פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום כבר שבוע אני נוטל תרופה :"אדרונקס" ומאז תחילת נטילת התרופה אני סובל מעצירות אני בן 48,מעולם לא סבלתי מעצירות. מה עושים? ישי

לדעתי התשובה שתקבל , להתייעץ בפורום פסיכיאטריה ששם מתעסקים בתרופות. אגב, יש ככ הרבה תרופות, וטובות, אז למה לא להחליף.

ישי שלום אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים מאחר ואני איני יועץ בתחום התרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום,ברצוני להתייעץ אתך בנושא הקנאה והתחרות, אני אם לתאומות לא זהות, האחת יפה בצורה בלתי רגילה ואילו השניה אינה יפה אך בעלת אישיות מקסימה. כאשר העוברים והשבים עוצרים את עגלת התאומים להסתכל בבתי היפה הם אינם מתיחסים כלל לבתי השנייה. כרגע גיל התאומות הוא שנתיים וחצי, לפתע אמרה לי בתי על אחותה שהיא יפה-כך סבתא אומרת וכך אומרת השכנה, אני מניחה שמשלב זה העניין יתחיל לגרום לה למועקה מה עליי לעשות??. נ.ב לי אחות הקטנה ממני בשנה, דוגמנית מפורסמת, אשה יפיפיה אמי דחפה אותה מגיל צעיר לתחרויות ומאחר ואני לא יפה ,זה גרם לי לצער אינני מוכנה שבתי תסבול.

קארין שלום לא תוכלי לשלוט בעוברים ושבים ברחוב, תוכלי את לנהוג בצורה שווה בשתיהן. את צריכה להיזהר מלקפח את בתך שמקבל יחס מיוחד ברחוב, זה עלול לקרות אפילו בצורה לא מודעת כרצון לפצות את בתך השניה. לכל אדם חוזקה ויופי משלו וחשוב שכל אדם יפתח מודעות ליתרונותיו. בנותיך יגדלו ויתפתחו ואינך יכולה לדעת לאיזה כיוון זה יוביל. מה שקרה לך ולאחותך אינו בהכרח הגורל שנדון גם לבנותיך. דווקא המחשבה על הדמיון בין המצבים עלולה להגביר את האפליה ביניהן, לא בטוח שבנותיך חוות את העניין באותה צורה כמוך. בשלב זה הן עדיין צעירות מאוד. אני מציע לך לעקוב אחר התפתחות הדברים ואם תחושת המועקה תשאר יש אולי מקום לבירור ממוקד אצל פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני מטופלת בפסיכותרפיה- שיחות, פעמיים בשבוע. המטפלת שלי המליצה לי לעבור אצלה פסיכואנליזה, כאשר יהיה מדובר בארבע פגישות בשבוע. המחיר ללא שינוי... אני מהססת משום שקשר העין חשוב לי וקשה לי לדמיין את עצמי מדברת אל התקרה... עם זאת, המטפלת שלי טוענת שפסיכואנליזה זה הרבה יותר אינטנסיבי... רציתי לדעת מה ההבדל בדיוק? האם תוכל להרחיב על פסיכואנליזה והאם מניסיונך זה אכן יעיל יותר?

הדר שלום מדובר אכן על טיפול הרבה יותר אינטנסיבי בעיקר בשל העובדה שנפגשים ארבע פעמים בשבוע. השכיבה על הספה היא חלק מהתנאים שמאפשרים גלישה יותר נוחה אל האסוציאציות. יש יתרונות וחסרונות למפגש הישיר וקשר העין. הוא גם מונע דברים מסויימים והמטרה בפסיכואנליזה לאפשר תנאים נוחים ככל הניתן לאסוציאציות חופשיות שעשויות להעלות ולגעת בצורה נגישה יותר בתכנים מהלא מודע. הנושא רחב מאוד וקשה לתת לך במסגרת הפורום מספיק מידע. אני חושב שחשוב שאת תהליך הבירור תעשי עם הפסיכולוגית שלך בחדר הטיפולים, אני לא בטוח שמדובר רק במידע אלא גם במשמעות הרגשית של השינוי. מזוית אישית ומבלי להכיר אותך הייתי אומר שאם את נמצאת היום במסגרת של פעמיים בשבוע ויש לך אפשרות להגיע בתדירות של 4 פעמים בשבוע לפסיכואנליזה הייתי מציע לך לנצל את ההזדמנות שקיבלת. אבל כאמור, זו צריכה להיות החלטה שמתאימה לך באופן מאוד סובייקטיבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב !!! בננו היום בן 15. תמיד (גם בגן ובהמשך) אראה סימני חרדה ופחד ממצבים קצת לא שגרתיים ואכן גם לא התמודד איתם. היום, כשהוא בחטיבת הביניים הוא חושש מילדים (אפילו קטנים ממנו) ולעצם תיאורו שלו, הוא "רועד" ואינו יודע להגיב במצבים שיכולים להגיע לאלימות. אין צורך לומר שהדימוי העצמי שלו מאוד נמוך. היום הוא מגלה סימני ייאוש קשים (זה 3 שנים שחלה ירידה משמעותית בהישגיו הלימודיים) . אנחנו כהורים מנסים בכל דרך לתמוך בו בכל תחום, גם לחזק אותו ולהראות לו את הצדדים החזקים שלו, אך ללא הועיל. אבקשך : להתייחס לנושא ונשמח לקבל המלצה על איש מקצוע (מאזור המרכז) אשר יכול לעזור לבננו וגם לנו כמשפחה לעזור לו. בתודה מראש אבי ג.

אבי שלום אשמח להפנות אתכם לפסיכולוג מתאים במידה ותשלחו אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי אחיין בן 8, מקובל מאוד בחברה ותלמיד טוב, אך ישנה תופעה והיא שהוא אוגר כל דבר שמקבל וגם אם לא צריך אותו שומר, גם ממתקים, משחקים, הולך לחבר עם שקית עם דיסק בתוכה, לא מניח את השקית ואף לרגע. יש לו בארון שקית (לבנה של סופר) מלאה בממתקים מלפני שנה ומסרב להפרד ממנה, אם מזיזים לו את מנורת הלילה החדשה במילימטר הוא יבכה על זה במשך שעה שלמה ויכעס ויצעק. זהו בית בריא למיטב הבנתי, הורים מפנקים ונותנים, ויש גם לא כשצריך, האם מוכרת התופעה? האם זה נורמלי לבני גילו? תודה

דונה שלום הנטיה לאיסוף היא סוג של התנהגות כפייתית וקשורה בד"כ לסוג של חרדה או פיצוי על חרדה. במידה שהוא וסביבתו אינם סובלים מהעניין אין מקום לטפל בכך. אולם אם מזהים שהילד במצוקה וזה עשוי להיות ביטוי למצוקה, כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אפשר להתחיל מהתייעצות עם פסיכולוגית ביה"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ישנה אפשרות להסתפק בשתי פגישות בשבוע בטיפול פסיכואנליטי? האם קיימת סכנה של תלות-יתר בטיפול כשתכיפות הפגישות היא גדולה יותר? הכוונה היא אצל אדם עם הפרעת אישיות קשה הכוללת קווים תלותיים. האם טיפול כזה עלול לגרום למצב פסיכוטי אצל אנשים עם אישיות פרה-פסיכוטית? תודה מראש וסליחה על כל השאלות.

עדי שלום בד"כ טיפול פסיכואנליטי הוא לפחות 3 פגישות בשבוע ואף יותר, אולם טיפולים פסיכולוגיים רבים מועברים באורינטציה פסיכודינמית פעם או פעמיים בשבוע. תלות אינה תמיד דבר שלילי. האם היא יתרה או מיותרת, זו חוויה אישית. אני מתאר לעצמי שפסיכואנליטיקאי שהוא בד"כ איש מקצוע מיומן בעל נסיון רב יודע להמנע מכניסה למצבים מסוכנים. זה מסוג הדברים שדורש היכרות אישית ועמוקה ואני לא חושב שיש טעם להחליט זאת על סמך אבחנה פסיכיאטרית כזו או אחרת, בוודאי לא במסגרת הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו עומדים לנסוע לאנגליה עם בנינו בן השלוש לשנה.האם עלול השנוי בסביבה הטבעית שלו והנתוק מהמשפחה המורחבת אליה הוא מאוד קשור להשפיע בצורה שלילית על מצבו הנפשי והחברתי?האם חשוב לחפש גן עם ילדים ישראלים,או אולי ילדים בגיל זה מסתגלים מהר למצבים חדשים ולשפה זרה?לאילו תגובות ניתן לצפות?

אתי שלום אני יכול להבין את החרדה שמתעוררת לקראת הנסיעה וכמובן שיש מידה רבה של אי וודאות במצב שנוצר. קשה לנבא את תגובתו של בנך. בסך הכל ילדים בגיל הצעיר מסתגלים יחסית מהר לסביבה חדשה. בגיל הזה חשובה במיוחד הנוכחות שלכם כהורים בצורה צמודה יותר בתקופה ההתחלתית עד רכישת השפה והמוכרות עם הסביבה. אם אתם כעוגן תהיו שם עבורו סביר להניח שהוא יוכל לעבור את השינוי ולהתסגל למציאות החדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה 10 שנים. לדעתי בעלי סובל מהפרעה נפשית. הוא גס רוח ובוטה למשפחתו, להוריו, ואלי. יש פעמים שהוא נחמד. בדר"כ הוא רוטן וכעוס. כל בני הבית הולכים על בהונות. כל השנים אני סובלת ומבליגה אבל אני לא יכולה לסבול זאת יותר. אבל אני מפחדת לעשות צעדים דרמתיים. אני גם מאוד קשורה אליו. יש לנו 3 בנים משותפים. הבן אדם היחיד בעולם שאותו הוא מעריץ, סוגד לו, ועושה כל מה שהוא מבקש - הוא בנו מנישואיו הראשונים. הילד בן 20. לא גר איתנו למזלי. בעבר - כן גר איתנו. הילד מטרטר את טביו, וזה עפר לרגליו. בנוסף לכל מה שאני סובלת מבעלי - אני גם לא יכולה לסבול את ההתרפסות שלו בפני הילד הזה. זה מוציא אותי מדעתי? האם משהו אצלי לא בסדר?

מיה שלום נשמע שאת מתמודדת עם דברים קשים ובמיוחד קשה בעיני העובדה שאת צריכה להקטין את עצמך ולהבליג על עלבונך במשך זמן כה רב. מאחר ואת נשואה כבר שנים רבות סביר להניח שהדברים הללו לא התחילו לאחרונה. לדעתי עד זקוקה לעזרה כדי להבין מה קורה לך בקשר עם בעלך וכיצד עליך להתמודד איתו באופן אחר. אולי כדאי ליזום שיחה עם עובדת סוציאלית בנעמ"ת או במסגרת דומה שנותנת ייעוץ ותמיכה לנשים שחוות אלימות. גם אם אינך מוכה ממש, את מתארת מסגרת משפחתית שיש בה הרבה תוקפנות סמויה וגלויה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחר בדיקות, עבודת בילוש רפואית, והתייעצות עם רופאים, אני יודעת היום חד משמעית - הוריי, שגידלו אותי עד היום - הם אינם הוריי הביולוגים. עלתה גם האפשרות שרק אבי הוא אינו אבי הביולוגי, אך לאחר הצלבת נתונים מסויימים התבררה אפשרות זו כאינה סבירה. היום אני כמעט בת 40, ולמרות שהורי תמיד ישארו ההורים שלי בשבילי, גילוי זה אינו נותן לי מנוחה. אבי נפטר לפני מספר שנים, יש לי אמא ושתי אחיות. מלבד בעלי לא שיתפתי אף אחד בגילוי שלי, גם לא את אימי. אני חושבת על זה 24 שעות. במהלך היום אני משתדלת להעסיק את עצמי והמחשבות לא עוזבות אותי.בלילות אני מתעוררת מלאה במחשבות ודמעות. בכל שיחת טלפון עם אימי, מידי יום, ובכל שיחה עם אחיותי, שהקשר שלנו מאד הדוק, אני לא מצליחה להוציא את המחשבה מהראש, שבעצם יש לי הורים ביולוגיים אחרים מאלה שגידלו אותי. אולי יש לי אחים ואחיות. מי המשפחה שלי? לא אומצתי מעולם, כך שאין לי תיק אימוץ לפתוח. אין שום גורם מלבד משפטי שיוכל לעזור לי למצוא את משפחתי האחרת. ואני מתלבטת כבר חודשים ספורים, האם לשתף את אימי? רק אם אשתף אותה אוכל להתחיל בהליך משפטי. כל הזמן אני חושבת - מה זה יתן לה? אולי אני אפגע בה? ואם אמצא את הורי שילדו אותי, אולי הם היום בני 70 או יותר? מה זה יתן להם? אולי גם להם אני אגרום רק נזק ללא תועלת בגילוי. יכול להיות שמלבד לספק לעצמי שקט נפשי אני רק אגרום רע לאחרים. לכן לא שיתפתי עד היום אף אחד. בעלי חושב שהורי שתמכו בי בזמנים קשים, ושהיו באמת טובים אלי כל השנים, הם ההורים שלי, ולדעתו לא יתן לי כלום אם אגלה מי ילד אותי. אך יתמוך ויעזור לי בכל מה שאחליט. גם אני יודעת שהורי ישארו ההורים שלי לתמיד. אבל בכל זאת אין לי שקט נפשי. קשה לי עם זה מאד מאד מאד. אני כותבת ובוכה.

אני חושבת שלמען עצמך את צריכה לחפש את ההורים הביולוגיים שלך. לא פשוט לאדם לגלות כי אינו יודע כמעט דבר על עברו, או על הנסיבות בהן בא לעולם, ולגלות כי הגורל היתל בו. בכל אופן, קרוב לוודאי שאמך היא היחידה אולי שיודעת מה קרה, אלא אם כן הוחלפת בלידתך בבית החולים ללא ידיעת הורייך. אני מציעה לך לשאול, אחרת הדבר לא יתן לך לעולם מנוחה, באופן די טבעי ולגיטימי. המון הצלחה, ואני מאחלת לך שלא תגלי דברים שיפגעו בכבוד הורייך שגידלו אותך או בזכרו של אביך. שולה.

רותי שלום אני שומע מדבריך עד כמה המחשבה שעברך אינו ידוע גורמת למצוקה ואי שקט רב. אדם נשען על עברו כבסיס ותשתית לחיים. אפשר להבין שאם פתאום כל מה שידעת על עצמך אינו מדוייק נוצר סדק בזהות העצמית. זה מסוג הדברים שקשה להשאיר אותם ולוותר עליהם בעיקר שיש לך אפשרות לשוחח עם אימך על כך. אני לא יודע כיצד הגעת למידע הזה, וצריך לקחת בחשבון שאולי גם אימך אינה מודעת לכך. אני מציע לך אולי לשוחח עם פסיכולוג או עובד סוציאלי שהתמחותו בנושא אימוץ ולחשוב איתו ביחד כיצד להמשיך הלאה בתהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17.5 והבעייה שלי היא שבני משפחתי הקרובים רואים בי תלותית וילדותית ומתייחסים אליי כאילו אני ילדה קטנה ולא נערה . אני פיזית נראית קטנה מכפי גילי לא חברותית ונכון שלפעמים אני מבקשת עזרה בהכנת שיעורים, אוהבת סרטים מצויירים וגם משחקת בגמבויי -פוקימון ואני לא מרגישה צורך בליצור קשר זוגי. מה לעשות שיפסיקו לקרוא לי "קטנה"?

שרון שלום השאלה מדוע זה כל כך מפריע לך. אם את יודעת שאת בוגרת מבפנים את לא חייבת להתייחס לאופן שבני משפחתך חושבים. בכל מקרה, את יכולה אולי לומר להם באופן גלוי שזה מפריע לך, אולי כדאי לקחת את אחד מהם שקרוב אליך ושאיתו את יכולה לשוחח ביתר קלות ולשתף בהרגשותיך בנושא. סביר להניח שבכל מקרה הזמן יעשה את שלו ועם התבגרותך בעוד כמה חודשים או שנים המצב ישתנה בין כך או כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 17.5 ומאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום אני כל כך קשורה לאימי עד שקשה לי כשהיא הולכת מהבית אפילו לשעות ספורות וכשאנחנו בבית אני אוהבת להיות קרובה אליה פיזית ואפילו בלי להרגיש אני מזדנבת אחריה לאן שהיא הולכת בתוך הבית.למה זה קורה לי?האם יש צורך לעשות משהו? ואם כן מה?

מור שלום האם את יודעת להשיב על שאלותיך? אני מתאר לעצמי שאת הכתובת הטובה ביותר לשאלות הללו. אם זה מפריע לך או לה יש מקום לדבר על זה, ואולי קודם כל בינך לאמך. יכולות להיות סיבות שונות להתנהגותך ואינני מרגיש שאני יכול להסביר לך מה קורה ללא היכרות ממשית איתך. אם שתיכן מוטרדות מכך ולא מוצאות מענה אפשר לפנות ביחד לייעוץ אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי הרבה פחדים וחרדות לגבי בריאותם של הקרובים אלי,במיוחד ילדי. בכל סיטואציה אני תמיד רואה את התמונה הקשה ביותר שיכולה לקרות. אני נבהלת והדבר גורם לי למתח נפשי גדול ואז צצות אצלי מחשבות כמו: "אולי אם לא אחיה, אז לא אצטרך לסבול יותר ולא אצטרך לדאוג כל כך הרבה". גם אם אני מאוד כועסת על מישהו לפעמים אני רוצה להעלם מהמקום ע"מ לא לסבול יותר מתח ואולי גם להעניש את כולם על הסבל שהם גורמים לי.אין לי ממש מחשבות מעשיות על ביצוע העלמות כזו או אחרת, אבל זוהי תמיד המחשבה הראשונה שעולה לי בראש, מין סוג של נטישה.קשה לי להנות מדברים,אבל שום דבר אובייקטיבי לא ממש מצדיק את מה שעובר עלי. ממה זה נובע? מה לעשות? דרושה עזרה!!!

מורל שלום אני חושב שכדאי לבדוק בשלב ראשון עד כמה החרדה הזו ממוקדת בנושא הקרובים לך או לחליפין משפיעה על כל אורחות חייך כך שאת מוצפת חרדה בכל נושא. כמובן שבין שניהם יש נקודות ביניים רבות. כדי לענות ממה זה נובע צריך להכיר אותך יותר לעומק, אבל נשמע שאת אכן זקוקה לעזרה. במידה והנושא ממוקד אפשר להיעזר בשיטה שנקראת EMDR, אם זה נרחב יותר תצטרכי בוודאי טיפול פסיכולוגי יותר ארוך טווח. ניתן לקרוא מעט על חרדה ועל הטיפול ב EMDR בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי ידיד ששותה אלכוהול בכמויות לא סבירות ובמשך הזמן יותר ויותר. הוא בנאדם בעל נטיה להתמכרויות ואני חוששת לו מאד. הוא מצידו מכחיש כל בעיה - למי לפנות??? מאד דואגת, אנא עזרו לי

טל שלום אני חושש שללא מודעות מצידו ושיתוף פעולה יהיה קשה להניעו לפנות לקבל עזרה. אפשר לנסות להתייעץ עם אגודות למניעת אלכוהוליזם טלפון 03-6724129 בברכה ד"ר אורן קפלן

ובאינטרנט http://www.ias.org.uk/ispa/hebrhomepage.htm

שלום, אני סובל מהתקפי חרדה שמטבטאים בדפיקות לב ונשימה מואצת וכמו כם גם מבחילות. החרד שלי היא מחשש שיקרה לי משהו במישור הפיזי. ב3 חודשים האחרונים אי מטופל גם ב כ חצי כדור סרוקסאט שבהחלט שיפר בצורה ניכרת ת'מצב אבל לא פתר אותו לחלוטין. ראוי לציין שאני בעיקרון בנאדם בן 17 ובנאדם נורמלי. האם יש לי איזה מחלת נפש?, כהמצב של התקף חרדה ממש מפחיד אותי כאני מרגיש לא שולט בגוף שלי וזאת הרגשה נוראה, אני לא רוצה לראות ת'עצמי גומר באיזה מוסד לאנשים חולים בגלל הבעיה שלי, כבעיקרון אני בנאדם חברותי, חכם ונורמלי

א. שלום התקפי חרדה הם תופעה נפוצה בקרב אוכלוסיה בריאה וזה בהחלט לא מנבא אשפוז מכל סוג שהוא. בכל מקרה, כדאי שתפנה לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה לשיפור איכות החיים שלך, הטיפול התרופתי אינו מספק ועשוי לעבוד הרבה יותר טוב כאשר הוא פועל במקביל לטיפול בשיחות. תוכל לקרוא מעט על נושא חרדה בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני פונה ליעוץ מתוך דאגה עמוקה לקרובת משפחה הקרובה לליבי מאוד. היא שוקלת כיום קרוב למאה קילו וגובהה 1.68 . בעבר היתה בחורה רזה . כיום היא בגיל השלושים המאוחר . קשה לה להתכופף כתוצאה מעודף המשקל והיא טוענת שעצמותיה כואבות. יש לציין שהמצב התדרדר בהדרגה במשך 10 שנים עד שהגיע למצב זה. היא מסרבת לקבל תמיכה מגורם מוסמך או ללכת לקבוצת תמיכה והמצב מתדרד . מה אוכל ליעץ לה לעשות ?

אתי, בתור אחת שהייתה במצב הזה אני יכולה להגיד לך: ללא הסכמה מצידה, זה יהיה קשה מאוד לטפל בה. מניסיון!!!! לא תוכלי לעשות הרבה, כי כל מה שתנסי לעשות, זה רק יעורר התנגדות עדי

אשמח אם תספרי אייך הצלחת לצאת מהמצב הזה? מה עזר לך?

אתי שלום דאגתך מוצדקת אבל כמו שעדי כתבה נדרש שיתוף פעולה מצידה כדי לעשות שינוי. נסי לבדוק איתה איזה סוג של טיפול היה מתאים לך ואולי היא תסכים ללכת לאחד מהאפשרויות. השאלה מה קרה שהיא השמינה כך. יתכן שיש בעיה פיזיולוגית או פסיכולוגית ברקע כך שצריך קודם כל לטפל בבעיה המקורית ולא בתוצאה המשנית שהיא ההשמנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-5 נגמל ללא לחץ ובעצמו בגיל שנה ושמונה חודשים. אולם למרות הכל הוא מרטיב עדיין בלילה,בכל לילה. לאחרונה מצאתי אותו משחק עם הצואה שלו. רציתי לדעת מה יכולה להיות הסיבה לתופעת ההרטבה ובמיוחד לעניין הצואה.

אילנה שלום הרטבה לילית בגיל 5 אינה מאוד נדירה אך בהחלט כדאי להתחיל לבדוק אפשרויות לעזור לו להיגמל ולא לחכות לגיל בית הספר שאז הבעיה עלולה להיות מעיקה מאוד וגם להזיק לדימויו העצמי של הילד. יש שיטות התנהגותיות שונות לטיפול בעניין ויש אפילו אתרים באינטרנט בנושא: http://www.hartava.com http://www.kushnir.co.il עיסוק בצרכים מקובל בגילאים הצעירים ומאחר ובנך עדיין לא נגמל לגמרי סביר שהעניין מעסיק אותו. אני מציע לך לפנות לטיפול בהרטבה ובוודאי תוכלי גם להתייעץ לגבי עניין הצואה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשנרשמתי לקורס בגרויות בתחילת השנה , (ולעוד 3 סמסטרים לאח"כ) היתה לי הרגשה טובה שהפעם יצליח לי , ככה , במקום לנסוע כמו כולם או לפחות לחסוך ואז לנסוע נרשמתי לבגרויות, אבל אז התחלתי גם לעבוד ולאט לאט לא עשיתי את השיעורים, החמצתי שיעורים, אח"כ התפטרתי, אח"כ פתאום התחיל לי הלחץ הזה מכל השיעורים שלקחתי על עצמי (3 בגרויות עד ינואר) אף פעם לא היתי טובה בזה ותמיד היתי מתחילה פרויקטים בלי לסיים אותם, כולל הכל אפילו לקרוא ספר לוקח לי...... משום מה חשבתי שאחרי הצבא, אם עשיתי צבא- אז אני יכולה לעשות הכל, אבל פה הלחץ הוא שונה, בצבא כאילו הצלחתי כי היה לחץ כבד יותר ועכשיו אני "כמו אדון לעצמי" (יותר נכון גברת) והנה, שוב נפלתי בפח של עצמי , שיקרתי לכולם ואמרתי שאני הולכת ושהכל נפלא, ואז התחלתי לסגת ולהגיד שהכל יכל להיות טוב יותר, והמשפחה שלי חשבה שבאמת הלכתי לכל השיעורים לאט לאט, בכל בוקר שקמתי (אם קמתי) חלק מהשעות שקמתי בהן היו דווקא בסדר, אבל פתאום חזרתי לאותה הנקודה שהיתי בה בתיכון ואמרתי לעצמי "זה בסדר, יש לך עוד זמן" מצד שני, רציתי להקפיא את הזמן ולהמשיך לישון לנצח, כי זה מכביד עלי, כי לא היו לי שיעורין מוכנים, כי לא היתי כבר יותר משבועיים בקורס, שאני שילמתי עליו את רוב הכסף מהפיקדון, והחצי השני דרך ההורים, ועכשיו אני יודעת שלקחתי על עצמי יותר מידי ושבעצם אף פעם כנראה לא אצליח ללמוד נורמלי וללכת לאוניברסיטה, ואני לא יכולה אפילו להחזיק עבודה ליותר מחודש, ושאני שקרנית פתולוגית, ושאני לוקחת כדורים והולכת לפסיכיאטר, אבל אני נשארת דפוקה ככה כבר שנים. אז אולי באמת אין לי מה לעשות פה ועדיף לי לנסוע לאי בודד להיעלם איפושהוא.

לידיה שלום אף אי בודד לא יצליח להרחיק אותך מעצמך. בסופו של דבר את מתמודדת עם משהו פנימי שלך ולא עם בעיה מקומית שנמצאת פה או שם. תופעת הדחיינות שעליה את מדברת אינה סתם "עצלנות". מדובר בסוג של חרדה ופעמים רבות היא ממוקדת בחשש להיכשל, ובמקום להגיע למקום של הכישלון יותר פשוט לא להגיע לכיתה ולא לגשת לבחינה ואז כמובן לא ליצור כלל את הסיטואציה שמאפשרת כישלון (או הצלחה). הטיפול הפסיכולוגי בבעיה כזו דומה למדי לטיפול בחרדת בחינות או כל חרדת ביצוע אחרת. אני מציע לך להיעזר בפעם הבאה שאת נרשמת לקורס לימודי בפסיכולוג המתמחה בסוג טיפולים כאלה. חשוב שהטיפול ילווה את תקופת הלימודים כולה עד הגעתך המוצלחת לבחינות. אל תתייאשי. זה לא אומר שאת מקרה אבוד. את פשוט לא מספיק סומכת על עצמך שתצליחי ואת זקוקה לליווי כדי להאמין יותר בעצמך. אגב, בהחלט כדאי אולי לפנות גם לייעוץ להכוונה מקצועית כדי לראות איזה כיוון לימודי ומקצועי מתאים לך. כמו כן לא יזיק לעשות אבחון של ליקויי למידה (אפשר לעשות בניצ"ן גם למבוגרים) כי לעיתים קרובות מצבים כמו שלך מתגלים בסופו של דבר כתוצאה מליקוי למידה שלא התגלה בילדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תאמת שכן כבר עשיתי איבחונים מכל סוג שהוא וכן מגיל צעיר כבר ראו שיש לי כל מיני בעיות עם הזמן עשיתי גם ליקוי למידה- וראו שיש לי דסקלקוליה ועוד כל מיני דברים וגם הפסיכיאטר שלי קבע שיש לי ADHD ככה שאני גם עכשיו כבר בטיפול הוא טוען שאני משתפרת אבל לפי דעתי המצב נהיה רק יותר גרוע :(

המצב שלי הוא נורא, אני סובל מדיכאון כבר קרוב לשנה בעקבות פרידה ממישהי שאיתה הייתי שנים ועדיין אוהב, אני מיואש ואין לי שום תקוה לא ניסיתי לקבל שום עזרה ועכשיו אני מוכרח לנסות אני לא מסוגל לסבול יותר, אני יודע שפסיכולוג לא יעזור לי כ"כ כיון שאני צריך השפעה מיידית אני יודע שאצטרך לקחת תרופות מביקוריי בפורום יש לי כמה שאלות ואנא עיזרו לי: 1. אילו דרכים יש ע"מ לפגוש פסיכיאטר והאם כדאי לגשת קודם לפסיכולוג 2. האם ניתן לגשת למרפאה לבריאות הנפש מבלי לראות את רופאת המשפחה שלי(אני מתבייש נורא) 3.מצבי הכלכלי לא מאפשר לי לקחת טיפולים פרטיים אלא דרך קופ"ח מכבי האם הטיפולים והביקורים יעלו לי הרבה כסף? האם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג טוב דרך הקופ"ח באיזור ראש"לצ? אשמח לקבל כל מידע לגבי דרכים להתמודד עם המצב הנורא הזה.

תתקשר לקופה הראשית, ותבקש את המרפאה לבראיות הנפש הקרובה, שם יש פסיכיאטר והוא כבר יפנה אותך לפסיכולוג! תרגיש טוב, ובסוף תמצא מישהי אחרת, וזה ישכיח את הכאב. מאחלת מקרב לב.

גדי שלום אני לא יודע מדוע כל כך ברור לך שלא תוכל להיעזר בטיפול פסיכולוגי. אם אתה סובל כבר שנה אני לא בטוח שתמצא משהו שיתן השפעה מיידית כפי שאתה רוצה. כמובן שזה אידאלי אבל זה לא עובד כך. אתה צריך להיכנס לתהליך טיפולי, פסיכולוגי ותרופתי, ולנסות להבין מה קרה לך בשנה או בשנים האחרונות שהביאך עד הלום. לגבי הטיפול במכבי עליך להתקשר לצוות בריאות הנפש של קופת חולים מכבי באזור מגוריך והם ינחו אותך כיצד לפנות לקבלת הטיפול, הן לגבי הפניה לפסיכיאטר והן לגבי פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! לפני כשנתיים היה לי קשר עם בחור במקום העבודה, שהיה נשוי, התאהבנו נואשות, הבחור, היה נשוי טרי, ואני רווקה, בת 29, דאז. לאחר קשר קצר, ומטורף, נבהלתי מעוצמותיו, ןביקשתי מהבחור להחליט, מה רוצונו בחיים? הוא החליט ליידע את אשתו,, והיא בלחצה, הביאה אותו לטיפול זוגי,(והוא בבהלתו), הבחור הוא בחור מקסים, ואיש משפחה, וגם מסורתי.נפרדנו, ואני עזבתי את מקום העבודה, לא הפסקתי מעולם לאהוב את הבחור, ובמשך הזמן שמרנו על קשר טלפוני, תוך כדי ניסיונות מצידי, לשכנע את הבחור לחזור אליי, כיום לבחור יש ילד, והוא טוען כי הוא , בקונפליקט מכיוון שהוא עדיין מתגעגע אליי, והאמת היא שקשה לשנינו, אני מנסה ליצור קשר חדש בכוח, על מנת להמשיך בחיי, עם זאת איני יכולה להיפרד מהבחור, איני יכולה לוותר עליו, או על הקשר החם שקיים בינינו, האהבה, נשארה, אם תגיד לי להיפרד, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי, מכיוון שניסינו הרבה. שוב , להדגיש, כיום הקשר הוא כמעט רק טלפוני.. מה לעשות?

מאיה שלום אני לא חושב שאני או מישהו אחר יכול לומר לך מה לעשות. את כותבת בעצמך שגם אם אומר לך להיפרד אינך באמת יכולה ולכן אין כאן פתרון מיידי למצב. מעבר לכך, הרבה דברים אינם תלויים רק בך. לבחור יש משפחה וגם אם הקשר ביניכם חם ואוהב יהיה לו קשה למממש את אהבתו אליך, למרות שדברים כאלה בוודאי קורים. את צריכה לנסות ולברר עם עצמך מה את באמת רוצה, ואולי גם לעמת אותו עם המצב. הוא פנה לייעוץ זוגי, אני חושב שבמצב שנוצר את יכולה להיעזר בעצמך בטיפול פסיכולוגי, בין אם כדי להילחם על הקשר הזה או כדי לצאת ממנו בשלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מחפשת מידע על תהליך היפנוזה.ישנו חלק בחיים שחסר לי (שעתיים-שלוש), הייתי שיכורה ואני מוכרחה לדעת מה היה שם. האם היפנוזה יכולה לעזור לי?? (אגב מאוד יתכן שלא בגלל שיכרות אני לא זוכרת את מה שקרה (הנשמה ממאמנת להיזכר), האם במקרה זה תהליך של היפנוזה יוכל לעזור לי? אשמח לקבל תשובה, או לפחות כיוון לאן עלי לפנות.

שלום תוכל לקרוא מעט על היפנוזה במאמר שכתבתי בקישור: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm היפנוזה וכן טיפול ב EMDR עשויים לעזור, אם כי צריך לקחת בחשבון שיתכן שלעולם לא באמת תדעי מה קרה שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן 24, אקדמאי. באפריל השנה, לפני יותר מחצי שנה התחלתי לפנות לפסיכיאטרים ולפסיכוטראפיסטים עקב חרדות שחויתי. 2 ! פסיכיאטרים שפניתי אליהם מיאנו לתת לי כדורים ושלחו אותי רק לייעוץ פסיכולוגי וזאת עשיתי. הפסיכוטראפיסטית שהייתי אצלה כמה חודשים כל הזמן החדירה לי שאני בסדר ומצוין ולא זקוק לכדורים והתחלתי גם להאמין לה. כשבוע לפני התקף פסיכוטי שעברתי היה לי איתה מיפגש שבו היא אמרה לי כמה המצב שצי מצוין ושאני אתחיל לחשוב שיצאתי ממצב קשה. הפסקתי להתראות איתה וקיבלתי מפסיכיאטר אחר תרופה בשם האלידול - יש לומר מעט מפחידה וגורמת לי לחוסר מנוחה שלא לומר היפר אקטיביות. הפסקתי לקחת אותה מיוזמתי ועתה אני די אובד עצות. מה בכלל עליי לעשות? ובמי לבטוח?

אנונימי, לא תמיד התקף פסיכוטי ניתן לניבוי, ככה שאי-אפשר להאשים בהכרח את אותה מטפלת. אם 2 פסיכיאטרים התרשמו שאין צורך בטיפול תרופתי, כנראה שזה היה נכון לתקופה ההיא. חבל שהפסקת לקחת את התרופה מיוזמתך - היה שווה לחזור לפסיכיאטר, שאולי היה מציע לך תרופה אחרת, שלא תגרום לחוסר מנוחה. אני לא יודעת כמה זמן לקחת את ההאלידול, אבל הרבה פעמים תופעות הלוואי של תרופות חולפות אחרי תקופה מסויימת. נשאלת גם השאלה, עד כמה אתה סובל באופן כללי, ואם לא שווה להתמודד עם תופעות הלוואי של התרופה כאופציה לסבל היומיומי של החיים ללא התרופה. HERA.

אנונימי שלום המצב שנקלעת אליו אכן מתסכל כיוון שנפלת לבור שאף אחד לא הצליח לחזות שתיפול אליו. כנראה שמצבך לפני ההתקף הפסיכוטי היה כזה שלא היה כל כך פשוט להבין מה קורה לך. הרצון לתבוע את מטפליך נועד כדי לתת משמעות לסבל שעברת, אבל אני חושש שהוא לא יתקן דבר. גם ברמה הפרקטית אם 3 מטפלים שונים לא זיהו את מצבך הסיכוי לזכות בתביעה כזו הוא נמוך ביותר. אני חושב שכדאי לנתב את המאמצים לשיקום ולמניעת התדרדרות נוספת בעתיד. הטיפול הוא אינטראקציה בינך למטפל ואני מקווה שתמצא מישהו שתוכל להאמין בו למרות האכזבות הקודמות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. אני פונה אליך בתקווה שתוכל לעזור לי, אולי בהפניה לגורם שיוכל לעזור לי. כבר כמה חודשים שאני כמעט ולא יוצאת מהבית בגלל הפחד מפיגועים. כל הסובבים אותי כולל בעלי חושבים שאני מגזימה אבל אני לא יכולה להתנהג כ"רגיל". לפעמים אני לא מצליחה להירדם בשל מחשבות נוראיות. עלי לציין שגם כששהיתי בחו"ל פחדתי מפיגועים אפשריים שהרי לא מתרחשים רק בארץ וגם שם ניסיתי לא להימצא במקומות מרכזיים. אני נמצאת בהריון ואני פוחדת (שוב פוחדת) שאת הפחד הזה אני אעביר הלאה, אני מודעת לעובדה שאולי באיזה שהוא מקום הפחד שלי מוצדק אבל גם לעובדה שאי אפשר להמשיך לחיות בפחד, אבל שום דיברי היגיון לא מצליחים לשכנע אותי. אני אודה לך מאד אם תוכל להציע לי איזשהו פתרון. תודה מראש.

קרן שלום אני בהחלט יכול להבין את הפחד שלך. במדינה שלנו אדם עם בוחן מציאות תקין מרגיש פחד לצאת לרחוב וכדי להתמודד עם היומיום יש צורך במידה של הכחשה של הסכנה. עם זאת, למרות הסכנה חשוב לראות איך שומרים על אורח חיים סביר למרות המצב. לא תמיד טיעונים סטטיסטיים עובדים, אבל חשוב להתבונן עליהם. למשל, שעדיין יותר מסוכן ליסוע במכונית ולהיפגע בתאונת דרכים מאשר בפיגוע טרור, וסביר להניח שבהקשר הזה את ממשיכה לתפקד כרגיל למרות הסכנה. בטרור יש מצב שבו אשלית השליטה שיש לנו בשאר התחומים בחיינו אובדת. אנו יצורים שמרגע היוולדנו אנחנו הולכים למות. ידיעה זו מחרידה את נפשנו ורוב הזמן אנו מדחיקים ומכחישים את קיומה. מצבים מסויימים חושפים תודעה זו ומעוררים חרדה רבה. זה כנראה מה שקורה לך בנושא הפיגועים. אני חושב שכדאי לנסות ולטפל בעניין, מאחר וכנראה הוא משפיע עליך בצורה חזקה מאוד. זה לא קשור להאם זה הגיוני או לא לפחד, אלא לכך שתפקודך היומיומי נפגע כעת וכנראה שאת במתח רב שאינו בריא אף פעם, אבל במיוחד בתקופת הריון. אני מציע שתנסי לפנות לכמה פגישות טיפוליות, אולי ניתן להיעזר בשיטת EMDR שהיא שיטה לטיפול קצר מועד בחרדה וטראומה ועשויה לעזור במצבך. תוכלי לקרוא עליה מעט בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, אני אדם נשוי, בסוף שנות החמישים לחייו. בזמנו העליתי כאן שאלה הנוגעת למציאת איזון בין דחפיי ההומוסקסואליים ובין הרצון לשמור על נישואיי הטובים. להזכירך, התחלתי אז טיפול אצל מטפל שאני מעריך מאוד ושיש לי בו אמון ובעזרתו מצאתי את שביל הזהב. לאחרונה בני התחתן בחו"ל והיה עיסוק רב סביב העניין. במקביל התפתחה אצלי מחלה פיזית מסוימת (סכרת והגדלת הערמונית) שגרמה לי כאבים עזים, אך כדי לא לקלקל את השמחה לבני משפחתי, שמרתי זאת מפניהם בסוד ואף לא הלכתי לטיפול. בדיעבד, הסתבר שעיכוב הטיפול היה עלול להחמיר את המצב מאוד ובוודאי האריך את ייסוריי. בשיחה שקיימתי עם הפסיכולוג שלי הוא העלה נקודה שמציקה לי מאוד ואינני מוצא לה פתרון והיא שלמעשה, גם לא העליתי את הנושא בפניו וניסה להבין מדוע. הוא העלה את האפשרות שמא גם בפניו אני רוצה להיראות חזק, אך הרגשתי, לפחות במודע, היא שאני נותן בו את מלוא האמון, סומך עליו ולא ברור לי ביני לבין עצמי מדוע הסתרתי את עניין המחלה מפניו עד שהמצב הפך להיות קשה מנשוא. אודה לך אם תחווה את דעתך בנושא. ברור לי, כמובן, שעליי לדון בכך עם המטפל האישי שלי ואמשיך לעשות זאת, אך אני קורא את הפורום שלך, מתרשם מאוד מתשובותיך וחשובה לי נקודת מבט של אדם מהצד. בתודה, אדם

אדם שלום אני לא חושב שזה קשור לפסיכולוג או למידת האמון שאתה נותן בו. הסתרת הדברים מהפסיכולוג שלך אולי יכולה לספר על מה אתה רוצה להסתיר מעצמך. להעלות את הנושא בטיפול כרוך גם בהתמודדות ועימות אישי שלך עם העניין לעומקו. אולי היה לך יותר נוח להשאיר את זה ברמת כותרת מאשר להבין את העניין לעומק, מה שהיה דורש ממך לנקוט פעולות שהיו יוצרים קונפליקט או עימות במקומות מהם העדפת להמנע מהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה על תשובתך המהירה. מדהים. זה בדיוק מה שהפסיכולוג שלי אמר ואני לא מבין את זה. כנראה אני יותר מסובך ממה שאני חושב. אדם.

שלום רב ! רציתי לשאול ולבקש עזרה בתופעה שנמשכת כבר הרבה זמן. אני בן 25 ,נשוי. אני נמנע מלגעת בדברים וחפצים שאינם שלי. זה מופיע ברמות עוצמה שונות . כלומר, לפעמים אפילו לגעת בעט שאחרים כתבו בו איני יכול. להרים דבר מה שנפל לרצפה איני יכול. אני נרתע מללחוץ ידיים עם אנשים אחרים. בעבודתי אני חייב לעבוד עם מחשב שגם אחרים משתמשים בו ואיני מסוגל לגעת בעכבר. זה ממש מטריף אותי. הצילו. מה לעשות? תודה אבי

נראה לי קשור אוליי לפורום OCD בתפוז. נילי.

אבי שלום אתה סובל כנראה ממחשבות והתנהגות כפייתית (אובססיבית קומפולסיבית). זו תופעה ששייכת למשפחת של בעיות חרדה. תוכל לקרוא על הנושא בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בבעיה. יתכן שכדאי גם לשלב טיפול בתרופות נוגדות חרדה ולפנות לייעוץ בנושא אצל פסיכיאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת באופן כללי כמה מקום יש בטיפול לנושא המיניות? עד כמה אנשים חושפים פרטים לגבי חיי המין שלהם בטיפול? חוסר הנוחות והמבוכה שכרוכה בכך מובנת, שכן מדובר בהחשפות אינטימית ביותר. רציתי לדעת היכן מעמיד הדיון בנושאים אישיים אלו את המטפל? האם הוא "חסין" מפני מבוכה, שיפוט או ביקורת? האם יהיה זה נכון מצידי להניח כי מטפלים רואים במיניות תחום "יצירתי" שיש בו מקום להתנסויות ולחוויות? אשמח לקבל את דעתך בנושא. כמו כן, אשמח גם לשמוע ממשתתפים בפורום ש"עשו את הצעד" ודיברו על האינטימי ביותר, כיצד הרגישו כלפי העניין. תודה.

סיגל שלום אני מניח שהשאלה עולה סביב התלבטות האם וכיצד לדבר על מיניות בטיפול. את צודקת שמדובר אולי בנושא האינטימי ביותר שיש ודרושה מידה רבה של אמון ונוחות בטיפול כדי להעלות את נושא המין בצורה פתוחה, אלא אם מדובר באדם שבאופן כללי מאוד ליברלי בדיבור על מין. רוב האנשים אינם כאלה וטבעי שמה שקשה או לעיתים בלתי אפשרי לדבר בחוץ, קשה גם לדבר בתוך המפגש הטיפולי. הפסיכולוג אינו חסין ממבוכה כמו שאינו חסין מכל דבר אחר. הוא צריך להיות מספיק פתוח ומודע לתפקידו ולעצמו כדי שיוכל להתמודד עם המבוכה במידה וישנה כזו. אני מתאר לעצמי שיש הבדל בין מטפלים שונים בגישתם לנושא המיני. בכל מקרה, מדובר בנושא חשוב מאוד בעיקר כשמדובר ביחסים בין אישיים, דימוי עצמי ותפיסת גוף. לכן למרות המבוכה כדאי להעלות את הנושא על סדר היום הטיפולי. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור שלום בקרוב אני צריך להעביר מספר הרצאות בעבודתי.אני בדרך כלל לא מסוגל לדבר לפני הרבה אנשים ,מתחיל להרגיש דופק ורעידות למעשה עד כמה שידוע לי אני סובל מדימוי עצמי נמוך חוסר ביטחון וחרדה חברתית .אני אפילו לא מסוגל ללכת למקום שבו ישנם הרבה אנשים ואני חושב ישר שכולם מסתכלים עליי ומה הם יגידו. למעשה את ההרצאות האלו אני לקחתי על עצמי. האם יש פיתרון לבעיות האלו? גובהי הוא 2.01 מטר ולמעשה המראה החיצוני שלי גם נותן לי הרגשה לא טובה. למרות שכולם אומרים לי שאני נראה טוב. מצבי המשפחתי הוא נשוי +1 . האם יש תרופות מרגיעות או דרך טיפול אחרת? כי אני רוצה להעביר את ההרצאות האלו. לפעמים דבר זה גם גורם לי לשלוף תשובות לא כל כך נכונות. תודה מראש

אלי שלום אתה סובל מסוג של חרדת ביצוע שאופיינית למצבי הרצאה, בחינות וכדומה. ניתן לטפל בה כמו בכל סוג אחר של חרדה על ידי טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. במידה ומדובר בנושא הממוקד רק בהרצאות אפשר להגיע לתוצאות מהירות בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי. עם זאת, נשמע שהעניין יותר מורכב מזה כיוון שזה פוגש אותך במקומות נוספים בחיים. במצב כזה הייתי מציע לנסות טיפול שלפחות מאפשר נגיעה רחבה יותר בך ובעולמך הפנימי. הטיפול התרופתי עשוי לעזור בכל מקרה, אני מציע לבדוק אפשרות לתרופות נוגדות חרדה ולא לתרופות הרגעה. ניתן להתייעץ עם פסכיאטר בנושא. תוכל לקרוא עוד על חרדה וטיפול פסיכולוגי דינמי בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לשאול את מי שיש לו ידע כלשהו או ניסיון בנוגע לקבלה לעבודה שבה דורשים סיווג בטחוני אזרחי, האם כאשר יש עבר של התקף פסיכוטי בחיים זה נבדק ומשפיע על ההחלטה על הקבלה לעבודה ? האם שווה בכלל לנסות הצעות עבודה כאלו ? בתודה.

משה שלום העניין אינו זהה בכל המקומות. בעיקרון לא כדאי להסתיר את העניין בשלב הראיון כיוון שהוא יעלה במוקדם או במאוחר לאחר מכן. במידה והאירוע קרה לפני זמן רב ובינתיים המצב השתנה תוכל להסביר זאת למראיין. אני אומר בכנות שזה יכול בהחלט להוות מכשול לסוג כזה של עבודות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ! אני בן 25 ואני שם לב לאחרונה בסוג של התנהגות אובססיבית בחיי זה מתבטא בחזרה על מישפטים מסוימים על פעולות מסוימות והכי קשה ומעיק על מחשבות מסוימות אני חייב לציין שזה מופיע בעתות מחלה [שפעת וירוס]או בעתות של חוסר שינה אני לא רוצה לסווג את עצמי להפרעה כלשהי אני אשמח אם תיתן לי טכניקה ספציפית לפחות בקטע של החשיבה המעגלית המחשבות שנתקעות בראש אני לא מעוניין בתרופות אני מאמין בספונטניות ומאמין שהגוף יתגבר על זה עברתי משברים גדולים מזה בחיי והסוד שלי זה בלי תרופות בכל אופן ברשותך אם תיתן לי טכניקה קצרה באיך להמיר מחשבות או מחשבה שניתקעת ומסרבת לצאת אני אודה לך מקרב לב .

בובי שלום בעיקרון העניין הוא לא להילחם במחשבות כיון שזה חסר סיכוי. לכן אין טעם לחפש טכניקה למלחמה במחשבות. במידה ואינך רוצה לפנות לטיפול בעניין נסה "להתיידד" עם המצב. ככל שתקבל אותו יותר בקלות ופשטות כך התופעות הללו יקרו פחות, וכמובן, פחות יפריעו לך. במידה ובכל זאת תחליט לפנות לטיפול אני מציע לנסות הן בנתיב של טיפול פסיכולוגי, והן לקבל המלצות לגבי טיפול תרופתי, בד"כ תרופות נוגדות חרדה יעילות גם לטיפול במחשבות טורדניות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום, בהמשך לשאלה שכבר היצגתי- איך, למשל, ניתן להחזיר את הריגוש לחיי הנישואין? האם כשיותר מדי טוב, כלומר: לכאורה הכל מושלם, הקושי שאני מעלה עלול לקרות? (אולי קצת ריבים ומתחים יכולים ליצור ריגוש חיובי?) אולי התאווררות של אחד מבני הזוג יכולה להועיל? (חופשה בנפרד וכדו'). שוב תודה.

שלום אין ספק שבנייה של עולם פנימי וחיצוני עשיר לכל אחד מבני הזוג הוא מתכון טוב לזוגיות טובה. עם זאת, אני לא כל כך מאמין ביצירת "התאווררות" בסגנון הזה. אני מתאר לעצמי שריבים וחרדות נטישה יגבירו עוררות בינכם אבל אני לא בטוח שזו בהכרח הדרך להחזרת הריגוש לחיים. מאחר ואתם זוג ותיק למדי ויש לכם כנראה תקשורת טובה (אחרת לא היית שואלת על "הכל מושלם") אני חושב שכדאי לעשות את העבודה הזו במשותף. נראה לי שטיפול זוגי עשוי להיות מסגרת מועילה יותר הן להחזרת הריגוש לחיי הנישואין ולהתמודדות עם השחיקה יותר מאשר חופשה בנפרד. אם במהלך הטיפול תחליטו לעשות כל מיני נסיונות כגון החופשה הנפרדת זה כבר משהו אחר. אני לא חושב שכדאי להקדים את העשיה לחשיבה. זו עלולה להיות בסופו של דבר בריחה מהעניין המרכזי שעל הפרק. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהו מכיר פסיכולוג קוגניטיבי טוב באזור המרכז? אם כן, אודה לכם אם תחזירו לי מייל עם הפרטים, נראה לי יותר נאות. בתודה

מיכל שלום אשמח להפנות אותך. שלחי אלי מייל ע"י הקלקה על שמי וצייני בכמה מילים מה הבעיה עליה תרצי לעבוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לזהות חולה במניה-דפרסיה? האם ישנם סימנים לזיהוי גם כאשר המחלה קלה? האם קיים טיפול תרופתי למניה-דפרסיה? האם הטיפול התרופתי אינו מפריע לכניסה להריון?

SR שלום, 1. מבחינת זיהוי של ההפרעה - אם יש חשדות, כדאי לפנות לפסיכיאטר כדי שהאבחנה תהיה נכונה ומדוייקת. סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה הם (בין היתר): במצבים של דכאון: * מחסור באנרגיה; * בעיות שינה (עודף או חוסר); * איבוד עניין בדברים טריוויאליים (עבודה, חברים משפחה); * שינויים בהרגלי אכילה; * תחושת אשמה וכו'.... במצבים של מאניה: * שינויים תכופים ולא צפויים במצב הרוח; * שיקול דעת לוקה בחסר; * דחף מיני מוגבר; * עניין מוגבר בכל מני פעילויות (כולל קניות - בזבוז יתר) וכו'... הטיפול התרופתי הבסיסי הוא ליתיום, כשלעיתים פסיכיאטר מחליט להוסיף תרופה נוספת לפי שיקול דעתו. בקשר לכניסה להריון - רצוי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל. HERA.

SR שלום אני חושב שתשובתה של הרה בהחלט מסכמת את העניין. מדובר באבחנה מורכבת ונדרשת הכוונה מקצועית של פסיכיאטר בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אפשר לבדוק רגישות לאלמגם (לבדוק האם זה הסיבה לדכאון)

אלי שלום אני מציע שתתיעץ באחד מהפורמים הרפואיים בברכה ד"ר אורן קפלן

אדם שהגיע למרכז בריאות ומתלונן על דכאון נפשי עם איזה סוג של מאפינים יחליט פסיכיאטר על אישפוז שלא מרצון והאם למטופל יש אזושהי זכות בחירה בנושא

כל עוד אתה לא מזיק לאחרים.יש לך זכות.

שלום אישפוז בכפיה נעשה במקרים קיצוניים שבו יש חשש שאדם איבד את בוחן המציאות ועלול לעשות נזק של ממש לעצמו או לסביבה. גם אז בד"כ מנסים לשתפו ולקבל את שיתוף הפעולה שלו במתן טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי זה קשה לי אפילו בכתב. אז כשהייתי יותר צעירה כשהייתי במקלחת כשנגמר שמפו ממלאה בו מים ומחדירה לאיבר מין וזה גרם לי מסתבר לאוננות אבל לא הרשאתי לעצמי להנות.עד היום כשאני בת 26 לא קימתי יחסי מין ועכשיו נזכרתי שאולי זה בגלל זה ? כי אני לא יודעת למה אני לא מוכנה לעשות את זה?זה דבר שמאוד מציק לי והורס לי יחסים וקשרים. לא הצלחתי לדבר על זה עם הפסיכולוגית אני פשוט לא מסוגלת. תודה.

עדי שלום אני לא חושב שמה שעשית הוא התעללות עצמית. אוננות אינה דבר רע ונשמע שיש כאן עניין שבהחלט כדאי לדבר עליו בטיפול, עם כל הקושי שבזה. אולי תוכלי לכתוב לה על כך ולתת לה לקרוא, אולי זה יהיה יותר קל עבורך כדי להתחיל את השיחה בנושא. מין הוא נושא רגיש ורוב האנשים קשה להעלות תכנים מיניים בטיפול בעיקר כאשר יש כל כך הרבה בושה ואשמה סביב זה. עצם העובדה שתוכלי לדבר על כך עם מישהו יעשה שינוי או יתחיל תהליך של שינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן (אשמח לתגובות נוספות) אני בשנות השלושים לחיי. נשואה 11 שנים ואם לילדים. מבחינת הנתונים האובייקטיביים אין לי מה להתלונן: יש לי עבודה מעניינת ומגוונת (מקצוע טיפולי), ילדי מקסימים ואני נהנית לגדלם. בעלי הנו אדם טוב, משכיל, נאה מאד, אוהב ומסור. המשפחה בראש סדר העדיפויות שלו וכמעט שאין בינינו חיכוכים. אנחנו מתאימים זה לזו, ואני מרגישה שעשיתי בחירה נכונה כשנישאתי לו. כשהיכרתי אותו הייתי מאוהבת בו, מרוגשת ונמשכתי אליו מכל הבחינות. לאחרונה (בחודשים האחרונים) אני מרגישה ריקנות בחיי האהבה, והדבר גורם לי לדכדוך. ברור ומובן לי שבעלי אוהב אותי, ואיני חשה חסך באהבה ממנו. יחד עם זאת חסר לי ריגוש הדומה לתקופת החיזור. אני מאד מתגעגעת לתחושה של ההתאהבות הראשונית, דבר שלא יקרה לי כל עוד אני נשואה, ואין לי כרגע תחליף לתחושה הזו. (הדימוי העצמי שלי מאד חיובי. אני מודעת לכך שאני יפה, נעימה ומוכשרת). בשל התחושה שאני מתארת, אני מוצאת עצמי מנסה ליצור קשר עם חבר לשעבר- מתקופת נעורי. הנסיון הזה מעורר בי את זכרונות העבר ומכניס לתוכי תחושת התרגשות מסויימת שחסרה לי. מדובר בקשר טלפוני חד פעמי, ואין לי כוונה להיסחף. אני מאד נאמנה מיסודי. ברור לי שעלי למצוא פתרון מבפנים (מתוכי או בתוך משפחתי). איך אתה מתרשם מהדברים ומה עלי לעשות? תודה מראש על התיחסותך.

לכן אנשים מוצאים פתרונות . . . תארי לעצמך שאת אישה וללא דחפים מיניים חזקים כמו בעלך . . . אני בוחר עם מי לקום בבוקר. כל פעם זו בחירה מחדש - לא אוהב ? לא מסתדרים? להתראות. ללא ריגשי אשם על בגידה. וללא הבטחות ילדותיות על אהבת נצח,כפי שהוחדר לך למוח כילדה.

רווק שלום נראה לי שבין הבטחות ילדותיות על אהבת נצח, לבחירה בכל בוקר עם מי לקום, יש כמה מצבי ביניים. כל מיני סוגים של מחשבות עבר "מוחדרות למוח", חלקן על האהבה הנצחית, חלקן על הרס האהבה הנצחית. השאלה כיצד עוברים למימוש עצמי בחיים האישיים והזוגיים מבלי להפוך קורבן לאותן מחשבות ועם אפשרות בכל זאת לחלום ולהגשים חלומות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אחרי 11 שנים של נישואין זה טבעי שיש מידה של שחיקה בריגוש. אין זה אומר שאי אפשר לחדשו אבל זה דורש השקעה ומודעות לעניין. את צודקת שבסופו של דבר הפתרון יבוא מבפנים. אבל יתכן שאת זקוקה לתמיכה מבחוץ של בן זוגך לכך. חשוב לנסות ולבדוק עם עצמך מה קורה דווקא בתקופה הזו שמביא לתחושות הללו. בסופו של דבר גם אחרי 5 או 7 או 9 שנים יכולה השגרה להפריע פתאום ובכל זאת היא פורצת לה כעת בעוצמה רבה יותר. במקביל או לאחר מכן כדאי לשתף את בן זוגך בדרך כלשהי בתחושותיך ולבחון האם יש משהו ששניכם יכולים לעשות כדי להחזיר את הריגוש לחיי הזוגיות. בוודאי אפשר להיעזר גם בטיפול אישי או זוגי לתהליך כזה, הכל לפי תחושותיך והצרכים שעולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הסרטים בקולנוע מלמדים אותנו שחייבים לחוות אהבות סוערות. בחיים, אם הנישואים הם טובים ומתאימים אחד לשני, גם כשהאהבה אינה סוערת זה מצוין. אז אפשר להשקיע אנרגיה בדברים חשובים בחיים. ויש הרבה דברים חשובים ומהנים בחיים חוץ מאהבה.

היי בהמשך לשאלה הקודמת התכוונתי בקשר המיני. התעללות עצמית מינית. תודה.

עדי שלום סדו-מזוכיזם היא תופעה מוכרת ויכולה לבוא לביטוי בקשר מיני וזוגי או גם במה שבוודאי אפשר לכנות התעללות עצמית. כעת השאלה כיצד את מתחברת לזה. אני מתאר לעצמי שהשאלה לא מסתכמת בעניין העובדתי על קיום התופעה, כיוון שאם הכרת אותה מקרוב ידעת בוודאי שהיא קיימת. בברכה ד"ר אורן קפלן

מכר טוב שלי , טיפוס הנוטה להתרגז במהירות, רותח מכל שטות, ומגיב לכל דבר שמכעיס אותו בצעקות ובאופן לגמרי לא פרופורציוני למקרה. כמובן שהתנהגות לא סובלנית שכזו מפריעה לו ולסביבתו מאד. למרות שהבחור אינטליגנטי מאוד, לקח לו הרבה מאוד זמן להבין שהוא חייב לקבל עזרה מקצועית. הבעיה כרגע למי פונים? פסיכולוג? פסיכיאטר? האם יש למי מהחברים המלצה מתאימה? האם יש מי שנפגש עם טיפול בבעיה דומה ומוכן לשתף אותי בפתרון שעזר? אודה על כל עזרה .

רונן שלום התפרצויות זעם מגיעות פעמים רבות ממקומות כואבים ולא מתוך מקור של כוח. אין אפשרות לטפל בבעיה ללא מוטיבציה ומודעות, לפחות בסיסיים. במידה ואותו מכר הגיע לשלב בו הכיר במצב אפשר להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום תודה על התגובה, האם תוכל להמליץ על מטפל ? האם יש גם טיפול תרופתי כלשהו שיכול לעזור? בברכה רונן.

מישהו מכיר סרטים בנושא הפרעת אכילה? אשמח אם מישהו יוכל להמליץ לי על סרטים בנושא תודה

אנה, את מחפשת סרטים מקצועיים - רפואיים, או סרטים "הוליוודיים"? HERA.

לא משנה לי, כל סרט בנושא יכול לעזור לי. תודה!

שלום רב, בני בן ה-8 הוא ילד טוב אך בשנתיים האחרונות אני היא זו "המנהלת" מארגנת ודואגת לכך ששעוריו והתיק וכל מה שקשור בלימודיו יהיה תקין בעת האחרונה ניראה לי כי העניין מוגזם וכי עליו לקבל את האחריות הזו על עצמו למרות "שאיזה ילד אוהב ללמוד? ולכן בעת האחרונה אני לא עושה איתו שעורים אלא אם הוא פונה ולא מתערבת בעיניני הלימודים נותנת לו לארגן את התיק בבוקר ולהיכנס ללחץ.... האם אני נוהגת נכון או שזו יד קשה מידי אני לא כועסת עליו ואין הרעה במע' היחסים שלנו אלא שלכל שיחותי עימו לא העלו דבר ולכן חשבתי להמחיש העניין האם אני נוהגת נכון ? או שמא עלי להמשיך לסייע לו עד שיגיע לגיל ב וגר יותר (האם בכלל יגיע לגיל כזה אם אני עושה הכל?) אודה לתשובתכם.

נטע שלום אין לשאלתך תשובה של כן ולא. בהחלט יתכן שהגיע הזמן שהילד ייקח אחריות על ענייניו הלימודיים. אין הכרח לעשות את הדברים קיצוניים קח שאו שאת עושה הכל או שהוא עושה הכל. צריך למצוא מינון סביר שמצד אחד יעביר לו אחריות ומצד שני לא ישאיר אותו לבד. רק את או אנשים שמכירים את משפחתך יוכלו לייעץ לך כיצד לבחור את המינון הנכון. במידה ואת מרגישה קושי לקבל החלטות ניתן להתייעץ עם פסיכולוג בית הספר בפגישה או שתיים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

נטע, אני חושבת שאת עושה דבר מצוין. המלצה: תודיעי למורה שאת החלטת להעביר את אחריות עניין השיעורים אליו. אם בכל זאת את רוצה לדעת איך הוא בלימודים, אז את פשוט תצלצלי אליה. עדי

שלום רב, לאחרונה החמירו התקפי החרדה שלי והתרפיסטית המליצה לי להתייעץ עם פסיכאטרית לגבי תרופות הרגעה. אני כל כך פוחדת לקחת תרופות. פוחדת להתמכר לזה ופוחדת מהמחשבה שכאשר אטול את התרופה היא לא תשפיע עליי או תשפיע לרעה. מהם אחוזי ההצלחה בתרופות לחרדה? האם באמת מתחילים "לחיות" כמו שצריך? האם יש אפשרות ליטול תרופות רק לזמן קצר וזהו? אני מיואשת ומפחדת לפנות לפסיכאטר. מה עושים? יש ימים שהחרדות מוגזמות ואני משתגעת מעצמי. תודה על כל תשובה.

הי אין לך כל סיבה לחשוש התרופות הניתנות היום אינן ממכרות (ממשפחת SSRI) הן בהחלט מחוללות פלאים תופעות הלוואי זניחות וחולפות כעבור מספר ימים תעייני בפורום פסיכיאטריה, שם תוכלי לקרוא הרבה על השפעות התרופות. רק אתמול מישהו כתב שם על המהפך האדיר שזה חולל בחייו, וזה אכן ככה. לדעתי אם הגעת למצב שאינך יכולה לסבול עוד אל תחששי יש לך גם האפשרות ללכת על טיפול נקודתי כלומר בזמן התקף לקחת כדור אך זה לא מומלץ מאחר שהתרופות הללו כן ממכרות ואני מבינה שההתקפים אצלך נעשים שכיחים. אם זה משפיע מאוד על התיפקוד שלך לכי על זה, אינך מתחייבת לזה לכל החיים, ואין לך מה לדאוג- זה ישפיע- תרצי או לא. מאחר שאת מתחילה במינונים קטנים ורק אחכ מעלה, תוכלי להיות ערה להשפעות לא רצויות כיתבי איזו תרופה נתנו לך שאפשר יהיה לייעץ לך גם בהמשך הפני את שאלתך גם בפורום שהמלצתי לך עליו. מיכל.

שולה שלום תרופות נוגדות חרדה אינן בהכרח תרופות הרגעה מאותו סוג שגורם התמכרות. החשש מובן בעיקר כי עצם הפניה לפסיכיאטר כאילו אומר משהו עליך ועל חומרת המצב. חשוב לנסות להימנע מסטראוטיפים כאלה ולפנות לפסיכיאטר כמו שהיית פונה לכל רופא אחר לייעוץ. עצם הפניה עדיין לא מחייבת דבר ונראה לי שחשוב שתקבלי מידע נוסף ואמין על התרופות כדי להפיג את החשש. התרופות נוגדות החרדה נלקחות דווקא לטווח ארוך ולא קצר בגלל שאינן פועלות כמו תרופות הרגעה. הן מתחילות להיות אפקטיביות כעבור כמה שבועות ורצוי לקחת אותן ברציפות לפחות כמה חודשים כדי להנות מפעולתן. אני מציע כאמור, שתפני לפסיכיאטר לשיחה בנושא. בכל מקרה, זה בהחלט נושא לשיחה רצינית במסגרת הטיפול בו את נמצאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בת בגיל 3. הילדה מקסימה, מדברת יחסית יפה, יודעת לספור עד 15!!!! מכירה כמובן את כל הצבעים. היא נגמלה מטיטולים בצורה נהדרת בגיל שנתיים ושלושה חודשים והיא קמה כל בוקר יבשה, ואינה מרטיבה כלל!!! (אין לה עדיין אחים ואחיות) הגננת בגן אומרת שהיא מקסימה. אבל יש שני דברים שמאד מטרידים אותי: לעיתים די קרובות, וזה יכול לקרות לפחות פעם ביומיים, היא מרביצה: היא יכולה להרביץ לי ולאבא שלה.!!! אנחנו כמובן אומרים לה שאסור להרביץ, ושזה כואב, אבל לדעתי היא לא מבינה את המשמעות. אנחנו מתעקשים שכאשר היא מרביצה, היא תבקש סליחה מיד לאחר מכן והיא עושה זאת. אם היא עוברת את הגבול אנחנו אומרים לה לעמוד בעונש בפינה, אבל קרה מקרה אחד, שערב אחד היא היתה כל כך רגועה וישבה לראות קלטת וידאו, ניגשה אלי ואמרה: אמא, רוצה לעמוד בפינה... הסברתי לה שעומדים בפינה רק כשעושים מעשה לא טוב אבל היא התעקשה. בכל המקרים היא מרביצה או אפילו נושכת כאשר אנחנו לא נותנים לה מה שהיא רוצה. ולמרות שהיא מרביצה, אנחנו לא נותנים לה, אם נראה לנו לנכון לא לתת, לדוגמה: היא לקחה משחק לגו ושיחקה בו. כמובן שכל החלקים היו מפוזרים... ביקשתי ממנה לאסוף. היא לא הסכימה. ביקשתי שוב והיא שוב סרבה. היא ביקשה ממני להראות לה קלטת וידאו, אז אמרתי לה, כאשר תסיימי לאסוף אראה לך את הקלטת. וכאן החל הבאלאגן. והדבר השני שמטריד אותי: השינה שלה בלילה מאד לא רגועה. היא הולכת לישון בסביבות תשע בערב ובמרבית המקרים נרדמת מיד, כי לרוב היא כבר לא ישנה הצהריים. לאחר כשעתיים-שלוש של שינה עמוקה מאד וכמעט ללא תזוזה היא מתחילה לדבר מתוך שינה, בוכה לעיתים קרובות ואפילו מרביצה תוך כדי שינה. הבוקר סיפרתי לגננת שלה את מה שקרה בלילה. היא אמרה לי שהיא מקסימה ומתנהגת כל כך יפה. יש לציין שהשנה זו הפעם הראשונה שהיא במסגרת של גן, ועוד גן עירייה: מגיל 11 חודשים ועד שנה וחצי היא היתה במשפחתון עם עוד 4 ילדים. ובשנת הלימודים האחרונה היא היתה אצל מטפלת, שטיפלה רק בבת שלי ובבן שלה, שקטן מבתי ב-9 חודשים. בין לבין אני טיפלתי בה כי לא עבדתי. בסוף יום הלימודים בגן אני לוקחת אותה לאמא שלי, שמטפלת בה עד שאני חוזרת מהעבודה. לאחר הסיפור הארוך שלי,... אשמח מאד לקבל את עצתך. בברכה, אמא של רעות.

אמא של רעות שלום בתך נמצאת בשלב בו היא בודקת ומגלה מהם יחסי גומלין בין אנשים, ובמיוחד בתוך המשפחה בינה לבינכם. בגיל הזה היכולת לשלוט בתסכול נמוכה למדי והאבחנה בין טוב ורע עדיין מעט מטושטשת. חשוב להיות סבלני ולהציב את הגבולות במידה סבירה וללא אלימות נגדית. זהו גיל מאוד מבלבל גם להורים כי מצד אחד הילד כבר יודע לדבר ולהתבטא ודרך זה נדמה שהוא מבין הכל. צריך להבין שגם אם ברמה הקוגניטיבית רעות יודעת לומר שהיא מרביצה או עושה מעשה לא טוב, היא לא בהכרח מפנימה מבחינה רגשית את משמעות הדבר. זהו גיל שבו נבנות ההפנמות שבעקבותיהם נבנה גם המצפון והמוסר הפנימי. חשוב להגיב אל הילדה ולהסביר, למרות שנדמה לפעמים שהיא לא מקשיבה או נענית אליכם. רצוי לנסות לנהוג בשימוש בעונשים במינימום הנחוץ ולהשקיע את רוב המאמצים בהסברים ומניעת אלימות בדרכים של דיאלוג. לגבי השינה בלילה אני מציע לעקוב במשך חודש אחרי שנתה של הילדה ואף לבצע רישום של שעות שינה והתעוררות. במידה ותתרשמו שמדובר בהתנהגות חריגה תוכלו לפנות לייעוץ למעבדת שינה של ילדים, לדוגמא בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן שלום, רציתי להודות לך על תשובתך. הרגעת אותי בעניין המכות!!!!! בעניין השינה, באמת נשים לב לכך בתקופה הקרובה ובמידת הצורך נטפל בעניין. המון תודות, אמא של רעות.

ד"ר קפלן שלום, אדם שמדבר לעצמו, זה משהו שכיח וידוע אבל האם לחשוב ולדבר בוזמנית, ולעשות מזה הרגל, זה נחשב למשהו חריג! בעיה שצריכה טיפול??!! כבר 3-4 שנים אני עם אותו הרגל, מדברת לעצמי את כל מה שאני חושבת, אפילו מדמיינת לפעמים מצבים שונים והופכת אותם לסצנות, כלומר מדגימה את מה שאני חושבת, למשל אם קבעתי פגישה עם איש שמעוניינת כל כך למשוך את תשומת ליבו אני יושבת בחדרי לבד ומנסה לחשוב על המתרחש בפגישה, איך אני צריכה לדבר, ואפילו מתכננת לי לפעמים את המלים והמשפטים מראש. אולי במקרה הזה דברים נובעים מחרדה, אבל במקרים אחרים זה לא נראה לי אותו דבר. פעם למשל, דמינתי לעצמי שמולי נמצאת אחינתי, התינוקת ואני מדברת אליה בלשון תינוקות ,הדגמתי את המצב!!!!!!!!! :-))) אמנם שזה לפעמים מצחיק אבל גם מעצבן, ומוזר... דרך אגב, בעת שאני חושבת מקפידה להיות לבד בחדר או בבית בכלל, ולא נעים שמישהו יראה אותי במצב זה, הוא יחשוב שהשתגעתי........ מה אתה יכול לומר על זה?? בתודה דולה

דולה שלום מאחר ואת מדגישה שאת עושה זאת לבדך ונזהרת שאנשים אחרים לא יראו אותך, אינני רואה כל בעיה בהתנהגות זו. מה ההבדל בין לדבר לעצמך בקול רם לדיבור בקול דמיוני, כאשר כל הפעילות נעשית בינך לבין עצמך? זה בוודאי מספר משהו עלייך ועל הצורך שלך. אולי למשל עצם השמיעה הפיזית של דבריך נותן לך סוג של משוב וביטחון, מעין אימון לקראת הדיבור האמיתי עם האחר. במידה וזה מציק לך כמובן שתוכלי לפנות לטיפול. במידה ולא אני לא חושב שעצם ההתנהגות הזו מצביעה על בעיה שדורשת טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמתם לב שבכל הטלנובלות,כולם מדברים עם עצמם?

רציתי להגיד לך, שמאוד הזדהתי עם מה שכתבת. גם אני עושה את זה... אני הייתי בטוחה שאני משוגעת...... שאני היחידה שמתנהגת ככה.... אפילו התביישתי לספר את זה... אז תודה לך על ששאלת, ותודה לד"ר קפלן, על שהפחית מחששותי שאני אכן משוגעת..

דולה... נתקלתי במקרה בהודעתך... אז ת'שמעי...אני סטודנטית לתכנות מורעלת... ותכנות כידוע זה להכיל בראש המון גורמים, משתנים, לולאות לוגיות, משפטי זרימה לוגים... ומה שאני עושה...אני לפעמים מתכנתת... והכי חשוב בתכנות זה הארגון של המשתנים...הארגון של התוכנית.. לפעמים אני חושבת בקול רם כדי לעשות סדר בראש...את מבינה? כי הראש שלי קטן מידי בכדי להכיל את כל המשפטים הלוגים של התכנות... אז לפעמים בקול רם אני חושבת היכן למקמם משתנה.. כיצד לבנות אובייקט...כיצד לארגן את התוכנית. מבחינתי זה כלי עזר בתכנות, ממש כמו המקמפל או כל כלי העזר של סביבת התכנות... שאני לא מוכנה לוותר עליו... הגם אסתכן בהגדרתי כ'משוגעת'... שלך... המתכנתת המורעלת

שלום רב אני נשוי שלוש שנים לאישתי והיא בהריון ראשון כרגע. אני מוצא שזה מאוד סקסי ההריון שלה בצורה בלתי רגילה. היא לעומת זאת חושבת שזה חולני להימשך אליה בצורה כזו כשהיא נושאת את ילדינו. היאע ד כדי כך לא מבינה את זה שהיא קוראת לי סוטה ומסרבת שאגע בה בלילה במיטה בכל צורה שהיא. זה נחשב סטייה? ומה נעשה עד סוף ההריון בלי מין? היחסים בינינו טובים מאוד אין כעסים וכ... רק סביב עניין המין בהריון.היא אומרת שיש לה חשק מיני אבל היא לא מסוגלת לשכב איתי בגלל ההתלהבות העצומה שלי מהמין כשהיא הרה. היא אומרת שאם ההתלהבות שלי היתה סבירה , כמו קודם להריון אז לא היתה לה בעיה. אבל העובדה שההריון מגרה אותי כל כך מבחילה אותה... אודה על עיצה אילן

אילן שלום גברים רבים נמשכים לנשותיהם בתקופת ההריון ואין בכך כל דבר סוטה. כמו כן במידה ואין בעיה בהריון ניתן להמשיך ולקיים יחסי מין לאורך כל תקופת ההריון. כדאי שתשוחח עם אשתך ותנסה להבין יותר מדוע היא מרגישה שהמשיכה אליה בתקופה זו נראית לה לא תואמת. למשל, האם היא מרגישה לא בנוח עם עצמה או גופה כעת ולא מבינה עד הסוף את תגובתך. תוכל אולי לתת לה לקרוא את תשובתי ותוכלו לחשוב ביחד על העניין. תוכלו גם להציב שאלה באחד מהפורומים לסקסולוגיה ואין לי ספק שגם שם תקבלו פידבק דומה על כך שאין כל סטיה בהתנהגותך והיה נחמד אם הייתם יכולים שניכם דווקא להנות מתקופת ההריון שיכולה להיות בהחלט תקופה של פריחה של הזוגיות והמשפחתיות הנבנית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מפחדת מקשר. אפילו התחלתי טיפול עם פסיכולוגית טובה מאוד והפסקתי אחרי מספר פגישות. עם בנים זה אותו דבר, רק שאני יוצאת עם בנים שמראש שום דבר לא יכול לאיים בקשר איתם. למשל בנים שבמילא אני לא מתאהבת בהם מעל לראש כי הם לא הטיפוסים שלי ואז במילא חוץ ממספר פגישות כלום לא ייצא. עם מעט הבנים שבאמת עושים לי את זה כלום לא יצא פעם בגלל פחד שלי ופעם בגלל שהם לא רצו.... אני חסרת אונים.

נטע שלום מדוע הפסקת את הטיפול עם הפסיכולוגית, ובמיוחד אם היא היתה טובה? אולי זה רעיון טוב לחזור לטיפול ולשמר לתקופה את הקשר עם הפסיכולוגית שבו תוכלי לבדוק את מה שקורה לך עם גברים. יתכן שעזיבת הטיפול קשורה למה שקורה לך גם לקשרים בחוץ ושווה לחשוב על זה יותר לעומק. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום עזבתי את הפסיכולוגית למרות שהיתה טובה כי הרגשתי שאני נקשרת אליה מדיי וזה גרם לי לתחושות לא טובות.ובגלל זה לא המשכתי. קשה לי לחזור, למרות שהיא שיכנעה אותי להישאר. זה קשה לי מדי. ובגלל זה אני חסרת אונים.

האם יש ספר או אתר אינטרנט בנושא?

אירה שלום אני לא מכיר ספר בעברית בנושא אבל יש הרבה חומר בנושא באינטרנט. היכנסי לאחד ממנועי החיפוש, למשל ל Google והקלידי דיכאון לאחר לידה. תקבלי אתרים וחומר רב, לדוגמא http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/azvut-4.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני שונאת את עצמי כי אני לא מצליחה לעשות דיאטה ולהפסיק לאכול בצורה אובססיבית. ניסיתי הכל . אני מיואשת. למה אין לי כוח רצון. מה לעשות כדי לרזות? לא רוצה טיפול - רוצה דרך לשכנע את עצמי שזה חשוב יותר מאוכל ומההנאה הרגעית של האוכל. ד"ר תעזור לי. אני בת 40 נשואה + 2

רעיה, גם אני הייתי במצבך והלכתי לקבוצת תמיכה. מניסיון אישי שלי, זה מאוד עזר. עדי

רעיה שלום כפי שאת בוודאי כבר יודעת, הבעיה עם האוכל זה לא הרעב או מה שקשור ישירות לאוכל, אלא הצרכים הנפשיים שהוא משרת. האוכל ממלא כל מיני סוגים של צרכים וחללים, ולא רק פיזיולוגיים. נהוג לומר שאנשים מרגישים בבטן כל מיני דברים רגשיים. לא במקרה גם האוכל מגיע לשם. את לא תוכלי לשכנע את עצמך בצורה הגיונית שהרזיה חשובה יותר מהנאה רגעית, כיוון שמדובר כנראה במנגנון חשוב מידי עבורך. סביר להניח שכשתוכלי באמת לרזות יהיה משהו בחיים שלך שיאפשר לך לעשות את התהליך הזה. טיפול פסיכולוגי הוא נתיב אפשרי אחד, ואולי יש לך דרכים אחרות שאת מכירה כדי להתחבר לעצמך טוב יותר ולהבין את מקורות הצורך שלך. אל תצפי לקיצורי דרך. מדובר בדרך ארוכה ומלאת מכשולים, אבל זה אפשרי. אני לא בטוח שאת הדרך שעליה אני מדבר באמת ניסית עד כה. הדיאטה והספורט חשובים מאוד להרזיה אבל הם רק הכלי שמלווה את התהליך. ההתמודדות הנפשית היא החלק העיקרי שצריך לקבל תשומת לב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר! אני בת 33 ויוצאת מזה כמה חודשים עם בחור שהקשר איתו החל לפני שנה מסיבות כלשהן לא יצא לפני שנה לפתח את הקשר.לאחר כמה חודשי ניתוק החלטנו שאנחנו מחדשים והיום אנחנו חברים כבר 5 חודשים.הרבה מאוד זמן חיכיתי לאהבה שתבוא ותליתי את האושר שלי באהבה.ידעתי שכשתבוא האהבה אני אהיה הבן אדם הכי מאושר עלי אדמות.היחסים שלנו מלווים בירידות ועליות ובאופן כללי די כיף לנו יחד.אבל אני לא מאושרת ואין לי מנוחה.אינני יודעת מה לעשות?אני כבר חושבת שלא משנה מה יקרה אני לא אהיה מאושרת לעולם!!!!! אנא תענה מה הצעתך.אני אגב בטיפול פסיכותרפי.זה עוזר ליום. תודה ליהי

ליהי שלום פעמים רבות יש ציפיה שיבוא אותו דבר חיצוני מדהים וישנה את עולמנו הפנימי ויהפוך אותו למלא אושר והרמוניה. זו יכולה להיות חוויה מאכזבת למדי לגלות שגם כאשר משאלותינו מתגשמות, לא תמיד נופל עלינו הר האושר וההתמודדויות הנפשיות נותרות בעינן. את כותבת שזמן רב חיכית לאהבה והנה כאשר נדמה שהיא מגיעה, את עדיין לא מאושרת. כמובן שאפשר לנסות ולתלות זאת בקשר ולחשוב האם הוא באמת הקשר לו ציפית. אבל יש בהחלט אפשרות נוספת והיא שיש תהליך נפשי שאת צריכה לעבור מבפנים ושום דבר חיצוני לא יעשה שם קיצורי דרך. טוב שאת נמצאת בטיפול, זה יוכל להיות קצה חוט שיעזור לך לעשות את השינוי. העזרה של הטיפול לא אמורה לשרת אותך ברמה המיידית, ונחמד שזה עוזר גם ליום אחד. המטרה היא להגיע לשינוי בטווח הארוך ולכך צריך סבלנות מאחר והתהליכים הללו שלא נוצרו ביום אחד דורשים את הזמן והקצב שלהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי התעללות עצמית בילדות? יכול להיות? תודה.

עדי, אכן כן - יכולה להיות התעללות עצמית בילדות.

עדי שלום למה את מתכוונת? אנא הסבירי יותר. יש מקרים של פגיעה עצמית כמו יצירת חתכים, תלישת שיער וכדומה. אלו נפוצים גם בילדות. האם לכך את מתכוונת? בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לוקחת רסיטל ובזמן האחרון לא בקביעות האים יכול להגרם נזק כלשהוא?

נטע שלום לא מומלץ לקחת תרופות בשיטה כזו. אני מציע לפנות לפסיכיאטר ולהיות במעקב מסודר. בברכה ד"ר אורן קפלן

דלית שלום סכיזופרניה היא אבחנה מורכבת ולא תמיד גם כשמזהים זו אכן האבחנה הנכונה, ולהיפך. צריך לפנות לייעוץ פסיכיאטרי ופעמים רבות נדרש מעקב ממושך עד שמגיעים לאבחנה מדוייקת. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אדם יכול לחשוד שהוא עצמו סובל מזה.איזה תופעות יש כדי לחשוב שהמחלה נמצאת בתוכך.