עומדת על סף תהום

שלום, אני לא יודעת למה אני כותבת אליכם, ומה אני מצפה, אבל כנראה שהייאוש שבתוכי, יחד עם השאיפה איכשהו לצאת מזה, גורמת לי לנסות לבדוק, אולי בכל זאת נותרו אופציות שטרם גיליתי. ובכן, אני בחורה בת 25, אקדמאית, סיימתי כעת תואר שני בהצלחה, אני עובדת במקום נהדר, אני רווקה, ללא חבר, מתוך בחירה, לפחות בשלב זה. הבדידות טובה לי, או זה היה כך לפחות עד לפני כמה חודשים. יש לי מספר מועט של חברים טובים, עוד כמה מהלימודים, יש לי משפחה ואפילו כלב. אני גרה בדירה שכורה לא הרחק מהוריי. לאחרונה עברתי תקופה מאד קשה של התמודדות עם מחלה. מזה כחצי שנה אני מתמודדת עם מחלת העייפות הכרונית. ולא, זה ממש לא מצחיק. הרבה אנשים שאני פוגשת ומספרת על המחלה צוחקים ואומרים לי "לא ידענו שאת יאפית" (יש לזה שם נוסף "מחלת היאפים) או "נו, אז למה שלא תלכי לישון כמה שעות טובות, והכל יעבור", והתגובה הכי "נפלאה זו "אויש...את סתם מתפנקת". ואני, שתמיד אהבתי ספורט וטיולים, מרגישה עכשיו נכה, ממש ככה. אין לי כוח, אני מותשת רוב הזמן, כל דבר פשוט לוקח לי פי שניים לפחות זמן מבעבר, הורדתי את אחוזי המשרה שלי בעבודה, אני ממעטת להיפגש עם חברים, ובעצם הגעתי למצב בו אני משתדלת לעשות את המינימום ההכרחי ו...זהו. כל הזמן יש לי חום שנע בין 37.2 מעלות חום לבין 39+ מעלות חום. זה מתיש אותי לגמרי. כאילו הוציאו אותו מהשטקר...גם לחץ הדם שלי פתאום צנח מטה, ורוב הזמן אני עם ל"ד של 90/60 במקרה הטוב ו 85/50 במקרה הפחות טוב. גם הדופק צנח לו ומגיע כיום לסביבות 55-60. אז זהו. הפכתי לצל של עצמי, מבודדת, מדוכאת, מותשת, והכי נורא- אינני רואה דרך מוצא. ובוודאי תשאלו אם אני מטופלת. אז כן, אני מטופלת אצל פסיכולוג קליני מעולה מזה כשנתיים. הוא מזהה את החלקים הדיכאוניים שלי, אך אני משוכנעת שהוא אינו יודע לגמרי עד כמה אני בדיכאון. מחשבות על התאבדות החלו לחלחל בימים האחרונים. לא סיפרתי עליהם לאף אחד. אני גם לא אספר, גם לא למטפל. אינני מתכוונת לקחת תרופות אנטי-דיפרסיביות. אני מתנגדת להן באופן עקרוני. מה גם שבגלל המחלה יש לי פגיעה בכבד, ואסור לי לקחת תרופות. אז שוב אני חוזרת לצורך לפתור את זה עם עצמי. ואני כבר לא יכולה לפתור כלום, לא עם עצמי, ולא עם אחרים. אני מרגישה שאני עומדת על סף תהום, חוככת בדעתי אם לקפוץ או לא, ובינתיים הדלדלות הכוחות הנפשיים והפיזיים כאחד, נראה לי שיפילו אותי בלי הכוונה יתרה מצידי... כמו נוצה, אני אלקח מסף התהום, ואצנח אל התהום, ואתרסק.

ורוניקה שלום! אני מאד שמחה שכתבת לפורום, חשוב לחפש ולמצוא אנשים שיבינו את הבעיה שלך וייתיחסו אליה ברצינות. הסבל שלך הוא סבל אמיתי. חשוב להכיר בו ולטפל בו. ניסית רפואה אלטרנטיבית, דרך אגב? למיטב הבנתי שינוי תזונה היא דרך נהדרת להתמודד עם המחלה אבל את כל הדברים האלו את בטח יודעת יותר טוב ממני. אני מבוגרת ממך בשנה לפעמים אני מרגישה כמו בולדוזר דוחפת ודוחפת ולאןבעצם אני רוצה להגיע? ( לימודים, 2 עבודות, למצוא בן זוג) החיים האלו יכולים להיות כל כך מתישים. מקווה ששימשתי איזה שהיא משענת שתעזור לך להמנע מליפול את התהום ובעצם, מה יקרה אם תיפלי את התהום? עד כמה היא עמוקה לדעתך? אולי מותר לך כן ליפול קצת? לשבת איזה שבוע בבית ולהתעייף לבד?

בוקר טוב ורוניקה, הרבה דברים עולים מהמכתב שלך, ואלי צעקו קודם כל הבדידות הנוראה, חוסר האמון, חוסר הכוחות והיאוש מהמצב בו את נמצאת, שנובע מתוך חוסר תקוה. נראה שאת מתמודדת עם דברים לא קלים בחייך. קודם כל המחלה הפיזית המתישה אותך, ומורידה אותך ל"הילוך נמוך", את לא יכולה לעשות דברים כמו בעבר, צריכה לצמצם בגלל חוסר כוחות. והבדידות, מתוך בחירה ? ככה כתבת, ואחר כך כתבת "כך היה לפחות.." ואחר כך השתמשת במילה מבודדת, אז קצת קשה לי לראות אותה כבדידות באמת מתוך בחירה, אלא מתוך השלמה עם המצב, אולי בגלל חוסר הכוחות, והשלמה עם המציאות. הרבה חוסר אמון, האנשים שאת מספרת להם על מצבך, לא מאמינים לך, תלכי לישון וזה יעבור, או חושבים שאת מתפנקת, בעוד את יודעת שאת חולה, יש לך את התסמינים הפיזיים של חום ותשישות, מעבר להרגשת העייפות. מתוך חוסר האמון הזה של אנשים בך, נראה לי שגם התפתח אצלך גם קצת מצב של חוסר אמון באחרים. את לא סומכת על הפסיכולוג שלך עד הסוף, לא משתפת אותו בהרהורי האובדנות והמוות שלך, ואין לך שום כוונות לעשות את זה לפי מה שהצהרת. הוא לא יודע וגם לא ידע. וההרגשה הקשה מכל הזאת של לעמוד על סף התהום, להרגיש שמיד נופלים ומתרסקים, לפחד מזה, להושיט יד לעזרה, ועצם כתיבת ההודעה שלך פה בפורום, היא נסיון לעצור את הנפילה, תקוה נואשת שבאמת נולדה מתוך ייאוש, שמישהו יתפוס אותך בשניה שלפני ההתדרדרות וההישברות. אז... דבר ראשון, אם את רוצה שמישהו יושיט לך יד ויעצור אותך לפני ההתרסקות, דווקא בשעות הקשות, תמיד יש כאן אנשים מקסימים שיהיו מוכנים לעשות את זה. אבל בתור מישהי שהיתה שם גם, על קצה המדרון, התרסקה ונשברה, זה לא מספיק. כדי שהחיבור באמת יהיה מושלם צריך איש מקצועי באזור שידע לא רק לתפוס אלא גם להרחיק אותך מהקצה ולהוביל אותך למקום מבטחים. את מטופלת, תנצלי את הטיפול עד הסוף, אני עשיתי את זה ולדעתי אין דרך אחרת, אלא לחשוף את המחשבות האובדניות,, את היאוש, את חוסר התקוה, את חוסר הכוחות, וגם .. את חוסר האמון שלך באנשים ושל אנשים בך. אם הפסיכולוג לא ידע הטיפול במובן מסוים לא אפקטיבי, את לא מנצלת אותו עד הסוף ולא ממצה אותו, והוא גם והכי חשוב לא יוכל לעזור לך. אם הוא לא ידע שהגעת לקצה התהום, לא יוכל להושיט לך חבל הצלה שם, או לאחוז בך שלא תדרדרי, וגם לא לקדם אותך הלאה. בעיני להסתיר דברים בטיפול, אומר משהו על הקשר בין המטפל למטופל, ואז שווה לבדוק עד כמה הטיפול באמת טוב, עד כמה נוצרו יחסי אמון וקרבה המאפשרים חשיפה של הכל, כולל הדברים הקשים ביותר, כולל מחשבות על מוות. הפחד מליפול מרצון או אפילו סתם מחוסר כוחות, אומר לי, שאת רוצה שידעו, שאת רוצה שיעזרו, שאת רק לא יודעת איך לספר, ולפעמים מה שאי אפשר להגיד במילים אפשר לכתוב. את כתבת את זה כאן מצוין, ומה שנשאר זה באמת רק לקחת את ההודעה הזאת ולתת אותה למטפל, אולי, שידע מה באמת את מרגישה. ודרך אגב, השם ורוניקה, הוא מתוך הספר ורוניקה מחליטה למות של פאולו קאולו ? אם כן, ואם קראת את הספר, את בטח יודעת שאחרי שהמוות כבר היה שם, היא לא רצתה בו.. נראה לי שכולנו כאלה בסופו של דבר, גם עם כל היאוש והאובדן וחוסר הכוחות, לא באמת רוצים למות.. רוצים שיעזרו לנו, שמישהו יהיה איתנו בסבל בכאב ובקושי, אבל לא מוותרים למוות. ואם את רוצה מישהו שיקשיב ויתמוך בשעות קשות, אני פה, ועוד הרבה אנשים שמוכנים להושיט יד חזקה ובטוחה, שהיו באותו מקום, ולכן גם מבינים, מזדהים והכי חשוב מרגישים את מה שאת מרגישה. אביב.

המחלה הזו פוקדת דוקא אנשים שחיו תקופה ארוכה בהילוך גבוה, ושרפו את כל המאגרים שלהם,, עכשיו הם בדפיציט. לפעמים קודמת לזה מחלת נשיקה, שגורמת לאותם תסמינים. אז מה שאת צריכה, זה לנוח אמנם, אבל לאכול הרבה מזון עשיר בויטאמינים, לשתות הההמון, בלי ג'אנק פוד, בלי קולה, ובלי שאר הזבל, ותקחי לך איזה נופש קטן, אם תעשי את זה תחדשי את המצברים, אם תתעקשי למשוך הלאה, את תמשכי גם את המחלה הזו למשך כמה שנים. ותפסיקי לשים לב למה שאנשים אומרים, רק מלעבד את כל הסתירות (והסטירות9 שלהם, צריך פסיכולוג צמוד.

בוקר טוב ורוניקה, עשית מעשה נכון שהצטרפת אלינו לפורום . את לא מתארת לעצמך כמה שהכתיבה משחררת , וכמה שהקריאה וההזדהות עם האחרים עוזרת. עצתי לך- קחי לך פסק זמן מהעולם. תנוחי .אל תחשבי על שום דבר מלחיץ . מותר לך להגיד " שברו את הכלים ולא משחקים ". הנפש שלנו כל כך עדינה , והיא משפיעה על מצבנו הפיזי . תעצרי . תקשיבי לנפש , תקשיבי לורוניקה הקטנה שנמצאת עמוק עמוק בפנים ותנסי להבין מה היא צריכה. מה יעשה לה טוב. ותפעלי לפי זה. זה עזר לי. לקחתי הפסקה מהשיגרה ופשוט סידרתי לעצמי את המחשבות. אני ממליצה לך לפנות בנוסף לטיפול הפסיכולוגי גם למטפל אלטרנטיבי ,שיעשה לך רייקי או הילינג או אפילו מסג' . זה מאוד מרגיע את הנפש ובעקבות זאת גם את הגוף. חוץ מזה תהיי איתנו בקשר . תשפכי את ליבך . המשפט " אין חכם כבעל ניסיון " -עובד כאן. בהצלחה ותחזיקי מעמד . את יכולה לצאת מזה , למרות שזה נראה לך כמו סוף העולם. בילי.

ורוניקה, לקפוץ או לא לקפוץ, התשןבה חד משמעית, לא לקפוץ, בוא לך לקפוץ , תקפצי לתוך הפורום תתקבלי בזרועות פתוחות. שום דבר לא שווה את הקפיצה ההיא. תחזיקי מעמד, שרה