פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב ותודה על תשובתך. שאלה נוספת וקטנה לי אלייך. במקרים בהם היא מודיעה לי כל כמה דקות שעשתה משהו לא תקין, כגון: קללתי או נגעתי בפות וכו'. כיצד עלי להגיב. היא מצפה לתשובה האם עלי לומר לה "בסדר". האם להתעלם? האם לבקר קלות? הדברים פחות מגיעים ממני. הדבר הכמעט יחיד שאני עושה שמזין אותה הוא שאני מעירה לה קלות לאחר שהיא מספרת. איך עלי להרפות? תודה.

שלום אורית, ההגדרה של התנהגות 'תקינה' ו'בלתי תקינה', מוכתבת ע"י החברה והתרבות בה אנו גדלים, ולאור עולם הערכים עליו התחנכנו. ילד שגדל באווירה 'מהודקת' ומחמירה, עלול למצוא את עצמו דרוך וחרד, בעיקר אם מכון התקנים המשפחתי פועל ללא לאות, מבקר, מעיר ונוקט באמצעים. אני מציעה להרפות, ולאפשר לילדה להתנהל בחופשיות, לפחות ככל הנוגע לנגיעות שלה בגופה, ולאמירות שאינן 'פוליטיקלי קורקט'. מדובר בילדה קטנה, ומותר לה ללמוד על העולם ועל כללי ההתנהגות הנאותים בהדרגה ובאווירה חמה ומאפשרת. כשהיא אומרת לך "עשיתי כך וכך", נסי להתעלם או לומר לה "לבריאות". אל תעירי ואל תבקרי אותה (גם לא בהבעות פנייך), זאת בהנחה שהיא כבר יודעת מה דעתך בנושא. הדגישי שאת סומכת עליה ועל שיקול דעתה, ובטוחה שהיא ילדה נבונה ובוגרת. בברכת "להיות עם חופשי ב...אה...אה..ארצ..אה..נו" ליאת

שלום ליאת, אני יודע שזוהי ההודעה המאה כבר... אבל רציתי לספר לך על הבעייה בנוגע לאוכל: בתגובות קודמות כתבת לי שהחרדה עוברת תוך כמה זמן... עברו יותר משבועיים וחצי - החרדה לא עברה! אני עדיין מפחד להיחנק, מפחד ש''יברח'' לי גרגר אורז לקנה הנשימה... וזה לא עובר. אני עדיין מפחד לאכול עוף, וכו'... בבקשה תעזרי לי אני כבר מיואש. תודה, עמינדב

שלום עמינדב, סכנות ותאונות מאיימות על כולנו, ובכל זאת, מרביתנו נשארים בחיים עד שיבה. נדמה לי שהאירוע שעברת הותיר בך חותם, אך יותר מכך, עורר את מפלצת ה"פחד מאיבוד שליטה", שכנראה נמנמה שם עוד קודם. כאמור, תוכל להמשיך להיאבק בכוחות עצמך בפחד מחנק, תוך שאתה מזכיר לעצמך שהמכניזמים של הגוף מתוכננים כך שגופים מסוכנים נפלטים בעזרת שיעול או הקאה. הסיכוי שתחנק למוות נמוך מאד, וכולנו למדנו לחיות עם הסיכון הזה. אם אתה מרגיש שזה משתלט על החיים ופוגע בתפקוד היומיומי שלך, פנה לפסיכולוג התנהגותי וסלק את המפגע בעודו קטן. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בני בן השנה ו - 8 מהפנט את הסביבה במקסימותו, בהתפתחותו ובמזג הנעים והעליז שלו. הוא מדבר משפטים שלמים וברורים ומאוד תקשורתי, חייכן, חברותי, יודע לשחק יפה ומתעניין בהמון תחומים. מאוד קשור אלינו, ההורים, לאמא שלי ולאחותי. הוא הולך לגן כבר חודשיים, הסתגל אחרי שבועיים וניכר שנחמד לו שם. בזמן האחרון אני מבחינה בשינוי התנהגותי כלשהו שהולך ומקצין ואני רוצה לטפל בו בזמן, אם אפשר. מילד שלקח מוצץ רק לפני השינה או כשכאב לו משהו ואף סירב למוצץ במקרים אחרים, הפך לילד שלא עוזב את המוצץ 24 שעות, ואם אוכלים לדוגמא, מיד אחרי האוכל הוא שם לב שחסר לו משהו ומבקש. אם לא נותנים לו הוא לא מפסיק לבקש, מתחיל לנדנד, לקטר, וזה ממש מעסיק אותו עד שהוא מקבל את מבוקשו. בנוסף, עם או בלי קשר, כל דבר שלוקחים לו אפילו לשנייה - אם זה להוציא משהו מהיד לרגע כדי להכניס את היד לחולצה, לדוג', זוכה לבכי מרדני, הבכי מרגיז אותנו, אנחנו מגיבים בכעס, הוא מקצין את הבכי להיסטריה כאילו היה ילד שעובר התעללות חלילה, כל הפנים שלו דומעות ואנחנו מתוסכלים. אנחנו משתדלים ללוות כל פעולה בהסברים סבלניים ("אחרי שנצחצח שיניים ניקח חזרה את המוצץ, רק רגע חמוד, וכו'") לאט לאט עוד ועוד דברים גורמים לו להתנהג כך - אם אני שמה לידו על המיטה בקבוק עם דייסה והוא לא רוצה אותה (אנחנו אף פעם לא מכריחים לאכול ואף פעם לא היו לו בעיות אכילה), הוא יכול בבת אחת לכעוס, לבכות בהיסטריה, לבעוט וכו'. מה שמטריד אותנו שזה מאוד לא אופייני לו ולאופיו ואני חוששת שיהפוך לחלק אישיותי. מה עושים???

שלום רב, בנך הגיע לתקופה התפתחותית מרגשת וסוערת, המתאפיינת בתנודתיות רגשית גדולה, כשהפעוט והוריו מיטלטלים בין מאבקי "דווקא" זועמים כחלק ממלחמת עצמאות מוקדמת, התקפי צווחות ובכי בשל הקושי לווסת בצורה טובה רגשות אכזבה ותסכול, וגילויים לא צפויים של התנהגות 'תינוקית', כולל היצמדות להורה/למוצץ/לדובי/לחיתול, כל אימת שהפעוט מבין עד כמה הוא עדיין חסר אונים ונזקק. כל ה'חבילה' הזאת זכתה לכינוי המפוקפק "גיל שנתיים האיום", ואני ממליצה לך מאד לקרוא על כך עוד באינטרנט (יש המון מידע התפתחותי בכל אתרי ההורות). למרות שמדובר בתקופה מאתגרת ולא פשוטה כלל (בעיקר עבור הורים צעירים לילד ראשון), לא מדובר במשהו מדאיג, ובוודאי שלא בבעייה אישיותית של הילד. על ההורים לנסות להישאר רגועים ככל האפשר מול התקפי הזעם או הבכי, לגלות סלחנות כלפי הנסיגות התינוקיות, ולהתאזר ברוח טובה, סבלנות והומור. רצוי להימנע מזעם, ענישה, מאבק או לחילופין מנאומים והסברים 'חינוכיים'. נסו להישאר רגועים וענייניים, לנסות להרגיע ולווסת (הסחה!) את ההתקף, ולהתייחס אליו כאל שלב התפתחותי חיוני לצורך הגדרה עצמית ראשונית. הבשורה הטובה היא שזה עובר, וכולנו היינו שם... חזקי ואמצי ליאת

אני אמנם כבר אמא לילדים ואת מוגדרת פה כפסיכולוגית של הילד והמיתבגר, אבל מתבגר, זה לדעתי בלי מסגרת, ז"א שגם אנשים בעלי משפחות עדיין יכולים להיות מתבגרים לא ? לפחות כך אני מרגישה, כאילו עוד לא התבגרתי.הרבה דברים עדיין יושבים לי בתוך הבטן ואני מרגישה כמו גינה פורחת בגופי(זה מה שהסובבים אותי רואים) אך מה שאף אחד לא רואה הוא שכפות רגלי די שקועות בבוץ ולא מצליחות לזוז . בכל אופן הייתי מאוד רוצה לבקר אצל פסיכולוג(ית) ללבן דברים עם עצמי, לנסות להרגע, ללמוד להיות שלמה ומסופקת , יש היום כ"כ הרבה שיטות רבות ומגוונות, , יש קצר מועד, יש ארוך מועד, יש רוחני, כ"כ הרבה פסיכולגים, המון סוגים של טיפולים, טיפול אצל פסיכולוג כרוך בהמון כסף, איך אדע למצא את דרכי בסבך הזה? איך אדע לבחור בסוג הטיפול המתאים לי? בסוג המטפל? האם ע"י ניסוי וטעיה? אמרו לי לבדוק המלצות, אך הצלחה אצל אחד לא בהכרח תהיה הצלחה אצל האחר, הרי כולנו בני אדם שונים ומשונים, ולהתחיל לנסות ולעבור מאחד לאחר, כשכל פגישה עולה הון, ...... למי יש סכומים כאלו? איך בוחרים? איך מחליטים? האם יש לך עצה? תודה.

שלום דלית, למצוא מטפל זה לא פשוט, אך נדמה לי שזה פחות מאיים מכפי שאת מתארת. בתור פתיחה, וכדי להעריך הערכה ראשונית איזה טיפול מתאים לך, תוכלי להיעזר בספרו של דרור גרין "טיפול נפשי - מדריך למשתמש". הנה - http://www.psychom.com/showpart.asp?part=4 לאחר מכן, תוכלי להיעזר בהמלצות, ולגבש רשימה של שלושה ארבעה מטפלים, עמם תוכלי לשוחח בטלפון, ולהתרשם התרשמות ראשונית. סביר שלאחר שיחת הטלפון הרשימה תתקצר מעט, ואז תוכלי לקבוע פגישה ראשונית עם אחד או שניים. זו אמנם הוצאה (לא הון!) אך בהתחשב בחשיבות הנושא עבורך, זה שווה. הישארי עם מי שמרגיש לך נעים, מחובר ו'נכון'. תחושות הבטן בדר"כ אינן מטעות. ולא לשכוח לוודא שהמטפל הוכשר כחוק. יש תעודות על הקיר או רישום בפנקס הפסיכולוגים. בהצלחה ליאת

שלום, שמעתי גניחות מהחדר של ביתי, והבנתי מכך שכנראה שהיא מקיימת סקס. ניסיתי לדבר איתה על אמצעי מניעה- קונדומים, חיסון לסרטן צוואר הרחם (גרדסיל) ואולי גם גלולות - אבל היא מסרבת לדבר איתי על כך. מה לעשות?

שלום רב, לא ציינת בת כמה בתך, אך הגיוני להניח שמתבגרת עם בן-זוג קבוע אכן - בסבירות גבוהה - מקיימת יחסי מין חלקיים או מלאים. כדי שבתך תתיר לך דריסת רגל בתחום זה בחייה, חשוב ליצור אווירה מאפשרת, קרובה ולא שיפוטית. אם את חוששת שאווירה כזו אינה אפשרית בשלב זה, גייסי למשימה קרובת משפחה או חברה מבוגרת שאת סומכת עליה, ואשר איתה יש סיכוי טוב יותר לפתיחות. בקשי מה'מתווכת' לעזור לך בריכוך האווירה, ואם לא - בהעברת המסרים החינוכיים החשובים. דרך אפשרית נוספת, אם כי לא מתאימה בכל מצב, זה להגיע דרך החבר, דווקא. אם את מכירה את הבחור והיחסים ביניכם ידידותיים, תוכלי לנסות גם את הערוץ הזה. בשמחות ליאת

שלום, יש לי 4 נכדים 2 מהת ו 2 מהבן. הנכד הבכור מהבת בן 4 ואחריו הנכדה בת 3 מהבן ועוד 2 נכדים מהבת והבן. בכל פעם שהנכד הבכור פוגש את הנכדה בת ה3 הוא נכנס לתוקפנות שמתבטאת בקללות לה ולהורים ולאחר מכן זה יכול להמשיך למכות ,דחיפות, איומים "אני אהרוג אותך" גם לילדה וגם להורים. הנכד מאוד כועס ורגזן לאורך כל המפגש גם שההורים שלו נמצאים וגם כשהוא נמצא ללא ההורים. אני לא מצליחה בשום דרך להרגיע אותו וכך גם ההורים. כאשר קצת רגוע הוא מנסה לחקות את הנכדה באוכל( רוצה לאכול בדיוק מה שהיא אוכלת) כל המפגש הופל להיות מאוד טעון. אשמח לקבל עצה

שלום יונית, כסבתא, תפקידך כמחנכת הנכדים מוגבל למדי, ובעיני טוב שכך. משימת הצבת הגבולות ואימון הילד בהתמודדות עם תסכול היא משימתם של ההורים. עם זאת, כדמות מרכזית ואהובה בחיי הילדים והנכדים, תוכלי לשמש מודל, ולהבהיר באופן נחרץ מה מותר ואסור אצלך בבית (למשל - "אצלי בבית לא מכים ולא חוטפים צעצועים"). כדאי לזכור שבנסיבות בהן מתאספים כל בני הדודים יחד, הם והוריהם, מצבי קונפליקט הופכים נפיצים יותר, וסף הרגישות יורד. כל מילה שלך עלולה להתפרש כביקורת, ולהגביר את המתיחות ואת ההתגוננות. כאשר תהיי בחברת בתך, רק שתיכן, תוכלי לשוחח עמה, ולהמליץ לה על פנייה להדרכת הורים. חזקי אותה על כך שהיא עושה כמיטב יכולתה, והזכירי לה שילד הגדל ללא גבולות נמצא בסיכון לפתח פחדים וקשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

שלום יונית, כסבתא, תפקידך כמחנכת הנכדים מוגבל למדי, ובעיני טוב שכך. משימת הצבת הגבולות ואימון הילד בהתמודדות עם תסכול היא משימתם של ההורים. עם זאת, כדמות מרכזית ואהובה בחיי הילדים והנכדים, תוכלי לשמש מודל, ולהבהיר באופן נחרץ מה מותר ואסור אצלך בבית (למשל - "אצלי בבית לא מכים ולא חוטפים צעצועים"). כדאי לזכור שבנסיבות בהן מתאספים כל בני הדודים יחד, הם והוריהם, מצבי קונפליקט הופכים נפיצים יותר, וסף הרגישות יורד. כל מילה שלך עלולה להתפרש כביקורת, ולהגביר את המתיחות ואת ההתגוננות. כאשר תהיי בחברת בתך, רק שתיכן, תוכלי לשוחח עמה, ולהמליץ לה על פנייה להדרכת הורים. חזקי אותה על כך שהיא עושה כמיטב יכולתה, והזכירי לה שילד הגדל ללא גבולות נמצא בסיכון לפתח פחדים וקשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 3 ו- 9 חודשים. בדרך-כלל הוא עצמאי, עד עכשיו הוא היה מסתובב בבית לבד, הולך לעשות פיפי-קקי לבד, לקחת שתייה לבד, משחק לבד וכו'. גם אם היינו בחוץ והיה צריך לעשות פיפי לדוגמא, היה הולך ועושה לבד. לפני כחודשיים הוא התחיל לדרוש שאלך איתו לכל מקום ולמעשה שאהיה דבוקה וצמודה אליו, שאלך איתו לשירותים, לקחת צעצוע ואפילו דורש שאשחק איתו בכל המשחקים. הוא לא מוכן ללכת לבד. אני אומרת לו שאין לו מה לדאוג, אני נמצאת פה בבית ולא אלך לשום מקום בלעדיו, הוא יכול ללכת לבד/לשחק לבד, אחר-כך לחזור, ואני אשאר פה לידו. אבל הוא בשום אופן לא מוכן. היה שלב שאמרתי לו, כשהלכנו לשחק בגן שעשועים, שאני לא מתכוונת להיות צמודה עליו ואם הוא מתכוון להיצמד אלי כל הזמן, כדאי לו כבר מעכשיו לוותר על הגן שעשועים. זה עבד. ניסיתי גם בבית, אבל זה לא עובד. מה לעשות? להגיד לו שאני לא מתכוונת ללכת איתו לשירותים, לדוגמא, ואז מה? ייצא לו קקי ופיפי בתחתונים? אציין שגם שאלתי את הגננת והיא אמרה שבגן הוא אינו נוהג כך ולא מבקש שיבואו איתו לכל מקום. אני מבינה שזה גיל של פחדים, אבל האמת שזה די מעיק. אשמח לעצתך. שבת שלום! 

שלום רב, הסיפור שלך מדגים היטב מצב בו היענות עניינית למצב זמני של פחד, 'התנפח' לממדים בלתי נסבלים של שיעבוד (שלך) ומתן שירותים מיותרים (פינוק!). אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי להבחין בחלקים הלא הגיוניים ("התחיל לדרוש ש..."), שאולי קצת קשה לך לראות בזמן אמת. גם ההורה הטוב והרגיש ביותר לא אמור להיצמד כך לילד שלו, אפילו במקרה של פחד גדול. אני מחזקת אותך בכיוון הפעולה בו התחלת בגן השעשועים, וממליצה לך לדבוק בו גם בבית. למה בעצם בבית זה לא עבד? מה קרה שם? למה היה לך קשה יותר בבית? תוכלי לשוב ולהסביר לילד שאינך מתכוונת ללוות אותו לשירותים, וכי את סומכת עליו שיוכל להסתדר בכוחות עצמו. אל תגידי לו "למה בגן אתה מצליח?" וכו', אלא רק "אני סומכת עליך". אם יברחו לו פיפי או קקי, עזרי לו להתנקות, ועשי זאת באופן קצר וענייני, ללא דיבור מיוחד. את מוזמנת לשתף יותר, לספר איך הולך, ומה הקשיים שלך בתהליך. אשמח להמשיך לשמוע ולעזור. ליאת

הי ליאת, בהמשך לתגובה שלך מלפני שבוע, אז ככה, התחלתי ליישם את מה שייעצת לי לגבי ההתנהגות בבית. בהתחלה זה היה קשה כי הוא התעקש שקשה לו וכו', אבל עשינו את זה בשלבים: אני אומרת לו שאני "מציצה" מהסלון ואז הוא מסכים ללכת לבד. כמובן שאני לא קמה לכבודו. הוא גם אמר לי איזה פעם או פעמיים בגאווה שהוא "הלך לבד לעשות פיפי/קקי/לקחת צעצוע וכדומה. נראה מה יהיה הלאה. כשהוא אצל אמי זה קצת יותר בעייתי: היא כמובן "קופצת" והולכת איתו מיד ולא משתפת איתי פעולה (כהרגלה בקודש),אבל אני יודעת שהוא עושה הפרדה. עובדה: אלי הוא לא פונה בכלל כשאנחנו אצלה. אז שהיא תקפוץ לדום בשבילו אם היא רוצה. שוב תודה ואשמח לעדכן אותך. שבוע טוב

בתי בת שלוש שנים, ולפני שלושה חודשים נולד אחיה הצעיר. לפני כשבועיים החלה למצמץ בעיניים בתדירויות משתנות. אנו לא מעירים לה על כך (הגננת אומרת שהיא מתלוננת על כאבי עיניים). בנוסף, היא מתעוררת בבכי היסטרי לפנות בוקר וקשה להרגיעה. במהלך היום היא מתנהגת מאד יפה כלפי אחיה הצעיר, ועמי היא קשה - לרוב, לא משתפת פעולה בפעולות יומיומיות. האם יש צורך לפנות לפסיכולוגית ילדים או לחכות שהתופעה תחלוף עם הרעפת חום ואהבה אליה?

שלום גלית, ראשית, כמו בכל מקרה של תלונה פיזיולוגית, אני ממליצה על פנייה לרופא (עיניים, במקרה שלכם) כדי לשלול בעיה רפואית. מצמוץ, לאחר שנשלל כל הסבר אחר, יכול לאותת על מצוקה ומתח אצל הילדה, והגיוני לקשור בין המתח ללידת אחיה החדש. לפני שפונים לפסיכולוג, אפשר בהחלט לנסות ולעזור לה בבית. מצד אחד, חשוב באמת לא לשכוח אותה ואת צרכיה, להעניק הרבה אהבה ותשומת לב. מצד שני, רצוי שלא לאפשר לה להשתמש בהתקפי זעם או בכי כדי לזכות באותה תשומת לב. אני ממליצה לעשות כל שאפשר כדי לגרום לה לחשוב ולהרגיש (!) שכדאי להיות גדולה ומשתפת פעולה, יותר מאשר מרדנית ובכיינית. נסי ליזום פעולות שיובילו אותה לחוויה של הצלחה ושיתופיות, ושבחי אותה בכל פה על כך. לעומת זאת, כאשר היא בוכה או מתנגדת, נסי לצמצם את המגע ביניכן, ולהפחית ככל האפשר "רווחים משניים" מהתנהגות כזו. גם הזמן עושה את שלו, וצריך לתת גם לו הזדמנות... בהצלחה ליאת

וממש ממש חשוב לי שתהיה מעולה מאיזור המרכז ודתיה! למי פונים?

שלום מילי, אם תקלידי בגוגל "פסיכולוגים דתיים", יוחזרו לך לא מעט תוצאות, בהם גם מכון ידוע, הנותן שירותים מהסוג שאת מבקשת בכל רחבי הארץ. בהצלחה ושבת שלום ליאת

בני האמצעי בן 15, סך הכל ילד טוב ותלמיד בינוני. מזה תקופה הוא חוזר הביתה לאחר מפגש עם חברים כשעל ידיו סימנים, לעיתים שריטות לעיתים סימנים כחולים. כל פעם שאני משוחחת איתו על כך הוא כועס וטוען שאינו יודע מה מקור הסימנים. בשיחה אתמול סיפר שלפעמים הם מנהלים "קרבי היאבקות" במעין סבב, כל חבר נותן "בוקס " בזרוע לחבר אחר וכך הם בודקים מי הכי חזק (רובם מתאמנים בחדר כושר), שאלתי היא- האם התופעה הזאת חריגה ואמורה להדאיג ,וכיצד אוכל להשפיע עליו לא להשתתף ב"משחקים" האלימים האלה עם חבריו. חשוב לי להוסיף שאני עם יד על הדופק כל הזמן ואני יודעת שמדובר בנערים טובים, אינם מעשנים, אינם שותים, אינם מבלים במועדונים ואני חוששת שזה אכן תוצאה של שיעמום.

שלום לילי, חייבת להודות שלא שמעתי עדיין על תופעה זו, ובעיני היא פסולה. נסי לבדוק עם אימהות נוספות, ולאמת את המידע. כל פעילות הכרוכה באקט אלים ופוגעני כלפי הגוף היא - לפחות בעיני - מדאיגה, ויש לעשות הכל כדי להפסיקה. שבת שלום ליאת

יש לי בת בת 17, הזקוקה לעזרה. בעיות אופיניות לגיל. אנו חברי קופ"ח מכבי. מחפשת המלצות מנסיון עם פסיכולוגית. תודה.

שלום רב, כתבי שוב (כמו שירה) והוסיפי את כתובת המייל שלך ואת אזור מגורייך. אולי יישלחו לך המלצות למייל. בהצלחה ליאת

שלום רב, אחותי בת ה16 בבעיה, לפני כחודש היא ניסתה לראשונה לשתות אלכוהול ולפי מה שהבנתי מחברותיה היא לקחה כמה לגימות (כ2 כוסיות קטנות)). לאחר שהיא שתתה היא נכנסה לפחדים וחרדות פן מישהו יגלה את זה בבית, מאז אותו יום ובמשך שבוע היא נכנסה למין בועה, לא תיפקדה, לא הגיבה לסובבים אותה, התכנסה בתוך עצה , לא זכרה שום דבר ממה שמדברים איתה, פחדה להכנס לבד לאמבטיה ובכלל להיות לבד, ממש בהלם מוחלט , ממש לא כמו שהיא מתנהגת ביום יום. אני חייבת לציין שהדבר שעלה לי ישר לראש זה שמישהו פגע בה אבל הבנתי ממנה שממש לא. זה ממש הפחיד אותנו כי ראו שהיא ממש "השתגעה" , היה לה מבט קפוא בעיניים, בלי שום רגש ,מבט חלול!! מאז במשך שבוע היא התנהגה ממש מוזר ואז זה חלף ונשכח והיא אפילו לא זכרה שהיא היתה במצב כזה ואנחנו לא הזכרנו כלום. אבל עכשיו זה שוב חזר ,אמנם היא יותר מדברת מהפעם הקודמת אבל עדיין מדברים איתה והיא במין בועה כזאת. היא ממש שוכבת שעות בחדר עם עיניים פקוחות ולא מגיבה לסוססים אותה. היא ממש לא אותה נערה שאנחנו מכירים, ממש מפחיד! למי פונים לעזרה??? לפסיכולוג? לפסיכיאטר? אני ממש מפחדת עליה!!

שלום לין, גם בעיני חשוב להגיע לאבחון בהקדם, וזה יכול להיות אצל פסיכיאטר או פסיכולוג קליני מומחה. בריאות ליאת

שלום רב, ביתי בת 6 ולפני כשבועיים התחילה להתנהג באופן הבא: 1.מדווחת לי על כל פרט קטן וחסר משמעות ונראה כי אינה יכולה לשלוט בכך וחייבת לספר לי,לדוגמא מספרת לי שעשתה פיפי עם דלת םתוחה ומיד משנה נושא באותו המשפט על מנת שלא אגיב 2.טוענת שהיא מקללת בלב ואינה יכולה לשלוט בזה. דיברתי איתה על כך שאיננו מקללים, אז היא עושה זאת בלב, מוודאת איתי שזה בסדר ומבטאת חוסר אונים בכך שאינה יכולה לעצור את זה. אני חשה כי זה ממש אובססיבי ואני ממש חוששת. אני , מצידי, אומרת לה שתעשה זאת בלב, שתחשוב אם הפרט שרוצה לספר לי חשוב וצריך לדווח עליו. מה עלי לעשות? אני חשדת באיזשהו קושי כפייתי. נא עצתך. אני מאוד חוששת. תודה!

שלום אורית, כמו כל התנהגות כפייתית, נראה שגם ההתנהגות של בתך קשורה לסוגיות של שליטה וחרדה מאובדן שליטה. בולט המתח בין הדחף, לבין האיסור (או החוויה שלה כאיסור) מול ההמלצה שלך "לעשות את הדברים בלב". אני ממליצה לנסות ולאפשר לילדה כה קטנה התנהלות יותר 'זורמת' ומשוחררת (גם אם תברח לה קללה פה ושם), ואווירה פחות מהודקת. זכרי שהתנהגות כפייתית אינה אלא דרך להפיג חרדה, ולהשיג אשליה של שליטה בתוך חוויה של עולם לא צפוי ומאיים. אם ידועים לך גורמי דחק בחייה של הילדה, פעלי להפחתתם. אם אינך מזהה מוקד מצוקה ברור, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים, לקבל הכוונה ולהרגע. בברכה ליאת

ליאת הנפלאה ואחרים, זקוקה להמלצה על מטפלת, רגישה ומבריקה, מתל אביב , רצוי מעל גיל 45, למפגשים טיפוליים. אני בשנות ה 30 לחיי. למייל [email protected]

שלום שירה, מקווה שיישלחו לך המלצות, ואולי תהיה מחר גם אחת ממני... בהצלחה ליאת

אחי התגרש לפני שנה מאשתו, יש לו ילד בן 5, ילד חכם מאוד אך הוא חווה הרבה מריבות של ההורים לפני הגירושין, אחרי הגירושין בחודש אמו הכירה בחור חדש והתחילה לבטל את זהות האב כמו אבא שלך ילך לכלא, אין לכסף וכו... לאחרונה הילד עבר נטישה קשה מצד האם התחתנה ועזבה אותו לחודש ימים (לא היה קשר בניהם אם זה פיזי או טלפוני), עכשיו הילד לא מוכן להיפגש איתה או להזכיר את שמה, הרבה גופים מתערבים ויש בעיה שלא נקבעה משמורת ואני מרגישה שהילד הולך לאיבוד. מה לעשות האם להפגיש אותו עם אמו? האם האב יכול להתחתן ולהתחיל חיים חדשים בלי לפגוע בילד?? אנא ממך תעני לי, אני מפחדת שאחי יאבד אותו!!!!

שלום מישהי, נראה כי מאחורי ההתייעצות שלך מסתתר סיפור מורכב, שמרבית פרטיו אינם ידועים לי. בהנחה שאחיך לא פגע במזיד בגרושתו או בבנו, איני רואה סיבה שיאבד אותו. לא ברור האם ומדוע הילד הוצא מחזקת הוריו, ובאיזה אופן *את* זו שאחראית להפגיש אותו עם האם או האב. הרבה סימני שאלה. אם מעורבים הרבה גורמים בסיפור הזה, מוטב לפנות אליהם, ולבקש את הערכתם ועצתם. כל מה שאומר כאן יהיה בבחינת ניחוש, ולכן גם חסר ערך ממשי. שולחת לך תקווה ועידוד. לפעמים גם זה משהו. חזקי ואמצי ליאת

בני בן שנתיים וחצי והיה בבית איתי ועם הוריי עד לפני חודשיים אז עברנו לביתנו החדש. לפני כחודש נכנס לגן, אמנם התקדם יפה בגמילה מחיתולים אך כל בוקר הוא בוכה שהוא לא רוצה ללכת לגן וכמובן הבכי נמשך גם בכניסה לגן. הגננת אומרת שהוא מפסיק אחר כך, אך הוא פיתח רגרסיה למוצץ, לא אוכל כמעט בגן לא כל כך מספר איך היה למרות שהוא מפותח מילולית כמו ילך בן ארבע ומביע התנגדות גוברת לגן. לציין שהיה חולה פעמיים מאז נכנס לגן. כמו כן אני בהריון חודש שביעי ותוהה האם גם זה גורם לו חרדה.. איך יכולה לעזור לו? כמה זמן תימשך ההסתגלות והבכי היומיומי? הוא לא מעוניין לקחת חפצים שלו מהבית לגן...

שלום אושרת, עבור ילד בן שנתיים וחצי, המגיע לראשונה בחייו אל הגן, חודש ימים הוא בהחלט תקופת זמן קצרה מדי כדי לחוש 'בבית'. ההצמדות למוצץ בהחלט מובנת, שכן הוא משמש מעין חפץ מעבר מנחם ומרגיע, המייצג את הבית ואותך. הניחי לו להשתמש במוצץ - אי אפשר להתמודד עם כ"כ הרבה דברים בבת אחת: גן חדש, גמילה מחיתולים, גמילה ממוצץ, והריון של אמא. אין לדעת כמה זמן ייקח לו, אך אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולאפשר לו להיעזר בכל מה שאפשר, גם אם לזמן מה תהיה רגרסיה. כרגע, בהיותו כה מושקע בתהליך הקליטה בגן, הוא פנוי פחות לקליטת תכנים, ולא הגיוני לדרוש ממנו לספר איך היה. מבחינתו היה יום קשה, בו נאלץ להישאר לבדו בסביבה לא מוכרת, עם מטפלות חדשות, אוכל חדש, וקבוצת ילדים זרים. תני לו זמן. יהיה בסדר. בהצלחה ליאת

ברצוני לספר על בני בן ה-7 ,(השני מבין 4 ילדים) ילד המאובחן כ-ADHD, קיבל ריטלין במהלך השנה (כתה א') והכל הסתדר מבחינה לימודית וחברתית.ילד מאוד חכם, מעל הממצוע. הבעיה היא שמתחילת השנה החלו ניצנים של העלמות חפצים, הן מחברים, והן מהקלמר של המורה, והן מהארנק של אחיו הקטן ממנו בשנה וחצי. עליי לציין שלכל גילוי כזה הגבנתי בחומרה רבה, בשיחה, באזהרה, ובהבטחה שלא יקרה שוב. אנשים רומזים לי מסביב שחסר לו משהו רגשי ולכן זה קורה. נכון שזו משפחה של 4 ילדים אבל אני ובעלי נותנים את מירב תשומת הלב, כולל דברים חומריים שהם דורשים ולא משנה כמה יקרים.תני לי כיוון מה עליי לעשות בזמן ע"מ שלא אאבד את ילדי.

שלום אתי, ילדים גונבים מכל מיני סיבות, ומרביתן אינן קשורות לחסך חומרי כלשהו, אלא לקשיים בשליטה על דחף ולנטייה אימפולסיבית. כמו שנכתב כאן לא פעם, כאשר ילד מתנהג בצורה שלילית, עליו ללמוד שלהתנהגותו יהיו תוצאות בלתי רצויות. כשמדובר בגניבה, הורים נוטים להגיב או בהתעלמות והפחתה בחשיבות המעשה ("ניצנים של העלמות חפצים") או בזעם רב ("הגבתי בחומרה רבה"). לא ברור לי כיצד הגבת, ומה נדרש מהילד מעבר להבטחה שלא יחזור על כך. בעיני, חשוב מאד לדרוש מילד שגנב לשאת בתוצאות באופן מיידי, דהיינו - להחזיר את הגניבה לבעליה, כולל התנצלות ובקשת סליחה מהקורבן עצמו (ולא רק בפנינו). כך מתנסה הילד בתוצאה בלתי נעימה בעליל של מעשיו, תוצאה שתזכיר לו בפעם הבאה שייתקל בפיתוי, שאולי לא כדאי. בנוסף, כדאי מאד לנסות ולתרגל את "שריר ההתאפקות", ולאמן אותו בעמידה בפיתויים. השאירו את ארנקו של האח בהישג יד, עם סכום כסף מפתה, ובסוף היום, שבחו אותו על כך שלא נגע בכסף. ("כל הכבוד! היה כאן המון כסף, ולא נגעת בו. ככה מתנהג ילד ישר. אנחנו גאים בך"). נצלו אירועי 'חדשות' בהם מדברים על גניבות ומעילות כדי לדון עם הילדים על ערכים של יושר, הגינות ואזרחות טובה. כדאי לזכור שילד בן 7 אינו גונב בגלל נטיות קרימינליות, אלא בגלל שמערכת הערכים שלו, כמו גם ההתפתחות המוסרית שלו, לא הבשילו עדיין. אם, למרות כל זה, הגניבות נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בשמחות ליאת

תודה על תשובתך המלמדת. בתגובה לשאלתך איך טיפלתי בנושא- הילד ביקש סליחה מהאח שממנו גנב, וגם עשה משימות בבית כדי "להרוויח" את ה-20 ש"ח שגנב כדי להחזירם לבעליהם.

אנו הורים לשני ילדים מקסימים בני 3 ו 7 חודשים ושנתיים ו 3 חודשים. לרוב הבנים מתקלחים יחדיו, אך לעיתים, אם ביקשו, הם מתקלחים עם אחד מאיתנו. לפני 3 ימים שאל בעלי את בני הבכור אם הוא רוצה להתקלח ביחד והילד ענה לו שלא "כי יש לך בולבול גדול ושערות". היום הוא ביקש להתקלח איתי ונעניתי. בעודנו במקלחת שאלתי אותו למה לא רצה להתקלח עם אבא והוא אמר שלאבא יש שערות ובולבול גדול. השבתי לו שאבא גבר ולגברים יש שערות בערווה, וציינתי שגם לי יש שערות. תשובתו הייתה "לך אין בולבול" לשאלתי מה זה משנה ענה "שלך בפנים". עניתי לו שמכיוון שזה הגוף שלו הוא זה שקובע ואם הוא לא רוצה להתקלח בשיתוף אז ממש לא חייבים. והוא ענה "כן, אני מחליט על הגוף שלי". בכך נסתיימה השיחה. חשוב לי לציין כי כל כיוון סביב הרעיון של איזושהי חוויה לא נעימה עם גבר נשלל. המקלחות שנעשו עם בעלי היו בשיתוף עם שני הבנים והיו מלאות משחק וצחוק מצד שלושתם. הבן הבכור עד כה רצה תמיד להתקלח ביחד וההבדל היחידי שחשבנו עליו היה שלאחרונה ביקש להתקלח במקלחון שלנו ולא באמבטיה של הילדים ואולי כשבעלי והוא עומדים זה מול זה והאיבר של בעלי בגובה פניו בערך הוא נעשה יותר מודע לו מאשר במשחקים באמבטיה בהם יושבים כולם והמיים מסתירים חלק מהגוף. האם עלינו לדאוג? האם זה טבעי שהוא נבהל?

שלום שרית, התיאוריה הפסיכואנליטית הייתה מבינה את הרתיעה של בנך כביטוי לחרדה והנחיתות, המתעוררות בעקבות התחרות עם האב החזק והמשאלה לגבור עליו. יהיו ההסברים אשר יהיו, יש לכבד את רצונו של הילד, ולאפשר לו להתקלח לבדו, כמו גדול. הוא בהחלט בגיל שאפשר להתחיל... איני רואה סיבה לדאגה בברכה ליאת

שלום, בני בן 11, לפני שנתיים עברנו דירה והוא נאלץ להיפרד מהחברים הקבועים שלו, שלפעמים הוא איתם בקשר טלפוני ונפגש עימם אבל רק בחופשים ועקב המרחק הרב זה לא קורה הרבה. חבריו מביהס הקודם מאוד אוהבים אותו והוא מאוד אוהב אותם. בביהס החדש נכנס בני לכיתה בה הרוב הגדול של הבנים הינם ילדים אגרסיבים שנוטים להעליב ולהכות את הילדים החלשים ולכן בני אינו מעוניין בקרבתם. אציין שבחודש הראשון ללימודים בביהס החדש דאגו ילדיי כיתתו להעליבו בפומבי ופגעו בו רגשית בצורה חמורה ביותר עד כדי כך שפחד להסתובב ברחוב שמא יתקל בהם, דבר שלא טופל ע"י צוות בית הספר. כרגע בחופש הגדול בני נטול חברים לחלוטין, אומנם משתתף בקייטנה שבה משתתפים ילדים שלא בכיתתו אך לאחר הקייטנה שוהה כל היום בבית, מתוסכל ולא פעם בוכה. שאלתי היא מה אני יכולה לעשות כאם לעזור לו לצאת ממצב זה? האם להשאיר את המצב כמו שהוא ולתת לו להתמודד ולמצוא את החברים שמתאימים לו או להתערב? אם להתערב כיצד. בני הוא ילד מאוד טוב ונבון, מנומס ואינו אוהב אלימות כלל וכלל. תודה

אני כל כך מבינה לליבך. אני חושבת שהנושא נוגע בפחדים העמוקים ביותר של כולנו לגבי ילדינו. חשבת אולי ללכת עם הילד לטיפול אצל עו"ס קלינית או פסיכולוגית לילדים כדי לקבל הכוונה ואולי לעור לילד לעבד את המ שקרה ולראות אילו כוחות עומדים לזכותו שעדיין יוכל לעשות בהם שימוש? מה לגבי חוג כלשהו שבו יוכל להכיר עוד ילדים מעבר לאלה שבכיתתו?

זה מאוד קשה לראות את הילד, הוא משתתף בחוגים ומצטיין בהם, הילדים מאוד אוהבים אותו כי הוא ילד באמת טוב לב ומי שמכיר אותו יודע להעריך אותו אבל הוא חסום, הוא פוחד לרכוש חברים שמא ייפגע שוב בגלל מה שעשו לו הילדים בכיתה. לגבי טיפולים פסיכולוגים אני משתדלת כרגע להימנע מזה משום שזה פתאום ידליק לו נורה אדומה שמא הוא לא בסדר וזה לא מתאים עכשיו.

שלום, שמי פנינה. אני אם לילד בן 4 ותינוקת בת שנה וחצי. קיבלנו מתנה מההורים שלי - חופשה זוגית באוסטריה ל6 ימים. את הגדול אני חשבתי להשאיר אצל סבתא מצד אבא. (שם יש ילדים קטנים- גיל 6 ) ואת התינוקת אצל אמא שלי בליווי צמוד של אחותי שיש בין הבת שלי לאחותי בת ה19 קשר מצוין. האם אני עושה עוול לילדים שלי??? הנפש משוועת למנוחה... זו מתנה, זו לא הייתה בחירה מראש. ואם זה בסדר, איך לעשות את זה נכון??? אני מבקשת עזרה, נכון לעכשיו אני מאוד לא רגועה עם עצמי. תודה, פנינה

כשבני הבכור היה בן שנה הפתיע אותי בעלי עם כרטיסי טיסה לברצלונה ל 4 ימים. אני זוכרת כמה אמביוולנטית הייתה התחושה. משהו בי כעס עליו שאני נאלצת בגללו להיפרד מהבן ומשהו רצה זמן איכות וחופש... נסענו, הילד היה עם סבא וסבתא. הקפדנו להתקשר בכל בוקר כשהתעוררנו ולשאול איך עבר הלילה ובכל ערב לשמוע על יומו, לבטא געגוע ולאחל לילה טוב. הילד היה מאושר. סבא וסבתא פינקו אותו מאד. הוא אמנם התגעגע, כמונו, אך מכיוון שאין לילדים צעירים תחושת זמן מובהקת, לא היה מודע לאורכה של החופשה שלקחנו. כיום, כשאנחנו נוסעים לצימר ללילה או שניים. הבנים שלנו אומרים "אבא ואמא הולכים לנופש" וכבר מתכננים את כל מה שיעשו עם סבא וסבתא. אם את תשדרי לילד נינוחות כך הוא יקבל את המסר. את לא עושה לו עוול. את משרתת את עצמך וגם זה מסר חשוב עבורו. כל עוד המינונים אינם מוגזמים הרשי לעצמך להינות. זו דעתי

שלום פנינה, מסכימה עם כל מילה של שרית, ומאחלת לך נסיעה מהנה ומאווררת. ילדים קטנים אכן יכולים להתקשות בזמן הפרידה מהוריהם, אך מרביתם מתגברים על כך ללא נזק לטווח הארוך. בעיני, טוב יהיה אם יוכלו להישאר קרובים זה לזו בהיעדרכם. נדמה לי שהמצב הרצוי הוא שהילדים יישארו בסביבתם הטבעית (בבית שלכם), כדי לצמצם למינימום את המשבר. אם זה לא אפשרי, השתדלי שיהיו במחיצתם חפצים ומשחקים מוכרים מהבית, כדי להקל עליהם. נוחי לך בכייף, וחזרי עם כוחות רעננים. מגיע לך! ליאת

בני יהיה בן 16 בעוד חודשיים. אפשרתי לו לעשות פירסינג בגבה לפני חודש וחצי. עכשיו הוא נחוש בדעתו לעשות פירסינג בלשון. הוא מפעיל עלי לחץ ומניפולציות שונות, ואומר לי שבכל מקרה יעשה גם ללא הסכמתי. אחרי גיל 16 לא צריך על פי חוק אישור הורים, וגם עכשיו הוא טוען שיש לו מי שיעשה לו ללא אישור אך עדיף עם אישור כי אז אפשר ללכת למקום יותר טוב. בעלי נפטר לפני שנה מסרטן כבד, ואני צריכה להתמודד עם 3 ילדים. הילד הזה אמצעי. אני מתנגדת לפירסינג בלשון ולא רוצה לחתום לו. אני חושבת שזה מסוכן ויכול גם לגרום לנזקים לטווח ארוך. אמרתי לו שכשיהיה בוגר אכבד את החלטותיו בחיים , אך כעת אני אחראית עליו ולא מסכימה. הוא מתעצבן ומנסה להאשים אותי שאם לא אחתום לו הוא יעשה אצל מישהו פחות טוב כי לעשות הוא יעשה. הוא ילד מחונן אך זה לא מתבטא בציונים בבית הספר, וגם יש לו בעיות קשב וריכוז. עד גיל 13 היה קורא הרבה ספרים. הוא יוצא עם ילדים הם מעשנים נרגילה וסיגריות וגם אלכוהול. הוא נוהג לספר לי על מה שהוא עושה. הוא אמור לעשות בעוד 3 שבועות מבחן מעבר במתמטיקה בין ט ל- י, ובגלל שאני לא מאשרת לו אומר שלא ילמד. הצילו, אני גם אמא וגם אבא עכשיו ואינני סמכותית לכן הוא מנסה ללחוץ עלי. איך להתמודד? לא רוצה לתת יד לנזק שייגרם לו.

שלום דפנה, ראשית, שולחת לך כוחות. זה מאד לא קל להישאר לבד עם שלושה ילדים מתבגרים, ולהמשיך בחיים אחרי אובדן קשה כל כך. באופן טבעי, נטיית הלב שלנו היא לשחרר מעט את הרסן מול הילדים שהתייתמו, בניסיון להקל על סבלם. אני חושבת שזו טעות. דווקא מול אובדן הורה, חשוב מאד שהילדים ירגישו שההורה שנותר ממשיך לדאוג להם כבעבר, לשמור על גבולות המותר והאסור, ולעמוד על עקרונותיו כבעבר. מסיבה זו אני מחזקת אותך, ומעודדת אותך להמשיך להתעקש על הגבולות ועל עמדותייך. מאחר ובכל זאת מדובר בסיכון בריאותי, הייתי נוקטת גישה עניינית, ואומרת לו שתאלצי לחתום בלב כבד, מתוך תחושת אונס, בעיקר בשל הדאגה לבריאותו. חשוב שיבין שהוא דוחק אותך לפינה, ובכך סודק משהו מהותי במערכת היחסים ביניכם, שהתבססה עד היום על אמון וכבוד הדדי. אני רוצה להאמין שבעקבות כך, גם אם יילך לזמן מה עם עגיל בלשון, לא תהיה תחושת ניצחון, ואולי תפחת גם המוטיבציה לענוד אותו. שתינו יודעות היטב, שיש דברים קשים ומכאיבים הרבה יותר מנער מתבגר עם עגיל בגבה או בלשון. שמרי את הכוחות למה שחשוב. איתך ליאת

דפנה יקירתי במקצועי אני פירסר ומקעקע והמקרה שלך חוזר אין ספור פעמים יש כאלה שמאיימים בהפסקת הלימודים ועד בריחה מהבית.ואנחנו בתור הורים שואלים האם ההקרבה היא עד כדי כך שווה.הרי בסופו של דבר זהו עגיל בלבד שמבחינתך המקום שהוא נעשה לא נתפס הייתי בסצינה הזאת בעצמי הורי עברו עברו איתי דברים גרועים יותר עד שבסופו של דבר הסכימו לטובתך האישית תאמיני בכל ליבך שזהו ג'וק קטן שחולף מהר והמלחמה שלך איתו רק תוביל את הדברים למעשים חמורים שהם בעצם עשייה פירטית על ידי חברים שאין להם שום מושג מה הם עושים ומה האחרוית לכך או לחלופין מקום שאינו מוכשר לעשות את זה כי אני במקצועי שומע על מקומות שלא מכבדים את עצמם מספיק ומתייחסים לאישור הורים כפרט שולי אשר אינו נחשב ואני יודע שבמצבך הרגיש הדבר האחרון שאת רוצה להתעסק איתו זהו ילד עם לשון פצועה מדממת או מזוהמת ויש מקרים רבים לצערי שהורים מאשפזים את ילדהם בגלל מרד כזה או אחר אשמח להמשיך איתך את השיחה לעומק בפון-0506856896 בתודה -אליאב

שלום, הבת שלי בת 1.5. תמיד היא היתה ילדה פחדנית מהרגיל, תמיד רצה אלינו בבהלה כשיש איזשוהו רעש שמרתיע אותה. בשבוע האחרון שמנו לב כי הילדה מפחדת יותר מן הרגיל. זה בא לידי ביטוי בסיטואציות יותר תכופות של פחד מדברים שהפחידו אותה בעבר. לדוגמא אם פעם היינו נתקלים בסיטואציה של פחד אחת ליום - יומיים ואפילו יותר, עכשיו כמה פעמים ביום. היא נמצאית בגן עם מצלמות- עדיין אי אפשר לדעת, לא עברה שינוי כלשהו לאחרונה. כמו כן, אני בוחנת את ההתנהגות שלה, וראיתי 3 סיטואציות שהפחידו אותה שלא ראיתי בעבר. שהיינו בבית זר ושמתי נעליים, שעלינו לחצר לכיוון הבית ואני התקדמתי קדימה, וכשהיא נכנסה למטבח לב של זרים , מיד חזרה אלינו לסלון. לאחרונה היא מתעוררת בלילות,לא כל לילה, אני לוקחת אותה איתנו, אבל היא ממשיכה להתנועע במשך שעתיים במיטה עד שהיא נרדמת. האם יש זה יכול להצביע על עניין מסוים / בעיה זה התחיל מפעם אחת שצעקתי עליה.. תודה

שלום דנה, בתך עדיין תינוקת, וככזו, תלויה מאד בך ובמבוגרים האחרים הלוקחים חלק בגידולה ובטיפול בה. מסיבה זו, כל רמז להתרחקות או עזיבה שלך, מעורר באופן טבעי חרדה אצל ילדתך. תגובות אלה מעידות על התפתחות קוגניטיבית, ועל יכולת טובה יותר ליצפות דברים על סמך רמזים בסביבה. גירויים חזקים מדי - כמו רעש פתאומי, חושך, אנשים זרים בסביבה בלתי מוכרת - עלולים לעורר בגיל זה פחד גדול ונורמלי. אני ממליצה לך מאד להיכנס לאחד מאתרי ההורות ברשת, ולקרוא על התפתחותם של ילדים ועל הפחדים האופייניים לכל גיל. למרות שאני לא חושבת שלפחדים שלה יש קשר ישיר לצעקה שלך, אני ממליצה מאד להימנע מלצעוק על תינוקות כה קטנים, שבוודאי אינם יכולים להבין את הסיבה לכך. זה מבהיל מאד, וכשזה נעשה בתדירות גבוהה אכן יכול להיות בעל פוטנציאל מזיק. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת כמעט 8 עם חרדת נטישה היא לא מוכנה ללכת לחברות מתקשרים אליי מבית הספר שהיא בוכה ורוצה אותי אני לא יודעת מה לעשות אבקש עזרה בעניין תודה

גם לי יש אותה בעיה עם ילדה בת 9 איכן אפשר למצוא פסיכולג קליני לילדים באזור שוהם יהוד

שלום שירה, לעיתים קרובות, לחרדת הנטישה אצל ילדים יש פן נוסף, בולט פחות, הקשור לחרדות מודעות או לא מודעות של ההורה עצמו. לכן, הייתי ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני של הילד, המתמחה גם בהדרכת הורים, שיוכל להנחות אתכם להתמודדות יעילה עם החרדות של הילדה, תוך הקשבה רגישה גם לדאגות והחרדות שלך עצמך. בהצלחה ליאת

אני בן 18 אשר גדל למשפחה עם שכר ממוצע מינוס,אני מאוד בזבזן ואוהב לקנות כל מה שרוצה,אני עובד ומרוויח משכורת לא גבוהה במיוחד,אני כל הזמן מפנטז על להיות עשיר אך רואה שזה יותר מדי רחוק ממני....אני לא יודע מה לעשות,אני כל הזמן מתוסכל שאני לא יכול לעשות(בילויים והנאות שעולים כסף) ולקנות דברים שאני רוצה,שאני מרגיש שאני חייב אותם ומקבל דיכאון עקב כך... האם יש ספר שעוזר בנושא הזה כדי שאצא מהדיכאון הזה עקב המחסור הכספי?מה אני יכול לעשות בנידון?

שלום למדוכדך, תחושת האושר, כך מסתבר, אינה תלויה בגובה המשכורת שלנו, וכולנו מכירים דוגמאות לכאן ולכאן המחזקות את הטענה (אנשים עשירים ואומללים, ולהפך). רבים מאיתנו אוהבים קניות ורכישות, אך העובדה שהם ממשיכים לעשות זאת בכפייתיות (ועקב כך גם להמשיך ולהתרושש...) רק מדגישה את חוסר התכלית, ואת ההבנה שהקניות והבזבוז אינם מה שימלא את הבור או החלל שבתוכנו. מה שנמצא קשור הרבה יותר לתחושות של סיפוק ואושר, הם דווקא הדברים המעניקים תחושת *משמעות* - עשיית משהו טוב למען מישהו אחר, מימוש הפוטנציאלים שבנו באופן מלא, היכולת להבחין ולשמוח בדברים הטובים ש*יש* לנו, ולחתור באופן אקטיבי לקראת עוד ועוד חוויות טובות וחיוביות, שמרביתן מצויות סביבנו בשפע יחסי ובחינם. בעיני, כמעט כל ספר טוב יכול להעניק חוויה טובה ומספקת, וכל המרבה הרי זה משובח. כדי לצאת מדיכאון (אם אכן כך אתה חש) אפשר להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. מאחלת לך שתצליח ליאת

הוא צריך כסף והרבה. מבינה את האבסורד?

אבל הבעיה שבתת מודע קשה לי להכניס את זה ולהטמיע את זה,כלומר כל פעם אני אומר לעצמי אני אקנה את זה,רק זה מה שחסר לי,וברגע שקניתי את זה אני רוצה "צריך" משהו חדש,זה לופ שבעצם לא נגמר,כל הזמן אני אומר אני מסיים את גחמות הקניות האלה,וכל פעם צץ משהו חדש שאני רוצה,ולא נשאר לי גרוש... מה אני יכול לעשות בנידון? מה גם שאני חולם על וילה עם בריכה ואוטו פאר,שהם בכלל רחוקים מהמציאות הכלכלית שאני חי בה כיום,ואני יודע שאני לא באמת צריך את זה כדי לחיות חיים טובים ואני עדיין מתוסכל שאין לי את זה...

שלום שמי עמינדב, בן 14. שלום ליאת, בכל הנוגע לעניין החנק אני כבר אוכל די בסדר, חוף מלחם ועוגות (שבגללם נחנקתי..) אני מפחד לאכול אותם ולהיחנק אני לא רוצה שייהרסו לי עוד פעם השבוע וחצי הקרובים... יש לי המוןו תוכניות לחופש ואני לא יודע מה לעשות... מה עצתך? תודה מראש על העזרה הרבה שבוע שעבר

שלום עמינדב, אני שמחה לשמוע שאתה מתקדם. זה לא קל, ואני מחזקת אותך להמשיך ולהתמיד בהתמודדות עם הפחד. נסה להזכיר לעצמך שהחרדה נוטה להעצים את תחושת הסכנה, ולנפח אותה לממדים מוגזמים. אינך חייב להיכנע לחרדה, ולאפשר לה לנהל אותך. אני מציעה לך להמשיך ככל האפשר בתכניותיך לחופש, ולא לוותר. נסה להתמקד בפעילויות נעימות ומהנות, ולא לתת לחרדות 'לזהם' אותן. זכור שחרדה חולפת לאחר זמן קצר יחסית, ואפשר להמשיך בפעילויות היומיום גם אם החרדה 'מבקרת' מדי פעם. אתה מוזמן להמשיך ולעדכן המשך חופש נעים ליאת

בעוד חודשים ימלאו לבני 4 שנים. המוצץ מאז ומתמיד היה החפץ מעבר היחידי. אנו מדברים איתו כבר זמן רב על כך שהוא כבר ילד גדול וככזה הגיע הזמן להפרד מהמוצץ. אן לנו ספק שהוא לגמרי לא מוכן לכך. במהלך היום בגן הוא לא מוצץ. משתדלים להגביל רק לזמן שינה, אך לא תמיד מצליח. אני מזהה שנוצר כבר נזק במבנה השיניים ואציין גם שהדיבור שלו אינו ברור. וזאת הדאגה העיקרית שלי. אם לא כך לא הייתי מבקשת להאיץ את התהליך. התחלנו השבוע תהליך החלטי יותר ונתקלנו בעצב רב והתנגדות. שאלתי היא האם הנזק הנפשי עולה על הנזק הפיזי? ומה את מציעה לעשות? תודה

שלום שירי, בנך עדיין צעיר, והשימוש במוצץ לגיטימי וטבעי לצורך הרגעה ונחמה. אם את חוששת שדיבורו אינו ברור, פני לאבחון אצל קלינאית תקשורת. איני מומחית גדולה בתחום זה, אך למיטב ידיעתי הנזק שמוצץ לבדו עלול לגרום למבנה הלסת והשיניים אינו כה חמור (עד כדי פגיעה בדיבור). אני ערה לאזהרותיהם של רופאי השיניים ומכבדת אותן, ועם זאת, מציעה להפעיל את השכל הישר ולא להיתפס לנוקשות לכאן או לכאן. ילדים רבים נגמלים מהמוצץ רק בגיל 4-5, וזה בסדר גמור. בשמחות ליאת

הבן שלי בן שנתיים וחודשיים לפני חודש וחצי התחלנו בתהליך גמילה מחיתולים בהתחלה גמילה מפיפי התהליך היה טוב בבית הייתי משאירה אותו בלי חיתול ורק בגן ומתי שיוצאים מהבית תחתון גמילה בשלב ראשון התהליך היה מצליח הייתי מזכירה לו כל 20 דקות להיכנב לשירותים והיינו נכנסים ועושים באסלה עם שיתוף פעולה מהמורה בגן שהייתה גם מזכירה לו ומכניסה אותו לשירותים היה היענות ושיתוף פיולה לפני שבועיים רציתי לגמול אותו גם מקקי וניסיתי להושיב אותו באסלה ואז הוא נרתע ואינו מוכן לשבת ומתחיל התקף בכי ועכשיו הוא מסרב גם לעשות פיפי בשירותים רוב הפעמים הוא עושה על עצמו ואם אני מזכירה לו הוא אומר לי עוד מעט ואם אני מכניסה אותו אז הוא בוכה ואומר שהוא לא רוצה "רוב הפעמים הוא עושה את הקקי בשעות אחרי הצהריים ואם הוא עושה במכנסיים הוא קורא לי ומסרב לזוז ממקומו עד שאני מורידה לו את התחתון ומנקה אותו

שלום יפה, את תהליך הגמילה יש להתחיל כאשר הילד בשל לכך מבחינה מוטורית, קוגניטיבית ורגשית, יכול ורוצה לשתף פעולה, ומסוגל להבין מה נדרש ממנו. באופן דומה, נדרשת מידה של מוכנות גם אצל המבוגרים, ונכונות לשאת מצבים של פספוס ונסיגה. גמילה 'נכונה' (אם יש בכלל דבר כזה) אמורה להתייחס לפיפי וקקי גם יחד, וסילוק הטיטולים (כולל תחתוני הגמילה למיניהם) לפחות בשעות היום. כאשר את מורידה חיתול לצורך פיפי, ומחזירה אותו לצורך קקי, את משדרת מסר מבלבל. גם הריצה לשירותים כל 20 דקות יכולה לעורר אצל הילד חרדה ומתח מיותרים. אני חשה שכרגע יש בלבול גדול, וממליצה לעזוב אותו לשבועיים-שלושה, ולהתחיל את התהליך שוב, במהלך אוגוסט, ממקום חדש. ממליצה לך לקרוא מאמר טוב המנחה, צעד אחר צעד, איך עוברים את התהליך בשלום. יש המונים כאלה באינטרנט. את מוזמנת לעדכן איך הולך. בהצלחה ליאת

אחד מקרובי משפחתי, ילד בן 11 חמוד, פיקח ונורמטיבי בדרך כלל, סובל לאחרונה מפחד מוות. מעסיקה אותו מאוד המחשבה שהוא ימות פעם ושזה יהיה בלתי הפיך. הכלום שבא אחרי המוות מפחיד אותו. הפחד תוקף אותו אחת ליום או אחת לכמה ימים והוא מתאר תחושות גופניות שמתלוות למחשבות האלו (אני לא זוכרת את הפרטים - אולי כאב ראש, בחילה, קושי לנשום, בכי). לא נראה לי שהפחד שלו זוכה לאמפתיה מבני משפחתו. כיצד ניתן לעזור לו והאם מדובר בתופעה נורמלית לגילו?

שלום שלי, אימת המוות תוקפת כמעט את כולנו בשלב זה או אחר בחיינו, ויש הרואים בה כוח המניע אותנו למציאת משמעות וערך לקיום שלנו. ילדים עלולים לחוות את פחד המוות כלו?פת ומשתק, עד כדי תגובות פיזיולוגיות קשות מהסוג שתארת. נוכחות הורית שלווה ותומכת, הנותנת תוקף לחוויה מצד אחד, לצד הרגעה ונחמה מצד שני, מסייעת בדר"כ בהתגברות על הקושי. אם, לעומת זאת, הילד נותר בודד עם פחדיו, מתקשה לתפקד ולהפנות אנרגיה מספקת למשימות השוטפות, חשוב לתת לו תמיכה ועזרה של איש מקצוע. לא ציינת מה קרבתך למשפחה, אך תוכלי להפנות את תשומת לבם של ההורים למצבו של הילד, ולעודד אותם להתייחס ולעזור. בהצלחה ליאת

שלום רב צופית אני בת 24 ויש לי אחות בת 17. שתהיה בריאה,ילדה טובה וחרוצה,מביאה הרבה אור בבית. עוזרת/מנקה/לומדת טוב בה"ש וכו. יש רק בעיה אחת שאינני מצליחה להתמודד איתה ולמגר את התופעה, מבקשת לעצתך, הבחורה במשך 16 שעות ביממה להוציא 8 שישנה בהם בערך +_ לא מפסיקה להוציא מפיה מילים מלוכלכות,כגון:בוקר אור סטומה,מה שלומך טיפשה,צופית יא שמנה,וואי איזה פרה, לך תכבי את המזגן יא קופה וכל מיני כאלה בבית יש חינוך טוב,מעולם לא דיברו מילה לא יפה,שתינו אינטליגנטיות מבית טוב הורים מחנכים ומחונכים ואני בעצמי מורה וגם לומדת באוניברסטיה לתואר מתקדם, אין זה נתפס אצלי איך אפשר לקלל בצורה כזו כל 5 דקות ביממה,גם הורי לא מצליחים למגר,ניסינו להתעלם לשתוק,ניסינו לא פעם להעיר,ניסינו לא לתת דברים שביקשה,לא עזר,ניסינו כל מיני הבחורה ילדה טובה ירושליים ומצד שני נתפלת ורק לאחות שלה כלומר אלי,רק אלי !!!ובמילים שלא יאמן אין פה חלילה הדרדרות למילות פשע כמו זונה חלילה או כאלה אלא רק עלבונות אחרות אבל זה בלתי נסבל כיצד את היית מנחה למגר את התופעה, האים זה לדעתך גיל טיפשעשרה של ביס ויעבור? איךזה מסתדר שילדה טובה מחוכנ ת מבית טוב ושאחותה קונה מבשל תעוזרת ונותנת לה את כל לידה תתנהג כך?למה אני צריכה לחטוף ואיך למגר?ההורים כבר לא מסוגלים להתמודד בחרו לשתוק ואני עוד יותר שותקת ומקבל תסטירה בפרצוף מה שנקרא מאוד מקווה שתוכלי לסייע צופית

שלום צופית, אם הקללות נאמרות באופן כפייתי, לא בתוך הקשר של ריב או קונפליקט, ובתדירות גבוהה מאד, הייתי ממליצה לשלול הפרעת "טורט", שיכולה להיות מלווה גם בטיקים מוטוריים או קוליים. אם אחותך סובלת גם מטיקים כאלה, הסבירות עולה. מציעה להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. אם, לעומת זאת, אתם סבורים שזה עניין של סגנון דיבור בלתי הולם, המופנה רק כלפייך, יש לטפל בכך כבהתנהגות חסרת גבולות או חוצפה. מהתיאור שלך אני מתרשמת שלא זה המצב. פנו להתייעצות עם איש מקצוע. בברכה ליאת

שלום ליאת דווקא כן זה המצב זו התנהגות חסרת גבול או חוצפה וסתם מתוך לא רוע אלא שעמום כפי שחזרה מביס עם החברות כולן ככה היום זה הגיל איך את היית נוהגת בזה?

שלום ליאת! אחי בן 18 ויש לו בעיה שאני לא יודעת כיצד ניתן להגדיר אותה... אם לדוגמא שולחים אותו להוציא משהו מהארון אז הוא הולך לארון פותח וסוגר פותח וסוגר בערך 6-10 פעמים ואז הוא מוציא את מה שצריך מהארון או שהוא שוכח מה הוא היה צריך לעשות... וזה קורה יותר מפעם אחת ביום לפעמים גם אם הוא סתם צריך להדליק אור אז הוא מדליק ומכבה גם מספר פעמים עד שהוא מדליק באמת את האור. זה מאוד מדאיג את בני המשפחה זה משהו שקורה אצלו מגיל דיי קטן ואנחנו לא יודעים למי נכון לפנות בבעיה זו. אז הגעתי אלייך דרך האינטרנט. בנוסף הוא עומד להתגייס בעוד כחודש וזה קצת מלחיץ שאם מישהו אחר יראה זאת אז הוא יהפוך לבדיחת הבסיס... אשמח אם תוכלי לעזור!!!

שלום ליטל, מה שאת מתארת הם סימפטומים האופייניים להפרעה טורדנית כפייתית (אובססיבית-קומפולסיבית) או בקיצור OCD. את האבחנה יכול לתת רק איש מקצוע, שיפגוש את אחיך ויראה את התמונה הכוללת. הטיפול היעיל בהפרעה זו כולל פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית המלווה לעיתים בתרופות נוגדות חרדה ממשפחת ה-SSRI. קצת חבל שחיכיתם עד עכשיו, כי אפשר היה לעזור לו כבר מזמן, אך מאחר שאף פעם לא מאוחר מדי, והגיוס קרוב, אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהקדם. כמובן שאחיך יוכל לשרת בצבא ככל בני גילו, זאת לאחר שיקבל את הטיפול ויירגע (ואיתו גם אתם). בהצלחה ליאת

יש לי בן(בן 15) עם תופעה דומה. הוא מטופל כשבוע עם פריזמה בהמלצת פסיכולג, אך לצערי לא חל שינוי. האם יש צורך בבדיקות מקיפות יותר כמו CT ראש?

שלום א', תרופות נוגדות חרדה ממשפחת הSSRI (ופריזמה בכלל זה) מתחילות להשפיע בטווח של 3-6 שבועות מיום תחילת הטיפול במינון המלא. לכן, אין לצפות לשינוי מורגש לאחר שבוע. עוד קצת סבלנות. ליאת

בתי בת ה5 בעלת מודעות עצמית מאד גבוהה דבר שמקשה עליה לקחת דברים בקלות. איך מתמודדים עם זה , איך מקלים עליה? אתן דוגמא: היינו במסיבת יומולדת של חברה מהגן,המפעילה הושיבה את הילדים במעגל ואחד המשחקים ששיחקו היה יש לנו גולם במעגל, כשהגיע תורה של בתי לתפוס את הילדה שבחרה בה, רצה אחריה סביב המעגל ואכן תפסה אותה, אך המפעילה משום שרצתה להתקדם לפעילות אחרת אמרה שתפסה את הילדה בדיוק כאשר התיישבה ולכן בעצם לא הצילה, מה שלא היה נכון. ובתי פרצה בבכי כיון שחשה בעוול שנעשה לה. אך לא כל ילד היה מגיב כך, מקסימום עושים פרצוף, מתווכחים או סתם מוותרים ומתיישבים בחזרה. בתי ממש פרצה בבכי קשה ואז כדי להסוות את שקרה המציאה מיד שקיבלה מכה ברגל והמשיכה את הבכי. היה לי מאד ברור מה שקרה. לא התערבתי כי ראיתי הכל ממרחק מסויים ונתתי למפעילה להרגיע אותה. בסופו של דבר המפעילה גם התנצלה בפניה והסבירה לה שבעצם רצתה לסיים את המשחק. דוגמא נוספת: אם נופלת למשל ויש תגובות מסביב כלפיי הנפילה, או שהרבה ילדים מסביב ונותנים לנפילה תשומת לב, גם אז נכנסת למעין בכי שיכול לפעמים להפוך להיסטרי. יש עוד המון דוגמאות ובכולן חוזר הענין הזה של המודעות העצמית, לדעתי. האם זה העניין בעצם? ואיך אפשר לעזור לה לקבל את עצמה כפי שהיא. היא ילדה יפה ומקסימה חכמה מוכשרת ואף חברותית. אך אני חשה ברגעים האלה שהיא ממש סובלת והייתה רוצה פשוט להיעלם.

שלום קרן, לא בטוחה שמה שאת מתארת הוא בהכרח "מודעות עצמית גבוהה" או מפריעה. בשני המקרים שהזכרת בתך נאלצה להתמודד עם מצבים לא מחמיאים, מול המון זוגות עיניים, מה שנקרא בשפת העם "פאדיחה". ילדים (ומבוגרים) הסובלים מביישנות או חוסר ביטחון, עלולים לחוות אירוע כזה כעדות להיותם חסרי ערך, לא שווים או נחותים בהשוואה לאחרים. גם טעות קטנה יכולה לגרום למפולת בתחושת הערך העצמי, ובגיל צעיר - לתגובה רגשית עוצמתית. תחושת ערך וביטחון נרכשת בהדרגה, תוך התנסויות חוזרות במצבי כישלון/הפסד/טעות וכד'. סביבה אוהדת ומקבלת, שאינה שופטת או מבקרת את הילד על כשלונותיו, ומעודדת אותו להתנסויות ועשייה למרות הסיכונים, יכולה לתרום לשיפור משמעותי במצב. בהצלחה ליאת

הי ליאת, ילדי חזר מהקייטנה לפני מספר ימים ושאלתי איך היה. הוא ענה "כיף". שנייה אח"כ אמר: "בעצם – לא כיף! כל יום אחרי ארוחת בוקר – צריך לעשות יצירה, יצירה, יצירה. משעמם לי לעשות יצירה!" ילדי בן 5.5. נמצא במסגרת גן חובה. ולשאלתי: מה עונים לילד ? מה עושים? השאלה נראית שולית אבל בעיני היא עקרונית. מחד - לא תמיד ייעשה משימות שמעניינות אותו (גם בבית הספר ובחיים בכלל), ומאידך לא הייתי רוצה שיגדל להיות תבוסתני (מילה קצת קשה אני יודעת) ויקבל כגזירה משמיים כל הנחיה. כיצד מוצאים את דרך הביניים – במקרה זה ובכלל? אגב, ביררתי עם המדריכה כמה יצירות הם עושים והיא אמרה שיש ימים שעושים אחת ויש ימים שעושים שתיים (אך ציינה שהן אינן מחייבות את הילדים). אציין שילדי מאוד ממושמע ואני מניחה שקשה לו מאוד לסרב או להביע התגדות לביצוע משימה זו או אחרת. תודה, רוני

שלום רוני, אני מודה לך על השאלה, שכן היא באמת מחדדת עניין עקרוני וחשוב הנוגע לחינוך הילדים שלנו: האם ועד כמה חיוני מרכיב ההנאה בפעילויות שאנו מזמנים לילדים שלנו. מרביתנו נתקלים בכך כשמדובר בניצול שעות הפנאי של הילדים - חוגים? איזה חוגים? האם עדיפים חוגי העשרה 'אקדמיים' כמו לימוד שפה זרה, חשבון או מדעים, או שמא חוגים מהנים כמו רכיבה על סוסים, אמנות, והכנת עוגות? האם עדיפים חוגי ספורט בהם הילד נדרש להשקעה ומאמץ לאורך זמן, כמו טניס, ג'ודו, כדור מים, או שמא חוגים המזמנים חוויה של הנאה חברתית וניצחונות מיידיים? ומה עם נגינה? האם להתעקש שהילד יתאמן בבית ויתמיד, או לוותר כאשר כבר "לא כייף". אני מניחה שאין לכך תשובה נכונה אחת, וכל משפחה מוצאת לה את המינון הנכון, בהסתמך על עולם הערכים של הבית והמשפחה. לעניות דעתי, חוגי העשרה, קייטנות, או כל בילוי זמן אחר אליו מתחייבים הילד והוריו, מוטב שייבחרו ככל האפשר במשותף עם הילד, תוך הגדרת המטרה: בילוי? הנאה וכייף? העשרה? שיפור מיומנות? בייביסיטר? כל אחת המהמטרות הללו יכולה להיות חשובה לילד או להוריו, וכדאי להיות מודעים לה. ילד שביקש להשתתף בחוג/קייטנה המצריכים השקעה, מאמץ והתמדה (נגינה, ספורט, העשרה אקדמית) צריך לדעת ככל האפשר מראש במה זה כרוך, ולצפות לאפשרות של משבר מוטיבציוני. הורים שאינם מוותרים בקלות, מעודדים את הילד ולא מאפשרים לו לעזוב כשקצת קשה, נותנים לו מתנה חשובה, ומזכים אותו בהזדמנות חשובה ללמוד להכיר בערכם של מאמץ והשקעה. ילדים שמחליפים חוגים לעיתים קרובות עפ"י קריטריון ה"כייף" עלולים לפתח אוריינטציה של הימנעות ממאמץ, ולהפסיד את תחושת הסיפוק וההנאה השמורים למי שעבדו קשה זמן ממושך. ואם נחזור לילד שלך, רוני, שמשעמם לו בקייטנת היצירה, אני מציעה לתחקר אותו קצת יותר, ולשאול גם על הפעילויות האחרות שבגן. שיעמום הוא חלק מהרפרטואר האנושי, שכן אחרי הכל, אי אפשר לשעשע כל הזמן את כל הילדים. בהנחה שמדובר במסגרת טובה ואיכותית, המציעה מגוון פעילויות תעסוקה, הילדים בעצמם הם שאחראיים להפיק ממנה את המיטב. נסי לגלות הבנה גם למצבים בהם הוא משתעמם, הזכירי לו שאינו חייב למלא הנחיות בזמן של פעילות חופשית, ועודדי אותו ליוזמה ועצמאות (גם בבית). מקווה שהסיבוב הגדול שעשיתי כאן לא הרחיק אותי מאד ממה שהטריד אותך. בשמחות ליאת

שלום ליאת, בתי בת 6.5 לאחרונה חל שינוי קיצוני ביותר בהתנהגותה- היא הפכה להיות חוצפנית,מתנהגת כאילו חייבים לה הכל, אני מרגישה לעיתים כאילו היא בגיל ההתבגרות עם כל הקריזות והשגעונות שלה במילים פשוטות "מצפצפת על כולנו". כל שיטות העונשים לא עובדות, האיומים, ההתעלמות, אני נוהגת לעיתים קרובות לאחר התנהגות בלתי נסבלת מצידה לומר לה שאני לא מעונינת לדבר איתה כרגע שכן אני נעלבת ממנה ולא מקובלת עלי ההתנהגות הזו - בשלב זה אני מתעלמת ממנה לחלוטין- היא לא מנסה לפנות אלי לרוב זה קורה בערבים ויוצא מצב שאני לא זו שמשכיבה אותה לישון אלא בעלי ואז בבוקר היא "מתחנפת אלי" ואומרת לי שהיא אוהבת אותי מאוד וכו'.. אני מתקפלת ממשיכה כרגיל ושוב אחה"צ מגיע והכל חוזר חלילה. לציין שכל הזמן אני שואלת למה את מתנהגת כך? יש סיבה? משהו מציק לך? מישהו עשה משהו? והתשובה שלה פשוטה מאוד "אתם מעצבנים אותי"והיא לא מוכנה לפרט. כמו כן היא ברוב המקרים משתמשת במילים" אז מה מותר לי לעשות כך או כך" לאחר סנקציה כל שהיא למשל שאני מונעת ממנה לראות TV אז היא מגיבה" אז מה בכלל לא מענינת אותי הטלוויזיה" לכל דבר יש לה משהו להגיד והכל בצורה מזלזלת וחוצפנית. מה לעשות? כיצד להגיב? אני ממש אובדת עצות, האם לדעתך יש יש מקום להתיעצות עם פסיכולוג? תודה מראש על התשובה

שלום שירה, לפעמים, ככל הנראה בגלל עייפות וייאוש, הורים וילדים נקלעים למבוי סתום ביחסיהם, התקשורת רוויית מתח, והסנקציות והעונשים הופכים בלתי יעילים. ילד שנענש הרבה עלול להרגיש שאין לו כבר מה להפסיד מלבד את כבודו, ואז הוא נדחק עוד יותר אל ה'נישה' של הילד הרע, ומכריז על מאבק כוח/כבוד בו כולנו מפסידים. אני לא בטוחה שזה המצב אצלכם, אך נדמה לי שהוא יכול לגלוש לשם. במצבים כאלה, אני מציעה לוותר על מאבקי הכוח, ולנסות לפתוח דף חדש, כולל תגובות 'פרדוכסליות' כמו התקרבות ומגע פיזי דווקא כשהיא מצפה לעונש. אפשר לנסות לפוגג את החומה הזו שבין שתיכן, באמצעות פעילויות משותפות מהנות ומקרבות, שיסמנו את סוף המאבק. אין זה אומר שמעתה אין גבולות והכל מותר, אלא רק שכרגע את עושה מאמץ לחלץ אותה מההתבצרות בתפקיד הילדה הרעה. אני חושבת שפנייה לפסיכולוג יכולה לעזור, בעיקר כדרך להבין את הדינמיקה שהתפתחה ביניכן, ובחשיבה משותפת על היחסים במשפחה ועל דרכים לשיפור התקשורת. לטעמי, שווה את המאמץ. בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום, יש לי ילדה בת חמש וחצי שלצערי מרבה להתפרץ בהתפרצויות זעם, מתחצפת, צועקת ואף מרביצה. רב ההתנהגויות הללו קורות בעיקר כשנמצאת איתי. יש לציין שיש לה 2 אחים- אח בן 2.6 ואח בן 10 חודשים ואין לי ספק שחלק מהעניין הוא להשיג יותר תשומת לב גם אם היא שלילית. ברגעים שמתנהגת יפה אנחנו תמיד משבחים אותה, מעודדים, נעזרים בה כשאפשרי ונותנים לה להרגיש מוערכת כבת בכורה. אני לא יודעת כיצד להתמודד עם הכעסים ובעיקר עם האלימות, אני מנסה חיבוק דב ותוך כדי זה היא עוד יותר מכה וצועקת, לאחר שאני משחררת אותה אני לוקחת ממנה זמן צינון (עושה זאת גם כשמתחצפת) אבל אני רואה שהיא לא לומדת וממשיכה בהתנהגות הקשה. כמןבן שאחיה גם לומד ממנה ובית יש אוירה של הרבה מתח וכעס. אני חייבת לציין שהקושי העיקרי הוא שהיא יכולה בשניה לשנות את מצב רוחה, ולעבור ממצב שקט ונעים לסערה מטורפת אם משהו לא לרוחה עוד דבר קשה שגם כשמנסים לעזור לה "לרדת מהעץ", היא לא נרגעת ולהיפך, נטענת מחדש.... אשמח לקבל דרכי פעולה במצבים קיצוניים של אלימות פיזית ומילולית. תודה

שלום רותי, התחושה הראשונית שהתעוררה אצלי למקרא הדברים שלך, זה שלצד כישורי ה"מה" (נכון לעשות), עלינו ללמוד גם את כישורי ה"איך". נראה שמשהו באופן בו את מתמודדת עם ההתפרצויות לא מספיק 'מהודק', ומאותת לבתך שזה פשוט אפשרי, ואולי אפילו כדאי לה. במצבים של תוקפנות אלימה, חשוב מאד לעצור אותה כך שלא תוכל להמשיך ולהכות, בוודאי שלא אותך. אם החיבוק המרסן שלך אינו עומד במשימה, נסי אסרטרטגיה שונה, והרחיקי אותה פיזית ממך. שלחי אותה לחדרה, או התרחקי בעצמך לחדר אחר, מבלי שתוכל להצטרף אליך. אמרי בקצרה "לא נעים לידך ככה". המסר חייב להיות מאד בהיר, קצר וחד משמעי. לפעמים, במיוחד כשנדמה לנו שההתפרצות נובעת מקנאת אחים, אנו חוששים לפגוע ברגשותיו של הילד המכה, ומשדרים (דווקא אז) מסרים 'אוהבים'. בעיני זו טעות. ילד אלים חייב לדעת שהתנהגותו אינה מקובלת עלינו בשום מקרה. את הצהרות האהבה רצוי לשמור למקרים של התנהגות טובה ורצויה. זכרי לדבר פחות ולפעול בנחישות ובמהירות בזמן התפרצות. אם את מרגישה שקשה לך לבד, פני להדרכת הורים קצרה וממוקדת, שבוודאי תייעל את התהליך ותקצר אותו. בהצלחה ליאת

שלום, שמי עמינדב. אני בן 14. לפני שבוע נחנקתי מעוגייה וערכתי בדיקות רפואיות ולא התגלו ממצאים. מאז, כל דבר שאני מכניס לפה (אפילו ביצה רכה מאוד) אני אוכל אותו בביסים ננסיים, לאט, וכמעט לא גומר. אני לא אוכל כלום!!! רק יוגורט,אקטימל, וכף אורז...אני חלש מאוד ויש לי סחרחורות. אני מפחד להיחנק, כמו שקרה לי... מה לעשות? דה דחוף! תודה, עמינדב

עמינדב שלום, נשמע שעברת חויה מאד קשה ומלחיצה, והגוף שלך מגיב על כך. האם רמת החרדה ירדה מאז האירוע במידה מסויימת? אם כן, נראה שזה בכיוון חיובי. נראה לי שהדרך שאתה הולך בה היא נכונה, חזרה לאט לאט ובאופן הדרגתי לאכול רגיל. זה שאתה מצליח לאכול אורז זה משמח ואומר שאתה בדרך הנכונה. נראה שאין ברירה, ואתה צריך להשקיע עוד מאמץ בתקופה הקרובה על מנת להתגבר על הפחד. אם זה ממשיך ולא משתפר כלל, נראה שעדיף שתפנה לסיוע של איש מקצוע. ליאור

שלום עמינדב, לא נותר לי אלא להסכים בפה מלא עם תשובתו של ליאור. שולחת לך עידוד להמשיך ולהחזיר לעצמך את היכולת לאכול כרגיל למרות הפחד, ובמידת הצורך להיעזר לצורך כך בטיפול התנהגותי. ומילה לליאור - אתר דוקטורס אינו מרשה להפוך את הפורומים לבימת פרסום, ולכן הכתובת שצרפת 'נערכה' החוצה. אתה, כמובן, מוזמן לבקר ולהגיב, ולכתוב בשמך המלא. ערב טוב ליאת

איני רוצה לקבל טיפול זה ייהרוס לי את כל החיים כבודה, צבא.. מה לעשות?

שלום , ילדתי בת 4 פונה אלי כל הזמן תוך כדי שהיא מיללת. בקשות קטנות כמו להכין לא שוקו לשים לה תוכנית טל' וכד'. הדבר הפך ממש בלתי נסבל מה עושים???? אודה לתשובתך.

שלום יעל, ילדים (ובעצם כולנו) משתמשים במה שעובד. נראה שבתך למדה שהיללות מזכות אותה בסוג מיוחד של קשב, או אולי בהיענות מהירה יותר מצידך. לפעמים אנחנו נופלים בפח הזה, ולו כדי לזכות בקצת שקט. כך אנחנו מחזקים בבלי דעת את הדפוס. נסי לגייס סבלנות, ולהחליט שאינך מתרשמת מבכי. שבחי אותה בכל פעם שהיא מדברת "כמו גדולה", והשתדלי להתעלם ככל האפשר מהיבבות. לפעמים גם תגובה פרדוכסלית יכולה לעבוד, ובלבד שלא תהיה מעליבה או מזלזלת. כך, למשל, תוכלי להחליט שאת עונה לה ביבבות דומות, או פונה כך לאביה, כדי לפוגג באמצעות ההומור את המנגנון. ספרי איך הולך ליאת

ליאת שלום, יש לי שלוש בנות, בנות 6, 5 וכמעט שלוש.לקראת העליה של בת ה-6 לכיתה א', ועל מנת לתת לה "מקום משלה",העברנו אותה לחדר נפרד,ואת הקטנההוצאנו ממיטת התינוק בחדר הנפרד,ויחד עם האמצעית שמנו במיטת קומתיים חדשה.ייתכן וזו היתה טעות.מאז,שעת השינה שתמיד היתה נינוחה, הפכה לכאובה וקשה לשתי הקטנות,בייחוד לאמצעית, שהיא גם ככה רגישה מאד.היא טוענת לקשיי הרדמות, ואומרת שהיא רוצה את מיטתה הישנה בחזרה.אתמול היה השיא, כאשר היא בכתה בכי ממש קורע לב במשך 20 דקות, ובלתי אפשרי היה להרגיע אותה. אני לא יודעת אם היא פשוט מתגעגעת לאחותה הגדולה (שגם היא מתגעגעת) ואשר לה היא רגילה מהיום בו נולדה ומאד קרובות בגיל,או שפשוט קשה לה עם כל שינוי, ואני לא יודעת איך להמשיך.כמה זמן סביר לחכות לכך שתתרגל למצב החדש?מה יקרה אם אשיב את הגלגל לאחור?

שלום נומי, שינויים מתקבלים בברכה כאשר הם נעשים בהדרגה, בהסכמה, ואחרי הכנה מתאימה. יתכן שהשינוי היה חד מדי עבור הבנות הקטנות, שנאלצו להתמודד גם עם עזיבת הילדה הגדולה וגם עם המיטה החדשה. מיטת קומותיים, כשלעצמה, יכולה לעורר אצל ילדים מסוימים אי-נוחות זמנית, וחשש ליפול. אפשר בהחלט להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות ככל הנוגע למיטות, להחזיר לזמן מה את המיטה הישנה, ולהשאיר לילדה (האמצעית) את הבחירה איפה היא רוצה לישון. זה אולי יהיה קצת צפוף ולא נוח עבורך, אך ייתן תחושת שליטה וביטחון לבנות, שיוכלו להסתגל לשינוי וליתרונותיו. מאחלת התאקלמות קלה לכל הבנות כולן! ליאת

יש לי ילדה בת שנתיים שמתעוררת הרבה פעמים בלילה היא לא רעבה, היא לא רטובה, לא חם לה, לא קר לה אני עדיין לא בטוחה אם זו חרדת נטישה כי יש לה חדר לבד אבל היא בעבר ישנה כל הלילה. אנא תעזרי לי, אפסו לי הכוחות . אילנית

שלום אילנית אדומת העיניים, כמה קשה לא לישון בלילה, בעיקר כשיש לך בבית פעוטה בגיל שנתיים. קשה ביום וקשה בלילה! הסיבות ליקיצות שלה לא לגמרי ברורות, ומעניין לנסות לחשוב על כך. אך חשוב לא פחות לנסות להבין מדוע היא ממשיכה להתעורר שוב ושוב, והאם יש משהו בהתנהגות שלכם שיכול לעודד זאת. לפני הכל, חשוב לשלול את כל הסיבות הפיזיולוגיות (כאבי אזניים, בטן, שיניים, וכד'). הסבירות לכך עולה אם התופעה חדשה וקיצונית. אם שללת את כל הגורמים הללו, צריך לראות מה היא מרוויחה מההתעוררויות התכופות: האם אתם ניגשים אליה? מה אתם מציעים לה? האם היא 'זוכה' לאינטראקציות נעימות בלילה? לארוחות? שתייה? סיפור? (כבר נתקלתי בהורים שמדליקים וידאו באמצע הלילה, רק כדי שיהיה שקט). אם את מזהה משהו שיכול לחזק את הדפוס, כדאי לעשות הכל כדי להימנע ממנו. כאשר היא מתעוררת, אפשר לגשת אליה, לומר בקצרה ובשקט "אמא/אבא פה, תחזרי לישון". אל תציעו שום דבר מלבד את נוכחותכם השקטה והפסיבית ככל האפשר. אם היא בוכה, שבו בשקט לצידה עד שתרגע. בדר"כ אם אין 'פסטיבל' לילי, התופעה חולפת מעצמה. אשמח לשמוע עדכונים. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4.5 נמצא בגן פרטי כשנתיים. (חשוב לי לציין כי סבתא שלו היא עובדת בגן - והגן הוא מעין חממה עבורו). בני הוא ילד ביישן ומופנם ולא מרבה להשתתף בפעילויות בגן בשל ביישנותו. בגן הוא משחק עם 2-3 חברים מסוימים ולא נוטה להתחבר עם חברים אחרים. כאשר הוא מגיע במגע כלשהו עם ילד אחר והיתה איזשהי תקלה כמו משחק שנלקח ממנו בזמן שהוא משחק איתו או דחיפה שהיתה בלי כוונה הוא מגיב במכות מאוד אלימות. במידה והגננת מנסה לברר את העניין הוא מגיב בצעקות המלוות בבכי נורא, ולאחר מכן מסתגר באחד החדרים בגן. אנו התחלנו איתו ריפוי בעיסוק ורכיבה טיפולית על סוסים. האם לדעתך אנו צריכים לבדוק אפשרות של טיפול פסיכולוגי עבורו? תודה מראש, אורלי

שלום ליז, בגיל כה צעיר, ובעיקר על רקע העובדה שבנך כבר מטופל, הייתי ממקדת את ההתערבות הטיפולית בהדרכת הורים. לדעתי, ביכולתכם לסייע לו בוויסות הרגשי, ולאמן אותו במצבי תסכול ואכזבה בבית. פנו לאיש מקצוע ובקשו ממנו להנחות אתכם בתחום זה. בהצלחה ליאת

בני בן שלוש ונמצא בגן שהגננת בו מדהימה ברגישותה . אך הוא ועוד שני ילדים היחידים בגיל הזה (כל השאר בני שנתיים וחצי ומטה). אני מרגישה שהוא זקוק ליותר ילדים בני גילו ולכן צריך לעבור לגן אחר (עם כל הצער שבדבר), ואמהות אחרות טוענות שעדיף, גננת טובה ומחבקת, וסביבה אוהבת מגן שבו הילדים והתכנים בוגרים יותר (למרות שבכלל לא בטוח אם שם לא תהיה גננת אוהבת).מזכירה שבשנה שאחרי הוא יהיה כבר בגן ערייה ושם בטוח לא בוחרים גננת. אני פשוט רוצה מעבר חלק יותר לגן ערייה. האם אני טועה בכך שאני מעבירה את בני ל"יותר מדי" גנים, ולא משאירה אותו בחממה?

שלום הדר, לא מזמן, ממש כאן בתחתית העמוד, נשאלתי שאלה דומה, ואני מעתיקה לכאן את תגובתי - אני נוטה להסתייג מהרעיון לפיו גן פרטי הוא חממה אינטימית בהשוואה לגן עירייה 'קשוח' ונוקשה. בעיני, יש גנים טובים או רעים, גננות טובות ומקצועיות או לא. נסי לבחון איזה מהגנים נראה לך נעים ומזמין יותר, תוך התייחסות למס' הילדים, מס' אנשי צוות, מידת הקרבה הביתה והנוחות עבורך, מס' החברים שהיא מכירה שיוכלו להקל על ההסתגלות, וכד'. עוד מדד, אינטואיטיבי לגמרי (שניסחתי לעצמי בלי לבחון זאת באופן מחקרי ומבוקר): נדמה לי שלגננות יש נטייה לכוון את המאמצים הדידקטים שלהן לקבוצת הבוגרים של הגן. אני חושבת שכאשר הילד שלנו אמור להיות בקבוצה הצעירה, יש אפשרות שהתכנים יהיו לעיתים מעט 'מעליו'. זה לא תמיד רע, ולפעמים דווקא מאפשר דרגות חופש, וותרנות ורוך מצד הגננות, שאולי את מחפשת עבור בתך. אז התשובה שלי היא - תלוי. שום דבר, במקרה הזה, לא באמת קריטי. :-)) ועוד משהו אלייך, הדר אני חושבת שהורים נוטים לחשוש יותר מהנחוץ, ולייחס למעבר מגן לגן מאפינים של משבר או טראומה. ילדים בריאים מצליחים להתמודד היטב עם שינויים התפתחותיים כאלה, גם אם הם דורשים תקופת הסתגלות קצרה. בעיני, עדיף להעביר ילד לגן טוב המתאים לצרכיו המשתנים, על פני השארתו במסגרת מוכרת רק כדי לא להתמודד עם ההסתגלות. מקווה שלא הוספתי בלבול... בהצלחה בכל מקרה ליאת

שלום, אני אם לילד בן 5. באופן טבעי כאשר הוא חוזר מהגן אני שואלת אותו מה אכלת בארוחת צהריים? עם מי שיחקת היום? איזה דברים מעניינים עשית היום? וכו..... כמו כל אם ששואלת את בנה. יש ימים שאני שואלת אותו והוא פשוט לא עונה לי. מה אכלת? לא זוכר. בגלל שהוא לא עונה לי אני שוב שואלת ושוב שואלת וגם לא מקבלת תתשובה. מדוע הוא נוהג כך, האם עצם זה שאני שואלת שאלות והוא לא עונה גורם לו לקבל יותר תשומת לב? תודה אילנה הוא יודע כמה חשוב לי לדעת והוא מושך ומושך את התשובה ולפעמים אף לא עונה. האם זה נראה טבעי שהוא לא עונ

שלום אילנה, ילדים קטנים הם לא תמיד "אנשי שיחה", והתקשורת עמם חייבת להיות מותאמת ליכולתם הקוגניטיבית והרגשית. נסי לפתוח בשיחה בזמן המתאים, ולא כשהוא עסוק או מתעניין בדברים אחרים. לילדים קשה לפצל קשב או להיזכר במידע שולי לאחר זמן. במקום 'לתחקר' אותו, נסי לפתח שיחה פתוחה, להקשיב למה שהוא רוצה ויכול להגיד לך, ולהרים את השיח דרך שם. כאשר את מתעקשת שוב ושוב, את עלולה לעורר סוג של מאבק, ולדחוק אותו לעמדת התנגדות מיותרת. נסי להתבונן באומץ וביושר על האופן בו את מזמינה אותו לשיחה, ולבדוק האם זו הזמנה למשהו נעים גם בחוויה שלו. לפעמים מוטב לוותר קצת, ולנסות שוב באווירה אחרת. בהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת, תודה רבה על תשובתך. חשבתי ליישם את עצתך לשכב לידו עד שהוא נרדם. אבל אני מאוד חוששת שהוא יתרגל למצב החדש ואז אני יוצרת בעיה אחרת. מה יקרה אם אחרי שבוע הוא לא יסכים לישון לבד? תודה דניאלה

שלום דניאלה, לאמונתי, ילד שמרגיש בטוח ושקט, סומך על הוריו שיהיו שם בשבילו בימים קשים, לא ינצל לרעה את נכונותם והיענותם. אם השינוי של הזמן האחרון אכן נובע מפחדים ואי שקט, ההיענות המהירה שלך אמורה לפתור זאת, ולהחזיר אותו למצב בו יוכל להרגיע את עצמו. אם השינוי נובע מצורך ביותר קרבה אלייך, גם אז ההיענות מנחמת ומרגיעה, ורצוי לתת אותה גם בהקשרים נוספים לאורך היום. כאשר את בחדרו לפני השינה, נסי לסיים את טכס ההשכבה ואז לעסוק בעניינייך ולהימנע מאינטראקציות איתו. בהדרגה תוכלי לעזוב את החדר גם אם אינו ישן, או להיכנס ולצאת, כדי לאותת שאת זמינה. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לבן 5. מאז שבני נולד יש לו סדר יום כמעט קבוע עם כללים וטקסים קבועים. בשעות הערב, אוכלים ארוחת ערב, מקלחת, סיפור ובשעה 19:30, משכיבה אותו לישון. לוקח לו כחצי שעה עד שהוא נרדם. בבוקר צריך "לגרד" אותו מהמיטה. בקושי מתעורר בשעה 7:00. מיזה כשבועיים. כל פעם שאני מכניסה אותו למיטה, הוא "יוצר" בעיות כדי שאני אגש אליו כגון: "השמיכה נפלה לי" (הוא יכול לטרטר אותי עשרות פעמים) "אני צמא", "אני רוצה לראות מהחלון את הירח", "יש לי פיפי" "אימא רוצה עוד נשיקה ועוד חיבוק"...לפעמים הוא אף קם מהמיטה צוחק ורץ בכל הבית. אחרי כחצי שעה, אני מאבדת את הסבלנות ומתחילה לכעוס עליו ואף "לאיים" שאני לא אקח אותו מחר לפארק או שלא נזמין חבר שהוא מאוד רוצה שיבוא אליו, "אני לא אקח אותך להצגה".... וכו'. כל "האיומים" שלי לא מזיזים לו. הוא אף אומר לי שאני לא יעניש אותו כי אני מאוד אוהבת אותו ומחר אני אסלח לו. מהר מאוד הבנתי שהשיטה לא יעילה. אני גם לא רוצה שהוא ילך לישון כאשר שעה לפני כן כעסתי עליו, אני מנסה ליצור לו מצב של שלווה ורוגע לפני השינה, אבל אם כל מה שהוא עושה הוא מצליח להפר את השלווה שלו ושלי. כיצד לדעתך עלי לפעול כדי להציב לו גבולות ברורים לשינה מבלי להיות "המאיימת והמענישה". כיצד אוכל לגרום לכך שהוא לא יקום כל כמה דקות מהמיטה? אודה לך על תשובתך. דניאלה מיותר לציין, עד כמה

שלום דניאלה, מאחר שממילא את מתעסקת בו שעה ארוכה (מה שגולש גם לכעסים ואיומי סרק מזיקים), נסי לתת לו את מבוקשו באווירה שונה. החליטי שלמשך שבוע את שוכבת לצידו או נשארת בחדרו עד שהוא נרדם, בלי שיצטרך לגרור אותך אליו באמצעים שונים. לפעמים, ההליכה לישון נחווית אצל ילדים קטנים כפרידה, או כמעבר אל ארץ "יצורי הפרא" (כמו בסיפור המפורסם). הנוכחות המרגיעה שלך לצידו, יכולה לתת מענה מנחם וענייני לקושי שהתעורר אצלו לאחרונה, מבלי לעורר בעיה חדשה של כרסום במעמדך כהורה סמכותי ועקבי. מה את אומרת? ליאת

שלום רב. אני אם חד הורית. יש לי ילדה בת 4.5 שאין לה שום קשר לאבא שלה. כרגע אני מתכננת מעבר לבית של החבר שלי. הילדה מכירה אותו, אך לא מכירה את המשפחה שלו שגרים יחד איתו. אצלהם בבית היא היתה רק פעמים ספורים. היום אני יחד עם הבת שלי גרים אצל ההורים שלי כמעט מהלידה של הבת שלי. אני צריכה המלצה איך לבצע את המעבר הנ"ל מבלי לפגוע בבת שלי? האם להשאיר אותה אצל ההורים שלה במקום שהיא רגילה אליו באופן זמני ולהכניס אותה לבית החדש בהדרגה, נגיד במשך חודש ימים?

שלום אינה, לא ציינת עד כמה מערכת היחסים החדשה שלך יציבה, ועד כמה משפחתו של החבר ערוכה לארח אותך ואת בתך כדיירות קבועות בביתם. מאחר ויש כאן יותר מדי סימני שאלה (מבחינתי!) קשה לי לענות על השאלה 'מה עדיף' לבתך כרגע. אני ממליצה בחום להתייעץ עם גורם מקצועי כלשהו (פסיכולוגית או עובדת סוציאלית) שיוכלו לחשוב יחד איתך מה יהיה הכי נכון עבורכן. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 3.5 מסרב לאחרונה בכל תוקף ללכת לגן, מדובר בילד שמאוד אהב ללכת לגן ולא היה מוכן "לפספס" אף יום,כמו כן במקביל הילד השתנה באופן קיצוני מבחינה התנהגותית כמו התפרצויות זעם לעיתים קרובות, אינו מוכן ללכת לשירותים לבד לעשות את צרכיו,להתקלח,נרתע מאנשים חדשים ןלעיתים אף מאנשים שהוא מכיר אם מדובר בקבוצת אנשים, לאחר שיחה עם הצוות בגן לברר האם קרה משהו מיוחד בגן במהלך התקופה האחרונה לטענתם לא היה דבר ולדעתם מדובר בפינוק יתר, כשהבאנו את הילד לגן לאחר כמה ימים שלא היה בגן הפרידה היתה קשה יותר מבתקופת הקליטה לאחר ימים ספורים הילד התחיל לבכות ולהיכנס לסוג של חרדה בכל פעם שנסענו בדרך המובילה אל הגן בכל פעם ששאלנו את הילד מה קורה בגן ולמה הוא לא רוצה ללכת הוא לא עונה ומסיח את דעתנו לדברים אחרים.שאני מתעקשת שיספר הוא לפעמים עונה "משעמם" לי שאני לא בטוחה שהוא מבין את משמעות המילה משעמם ולפעמים "אני לא מגלה" שאלתי היא מה עושים במצב כזה? והאם הוא אופייני לילד בגיל כזה? האם אני צריכה לפנות לאיש מקצוע על מנת שינסה לברר האם הילד עבר איזה מקרה שגורם לו לפחד? או שמא מדובר במאבקי כוח. אודה להתייחסותך, האם המודאגת!!!

שלום לאם המודאגת, כמובן שלא אוכל לדעת מכאן האם מדובר בפינוק, במאבק כוח, בתגובה לאירוע ספציפי בגן (או אולי כל אלה יחד). אין ספק שהתנגדות פתאומית וחדה לגן דווקא בסוף השנה תמוהה, אלא אם יש בבית ילדים גדולים יותר, בחופשה, שעושים כייף בלעדיו... אם את חוששת שקרה משהו חריג בגן, ושלבד מהתנגדותו לגן יש שינויים התנהגותיים נוספים - פני להתייעצות ליתר ביטחון. בברכה ליאת

יש לנו בת בת שנתיים +ארבעה חודשים והיא נמצאת שנה בגןץ ויש לה חבר בגילה שמציק לה באופן אישי: זורק עליה חול, מורחאותה באוכל, לוקח לה אוכל מהצלחת, מכה אותה, מושך בשער, נושך, אומר לה "מגעילה" . ההורים שלו אומרים שהוא אוהב אותה ורוצה להיפגש איתה גם בשעות אחהצ אנחנו מתלבטים מה לעשות איך להתמודד עם זה, מה לבקש מהצוות בגן.מה להגיד להורים שלו?מה ההשפעה של חשיפה לאלימות בגיל הזה האם זה לא מסוכן לה, מה כדאי להגיד לה? האם אפשר להגיד לה לא לשחק איתו או לתת לה לבחור?

שלום רוחמה, עם כל הכבוד לפסיכולוגים ואנשי חינוך, אני שבה ומזכירה לכולנו את האינטואיציות ההוריות והשכל הישר, שבדר"כ אינם מטעים אותנו. אם בתך נופלת קורבן להצקות, דאגי שזה לא יקרה! אין כאן התלבטות. צוות הגן (וגם אתם) חייבים להבטיח את שלומה של הילדה, לפני הכל. לגבי מפגשים אחה"צ (ככל שהללו נחוצים בכלל בגיל כזה), יש להקשיב לילדה, לברר מה רצונה, ולהבטיח שהאינטראקציה שלה עם החבר/ה נעימה ובטוחה. בהצלחה ליאת

שלום מה עושים עם הילדים בניי 15 שישנים לפנות בוקר ומתעוררים בשעות הערב מאוחר בלילות הם אוכלים רואים סרטים ובעיקר במחשב אני בודקת במה הם צופים ולאן הם גולשים .מצד אחד אני נורא בטוחה כשהם בבית ולא מסתובבים ברחובות ומצד שני אני לא אוהבת את העובדה שהם לא פעילים והופכים את הלילה ליום והיום ללילה . בכדיי שלא יסתובבו ברחובות הרבה פעמים אני מרשה להם להזמין חברים ושישבו בגינה הפרטית שלנו כשאני בקשר עין שהם לא שותים או מעשנים אז מה בכל זאת עדיף? 

שלום רב, לא בטוח שיש לי תשובה לגבי 'מה עדיף' או 'מה נכון', ואני מניחה שכל הורה מוצא לעצמו את הנוסחה שתניח את דעתו. אישית, אין לי בעיה עם "יום-לילה, לילה-יום", ואני רואה בכך חלק מהכיף של החופש הגדול. אם זה מבטיח שאינם מסתובבים ברחובות ועושים שטויות - המחיר נראה לי שווה. אבל זאת באמת דעה אישית, כאמא. חופש נעים ליאת

שלום אני אמא ל3 ילדים בת שבקרוב תהיה בת 18 ותאומים שבקרוב יהיו בניי 15 (בן ובת) הבת הגדולה עובדת קשה במלצרות תלמידה מצטיינת שבאמת נורא קשה לה .נורא כואב לי לראות אותה עובדת קשה אבל קשה לי לממן את הצרכים שלה .היא נסעה לאילת טיול עם חברות וביקשה שאלווה לה כסף עד למשכורת כמובן שהיה לי קשה אבל נתתי לה השאלה היא אם לקחת ממנה את הכסף או לא נורא כואב לי לקחת ממנה את הכסף חזרה. לעומת זאת הבעיה עם התאומים הבת עובדת מידיי פעם בביבי סיטר אולם הילד בגלל גילו לא עובד הם באמת ילדים טובים אני ובעלי עובדים המון שעות מחוץ לבית ואין לנו זמן לטייל איתם אז נותנים להם כסף אבל זה נורא קשה העובדה שהם גדולים ויוצאים עם החברים מנחמת בגלל חוסר הזמן שלנו אבל מבחינת הכסף זה קשה האם לתת פעם בחודש 100 שקלים זה בסדר? תודה מראש

שלום רב, נדמה לי שמוטב להפריד בין נושא הכסף ומשמעותו הפרקטית והחינוכית עבור הילדים, לבין האשמה שלך על כך שאינך זמינה להם כפי שהיית רוצה. בעיני, כסף הוא דבר חשוב, אך אינו תחליף לזמן איכות ותשומת לב מצד ההורים. אם את סבורה שאינך מקדישה להם מספיק, חשבי איתם (או עם בעלך) מה אפשר לעשות בנדון, וכיצד אפשר לשמור בכל זאת על קרבה וזמינות בנסיבות הקיימות. נושא דמי הכיס וגובה הסכום ה'נכון' תלוי מאד במטרות שלהם כפי שהוגדרו במשפחה שלכם (האם דמי הכיס נועדו רק ל'כיופים' או אולי לצרכים נוספים של הילדים; האם דמי הכיס הם דרך לתגמל את הילדים על התנהגויות מסוימות; האם דמי הכיס נועדו להקנות לילדים ערכים של חיסכון וצרכנות נבונה), וכמובן גם ביכולות הכלכליות שלכם. נדמה לי שנדרשת כאן חשיבה משותפת, שלכם ושל הילדים, ומתוכה תצמח באופן טבעי גם התשובה לשאלתך. בהצלחה ליאת

שלום אנחנו עוברים דירה עוד חודש להורים של בעלי יש לי ילדה בת שנתיים שמאוד קשורה לבית לחדר שלה כאשר מזיזים רהיט מסויים בבית היא ישר מתחילה לבכות עד שאנחנו לא מחזירים למקום הבית הוא הבטחון שלה השאלה שלי איך להכין אותה שהבית לא יהיה יותר ומה לומר ולעשות בבית של חמתי תודה רבה אני מאוד מפחדת מהמעבר הזה רק בגלל התגובה שלה אני לא שהיא תיכנס לתסביך

שלום שירי, זה בטח לא קל לעבור להתגורר אצל ההורים, ואני מניחה שחלק מהפחדים שאת מייחסת לבתך מתעוררים גם אצלך: מה יהיה כשהבית לא יהיה יותר? איך יהיה אצל חמותי? מה יקרה אם אני ארצה לסדר את החדר שלי לפי טעמי? מה יהיה עם הרהיטים והחפצים שלי? מה יקרה אם ארצה לעשות בבית החדש שינויים שיתאימו לי ולא לחמותי? כל אלה הן שאלות חשובות ומטרידות באמת, והן נראות לי טבעיות ואנושיות כל כך. ילדים, כך מסתבר, פחות עסוקים בשאלות מסוג זה, והם נוטים להיות שקטים ורגועים אם הוריהם שקטים ורגועים. אני מאמינה בכל לבי שאם את תצליחי להסתגל למעבר ולשרוד את התקופה הזו בשלום - גם בתך תצליח בכך, מבלי לפתח תסביכים או קשיים מיוחדים. נסי לקחת הרבה אוויר, להתאזר בסבלנות ולעשות כמיטב יכולתך כדי להעביר את התקופה הלא נוחה ברוח טובה, ולהפוך את המקום החדש לבית. מאחר וחשיבתם של ילדים בני שנתיים היא עדיין קונקרטית מאד, אין טעם בהכנות ממושכות והסברים מורכבים על "מה יהיה ומה צפוי". במקום זאת, עדיף להביא אותה הרבה לסבתא, לחבב עליה את הבית ויושביו, ולהפוך את הסביבה החדשה לידידותית ומוכרת ככל האפשר. הסבירי בקצרה שבקרוב תעברו לגור אצל סבתא, ושימי לב לתגובותיה. ברמה הפרקטית, חשוב ליצור עבורה סביבה מוכרת ונוחה ככל האפשר, ולהתאים את האספקטים הפיזיים של הסביבה לצרכיה והרגליה ככל שניתן בנסיבות אלו. מאחלת לכם מעבר קל, ליאת

בתי בת 5 עוד חודש. ילדה נורמטיבית, חייכנית, חכמה מאוד. יחד עם זאת פחדנית מהמון דברים כמו רעשים, חרקים, חושך, ללכת לבד לשירותים בביתינו, ולאחרונה מתעוררת בלילה ועוברת למיטתנו ואף פוחדת לעבור מחדר לחדר בלי ליווי שלנו. ניסיתי לברר מהילדה מה עובר עליה? ממה היא פוחדת? ניסיתי דמיון מודרך אך ללא הועיל. האם התופעה חולפת עם הגיל? מתי יודעים אם צריך טיפול מקצועי? האם מדובר בפוביה או חרדה? האם עלי להתיחס ולדבר עם הילדה על כך או שזה מעצים את התחושות? נא עזרה מה עלי לעשות על מנת לעזור לבתי. תודה רבה מראש!

שלום רב, הפחדים שאת מתארת הם חלק מתופעות נורמטיביות בילדות, כשעדיין אין יכולת טובה להבחין בין מציאות ודמיון. ברוב המקרים הפחדים הללו חולפים מעצמם, גם ללא התערבות מקצועית, כשלהורים יש תפקיד מרגיע, מנחם ומתקף. הפנייה לאיש מקצוע נחוצה אם את מתרשמת שהפחדים מפריעים במידה רבה לתפקוד השוטף שלה ושל המשפחה. כאשר החרדות משתלטות על סדר היום ומכתיבות אותו, כאשר ההורה מוצא את עצמו משועבד לחרדה של הילד עד כדי אבסורד (למשל מלווה אותו מחדר לחדר או לשירותים), כאשר הילד אינו מצליח לישון במיטתו במשך זמן רב עד כדי פגיעה באיכות החיים של הוריו - אזי יש צורך בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם ולייעל את ההתמודדות. בברכה ליאת