. אפשר גם לקבוע פגישה ראשונה אצל מטפל בידיעה שמדובר במעין ראיון הדדי.. אפשר להיפגש עם כמה מטפלים לפגישה חד-פעמים עד שתמצא את המתאים לך ביותר. זה ממש לא מצרך שקונים בסופרמרקט! מצרך הרבה יותר רגיש ומורכב, וגם חשוב!

סלע, אם הכסף אינו השיקול העיקרי, בכל זאת כדאי לעשות "סקר שווקים" קטן. ז"א לדבר עם אנשים אחרים שנמצאים בטיפול, להתמקד יותר בפסיכולוגים שעוסקים בתחום אותו אתה מחפש וכו'. מאידך, מכיוון שהשיקול הכלכלי כן קבע בסופו של דבר, אז כדאי לחפש את אלו שזולים יותר. 50 ש"ח לפגישה זה משמעותי בחשבון המצטבר. HERA.

סלע בטיפול פסיכולוגי ישנם שני מרכיבים א. מקצועיות ב.יחסים בין אישיים שניהם חשובים בדיוק באותה מידה. לא כל פסיכולוג שטיפל טוב באחד מידידיך יהיה טוב עבורך. כמוכן יכול להיות פסיכולוג מוערך מאד בתחומו אשר כתב הרבה מאמרים ובכל זאת לא יתאים עבורך. אך בד בבד חשוב שיהיה מודע לבעייתך ושיהיו לו הכלים לטפל בך אין "רשימת מועדפים" שתוכל לעשות מכיוון שלא תדע מה תעדיף אלא אחרי פגישה או שתיים ולפעמים יותר. הניסיון עושה את ההבדל

סלע שלום באמת לא קל לבחור פסיכולוג מבלי להכיר אף אחד. זה תחום בו רוצים לפנות עם המלצה למישהו. אתה יכול לנסות ליזום פגישה ולהתרשם מהמפגשים הראשונים האם זה מתאים. אם אתה מאזור המרכז אוכל לנסות להמליץ לך על כמה פסיכולוגים ותוכל לבחור מהם. במידה וכן שלח אלי מייל. בברכה ד"ר אורן קפלן

מטפלים פרטיים, לא פחות מ250 ש"ח ומאידך קיימת ביקורת רבה על השירות הציבורי והאפשרות לעבור טיפול ארוך שם קופ"ח מכבי ומאוחדת יתנו הנחה של עד 180 ש"ח לפגישה אך לתקופה מוגבלת ופגיעה בפרטיות וקופ"ח כללית להמתין בתור ולקבל טיפול מוגבל מכל הבחינות

מיואש שלום אנא קרא את תגובתי למעלה לנושא הטיפול בשירות הציבורי בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, עד כמה מסכימים ביניהם אנשי המקצוע בקשר לקיומה של MPD? לפי מה שאני יודעת (ולא בטוחה שזה נכון) יש מחלוקת בנושא. זה נכון? אם כן, למה? תודה, HERA.

הרה אין מחלוקת על כך שיש אנשים שסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית. הפרעה זו בצורתה החמורה ביותר היא פיצול אישיות או ריבוי פנים. לגבי החלק החריף הזה יש מחלוקת האם הוא באמת קיים, ויש הסכמה שהופעתו כמו בסרטים, אם קיימת, היא נדירה ביותר. הפרעה דיסוציאטיבית איננה נדירה וקוראת לצערנו לאנשים רבים. מקובל לחשוב שהיא נובעת מטראומה מקומית או שנמשכה על פני זמן והתפתחות. היא גורמת לניתוק של חוויות מסויימות כך שהאדם אינו תופס או זוכר את כל הוויתו בכל זמן נתון, ומזמן לזמן זוכר מתנהג וחווה דברים אחרים, מה שיוצר תחושה של אישיות מרובת פנים. למעשה אפשר לומר שכל אדם מתנהג אחרת במצבים שונים, אך אצל אנשים שסובלים מהפרעה זו מדובר בתופעות חריפות, שפוגעות בסופו של דבר בתפקוד החיים התקין. בזמן טראומה הגוף כפעולה הגנתית צריך לנתק את החוויה מהתודעה כדי לשרוד. לדוגמא, אדם שאיבד רגל בפיגוע או אירוע מלחמה ובזמן ההתרחשות ער ומודע למה שקורה סביבו. כדי להתמודד עם הטראומה והכאב המוח יוצר דיסוציאציה, ניתוק, כנגד הכאב הגופני והנפשי במצב זה. אנשים רבים יעבדו אח"כ את האירועים הקשים וישלימו עימם. אחרים יפתחו תסמונת פוסט טראומתית, חלקם לכל חייהם. חלק מהאנשים, במיוחד הסובלים מתסמונת פוסט טראומתית עלולים לפתח הפרעה דיסוציאטיבית. התופעה נפוצה במיוחד אצל ילדים שעברו התעללות מינית בילדותם וקורבנות אלימות ואונס. מדובר בבעיה קשה שדורשת טיפול נפשי ממושך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה. אז MPD היא למעשה הופעה חריפה יותר של הפרעה דיסוציאטיבית? מדוע אנשי מקצוע רבים לא מוכנים להכיר באישיות מרובת פנים? (אני לא מתייחסת כאן לסרטים, שבד"כ מציגים הכל בצורה מוגזמת) זה בגלל שאין מספיק תיעוד של ההפרעה? למה, בעצם, היא לא יכולה להתקיים? או מוטלת בספק?

שלום בזמן האחרון ביררתי את האפשרות לפסיכותרפיה במסגרת התחנה לבריאות הנפש. נאמר לי שלמרות הבירוקרטיה הדבר אפשרי אבל כרוך בפרידה מהפסיכיאטר הנוכחי שמלווה אותי כבר שנתיים וחצי. למרות שאני והרופא לא עוסקים בפסיכותרפיה יש לי חשש כבד מלהיכנס לחדר ולשוחח ב 4 עיניים עם פסיכיאטר אחר או פסיכותרפיסט אחר . האם זוהי תופעה מוכרת שאול

שאול שלום כל שינוי עלול גם לעורר מתח, בעיקר כשמדובר ביציבות הרגשית. שינוי הוא הזדמנות אבל אבל גם סיכון מסויים. זה טבעי שאחרי שנתיים וחצי של ליווי תרגיש חשש מהחלפת מטפל, גם אם לא עסקתם בפסיכותרפיה. אני מציע שתשתף את הפסיכיאטר הנוכחי שלך בחששותיך ולמרות שאתם לא עוסקים בפסיכותרפיה נסה לדבר איתו על כך ולקבל את עצתו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. אני בת 26. בשנתיים האחרונות ירדתי המון במשקל. כיום משקלי נע בין 45 - 47 כשגובהי הוא 163. היתה תקופה שבה כמעט ולא אכלתי, ועכשיו אני אוכלת (לא כמויות גדולות) אבל אחר- כך אני הולכת להקיא. אני יודעת שזה לא טוב, ובכל זאת איני מצליחה להפסיק. אני כל הזמן חושבת שהתקופה שבה לא הייתי אוכלת היתה יותר טובה מזו שבה אני אוכלת ומקיאה. כשלא הייתי אוכלת, היתה לי שליטה מלאה על מה שאני מכניסה לפה, ועכשיו אני מרגישה שאני לא שולטת במצב. אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לפנות לרופא המשפחה.... למי אני יכולה לפנות? האם אני צריכה לכת לטיפול? כי לפעמים אני מרגישה שאני אוכל לפתור את זה לבד- אם אני באמת ארצה בכך..

רופא המשפחה ידע לאן להפנות אותך ואת צריכה לעשות את זה באופן מיידי.

חגית, את אכן נמצאת בתת-משקל, דסר שכרוך בסיכונים מרובים. הפרעות אכילה, בהרבה מקרים, כרוכות בצורך לשלוט במה שקורה מסביבך. רופא משפחה יכול לומר שיש לך בעיה, אבל הטיפול צריך להיעשות ע"י שילוב של אנשי מקצוע: דיאטנית, פסיכולוג ופסיכיאטר. את השילוב הזה אפשר להשיג בפניה לאחת מהמרפאות בארץ שמתמחות בהפרעות אכילה, או בעמותות כמו "שחף" או "אביב". המחשבה שתוכלי לפתור את זה לבד מובנת אך שגויה, מכיוון שבשלב מסויים ההפרעה משתלטת על האדם, ואין מוצא, אלא בפניה לטיפול מקצועי. אל תתמהמהי, חבל על כל יום שעובר בלי טיפול. HERA.

חגית שלום אכן כפי שכתבו לך כדאי לפנות בהקדם לטיפול. טוב שאת מודעת לכך שקיימת בעיה, אבל ברוב המקרים מודעות זו לא תעזור לך להשתלט על המצב לבדך. פני לטיפול בהקדם האפשרי כדי למנוע נזקים גופניים שאינם הפיכים. הפרעת אכילה שמחמירה עלולה להיות סכנת חיים של ממש ולא "סתם" דיאטה חריפה. תוכלי להיעזר אולי באתר של אביב http://www.solgar.co.il/aviv בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ! יש לי אחוזים מסוימים לדברי הרופאים 40% לחולות במחלה (או תופעה) שאמורה להפוך אותי מאדם לא מוגבל למוגבל. האם יש צורך בכלל לחשוב על זה כי יש סיכויים שלא יקרה לי כלום. השאלה נובעת מכך שלדעתי העבודה שאני עובדת היום לא תתאים לי במקרה והמחלה תתפרץ. האם יש ענין להכין את עצמי לדבר שאולי לא יקרה? ובמידה ויקרה יתכן שחשיבה ולמוד של תחום עבודה אחר היום שאני בריאה אכן תעזור לי בחיים. אני מסופקת מה דעתך? תודה מראש אנונימיצ

אנונימית שלום את לא יכולה להתעלם לחלוטין גם אם את רוצה. צריך ללמוד לחיות עם הידיעה הזו וכמובן לפתח חשיבה חיובית שהדברים יסתדרו. החרדה מפני העתיד קיימת ואי אפשר להתכחש לה. אולי כדאי דווקא לפתח כלים להתמודדות. פסיכולוגים רפואיים מתמחים בנושאים כאלה והייתי ממליץ לך לנסות ולפנות לטיפול אפילו למספר פגישות כדי להיערך להתמודדות הנפשית עם אי הוודאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! ראשית תודה רבה על התשובה שמחזקת אותי שאין להתעלם מהמציאות שזה אולי יקרה ושאני חייבת לתת את הדעת על האולי.. אני מתמודדת לדעתי עם שני בעיות 1.הפחד וחןסר הוודאות להפוך מאדם רגיל למוגבל(אולי) ולהיות תלויה באנשים מבינה כספית ותעסוקתית ומתשובתך הבנתי שאין צורך להתעלם מזה לכן מאחר ויש לי עדין מרץ אני צריכה לחשוב על שלוב של לימודים בתחום עבודה נוסף למקרה הצורך(מה שמצריך ממני השקעה כספית שלמרות הספק היא שווה כי אני נהנית ללמוד דברים חדשים)ע"מ שלא אהיה תלויה באחרים. (עם בעיה זו אני מסוגלת להתמודד ולהנות ממנה) 2.מה שקשה לי יותר מכל מכל זה היחס של החברה הקרובה הסובבת אותי הקרובים ובעיקר הורי. הם אינם מוכנים לקבל אפילו לרגע אחד שמשהוא יכול להשתנות אצלי, למרות דברי הרופאים. לטענת הורי מאחר והרופאים טוענים" שאין להם מספיק מידע מדויק ,עקב נדירות המחלה אבל במצבי יש לי סיכויים גבוהים לחלות", אין להתיחס לדברי הרופאים ברצינות כי להרופאים אין מספיק מידע. לדעתי ההורים שלי מתעלמים מהמציאות כי קשה להם להשלים אם המציאות. הבעיה שהתנהגותם מקשה עלי כי אני לא מסוגלת לדבר עם האנשים שאני הכי אוהבת ולשתף ולהתיעץ אתם כמו שאני עושה בכל מקרה אחר.(ואני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד לבד) אני לא רוצה לשתף חברות בדבר מחלתי , כי אין לי חשק לסתם רכילות וסתיגמה. אני מרגישה שבמקום להתמודד עם המחלה שלי אני צריכה להתמודד עם החברה הסובבת אותי וזה קשה לי יותר מכל מחלה.(וחבל שאני צריכה להשקיע את הכוחות שלי בדברים שכאלה) במידה ואני צריכה לפנות לפסיכולוג רפואי מאחר ואני לא מתמצאת בנושא אולי תוכל בבקה להפנות אותי היכן אני אמורה להתענין ולמי לפנות .(אין לי את מי לשאול) תודה על התשובה שכבר שלחת לי ותודה מראש על התשובה שתענה לי אנונימית

שלום אני בשנות העשרים במקרים של מבוכה יש לי בעיה שאני מחיכת ואנשים מפרשים זאת לא נכון כיצד ניתן להתמודד עם זה? מה ניתן לעשות עם הסמקה , אני סובלת מזה מאוד אפילו עם שואלים לשמי אני מסוגלת להסמיק, יש לצין שבעבר הייתי יותר רגישה ומסמיקה יותר והתגברתי על זה אבל עדין אני מסמיקה די מהר תודה

רחל שלום אפשר לנסות לטפל התנהגותית בבעיה באופן ישיר, למרות שלדעתי כדאי היה גם לטפל במה שעומד מאחור, וזה קשור פעמים רבות לביטחון עצמי, תפיסה עצמית וכדומה. ניתן לטפל באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ובעזרת היפנוזה באופן ישיר בהתנהגותך בזמן מבוכה. אני חושב שבמקביל צריך לדבר גם על הגורמים הרגשיים שמביאים אותך למצבים מביכים או לתגובות במצבים מביכים, וכיצד את יכולה לקבל יותר את עצמך גם במצבים אלו כפי שאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשימחה אודה לרופא באם אקבל תשובה מהירה?

מה השאלה?

ביתי, בת 5 חודשים. עד גיל 4 חודשים הכל היה פחות או יותר בסדר. מאז, איננה מוכנה יותר לינוק בישיבה (כפי שהייתה עושה בד"כ), אלא רק בשכיבה, וגם היא עצבנית יותר. בבדיקות רפואיות לא נמצא כלום. היא עולה טוב במשקל, ולדעת הרופא לא צומחות לה עדיין שיניים. כל סדר היום שלה השתבש, וכעת התחברה האכילה לשינה (דבר שהשתדלתי לפני כן שלא יקרה), והיא נרדמת תוך כדי אכילה. היא איננה מוכנה יותר לקחת מוצץ, ונרדמת רק ע"י יניקה. לאחרונה היא החלה להתעורר פעמים רבות, גם ביום וגם בלילה (לאחר שכבר ישנה לילה מלא), והדרך היחידה להחזירה לישון היא לתת לה לינוק שוב. וכך חוזר חלילה. מאז לידתה היא ישנה איתנו בלילה במיטה (אך בעבר כאמור לא ביקשה לאכול כל הזמן), ניסינו להרדים אותה במיטתה שנמצאת בחדרנו, אך היא איננה מוכנה. האם קשורה התנהגותה לחרדה מפרידה (לאחרונה מרבה לשחק משחקי "קוקו")? האם יש מה לעשות, או שצריך לחכות שיחלוף מעצמו? תודה.

שרון שלום בגילאים הללו השינויים יכולים לקרות ללא הודעה מוקדמת וגם להשתנות שוב באותו אופן. ככל שהילדה גדלה היא מודעת יותר לסביבתה ומגיבה אליה. אני ממליץ לך להתחיל להוציא את הילדה ממיטתכם, זה רק יהיה יותר קשה בהמשך. אם מה שקורה משבש לך את הלילה או את החינוך שאת רוצה לתת תצטרכי לשקול לשים את הגבולות שלך לעניין. צפוי מאבק מצידה של הילדה אבל סביר להניח שאחרי זמן קצר החיים יחזרו למסלולם. לא כדאי להיות נוקשים מדי, אבל בהחלט כדאי להחליט מהם הגבולות שאתם רוצים לחיות איתם. בגיל 5 חודשים זה בהחלט משהו שאפשר להתחיל לפחות לחשוב ולתכנן אותו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני פונה אליך בבעיה שמטרידה אותנו מזה שנה- בהיות בננו הבכור בן שלוש ושמונה חודשים לערך, הוא התחיל לסרב ללכת לשירותים, להתאפק זמן ממושך עד למעלה משבוע. שנה חלפה, הוא טופל למשך זמן מסוים בתכשיר משלשל שנתן תוצאות טובות, אבל הבעיה חזרה בכל פעם מחדש. כרגע המצב הוא כזה- כשהוא מרגיש צורך לשירותים, הוא מתחיל "לקפוץ", להתנדנד ורוצה לשכב במיטה או לפחות לשבת- כל הזמן. אין מה לדבר על לצאת מהבית, או לשחק או לעשות משהו. החיים פשוט משובשים לגמרי. בסוף כשקשה לו ממש, אני מכריחה אותו לגשת לשירותים, משאירה לבקשתו את הדלת פתוחה, והוא יכול להיות שם אפילו שעה שעתיים, ובסוף עושה מה שעושה. מה עושים?

לאם שלום התופעה מוכרת ובד"כ חולפת מאליה. תהליך הגמילה עלול להיות מלווה בתופעות של התאפקות ארוכה וככל שיש בבית מאבק ותשומת לב לעניין הוא מחמיר. אני מציע להמעיט לדבר עם הילד בנושא ולנסות לא להכריח אותו ולא להשתמש בתכשירים משלשלים. אם הנושא יירד מסדר היום גם המתח שסביבו יפתח ויש סיכוי שהילד יפתח בעצמו הרגלים אחרים. אפשר להדגיש שההליכה לשירותים היא דבר פרטי וכשהוא רוצה הוא יכול ללכת. אפשר לשאול אותו פעם פעמיים ביום כבדרך אגב אם כבר היה בשירותים, אבל לא לעשות מזה עניין. הערה: אני מניח שאין מדובר בבעיה רפואית או עצירות על רקע רפואי, שכן במקרה כזה צריך כמובן להתייעץ עם רופא. בברכה ד"ר אורן קפלן

נא הגדרתך ל" פסיכופט" ול " מגלומן " תודה

כרמל, נפוליאון היה מגלומן. מדובר באנשים עם שגעון גדלות = כשיש הערכה עצמית או תחושת ערך עצמי מופרזות. פסיכופט (או סוציופט) - מתייחס להפרעה נפשית אנטי-סוציאלית = חוסר מוסריות, חוסר רגש ומידה מצומצמתשל חרדה או אשמה הקשורה לביצוע עברות. מדובר באנשים שינצלו אחרים לתועלתם ללא טיפת חרטה או רגשות אשם. רובם עבריינים (הרבה צווארון לבן), ונדיר שאפשר לטפל בהם או לשקם אותם, משום שהם חשדניים במיוחד כלפיי כל אדם. HERA.

רציתי לברר קצת יותר לגביי טיפוסים סוציופטים. ומה התרופות שניתן להשתמש בהן לטיפול במחלה הזו?!

אני חושב שהגדרותיה של הרה מתאימות לבקשתך.

אני אם לתאומים בני שנה ושלושה חודשים,[בן ובת]. בני הרבה יותר חברותי מבתי,בשל היותו חברותי הוא גורף את מירב תשומת הלב. בתי אינה חברותית כלל [הם נולדו פגים ובתי עברה מס' ניתוחים והיתה במצב קשה]. היא מעדיפה לשחק עם צעצועיה ולהתייחס להוריה בלבד. בנוסף קולה שקט מאוד וכשאנו יוצאים למשפחה בני מקבל יחס מועדף. העניין מתסכל מאוד, אני מודעת לעובדה שלא ניתן לחלק את תשומת בצורה מדוייקת וסטרילית. * האם עלינו להעיר לקרובי משפחתינו להפנות תשומת ליבם גם אל הבת? * כיצד אנו ההורים נקל על בתנו ונווסת נכונה את היחס? תודה מראש

יפעת שלום במידה וקרובי המשפחה זמינים ומבינים בהחלט אפשר לשתף אותם בדאגתך. עם זאת, אי אפשר בכל סביבה לדאוג לכך, ולכן בינתיים תוכלו אתם ההורים להיות מודעים לכך ולהעניק יחס דומה לשניהם. הם עדיין צעירים מאוד ובוודאי ישתנו במהלך הזמן. אין צורך לדאוג כעת, הדברים עשויים להסתדר מאליהם בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל כשנה מדיכאון נוראי(אני יודע שזה דיכאון ע"ס שאלון וקריאה דרך האינטרנט לא ביקרתי אצל פסיכולוג בעבר) המצב שלי רק מידרדר ואני לא יכול לסבול יותר אני מוכרח לפנות לטיפול, כיצד אני עושה זאת מה התהליך אני מוכרח מישהו/י שיעזור לי אחרת ארגיש ששום דבר בעולם לא ירפא אותי כיצד אבחר במישהו/י המתאים?

גדי, ההחלטה לפנות לטיפול מעידה על הרצון לשנות, וזה טוב. איך מתחילים? שאלה טובה. מטפל אפשר לבחור ע"י חיפוש בדפי זהב, קבלת המלצות מחברים, פניה דרך קופ"ח או פניה לשירות הציבורי. אי-אפשר להגיד מראש, שאכן הפניה הראשונה היא זו שתוביל לדרך המלך. צריכה להיווצר כימיה בינך לבין המטפל. אתה צריך לבדוק את הפן הכלכלי, שעלה פה הרבה לאחרונה. היחידים שמורשים לעסוק בתחום, מטעם משרד הבריאות, הם פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועוס"ים קליניים. HERA.

גדי שלום לפני שנתיים וחצי תקף אותי גל של דיכאון שהיה מלווה בסבל איום חולשה פיזית ובפעם הראשונה והיחידה הרגשתי חסר ישע בעיני עצמי. תוך שבועיים מפריצת הגל הדיכאוני פניתי לפסיכיאטר והתחלתי טיפול תרופתי. תוך חודשיים התאוששתי ובמשך שנה נעלמו התסמינים הדיכאונים באופן הדרגתי. צברתי ניסיון בשנתיים וחצי וזה מה שיש לי לאמר לך. 1. הכתובת הראשונה והיחידה הפוטנציאלית לפנייתך היא פסיכיאטר במסגרת קופת החולים . פניה לפסיכולוג גם במסגרת פרטית וגם במסגרת קופת חולים עלולה להיות בזבוז זמן כי לפסיכולוג אין רשות לרשום מירשמים וטיפול פסיכולוגי לבדו לא יכול להיות אפקטיבי במקרה של סבל נפשי קשה. 2. את האפשרות לפניה לפסיכיאטר או לגורם מאבחן אחר את צריכה לברר עם רופא המשפחה שלך. 3. באירוע דיכאוני יש מקום למספר מצומצם של שיחות עם פסיכולוג או עובד סוציאלי בתחילת האירוע הדיכאוני. 4. טיפול יסודי ומעמיק בשיחות שכרוך בהתמודדות לא פשוטה אפשר להתחיל בהרבה מקרים של דיכאון רק כאשר משתחררים מהדיכאון שלפעמים זה שנה אחרי שהארוע הדיכאוני פרץ. 5. חשוב להדגיש שמהות הטיפול היא לא רק התרופות אלא ליווי של איש מקצוע שעוקב אחרי המצב הריגשי של המטופל. 6. ישנו מיתוס שמי שזקוק לטיפול תרופתי מתמודד עם בעיות קשות יותר ממי שנזקק לטיפול בשיחות זהו מיתוס שאין לו אחיזה במציאות. יש הרבה מאוד מקרים של אנשים שהמענה שלהם הוא בטיפול שיחתי אבל בעיותיהם קשות בהרבה מאנשים שמספיק להם טיפול תרופתי בהצלחה שאול

גדי שלום קיבלת עצות רבות ומועילות. בשלב ראשון החלט האם אתה רוצה טיפול בשירות הציבורי או באופן פרטי. במידה ומדובר בדיכאון סביר להניח שתצטרך גם טיפול תרופתי אותו מקבלים ע"י רופא פסיכיאטר, אך גם במצב זה חשוב להיות במקביל במסגרת פסיכולוגית של שיחות כדי להבין את מקור הדיכאון והדרכים להתמודד בהמשך עם החיים. העצה החשובה ביותר לא להמתין ולפנות מייד לטיפול. לא מדובר בפתרונות קסם ומדובר בתהליך שלוקח זמן. חבל על כל רגע שאתה סובל. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית אני מודה לך ד"ר ולאנשים הנפלאים על ההתייחסות. העניין הוא שהסיבה לדיכאון ידועה אני עדיין מאוהב במישהי שאיתה הייתי שנים, למרות שאני מודע לכך שזה לא יחזור אני לא יכול להתגבר על זה, אף פעם לא האמנתי שאני יכול ליפול כך אף פעם לא חשבתי שאפשר להגיע כ"כ למטה ממש אין יותר טעם לכלום. האם מומלץ שאפנה ישר לפסיכיאטר כיון שמצבי חמור ביותר (אני די חושש מזה, ייתכן בגלל הסטיגמות של מי שפונה לפסיכיאטר ואני מקווה שאתבדה, אני בסה"כ בנאדם שהיה כ"כ מאושר ויציב כך שאני חושש שאם אגש לפסיכיאטר זה יגרום לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי בעייה של מישהו לא נורמלי(ואני מצטער אם אני פוגע במישהו במחשבות אלו) של מישהו שלעולם לא יהיה יציב ,תוית שתדבק בו לעולם מישהו שהחברה רואה בו כחולה נפש( סליחה על הבורות אבל לפחות כך אני רואה זאת) . לסיכום אני מוכן לעשות הכל רק כדי לצאת מהמצב הנוראי הזה אולם אני נורא חושש מהסטיגמה שתדבק בי כאשר אפנה לטיפול( זה נשמע הרבה פחות נורא לגשת לפסיכולוג מאשר לקחת תרופות ולגשת לפסיכיאטר) אבל נראה לי שלא יהיה מנוס מלגשת לטיפול הקיצוני ביותר, אם רק תוכלו לגרום לי להבין שזה לא כ"כ נורא לגשת לפסיכיאטר אודה לכם כ"כ.

לד"ר קפלן שלום האם טיפול בהיפנוזה יכול לרפא גמגום? תודה יפית

יפית שלום טיפול בהיפנוזה אכן עשוי לעזור לגמגום שאינו נובע מרקע פזיולוגי/נוירולוגי. במצב ההיפנוזה בד"כ נפסק הגמגום, ובטיפול צריך ללמוד להעביר את הניסיון הזה מתוך חדר הקליניקה לחוץ. לא מדובר בתהליך קצר, נדרשים כמה חודשים של עבודה ומודעות לכך שרגישות לגמגום במצבי לחץ תהיה תמיד, אבל שיש אפשרות טובה יותר לשלוט בזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. לפני כשנה סבלתי ממחלה מאוד קשה אשר הייתה מלווה בכאבים לא נסבלים. באותה תקופה, התחלתי לסבול מהתקפי פאניקה אשר נגרמו בשל הפחד מן הכאב. כיום, אחרי שהתגברתי על המחלה ועל הכאבים, קיים בגופי זכרון הכאב, ועדיין, בכל פעם שכאב הכי קל מתחיל להראות אותותיו באותו איזור בגוף, אני חשה כי התקף פאניקה עומד לקרות. עם הזמן למדתי להתגבר על כך וההתקף לא מתממש באמת, אבל רק ההרגשה הזו שהתקף כזה עומד להגיע, והפחד מפניו, גורם לי פעמים רבות לוותר על יציאה לטיולים או בילויים וכדומה. מה באפשרותי לעשות, למעט טיפול פסיכולוגי?

דנה, מלבד טיפול פסיכולוגי יש לך את האפשרות לפנות לפסיכיאטר, שיחליט אם מומלץ לתת טיפול תרופתי או לא. את יכולה לנסות דברים אחרים, כגון דמיון מודרך וכו'. HERA.

דנה שלום המצב שאת מתארת הינו של פוסט טראומה, וניתן לטפל בזה באמצעות כלים פסיכולוגיים. אני מציע להיעזר בשיטה חדשנית לטיפול בפוסט טראומה שמתאימה גם למצב שאת מתארת: EMDR תוכלי לקרוא מעט בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נדהמתי לשמוע כי בני (8) שיחק עם בת דודתו (6) באונס. מלבד משחקי מחשב, אין רקע או סיבה. מה עושים?

היי טל, לשבת ולפתוח את העניין ולהסביר לו שיש דברים שלא עושים אותם גם במשחק ובהזדמנות הזו, להסביר לו את הכללים לשמירת בטיחותו (כגון: שמותר לסרב למגע שלא נעים, לא ללכת עם זרים(. עדי

טל תשובתה של עדי נכונה. צריך לשבת עם הילד ולהסביר שזה נושא רציני מאוד וחמור. אם אכן אין ברקע בעיות נוספות הייתי מסתפק בזה ונשאר קשוב בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר'קפלן שלום בני בן 24 ניסה ואיים להתאבד האם הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי? כמה טיפולים לפי דעתך הוא זקוק? האםיש גוף מסוים שיכול לטפל בו במחיר סביר?לא דרך קופ"ח. אני גרושה ומצבי הכספי אינו מאפשר לי

סיגל, ראשית כל, יש לך אפשרות לפנות למרפאה לבריאות הנפש שבאזור מגורייך - הטיפול ניתן ללא תשלום, אם כי קורה לעתים קרובות שצריך לחכות המון זמן בתור. קשה לומר אם בנך צריך טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי או משולב, מכיוון שהערכה צריכה להתבצע ע"י איש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר) אשר ישוחח עם בנך ויחליט מה הטיפול הנכון עבורו. גם מס' הטיפולים (או הפגישות) אינו ידוע מראש. זה נקבע תוך כדי הטיפול, לאור התרשמותו של המטפל מתזוזות שחלות אצל בנך, ולאור הרגשתו של בנך, שהוא חזק יותר ויכול להתמודד בעצמו עם משברים. HERA.

סיגל שלום אני מציע שתפני לייעוץ פסיכיאטרי בשלב ראשון ובמקביל תבדקי אפשרויות לשיחות אצל פסיכולוג. מלבד קופות החולים ישנן מרפאות משרד הבריאות (בריאות הנפש) ומרפאות פסיכולוגיות בתוך בתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים. אני מציע לא להמתין ולהתקשר כבר מחר לקבוע תור דחוף. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לביתי בת ב-3 יש מנהג מוזר בתקופה האחרונה היא חוזרת על פעולות פעמיים. היא יכולה לצאת מחדר ושוב להכנס ולצאת ואותו הדבר לגבי ירידה במדרגות וכו' . האם יש מקום לדאגה ולטיפול? תודה.

שי, ההתנהגות של בתך, לפי הדברים הקצרים שכתבת, נשמעת מתאימה להפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). לצורך קביעה ברורה ונכונה יותר, כדאי לפנות איתה לאיש מקצוע. השאלה היא עד כמה ההתנהגויות שלה מפריעות לה ולכם? האם קרה משהו לאחרונה, שבעקבותיו היא החלה לחזור על פעולות? HERA.

שי שלום אדם מבוגר שיראה התנהגות כזו יחשב בוודאי לסובל מהפרעת כפייתית. אולם אצל ילדים התנהגות כזו יכולה להיות טבעית כחלק ממשחק, מחשבות מסויימות ועוד. נסו לראות מתי היא עושה את הפעולות הללו, האם היא מדברת עם עצמה תוך כדי ומה היא אומרת, וכן עד כמה זה תדיר. בשלב ראשון לא הייתי מייד מסיק שיש כאן בעיה, במיוחד אם חוץ מהתופעה הזו אינכם רואים שום דבר בעייתי אחר. בהמשך אם תרצו ייעוץ תוכלו לפנות בשירות הציבורי למרפאה להתפתחות הילד, השירות הפסיכולוגי של העיריה או באופן פרטי לפסיכולוג ילדים שמתמחה בגיל הצעיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוג מומלץ,שבאמת אפשר לדבר עימו העובד בתל אביב. אם משהו מכיר אחד כזה,אשמח לקבל שם,כתובת ומס' טלפון. בנוסף אשמח לדעת כמה עולה פחות או יותר מפגש עם בעל מקצוע מסוג זה. תודה רבה.

אלה שלום טיפול פסיכולוג פרטי עולה בין 250 ל 400 ש"ח, תלוי למי הולכים. אשמח להפנות אותך. תוכלי לכתוב למייל שלי ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי מאיה את צודקת,לא מאוחר אף פעם להתחיל טיפול.אבל מה קורה אם את כבר נמצאת בידעה שבלי טיפול החיים שלך יילכו והתדרדרו עוד ועוד?ואם את בשנות העשרים,כשאת מתחילה את דרכך בחיים העצמאיים,לא כדאי להתחיל זאת בצורה בונה?מאשר לתקן בגילאים מאוחרים יותר מה שנהרס?למשל לא כדאי לבנות זוגיות טובה מאשר לטפל בזוגיות רקובה?ומה לעשות,בדר"כ רוב הדברים הללו,בניית קריירה, זוגיות,דרך חיים מתחילים להיבנות בגילאי העשרים. ושוב אף פעם לא מאוחר-רק מוטב מוקדם ככל האפשר,ובכך להקדים תרופה למכה. דנידינית

אני איתך. (בשני הנושאים) מוטב מאוחר- אך יפה שעה קודם. ביי.

לד"ר קפלן שלום. רציתי לשאול האם תוכל בבקשה להמליץ לי על ספר או על דרכים לשיפור דימוי העצמי, שכן לפעמים אני מרגישה שהדימוי העצמי שלי כל כך נמוך, עד שזה פוגע בי ביום יום. אשמח אם תשיב לשאלתי בברכה אורית .

אורית שלום אני לא חושב שקריאת ספר הוא הדרך המתאימה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתמודד עם הסיבות שבגללן דימויך העצמי נמוך. קריאת ספרים היא דבר נפלא, אני לא מכיר ספר ספציפי להתמודדות עם דימוי עצמי. יש הרבה ספרים בהם המשתתפים בסיפור עוברים תהליך של שינוי ובוודאי אפשר ללמוד מזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אפרופו מטפלת מאכזבת ונושאים קרובים שנדונו כאן, ברצוני לברר את הענין הזה של תדירות הטיפול. האם מישהו בדק שתדירות של פעם בשבוע הינו יעיל בעוד פעם בשבועיים אינו יעיל? אין ספק שטיפול יתקדם לאט יותר בתדירות של פעם בשבועיים, כשם שהוא יתקדם לאט יותר בתדירות של פעם בשבוע לעומת פעמיים בשבוע. האם סירובם של מטפלים לטפל במטופל המבקש להיפגש עמו בתדירות של פעם בשבועיים מחמת ההכבדה על תקציב המשפחה נובע משיקולי נוחות? גם אם נראה לך שהסוגיה דוסקסה וכו', אני מבקשת תגובתך. אני פניתי למישהו ששמעתי עליו טובות, וביקשתי להתחיל בטיפול פעם בשבועיים מחמת קושי כלכלי. אי-הסכמתו לעזור לי בפורמט הזה, גם אם הדבר נעשה באדיבות, מעורר אצלי תיסכול, כעס ודאגה לגבי מה יהיה הלאה. ואל תפנה אותי לציבורי. כבר הייתי בסרט הזה.

אני מסכימה עם כל מילה... כשהפסיכולוגית שלי אמרה שיקח לה הרבה זמן להבין "מה הבעיה שלי" אם אני אבוא לטיפול פעם בשבועיים, אמרתי לה שאני לא ממהרת לשום מקום, אני לא מחפשת טיפול "אינסטנט" אבל זה כמובן לא עזר. פעם בשבוע או בכלל לא!! הרגשה נהדרת... אין על מי לסמוך...

היי לשרון ולבאותו עניין אני דווקא חושבת שפעם בשבוע זה לא להיט,שלא לדבר על פעם בשבועיים.הרי מדובר בבקושי שעה של פגישה.פעם בשבועיים עלולים לבלוע את כל הנושאים שדוברו בפעם הקודמת,שלא לדבר על כך שקירבה אי אפשר לבנות מפעם בשבועיים...לפחות לא בהתחלה. לפי דעתי זה לגיטימי שמטפל יציע את דרך הטיפול שהוא לוייאלי אליה,ונדמה לי שזה מוגזם לומר שמטפלים מחליטים על פעם בשבוע-כי זה מטעמי נוחות,זה מאוד הגיוני שמטפל יאמר שזו הדרך שהוא מאמין בה ולא ירצה לסטות ממנה.אם כבר,לפי דעתי פעם בשבוע זה מעט מדיי,אם אתה מגיע ע"מ להתמודד עם בעיות, לעלות אותם לנתח, לטפל, נדרשת עבודה רצינית שפעם בשבועיים יכולים להיות מוקדשים רק לעידכון של מה שקרה לך בכל השבועיים עוד לפני שתגיעו לבעיה עצמה..מדובר ביחסים בין שני אנשים,שצריכים להיבנות בהדרגה,פעם בשבוע לדעתי זה גבולי, פעם בשבועיים זה כמעט לא רציני,זה גובל בביזבוז כסף.אבל זו דעתי,ותאמינו לי שגם אני באותה סירה,לא יכולה להרשות לעצמי מבחינה כלכלית טיפול פעם בשבוע לאורך זמן.ואני יותר מכך יכולה להבין את הרצון להתחיל איכשהו טיפול ולא חשוב באיזו תדירות-אלא רק להתחיל ולהרגיש שכבר אנחנו עושים משהו בכיוון הזה.אבל בכל זאת, מניסיוני זה לא משרת את המטרה התחלתית. אני מאמינה שכדאי לחסוך כסף למטרה הזו-של טיפול ולהתחיל אותו בצורה תדירה של פעם בשבוע,בצורה רציפה ,מאשר מיד למשך פעם בשבועיים. אלמונית

היי, הרבה פעמים הטיפול מעלה דברים כואבים שיכולים לגרום סבל למטופל, ורק פגישות קרובות - יחסית - יכולות להוות תמיכה טובה ולאפשר למטפל להכיל את המטופל על הצד הטוב ביותר, ולמטופל להתמודד עם כל מה שצף על פני השטח. אני יודעת, מניסיון אישי, שפעם בשבוע לא מספיקה לי. אז למרות ההוצאה הכלכלית (שלמזלי היא "צנועה" יותר משום שאיני גרה באזור המרכז), אני נפגשת עם המטפלת פעמיים בשבוע, כשבמקרים דחופים או בתקופות קשות יש לי את האופציה להוסיף גם פעם שלישית. הרבה מזה תלוי במה מצפים להפיק מהטיפול. לדעתי טיפול, שמבוסס על פגישה פעם בשבועיים, אינו אפקטיבי. אם כי, זה תלוי מה מנסים להשיג. ומה עם האחריות של המטפל כלפי המטופל? אם המטפל חושב, שפעם בשבועיים משולה לטחינת מים, הרי שזו שאיבת כסף לשווא. אפשר למצוא, אני משערת, מטפלים שיגידו "כן" לכל קפריזה או משאלה של המטופל, אבל אז מתפספס משהו חשוב מאוד מהמהות של הטיפול. נכון, העניין הכלכלי בכלל לא פשוט, אבל מדובר בסדרי עדיפויות.

שלום אין לי הרבה להוסיף על מה שכבר אמרתי ומה שכתבו כאן משתתפות הפורום. ברוב הטיפולים נדרש רצף מסויים כדי לבנות תהליך. ניסיתי את כל האופציות האפשריות החל ממפגש יומי ועד מפגש חודשי ואף פחות. לא שאין אפקט טיפולי, אבל מפגש חד שבועי הוא בד"כ מינימום כדי ליצור תהליך של עבודה ושינוי ופחות מזה אינו מספיק לטעמי. אם המצב הכלכלי לא טוב צריך לדעתי בכל זאת לפנות למרפאה ציבורית ולקבל טיפול במינון מתאים. זה שהיית בסרט הזה לא אומר שההקרנה הבאה תהיה באותה איכות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום הנני בחורה בת 45 ,נפגעת ונעלבת בקלות,קשה לי להבליג ולהעלים עין.מה עלי לעשות תודה יפית

יפית שלום אני לא חושב שצריך לעשות. קודם כל צריך לחשוב ולהבין ממה את נפגעת ומדוע. אח"כ אולי אפשר יהיה להתפנות לעשיה, אבל שתהיה נכונה. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור בתהליך הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר (בן 27) (אני יודע שזה נשמע מצוץ, אבל זה באמת לא אני), שהיה אצלי אתמול וסיפר לי את הסיפור הבא: לפני כ- 4 חודשים הוא חזר משירות מילואים של כחודש בשטחים. הוא היה מוצב במרכז חברון, בדירה מפונה של פלסטינאים. המקום היה מפחיד מאוד ככל הנראה, הוא ציין כי היה הולך לישון, וכל רחש היה מקפיץ אותו, משום שהיה חשש אמיתי לחייו. חברו לפלוגה נהרג בזמן שירותו שם. מאז שחזר הוא אינו מצליח לישון בלילה. סיוטים חוזרים ונישנים, הוא מתעורר כל הזמן בפחד, כשאישתו מתקרבת אליו בלילה הוא מבועת ומפוחד ומסוגל אפילו לצעוק ולתקוף אותה מתוך שינה. גם אם היא מדליקה את האור, ומזהירה אותו כי היא נכנסת לחדר הוא עדיין מאוד נבהל מכך. הפרעות אלו גורמות לנדודי שינה חריפים ומפריעות לו בתפקוד היום-יומי ומטרידות מאוד את הזוג הצעיר. אשמח לשמוע כל רעיון בכל כיוון שהוא מה לעשות? למי לפנות? איך מטפלים בדבר כזה?? תודה מראש....

תפנה אותו לפסיכיאטר,

מכיוון שהוא מאוד מתנגד לכך, האם תוכל לתת לי עוד קצת פרטים? במה טיפול כזה יכול להועיל? האם יש תרופות לכך? מהי התסמונות אותה הזכרת ומה הם הסימפטומים שלה? תודה מראש...

סמי שלום חברך סובל מתסמונת דחק פוסט טראומתית PTSD חשוב להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי מתאים. תוכל לפנות לפורום הלם קרב כאן באתר. רצ"ב שני קישורים עם חומר רלוונטי: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אובחנתי בגיל 16 כבעל ADD -H והתחלתי טיפול בריטלין. נעזרתי בריטלין למשך תקופה של כשנתיים ולא רק שזכור לי שלא אהבתי את תגובתי לתרופה ( צורך בסטימולציות,hyperfocus וגם הcrash בסוף זמן השפעת התרופה) גם אינני בטוח עד כמה היא עזרה. מעבר לזה האבחנה היתה לצד אבחנה של דיכאון קליני ומתוך כל הנ"ל איני בטוח בנכונות האבחנה. כיום אני עדיין סובל מדיכאון (אני בן 21) אשר מקשה בצורה ניכרת על התפקוד, יצירת קשרים עם אנשים, וכד', וכמו כן, ברוב הזמן, יש לי קשיים בריכוז למטרת לימוד או כל דבר למעשה שאינו אינטראקטיבי.. האם יש סיכוי סביר להאמין שהאבחנה המקורית לא נכונה? האם יכול להיות שהמצב נגרם כולו כתוצאה מהדיכאון? איך ניתן לוודא את האבחנה, ואילו תרופות קיימות לטיפול בבעיות ריכוז אשר אין להם השפעה קשה כמו ריטלין? בתודה מראש, דניאל.

דניאל שלום אין קשר בין אבחנה של הפרעת קשב לדיכאון. הן יכולות להופיע ביחד או בנפרד. אבחון צריך להיעשות ע"י אנשי מקצוע מתאימים וצריך לקחת בחשבון שלא מדובר בתחום מתמטי ולכן יש בהחלט גם תחומים אפורים. אני מציע לך לפנות לפסיכיאטר ולברר איתו את השאלות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בני הבכור בן 8.5 אובחן בכיתה א כסובל מבפרעת קשב וריכוז. ביצענו בדיקות רבות ושונות אשר כללו נויירולוג ומעקב צמוד של רופאת התפתחות. כמו כן שיחות ואיבחון על ידי פסיכולוג. במבחנים אשר עבר בהיותו בן 6 אובחן כבעל I.Q. של למעלה מ150 . ויכולת חשיבה מופשטת גבוהה ביותר. כיום הילד בכיתה ד' ( צעיר לגילו) אך אינו מתקשה בחומר הנלמד וניראה כי אינו משקיע מאמץ רב בהבנת החומר הנילמד. פותר בקלות תרגילי חשבון מורכבים. אך יחד עם זאת מדווחות המורות על קושי בריכוז וביצוע משימות בכיתה(מוסח ביתר קלות). ומבקשות התערבות חיצונית( ריטלין) דבר אשר התנגדנו לו לאורך כל הדרך. ביקשנו להעניק לו כלים להתמודד עם הפרעה זו. את המחיר "משלם" הילד בצד החברתי והרגשי כאשר מתקשה הוא לפענח סיטואציות חברתיות כגון טוב לב או רוע . הילד סובל מדימוי עצמי נמוך שלדעתנו כהורים דרך האדרת שמו בעיני עצמו תפתור חלק גדול מהבעיה. אשמח לשמוע עצות. תודה א.

א שלום אני לא חושב שיש עיצה אחת שמתאימה לכולם. אני מציע שתפנו לייעוץ הורים אצל פסיכולוג ילדים שיכיר אתכם ואת הילד מקרוב ויוכל לתת לכם עצות וליווי מקצועי. נושא הריטלין שנוי במחלוקת. אישית אני חושב שמגזימים בהתנגדות לו ובמידה ויש הפרעת קשב מאובחנת וקשיי הסתגלות ממשיים בבית הספר השימוש בתרופה עשוי להיות מועיל. הנזק החברתי ובדימוי בעצמי לא פחות מזיק ואם אפשר למנוע אותו בלי מחיר יקר מדי זה דבר שצריך לבדוק. בכל מקרה, ייעוץ בנושא צריך לקבל מפסיכיאטר ילדים שמכיר היטב את הילד והמצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. אתמול שאלתי שאלה על שימוש במניאטורות במהלך טיפול. רציתי לדעת אם תוכל לענות לי. תודה שירלי.

עניתי למטה.

שלום ד"ר קפלן, אדם שאני נמצא איתו בקשר וירטואלי הדהים אותי בתכונות המדוייקות של תמונות פנים ששלחתי לו דרך הרשת של מספר אנשים שאני מכיר היטב והוא אינו מכיר כלל. רציתי לדעת האם מדובר בתורה מבוססת בעלת תוקף ומהימנות (אני עצמי סטודנט לפסיכולוגיה)? האם היא קבילה על הקהילה המדעית? תודה, איתי

מקסימום מדובר באינטואיציות חזקות . למדתי את הנושא לעומק כולל כמה שיטות - אין קשר למציאות. גם הקהיליה המדעית חושבת כך. במאה ה19 היה נפוץ לבדוק לפי צורת הגולגולת - שזה כבר יותר הגיוני אבל גם לא שייך.

איתי שלום אני לא מכיר שיטת אבחון כזו בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר רובינשטיין שלום בני בן 24 נמצא במשבר, איים להתאבד, ואף ניסה להתאבד גם בגיל 16 . בתשובתך כתבת לי שאם פסיכולוג יתרשם שהוא נמצא בסכנה ,"יכפו עליו אישפוז" למה כוונתך "בסכנה" אתה יכול לדבר על זה בצורה יותר מורחבת? מודה לך מאוד סיגל

לד"ר קפלן שלום! בני בן 24 נמצא במשבר, איים להתאבד, ואף ניסה להתאבד גם בגיל 16 . בתשובתך כתבת לי שאם פסיכולוג יתרשם שהוא נמצא בסכנה ,"יכפו עליו אישפוז" למה כוונתך "בסכנה" אתה יכול לדבר על זה בצורה יותר מורחבת? מודה לך מאוד סיגל

סיגל שלום אני לא חושב שכתבתי דבר כזה. בשלב זה צריך למצוא טיפול מתאים לבנך. אני לא חושב שהדיון על אשפוז כפוי רלוונטי כעת והוא עלול רק להחריף את מצבו אלא אם הוא נמצא במצב שבו איבד את כושר השיפוט. אני מציע שתנסי לפנות עימו לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ואם הוא מסרב פני בעצמך כדי לקבל ייעוץ והכוונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום! מצבי הכספי לא מאפשר לי לטפל בו באופן פרטי, האם יש גוף כל שהוא שיכול לעזור לי תמורת סכום סביר? לא דרך קופ"ח

מצבי הכספי אינו מאפשר לי לטפל בו באופן פרטי, האם יש גוף כל שהוא, שיכול לטפל בו תמורת סכום סביר? ולא דרך קופ"ח מודה לך מאוד סיגל

יש לי בעיה והייתי רוצה להתייעץ. התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית שטיפלה בחברה שלי. קיבלתי עליה המלצות חמות. כבר אחרי הפעם הראשונה הרגשתי שהיה ביננו "קליק" ואולי באמת היא יכולה לעזור לי. הבעיה היא שהיא גובה 250 ש"ח לפגישה. לפי הבנתי זה יחסית טוב לעומת המחירים בשוק אבל כל שבוע זה יוצא 1000 ש"ח בחודש. ביקשתי ממנה לבוא פעם בשבועיים מפני שמואד קשה לי לעמוד בהוצאה של 1000 ש"ח בחודש. היא סרבה!! היא אמרה שכדי שהטיפול "יצליח" אני צריכה לבוא פעם בשבוע. היא אמרה שהיא מאוד רוצה לעזור לי אבל רק אם אני אבוא פעם בשבוע. אם אני מתעקשת על פעם בשבועיים אז היא לא מעונינת לטפל בי!! זה לא יהיה לה "נכון" לפגוש אותי פעם בשבועיים. האם מבחינה "אתית" מותר לה לעשות את זה? האם מותר לה לסרב לטפל בי רק בגלל שאני רוצה פעם בשבועיים?? תודה

למה את לא מנסה דרך פסיכולוגים של קופת חולים ? כמו מכבי למשל ... כל טיפול - עד הטיפול ה- 15 עולה רק 95 ש"ח , ומהטיפול ה -16 -150 ש"ח (בתקווה שלא תצטרכי להגיע לשם). תבדקי ותראי - יש שם פסיכולוגים מעולים תודה - שירן

לד"ר קפלן שלום האם יש אפשרות גם דרך קופת חולים כללית? סיון

האם את יכולה להמליץ לי בבקשה על פסיכולוג/ית מאזור המרכז

שרון שלום גם הפסיכולוגית שלך רוצה להצליח בטיפול ולא רק את. אם זו גישתה הטיפולית יהיה זה חוסר אחריות מקצועי ממנה להסכים לטפל בך בשיטה שאיננה מאמינה בה. אישית אני עובד בגישה זהה. אינני מאמין שטיפול פסיכולוגי יעיל במפגש של פחות מפעם בשבוע אלא אם מדובר בשיחות מעקב לקראת סיום טיפול. זה הופך לסוג של תמיכה ושיחת חולין, שזה חשוב וטוב, אבל זה לא עושה שינוי אמיתי במצב וזה לא "טיפול". יש מצבים מסויימים של טיפול ממוקד בבעיות מסויימות שמאפשר לעבוד אחרת עם הזמן, למשל חרדת טיסות או פוביות מסויימות, אבל לא נשמע שזה המצב שלך. במידה וגישתה התיאורטית של הפסיכולוגית שלך אינה מתאימה לך את יכולה לעזוב ולמצוא מטפל אחר שעובד בגישה אחרת, אבל מניסיוני אני יכול לייעץ לך להישאר במסגרת של פעם בשבוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם למשל פסיכולוג כמוך שמצפה מהמטופלים שלו להגיע (ולשלם) פעם בשבוע גם דורש מעצמו להיות שם בשבילם פעם בשבוע בחזרה? מביקורים פה בפורום נראה שאתה מבלה הרבה בח"ול. האם זה לא פוגע ביעילות הטיפול שאתה מציע? איך זה שתמיד הגישה התאורטית תומכת באנטרסים של הפסיכולוג?

שלום, אני מחפשת מישהו שיכול לענות לי ולתת לי יותר פרטים על תסביך אלקטרה. איזה חלק בהיתפתחות הילדות הוא מפספס שזה המצב? איך ניתן לצאת מזה? למה זה קורה? האם זה נשאר לתמיד? האם יש אתר שניתן ליקרוא בו חמומר ברור ובדוק בנושא? מקווה לקבל תשובות בהקדם!!! תודה.

דיקשה, תסביך אלקטרה הוא המקבילה של תסביך אדיפוס. בתסביך אלקטרה מדובר על ילדה, שמגלה שאין לה אבר מין זכרי, ולכן היא מעדיפה את אביה עד כדי כך שהיא כועסת על האם ואפילו מוכנה לסלק אותה מהדרך, מכיוון שהיא רואה בה מתחרה על אהבת האב. רוב הילדים והילדות עוברים את השלב הזה כחלק מההתפתחות הנורמלית. תסביכי אדיפוס/אלקטרה שייכים לשלב האדיפלי בהתפתחות (שמתחיל בגיל 3 בערך). הטענה היא, שהקונפליקט שנוצר אצל הילדה [משיכה לאב מול קשר ניסיון לחזור אל קשר ראשוני (האם)] מוריד את הסופר אגו. התפתחות תקינה לא תפגע בסופראגו לטווח ארוך, מכיוון שהקונפליקט ייפתר בצורה נכונה התפתחותית (ע"י הבנה של ההורים וסיוע לילדה בדרכים נכונות - לא טיפוליות בהכרח). מצאתי, ברשת, הסבר מקצועי יותר בנושא: "תסביך אלקטרה: הילדה רוצה שאביה יחדור אליה ויפרה אותה, נמשכת אליו, וכתוצאה מכך חשה מאוימת ע"י האם. הילדה סובלת גם מקנאת הפין - היא מקנאה בכך שלאב יש איבר שחסר לה. הפתרון: הפנמת האם לתוכה. כך נעלם הפחד ממנה, יש הזדהות עם האם ועם רגשותיה כלפי האב. דבר שגורם לילדה לאסור על עצמה את הקרבה המינית לאב וליהנות מחומה של האם ומתחושת הביחד עם האב. תוצאות אפשריות: · תוצאות שליליות - קיבעון אדיפלי - אם ההורים היו מאיימים ונוקשים, ראו בילד אובייקט לקשה ותחרות, הוא יפתח בעיות בהתקשרות עם המין השני או אפילו מניעה מוחלטת מקשר כזה ויהיו לו בעיות בזהות המינית, · תוצאות חיובית - אם ההורים יתייחסו ברגישות למצב הנפשי בו נתון הילד ולא יחושו מאוימים מכך, יאפשרו לו לעבור את השלב בצורה סבירה. " HERA.

היום כבר רבים מאוד חולקים על התיאוריה הזאת של פרוייד לגבי נושא קינאת הפין והיא הפכה ללא מקובלת. ועדיין קיים נושא משיכה לאב אבל לא זה מקורה.

דיקשה שלום אני חושב שהרה תיארה בצורה טובה את ההגדרה התיאורטית של תסביך אלקטרה. בעיקרון מדובר בתהליך טבעי בהתפתחות כחלק מהפנמת ה"חוקים" לקשרים בינאשיים בכלל ובין אשה לגבר בפרט. חשוב לא לקרוא את החומר כפשוטו, אלא להבין שמדובר בתהליך של גילוי ולמידה על העולם. זה לא תהליך של שחור ולבן ולכן פתרון התסביך אינו פתרון של כן או לא אלא דפוס למידה מסויים של החיים והקשרים הבינאישיים שנוצרים בהם. עיוותים בתפיסתם של קשרים בינאישיים גורמת מן הסתם לבעיות שונות במהלך החיים הבוגרים. אני יכול להרגיע אותך שאין צורך להגדיר את התהליך הזה במונחים של תסביך אדיפוס. להביא ילד קטן ללמוד מהו קשר בין אישי ומהם הקשרים בין גברים לנשים זוהי מטלה מסובכת דייה גם בלי להיכנס לניתוח מעמיק של כתבי פרויד. בכל מקרה, יש הרבה מאוד ספרות בנושא ותוכלי לקרוא ולהעמיק אם הנושא מעניין אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. רציתי לשאול על שיטות לטיפול. אני אדם שקשה לו להיפתח, ולמרות שאני בטיפול כבר כמעט שנה- עדיין קשה לי לדבר חופשי עם המטפל שלי. מספר פעמים המטפל הציע לי לנסות ולהשתמש בדברים אחרים (במקום לדבר), כמו ציור, שימוש בחומר, ומשחק במניאטורות. יש לו חדר מלא מניאטורות.... רציתי לדעת איך בדיוק עובד הטיפול במניאטורות? מה אני אמורה לעשות איתם? והאם המטפל יכול לגלות ולהבין דברים רק מעצם כך שאני אשתמש בהם? עד עכשיו סרבתי להשתמש בדרכים אלו. למרות שהמניאטורות דווקא מושכות אותי, אני די חוששת מלהשתמש בהם.

שירלי שלום בעיקרון שימוש בטכניקות של יצירה ומשחק נפוצות כחלק מטיפולים שונים ומאפשרים ביטוי לא מילולי של העולם הפנימי. אני מתאר לעצמי שאפילו הבחירה של מיניאטורות מסויימות ולא אחרות תוכל להיות משהו שיספר לך משהו על עצמך והעדפותיך בחיים. אני מציע לך לנסות ולדבר על זה עם המטפל למרות שאני מבין שזו בדיוק הבעיה שקשה לך לדבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ההתיחסות שלי לנשים היא מאוד גרפית ומלאה בהרבה כעס ומרירות. מצד אחד אני מפחד לדבר עם נשים ואנשים בכלל ומתרחק מהם, כתוצאה מזה אני מלא בפחדים וכעסים . הדבר פוגע בצורה רצינית בחיי . אני בן 30 עדיין רווק ועברתי מספר אפיזודות של דכאון בחיי. הרצף המחשבתי והזכרון שלי נפגעו ואני פשוט נאבק כדי לשרוד בחיי היום יום. אני חי בדירה שכורה עם עוד שותפה - בחורה מאד מושכת ואני מפחד ליצור איתה קשר ולהתקרב אליה. מה עושים? אני נמצא במצוקה .....

רפי שלום נשמע מדבריך שהבעיה אינה מתחילה ביכולת להתקרב לנשים אלא בהתמודדות שלך עם עצמך בראש ובראשונה. הכעס והמרירות כלפי נשים באופן כללי היא השלכה או ביטוי של עולמך הפנימי ולכן אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתמודד ולעבד את הגורמים שהביאו אותך למצב הנוכחי, ולהביא שינוי, לא רק ביחסיך עם נשים אלא עם הדיכאון וההישרדות. במידה ויש בעיה כלכלית ניתן לפנות לאחת ממרפאות בריאות הנפש במחיר נמוך. אני לא חושב שהעניין הוא כיצד להתקרב אל הבחורה שאיתה אתה מתגורר אלא עם העצמי שלך שמתגורר בתוכך, גם איתו כנראה לא קל לך ליצור קשר ולהתקרב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודע איך ךהציג את הבעיה . אבל לפעמים אני חושב שאני סוטה.

רפי קרא את תשובתי למעלה, אני חושב שהיא רלוונטית גם להודעתך זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ! אני בת 22 . עוברת טיפול פסיכותרפי כ- 8 חודשים. את הטיפול התחלתי בעקבות הפרעת אכילה ממנה סבלתי. עם הזמן הסימפטומולוגיה "נרגעה", אך עלתה לפני השטח בעיה עמוקה יותר. מסתבר שאני כ"כ רגישה לדעותיהם ונוחיותם של אנשים אחרים עד שאני פשוט "מוחקת" את עצמי בפניהם בכל פעם שיש איזשהו קונפליקט בינינו. אני תמיד הצד שמוותר וש"לא עושה עניין" מהבעיות שלו. אני בוחרת בעמדה הזו רק משום שקשה לי לעמוד על שלי ולדרוש עבורי. בכלל קשה לי לפעול למען האינטרסים של עצמי. קשה לי אפילו לחשוב עליהם. אני תלמידה חרוצה ומוכשרת וגם פעילה ספורטיבית. כל הדברים הללו מתקבלים בעין יפה כלפי חוץ, אבל בתוך תוכי אני לא מאמינה שזה באמת מגיע לי. רק אני יודעת את האמת: שבכל רגע אני עלולה למעוד ולהכשל ואז כולם יגלו שאני לא שווה כלום. אז בטיפול אני מדברת על כל הדברים הללו, אבל שום דבר לא משתנה בפועל. בפגישה האחרונה אפילו העזתי וביקשתי מהמטפלת שתבוא לקראתי בתחום הכלכלי ותוריד קצת את המחיר. היא סירבה בתוקף. בכלל לא הייתה מוכנה לדון בכך. כמובן שלא התווכחתי ולא דרשתי שום דבר. פחדתי שהיא פשוט תאמר לי שאם אני לא מסוגלת לממן אותה אז מצדה אני יכולה ללכת... אני עובדת רק בשביל לממן אותה. אני מסרבת בתוקף שההורים שלי יהיו שותפים במימון הטיפול. הם מממנים לי את הלימודים וגם זה מספיק בכדי לגרום לי להרגיש רע. המטפלת שלי בחוצפתה העירה שהיא לא מבינה מה יש לי נגד זה שההורים שלי יעזרו במימון הטיפול. במקום לעזור לי, היא מנסה לעזור לעצמה. כשהצעתי לבוא לטיפול רק פעם בשבועיים במקום בשבוע, היא אמרה שהיא לא מוכנה לטפל במישהו בתדירות של פחות מפעם בשבוע, כי זה לא אפקטיבי. היא כל הזמן טוענת שהיא "לא דואגת" לגבי. אגב, היא גובה מעל ל-300 שקלים לפגישה. אני שוקלת לעזוב את הטיפול בגלל הנושא הזה ואין לי שום עניין ורצון להתחיל בטיפול נוסף... מה לדעתך ניתן לעשות במקרה כזה? אגב, מהם "הכללים" לגבי עלויות הטיפול בשוק הפרטי אצל מטפלים מורשים ? האם יש טווח מחירים שממנו אסור לחרוג? האם יתכן מצב שבו מטפל יגבה מחירים שונים ממטופליו? אודה לכך אם תענה לי בהקדם ואנא חווה דעתך בנושא מעבר למסירת תשובה כללית! תודה.

אנה שלום כסף הוא עניין רגיש וכנראה מייצג לא רק שאלות אובייקטיביות אלא מעורר שאלות במיוחד כשהעניין מעורב ביחסים אישיים. דרך עניין הכסף את שואלת גם האם הקשר עם הפסיכולוגית הוא אמיתי, האם את יכולה לסמוך עליה, האם היא פועלת משיקוליה האנוכיים או שבאמת אכפת לה ממך. עצם קיום השאלות הללו באויר הוא חוויה מכאיבה ולכן לא פעם טיפול פסיכולוגי עולה על שרטון דווקא בנושאי כסף. אין כללים לגבי עלויות בשוק הפרטי וטווח המחירים מגיע עד 500 ש"ח לפגישה, אם כי ברוב המקרים הסכום מתחת 400 ולעיתים גם מתחת 300 ש"ח. לכן נשמע שאת מטופלת במחירי השוק. ההצעה שתעזרי בהוריך אינה כל כך חריגה ולא באה לשרת רק את הפסיכולוגית. אם את באמת עובדת רק כדי למממן את הטיפול איכות חייך נפגעת, ואם זו רק אידיאלוגיה ולמעשה יש אפשרות ריאלית להיעזר בהוריך מבלי לפגוע באיכות חייהם, אני לא חושב שזו הצעה גרועה כל כך. את לוקחת את הדברים למקום של הפגיעה האישית, שווה לדבר על זה בטיפול, אבל גם לקחת בחשבון שיש זוית התבוננות אובייקטיבית על העניין. החלטתך לעזוב את הטיפול בגלל העניין נתונה כמובן רק לך. לפי מה שאת מתארת אני מציע לך להישאר לפחות בשלב הזה ולהמשיך לבדוק את העניין לעומקו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לאנה, מה זאת אומרת שהמטפלת סירבה בתוקף? איך היא הציגה את הדברים? מדוע הסירוב הכה תקיף? האם היא אמרה את הדברים באמפטיה? בהבנה לפחות? האם היא מנסה להבין את הצורך שלך לממן בעצמך את הטיפול? הייתי חושבת במקומך על הנקודות האלה כי הסירוב הזה,כפי שאני קוראת אותו בהודעתך,על פניו נראה לי מעט אנוכי ויחס לא רגיש כזה אני לא הייתי מוכנה לקבל.

שלום ד"ר קפלן, כמי שמעריכה בד"כ גם את תשובותיך וגם את תשובותיו של ד"ר רובינשטיין בפורום המקביל, מאוד הופתעתי/התאכזבתי מעמדתך כלפי התנהגותה של הפסיכולוגית שהציעה לאנה להיעזר בהוריה למימון הטיפול. אני רואה בהתנהגות הזו התנהגות מאוד לא אתית (לטעמי האישי כמובן), משום שזו עיצה כלכלית ולא עיצה פסיכולגית ועוד עיצה כלכלית איך לממן את הכנסתה. ובכלל, לא ברור שמתן עיצות הוא חלק מהטיפול הפסיכולוגי, אבל בוודאי שלא עיצות מסוג זה. זכותה, כמובן, לא לתת הנחה, אבל לא לייעץ למטופלת איך לממן את הטיפול, ואולי (אני לא מכירה את הסיטואציה) אף לעכב בכך את עצמאותה של המטופלת שחשוב לה לא להיות תלויה בהורים ולכבד את רצונה לא לקחת מהם כסף כדי לממן את הטיפול. ואולי אם ההורים יממנו את הטיפול הם גם ירגישו זכות להתערב בו? אני גם יודעת שפעם בשבוע זו הנורמה, אבל נשאלת השאלה אם כאשר המטופל אינו נמצא בתחילת הטיפול וקיים קושי כלכלי צריך להציב בפניו אולטימטום כל כך נוקשה של או הכל או לא כלום ולסרב לראות אותו פעם בשבועיים. אחד המסרים שמטופלים מקבלים ממטפלים הוא לפתח גמישות מסויימת וכאן יש דוגמא מובהקת לנוקשות של הפסיכולוגית. הצירוף של שתי ההתנהגויות הללו בהחלט היה מקומם גם אותי ובהחלט הייתי שוקלת עזיבה, גם אם הייתי צריכה לשלם אותו סכום בדיוק למטפל אחר. נכון, שכסף הוא נושא רגיש המבטא דברים אחרים, כמו שאתה כותב, וההתייחסות הזו של המטפלת אכן מבטאת תכונות מאוד לא סימפאטיות שלה, לדעתי. סליחה על הטון החריף.

אני חושבת שאת יכולה לבדוק אותה. להודיע שהורדת לפעם בשבועיים. ואני מבטיחה לך, איך היא מתקשרת אלייך ולא מרפה ממך שתחזרי. וחוץ מזה, תמיד תוכלי לחזור בך. - אין לך סיבה לפחד. זה לא הימור מסוכן מדיי. להיפך, לכל היותר תוכלי כך להינתק מן התלות בה, ולראות שלא קרה דבר. שיש עוד מטפלים בעולם, שחייך לא תלויים באותה גברת. הרי מכל משבר צומחים, ומה שלא הורג מחשל, ורק תצמחי מנסיון זה. כך שבכל מקרה תרוויחי ממנו, או את ההנחה שתשיגי, או את הצמיחה וההינתקות ממנה, חשוב לא פחות , אולי אף יותר. אולי הגיע הזמן. אני די בטוחה, שהיא תרוץ אחרייך.

שלום לכל המגיבים כפי שציינתי בהודעתי, נושא הכסף רגיש ומעלה פעמים רבות רגשות רבים. הוא אולי ממחיש בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהטיפול הפסיכולוגי מבוצע תמורת תשלום ולא רק מתוך רצון טוב ואהבה של המטפל. זה קשה להתמודד עם זה, הן למטופל, וכנראה גם לרוב המטפלים. שני הצדדים היו רוצים פעמים רבות לפצל את נושא הכסף מהטיפול כדי שתישאר התחושה של האינטימיות והקרבה. אבל אין מה לעשות, מתישהו זה עולה ומעלה שאלות של נאמנות, קרבה, אתיקה ועוד. לא שהשאלות הללו לא עולות גם עם אנשים אחרים וגם בנושאים אחרים, אבל כנראה שהכסף מציב אותן בצורה החדה והקשה ביותר. אגב, הן עולות לא פעם גם בתוך המשפחה ויוצרות געש לא פחות קשה. אני לא נכנס לסיפור האישי של אנה עם הפסיכולוגית שלה, וזאת לא מטעמים של אתיקה או הגנה על המטפלת של אנה. לא פעם ציינתי ביקורת בפורום על דברים שלא נראו לי, גם כלפי פסיכולוגים אחרים. אני חושב שבאמת חסר כאן מידע מספיק, לא כל כך על העובדות, אלא על הקונטקסט של הטיפול. את זה אנה צריכה כנראה לבדוק בינה לעצמה ובינה לפסיכולוגית שלה. לגבי הטיפול הפרטי מול הציבורי, המצב בארץ כיום מקומם מאוד, ולמעשה כמעט ואין שירות ציבורי. הבעיה אינה בחשיפה של המטופל אלא בעובדה שיש כיום קושי חמור לקבל טיפול בשירות הציבורי בכלל. אני לא חושב שמי שמקבל טיפול בשירות הציבורי זוכה ליחס פחות טוב, ואוכל להעיד מעצמי שכל עוד עבדתי במרפאה ציבורית אני לא חושב שנתתי טיפול פחות מוצלח למי שקיבלתי שם. אין ספק שגמישות השעות והתנאים הסביבתיים שונים. בנושא גובה התשלום אני לא מוצא כל כך מדד אובייקטיבי לקבוע מהו צודק או בלתי צודק. פסיכולוגים רבים עוסקים בהתנדבות או במחירים מגוחכים בטיפול בשירות הציבורי. השכר שקיבלתי בבי"ח איכילוב לשעת עבודה היה 12 ש"ח ברוטו לפני מיסים. אחרי הורדת מיסים כחוק נכנס לחשבון הבנק שלי 600 ש"ח בחודש על חצי משרה של 21 שעות עבודה. אחרי 25 שנות לימוד תסכימו איתי שזה קצת מקומם. היום המצב קצת יותר טוב ויש סיכוי שהייתי מרוויח "אפילו" סכום כפול. אז נכון שהמצב שנוצר הוא שאנשים לא רוצים להתנדב במשך שנים ארוכות. בסופו של דבר גם הפסיכולוגים עם כל הרצון הטוב לעבודה צריכים ללכת למכולת עם ארנק וכמות השעות שניתן לעבוד במקצוע הזה מצומצמות למדי יחסית למקצועות אחרים, אם רוצים לתת באמת טיפול טוב. בקיצור, אני לא מתלונן על המקצוע שבחרתי ואני מרוצה מאוד הן מאופי העבודה והן מגובה השכר, אבל צריך גם להבין שגם בתעריפים הגבוהים ביותר לא מדובר בשכר גבוה כל כך יחסית להשקעה במקצוע, בלימודים, בהכשרה מתמשכת גם לאחר קבלת המומחיות וכו'. בחרתי לחלק איתכם את העניין הזה כי אולי זה יוכל לתת לאנה ולשאר המשתתפים עוד מידע מזוית נוספת כדי להתמודד עם הסוגיות המורכבות שעלו בהודעות האחרונות בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אז ככה,בהחלט הארת את עיניי בנשוא זה,אבל עדיין. למה הכל צריך להיות שחור לבן?נניח שרופא מסרב להתנדב בשירות הציבורי כי כפי שציינת העלויות נמוכות.למה צריך לקבוע מחירים גבוהים שכאלה בטיפול הפרטי?ציינת אתה,שמדובר במקצוע שאי אפשר לעבוד בו שעות רבות אם רוצים לטפל באמת טוב. האם 8 שעות ביום כמו כל מקצוע אחר זה לא אפשרי?האם רופא יכול לנתח 8 שעות ביום ולא לקרוס תחת הנטל ופסיכולוג לא יכול להנתח אישיות 8 שעות ביום? ובתור בחורה שמטופלת כבר שנה,אני יכולה לומר שלא כל פגישה היא מאמץ סיזיפי למטפל.לא בכל פגישה המטפל נדרש לסבלנות עילאית ולמאמץ אינטלקטואלי חריף.לעיתים השיחות הן שיחות קלילות של מטופל במצב רוח טוב שבא לחלוק את שעבר עליו באותו שבוע.לא תמיד,בייחוד בטיפולים המתמשכים,לא תמיד המטופל שוטח בעיותיו ודורש הקשבה טוטאלית של המטפל.אצלי אני והמטפלת שלי לעיתים צוחקות כמעט שעה,ומגיעות פה ושם למסקנה כזו או אחרת.כמובן שאין לי ביקורת כלפי המאמץ המושקע בתפקיד זה.להיפך כולי הערכה למקצוע המיוחד הזה.אך עדיין. דווקא מתוקף היותו בא לסייע ויותר מכך מעצם העובדה שמדובר בדר"כ בטיפולים ארוכים שברובם מדובר בחיפוש ונבירה ואיתור הבעיות ואח"כ בפיתרונן-כלומר בתהליך ארוך שנדרש מראש להשקעה כספית עצומה מהמטופל,דווקא בגלל זה היה נכון יותר להוריד עלויות,המחירים מטורפים בייחוד במדינה כמו שלנו,שהמתח והחרדה הם עילאיים גם ככה. אתה לא חושב? דנידינית

שלום חברתי סובלת מדיכאון (היא מטופלת יותר משנה) ויש לה סיוטים בחלומותיה. חלק מתגובותיה לחלומות הם חרדה ולחץ (תוך כדי החלום). שאלתי היא : האם להעיר אותה כאשר זה קורה או לתת לה להתעורר בעצמה? כאשר היא מתעוררת מעצמה היא בחרדה.

דנידין אל תעיר אותה באופן אקטיבי. אתה יכול ללטף לה את הראש בעדינות וללחוש משהו מרגיע. פעמים רבות זה מפסיק את החלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אינני מקצועי וגם אינני יודע איך בדיוק לשאול יש אנשים שתכונת האופי שלהם היא להיות תמיד הנפגעים. אפילו מדבר קטן. ואז תמיד הם מגבים ב " אה אם אתה לא רוצה את חברתי אז לא צריך " ונראה שהם ממש נהנים מלהיות פגועים. הם שומרים טינה לאורך זמן ולכן גם אין להם חברים. קשה ךהתחבר עמם כי כל הזמן צריך להיות עם אצבע על הדופק כדי חס וחלילה שלא לפגוע בהם. אני חושב שזו בעיה נפשית מסוימת אולם אינני יודע את השם המקצועי שלה ואיפוא ניתן למצוא חומר כתוב על הבעיה באינטרנט. בתודה אורן

אורן שלום נטייה להיפגע בקלות קיימת במצבים רבים ואין לזה שם אחד ספציפי. צריך להכיר את אותו אדם באופן אישי ולהבין את ההסטוריה האישית ונטיותיו האישיותיות כדי להבין את הרקע למצב שאתה מתאר. בברכה ד"ר אורן קפלן

תסביך הקורבן.

יש לי בעיות של נדודי שינה כבר כמעט שנה. פניתי לפסיכאטר שכביכול מתמצא בנושא הנ"ל, אך ללא הצלחה. כבר חודש ימים, אני לוקחת באופן קבוע 1/2 כדור בנדורמין לפני השינה (וזה כבר לא כל כך עוזר). אני מחפשת נואשות מומחה/מרפאה שמתמחה בבעיות שינה. כי הבעיה מציקה לי מאד. (אני מאד רוצה להגמל גם מכדורי השינה, שאינם הפתרון). אנא עזרו לי

אא שלום פנה לד"ר ירון דגן מנהל מכון השינה בבית חולים תל השומר וקבע פגישה איתו או עם צוות המומחים שלו. יש מרפאה דומה בטכניון בחיפה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשנה האחרונה הייתי בטיפול. עכשיו המטפלת שלי יצאה לחופשה ארוכה- כחודשיים. אני מרגישה נורא, כאילו אני בתוך בור ואני לא מצליחה לטפס ולצאת, ולמעלה לא מחכה לי אף אחד כדי לעזור לי. פעם למעלה היתה המטפלת שלי, אבל היום היא כבר לא שם. לוקח לי הרבה מאוד זמן לתת אמון באנשים, ולכן אני לא חושבת שכדאי לי לפנות למטפל אחר למשך החודשיים הללו. אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. מה לעשות?

שירי שלום אם המטפלת זמינה תוכלי לבקש ממנה הפניה לתקופה עד חזרתה. אם את מרגישה צורך בתמיכה עד חזרתה אין כל רע בפניה לפסיכולוג אחר באופן זמני. בתום חופשתה תוכלי לחזור אל המטפלת שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

קשה להבין איך יצאה לחופשה ולא השאירה לך הפנייה למטפל אחר.

אני אשה כבת 30, אקדמאית , אם לשניים, מאז ומתמיד היתי אשה יפה, ולצערי היופי היה מרכז חיי, לאחר הלידה שמנתי 20 ק"ג, ועל פניי נוצרו כתמי הריון , פתאום הפכתי לאדם פשוט וחסר חן. לפתע נפשי התרוקנה מתוכן היופי ואת המקום הפנוי תפס התסכול וחוסר הבטחון. מה עליי לעשות????

נעמה שלום האינטראקציה בין פנים לחוץ מורכבת. פעמים רבות העיסוק ביופי החיצוני עוזר להתעלם מעיסוק ביופי הפנימי, וכשלפתע יש שינויים בחוץ, נוצרת ריקנות בפנים. במוקדם או במאוחר זו התמודדות שיש לעבור אותה כיוון שהגוף מתבגר ואינו נותר אותו דבר. אולי זה הזמן להתחיל לבדוק מה קורה בפנים בצורה יותר מעמיקה ומקצועית. במקביל אני מתאר לעצמי שתוכלי לצבור כוחות גם כדי לרזות ולטפל בחוץ, אבל לא באותה צורה אובססיבית כמו בעבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי ילד בן שנתיים וחצי שהתחיל להרביץ לילדים בגן. הוא מהיר תפיסה, התחיל לדבר מאוד מוקדם, ובעל יכולות מוטוריות תקינות. הוא שמח, עליז, סקרן ואוהב מאוד חברת ילדים ומבוגרים. הגננת טוענת שלמכות אין שום סיבה ממשית, לא מתוך מאבק על חפץ או ריב. פשוט באות משום מקום. היא אומרת שצריך ללמד את הילד לתקשר במילים, ממש להגיד לו מה לומר בסיטואציות מסויימות. מה זה אומר? שיש לילד בעיות תקשורת??? בזמן האחרון חל שיפור וכמעט ואין מכות או נשיכות בגן אבל כשאנחנו בסביבת ילדים מחוץ לגן - גן משחקים, כשבאים אורחים - הוא שוב מתחיל להרביץ. הוא מודע לכך שאסור להרביץ ושאני כועסת על כך וגם מספר לי כשהוא מרביץ למישהו בגן. הוא נגמל מטיטולים כבר לפני מס' חודשים וכן עברנו דירה לפני חודש. הגן הוא גן חדש אך הסביבה והילדים מוכרים לו משנה שעברה. האם השינויים האלה יכולים להוות גורם להתנהגותו או שיש משהו נוסף? תודה רבה, רוני.

רוני שלום השינויים יכולים להיות הסיבה אבל לפי מה שאת מתארת הנטייה לפתרון דברים דרך אלימות החלה קודם. ואכן כשאין מילים לבטא את הרגשות פעמים רבות מבטאים אותם דרך הגוף והמעשה. טוב שהילד ימצא דרכים לביטוי מילולי של רגשותיו לא רק כדי להפסיק את האלימות אלא גם כדי שאיכות חייו תהיה טובה יותר. כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שילווה אתכם. לפעמים עבודה טיפולית עם בעלי חיים עשויה לעזור במצבים כאלה ויש מספר מרכזים שעוסקים בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני ממש שונאת את עצמי, אני חושבת שאני בנאדם ממש משעמם וריקני וטיפש אני כל הזמן מנסה לשחק משחקים עם אנשים ולגרום להם להאמין שאני בנאדם ממש מעניין אבל זה לא ככה ובגלל זה ובגלל עוד הרבה סיבות אחרות כמו זה שאני רגשנית מידי ונפגעת מהכל וזה שאני סנטימנטלית מידי או וזה שלא מצליח לי כלום ושאני ממש לא מוכשרת גורמים לי לשנוא את עצמי יותר.

ובכל זאת, אם תעשי חושבים בטוח שתמצאי איזה תכונה אחת או שתיים שאת כן אוהבת. תני לזה צ'אנס. נורא כל לשנוא, וכל כך חשוב לאהוב. אז למה?

מורן שלום אני לא יודע מדבריך האם חווית העצמי שלך נראתה כך תמיד, אבל בוודאי מאוד קשה לחיות כך הן מבחינת הבטחון העצמי הנמוך שזה יוצר והן מבחינת ההרגשה שאת תמיד מציגה משהו לא אמיתי כלפי חוץ. זה מסוג הדברים שדורש תהליך כדי לשנות ואני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. מדובר בד"כ על תהליך לא קצר, לפחות כמה חודשים ואף יותר, שבהם תוכלי לפתח מודעות רבה יותר לעצמך ולסיבות בגללן את מרגישה כך, ובעקבות זאת לשנות את חוויתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מחפשת חומר מידעי ומחקרים בעברית אודות טראומות ריגשיות אצל אנשים שחוו לידה קשה (פגים, ניתוחים וכ"ו).

מיכלי שלום אני מציע שתגשי לספריה אוניברסיטאית ותבקשי עזרה מיועצת חיפוש. יש על הנושא חומר מחקרי, רובו באנגלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם שוחחתי ב ICQ עם אם לשנים בהליכי גירושין על דברים אישיים להוציא סקס. מאחר שכרגע יש לי הרבה זמן פנוי אבל לא בעיות כלכליות היא הציעה לי להתנדב למען הקהילה . אמרתי לה באופן כוללני שהצעתה תישקל ולאחר מספר ימים היא שאלה אותי במייל איפה העניין עומד דהינו היא הרחיקה לכת. ה ICQ שלי פתוח ואני חושש להתעמת אתה בנושא כאשר היא תדפוק לי בדלת. האם להסביר לה במייל שלא נאה שהיא תנהל לי את סדר היום וכיצד עושים זאת למרות שזאת שאלת "ורדה" התשובה חשובה לי תודה

שאול שלום בדיוק כפי שכתבת, הער לה בעדינות שהיא הרחיקה לכת מבחינתך. אין סיבה להתעמת איתה, וכדאי להציב גבולות גם כדי לשמור על הקשר הזה בעתיד במידה ותרצה בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

והאם העיוורון הפסיכולוגי יכול להתרחש בעקבות מחשבה מרובה אליו ופחד של הבנאדם שהמצב הזה יקרה לו?, והאם זה כמו לדוגמה:עיוור אבל שלא נתקע בקירות, זאת אומרת שהוא בכל זאת רואה, אבל מעדיף להתעלם מפרטים מסויימים ע"י כך שהוא לא שם לב אליהם?

נ, מחשבות אובססיביות על מאורע מפחיד עלולות להוביל לתגובות כאלה ואחרות של הגוף, במקרים מסויימים. אם אדם מצליח לא להיתקע בקירות, הרי שהוא רואה אותם - משמע שהוא לא עיוור. או שהקירות מספיק גדולים, וחוסר ההבחנה הוא בדברים קטנים יותר (מה שיכול להעיד על מחלת עיניים שמתפתחת). מאידך, חוסר הבחנה בפרטים מתוך בחירה אינו מעיד על עיוורון אלא על נטייה מסויימת להכחשה. HERA.

אבל האם זה ככה בעיוורון פסיכולוגי, שלאדם יש ראייה סלקטיבית של דברים?

נ שלום ראיה סלקטיבית אינה עוורון. סביר יותר להניח שמדובר בפיזור או חוסר קשב. אם הפרטים מהם מתעלמים הם בעלי משמעות ספציפית אפשר לחשוב על מקור פסיכולוגי לעניין. בכל מקרה, במידה ויש רקע נפשי לתופעות התנהגותיות ופיזיולוגיות מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום! קראתי שאחד התסמינים למחלת נפש היא שהאדם מתנתק מהמציאות , אתה יכול להסביר לי בהרחבה מה זה מתנתק מהמציאות? חגית

חגית, להתנתקות מהמציאות יש כמה וכמה מאפיינים: 1. כשהאדם שומע קולות, שאינם קיימים במציאות. 2. כשהאדם רואה דברים שאינם קיימים במציאות, או רואה דברים מציאותיים אבל בצורה מעוותת. 3. כשלאדם יש מחשבות, שאינן תואמות את המציאות (רודפים אחרי, מנסים להרוג אותי וכו' - וזה במקרה של פראנויה). 4. כשנראה, באופן כללי, שהאדם לא מותאם למה שקורה סביבו; מדברים איתו והוא לא עונה, או שעונה דברים שאינם קשורים וכו', לא מצליח לחבר רצף של משפטים הגיוניים (בד"כ בגלל חוסר קשר בין משפט למשפט). HERA.

חגית שלום הביטוי מחלת נפש אינו ביטוי מקצועי, והוא מתייחס באופן מאוד כללי ולא מדוייק לסוגים שונים של בעיות נפשיות. אני מתאר לעצמי שאת מתייחסת בדבריך בעיקר למצבים פסיכוטיים בהם אדם מאבד את בוחן המציאות, כלומר, מאבד את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון. במצב פסיכוטי אדם אינו מודע למצבו ואינו יכול באמת לדעת שדמיונותיו אינם אמיתיים. זו בד"כ התשובה למי שחושש שהוא משתגע, כי עצם המודעות לבעיה מעידה בד"כ על חיבור למציאות ולא ניתוק ממנה. זה לא אומר שאין בעיה אחרת, כי גם חרדה, מתח, דיכאון ועוד הם בעיות נפשיות שצריך להתמודד איתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום! רבתי עם בני (בן 23)ריב גדול מאוד,אחרי הריב הוא נשכב על המיטה ,עשיתי הצגה שכאילו חטפתי התקף לב, אבל הוא לא הגיב,כאילו שלא איכפת לו מימני,האם זה נורמלי? הייתי מופתעת,אני חייבת לציין שבני אוהב אותי מאוד, ותמיד דאג לי. תודה דנה

דנה, משהו בדינמיקה ביניכם לקוי. גם הצורך שלך להעמיד פני חולה בשביל לקבל יחס, וגם ההתעלמות שלו מעצם המעשה שלך מעידים על איזשהו פער שנוצר ביניכם. ניסית לדבר איתו על כל הריב ומה שבעקבותיו לאחר שנרגעתם שניכם? HERA.

דנה שלום בד"כ הצגות גוררות הצגות נגדיות. בנך לא "קנה" את המניפולציה שניסית להפעיל ואיכזב אותך. אני מציע לך להמנע מדרכים כאלו לקבל תשומת לב וכן להימנע מלבחון את אהבתו. עדיף לדבר בצורה ישירה וכנה למען הקשר שלכם לטווח הארוך. כל טוב ד"ר אורן קפלן

ברצוני לשאול שאלה לגבי בחורה כבת 25. מתי שהיא שקועה בקריאת ספר היא חייבת להתעסק עם הפנים שלה, לפוצץ בכוח מספר פצעים שהופיעו לה וכל הזמן ממששת את הפנים , אם יש לה פצעון חייבת לפוצץ וזה גורם לכיעור , אדמומיות ולא מסוגלת להתפטר מהפצעים,איך אפשר למנוע ממנע שתתעסק עם פניה, הרי היא עומדת להינשא, מה הסיבה לכך ואם אפשר להיגמל מהרגל זה? פניתי לפורום "עור" והרופא אמר שהיא צריכה לפנות לפסיכולוג התנהגותי, מה דעתך? - תודה, טובה.

טובה שלום רופא העור צודק, מדובר בהתנהגות בעל אופי כפייתי וניתן לטפל בו באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי, אפשר להיעזר גם בהיפנוזה. כדאי לבדוק האם התופעות הכפייתיות נגמרות בעיסוק בפנים ולא מאפיינות מצבים נוספים בחיי היום יום. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' אורן קפלן שלום! סיפרתי לפני כמה ימים על בחור בן 24 שאיים ואף ניסה להתאבד. בתשובתכם ציינתם שאם פסיכולוג מתרשם שיש סכנה אז יביאו אותו למצב של אישפוז בכפיה. אני מעונינת להראות את תשובתכם לבחור שניסה להתאבד בכדי להרתיע אותו אני בטוחה שאם הוא ידע על אישפוז בכפיה זה ירתיע אותו מאוד .האם כדאי לי להראות לו את תשובתכם? תשובתכם מאוד חשובה לי. ברור לי שבלי שום קשר אני חייבת לקחת אותו לטיפול. מודה לכם מאוד. ממתינה לתשובה בקוצר רוח. תודה מראש: סיגל

סיגל שלום אני לא חושב שצריך לנקוט באיומים, אני גם לא בטוח שאלו באמת עוזרים. אני לא מוצא את ההודעה הקודמת אבל את יכולה להראות לו הודעות מהפורום ואולי גם לבקש ממנו לכתוב הודעה בעצמו. הכי חשוב שהוא יהיה בטיפול ומעקב כדי לצאת ממצב המשבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-4 נגמל מטיטול ומצרכיו הקטנים לפני שנה אבל מצרכיו הגדולים הילד מסרב לעשות בשרותים וכתוצאה מכך הילד מתאפק 3-4 ימים עד שיוצא לו בתחתון אנו ההורים ניסינו את כל שיטות העידוד והפרסים אבל שום דבר לא עזר .השאלה שלי מה לעשות?

אריה, מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג שהתמחה בעבודה עם ילדים. לבעיית גמילה יכולות להיות השלכות לטווח הרחוק, מעבר למאבקים והשכנועים היומיומיים. חבל שתגיעו למצבים של ייאוש ותיסכול, כי סביר להניח שהילד לא עושה בכוונה (או שכן, בשביל "להגיד" לכם משהו). HERA.

אריה שלום התופעה מוכרת ובד"כ נפתרת מאליה אם לא נכנסים למאבק עם הילד. בד"כ התעקשות מחמירה את המצב. אני מציע לנסות להפסיק להעיר לו לחלוטין. אפשר ורצוי להזכיר לו בדרך עקיפה, למשל כשאתם הולכים לשירותים הכריזו בקול רם על כך והוסיפו מעניין אם גם אתה צריך לשירותים. נסו כך במשך חודש שלם ותראו איך הדברים מתקדמים. על פי רוב לאחר הפסקת המאבק והמאמצים הענין נפתר לבד. במידה ולא קורה כלום בחודש חודשיים הקרובים תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן