פורום פסיכולוגיה קלינית

44342 הודעות
36904 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.

התנהגות של גבר ???? הכוונה למינון של למעלה משנה רצופה - והגבר הפך לתוקפן יותר ובהחלט פארנואיד . האם יש איזשהיא אסמכתא או מחקר בנוגע לכדורי גברא הטבעיים האלה? או בכלל לגבי כדורי לחיזוק האון הגברי ? תודה רבה

דינה שלום איני יועץ בתחום התרופות. אני מציע לפנות לאחד מהפורומים הרפואיים שדנים בנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 16:50 | מאת: יונית

האם תוכל להרחיב על היפנוזה: כיצד המטפל מכניס את המטופל למצב היפנוטי? מהי התועלת מההיפנוזה ומהם התכנים הנגלים בה?

10/11/2002 | 23:56 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יונית שלום תוכלי לעיין במאמר שלי בנושא בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm במידה ויש עוד שאלות אשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 16:50 | מאת: סיגל

שלום, אני מאוד מקווה שתוכל לעזור לי... יש לי מכר שאני חושבת שהוא הומו. מדובר בגבר יותר מבוגר. החשדות שלי מתבססות על האתרים באינטנט בהם הוא גולש (לא בנוכחותי כמובן) אלא לפי מילות המפצח שהוא מחפש (וסלח לי על כך שאני מצטטת את המילים "dick", "@!#$", "hard", "boy" "teen" ועוד..). אני לעיתים משץמשץ באותו מחשב וכך ראיתי את הנ"ל. אני יודעת שהרבה גברים נכנסים לאתרי סקס, אך אני חושבת לפי המילים שציינתי יש חיפוש לגברים. האם אכן נראה לך שאותו מכר הוא הומו ? אנא עזור לי אני מתביישת לשאול או לדבר עם מישהו אחר על הנושא. תודה סיגל

10/11/2002 | 17:39 | מאת: בקשה לעזרה!

לא מובנת לי השאלה שלך. קודם כל, את קופצת למסקנה פזיזה שבן אדם הומו מהדרך בה הוא גולש באינטרנט. שנית, ואם הוא הומו, למה זה אמור לעניין אותך? אם הוא מכר זכותו לפרטיות, לא?

10/11/2002 | 19:20 | מאת: סיגל

ההסקה שלי נובעת לא מגלישה חד פעמית באתרים אלה אלא מדבר קבוע. לגבי העניין שלי בנושא - איני יכולה לפרט את סיבתה אך אודה לך אם פשוט תוכל לעזור לי...

11/11/2002 | 00:03 | מאת: ד"ר אורן קפלן

סיגל שלום אינני יודע לומר כמובן האם מכרך הוא הומוסקסואל או לא. בעיקרון התעניינותו באינטרנט בגברים אינה מעידה על נטיותיו המיניות. בכל אחד מאיתנו יש חלק הומוסקסואלי, חלקנו מכירים בכך יותר וחלקנו מכחישים זאת. כיום מקובל מאוד לחשוב לדוגמא על החלקים הגבריים באשה והחלקים הנשיים בגבר ואדם שמצליח לאזן בין החלקים הללו עשוי להיות דווקא מאוזן ועשיר יותר. הפנטזיה של גבר על גבר או אישה על אישה אינה מגדירה את זהותו המינית של אדם. המעבר מהפנטזיה אל המציאות אינו כה מיידי. הגדרה זו היא אישית ורק האדם עליו את כותבת יוכל לומר לך מהי המציאות. במידה וזה מאוד חשוב לך, אני מציע לך לשוחח עימו באופן ישיר בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 15:49 | מאת: שירי

מעוניינת לקבל עצה בנושא הורות. עברתי טיפול פסיכולוגי במשך שנתיים וחצי וכיום אני נוטלת פריזמה. קיימת בי נטייה מולדת לנתח כל סיטואציה וכן בעקבות הטיפול התחדדה יכולת הניתוח, מה שמכניס אותי ל"סרטים" לגבי התנהגותה של ילדתי בת ה-4. השימוש בכדור עוזר לי "להעביר" או לזרום ומפחית מהשלכת המטענים אך עדיין לא נפטרתי לחלוטין מהצורך לנתח ולהבין כל דבר עד העצם.. אני חושפת הרבה אינטיליגנציה רגשית מול הילדה ומעודדת אותה לפתיחות רגשית כולל תחושות שליליות וכן, לא תמיד אני חוסכת ממנה את רגשותיי גם אם הם שליליים כך שהילדה יודעת למשל שמותר לאהוב ולכעוס בו זמנית וכו'.. הילדה בכל אופן פיקחית, עצמאית רגישה מאוד לסביבתה ונראית מאושרת, בעלת פחדים וחרדות נורמליים המתאימים לבני גילה כמו חושך ומפלצות.. אולם אני שמה לב כי יש לה נטייה לרצות.. לצאת תמיד "בסדר".. והיא בודקת תפיסות אצל הגננת בגן כמו למשל אם הגננת כועסת על מישהו אז היא שואלת.." אבל מותר לכעוס ולאהוב ביחד נכון?" הגננת אמרה לי שהיא קולטת קצת חוסר בטחון, מה שלא התחבר לי בכלל כי לדעתי הילדה שופעת בטחון ואולי לפעמים יותר מדיי..היא מעזה, דורשת.. חושפת רגשות ומחשבות חופשי.. ומתייצבת מול כל דבר שאינו לרוחה ללא היסוס. לא נראית לי בכלל חסרת בטחון אולם בכל זאת, זה הציק לי ואני לא יודעת אם הגננת פשוט לא ידעה להשתמש במושג אחר או שמא הצורך של ילדתי לבדוק האם מה שהיא חווה בבית תקף גם בחוץ אכן גובל בחוסר בטחון..הצורך לדעת כל דבר בבטחה ללא ספק..כמובן שגם אני כזו.. אבל איני מייחסת זאת לחוסר בטחון אלא לנושא של חקירה וגבולות.. הייתי מעוניינת לקבל התייחסות.. תודה.

11/11/2002 | 00:09 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירי שלום את מעלה חשש לגבי התפתחותה הרגשית של בתך ואני קצת מתקשה להתייחס למצב שאינו מוכר לי. נראה לי שכדאי שתפני לקבל הדרכה מפסיכולוג ילדים כדי להירגע מעט בנוגע לבתך מה שאולי יפחית את הצורך לנתח כל דבר. חשוב שתהיי רגישה וקשובה למצבה של בתך אבל קשב עודף עלול להיות מעיק עבורה. צריך לראות כיצד מאזנים בין השניים בצורה אופטימלית ולשם כך יתכן ואת צריכה את הייעוץ המקצועי. לגבי דברי הגננת, תוכלי לשאול אותה למה התכוונה בדיוק והאם היא סבורה שצריך לעשות משהו בנוגע לכך. אם הגן הינו עירוני יש לו בוודאי גם קשר לשירות הפסיכולוגי העירוני וניתן להיעזר גם בהם לקבלת ייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 14:58 | מאת: נירה

שלום דר', קרובת משפחה שלי לקתה בסרטן המוח, הרבה אין מה לעשות מבחינה פיזית ואנחנו מנסים לתמוך ולעזור בצורות אחרות. מכיוון שהיא אינה חיה בארץ, אבל קוראת בעברית, רציתי לדעת בבקשה איך נקרא דמיון מודרך באנגלית, והאם יש ספר מומלץ בעברית שאוכל לקנות ולשלוח אליה. תודה!!!

11/11/2002 | 00:17 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נירה שלום דמיון מודרך באנגלית נקרא Guided Imagery תוכל לשלוח אליה ספר בעברית שנקרא היפנוזה עצמית של אולמן ולמברו, תוכלי למצוא אותו בחנויות הספרים באינטרנט. כמו כן יש שני ספרים עם קלטת של ד"ר ברוך אליצור על דמיון מודרך שעשויים להתאים למצב. מקווה שהמצב ישתפר בכל זאת בהצלחה ד"ר אורן קפלן

11/11/2002 | 07:50 | מאת: נירה

אני מודה לך על התייחסותך ותשובתך. במוצאי שבת, ידידתו של בעלי הזמינה אותנו אליה לארוחה עם חברים נוספים לעבודה (מהעבודה הקודמת). מהלך הערב עבר בניחותה והיה מאוד נחמד. לא הבחנתי במשהו חשוד, רק שהבחורה העירה הערה לבעלי שהיא מעוניינת לקנות רכב והיא היתה רוצה שהוא יעזור לה למצוא, הוא הסכים, ואני התעלמתי מהעניין. כשיצאנו לכיוון הבית בסוף הערב, בעלי אמר לי שהוא מתכוון להיפגש עם ידידה אחרת מהעבודה לכוס קפה ועוגה באחד הבקרים במהלך השבוע. אני אמרתי לו שאני אשמח להצטרף אליהם (דרך אגב, אני עובדת והוא מובטל כרגע), והוא הביט בי במבט כועס שהוא מתכוון ללכת לבד. אז הסברתי לו שזה לא מקובל עלי שהוא ילך לבד לפגישה עם בחורה/ידידה, סה"כ הוא גבר נשוי. לא היה אכפת לי אם הוא היה ניפגש לבד עם חברים שלו, אבל ללכת לבד עם ידידה זה פוגע ברגשות שלי. הוא התחיל התעצבן עלי ולהגיד לי שאני לא סומכת עליו ושאני לא מאמינה ובוטחת בו, שאני חושבת שהוא יזיין את הבחורה, ואני הסברתי לו (בלי להרים את קולי) שזה לא קשור ושהוא צריך להבין שזה פוגע בי ההתנהגות הזאת. והוא אמר לי שהוא יפגש עם מי שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, ושאני לא אתנשא מעליו, ושאני לא אגיד לו מה לעשות (ובחיים שלי בזוגיות שלנו לא קרה דבר כזה שהתנשאתי מעליו, תמיד שיבחתי אותו ליד חברים ותמיד הייתי מחמיאה לו ומחפה עליו בכל מעשיו) הוא אמר לי: "על הזין שלי הרגשות שלך", וזה דבר שכל כך כאב לי, בחיים שלי הוא לא דיבר אלי בצורה כזאת ואף פעם לא הגענו לעימות כזה, אני לא מבינה מה השתנה ביחסים בינינו. הוא מעליב אותי וקורה לי שמנה (וזה לא שהשמנתי כל כך), כי אני בהיריון עכשיו. אני כל כך פגועה, שאני אפילו שוקלת גירושים והפלה. אני אובדת עיצות ולא יודעת מה לעשות. אולי תוכל להפנות אותי למישהו להתייעץ איתו, אולי טיפול זוגי. אני לא יודעת מהיכן לאגור את כוחותי הנפשיים כדי להתמודד עם המצב. אודה לך מאוד, שוב על התייחסותך.

11/11/2002 | 00:23 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רחלי שלום אני חושב שזה רעיון טוב לפנות לייעוץ. לא בהכרח מדובר על מצב של בגידה פיזית, אבל יש לי הרגשה שאת מרגישה נבגדת מהיחס שקיבלת גם אם אין שום דבר קונקרטי במציאות. אני מציע שבשלב ראשון תפני בעצמך ואולי בשלב מאוחר יותר תשלבי את בעלך. אם את גרה באזור המרכז אשמח להפנות אותך למטפל/ת מתאים/ה. שלחי אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 09:55 | מאת: xxxxxxxxxx

האם אפשר לקבל המלצה למטפל בשיטה התנהגותית קוגניטיבי רצוי במרכז ת"א כך המליצו לי במכון השינה

10/11/2002 | 16:41 | מאת: רחלי

בתור מזכירה רפואית לשעבר במרכז לרפואת השינה בתל-אביב, ניתן לקבל טיפול התנהגותי קוגנטיבי ע"י הפסיכולוג במרכז. התשלום נעשה באופן פרטי או באמצעות טופס 17 (תלוי עד כמה מפגשים). המרכז לרפואת השינה בתל-אביב, רחוב שינקין 80 ישנה גם מעבדת שינה (של אותו הסניף בתל-אביב) בבי"ח וולפסון בחולון. את המרכזים מנהל ד"ר רון פלד - מומחה בבעיות שינה ונוירולוג. בהצלחה.

11/11/2002 | 00:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום המלצתה של רחלי נשמעת לי מתאימה מאוד. במידה וזה לא מסתדר שלחי אלי מייל ואנסה להפנות למטפל מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 01:05 | מאת: אורן

לכל מומחי ההיפנוזה שלום ! הם ניתן לעשות היפנוזה, כך שלאחר ההתעוררות מן ההיפנוזה ניתן יהיה לזכור חיים של גלגולים קודמים, כאילו שהם היו חלק מן החיים הנוכחיים. תודה מראש על התשובה, אורן

10/11/2002 | 08:49 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אורן שלום מאחר ואישית אינני מאמין בגלגולים קודמים קשה לי לקבל אפשרות שבהיפנוזה יעלו גלגולים קודמים. יש מהפנטים שכן עובדים עם חומר שעולה בהיפנוזה בנוגע לגלגולים קודמים, ואני מפרש את זה כביטוי למצב האסוציאטיבי דמוי חלום הקיים בהיפנוזה שבו עולים תכנים לא מודעים. מי שמאמין בגלגולים קודמים עשוי להשליך עליהם את עולמו הפנימי ולהאמין בכך. למען האמת זה לא ממש משנה מבחינה טיפולית. הרעיון הוא לנסח מחדש את מקורות הבעיה ולשנות באמצעות זאת את המציאות האישית. זה לא מפריע לי אם אדם מבין את עצמו דרך הארה פנימית או דרך הבנה על גלגולים קודמים כל עוד זה מביא להתקדמות אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 13:18 | מאת: אורן

תודה רבה על תשובתך !

09/11/2002 | 23:46 | מאת: שירי

3 שאלות חשובות לי אליכם: 1.שאלה שהייתי שמחה לקבל עליה תשובה ברמה מדעית עד כמה שאפשר......חודש לאחר תחילת נטילת פבוקסיל מקבוצת ssriאני סובלת מסיוטים מדי לילה שגורמים לי להתעורר בערך 4 שעות לאחר נטילת הכדור.קראתי באתר החרדה שסיוטים אלו נפוצים מאד בקרב נוטלי פבוקסיל .רציתי לדעת-מה גורם לסיוטים?איזה מנגנון מוחי מפעיל אותם ?אני זוכרת את חלומותי בבהירות גדולה בהרבה משזכרתי אי פעם וכמות הסיוטים גדלה לאין שיעור מאז תחילת השימור בתרופה וחשוב לי מאד לדעת למה--ברמה העמוקה אבל גם תשובה שטחית יותר תתקבל בברכה..... 2.שאלה נוספת לגבי מנגנוני המח המופלאים -כשאני נזכרת באירוע מהעבר הרחוק הוא מתחוור לי בבהירות רבה .אני רואה את הפרטים בופן חד ואין לי קושי להיזכר באירועים. מה בכדור גרם לזה?? ומה גורם לשיכחות ולבאגים שיש לי בטווח הקצר?? 3.חוץ מזה- אני מוטרדת לגבי הכדור --כפי שצינתי אני נוטלת פבוקסיל במשך חודש, לפני שבועיים העלינו את המינון לכדור וחצי ביום. החרדה אמנם קטנה במימדיה כמו תופעות הלוואי(שעדיין קיימות אבל ברמה אחרת, נמוכה יותר) אבל התחושה היא של סם, משהו לא טבעי, כאילו אני לא מי שהייתי קודם לכן.השאלה אם להמתין ואם אני עדיין בשלב הסתגלות לתרופה או שיש צורך להחליף תרופה ובכלל..........כל מי שחווה פבוקסיל בעצמו או יודע משהו מוזמן להגיב......

10/11/2002 | 00:29 | מאת: נילי

אני לקחתי פבוקסיל במינון כזה ויותר גבוה, למשך תקופות ארוכות מאוד לא זכורים לי שום סיוטים סתם הרהור- האם את לא מתמקדת יותר מדיי בכדור? אוליי פשוט תניחי לו לפעול את פעולתו, ואז תראי? יכול להיות שיש בהתחלה מן תחושה של היי כזה, כי יש קונטרסט (ניגוד) גדול בין המצב הקודם לנוכחי. אבל לדעתי זה מתאזן אח"כ. בסהכ תרופה טובה מאוד, שאם כבר עברת את שלב הבחילות ו/או תופעות הלוואי האחרות, שווה להישאר עליו. לפחות לגבי הגמילה אני יכולה לומר לך שלא הייתה לי שום בעייה לרדת ממנו. מה שיש וויכוח אליו לגבי התרופות החדשות יותר. מצד שני לגבי החרדות אני נאלצתי להשלים את זה עם תרופה אחרת. נילי.

10/11/2002 | 10:28 | מאת: שירי

תודה במיוחד--את עונה לי תמיד ובהרבה סבלנות ופירוט ואני מעריכה ת זה מאד...אני פשוט נמצאת עכשיו בשלב שאני מקווה שהוא לאט לאט עובר .זה מין שלב כזה שהתרופה עצמה עם תופעותיה המחרידות היוותה סיבה נוספת לחרדות ומכאן ההתעסקות(חוץ מנטיי כללית שלי לעניין)אבל באמת תודה, מכל הלב.......

10/11/2002 | 08:50 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירי שלום איני יועץ בתחום התרופות ומומלץ לפנות בנושא לפורומים העוסקים ברפואה. אני מציע לך לפנות לרופא המטפל בך שיוכל לתת תשובות הנוגעות לך באופן אישי לאור היכרותכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 21:51 | מאת: אני

שלום רב, שמתי לב שדילגת על שאלתי בעניין סחרחורות עקב מתח נפשי. מדוע?

09/11/2002 | 22:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אני שלום עניתי על שאלתך במקום המקורי בו כתבת אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל בגלל שאמרת שרק תשובה של פסיכולוג מעניינת אותך אני לא רואה סיבה להרחיב- ההפסד כולו שלך.

11/11/2002 | 00:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עדי שלום אל תקחי את הדברים באופן כל כך אישי. אני דווקא אשמח לשמוע היכן יש מרפאות כאלה. זה מידע חשוב מאוד לכולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 20:25 | מאת: שלמה

ברצוני לשאול שתי שאלות: 1. מה זה PTSD? 2. מהם הסימפטומים והשלכותיה?

09/11/2002 | 21:33 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלמה שלום בעברית מדובר בתסמונת דחק פוסט טראומתית או בשפה מדוברת יותר פוסט טראומה, תגובה נפשית לאירוע טראומתי. מדובר על בעיה ששייכת למשפחה של בעיות חרדה ותוכל לקרוא עליהם בשני הקישורים הרצ"ב, האחד על הבעיה והשני על שיטה חדשנית יחסית לטיפול בבעיה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 19:28 | מאת: לאונרד

דר' שבוע טוב ברצוני לשאול אם קנאות אופססיבית לבן זוג, שייכת למשפחת הפארנויה. והאם ישנה תרופה לתופעה?. בתודה לאונרד

09/11/2002 | 21:35 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לאונרד שלום הפרנויה אינה משפחה אלא תופעה שיכולה להתרחש עם או בלי קנאה. המונחים שאתה משתמש הם יותר ביטויי שפה מקובלים להתנהגות בין אנשים ולא הגדרות מקצועיות. אני מציע לפנות לייעוץ זוגי כדי לבדוק את מערכת היחסים. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 13:34 | מאת: שוש

שלום, יש לי אחות בת 19, ילדה מופרעת עם חברים מפוקפקים שלא מביאה הרבה נחת לבית (בלשון המעטה). יש לנו בבית תחושה שהיא אינה מבחינה בין אמת לשקר, היא משקרת החל מהדברים הפעוטים ביותר וכלה בנושאים בעלי חשיבות רבה. אנחנו, משפחתה, מאוד מבולבלים, מתקשים להאמין לדבריה, ולא יודעים את האמת אודותיה. חבריה מספרים סיפורי זוועה עליה, והיא מכחישה הכל מבלי להניד עפעף..(היא אף נכנסה לכלא הצבאי בגין שימוש בסמים קשים והצליחה לצאת משם ולהכחיש כל קשר להאשמות, לנו אגב, לא ידוע למה שיחררו אותה והאם היא "חפה מפשע"). רציתי לדעת האם יש מחלה מוכרת שבה אין יכולת הבחנה בין אמת לשקר, הייתכן שסמים מסויימים עלולים לגרום לתופעה כזו?ואם כן, מה הטיפול המומלץ? חשבנו לשכור חוקר פרטי שיבחן את אורח חייה האמיתיים, אך אנו חוששים פן הדבר יתגלה ואחותי תאבד כל אמון בנו, ונאבד אותה. אשמח מאוד לקבל ייעוץ והדרכה, כיצד לפעול עימה.

09/11/2002 | 21:40 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שוש שלום בד"כ מצבים כפי שאת מתארת אינם מחלה אלא נטייה אישיותית בעייתית. אני לא חושב שאתם צריכים חוקר פרטי כדי להבין את הבעיה. העובדות לא ישנו דבר. במקרים כאלה מומלץ להציב גבולות מאוד ברורים ולקחת בחשבון שלעיתים יווצר פירוד או עימות לתקופה מסויימת בעקבות הצבת גבולות אלו. עם זאת בטווח הארוך זה עשוי לעזור. השאלה העיקרית עד כמה פוגעת התנהגותה בכם ישירות. היא בחורה מבוגרת ולא תוכלו לשלוט בקורה מחוץ לבית. חשוב לראות איך הבית נשאר יציב עבורכם וגם עבורה. קשה להפנות אנשים אלו לטיפול כיוון שאינם מרגישים את הבעיה. אולי כדאי שתפנו כולכם, איתה או בלעדיה לייעוץ אצל מטפל משפחתי ותבדקו את העניין. אני מציע להשקיע בכיוון הזה את המשאבים ולא בחוקר פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 11:59 | מאת: מאיה

האם חרדה זה עניין שיכול לחלוף לבד עם הזמן, או, שמא זה מחוייב בטיפול כלשהו?

09/11/2002 | 12:21 | מאת: לי

בסוג החרדה ובעוצמתה ובנסיבות שהביאו לפריצתה.

09/11/2002 | 21:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מאיה שלום אכן זה תלוי במקרה ואי אפשר להכליל. בנוסף השאלה אינה רק אם זה יעבור אלא מה המחיר והסבל הנדרש עד שזה יעבור מעצמו. במידה ומדובר בתופעה בפוגעת באיכות החיים אני לא רואה סיבה להמתין ומומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. תוכלי לקרוא על נושא החרדה בכתבה הבאה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

12/11/2002 | 09:05 | מאת: מאיה

האם הריון יכול להחמיר את המצב, או שאין קשר?

היצגתי שאלה שכותרתה "סחרחורות עקב מתח נפשי". אשמח לתשובת הפסיכולוג. תודה.

אני שלום עניתי על שאלתך במקום המקורי בו כתבת אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 10:10 | מאת: שיר

מהי תופעת הנרקיסיסטים ואיך היא באה לידי ביטוי

09/11/2002 | 16:57 | מאת: HERA

שיר, מכיוון שהתשובה לשאלה שלך מורכבת יחסית, אני אנסה לקצר... מקווה שזה יצליח. התופעה נקראת ע"ש נרקיס (מהמיתולוגיה היוונית), אשר היה מאוהב בהשתקפות של עצמו (ולא בעצמו). וזה מה שמאפיין את הנרקסיסטים. מדובר באנשים, שיש להם הרגשה שהם עליונים ומהווים את מרכז העולם; כשלמעשה העצמי האמיתי שלהם נחות, פגיע וחסר בטחון. הנרקסיסט חי כפי שהוא משתקף בעיני הסביבה, ולכן - במובן מסויים - העצמי האמיתי שלו מתבטל. אני אעתיק לך לכאן איזשהו קטע ממאמר: "מושג המפתח בהבנת הפתולוגיה הנרקסיסטית הוא גרנדיוזיות. תחושה זו של העצמי כעליון, טוב יותר, ראוי יותר ובמובנים מסיימים - חשוב יותר מאחרים היא התימה המאפיינת העולה מהתיאורים ומההתנהגויות של הנרקסיסט ומתורגמת לקבוצה של התנהגויות סימפטומטיות: יהירות, אנוכיות, קנאה, התפרצויות, דרשנות, סירוב לקבל נורמות חברתיות וגבולות, סירוב לציית לחוקים קבוצתיים, דרישה להתייחסות מיוחדת ותביעה לקבל יותר מאשר אחרים מקבלים. כאשר הנרקסיסט לא מייחס את הגרנדיוזיות לעצמו, הוא מייחסה למקורות חיצוניים מסוימים: השתייכות למשפחה הטובה ביותר, בעלות על הון גדול יותר, חיים בשכונה יוקרתית, הליכה בעקבות גורו מפורסם, חברות בקבוצה עם ערכים נעלים. המצב הנרקסיסטי מערב חלומות בהקיץ באופן מוגזם וציפייה להתייחסות מיוחדת מצד אחרים. נרקסיסט המתוסכל בהשגת דרישותיו וציפיותיו עשוי לחוות כאב גדול ולהגיב בהתאם. הוא עלול להגיב בזעם עצום שיתבטא בהתפרצות גלויה או בפנטזיות שקטות של דומיננטיות ובמזימות נקם. במקרים קלים יותר, הדפוס הנרקסיסטי מתאפיין בהסתגלות חברתית, גם אם שיטחית. רק אנשים המצויים ביחסים אינטימיים , או חברים קרובים, נעשים מודעים להתרכזות המוגזמת של האדם בעצמו ולעמדתו הגרנדיוזית בתוך קשרים אלו. לפעמים הדרשנות המוגזמת מותירה אותו ללא חברים ומובילה אותו לייחס תכונות של יהירות ואנוכיות לאחרים. מאידך, נרקסיסטים מסוימים, הם בעלי מספיק מיומנות, עושר, כשרון ואינטליגנציה על-מנת להשיג קבלה, הערכה ואפילו מילוי תאוות מהעולם שסביבם (תחשבו על פוליטיקאים מסוימים…). נרקסיסטים רבים מאוד פגיעים משום שהם תלויים בתגובה חיצונית, זקוקים באופן מוגזם להכרה, הערכה והתייחסות מסביבתם על-מנת לשמר רמה בסיסית של תחושה טובה. צורך זה, סביר להניח שלא ימולא רוב הזמן, לכן הנרקסיסט לעולם יימצא נפגע ממישהו. התוצאה הסופית היא סבל רב. למרות הגרנדיוזיות שלהם והכאב שהם גורמים בד"כ לאחרים, הם מצויים רוב הזמן במצוקה כרונית." HERA.

09/11/2002 | 21:47 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שיר שלום אני חושב שתשובתה המפורטת של הרה מסבירה בצורה מצויינת את מה שמכונה הפרעת אישיות נקיסיסטית. בעיקרון נרקיסיזם הוא תכונה שיש בכל אחד וחשוב מאוד שלכל אדם תהיה השתקפות עצמית חיובית. כלומר, יש בהחלט נרקיסיזם בריא (אפשר לראות זאת בקלות אצל תינוקות וילדים קטנים שמרגישים את עצמם כמרכז העולם בצורה בריאה וחיובית). עם זאת, כאשר השתקפות זו נפגעת נוצרות בעיות בדימוי העצמי וביחסים בינאישיים ואז נוצרות תופעות כפי שמתוארות בהסבריה של הרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/11/2002 | 00:19 | מאת: תמי

שלום רב, ביתי בת שנה ושבעה חודשים ותולשת שיער מזה חצי שנה. כמחצית ראשה כבר עם שיער מדולל מאוד. היינו אצל רופאת משפחה ששללה בעיות גופניות וכן אצל רופא ילדים שהמליץ ללכת לפסיכולוג. הבעיה שהפסיכולוגית אמרה לנו שאינה מכירה את התופעה בגיל כה צעיר.רצתה לעשות עלינו תצפיות וזה לא נראה לי רציני מספיק. אנא עיזרו- למי ניתן לפנות לקבלת עזרה מקצועית? חשוב לי לעזור לביתי ואינני יודעת כיצד. תודה מראש, תמי

09/11/2002 | 21:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

תמי שלום התופעה מוכרת גם אצל תינוקות. הילדה בגיל קצת צעיר לטיפול פסיכולוגי ישיר. כדאי לעשות תצפיות אפילו בכוחות עצמכם כדי לראות מתי היא נוטה לתלוש את השיער. מדובר על תופעה שקשורה פעמים רבות למצבי חרדה ואח"כ לסוג של הרגל כפייתי. אני לא מכיר מטפלים שנותנים ייעוץ בגיל כה צעיר, אולי כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד ולהתייעץ עימם. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/11/2002 | 09:13 | מאת: תמי

בוקר טוב! התלישה הינה בעיקר לפני השינה או כשהיא עצבנית. היא אכן התחילה במעבר לפעוטון חדש ולאור נסיעתי לחו"ל. מאז עבר זמן רב ואיננו יודעים כיצד להוציא אותה מן ההרגל. הרגלנו אותה לדובי, אני נותנת לה פרחי באך אבל היא עדיין תולשת ביד איתה היא מוצצת ומשחקת עם השיערות (לא אוהבת אותן בפה). האם יש לך רעיון? תודה מראש, תמי

09/11/2002 | 00:11 | מאת: הילית

שלום, אני בטיפול מזה זמן, וכעת , אנו בשלב, שאני מרגישה טוב, ויכולה להמשיך הלאה. משמע, להפרד מהטיפול. מה שהחלטנו, זה לעשות את הפרידה בהדרגה, עברנו לפעם בשבועיים, ואחר לפעם בשלושה שבועות.. אבל, אני מרגישה פתאום, שזה כבר לא זה, שאין את האינטימיות שהיתה כשזה היה פעם בשבוע, וזה נכון שאני יכולה לעמוד על הרגליים, וכו, אבל מה עושים עם הפחד והקושי שמשהו/מישהי שהיתה כל כך משמעותית (=נתנה משמעות מאוד מיוחדת לחיי), פתאום מרוחקת,(פיזית/נפשית, וגם בפגישה עצמה, כשאין את הנזקקות העצומה מצידי, אין את החום והקירבה שהיה) איך ממלאים את הריק הזה, האם זה אומר שכשיוצאים מטיפול, נפרדים ממשהו שהיה כל כך חזק ומשמעותי לנו? מפחיד, לא?! ופתאום, במקום שתהיה תחושת הקלה של אחרי פגישה, נותרים רק עם "המון זמן עד הפעם הבאה.."

09/11/2002 | 01:11 | מאת: HERA

הילית, כשאני חושבת על סיום טיפול ועל הפרידה המשתמעת מהסיום, הרי שזה שיעור חשוב מאוד בפני עצמו - כל החיים אנחנו נפרדים מאנשים שחשובים לנו (מכל מיני סיבות). הפרידה מהמטפלת שלך מהווה, בשבילך, מעין "תרגיל" לחיים האמיתיים - אני יודעת שהפרידה אמיתית וכן כל התחושות שמתלוות אליה - אבל לכן היא הדרגתית, כדי לא לחתוך את הקשר בלי שתהיה האפשרות לדבר על מה זה עושה לך. תנסי לחשוב על זה כעל נכה שמשתחרר מקביים; מפחיד בלעדיהם, כי הם היוו בשבילו תמיכה משמעותית, מצד שני - שוב הוא מקבל את החופש שלו ואת היכולת ללכת לבד, בלי להיות תלוי בשום דבר. אני משערת, שהמטפלת לא תעלם כשתסיימו את הטיפול לחלוטין, ואם בעתיד שוב תצטרכי תמיכה היא תהיה שם. HERA.

09/11/2002 | 21:57 | מאת: ד"ר אורן קפלן

הילית שלום בחרתם לעשות פרידה הדרגתית כדי לתת לך הזדמנות לבחון את משמעות הטיפול והפרידה. אך טבעי הוא שתרגישי כל מיני דברים אחרת הייתם בוודאי נפרדים בחטף מבלי התהליך הזה. זה בדיוק הזמן לעבד את הפרידה ולהבין מה קרה בטיפול והאם את באמת בשלה לפרידה כפי שאת חשה. מצד שני, יתכן שתרגישי שאופן הפרידה כולל הקצב והמינון צריך להיות שונה ממה שהחלטתם בהתחלה וזה לגיטימי לחלוטין לדבר על זה ולחשוב על מה מתאים ביותר למצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

08/11/2002 | 18:42 | מאת: אני

שלום במשך השבועיים האחרונים אני סובלת מסחרחורות, תחושה של חוסר יציבות וטשטוש. בעשרת הימים הראשונים סבלתי ממצב זה במשך רוב שעות היום, כשרק לעיתים חשתי הקלה. בימים האחרונים ניכרת הקלה משמעותית, והסחרחורות מופיעות בשעות הבוקר (בזמן העבודה) בעוצמה חלשה. רופא משפחה הפנה אותי לרופא אף אוזן גרון, אשר טען שלדעתו מדובר בתופעה הנובעת ממתח נפשי (תוצאות בדיקות דם שעשיתי תקינות). כאשר ניסיתי לשחזר באיזה מתח הייתי לאחרונה, עלה בדעתי שאולי הדבר נובע מחזרתי לעבודה אינטנסיבית לאחר שנת שבתון. ברצוני לשאול- האם תופעה זו מוכרת? האם הגיוני שהסימפטומים נובעים ממתח נפשי על רקע חזרה לעבודה? כמה זמן עלולה תופעה כזו להימשך? מהו הטיפול המתאים? (אני בשנות השלושים, נשואה ואם לילדים. חיי המשפחה טובים). תודה!

08/11/2002 | 19:01 | מאת: עדי

איזה בדיקות עשה לך רופא אא"ג? להגיד לחולה שהבעיה נפשית מבלי לבצע את כל הבדיקות הנדרשות לא אחראית וגובל ברשלנות רפואית. את צריכה להגיע דחוף לבדיקה אצל נוירולוג. הנוירולוג יכול לשלול בעיה פיזיולוגית אחרי סדרה ארוכה של בדיקות מקיפות. סחרחורת יכולה להיות סימפטום להרבה דברים, חלקם קשים, ולכן זה לא דבר שעוברים עליו לסדר היום אם הוא ממושך.

09/11/2002 | 21:45 | מאת: שגב

ערב טוב, לשאלתך-האם מתח נפשי יכול לגרום לסחרחורות התשובה היא חיובית אבל יש לשלול תחליה כל בעייה פיזיולוגית. מניסיוני,סבלתי מסחרחורות תקופה ארוכה עד שהבנתי שזה בעצם מהמתח שאני שרויה בו.אצלי זה פרץ לאחר טראומת לידה ואני נאלצתי להיעזר בתרופות. מקווה שזה לא המקרה. שיהיה לך ערב טוב שגב

09/11/2002 | 22:02 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום סחרחורות יכולות לאפיין התקפי חרדה ואת מוזמנת לקרוא על הנושא בכתבה הבאה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm יש אפשרות לטפל בחרדה הן ע"י מפגש עם פסיכולוג והן באמצעות טיפול תרופתי. עם זאת, אני חושב שקצת מוקדם מדי לאבחון כל כך נחרץ. את צריכה לעבור בדיקה יסודית אצל נוירולוג, אורטופד וכן אצל מומחה אף אוזן גרון שכן מרכז שיווי המשקל נמצא באוזן. במידה ואינך רגועה מהתשובה שקיבלת אצל הרופא אצלו ביקרת כדאי לפנות למומחה אחר, אם יש לך ביטוח משלים של קופ"ח אולי כדאי לפנות אפילו באופן פרטי למומחה בנושא. רק לאחר שנשללו התופעות הפיזיולוגיות יש מקום לטפל בעניין באספקט הנפשי. התשובה יכולה להינתן תוך ימים ספורים ולא כדאי להמתין שכן במידה וכן מדובר בבעיה על רקע מתח נפשי מדובר בתהליך טיפולי שדורש זמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

08/11/2002 | 18:04 | מאת: לאונרד

שבת שלום דר' אורן רציתי להעזר בך בנסיון להבין את הפרעת הכפייתיות. בתי סובלת ממנה (בת-24), וגם אני בצעירותי , וגם בתי השניה (20). שאלתי, לא ברורה לי התופעה של חזרה על מעשים ופעולות. אני מבין שזאת תופעה שנלוות לדיכאון או שזאת הפרעה בפני עצמה או תופעה משנית שבאה לחסות על בעיות אחרות? . שאלתי השניה, איך להתייחס לתופעה/הפרעה הזאת. להמשיך בה עד שתחלוף מאליה או להלחם בה ובכוח לנסות להפסיק אותה?. בשלב זה בחרתי להתעלם מהתופעה של בתי, ולא לומר לה שהבחנתי בכך, וזאת שאלה נוספת האם להתעלם או להציע עזרה ( שכנראה תתקל בסרוב) שיכולה לדעתי רק להחמיר את התופעה. בתודה לאונרד

09/11/2002 | 14:50 | מאת: נילי

שלום יש פורום מיוחד בתפוז לנושא הזה. בכל מקרה זוהי מצוקה לא נעימה וכדאי לחשוב איך לעזור. נילי.

09/11/2002 | 19:35 | מאת: לאונרד

נילי שבוע טוב תודה בעד התשובה. נכנסתי לפורום של כפייתיות בתפוז. ביינתיים אני מנסה ללמוד את הנושא. לצערי זה פורום שאין לו יעוץ מרופא ולכן עדיין אין לי תשובה אם יש תרופות לבעיה. ממבט ראשון אני מבין שזאת בעיה בפני עצמה ולא תופעה נילוות לבעיה ראשית (לצערי). מודה לך, לאונרד

09/11/2002 | 22:05 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לאונרד שלום בתך זקוקה לטיפול ועשויה דווקא להודות לך על שאתה שם לב אליה ומכוון אותה. סביר להניח שהיא במצוקה ממה שקורה לה ועצם הדיבור איתה לא אמור להחמיר את הבעיה. ניתן לטפל בבעיה הן בשיטות פסיכולוגיות והן בטיפול תרופתי, רצוי לשלב בין שניהם. ככל שהבעיה רחבה יותר כך הטיפול ממושך יותר. תוכל לקרוא על הבעיה והטיפול בשני הקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

08/11/2002 | 16:51 | מאת: מישהו

אני סובל מהתקפי חרדה, ואני גם בנאדם צעיר בן 18. רציתי לדעת מה השכיחות של התופעה בחברה?, בגלל שאני מרגיש מוזר עם ההתקפי החרדה שלי ומרגיש כמו בנאדם משוגע. שרק לי יש ת'בעיות אללו.

08/11/2002 | 17:57 | מאת: HERA

מישהו, צרת רבים חצי נחמה? אתה לא היחיד שסובל מחרדות. למעשה, זו אחת ההפרעות השכיחות, בעיקר עכשיו, כשהמצב הבטחוני והכלכלי ירוד. אתה לא! משוגע. אבל מכיוון שהחרדות וההשלכות שלהן מטרידות אותך, כדאי שתפנה לטיפול. באופן מפתיע, ובניגוד למה שאנשים חושבים, רוב האנשים שפונים לטיפול אינם משוגעים, אלא אנשים רגילים, שיש להם בעיה (או בעיות) שמפריעה לתפקוד השוטף או ש"סתם" מטרידה. HERA.

09/11/2002 | 22:07 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מישהו שלום זו אחת התופעות הנפשיות הנפוצות ביותר בקרב אוכלוסיה בריאה. תוכל לקרוא יותר בכתבה הבאה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

08/11/2002 | 12:33 | מאת: אנונימית מצוקה

הבעיה שלי.... היא שיש לי בעיות של חשיבה אובססיבית, גם לגבי המראה שלי, המשקל שלי ובין היתר פחד מכך שאנשים ישמעו את הבטן שלי מקרקרת.... אני מקדישה "לנושא הבטן" 24 שעות ביממה וזה הגיעה למצב שזה מגביל אותי באירועים חברתיים ואפילו סתם כשאני צריכה להיות לבד עם אנשים ( במיוחד אם זה חדר שקט ). אני מטופלת כבר שבועיים בפרוזק ואני יודעת שההשפעה תחול רק לאחר חודש ומי יודע אולי אצטרך מינון אחר. העניין הוא שיש לי פסיכולוגית שהייתי אצלה כבר פעמיים ואני נורא רוצה להמשיך באופן סדיר, היא מודעת לבעייה שלי. אבל עכשיו אני כל כך מפחדת ללכת אליה (שוב עקב פחדים לגבי הבטן שלי שמא תשמיע קולות...) אני במין מעגל סגור ולא מסוגלת לעשות את הצעד לעבר הפסיכולוגית כדי לצאת ממעגל הקסמים הזה. בבקשה עזרו לי.... אני לא מחפשת עזרה לבעיית החרדות שלי אלא עזרה לגבי ההליכה לפסיכולוגית. תודה.

08/11/2002 | 13:32 | מאת: מיכל

הי. סבלתי בדיוק מאותה תופעה. ואני מניחה שזה מתבטא בעוד דברים. שאולי לא את כולם את מפרטת. אני יכולה לעודד אותך שבסוף זה עובר, או לפחות מתמתן. אומנם זה לוקח המון זמן... זה עניין של תהליך ארוך מאוד, אבל בסוף זה יסתדר. אני מאמינה גם שהתרופה תעזור. אני.

08/11/2002 | 15:17 | מאת: אלמוני

שלום אנונימית, אני מקווה שהטיפול יעזור לך. אני חושב שמאד כדאי לך לשתף את הפסיכולוגית שלך בדברים שכתבת כאן, ובמיוחד בכך שאת מפחדת שהיא תשמע "קולות" מהבטן שלך. יכול להיות שאת ביקורתית כלפי עצמך הרבה יותר מאשר האנשים שסביבך - שאולי לא שומעים בכלל דבר, או שמתייחסים לזה בתור תופעה אנושית נורמלית. ובהקשר לטיפול עצמו - את משלמת לפסיכולוגית כסף, בדיוק בשביל שתוכלי לספר לה את הדברים האלה, בידיעה שהיא שומרת על הפרטיות שלך, ולא תשפוט אותך לחיוב או לשלילה, אלא פשוט תקשיב ותנסה לעזור. לדעתי התגובה שלה עוד תפתיע אותך לטובה ;-) בהצלחה, - אלמוני

08/11/2002 | 16:30 | מאת: מישהי

אבל היא כתבה שהיא כבר סיפרה לה.

09/11/2002 | 22:12 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אנונימית שלום את נמצאת בתהליך טיפולי פסיכולוגי ותרופתי ולכן את בכיוון הנכון להתמודד עם הבעיה. את היחידה שיכולה להוציא את עצמך מהמעגל הסגור. הפחד ללכת לפסיכולוגית מובן אבל את חייבת להכריח את עצמך לבטוח בה וללכת אליה. שתפי אותה כל הזמן במחשבותיך. זה מצויין שיהיה מקום אחד בעולם שבו תוכלי לדבר בצורה חופשית מבלי להרגיש כל הזמן מבוכה. ככל שתדברי יותר, כך יהיה לך קל יותר. אל תשכחי שיתכן שיש בתוכך גם חלק לא מודע שמנסה לחבל בטיפול, כמו גם בדברים טובים אחרים שיש לך. אל תתני לחלק הזה להשתלט עליך. תנהגי בו בתקיפות ולמרות קיומו והמשיכי ללכת אל הפסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

08/11/2002 | 01:58 | מאת: ישנה

אם רק הייתי יכולה לישון. ולישון. להיכנס למיטה, להתעטף בשמיכה. להיפרד מהאור. להיכנס לחושך הגדול. ולישון. אם רק הייתי יכולה לא להתעורר אל הבוקר הגדול. אל היום הארוך. הכבד מנשוא. אם רק הייתי יכולה לא ללכת לעבודה, ללימודים, לבנק, לדואר, להורים, לבריתות, לחברים,לקופ"ח, למכולת, לירקן, למס הכנסה, לצבא, אם רק הייתי יכולה להפסיק לגהץ, לכבס, לשטוף, להשקות, להחליף מתנה,להחליף מסיכה, לשלם חשבונות, לקבל קנסות, לקבל מתנות, לחפש עבודה, לחפש את המזכירה, לחפש את הדו"ח, להמציא את הקבלה, להגיע בזמן, לא לבזבז זמן לא לקלל, לא לזלול, לא להיכשל, לא לבגוד, לא להישבר, לצאת, לבלות, לשמוח כי חייבים, להנות, לשאוף, להשיג, לעמוד בציפיות, להחמיא, לבקר, להקשיב, לבקר, לטעון, לחדש. אם רק הייתי יכולה לא לעשות דבר. ולהפסיק לקבל צעקות, לקבל אכזבות, לקבל כאב ראש, לקבל בחילות ואולי להתחיל לקבל ש ק ט אם רק הייתי יכולה לקבל שקט, אחד ארוך. אם רק הייתי יכולה לעשות דבר אחד טוב - ללכת לישון ורק לא להתעורר עוד.

08/11/2002 | 05:27 | מאת: לידיה

אני כ"כ מרגישה כמוך... רק שאצלי זה באמת קורה וקרה בפועל.... לעיתים אני מוצאת שהדרך הכי טובה להתנתק מהמציאות ולא כמטאפורה (או דו משמעית) כמו שרשמת, היא באמת ללכת לשון.. לעיתים אני מרגישה גם שאני לא רוצה לקום, כי לקום פרושו להתמודד עם העולם שיכול להיות כ"כ קשה,לצערי מצבים כאלה כבר הכניסו אותי לדכאון יותר עמוק. אז אין ממש מנוס.. גם אני רוצה לפעמים "לחתוך", לגמור עם הכל, ואז זה עובר איכשהו.. יש לפעמים כ"כ הרבה לחצים שהנפש לא מסוגלת להתמודד איתם, דברים שנראים ברורים מאליהם לשאר האנשים, קשים לאנשים כמונו, וזה קשה עוד יותר, כי את אמורה להתמודד איתם ומרגישה שאין לך מספיק כוחות.. את מוזמנת לדבר איתי אם בא לך :) לידיה

08/11/2002 | 13:24 | מאת: סיגלית

ללידיה ולישנה הי בתור מי שישנה כל החיים..... גם האופציה הזאת לא משהו.

08/11/2002 | 18:02 | מאת: HERA

ישנה, כתבת המון פעמים "אם"... ואצלי התעוררה השאלה "אז?" אז מה היה קורה אם היית יכולה לישון ולישון? אם היית יכולה לא לעשות את כל אותם דברים שציינת? ואם היית מקבלת שקט, אז מה? אני מתנצלת אם לא לתגובה כזו ציפית, ואת לא חייבת להגיב, אבל אחרי כ"כ הרבה "אם" חסר ה"אז". מה דעתך? HERA.

08/11/2002 | 22:21 | מאת: ישנה

היי לכולם נשאלתי שאלה ע"י הרה, סברתי שהתשובה ברורה מאליה. אם היה לי שקט משמע היה לי טוב. כמו בשינה הרגילה שבה טוב לי כל כך. אם הייתי ישנה לתמיד- היה רק טוב. שלא כמו ברעש הגדול ...

09/11/2002 | 22:16 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ישנה שלום את מספרת על כמיהה עצומה לשקט נפשי והשינה מיצגת כנראה עבורך את המקום השקט שמנתק אותך מהמציאות החיצונית והפנימית הכואבת. אבל מטבע הדברים השינה מסתיימת ולעיתים מתעוררים ממנה במצוקה לא פחותה מזו שהיתה בערב שלפני. השאלה אילו דרכים אחרות עומדות בפניך כדי להתמודד עם המצוקה. אינני יודע אם את נמצאת במסגרת של טיפול אבל במידה ולא אני ממליץ לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי ודרכו ליצור תהליך שיחזיר את האור לחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 23:52 | מאת: יעלי

אחותי ומשפחתה הגיעו לארץ אחרי 4 שנות שרות בחו"ל ומתגוררים בישוב כפרי. יש לה שני ילדים. הבת הבכורה היא בת 10 ובן בגיל 4.5. בחו"ל למדו הילדים בבי"ס אמריקאי, היו מקובלים בחברה ומאושרים וחיו כמו בתוך חממה. ההתיעצות שלי כרגע היא בעיקר לגבי הילדה. מדובר בילדה מקסימה, נבונה, רגישה מאד וטובת לב (אולי יותר מדי...) אבל חסרת בטחון עצמי. כל רצונה הוא רק למצוא חן בעיני הסובבים אותה (אולי יותר מדי...). כמעט מיד עם תחילת הלימודים, התחילה אחת הבנות "החזקות" בכתה להתנכל ולהציק לה, להעליב אותה ולדחות אותה מהחברה. בעקבות ההסתה שלה הצטרפו גם הבנות האחרות למסע ההשפלה והילדה נמצחאת במצוקה איומה. ככל שהיא מנסה למצוא חן ו"להתחנף..."! חלק גדול מהבנות יותר ויותר דוחות אותה ומתנכלות לה (אם כי לא ממש כולן...). אולי כי היא שונה, אולי כי היא דוברת אנגלית חופשית והן מקנאות בה??? מה אפשר לייעץ לילדה, על מנת שלא תיפגע ואיך לייעץ לה להתנהג? לבי נשבר מלראות את סבלה, אנא עיזרו לי.

יעלי, לדעתי אולי לדבר עם המורה ולהסביר לה את חומרת המצב. אפשר גם להציע לילדה בתור התחלה, להתחבר עם ילדה או ילד אחר/ת שהוא/היא לא מקובל/ת. עדי

חשבנו גם על זה ואחותי כבר דיברה כמה פעמים עם המורה, המורה אמנם מתערבת ומטפלת בדברים מסוימים אבל זה לא עוזר ליחס כלפי הילדה מצד הבנות ה"רעות"... למעשה גם אני חשבתי להציע לה, שתתחבר עם ילדה או ילדות שנמצאות לאו דוקא בראש הטבלה... השאלה היא אם גם הן לא נתונות להשפעת הבנות "המנהיגות"...

תודה לעדי על התשובה ההגיונית, אבל אני בכל אופן הייתי רוצה לקבל עצה ממישהו מומחה, פסיכולוג או מישהוא שמתמצא בנושאי חינוך והתנהגות ילדים... השאלה היא איך בדיוק לדבר עם הילדה, לחזק אותה ולהסביר לה מה לעשות כדי שלא תיפגע עוד יותר ?

לצערי התמונה הזו כואבת מאד. אני לא אומנם לא פסיכולוג או עו"ס, אבל ... לצערי אין כמו ניסיון, אישי וכואב . אני הייתי בעבר באופיציה ובמקום בו הילדה שהאת מתארת, נמצאת. הצעתי , היא פשוטה מאד, לפנות ליועצת בי"ס ולשאול אותה מה עושים, לצערי , כלמוד ניסיון , הייועצת תנפנף אתכם לכל הרוחות ... ותסביר לכם כמה דברים על זה שככה זה בגיל הזה, אבל אני חושב ומרגיש שאם לא תטפלו בזה כעת, ייגרם נזק לטווח הארוך, במיוחד עם הגיעה לגיל ההתבגרות. כיום, אני בודד (בגילאי העשרים המוקדמות) וזה בגלל איחור בטיפול וכשכבר קיבלתי טיפול הוא היה ללא ידוד המשפחה. חשוב קודם לקבל אותה במשפחה ולהסביר לה שמותר לה לבכות, לכעוס ולהפגין רגשות. וגם לשקול קבלת טיפול פסיכולוגי ע"י מטפל המומחה בטיפולך בילדים ומתבגרים\ ולפנות לאחד שמטפל באופן פרטני וקבוצתי ביחד, כך שקרובת משפחתך תוכל להתנסות בחברה. חרם היא חוויה מאד לא נעימה, שלצערי הרב , הצוות הפדגוגי חושב שכמו שבא, כך חולף, "כי בסה"כ מדובר בילדים". ויועצות בי"ס מעדיפות לא לטפל כל עוד הן יכולות לצאת הבייתה מבלי לעבוד. כדאי לערב אישיות חינוכית מחוץ לבי"ס , פסיכולוג חינוכי בשירות הפסיכולוגי החינוכי שממפעיל משרד החינוך, שיאבחן את הילדה וימליץ המלצות פדגוגיות שיישומו בכיתה. דר' גידי מפורום פסיכותרפיה הינו גם פסיכולוג המתמחה בתהליכים חינוכיים בכיתה, שווה לשאול גם אותו. חשוב לחזק אתבטחונה שלהילדה ע"י חיזוק תכונותיה החיוביות ולהביאה להכרה בהן. חשוב לגשת לטיפול במצהירות האפשרית כדי שהצלקות יהיו כבדות מנשוא וקשות "לריפוי" ולילדה יהיו קשיים ופערים חברתיים הנובעים מהתנסות חברתית שלילית. בהצלחה, אבי

09/11/2002 | 22:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעלי שלום אני מסכים עם ההמלצות לערב את המערכת בנושא ואני לא חושב שצריך להסתפק במורה. כדאי להתחיל עם יועצת ביה"ס ולבקש התערבות שלהם בתהליכים החברתיים בכיתה. מצב כזה דורש עמידה איתנה מול הכיתה ולהסביר לתלמידים את משמעות מעשיהם. במקרים רבים כאשר זה נעשה בצורה חכמה זה עוזר באופן מיידי. במידה והעניין לא עוזר אפשר גם להתייעץ עם פסיכולוג/ית ביה"ס אליו ניתן לפנות באופן ישיר דרך השירות הפסיכולוגי של העיריה או המועצה. לגבי הילדה עצמה, חשוב לעודד אותה. אין ספק שהקליטה אינה קלה במיוחד אם קיבלה מתקפה שכזו. ילדים יכולים לעיתים להתאגד נגד ה"אחר" שהגיע מבחוץ. במידה ואתם מרגישים שהיא במצוקה כדאי אולי להפנות אותה לשיחות עם פסיכולוג/ית ילדים שיוכל לתת לה עצות ותמיכה כיצד להתמודד, כמו גם לפנות בעצמו לביה"ס ולהנחות את הצוות המקצועי כיצד להתמודד עם הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על עצותיך. אני אעביר לאחותי את עצותיך ומאד מקווה שהיא אכן תפנה ליועצת ביה"ס ובמידת הצורך לפסיכולוג החינוכי של ביה"ס על-מנת שלא ייגרם לילדה נזק לטווח הארוך שלא ניתן יהיה לתקנו. יעלי

07/11/2002 | 21:27 | מאת: יעל

אני אישית רואה בעצירות בעיה פסיכולוגית, נראה לי שהעצירות נגרמת בגלל מתח נפשי מתמשך. כדאי לעבור לעיסוק שדורש את כל תשומת הלב שלך, כמו כניסה לכתיבה במחשב וזה גורם באופן מפתיע להשתחררות

08/11/2002 | 18:16 | מאת: לאונרד

יעל שבת שלום מנסיוני עצירות נגרמת במקרים מסויימים מתרופות מסויימות ( כמו אלטרול וכדומה). וברוב המקרים אפשר להתגבר על כך אומנם בצורה פסיכולוגית במקום לחשוב על כך פשוט למצוא תחליף במחשבה כגון ,תשבץ, עיתון וכו' ואז הראש עסוק בחשיבה אחרת. והרבה סבלנות בלי לחץ לא למהר. סליחה על ההקשר אבל דומה הדבר ליחסי-מין שלא פעם האשה לא מסוגלת להגיע לאורגזמה משום חשיבה על כך. בתקווה שעזרתי, לאונרד

08/11/2002 | 21:30 | מאת: HERA

יעל, עצירות יכולה להיגרם כתוצאה מבעיה במעיים, מתזונה לא נכונה ועוד גורמים פיזיולוגיים. האם כל כאב ראש הינו פסיכולוגי? רק שלילה של בעיה בריאותית יכולה להצביע על מקור נפשי. HERA.

09/11/2002 | 22:24 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעל אכן יש תופעות של עצירות על רקע נפשי. זה לא סותר טיפול פיזיולוגי בבעיה ולאחר בירור רפואי ניתן להיעזר גם בפסיכולוג בעל מומחיות בתחום הבעיות הפסיכוסומטיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 20:50 | מאת: קובי!

יש לי בעיה דיי גדולה שאני סובל ממנה כבר דיי הרבה זמן,שאני נמצא במקום ציבורי [לבד!] בלי חברים טובים ,למשל באוטבוס או בעבודה ואני נמצא בקרבת אנשים זרים אני ,מתחיל להילחץ,להזיע מין הסתם ולא להראות טבעי.....זה דיי מפריע לי ומאוד טרדני,למה זה!!???

07/11/2002 | 21:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קובי שלום סביר להניח שאתה סובל מסוג של חרדה שמכונה אגורפוביה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ויתכן שתזדקק גם לתרופות נוגדות חרדה. תוכל לקרוא יותר בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 15:34 | מאת: אלמוני

היי האם ישנו חומר כתוב על אגרופוביה/פחד מהמון ומקומות פתוחים ,באינטרנט (רצוי בעברית) ובקצרה על דרכי התמודדות...... תודה מראש

07/11/2002 | 19:37 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אלמוני שלום תוכל לקרוא את הסקירה שלי על בעיות חרדה בקישור http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm ישנם מספר אתרים בתחום החרדה, למשל http://www.panicdisorder.up.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 21:03 | מאת: אלמוני

תודה לך......

07/11/2002 | 14:59 | מאת: עופרה

לד"ר קפלן שלום, רציתי לשאול האם היית ממליץ, בעיקרון, לתת לילד בן 10 רטלין בגלל הפרעות קשב וריכוז? הילד היה עד לא מזמן בטיפול פסיכולוגי וכיום הוא מסרב להמשיך ללכת לפסיכולוגית. הפסיכולוגית, לאור אי שיתוף הפעולה מצד הילד, המליצה לאם לבדוק את הילד אצל נויורלוג, והלה, ללא בדיקה יסודית ומקיפה המליץ מיד על מתן רטלין. בנוסף לדעתך האישית בנושא, האם תוכל להפנות אותי לותספר מקצועית בעניין. בתודה מראש, עופרה

07/11/2002 | 15:17 | מאת: נילי

בתפוז קיים פורום מיוחד לנושא.

07/11/2002 | 19:39 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עופרה שלום בעיקרון איני יועץ בנושא תרופות. נושא הריטלין שנוי במחלוקת. אין לי התנגדות עקרונית נגד שימוש בריטלין כאשר הדבר נחוץ. כדאי לדבר עם פסיכיאטר המומחה בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 14:10 | מאת: HERA

ריקי, אני מצרפת לך קישור, שאינו עוסק באופן ישיר בנושא המחקר הגנטי האחרון, אלא בדברים מעט שונים. המאמר ארוך יחסית, אבל מעניין (לדעתי):http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/001003.html

07/11/2002 | 13:05 | מאת: xxxxxxx

אני מתמודדת עם בעיה שנמשכת די הרבה זמן כל לילה כשאני נכנסת למיטה יש לי פחד שמא אני לא ארדם .... נראה לי די ברור שבגלל הפחד אני לא נרדמת או שנרדמת ומתעוררת כל הזמן אני לוקחת כדורי שינה אבל אמורה להפסיק איתם בקרוב........... אני נמצאת בטיפול פסיכותראפי זה זמן מה ומאמינה בו אבל זה לא ממש עוזר כרגע לפתרון הבעיה לא יודעת מה לעשות עם זה אתה חושב שטיפול תרופתי זה הפתרון?????????

07/11/2002 | 21:07 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום אכן את במעגל סגור. אם את חוששת לא להרדם זו סוגסטיה שלילית שגורמת לך אכן לא להרדם. השימוש בתרופות גרוע מאוד ורק מחמיר את הבעיה לטווח הארוך. הטיפול הפסיכולוגי עשוי לעזור להתמודד עם הדברים שגורמים בבסיס לאי שקט. בינתיים יתכן שאת צריכה ללמד את עצמך שיטות להרפיה עצמית כדי להירדם יותר טוב. ניתן לרכוש קלטת עם ספר שמלמד טכניקות. תוכלי גם להתייעץ בנושא עם הפסיכולוגית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

08/11/2002 | 13:27 | מאת: מיכל

לדעתי ומנסיון - כן.

07/11/2002 | 11:56 | מאת: הורים מודאגים

ד"ר שלום אנו הורים לילד הלוקה בתסמונת אספרגר שאלתינו היא בנוגע להפרעות האובססיביות הנלוות לתסמונת. החמורה ביותר היה ההפרעה בכתיבה, חזרה על כתיבת אותיות שוב ושוב מחיקה ושוב כתיבה חזקה ומודגשת(עד שלפעמים הדף נקרע). בננו בן 11 לומד בכיתה ו בכיתה רגילה,תלמיד מצויין ללא שום בעיות בלימודים נבון וחריף ביותר. הקושי שלו בכתיבה גורם לו תסכול רב המתבטא בהתפרצויות זעם הגורמים להחמרה בבידודו החברתי(ממנו הוא סובל ממילא). בעקשנות רבה ביותר הוא לא מוכן לעבור לכתיבת עבודות במחשב(רוצה להיות ככל הילדים) אפילו הפיתוי שיקבל מחשב נישא עדיין לא כל כך משכנע אותו. עד היום נוסה טיפול ב:פרוזק,סרוקסט שגרם לו להתפרצויות זעם קשות. ולאחר מכן טיפול במרוניל שגרם לו חוסר ריכוז מוחלט והפרעות שינה. האם יש אלטרנטיבה?? למיטב ידיעתינו מדובר רק בשתי משפחות של תרופות לטיפול בבעיות מסוג זה!? האם יש אלטרנטיבה לא בצורה של טיפול תרופתי להפרעות מהסוג הנ"ל? בתודה מראש הורים מודאגים מאד

יש בתפוז פורום מיוחד לבעיות הללו, אולי תוכלו להיעזר. נילי.

07/11/2002 | 21:10 | מאת: ד"ר אורן קפלן

להורים שלום אינני מייעץ בתחום התרופות. אני מציע לפנות לפסיכיאטר ילדים מומחה ולברר את האפשרויות העומדות בפניכם. יש אפשרות גם לשלב טיפול פסיכולוגי או טיפולים שונים אחרים שעשויים לעזור לילד ללמוד לשלוט יותר טוב בזעם. לדוגמא, באמצעות טיפול בבעלי חיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 10:47 | מאת: מאיה

בעלי ואני נוסעים עוד שבועייםלחו"ל ל10 ימים לנו שתי בנות בנות ארבע ושנה והן נשארות אצל שתי הגיסות ויפגשו בינהן בסוף השבוע. הילדה בת הארבע כבר יודעת למרות התלותיות הגבוהה שלה בי היא לא עושה בעיות, כרגע, ולילדה בת השנה לא ניתן להסביר רציתי לדעת איך ילדה בת שנה יכולה לקבל את הנסיעה הזאת יש לציין כי היא ילדה מקסימה, וטובה שאין לה בעיה עם אנשים אחרים וזרים.. תודה.

07/11/2002 | 16:36 | מאת: רונית

לפני כמה ימים היתה שאלה כזאת אצל הפסיכולוגית ורדה רזיאל ז'קונט. והיא הסבירה שאין בעיה לינסוע לחו"ל כל עוד הילדות נשארות עם אנשים שהן מכירות, התפקוד היומי הינו תפקוד רגיל, שתיהם הולכות לגן ולפעוטון וכשהן חוזרות הגיסות ידעו כיצד להעסיק אותן. לילדים קטנים אין הארכה של זמן ולכן ניתן להגיד להם מחר, או מחרתיים (שההורים חוזרים), ולהראות להן קלטות וידאו של ההורים ולנסות להעסיק אותן כמה שיותר. לא אמורה להיות שום בעיה עם העניין. תהנו לכם ואני לא חושבת שיש מה לדאוג אם הן בידיים בטוחות.

07/11/2002 | 21:15 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מאיה שלום קשה להסביר לילדה בת שנה את הנסיעה. הדעות חלוקות לגבי מידת השפעת נסיעה בגיל כזה. עקרונית כפי שרונית כותבת אם היא נשארת עם אנשים שהיא מכירה היטב ההתמודדות תהיה יותר קלה. בגיל הזה החוויות הנפשיות אינם מודעות והדבר החשוב ביותר שתרגיש יציבות. בעקרון נסיעה של 10 ימים סבירה בתנאים שאת מתארת. נסו לתכנן שעם חזרתכם תוכלו להיות איתה יותר זמן כדי להחזיר את החיים למסלול הרגיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

06/11/2002 | 22:53 | מאת: סיגל

אני נשואה מס' חודשים ומכירה את בן זוגי כחמש שנים. לא שמדובר בבעל שכל היום מתעסק בנשים אחרות אבל אני חשה קנאה כאשר ידוע לי שהוא נמצא בחברת נשים אחרות. מידת האמון שלי בו היתה גבוהה עד כדי נאיביות, עד אשר גיליתי יום אחד שהוא משוטט באתרים פורנוגרפיים, דבר שמאד פגע בי. אציין שמאז ומעולם הייתי קנאית אבל בעקבות המקרה איבדתי את התמימות / האמון. אני מודעת לעובדה שהקנאה אינה תורמת למערכת היחסים, נהפוכו, היא יוצרת מריבות ואוירה לא נעימה. פעמים רבות אני משתדלת להדחיק זאת ולהתעלם ממצב מסוים אך אני חשה שאין זה בשליטתי, הדבר מכרסם בתוכי ולכן בסופו של דבר מתפרץ. מערכת היחסים בסה"כ טובה - אנחנו מאד אוהבים ותומכים אחד בשני, ואני זוכה ליחס יפה מצידו, אולם עצם המחשבה שהוא נמצא עם מישהי אחרת מטריפה אותי. ברור לי שחלק ניכר מהבעיה הוא אצלי ואני אשמח לדעת על דרכים לפתרון. משיחות עם חברות קרובות עולה שהתחושה משותפת וקיימת אצל כולן. עולות לי כמה תהיות: ממה זה נובע - האם איבדנו את האמון בגברים ? האם הדבר נובע מהשפעה של מה שאנחנו רואות ושומעות מסביבנו? (בגידות, פורנו, גרושים), האם זה בסדר שגברים נשענים על האימרה ש"ככה זה אצל גברים, גבר לעולם יסתכל על נשים אחרות וימשך אליהן"? החשש הוא גם מפני נשים שכן אנו מודעות לכך שיש לא מעט נשים שמפתות ומתגרות בגברים על אף שהם נמצאים בקשר. אני יודעת ששאלתי המון שאלות אך הנושא מאד מטריד אותי (ואת חברותיי). תודה מראש, סיגל

07/11/2002 | 21:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

סיגל שלום אני לא חושב שאפשר להכליל את הנושא לכל המצבים. יש כאן את החלק שלך את החלק שלו, ובוודאי גם את המאפיינים הייחודיים של הזוגיות שלכם. אין הכרח שהקנאה עליה את מדברת עם חברותיך זהה אצל כולכן. הדרך הנכונה להתמודד עם הדבר היא לפתח מודעות אישית למקורות הקנאה. חשוב לברר היכן את דואגת על משהו שלא קשור למציאות והיכן את מזהה משהו שמפריע לך, לא בהכרח בגידה, אבל אולי משהו שקשור למערכת היחסים שלכם. ניתן גם לעבוד על העניין בדיאלוג זוגי, בין אם בשיחות בינכם או בטיפול זוגי. חשוב להבין שקנאה היא ביטוי לחרדה וזו יכולה לנבוע ממגוון דברים ומשילוב של כמה מרכיבים. כמו טיפול בכל חרדה צריך לטפל הן בגורמים הפנימיים והן ביציבות החיצונית, ולהיעזר לצורך כך באנשים הקרובים לך, ובמיוחד בבן זוגך. בברכה ד"ר אורן קפלן

06/11/2002 | 16:58 | מאת: רחלי

הבעיה שלי היא כזאת: לפני כשנה בעלי הכיר בחורה לעבודה מאוד חביבה ונחמדה יש לבעלי הרבה ידידות וידידים לעבודה שמתקשרים אליו לפלאפון, ולבית. לפני כחודשיים הוא עזב את עבודתו במטרה למצוא עבודה טובה יותר עם משכורת "מכובדת"יותר. בעלי נישאר בקשר טוב והדוק עם אותה בחורה, הם מדברים בטלפון כמעט יום יום. אני ובעלי נשואים כשנה וחצי ואנחנו זוג כבר 8 שנים, שנינו בני 28. כאשר בעלי מוטרד מדבר מה אני שואלת אותו ומנסה להוציא ממנו על מה שמפריע לו, הוא מתעצבן ממני שאני חושבת במקומו ומרגישה את תחושותיו. אבל מה ששמתי לב שעם אותה בחורה הוא מתייעץ והוא מאוד נהנה לדבר איתה. הוא אומר שהיא כמאין צד שלישי שמייעץ לו כי הוא כבר יודע מה אני אגיד לו. הדבר הזה מאוד מפריע לי, למרות שאני יודעת שהוא לא בוגד בי ולא שוכב איתה, מאחר והוא מיידע אותי לאן הוא הולך ומה הוא עושה. היה לי ויכוח רציני איתו בנושא כי לי זה לא היה נראה נורמלי שהוא בקשר טלפוני יום יומי איתה, הוא גם רצה להזמין אותה אלינו הביתה ואני לא הסכמתי שהיא תגיעה לבדה (אני מעדיפה שאם היא מגיעה שתגיעה עם החבר'ה שלנו או חבר'ה מהעבודה). אני עכשיו גם נימצאת בהריון בחודש השלישי ואני ממש לא מקשרת את הקינאה בהיריון. בעלי הסביר לי והבהיר לי שאין ביניהם כלום, ושזה בסה"כ קשר ידידותי. אני מפחדת שהקשר הזה יהפוך למעבר לידידותי, ואולי יביא גם לפרידה בינינו, מאחר והוא נורא נהנה לדבר איתה ולהתייעץ איתה בכל דבר, הוא משתף אותה בהכל. האם הקינאה היא מיותרת? האם אני צריכה כן לחשוד ולשים עין למעשיו? אודה לך על תשובתך.

06/11/2002 | 21:58 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רחלי שלום נושא של ידידים וידידות של בני זוג קשור פעמים רבות לנורמות תרבותיות ואישיות של הזוג. נשמע שאצלכם אין התנגדות עקרונית לעניין אבל שבמקרה הנוכחי החושים שלך מובילים אותך לתחושה לא טובה בעניין. אינני יודע אם זו קנאת שוא או לא, אלו אינם דברים שאפשר לומר עליהם משהו חד משמעי. מה שחשוב שזה מפריע לך והשאלה מה לעשות עם זה. אם תדרשי ממנו לנתק את הקשר הוא עלול להרגיש תסכול ושאת לא בוטחת בו. להישאר עם תחושות החשש זה גם לא מומלץ. הפתרון הוא לנסות ולהיות פתוחה וכנה. לומר שאת מקנאה, גם אם אין לך סיבה של ממש, ושהוא צריך להתחשב בזה באופי הקשר שהוא יוצר עם אותה בחורה. אולי אפשר כך לנסות להעביר לפחות חלק מהאחריות אליו בכך שינסה להתחשב ולנתב את הקשר איתה לפסים שלא יהיו בוטים מדי עבורך. אני מקווה שתצליחו למצוא את שיווי המשקל האופטימלי במצב שנוצר בברכה ד"ר אורן קפלן

07/11/2002 | 09:06 | מאת: רחלי

העניין הוא שכן הייתי פתוחה וגלויה איתו, והסברתי לו שזה לא לעניין ההתנהגות שלו והוא ממש הגן עליה והתעצבן עלי. הוא לא דיבר איתי במשך 4 ימים בגלל העניין הזה, ולא הבנתי איך הידידה הזאת גורמת לו להיות כל כך רע אלי, וכל כך אכפת לו מימנה שהוא לא רצה לדבר איתי מס' ימים. בכל אופן תודה על תשובתך.

05/11/2002 | 19:00 | מאת: לאונרד

דוקטור שלום וערב-טוב ההיסטוריה שלי בקצרה: אני בן 50, נמצא בדכאון מ-1990 עקב מותו ממחלה קשה של אבי. מאז נמצא בטיפול תרופתי ומיוצב בדרך כלל אם תנודות קלות וסבירות בהתאם לקורה בסביבתי. כמו כן התגרשתי באותה שנה מאשתי(+2 בנות)כמובן נדבך נוסף. למרבית המזל (או לא)נוצר קשר ביני לבין האחות שטיפלה באבי. וברבות הימים התחתנו וגרנו ביחד עד עצם היום הזה. למרבית הצער אשתי (עולה חדשה מפולין) למרות שהתחייבה לא להביא את בנותיה, הביאה אחת מהן, וכאן התחילו הצרות, שעליהן הדלג כאן. המצב הנתון לכרגע: אשתי בגדה בי במשך כשנתיים אם רופא שעבדה איתו, לאחר מעקב וכאשר הייתי,בטוח עזבתי את חדריינו המשותפים וכרגע אני גר בחדר נפרד. ההתלבטות: כל גבר אחר שבריא בנפשו היה עוזב אותה בלי להסס. האפשרויות שעומדות לרשותי: לקום וללכת( יש לנו הסכם ממון כך שאין כל נזק) מתוך אי ידיעה איך הנפש שלי תגיב? או לוותר ולחזור אליה?. כמובן שלדעתי האגו הגברי שלי נפגע ואני לא יודע אם בכלל אני מסוגל לחזור אליה. לעזוב אותה( ויש לי במאגר מספיק תחליפים שטובות לא פחות ממנה ואפילו עולות עליה בהרבה) ולקחת סיכון שמא השנוי יביא לקריסת המערכת הנפשית שלי. השמח לקבל תשובה (כמובן בלתי מחייבת) ולו חלקית משום חוסר הנתונים שבידך. בתודה מראש לאונרד

05/11/2002 | 23:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לאונרד תיארת סיפור חיים ארוך ומורכב במספר משפטים ואני מתאר לעצמי שיש עוד הרבה דברים נוספים. אני לא חושב שעומדת על הפרק החלטה פשוטה ולכן אני נזהר מלהמליץ לך על מעשים לכאן או לכאן. אני חושב שאתה זקוק לייעוץ הן מאנשים קרובים שאתה סומך עליהם והן מגורם מקצועי שיוכל הן לעזור לך לקבל החלטה והן ללוות אותך אח"כ בדרך שתבחר. חששך העיקרי הוא להתדרדר מבחינה נפשית וכדי להעריך את המצב נדרשת מעורבות של פסיכולוג או גורם טיפולי אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

06/11/2002 | 08:50 | מאת: לאונרד

דוקטור בוקר טוב תודה עבור התשובה. למעשה עשיתי כבר את ההתייעצויות בקרב הקרובים לי, וקשה לקחת החלטה. הרבה תודות עבור התשובה. לאונרד

05/11/2002 | 18:31 | מאת: אנגל

חבר שלי עו"ד והוא עובד כבר כשנתיים כשכיר במשרד פרטי. המשכורת ההתחלתית שלו היתה 5,000 ש"ח נטו, וכך היא גם כיום. הבעיה, כבר למעלה מחצי שנה הוא לא מקבל משכורת. מידי כשלושה חודשים הוא מקבל שכר עבור חודש אחד, והבוס שלו אומר לו כל פעם שעוד יום-יומיים יקבל את השאר, אבל זה אף פעם לא קורה. חבר שלי שונא את העבודה שלו, והוא אפילו חולה בימים אלה, אבל הוא ממשיך להגיע כל יום לעבודה מ- 9:00 בבוקר עד 20:00 בערב, ולא מחסיר אפילו יום אחד, וגם לא נכנס לבוס שלו ומבקש את הכסף שמגיע לו על פי דין וצדק, כפי שהבוס "הנחמד" שלו יודע היטב. חבר שלי עומד להיות בעלי עוד כחמישה חודשים, אבל קשה לי להשלים עם הפרייראיות שלו. אני מסוגלת להסתדר עם העובדה שאני מרוויחה יותר ממנו, וייתכן שכך זה יהיה כל החיים, אך אינני מסוגלת להשלים עם הפאסיביות שלו ואוזלת היד שלו. ניסיתי להתערב ולאמר לו שהוא יכול להתפטר ושיהיה בסדר, שנסתדר.... אחר כך, ניסיתי לאמץ גישה של לא רואה-לא שומעת-לא יודעת.... ניסיתי לאמר וניסיתי לשתוק.... אבל כלום לא הולך... הבוס החוצפן שלו אפילו לא חשב להביא לו מקדמה לחגים (שלא לדבר על מתנת חג), אני מרגישה שבעלי לעתיד הוא יוצלח, וכמה שאני אוהבת אותו, אני חוששת מחיים משותפים ביחד...מה נעשה שנרצה להביא ילדים ובעלי היקר ימשיך לעבוד ללא שכר??? מה לעשות??? בבקשה, תעזרו לי!!

05/11/2002 | 23:30 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אנגל שלום אני מתאר לעצמי שלהתנהגותו יש הסבר יותר מאשר פסיביות או "פרייריות אישיותית". סביר להניח שהוא חושש מהעימות מסיבות כלשהן, יתכן שחלקן קשורות למעמדו ועתידו המקצועי וחלקן אולי לנטיותיו האישיות והאישיותיות. הייתי מציע לא להישאר עם הבעיה הפרקטית אלא לנסות לנתח ולהבין אותה ברמה הכללית יותר. זה גם יוכל לתת לך תשובה ורוגע לגבי העתיד המשותף. כדאי שתשתפי אותו בחששותיך ותדגישי שאין מדובר בכסף אלא במה שהעימות הזה מייצג. אולי הדיון הזה יעלה נושאים חשובים שעצם הדיבור עליהם יעזור לך לפתור את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

06/11/2002 | 09:40 | מאת: אנגל

צדקת, לחבר שלי יש פחד עצום מעימותים. הוא לא מסוגל להתמודד עם כישלון והוא מפחד שיתפסו אותו כלוזר. ארוסי בא מבית מצרי והוא גדל וחונך לרצות את הוריו. עזיבת העבודה היא מבחינתו הודאה בכישלון ונראה לי שהאנשים שהוא הכי פוחד להתמודד איתם אלה הוריו, ולכן ניסיתי גם לפנות אל אמו וגם היא אמרה לו שיעזוב. לא עזר. נראה לי שהפחד שלו להתייצב מול הבוס שלו ולהתעמת איתו על השכר, נובע אולי מחוסר הביטחון העצמי שלו, והמחשבות שלו שאולי לא מגיע לו כלל שישלמו לו שכר, כי הוא אינו עובד טוב. ניסיתי לדבר איתו גם על זה.....חיזקתי אותו ותמכתי בו, אך גם זה ללא הואיל. תבין, מערכת היחסים שלנו מאד פתוחה, יש בה עליות ומורדות, אך תמיד אומרים מה שמרגישים. במקרה הזה, אני זו שאומרת, והוא כל הזמן מענען עם הראש, מבטיח שיעזוב, ונשאר... נראה לי שכרגע, לא נותרו לי עוד מילים או טקטיקות, האם יש משהו נוסף שאני יכולה לנסות? תודה מראש

05/11/2002 | 14:25 | מאת: לילך

בני בן השנתיים,ילד חברותי ושמח,נמצא במעון יום מזה שנה שניה. בשבוע האחרון הוא החל לבכות ללא הפסק במהלך כל השעות במעון ולא מוכן לאכול. הילד "נדבק" למטפלת אחת שלא יכולה לעבוד בגללו והיא מבקשת שנטפל בדחיפות בנושא. רופא המשפחה ממליץ לפנות לפסיכולוג. כיצד ניתן לעזור לבני?

05/11/2002 | 15:24 | מאת: adi

05/11/2002 | 15:26 | מאת: adi

היי, יכול להיות שהיה שינוי בגן או בבית? שווה לבדוק. בכל מקרה, אפשר לשאול בתחנה לשירותים חברתיים באיזור שלכם. עדי

05/11/2002 | 23:35 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לילך שלום קודם כל צריך סבלנות. אם התופעה התרחשה במשך שבוע בלבד לא כדאי להסיק כל כך מהר מסקנות לגבי העניין. נסו לבדוק מה מציק לו ואם יש הסבר להתנהגותו. אם יש אפשרות אולי אחד מכם יוכל ללוות אותו למעון ליותר זמן. הפניה לפסיכולוג נראית לי מוקדמת מידי בשלב הזה. בכל מקרה, במידה ותחליטו לפנות בסופו של דבר מדובר על תהליך שבו אתם תקבלו ייעוץ כהורים מה לעשות, אין שום טעם לקחת את הילד עצמו לטיפול בגילו הנוכחי. אני מודה שתגובתה של המטפלת קצת מטרידה אותי. אני מצפה ממעון שידע להתמודד עם בעיה כזו במשך שבוע בקצת יותר סבלנות ואם יש בעיה לערב את ההורים בצורה בונה עם תוכנית עבודה. בברכה ד"ר אורן קפלן

05/11/2002 | 14:19 | מאת: שרון

שלום ד"ר קפלן יש לי חברה שחשבתי שהיא "חברת נפש" שלי. אנחנו מכירות מעל 10 שנים, עברנו הרבה מאוד דברים ביחד. מאז שחברתי הכירה את בן זוגה (היום-בעלה), דברים קצת השתנו- דבר טבעי לחלוטין. אני ירדתי מדרגה, ועברתי להיות ממקום ראשון,בשבילה, למקום שני. למרות זאת, חשבתי והאמנתי שהיא עדיין חברתי הטובה ביותר. כשהתחלתי ללכת לטיפול, הרגשתי צורך לשתף מישהו, ובחרתי בה. בקשתי ממנה שלא תספר על כך לאף אחד, שכן אני עדיין לא מוכנה "לפרסם את זה". היא הבטיחה ונשבעה שממנה אף אחד לא ידע. ככל שחלף הזמן, כשדיברתי עם בעלה, התחלתי להרגיש מוזר. מדברים שהוא אמר לי, הרגשתי כאילו הוא יודע... כשאזרתי מספיק אומץ, שאלתי את חברתי אם היא סיפרה משהו לבעלה, ואז היא התוודתה. היא אמרה שהיא לא יכולה להמשיך לשקר לי.. והיא סיפרה לו הכל. אני לא אמרתי לה כלום, אבל האמת היא שמאוד נפגעתי ממנה. אני מבינה שהוא בעלה, אבל אני חושבת שיש דברים שהיא לא צריכה לשתף אותו בהם - כמו הידיעה שהחברה שלה הולכת לטיפול... באותו הרגע, הבנתי שהיא מספרת לו הכל- כל מה שסיפרתי לה, בכל מה ששיתפתי אותה, היא סיפרה לו. מאז המקרה אני כבר לא מספרת לה דברים אישיים. אני מרגישה שדווקא בזמן שהייתי צריכה אותה הכי הרבה, היא אכזבה אותי. אני מרגישה שאיבדתי חברה. האם אני מגזימה במה שאני מרגישה? האם זה טבעי שמישהי תספר הכל לבעלה- אני מתכוונת לדברים אישיים שחברה שלה מספרת לה? האם זה היה נורא מצידי לבקש ממנה שהדברים ישארו רק בינינו?

05/11/2002 | 18:04 | מאת: adi

שרון, אני חושבת שאת צריכה להגיד לה מה את מרגישה. עדי

05/11/2002 | 23:44 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שרון שלום אני מתאר לעצמי שחברתך היתה בקונפליקט נאמנות. מצד אחד רצתה בוודאי לשמור על סודך אבל מצד שני אולי היה לה קשה לא לשתף את בעלה. המצב שהשתנה לאחר שהיא הכירה בן זוג השפיע בוודאי על מערכת היחסים שביניכן, אבל נשמע שבשורה התחתונה עדיין זה קשר אמיץ וחשוב לשתיכן. אני לא חושב שכדאי לשפוט אותה על המצב שאולי הפך לבלתי אפשרי עבורה. את יכולה להעריך אותה על כנותה שבסופו של דבר סיפרה לך את האמת. כדאי שתדברי איתה ותשתפי אותה בכך שנפגעת. עם זאת, לאור מה שאת מספרת לא נשמע שכדאי לאבד את החברות הזאת ואני מתאר לעצמי שבטווח הארוך תוכלו לשקם את היחסים והאמון. שווה לפחות לנסות. בברכה ד"ר אורן קפלן

05/11/2002 | 09:26 | מאת: שושנית

05/11/2002 | 09:30 | מאת: שושנית

ביתי בת 10 ,לא רוצה ללמוד,לא מכינה שעורים,מתחצפת כל הזמן,כל מה שמבקשים ממנה תמיד זה לא,וכל הזמן משחקת איתי משחקי כוחות.לא יודעת מה לעשות...

05/11/2002 | 13:27 | מאת: adi

בתור ילדה שעשתה את זה להורים שלה: א. תעבירי את האחריות על השיעורים אליה, ותגידי גם למורים בבית הספר שמהיום הלימודים הם בתחום אחריותה הבלעדית. כשהיא תצטרך לתת הסברים למורה במקום לאימא, זה כבר יהיה פי 8 לא נעים, ואם היא תנסה להתחצף למורה, היא גם תלמד שאת מה שעושים בבית, לא עושים בחוץ. ב. אם את רוצה להעניש אותה: תמנעי ממנה דברים שהיא אוהבת! מניסיון, עוזר! עדי

05/11/2002 | 13:43 | מאת: HERA

שושנית, הבעיות שאת מתארת החלו לאחרונה, או שקיימות כבר הרבה זמן? בקשר לענייני לימודים אני מסכימה עם עדי - תעדכני את בי"ס שיש לך בעיות עם בתך, ויכול להיות שיש להם כלים כדי להתמודד עם הבעיות הללו. HERA.

05/11/2002 | 23:47 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שושנית שלום נשמע שאת לבד בעניין. אין עוד אנשים מעורבים? בעלך למשל? זה לא דבר שאת צריכה להיות בו לבדך. יתכן שאת צריכה קצת הכוונה מקצועית כיצד להתמודד איתה אחרת. אולי כדאי לפנות לפסיכולוג/ית ביה"ס בה לומדת הילדה ולבקש שיחה. תוכלי לקבל קצת טיפים מה לעשות, או לפחות הכוונה לאיזה כיוונים אפשר ללכת עם המציאות שנוצרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

05/11/2002 | 07:37 | מאת: סיגל

היי, אני מתעניינת ב"תופעת הקנאה" - תהיתי ממה נובעת? האם זה משהו מולד? האם היא טובה (אני לא חושבת), כיצד ניתן להפחית את עוצמתה או להיפתר מעצם קיומה? אודה לתשובה סיגל

05/11/2002 | 13:56 | מאת: HERA

סיגל, מבחינה פסיכולוגית הקנאה נחשבת לסוג של חרדה. נהוג לעשות הפרדה בין jealousy (קנאה כללית) לבין envy (צרות עין). הראשונה נובעת מחוסר תחושת בטחון בקבלת חיבה מצד אדם אהוב, ובד"כ מופנית כלפי צד שלישי. השניה מתייחסת לרכוש; "הדשא של השכן ירוק יותר". ההבדל הוא, למעשה, במושא הקנאה; אדם או חפץ. קנאה יכולה להיות טובה, משום שכל זמן שהיא לא הופכת לאובססיה, היא יכולה לדרבן את האדם ולדחוף אותו להישגים. כמובן שיש גם קנאה שלילית, שמתבטאת גם בפשעי רכוש. הקנאה נרכשת ולא מולדת. אח-אפשר להיפטר ממנה, אבל אפשר להלחיש את עוצמתה ולהכניס אותה לפרופורציות הנכונות, וזאת בעזרתו של איש מקצוןע. HERA.

05/11/2002 | 23:50 | מאת: ד"ר אורן קפלן

סיגל שלום הודעתך קצרה ולא ברור לי לגמרי האם זו התעניינות תיאורטית או שנוגעת במשהו שמטריד אותך. לקנאה מקורות רבים ולא ניתן לסווג אותה כל כך בכלליות. אולי תספרי יותר במה מדובר או מה מעניין אותך בדיוק ואשמח לענות תשובה שרלוונטית לנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

06/11/2002 | 14:46 | מאת: סיגל

אסביר את כוונתי: אני נשואה מס' חודשים ומכירה את בן זוגי כחמש שנים. לא שמדובר בבעל שכל היום מתעסק בנשים אחרות אבל אני חשה קנאה כאשר ידוע לי שהוא נמצא בחברת נשים אחרות. מידת האמון שלי בו היתה גבוהה עד כדי נאיביות, עד אשר גיליתי יום אחד שהוא משוטט באתרים פורנוגרפיים, דבר שמאד פגע בי. אציין שמאז ומעולם הייתי קנאית אבל בעקבות המקרה איבדתי את התמימות / האמון. אני מודעת לעובדה שהקנאה אינה תורמת למערכת היחסים, נהפוכו, היא יוצרת מריבות ואוירה לא נעימה. פעמים רבות אני משתדלת להדחיק זאת ולהתעלם ממצב מסוים אך אני חשה שאין זה בשליטתי, הדבר מכרסם בתוכי ולכן בסופו של דבר מתפרץ. מערכת היחסים בסה"כ טובה - אנחנו מאד אוהבים ותומכים אחד בשני, ואני זוכה ליחס יפה מצידו, אולם עצם המחשבה שהוא נמצא עם מישהי אחרת מטריפה אותי. ברור לי שחלק ניכר מהבעיה הוא אצלי ואני אשמח לדעת על דרכים לפתרון. משיחות עם ברות קרובות עולה שהתחושה משותפת וקיימת אצל כולן. עולות לי כמה תהיות: ממה זה נובע - האם איבדנו את האמון בגברים ? האם הדבר נובע מהשפעה של מה שאנחנו רואות ושומעות מסביבנו? (בגידות, פורנו, גרושים), האם זה בסדר שגברים נשענים על האימרה ש"ככה זה אצל גברים, גבר לעולם יסתכל על נשים אחרות וימשך אליהן"? החשש הוא גם מפני נשים שכן אנו מודעות לכך שיש לא מעט נשים שמפתות ומתגרות בגברים על אף שהם נמצאים בקשר. אני יודעת ששאלתי המון שאלות אך הנושא מאד מטריד אותי (ואת חברותיי). תודה מראש, סיגל

05/11/2002 | 07:35 | מאת: גליה

האם עצירות נובעת מבעיה פסיכולוגית. אני סובלת מגיל ינקות ולא מתפטרת מיזה אודה אם תוכל לעזור לי

05/11/2002 | 12:52 | מאת: HERA

גליה, יכול להיות מצב של "עצירות פסיכולוגית". האם עברת בדיקות רפואיות ששללו בעיה רפואית? אם כן, אז כנראה שהמקור הוא נפשי, וכדאי לפנות לפסיכולוג. HERA.

05/11/2002 | 23:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

גליה שלום יתכן שתוכלי להיעזר בהיפנוזה, בין אם המקור פסיכולוגי ובין אם לא. לא מקובל כיום לראות בעיות מסוג זה כרק פסיכולוגיות או רק רפואיות. יש שילוב בין גוף לנפש וברור שאפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי לנושאים פיזיולוגיים. היפנוזה בשימוש ברפואה היא כלי בטוח ויעיל. יש גם רופאי גסטרו שמתמחים בהיפנוזה והייתי מנסה אולי להתחיל משם. תוכלי לבדוק באתר האגודה הישראלית להיפנוזה http://www.hypno.co.il/members_list.asp בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כבר קראתי פה על טענות לגבי טיפולים פסיכולוגיים עד כמה הם יקרים, לא מועילים וכ... אני יכולה לומר דבר אחד מניסיוני. טופלתי, הייתי שם, הקצב של הטיפול הוא איטי מתוקף היותו כלי עמוק ורציני. בדר"כ לרוב הבעיות אי אפשר לטפל בפגישות בודדות, אלא במפגשים ארוכים על פני חודשים ושנים. אז למה לעזאזאל המחירים השערורייתיים הללו? בקופות החולים אין עם מי לדבר, התורים ארוכים, החסינות הרפואית מוטלת בספק, יש מבחר מאוד מצומצם של מטפלים שבדר"F מטפלים שם כי הם לא מספיק מוכשרים להחזיק מרפאות פרטיות וכ... למה למען השם, בתחום כל כך רגיש אין עם מי לדבר? והסכומים בשמיים. מילא תידרשו , מאתיים, מאתיים וקצת, שזה גם יוצא מינימום לחודש בן 800 לאלף ש"ח למפגש של פעם בשבוע לפחות משעה בדר"כ. אבל למה 300 פלוס? 400? חמש מאות? ומה על אנשים שמגיעים לטיפולים ארוכים וכעבור שנה אין להם כסף, הרי המצב הכלכלי משתנה, לפעמים גם לא יודעים שטיפול אמור להימשך הרבה זמן כשניכנסים אליו. להמ אין הנחות כלשהן? למה הפסיכולגים שאמנורים לדעת מקרוב את מצבו הנפשי והפיננסי של המטופל לא מגלים הבנה לכך שלפעמים מטופלים מלווים כספים ע"מ לממן טיפול? או מפסיקים טיפול כי אין כסף. לילה טוב קרן

05/11/2002 | 23:14 | מאת: נטע

06/11/2002 | 00:01 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קרן שלום גם אני חושב שאת צודקת לחלוטין, אבל אני לא מסכים לגבי הכתובת שבחרת. אני חושב שאי אפשר להטיל את האשמה בנושא על הפסיכולוגים באשר הם. בכל תחום השירות הפרטי יקר יותר מהשירות הציבורי ואנשים יכולים לבחור לאן לפנות. אדם שעשה מסלול הכשרה ארוך ומייגע מצפה לקבל תגמול הוגן על עבודתו ואינני רואה בעיה במערכת התעריפים בשוק הפרטי. זה שהמדינה הזניחה את תחום בריאות הנפש ולמעשה הפכה את השירות הציבורי לכמעט ריק מתוכן זו לא אשמת הפסיכולוגים. אגב זה מצב די חדש. עד לפני כ 4 שנים היה אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי יחסית בקלות בשירות הציבורי ומאז כניסת חוק הבריאות לתוקף המצב נעשה בלתי נסבל. אישית אני מנסה לקדם כעת יוזמה של הקמת קבוצה של כמה פסיכולוגים שיפנו כל אחד כמה שעות לטיפול מוזל לסטודנטים ואנשים שאינם יכולים למממן טיפול פרטי. אני מתאר לעצמי שפתרונות כאלה יוכלו לעזור לקבוצה מצומצמת של אנשים אבל זה בוודאי לא יפתור את הבעיה ברמה המערכתית. כאן נדרשת מחאה ויוזמה של יותר אנשים כדי שהשירות הציבורי יתחיל לספק פתרונות אמיתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שוב שאני אבין, זה שהממשלה לא דואגת לספק טיפולים ציבוריים בתנאים סבירים זו בעיה והיא לא בעיה של הפסיכולוגים הפרטיים, אבל עובדה שכרגע זו הבעיה. כמו שיש עוני, אז נכון שהעמותות שעוזרות לחלק עוני עלניים הם לא הפיתרון האולטמטיבי, אבל העובדה שאנשים פרטיים לקחו על עצמם ועל כספם או זמנם או גם זה וגם זה, לעזור לעניים נבעה מכך שהמציאות שנוצרה הצדיקה זאת. השאלה מתי זה ייגע בפסיכולוגים הפרטיים, מתי גם הם יבינו שהמציאות הנוכחית זועקת לעזרה? ודבר שני, היוזמה שהעלית ברוכה מאוד בנוגע לשירותים של פסיכולוגים פרטיים במחיר מוזל לכאלה שאינם יכולים לממן טיפול במחיר מלא כולל סטודנטים. אבל למה צריך להתארגן מספר של פסיכולוגים? אי אפשר פשוט לקבל אנשים במחיר מוזל? מה צריך איזשהי עמותה מיוחדת? רק מה שזה יכול ליצור זו בעיה בהגדרת הקריטריון לאנשים כאלה... לילה טוב קרן

04/11/2002 | 22:39 | מאת: אורלי

יש לי שיעור שאני לומדת במסגרת לימודי במנהל עסקים שבו יש אפשרות לבצע משחק תפקידים. אני מאוד אוהבת את השיעור הזה, אני משתתפת בו המון, תמיד יש לי מה להגיד ואני אפילו מתנדבת למשחק תפקידים עצמו, אבל הבעיה שלי היא אחרת... כאשר אני צריכה להכין מצגת מראש ולהופיע מול כולם נוצר מצב שבו אני מאבדת את המילים ולא זוכרת מה רציתי להגיד. אני די מסתמכת על הנייר שלי ולא מסוגלת לדבר. למעשה, הקול שלי כל כך רועד שזה ממש בולט. השאלה היא למה נובע ההבדלים בין שני המצבים ואיך אני יכולה להתפתר מהפחד הזה... כמו כן, חשוב לציין שיש לי בלק אאוט במבחנים במשך הדקות הראשונות בעיקר... אודה מראש על מתן עצות יעילות איך להתגבר על הדברים הנ"ל... אורלי

04/11/2002 | 23:05 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אורלי שלום מה שאת מתארת שייך למשפחה של חרדות ביצוע כמו חרדת בחינות וחרדת קהל. מדובר פעמים רבות בבעיה ממוקדת שניתן לטפל בה באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגניטיבי ואפשר גם להיעזר בהיפנוזה. לעיתים הבעיה באה לביטוי בחרדת ביצוע אבל ברקע יש דברים אחרים שמפריעים והנפש מזרימה אותם לנתיבים מסויימים, כמו לבחינות ולעמידה מול קהל. אם הנושא מספיק משמעותי עבורך כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בד"כ במסגרות אקדמאיות אפשר להיעזר בשירות פסיכולוגי מטעם המוסד, בררי בדיקן הסטודנטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

06/11/2002 | 00:12 | מאת: אורלי

נראה לי שאכן אבדוק את הנושא...

04/11/2002 | 22:05 | מאת: מזל

שלום יש לי לפעמים תחושה של לחץ בחזה ואני יודעת שזה נובע מלחץ נפשי אבל אין לי מושג מה הסיבה אני בת 24 אני לומדת ועובדת ורוב הזמן עסוקה אך ברגע שיש לי קצת זמן לעצמי אני שוקעת במחשבות ופתאום מרגישה לחצים זה אומנם לא כל יום אך לפחות אחת לחודש למה זה קורה ואיך אפשר לפתור זאת אני גם חייבת לציין שאני בריאה בדרכ כלל אודה על התשובה מזל

04/11/2002 | 22:36 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מזל שלום יתכן שאת חווה התקף חרדה. תוכלי לקרוא את המאמר הבא ולבדוק את הסימנים http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

04/11/2002 | 21:30 | מאת: CAMI

אני בעבר סבלתי מעאובססיות ממש חמורות שהשתלטו לי על חיי רוב הזמן זה היה בתקופה בה הייתי בדיכאון קשה! עכשו אני עברתי את הדיכאון והורידו לי את הכדורים האובססיות נגמרו לי כמעט מלבד מ,ס קטן, בכל זאת זה מציק לי מה אפשר לעשות ללא נטילת תרופות וכעט אני מודעת לזה שזה לא "טקס" אלה זה מן הרגל,מה עלי לעשות? אני מפחדת שעם זה עובר זה יערוב לי תמיד בצד ויפיל אותי שוב? איזה אפשרות ללא תרופות ישנן כדי להפתר מהסבל הזה?

04/11/2002 | 22:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום אני לא יודע אם העזרה שאת צריכה דחופה, כי בכל זאת את מתארת שיפור משמעותי במצבך. עם זאת, אני חושב שכדאי שיהיה לך ליווי ומעקב מקצועי, הן של פסיכיאטר והן של פסיכולוג בתקופת המעבר שאת כרגע חווה ממצב בו את מטופלת וסובלת מאוד למצב בו איכות חייך תלך ותשתפר. אין סיבה לחשוב שאם את מפסיקה את הטיפול התרופתי את חייבת לעשות הכל לבד. פני לטיפול לפחות בחודשים הקרובים. בברכה ד"ר אורן קפלן

04/11/2002 | 20:03 | מאת: שושי

אני בת 44 ומזה כעשרים שנה שאני תולשת את גבותיי ואת ריסיי. בתחילה זה היה מעט מאוד ועכשיו נוצר מצב שאין לי גבות בכלל. לפני כשנה עברתי טיפול בשיחות עם פסיכולוגית במקום מגוריי, והיא הפנתה אותי לפסיכאטר שנתן לי טיפול בסרוקט שעזר לי מאוד מבחינת הרגעות נפשית, אך גרם לנזקים אחרים כמו, חוסר ברצון לקיום יחסי מין, שינה מרובה, והדבר החשוב ביותר לא עזר לי בתלישת גבותיי. כרגע, אני במצב של חוסר רצון לפגוש באנשים כמו: ארועים משפחתיים, סיום קורסים של ילדיי בצבא ובבית ספר. נראה לי שהם מתביישים בי. אני לא מסוגלת לממן טיפול פסיכולוגי פרטי, ולכן נעזרתי בפסיכולוגית של העריה שיכול להיות שלא הייתה מי יודע מה. אני צריכה עזרה אנא עיזרו לי.

04/11/2002 | 22:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שושי שלום זו אכן בעיה עקשנית ולכן לא מפתיע אותי לשמוע שכבר 20 שנה אין שינוי. הכיוון של שילוב טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי עשוי להתאים. ניתן להשתמש גם בהיפנוזה. בעיקרון את זקוקה לטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגניטיבית כדי להיפתר מהסימפטום. אם את גרה באזור המרכז נסי את המרפאה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ברמת חן השייכת לקופת החולים הכללית. אם זה לא מתאים התקשרי לצוות בריאות הנפש בקופת החולים אליה את שייכת ובררי מי נותן שם סוג כזה של טיפולים. את צריכה הרבה סבלנות ונכונות להשקיע מוטיבציה רבה בפתרון, אבל הוא אפשרי. תוכלי לקרוא עוד על התופעה בקישור http://www.geocities.com/naamaled/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

04/11/2002 | 17:01 | מאת: ZZZZzzzzZZZZ

האמת היא שמרוב שאני חיה עם הבעיה הזו מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא ממש דיברתי על זה כעל בעיה. אני אשתדל לא להאריך מדי, ולספר את הסיפור שלי בקצרה. אני מקווה שזה המקום הנכון, חרשתי את הרשת ולא מצאתי פורום שמתמחה בהפרעות בשינה לצערי. מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי קשיים בשינה. כילדה - מעולם לא הסכמתי לישון בגן בשעות הצהריים, וכשגדלתי אהבתי לישון בצהריים, ומצד שני, הייתי נרדמת הכי מאוחר בלילה, אחרי ההורים, ובכל הזדמנות חברתית (מסיבות שינה, מחנות של תנועת הנוער וכו'), מה שהיה יוצר תמיד בעיה ביום של אחרי - קשיים חמורים בהתעוררות וטשטוש מוחלט עד הצהריים. כבוגרת, אני חיה את חיי בצורה מתישה להפליא. אני מתקשה מאוד להירדם בלילה, לא עזרו מלטונין, מדיטציות או עבודה עצמית. גם כשהייתי בהודו, בשיא השקט הפשי שלי - תמיד היה לי קשה להירדם. אני יכולה להגיע למצבים שבהם אני לא מצליחה לישון בלילה, ישנה שעתיים, (מתפקדת איום ונורא), גוררת את כל היום בתקווה לזחול בחזרה מתחת לשמיכה, אבל הפלא ופלא - בלילה אני פתאום מתעוררת ולא עוזר כלום, אני נתקפת עירנות יתר, מין סוג של היפר. וככה אני חיה רוב הזמן בתחושה של "מתה מעייפות". אני חייבת לציין שגם כשאני מאוד מאוד מאוד עייפה, יש בי איזה דחף להתיש את עצמי עוד יותר, לראות עוד משהו בטלוויזיה, לקרוא עוד פרק בספר, עד שאני לא יכולה יותר על הגוף. חשוב להגיד שאני לא מאלה שיכולים לישון 4 שעות בלילה ולתפקד מעולה. ההיפך, אני איומה לעצמי ולסביבה, ובעבודה מתפקדת בצורה רובוטית להפליא. למען האמת הצרופה - בתקופות מתוחות יותר של שינויים בחיים שלי, התופעה מחמירה, אבל באופן טבעי אפשר להגיד ש-70% מהזמן שלי אני מותשת. אפשר להגיד שכל מתח הכי קטן שאני חווה מתבטא מיד בחוסר שינה, בשעון הפוך, נדודי שינה שהורסים את חיי. אני שונאת את ההרגשה הזו, ורוצה להיפטר ממנה. סליחה שהארכתי בדברים אבל אני מנסה לגבש את התמונה הכי מדויקת (ועגומה!) למצבי. לכל התייחסות אודה! (אה, אני בת 27, משקלי ממוצע). חשוב לציין שבעבר טיפלתי בעצמי במלטונין (5 מ"ג מדי ערב) כשחייתי בארה"ב, שם ניתן להשיג את התרופה ללא מרשם רופא, אך לשווא. מה עושים?

04/11/2002 | 22:48 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום קודם כל עושים בדיקה רצינית במעבדת שינה. באזור המרכז תוכלי לפנות למעבדה של ירון דגן בבי"ח תל השומר, בצפון יש את המעבדה בטכניון. אני מציע שתפני שם קודם כל לייעוץ, אפילו באופן פרטי, זה לא עולה הרבה, ואם יוחלט להזמין אותך לישון לילה במעבדה אפשר אולי יהיה לערב את קופת החולים במימון הבדיקה. אחרי שתבררי את העניין בצורה רצינית ותשללי הפרעת שינה פורמלית אפשר יהיה לבחון את האספקטים הפסיכולוגיים של השינה ולטפל בעניין בהתאם. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

05/11/2002 | 16:12 | מאת: ZZZZZZzzzzzzzZZZZZZ

תודה על ההתייחסות, ולילה טוב :-)

04/11/2002 | 15:57 | מאת: קטי

בני הינו ילד בריא בן 16. הולך לחוגים, בעל חברים רבים וקשרים חברתיים טובים. בעיה אחת לי איתו. הוא מסרב לשבת ללמוד. הוא לא ילד מבריק במיוחד אך גם כלל לא טיפש. לדעתי הוא פשוט עצלן. אני רבה איתו רבות על הנושא והדבר גורם לי תסכול רב. אני בוכה בלילות ולא יודעת איך להסביר לו שהדבר קריטי לעתידו. ניסיתי לדבר איתו בטוב, ניסיתי אימוים.עונשים אך ללא הועיל. מה לעשות ? אני מיואשת !

04/11/2002 | 16:43 | מאת: HERA

קטי, יש לי אחות בגיל של בנך, וגם אצלה הלימודים לא נמצאים במקום הראשון. זה מן גיל כזה של מרד, של העדפות שנראות שגויות. מריבות לא יובילו לשום דבר - לא תשיגי בזה כלום מלבד תסכול משותף לו ולך. תנסי לערב את בי"ס בעניין, שהם ישבו לו על הראש. אגב, בינינו - זה לא ממש קריטי לעתיד. אפשר להשלים בגרויות אחרי (או תוך כדי) השירות הצבאי, ובד"כ משיגים גם ציונים טובים יותר. מה לעשות שבגיל 16 יש דברים "יותר חשובים"? מנקודת הראות שלך, כאדם בוגר, הלימודים חשובים מאוד. מבחינתו הם סתם טירחה. HERA.

04/11/2002 | 19:48 | מאת: שושי

אני אמא לילד בן 14.5 וגם לי יש את אותה בעיה. אני לא מנסה לדכדך אותך, אבל, לדעתי, ילדים אלו חכמים מידי עבור המורים, למורים אין את הכלים המתאימים לטפל בילדים אלו, ולכן הם נחשבים לילדים בעייתים, ומוציאים אותם מהכיתה, וזה מין גלגל כזה, ואז לילדים אין את המוטיבציה למהשיך ללמוד. לפי דעתי שום עונש לא יכול לעזור , אלא, להזיק. כי הרי גם בכיתה מענישים אותו בצורות שונות. חבל מאוד שאין משרד החינוך נותן את דעתו לילדים כאלו שהופכים עם הזמן לבעייתים מבחינת בית ספר.

04/11/2002 | 22:46 | מאת: אורלי

שושי, את הצגת מצב שבו הילדים מוצעים מהכיתה, כלומר, כמישהי שהוצעה בעבר מהכיתה אני יכולה להגיד לך שהתחושה שקיבלתי היתה שהמורה לא אוהבת אותי... ברגע שזה קרה, זה מנע ממני לרצות להשקיע. קראתי ספר שהדגים איך אפשר לפתור בעיה כזו. (שם הספר הוא שינוי). בספר זה הציעו שהפתרון צריך להיות הפוך. במידה ואת יודעת שהילד לא אוהב את המורה תגידי לו שאותו מורה לא חושב שהוא יצליח לעמוד ברמת התלמידים האחרים וכך הוא צופה את כישלונו... סביר להניח שכדי לעשות מעין דווקא למורה הוא ילמד מרצונו כדי להוכיח למורה שהוא טועה. תנסי ותראי אולי זה יעבוד... אורלי

04/11/2002 | 22:52 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קטי שלום בדברים האלו קשה לפעול בכוח. אם אין לו את הרצון הפנימי ללמוד חבל להיכנס למאבקי כוח שלא יובילו לשום מקום. חשוב שיבין את עמדתך בנושא, חשוב להיות בקשר עם ביה"ס ולעקוב אחר השגיו, אבל זאת תוך מתן כבוד לרצונותיו. בגיל 16 כבר יותר קשה לכפות את רצונכם על הילד. אם תיווצר אוירה של כבוד הדדי בנושא בלי תסכול, בכי ומריבות, אולי יווצר סטטוס קוו בו הוא לומד בצורה מינימילית כדי לשמור על הישגים סבירים. בסופו של דבר יש באמת אפשרויות לשפר ציונים גם בשלבים מאוחרים יותר בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

05/11/2002 | 00:32 | מאת: adi

תראי: את יכולה להגיד לו עשר פעמים שהוא טועה, אבל מי שצריך לעשות את הטעות שלו זה הוא בלבד. צדקה הרה כשאמרה שלימודים זה לא העניין בגיל הזה ואחר כך הם משלימים את הלימודים. עדי

04/11/2002 | 15:44 | מאת: HERA

אורן שלום, ניתן להגדיר פסיכוזה, באופן גס, כתפיסה מעוותת ולקויה של המציאות, נכון? איך נתפס העצמי במצב פסיכוטי? תודה, HERA.

04/11/2002 | 22:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

הרה שלום בפסיכוזה אכן יש אובדן בוחן מציאות ולכן גם תפיסת העצמי עלולה להיות מעוותת. למשל אותם אנשים שרואים עצמם כמשיח וכו' מבטאים בכך שינוי בתפיסת העצמי לעומת המצב הרגיל. כלומר, עיוותי המציאות הם כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. בברכה ד"ר אורן קפלן

05/11/2002 | 00:00 | מאת: HERA

ויכול להיות מצב, שבו השינוי הוא רק פנימי; ז"א רק בתפיסת העצמי? אם כבר משיח - אם אדם טוען שהוא המשיח, אבל תפיסת הזמן והמרחב שלו רציונאלית, והוא תופס את המציאות החיצונית כפי שהיא באמת, מה זה אומר? זה גם סוג של פסיכוזה?

04/11/2002 | 15:24 | מאת: גלעד

שלום, שמעתי שבמחקר חדש גילו את הגן האחראי לסכיזופרניה. שאלתי היא האם הדבר יאפשר פיתוח תרופות לפיתרון מוחלט של הבעיה (או עזרה רבה) וכמה זמן זה עוד יקח ?

04/11/2002 | 15:30 | מאת: HERA

גלעד, אני מקווה שאכן הצליחו לאתר את הגן הנ"ל. בעיקר משום שכבר חשבו שגילו אותו לפני כמה שנים (לא הרבה). הטענה היא, שלא כל אדם שנושא את הגן הנ"ל אכן יפתח סכיזופרניה, משום שיש גם "תרומה" סביבתית. לא חושבת שאפשר להתנבא בקשר לטיפול תרופתי. מרגע שמגלים גן כלשהו, ועד שמוצאים תרופה (לריפוי מלא או חלקי) יכול לעבור זמן רב. כמובן שככל שיקדימו למצוא תרופה כך יהיה טוב יותר, אבל נראה שהדרך עוד ארוכה, וגם זה מתוך נקודת הנחה, שאכן יצליחו לפתח תרופה. HERA.

04/11/2002 | 15:44 | מאת: גלעד

אמי חולה במחלה, אך היא מטופלת בתרופות ובשיגרה (כשאין התקפה) מצבה טוב ויציב. רציתי לדעת אם יש מקומות בהם היא יכולה להתנדב (היא גמלאית צה"ל) כדי להעסיק את עצמה ? אנו גרים ברחובות.