מכל המוות שמסביב

לכולם, אני קוראת הודעות על מחשבות אובדניות, התאבדות, מוות וכו' חשבתי לעצמי שבכיתה ח או ט רציתי למות. ממש. הייתי מסתובבת עם חוט מסביב לצוארי ומקווה להחנק. היום אני חושבת שהתאבדות זו פחדנות - בלי להעליב אף אחד\ת. אני לא אומר שאין לי מחשבות כאלה. לפעמים כשאני ממש בדיכאון, לא אכפת לי שתקרה לי איזו שהיא תאונה ואני אמות.... שרה

היי שרה, אני מבינה את נקודת המוצא שלך. התאבדות אכן לא מראה על חוסן נפשי יוצא מגדר הרגיל, אבל אני חולקת על דעתך העניין הפחדנות. נדמה לי שהתאבדות, עבור אנשים רבים, נתפסת המוצא היחיד מסבל איום, מכאב קשה מנשוא, ממציאות שעבורם היא בלתי נסבלת. אין כאן עניין עם פחדנות. יש כאן עניין עם הרגשת כישלון, עם חוסר משמעות וחוסר תקווה, עם ייאוש נורא... ובמצב שבו אדם מרגיש שאין לחיים מה להציע לו מלבד כאב בלתי פוסק ועצב תהומי , במצב בו המוות מהווה המפלט היחיד (לתפיסתו) - קשה להאשים אותו על הבחירה... למען הסר כל ספק: זה לא שאני תומכת או מעודדת להתאבדות, חלילה! מה שניסיתי לומר הוא, שאני לא יכולה להאשים אדם המרגיש כאב כה גדול, שהפתרון היחיד שהוא יכול להעלות בדעתו הוא לאבד את חייו. קטונתי מלשפוט אותו על כך, ונדמה לי שכך כולנו. ודבר אחרון: במצבים דכאוניים, הרבה פעמים עולות מחשבות על מוות... אני חושבת שבמצבים כאלו חשוב לדבר, לכתוב, לשתף מישהו. לפעמים, שיחה כזו יכולה להיות ההבדל הוא בין להישאר ברמת המחשבות אך להמשיך הלאה - ובין לבצע...

מישהי, אני חלילה לא באה לשפוט או לבקר אדם החושב על התאבדות. גם אני הייתי במצבים כאלה. מחשבות של התאבדות עברו אצלי אין ספור פעמים בעבר. אני התכוונתי שמבחינתי שלי, התאבדות זו פחדנות ואני לא אעשה זאת. מה שלומך? שרה

לפני שהתחילו גם אצלי המחשבות האלה, הייתה לי דעה מסוימת בעניין: התאבדות היא סוג מסוים של בריחה, כשאתה לא מסוגל לפתור את הבעיות, מיואש, מרים ידיים. את משמעות המוות, או ההתאבדות, הבנתי עוד לפני שאותן מחשבות הגיעו אליי, יש לי חברה(הייתה), שיש לה דיכאון(מולד, אולי) והייתי רואה את הסימנים על הידיים שלה, היא הייתה אומרת לי איך היא מרגישה, ואז הבנתי. אמנם התמודדות זו מילה מפחידה, אבל יש לה צליל נחמד, לא? :-)