פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום הילד שלי בן השנה ועשרה חודשים התחיל עכשיו גן בשפה העברית כאשר הגננת מדברת גם רוסית . במקור אנו מדברים רוסית וגם הילד מדבר יפה רוסית. עד עכשיו היה עם מטפלת בבית . אנחנו בשבוע קליטה כל פעם מגדילים רווחים ששוהה בגן. עד עכשיו הלך יפה ללא בכי קצת לא רצה לרדת מהידיים אבל הלך בכיף וגם אומר שרוצה ללכת וכיף לו. (עד כמה שניתן לסמוך על מילה של ילד)הגננת גם אומרת שהוא משתלב יפה למרות ששובב ולוקח מכולם דברים . ביום החמישי כשחזרנו הביתה לא רצה לצאת מהאוטו רצה לשבת באוטו נתתי לו קצת אבל הוא לא רצה לעזוב אמרתי איזה עשר פעם בסוף לקחתי אוטו וסגרתי את האוטו והוא התחיל כזאת סצנה נשכב על הרצפה הרביץ עם הראש באוטו הרביץ לי כשניסיתי לקחת אוטו על הידיים . בחיים לא היתה לנו התנהגות כזאת האם זה ההסתגלות או שרק עייפות זה היה לפני שינת צהריים אחרי האוכל או שבגן מדשאירים אןתו בוכה ? איך אפשר לדעת עזרי לי בבקשה

שלום יעל, הסתגלות למסגרת חדשה מעמיסה משא כבד מאד על מצבת הכוחות של הילד, במיוחד כשמדובר בפעוט - כמעט תינוק. עם או בלי קשר לגן, בנך מתקרב לגיל המתאפיין בהתקפי זעם ותסכול, הקשורים לפערים המכאיבים בין תחושת 'כל-יכול' מצד אחד, וחוסר אונים מצד שני. זהו גיל של מאבקי כוח סביב סוגיות של תלות-עצמאות, ולפיכך יתכן שמדובר בניצנים ראשונים של מה שאנחנו מכנים בהומור "גיל שנתיים הנורא". נסי לקרוא עוד על כך באתרי ההורות השונים, ואל תתרגשי יותר מדי. זה, כמובן, חולף מעצמו. הצורך בהצבת גבולות עקבית ויעילה נשאר חשוב גם בתקופה זו, ולכן אני מחזקת אותך ומעודדת אותך להישאר (גם מול התקפי הזעם) רגועה וסמכותית. כל טוב ליאת

שלום. אנחנו נמצאים במין צומת דרכים בחיינו כמשפחה..אנחנו גרים במקום קטן עם כל המשפחה המורחבת מסביב, אך בחודשים הקרובים כולם מתפזרים. דבר נוסף הוא שאני צריכה ללדת עוד חודש חצי בערך. המצב הכלכלי שלנו ממש גרוע ואנחנו כל הזמן בחיפוש אחר דירה חדשה (גרים בשכירות) מחפים מקום לטווח ארוך כדיי שיהיה מקום יציב לגדל ולחנך את המשפחה. בכל הסיפור הזה יש ילדה קטנה בת 2 וחצי רגישה ביותר שכרגע נמצאת בפעוטון מחוץ למקום מגורנו כך שגם מבחינה כספית זה קשה לנו וגם עוד מעט אני ילד ואני לא יודעת איך אסתדר מבחינת ניידות. מה גם שהילדה חולה הרבה ויוצא שהרבה מהימים היא פשוט בבית... היא נמצאת בפעוטון מ8 עד 12 לא עד 16:00 ואנחנו חושבים אולי להוציא אותה מהגן .. אך מפחדים שזה יעשה לה רע....בעוד כחודשיים כל העולם שלה ישתנה.. תוולד לה אחות ,כל המשפחה המורחבת שנהגה לראות יום יום תעלם לה ואני מקווה שנמצא דירה במקום טוב יותר ומשהו קבוע יותר.... חוץ מזה היא לא תוכל להמשיך להיות עם הילדים שהיא נמצאת עכשיו כי אנחנו נחשבים "אנשי חוץ" ובמקום אנחנו גרים אין מערכת שאנחנו חושבים שהיא טובה והבת שלנו תוכל להתחנך פה.. בקיצור אנחנו מבולבלים (ורואים את זה אני מתארת לי מכל הבלגן שרשמתי (-8 ) . אודה לכם על עצתכם

שלום אלי, ההצפה והבלבול אכן ניכרים בדברייך, והם מובנים על רקע השינויים הקרבים ובאים בחייכם. אני לא בטוחה שאני מבינה מה בדיוק את מבקשת ממני, ולכן אתן לך כיוון מחשבה כללי. בימים של שינויים גדולים בחיי הילד (לידת אח, פרידות מכאיבות) רצוי לנסות להיצמד לסוג של שגרה מוכרת, כדי לבלום את הטלטלה שהשינוי יכול לעורר. כלומר, נעדיף לא ליצור את כל השינויים בבת אחת. לכן, ככל יכולתך, נסי למנן עבור ילדתך הקטנה את ההסתגלויות שמצפות לה. אם היא פויה להתמודד עם לידת אחות, יתכן שמוטב להשאיר אותה במסגרת החינוכית הנוכחית (גם אם זו אינה מושלמת) ובלבד שלא תצטרך להתמודד עם הסתגלות חדשה. גם להחזיר אותה הביתה דווקא בתקופה שבה תהיי מאד טרודה אחרי הלידה, זו החלטה שיש לקחת בכובד ראש, ולהעריך מראש כמה זמן תוכלי להחזיק מעמד כך. לפעמים, מסגרת יציבה וצוות תומך, יכולים להיות הצלה של ממש עבור ילד כה קטן שנדרש לשינויים גדולים. שולחת לך כוח לעמוד בתמורות, ותקווה לימים קלים יותר ונעימים. ליאת

שוב שלום ותודה על תשובתך!! החלטנו להשאיר אותה באותו גן, התקשרנו לאחראית על הגנים והיא אמרה שהיא ממש לא ממליצה כי ממוצע הגילאים שיהיו בגן יהיה כמעט שנה וחצי וביתי תהיה כמעט בת 3. האם עדיין כדאי שהיא תישאר באותו גן? או שעכשיו אנחנו צריכים לשקול שוב בין להישאר בבית ובין גן חדש? תודה מראש!!!

הי כולם , סורי ההודעה הקודמת פשוט קפצה לי לפני שרשמתי משהו. ולבעייה- נכדי בן 3 וחצי הוריו התגרשו לפני שנה וחצי. מאז הילד גר אצלינו בבית עם אמו.הוא ילד מאושר ועליז וקסום תמיד שמח, והגננות רק משבחות אותו שתמיד יש חיוך על שפתיו.( זה כדי שלא תחשבו שישנה טראומה לילד). הקשר ביני לבין הילד היה חזק מאד פעם בשבוע אני לוקחת אותו מהגן לכמה שעות והיום כמובן ישנה אינטרקצייה כמעט יומיומית (מלבד הימים שהוא אצל אביו). בחודש חודשיים האחרונים הילד החל להפגין גילויי חיבה עזים כלפי אימו ואם פעם הוא היה יושב על ברכיי בבוקר היום זו היא.בכלל הכל הוא רוצה שהחא תעשה איתו ולא אני למרות שאנחנו כן משחקים ומשוחחיים וכ"ו. הכי נורא שהוא אינו רוצה לתת לי לנשק ולחבק אותו והוא אינו מנשק ומחבק אותי (גם את הסבא) וזה עולה לי בדמים לשמוע כל פעם שאני מתקרבת- די.כלומר יש נכד בבית הפונה אלי רק כשהוא צריך ושבא לו אבל שאנחנו לבד הכל בסדר רק שאמא בסביבה הוא מתעלם. ואין משהו בעיתי עם האם הכל כפי שהיה קודם. אני נגמרת, לא יודעת אם מראים לו משהו? האם האם צריכה לדבר איתו? או להתעלם. חוסר החום הרב שהיה ביננו גומר אותיכאילו שאמא מספקת הכל. ולא אין שום תוספת חריגה ושום שינוי במשפחה וכ"ו. מה עושים ?.יום קסום מהסבתא ששכחה כבר איך מסניפים את הנכד.

שלום מיכל, כשקראתי את פנייתך, הרגשתי ניחוח של תחרות או מאבק בינך לבין אמו של הילד (בתך?). כמו שאת ודאי יודעת, וכמו שכתוב בשירים ובספרים, אמא יש רק אחת. הקשר האמיץ בין הילד לאמו, והעדפת קרבתה ותשומת לבה על פני זו של אנשים אחרים - טבעית ומובנת, במיוחד כשמדובר בילד בן שלוש. העובדה שהם חיים בביתך, ואולי גם אי הנוחות הזמנית הנלווית לכך, מגבירות אולי את הציפייה שלך 'לקבל את מה שמגיע לך' כסבתא אוהבת ומשקיעה. לתחושתי, אם תקבלי את העובדה הטבעית והפשוטה, שאמו של הילד נמצאת אצלו במקום הראשון, ותסכימי לקבל את המקום השני או השלישי (והמכובד!), תוכלי להמשיך להסניף את הנכד שלך מפעם לפעם, כשיתאים לו. נדמה לי שזה עדיף על מצב בו את מתאמצת מדי, ויוצרת אצלו התנגדות ורתיעה. מה את אומרת? ליאת

ערב טוב, יש לי ילד בגיל 10 שלפני כחודש ראה סרט מפחיד ומאותו יום זה הפך לסיוט, הוא מתעורר כל לילה מגיע אלי למיטה ומתעקש לישון לצידי ולצד בעלי. שאני מכריחה אותו לחזור למיטה הוא בוכה ומתלונן שהוא מפחד, גם במשך היום נכנס למקלחת שהדלת פתוחה דבר שלא קרה בעבר, הוא היה מאוד בוגר ולא היה לו בעיה להשאר בבית לבד או כל דבר אחר. במשך החודש האחרון לפני שהולך לישון הוא מכין אותנו מראש שאם יתערר בלילה מה יעשה ולמה הוא לא יכול לישון איתנו, למה זה מפריע לנו ושהוא מפחד. הוא לא מפסיק לבכות שהוא מדבר על זה ואין לי מושג כבר מה לעשות, אני נשארת ערה עד שהוא נרדם ובלילה שמתעורר אני הולכת לישון במיטה בחדר לידו. זה מצב שלא אופיני לו, מלבד הסרט סיפר שאחד מחבריו שיתף אותו בסיפורים מפחידים וזה הוסיף לפחד שלו.יש לי עוד שני ילדים בבית שהם ישנים ומתנהגים כבוגרים ואותו זה לא מרתיע שהוא מתנהג כך.

שלום רב, הילד שלך נחשף לתוכן לא ראוי, וכדאי שנזכיר לעצמנו להדק את ההשגחה על מה שנגיש או לא נגיש עבורם במדיה שבתוך ומחוץ לבית. כרגע, כאשר הוא כבר נחשף לחומר מאיים, נראה לי ששווה להשקיע מעט יותר זמן בעיבוד החוויה הזו, וב"הקהיית העוקץ". תוכלי לברר איתו מה בדיוק הוא ראה, מה הוא חושב ומרגיש בעקבות כך, ומדוע. לפעמים, מתוך ניסיון שלנו לא להציף את החרדה, אנו מנסים למנוע מעצמנו או מילדינו את המגע עם החומר המאיים. אבל הניסיון מלמד שעיסוק מבוקר ומתווך עם גורם הפחד עשוי להפחית מתחושת האיום, ולשחוק בהדרגה את הפחד. אפשר לנסות להסגיר חלק מסודות הקולנוע, ולספר לילד כיצד משיגים הבמאים את אפקט הפחד. במקרים מסוימים אפשר לצפות שוב בקטע המפחיד, בנוכחותו המרככת של ההורה, עד להגחכה של הסיטואציה. כאשר הילד יוכל להריץ בעצמו את הקטע המפחיד, לפנים ולאחור, הוא יוכל להרגיש שליטה רבה יותר וביטחון. (לא לכל ילד זה מתאים, וכנראה שרק אתם תדעו איך והאם זה יעבוד אצל הילד שלכם). בכל מקרה, אם הפחד ממשיך, אפשר להיענות לזמן מה (בגבולות הסביר), ולשהות לצד מיטתו כאשר הוא מתעורר, כמו שאת כבר עושה. ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו, והעניינים נרגעים. אם לא, התייעצו שוב. בברכה ליאת

שלום, יש לי בן כמעט בן 7 , לאחרונה בסיטואציות שונות בהן הוא כועס הוא אומר לי אמירות נוראיות כגון: "הלוואי ואני אמות" , "הלוואי ולא הייתי קיים". האם עליי להתעלם מאמירות אלו? או להגיב ? ואם כן איך להגיב? בני הוא בד"כ ילד רגוע, הוא בכיתה א , אני כרגע בודקת בעיית "קשב וריכוז" , גם הבטחון שלו מעט ירוד. תודה.

שלום ליאת, ברוב הגדול של המקרים, אמירות כאלה אינן משקפות כוונה אובדנית ממשית, אלא ניסיון לתקשר את המצוקה באופן דרמטי, ולגייס את תשומת הלב המיידית של הסביבה. בעיני, לא נכון להתעלם מהאמירות הללו, שכן המצוקה שמאחריהן אמיתית וכואבת מאד. התגובה - לתפיסתי - צריכה להיות רצינית וישירה, וממוקדת בקושי (ולאו דווקא בדיבור על המוות). תוכלי לומר משהו כמו "אוי, אם אתה מרגיש שאתה רוצה למות, בטח נורא קשה לך עכשיו. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך". או "אני רואה שאתה נורא כועס, וזאת באמת תחושה נוראית. גם לי זה קורה לפעמים, ואני מרגישה שהחיים קשים לי. אבל בסוף מתגברים, וההרגשה הקשה עוברת. יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי שיהיה לך יותר קל?". זכרי שדיבורים 'מקצינים' באים לעיתים קרובות מול התחושה (לא מציאות, תחושה!) שלאף אחד לא באמת אכפת. התעלמות עלולה להגביר את החוויה הזו. מאידך, התייחסות דרמטית מדי לאיומי התאבדות עלולה להפוך אותם לנשק. לכן, כמו תמיד, נחוץ איזון ושכל ישר, וכאלה יש לנו, תודה לאל, כאימהות. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 16 לומדת בכיתה י. בזמן האחרון נראה שהיא מתרחקת ממני ואיננה רוצה בקירבתי. אני גרושה כבר זמן רב ויש לי עוד 3 ילדים נוספים. הקושי שלי מתבטא בעיקר עם ילדי גיל ההתבגרות. אני מבקשת מאוד עזרה ולו הבסיסית ביותר בהתנהלות מול ביתי- נרשמתי להדרכת הורים שתחל בעוד חודש אך בינתיים אבקש את עזרתך.

שלום רב, בקשתך - "טיפים להורות טובה" - נוגעת ללב, ומשקפת את המבוכה והבלבול שלנו כהורים, בתקופה רגישה ושברירית זו בחיי ילדינו. שמחתי לקרוא שאת מתוכננת להתחיל הדרכת הורים, שתיגע בודאי בסוגיות הפרטיות המעסיקות אתכם כמשפחה. הטיפ הכי חשוב שאוכל לתת לך כרגע, זה לאסוף את מרב המידע הנוגע לגיל ההתבגרות, למאפיינים הפיזיולוגיים, הרגשיים, החברתיים והקוגניטיביים שלו, ולהשפעותיהם על הנער המתבגר ומשפחתו. רציתי לשלוח לך לינקים למאמרים טובים הנמצאים בשפע ברשת, אך מאחר שרבים (וטובים!) מהם נמצאים באתרים של מכונים או מטפלים פרטיים, לא אוכל להעלותם לכאן. אני מציעה לך להיכנס לגוגל, להקליד "גיל ההתבגרות", וליהנות משפע המאמרים והטיפים בנושא (שודאי לא אוכל להקיף כאן). ועוד טיפ קטן - כשהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, יש טעם לחזור ולעדכן את עמדותינו וגישותינו החינוכיות, ולהתאימן לתנאים המשתנים. עלינו לזכור שהילדים כבר אינם 'ילדים', הצרכים שלהם השתנו, ועלינו להשתנות בהתאם. ניסיונות להתבצר בעמדות ובכללים הישנים עלולים להביא אותנו לעימותים בלתי פוסקים ולקלקול היחסים. בקיצור - יש עבודה! בהצלחה ליאת

יש לי בת בת 4 . לאחרונה היא נוהגת להתייחס, לעתים קרובות, לחברה דמיונית שלה, שהיא המציאה ואף העניקה לה שם. היא מרבה להשתמש בה כדי לנמק מעשים לא ראויים, או כדי לקבל החלטות באומץ וללא פחד מהתנגדות, בשל ההסתתרות אחר הדמות הדמיונית החזקה והמשפיעה.נראה שדמות דמיונית זו מתפקדת כמוקד שליטה חיצוני של בתי. הדמות הדמיונית היא הקובעת. היא המחליטה. מה עושים עם תופעה כזו ? כיצד מתייחסים ? האם צריך לאבחן משהו ? לטפל ? אודה על תשובתך.

שלום נירה, התופעה שאת מתארת נפוצה מאד בילדות, וכשלעצמה, אין בה שום דבר מדאיג. אני מבקשת להפנות אותך לתשובה מעט יותר מפורטת שנתתי כאן בעבר בהמשך לתכתובת דומה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-22073#message-22073 אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת ליאת

שלום, אני ובעלי עומדים להיפרד. יש לנו 2 ילדים בני 10 ו- 7. בעלי ישהה בחו"ל במסגרת תפקידו במהלך השנה הקרובה ויגיע לביקורים אחת לכמה חודשים. כיצד עלינו לבשר זאת לילדים? הם אמורים כעת להתמודד עם הבשורה על פרידת הוריהם וכן עם העדרו של אביהם. באופן עקרוני היינו אמורים להצטרף אליו לשהייה בחו"ל ובשל המצב אני אגדל אותם לבד בארץ בשנה הקרובה. מצב קשה, מה עושים? מה אומרים לילדים? תודה מראש!

שלום שירן, אכן קשה ולא נעים, אך זו המציאות שלכם, ואיתה ייאלצו הילדים ללמוד להתמודד. אני נוטה להאמין כי אין צורך ואין טעם להסתיר מילדים את האמת, בעיקר במצבים בהם ממילא ייחשפו לתוצאותיה. במקרה של ילדים צעירים, רצוי להישאר ענייניים, ולהעביר את המסר בפשטות תוך היצמדות לעובדות של ה'כאן ועכשיו'. לא מוכרחים לפרוש אופק הרחק קדימה, ולדבר על מה שיהיה, אולי, בעתיד. היצמדו למידע החיוני והפשוט ("אבא ואני החלטנו להיפרד... לא נוכל לנסוע יחד לחו"ל כפי שתכננו.... אנחנו נגור פה, ואבא יסע, ויבקר אותנו מדי פעם... זה יהיה לנו קצת קשה בהתחלה, אבל אנחנו נהיה בסדר."). חשוב מאד מאד להטות אוזן למה שהילדים שואלים. לעיתים קרובות הם מוטרדים ופוחדים מדברים שאינם מטרידים או מפחידים אותנו, המבוגרים, וחשוב להיות מודעים לכך. הקשיבו להם, והשתדלו להשיב להם בכנות. מותר לנו לומר גם משהו כמו "אני עוד לא יודעת, כרגע, אבל אני בטוחה שיימצא פיתרון. אבא ואני ממשיכים לשמור עליכם ולדאוג לכם, ואתם תהיו בסדר". שולחת לך כוחות ועידוד, ותקווה שאכן יהיה בסדר. זה בודאי לא הולך להיות קל. חזקי ואמצי ליאת

אביהם של 2 ילדי עזב את הארץ מספר חודשים לאחר גירושינו.מאז אני מגדלת אותם לבד אך הוא בא לבקר הרבה מאוד ומדבר איתם בטלפון ובסקייפ כמעט כל יום. הילדים היו אז בני 8 ו-11. אמרנו להם את האמת הפשוטה ובלי כל התוספות שאינן מעניינות אותם. הם מתגעגעים אליו מאוד וזה קשה אבל הם מתפקדים מצויין ומאושרים.

בני בכתה ו, מתלונן על קושי חברתי. הוא מרגיש בודד חברתית. יש לציין שמבחינה לימודית הוא תלמיד טוב, המחנכות שלו במשך השנים מאד אהבו אותו וגם בקרב הילדים חושבים, לדבריו שהוא חכם. לדבריו, ילדים בכתה מציקים לו שהוא "ילד טוב מדי" וחנון, כי הוא לא אוהב להתנהג בהתנהגויות גסות מתריסות של גיל ההתבגרות ושומר על כללים (כמו לעבור כביש במעבר חציה או ברמזור ירוק, למחזר בקבוקים וכו'). כמו כן, מציקים לו כי הוא בעל מבנה שמנמן ובגיל הזה יש לו שדיים גדולים יחסית לבן (זה לא בפרופורציה ליתר גופו, שהוא מלא אבל לא שמן מאד) הוא ילד רגיש ולוקח את הדברים ללב ואני משוחחת איתו על זה אבל הייתי רוצה עצה איך לעזור לו בצורה הכי טובה. התיעצתי עם רופא הילדים, אשר אינו חושב שיש צורך לבדוק שום דבר, כי בד"כ הדברים האלה מסתדרים לאחר גיל ההתבגרות. הוא גם מנסה לשמור דיאטה ולעשות ספורט . אני יודעת שיש טיפול ניתוחי אבל בד"כ לא עושים זאת בגיל כזה. יש לו שני חברים אבל אחד מאד סגור והשני סובל מADD והם התקרבו בעקבות זה שבני עזר לו להתארגן בכתה וכתוצאה מזה הילדים היותר "מקובלים" בכתה, שהיו לועגים לילד הזה, התרחקו מבני וכעת הוא מקוטלג כילד פחות מקובל. הייתי גם רוצה לדעת מה דעתך לגבי PIRSING ועגילים, אשר בני ביקש לאחרונה לעשות, כי הוא חושב שאולי זה יעשה אותו יותר COOL?

שלום תמי, אתחיל מהסוף. כאשר ילד עם קשיים חברתיים סובל גם מעודף משקל או מפגם אסתטי כלשהו, "נוח" לנו לייחס את הקושי לבעיה החיצונית. לעיתים רחוקות השינוי החיצוני מביא איתו שינוי בסטטוס החברתי, ולכן אני בספק עם פירסינג הוא הפיתרון. בדר"כ השינוי המשמעותי יותר הוא (מה לעשות) זה שבא מבפנים, הנוגע לתפיסות העצמיות של הילד, לחוויה שלו את עצמו כמוצלח, כשיר, מוכשר, אהוב, ראוי ובעל ערך. יש ילדים טובים וחכמים, חסרי מזל, הנדחקים לשוליים החברתיים בביה"ס היסודי, עם או בלי קשר לחיצוניות שלהם (ממש כשם שאחרים נהנים מסטטוס גבוה, עם או בלי קשר לחיצוניות שלהם). הבשורה הטובה היא, שבחטיבה ובתיכון הערכים וסדרי העדיפויות שלנו מתעדכנים, ותכונות כמו חכמה, טוב לב, התחשבות ונכונות לעזור מקבלות התייחסות חדשה. עד שזה יקרה, ובנך יזכה להערכה רבה יותר, אני מציעה לעשות הכל כדי לחזקו מבית, לעודד אותו למצויינות אקדמית ולכל מה שיכול לתרום לחוייה של מוצלחות וערך. עודדי אותו ליזום ולחזק מערכות יחסים גם עם ילדים שאינם ב'צמרת', וליהנות מחברתם של מי שמקבלים אותו כפי שהוא. בהצלחה ליאת

שלום רב, הבת שלי בת שנה ו4, ביום העצמאות לקחנו אותה לבמות לראטות זיקוקים היא פחדה עצמה עיניים חזק וחיבקה חזק את אבא שלי אז מיהרנו לצאת משם לכיוון הבית הלכנו ממש מהר אולי גם זה השפיע, היא לא פתחה את העיניים ולא הרימה את הראש מהכתף של אבא שלה שהרים אותה על הידיים כל הדרךוגם שהרימה את הראש העיניים שלה היו סגורות חזק עד הבית כמעט שישבנו איתה על ספסל ושרנו לה ואחרי זה לקחנו אותה לגן שעשועים לנדנדה ובבית ראינו ביחד קלטת של שירים שהיא אוהבת זה היה מלחיץ נורא שכבר בדרך הביתה שכבר התחלתי לבכות כמובן שהיא לא ראתה מאז שהיא רואה אנשים חדשים נגיד שהיא לא מכירה או לא מחבבת היא סוגרת את העיניים חזק כאילו עושה פרצוף כזה - לא מתחבאת או משהו רק פרצוף מלחיץ כזה וגם היום שאחי ירד איתה לעשות טיול למטה אצלנו בחניה בבניין נשרפו המנורות אז חשוך ושוב היא חיבקה אותו חזק שהייתה על הידיים ועצמה עיניים חזק האם יש לי סיבה לדאגה? ממה נובעת ההתנהגות הזאת? יש משהו שאני יכולה לעשות או צריכה??למי לפנות? אני ממש מוטרדת מהעיניין הזה,ונורא לחוצה חוץ מזה הילדה בריאה, שמחה, חכמה מאוד, מפותחת לגילה ואין שום בעיות אחרות, בבקשה תגיבו

שירני בוקר טוב חג העצמאות הינו חג שהרבה מאוד ילדים "סובלים" ממנו . ילדתך נמצאת בגיל שעדיין אינה יכולה להבין את משמעות החג כמובן אך גם בשלב בו עודף גרויים חזקים נעשה מפחיד עקב אי יכולתה בגיל זה, לסנן ולהבין את כל מה שהיא רואה, שומעת, מריחה ומרגישה. המון האדם, הצפיפות הרעש, אינם קלים לעיבוד בגיל זה. כמו כן רעש הזיקוקים הינו מפחיד ביותר עד כדי טראומטי במקרים מסויימים לפעוטות. עצימת העיניים של ביתך היא טבעית ונורמאלית לדעתי. ילדים בגיל זה חווים את הניתוק ממקור הרעש, או הפחד ע"י עצימת העיניים, "אני לא רואה אותכם אז גם אתם לא רואים אותי ולא תוכלו להפחיד אותי"."אני לא רואה אותכם, משמע אתם לא קיימים". אני לא חושבת שיש מקום להילחץ מתגובה זו. עשיתם נכון כאשר הרחקתם אותה ממקור הפחד ועכשיו תנו לה תמיכה וביטחוןכדי להחזיר את החיים למסלולם, כפי שתארת שאתם עושים. בברכה אריאלה

שלום שירן, אני מסכימה מאד עם מה שכתבה לך אריאלה (תודה, אריאלה, תבואי כל יום... :-)) ברצוני לחדד משהו נוסף. ניסיתי לתאר לעצמי את המנוסה המבוהלת שלכם מאתר הזיקוקים, כאשר את בוכה, ואז, כולכם מנסים למחוק את הזעזוע באמצעות פעולות משונות כמו גן שעשועים באמצע הלילה, הפעלת קלטת, וכ', וחשבתי לעצמי האם כל הניסיונות הללו אכן השיגו את מטרתם, או שמא הגבירו את הלחץ. לא ברור. ברצוני להדגיש שוב, שאנחנו ההורים אחראיים במידה רבה לאופן בו ילדינו חווים את העולם כמסוכן ומאיים, או ידידותי ונינוח. גם אם הילדה נחשפה לזמן מה ל'בומים' החזקים של הזיקוקים (שאכן מפחידים מאד ילדים רבים), תגובה רגועה ושקטה של ההורים יכולה למתן את עוצמת התגובה הרגשית של הילדה. כאשר אנחנו מגיבים ב"עשיית-יתר" (over doing), בבהלה, אשמה, בכי, או אפילו ניסיונות עצומים להרגיע, הילדים שלנו מפרשים את המצב כחמור ומסוכן יותר ממה שהוא באמת, מה שעלול להחריף את תגובותיהם. כרגע, גם אני מצטרפת להמלצתה של אריאלה, ומציעה להירגע ולעבור לנו?ח... בשמחות ליאת

אני מאוד מתלבטת איך עלי לנהוג עם בני בן ה-14. לפני כ 3 שנים נפרדנו-אביו ואני ובני קיבל זאת מאוד קשה. בתחילה היה חשוף להשמצות של אביו נגדי ולהסתה קשה והזדהה עם אביו. בתקופה זו מאוד כעס עלי, הפסיק ללמוד והפנה אלי כעס.בחודשים האחרונים אני מוכן לבקר את אביו, והוא נתון למצבי רוח משתנים. לפעמים רגוע ,נינוח ומשתף ולפעמים סגור . רוב הזמן מעדיף לצפות בטלויזיה במקום לצאת לעיסוקים מחוץ לבית. לאחרונה מסרב ללכת לבית הספר, כועס ואינו מדבר עמי, ער בלילות וישן בימים ומזניח את עצמו ואת סביבתו. אני מודאגת ואני יודעת איך להתנהל איתו. כשאני פונה אליו אינו עונה או שעונה בכעס. אשמח אם תכוונו אותי- מה עלי לעשות? תודה:ס.מ

שלום רב, לתחושתי, בנך נתון במצוקה כבר זמן רב, ולא ציינת האם הוא קיבל בעבר עזרה כלשהי. ילדי גירושין מוגדרים כקבוצת סיכון, וכדי להפחית את הסיכונים לבעיות רגשיות וקשיי תפקוד, חשוב שתהיה להם (גם אחרי הגירושין) מסגרת משפחתית יציבה ככל האפשר ודמויות הוריות סמכותיות ונוסכות ביטחון. יתכן שמצבי הרוח המשתנים וההזנחה שאת מתארת הם חלק מסערות הגיל הנורמטיביות, ובכל זאת, לאור מה שתיארת כרקע, זה מעורר דאגה. אני ממליצה לפנות ליועצת ביה"ס, ולבקש את סיועה כהתערבות 'טיפולית' ראשונית. במקביל, הייתי עושה מאמץ להיעזר בפסיכולוג קליני של ילדים ונוער, שיוכל לתת מענה רגשי לילד שלך, ולצד זה להדריך אותך ואת אביו של הילד כיצד לזנוח את המאבקים והכעסים ההדדיים, ולשתף פעולה לטובת הבן. עד אז, נסי להימנע מרחמים, ולעמוד על כך שבנך יגיע באופן סדיר לביה"ס. נצלי את הרגעים בהם הוא נינוח ו'תקשורתי', והביעי את דאגתך הכנה באוזניו. גלי נכונות לתמוך ולסייע באופן הנכון לו, אך הדגישי שלא תסכימי לעמוד מנגד ולראות אותו נשמט. עם או בלי קשר לנסיבות הפרטיות שלכם, אני ממליצה לך מאד להיעזר בספרות הענפה הקיימת כיום בנושא תקשורת עם מתבגרים, גם כדי להבין את מה שעובר עליו וגם כדי לעדכן את דפוסי התקשורת ביניכם, כך שיתאימו לסטטוס החדש שלו כמתבגר. בהצלחה ליאת

בתי בת חצי שנה אמורה להכניס אותה למשפחתון שבה מטפלת אחת עם 5 ילדים בני שנה עד שנתיים.כולם הולכים, זה עד ספטמבר ואז נשארת רק ילדה אחת בת שנה (היא יכולה לקבל עוד 3 ,מקסימום 5 ילדים) הם 6 זמנית עד ספטמבר. מעבר לחשש שלי שהילדים יעלו עליה כשהיא שוכבת על השטיח אני חוששת שלא תקבל מספיק תשומת לב . האופציה השנייה היא לתת לאימי לשמור פעמיים בשבוע, לחמתי עוד פעם או פעמיים ויום או יומיים למטפלת, עד ספטמבר. בספטמבר תכנס באופן מלא למטפלת. יש לציין שבכל מקרה באוגוסט היא עובדת רק שבוע. מה לעשות?

ליאת שלום התלבטותך הינה מובנת מאוד. להיפרד מתינוקת בת חצי שנה למשך יום שלם זה מאוד קשה, על אחת כמה וכמה כאשר לא בטוחים מה נכון לעשות ומה לא. לדעתי ומנסיוני נראה לי נכון יותר להשאיר אותה עד ספטמבר במסגרת הטיפול האישי (סבתות, מטפלת..) ולהכניס אותה רק בספטמבר למסגרת של גן/ משפחתון. כמו כן נראה לי שחשוב מאוד לראות שגילאי הילדים יהיו קרובים וכן שיהיו מספר אנשי צוות. לטעמי תינוקת יחידה בת חצי שנה עם ילדים בני שנה- שנתיים זה לא דבר כל כך מומלץ, לאור זה שיש רק מטפלת אחת. תינוקת בת חצי שנה עדיין צריכה שיאכילו אותה על הידיים, שיקדישו לה יותר תשומת לב וכאשר יש רק מטפלת אחת זה בלתי אפשרי לעשות זאת. במקרה שתארת נראה לי שכל הילדים יצאו מופסדים, הן הגדולים והן התינוקת שלך. בברכה אריאה

שלום ליאת, מסכימה עם כל מילה שכתבה לך אריאלה (המאד מקצועית ומנוסה בעצמה!). גם בעיני סבתות עדיפות על מסגרת שאינה מתאימה משום בחינה. כרגע בתך זקוקה לטיפול ותשומת לב מלאים, והתכנים המעסיקים ילדים בני שנה וחצי ושנתיים אינם רלוונטיים לגביה כלל וכלל. בברכה ליאת

שלום ליאת, אתמול קראו לי לגן והודיעו לי שילד מהגן(שהוא בן גילה, הם בני חמש וחצי) נגע לה באיבר המין. אני דיברתי איתה והיא אמרה שזה כבר קרה הרבה פעמים. רציתי לציין שהוא לא הוריד לה את המכנסיים או משהו בסגנון. היא מבינה שזה לא משהו שמותר אבל נראה שהיא לא לקחה את זה קשה מידי. אני צריכה לציין שאתמול כשקראו לי לילדה ברח פיפי במכנסיים והיא טוענת שזה בגלל שהיא התאפקה הרבה זמן. אני גם זוכרת שלפני שבועיים שלושה מתוך שינה היא מלמלה "אל תיגע לי באיבר מין". הילדה בעיקרון ילדה שמחה היא שמחה ללכת לגן. האם את חושבת שאני צריכה ללכת לבדוק עד כמה זה השפיעה עליה.

שלום דנה, משחקים "מן הסוג האסור" שאת מתארת הם חלק מסקרנות ילדית, ואנו נתקלים בהם הרבה בגני ילדים. כמו שזה נראה כרגע, ובהסתמך על מה שאת מספרת כאן, איני רואה צורך בפעולות נוספות, מלבד חיזוק המסר הקורא לשמירה על הגבולות, ועל פרטיותם של איברי גופה האינטימיים. בברכה ליאת

שלום החבר שלי כבן עשרים ושש כותבת בפורום הזה בתור צעירה לכשלעצמה. בחור מכונן יש בו הכול ואני מאוד אוהבת אותו אנחנו רק 3 חודשים בייחד, לאחרונה הוא התחיל לפתוח בפני קלפים מה זאת אומרת? הוא גילה לי שיום אחד נכנס לפורום אנטרנטי בחרדה חברתית בטעות-וגילה שכל מה שכתוב שם פתאום נכון על עצמו-מה שאני מכחישה כמובן,הבן אדם פתאום מתחיל לפתח לי שהוא חרד חברתית שהוא אספרגר שהוא אישיות תלותית שהוא היפוכונדר וסכיזופרן ובקיצור אל תשאלי ד:ר מה הוא עושה לי,אני מאוהבת בו חזק והוא גורם לי כאב במצב הזה,יש לי הרגשה שהחברה הקודמת שזרקה אותו השאירה לו ממש מועקה עמוקה ואז הוא התחיל לחפש פתאום סיבות וכל מיי אחרים והגיע לזה אני לא יודעת איך להוציא את זה ממנו-בחור חתיך וחכם וחרוץ ובעל מקצוע ובעל הכול..אין כמוהו אני מאוד אוהבת אותו שייה לי בריא הוא מתוק אבל אני מתקשה להוציא את זה ממנו אז מה עושים דר?אני סטודנטית בראשית דרכי -רפואה-צריכה להצליח-הבחור הוא חלק מהחיים שלי כרגע במערכת יחסים וזה מפריע לי,ניסיתי לדבר איתו-הוא מודע לבעיה ואומר אני אשתנה אך כל שניה מזכיר לי אפילו בצחוקים כמה הוא אספרגר כמה הוא ח"ח וכל מיני אחרים-הוא כל הזמן כל היום פאסימיות והומור שחור ומה יקרה אם אשתו תזרוק אותו עם ילדה ומה יקרה אם כולם ישנאו אותו ומה יקרה אפ ככה ומה יקרה אם ככה שתבין שבכלל הוא לא קרוב חלילה לקשקושים האלה הוא לא מוכן ללכת לשירות פסיכולוגי כי אין לי כסף כסטודנט אני לא יודעת מה לעשות אני תלמידה מצטיינת-מצד אחד מתה עליו מצד שני לא רוצה לפגוע בלימודים מה אני עושה איתו? דר אנא עידוד בבקשה תגיד משהו טוב אורנית תודה רבה

שלום רב, אם את חושבת שהחבר שלך בסדר גמור ומדבר שטויות, המליצי לו על פניה לטיפול, כדי שיפתור את בעיותיו עם עצמו, ושחררי את עצמך מהצורך "להוציא אותו מזה". אם, לעומת זאת, משהו בהתנהגותו מדאיג אותך ומעורר בך ספקות לגבי עתידכם המשותף, תוכלי להתנות את המשך הקשר (לפחות בינך לבינך) בבירור מצבו הנפשי עד תום. למיטב זיכרוני, הקשר שלכם עוד בחיתוליו, ולכן תוכלי לתת לעצמך (ולכם) עוד זמן, ולבחון את יחסיכם בהמשך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום הבחור איננו עושה שטויות-הוא בחור רגיל לכלל דבר-חכם,חרוץ,יפה תואר,יש בו הכול,עוזר לאנשים מקסים פשוט מקסים רק כל הזמן מדבר על אספרגר חרדה חברתית היפוכונדריה סכיזופרניה פארנויה וכל מיני שטויו תשאנ יבטוחה שאין ל וואינו -הוא קרא את זה יו םאחד באנטרנט כי הוא איש מחשבים ולרגע כל מה שקרה החל מאמין לו והוא לא יוצא מזה הוא לא רוצה גם טיפול הוא שומע קלטות של איזה פסיכולוג אמריקאי אבל לא ממש שם עליהם תמיד, מה עושים? תודה רבה אני

שלום ותודה על העזרה, בני בן חמש וחצי, ככל הנראה עם בעית ויסות תחושתי. מאוד מאוד מתרגש כאשר באים חברים בדרך כלל בתחילת המפגש ולכן לעיתים מגיב בתנועתיות מוגזמת קצת חוסר כבוד למרחב של החבר .. אנו מנסים להפוך מפגשים אלה לתדירים (אחת לשבוע) על מנת שזה יהפוך להרגל. איך את מציעה להתמודד בזמן "ההתרגשות" ובכלל? תודה רבה

היי שוב, שרון, גם פריצה למרחב של האחר היא, באופן כלשהו, קושי בהבנת הכללים החברתיים, ולכן, מעבר לניסיונות שלכם 'לשחוק' את ההתרגשות, אני מציעה להתייעץ עם גורם התפתחותי כלשהו, שיוכל להעריך האם להסתפק בהדרכת הורים, או בקידום אקטיבי יותר של הילד בעזרת איש מקצוע. כשתגיעו לאבחון סביב הוויסות התחושתי, העלו גם את השאלות התקשורתיות. זכרו שהתערבויות מוקדמות יכולות למנוע חסכים תפקודיים, גם מהבחינה החברתית. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 5 וחצי בגן חובה. ילד חכם ונבון בצורה יוצאת מהרגיל, מאוד אוהב תחומי ידע שונים ובעל זיכרון מרשים. לדעתנו הוא סובל מתת ויסות תחושתי (צריך מגע חזק, ואף מגעו לעיתים חזק גמלוני מעט) - אנו לפני אבחון בנושא זה אך הגננת חושבת גם כי יתכן קושי. ילד מאוד חברותי ומאוד אוהב חברה משחק עם מספר חברים שבאים אליו והוא הולך אליהם רציתי להתייעץ בעניין מסוים הגננת טוענת כי לפעמים הוא לא מבין מה "מתאים" כך למשל היא נתנה דוגמא לפיה ביקש מקבוצת בנות בכיתה ג' לשחק איתם בבניה של בית בובות ונעלב כאשר סירבו. אני מודה שאנו תמיד מעודדים את ילדינו להתנסות בסוגים שונים של משחק ומאפשרים לו לנסות לחבור למי שמעניין אותו. האם יש לדעתך משהו מטריד בכך?

שלום שרון, הבנה של הקונבנציות החברתיות וכללי ההתנהגות נבנית בהדרגה עם הגיל וההתנסויות החברתיות. יש ילדים שמתקשים בהפנמת הכללים, ויש כאלה המתקשים ביישום שלהם בצורה מותאמת. גננות, מהיותן חשופות לקבוצות ילדים גדולות, מצליחות לאתר חריגויות בשלבים די מוקדמים ולהתריע עליהן עוד לפני שנוצרים פערים גדולים מדי. קשה להעריך מכאן אם יש משהו מטריד בהתנהגותו (הדוגמא שנתת באמת לא נשמעת מדאיגה במיוחד), ולכן עדיף להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולקבל ממנה הערכה והנחייה לגבי ההמשך. בהצלחה ליאת

אני עוסית חדשה בתפקידי, והנה נתקלתי באב אלמן אשר נישא בשנית והתגרש. כיום יש לו ילדים בני 14,15. הוא איננו מסוגל לדאוג להם פיזית ונפשית. מתקשה להציב להם גבולות ובעיקר בתחום בי"ס- יוצא מוקדם לעבודה ובניו נשארים בבית. ביה"ס מעורב אך כל ניסיון שלי לשדל את הילדים לטיפול פסיכולוגי לא צלח. לאב היו חוויות ילדות קשות מאז היה בבית הספר והוא אינו מאמין במסגרת הזאת. גם פנימייה מאוד בעייתית לתלמידים שכבר חוו מעברים מסוגים שונים. מה לעשות עם האב והילדים?

שלום, אני ממליצה לך להיעזר בעו"ס מנוסה יותר, ולקבל הדרכה. השאלה שלך ("מה לעשות עם האב והילדים?") היא שאלה כללית מאד, וייתכנו ערוצי התערבות שונים, הנגזרים ממערך המשאבים של המשפחה, ממצב הילדים, וממידת זמינותם של מעגלי התמיכה בחייהם. לפעמים אפרש לעזור, חלקית, מתוך כבוד גם להתנגדותו של האב, ולפעמים אין ברירה אלא לפעול מכוח החוק והסמכות של גורמי הרווחה. הכל מאד תלוי בנסיבות, ומאחר ואלה אינן מוכרות לי, קשה לי לסייע מכאן. מחזקת אותך ליאת

בני לומד בכיתה ט. בשנה שעברה בחופשת עצמאות הוא חווה אירוע טראומטי: הוא שיחק עם מס' חברים כדורגל, וניגשה אליהם קבוצת ילדים בני גילם ויותר מהם בשנה, אחד מהם נתן לבני אגרוף חזק בפנים וגרם לשבירת אפו ולארובת העין. בני היה מאושפז בבית חולים במשך שבוע ולאחר מכן נח בביתו שבוע. פתחנו תיק במשטרה לאותו תלמיד שבהמשך מתברר כי הוא עבר ללמוד בבית הספר של בני. לאורך השנה הנוכחית בני מספר כי מידי פעם, לעיתים רחוקות היה נזכר לפני השינה בפניו של התוקף ומשחזר את האגרוף. ביומיים האחרונים הוא החל לשאול את עצמו שאלות כמו: מדוע זה קרה לי? מה עשיתי לא בסדר? איך יכולתי למנוע זאת? תחושות קשות של חוסר צדק בעולם ומאידך, אוזלת יד לשנות את המצב, או לפחות למנוע אותו מלכתחילה. בערב יום העצמאות תחושות אלה התחזקו בו והוא מספר שאין לו חשק להגיע לבית הספר, מן העדר אנרגיה ותשישות נפשית, והוא מתאר עד כמה הוא נוח להיפגע מדברים קטנים כגדולים. בערב העצמאות היה עד לקונפליקט בין חברו לבין חברתו. וכשניסה לפייס בין השניים ולא הצליח, התרחק מהם וחתך את עצמו ביד בעזרת זכוכית של בקבוק בירה. לדבריו, נזכר באירוע התראומטי שעבר, והתמלא כעס ועצבים. היום הוא מספר לי כי במעשהו זה ניסה לשים קץ לכאבו הנפשי בהמרתו לכאב פיזי. עוד מספר כי חולפות מחשבות בראשו לפגוע בעצמו והו מוטרד מכך מאוד, אך הוא יודע שאיננו יפגע בעצמו. במעשיו ביטא תחושת תסכול ומצוקה. הוא מספר כי לעיתים הוא פוגש את הפוגע בבית הספר, אך הם רק מחליפים מבטים ולא משוחחים. מה לעשות? בני סיפר לי כי הוא זקוק לעזרה. מה לעשות?

שלום, השימוש בפגיעה עצמית כדרך להתמודד עם תחושות תסכול ומצוקה מאפיינת אנשים המתקשים לווסת ביעילות את רגשותיהם, ויש טיפול פסיכולוגי שיכול לסייע בדיוק בבעיה זו. מדובר בטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), המשלב טיפול רגשי פרטני עם למידת מיומנויות יעילות לוויסות רגשי ועמידות במצוקה. אם תרצי עזרה בהפנייה למטפל באזורכם, כתבי לי למייל האישי ([email protected]) ואנסה לעזור. בהצלחה ליאת

בני סיפר את המקרה ליועצת בית הספר וזו הזמינה אותי לשיחה והיפנתה אותי למיון נוער בסביבתי. האם המקרה כ"כ דחוף ומצריך מיון. מה בינתיים? כיצד אוכל להקל על תחושות בני, חוסר צדק והגינות-מדוע הוא נפגע ללא עוול בכפיו, ולשאלתו : מה יקרה אם ייתקל שוב במקרה אחר של חוסר צדק, ואלימות כלפיו ללא הצדקה. כמו כן: מה עם התחושה שלו שכל אימת שהוא מתראה עם התוקף בבית הספר הוא נזכר באירוע?

היי שוב, את צודקת. החיים יכולים להיות לפעמים מאד לא הוגנים, וילדינו עלולים להיתקל במצבים מאיימים ומסוכנים. דווקא בשל כך, חשוב לצייד אותם בכלים שיסייעו להם להימנע מפגיעה, או (אם כבר נפגעו) להתגבר עליה בהצלחה. ההפנייה למיון נוער מוצדקת, כי היסטוריה של פגיעה עצמית היא אות אזהרה. גם אם אין מאחורי המעשה כוונה אובדנית, חיתוך בעזרת זכוכית או חפץ חד עלול להסתיים באסון, וחשוב מאד לעצור את זה בזמן. לא תמיד יש לנו שליטה מלאה על אופי הפגיעה העצמית (יש מתבגרים שיכולים לחתוך את עצמם, ויש כאלה שיפיגו את הכאב באמצעים הרסניים אחרים כמו סמים, אלכוהול, או התנהגויות מסוכנות אחרות). העובדה שבנך שב ונזכר בטראומה, ומתקשה להתמודד איתה גם לאחר שנה, מחזקת את הצורך לפנות ולקבל עזרה, ויפה שעה אחת קודם. אני מחזקת אותך, וממליצה לך להתגייס לתהליך למען בנך. בברכה ליאת

התגרשתי לפני 3 שנים וחזרתי לשאת את שם נעורי. הילדים חיים איתי כי אביהם עזב את הארץ אחרי הגירושין ומתגורר בחו"ל. הוא מקפיד לבקר אותם בשבתות אחת ל-3 שבועות. אני מעוניינת להוסיף לילדים את שם משפחתי לצד שם משפחת אביהם. האם שינוי כזה עלול לפגוע בהם?

שלום, הוספת שם משפחה נוסף - כשלעצמה - אינה אמורה לפגוע בילדים, אלא אם הצעד הזה הוא תוצאה של כוונה או מוטיבציה שלך לפגוע באופן כלשהו באביהם. במצב הרגיל, ילדים נושאים את שם משפחתו של אביהם, ולכן כל חריגה מהנוהג נושאת איתה משמעות כלשהי שבמוקדם או במאוחר הילדים יצטרכו להתמודד עמה. אחרי שתבררי עם עצמך באומץ מה המוטיבציה האמיתית מאחורי המעשה, תוכלי לבחון את השלכותיו על ילדייך. אם המטרה שלך טהורה ותמימה, והיא תוצג ככזו לילדים ולאביהם, איני רואה בכך נזק, לבד אולי מסוג של סרבול. בברכה ליאת

אני מתנצל אם לא הגעתי למקום הנכון אשמח להפניה להיכן לשאול:יש לי תאומים בנים בני 11.לאחרונה אחד מהם נוגע בשני באיבר המין והשני מודה שהוא נהנה מזה.הם מחזיקים ידיים הרבה וגם לפני השינה.הם ישנים בחדר אחד,בית קטן.יש שעות שהם לבד בחופשות של בית הספר ועד שאנחנו מגיעים הבייתה ואנחנו לא יודעים מה קורה שם.האם זה סקרנות?תופעה חולפת?אולי אחד מהם הוא הומו?אשמח לייעוץ.תודה.

שלום ניסים, פעילות/הטרדה מינית בין אחאים עלולה להתרחש לפעמים כתוצאה של גורמים מגורמים שונים, לפעמים גם כחלק מתחושות בדידות והזנחה. איני אומרת זאת - חלילה - כהאשמה, אלא בהתייחס לכך שציינת שהם נמצאים זמן משמעותי לבדם. מאימתי שגיליתם את ההתנהגות הזו, ולמרות המבוכה או החרדה שהדבר מעורר בכם, עליכם לשוחח עם הילדים ולהבהיר להם באופן חד משמעי שאינכם יכולים להרשות זאת, ושאין לגעת באיברי המין של אדם אחר, גם אם זה אחיך התאום. הסבירו שגם אם מדובר במגע נעים, הוא אסור ופסול, ושאתם מבקשים מהם לכבד זאת. הדאגה סביב נטיותיו המיניות האפשריות של אחד הבנים נראית כרגע כדאגה שולית למדי, ומדאיגה הרבה פחות מהאפשרות שנרקמים כאן יחסי ניצול הדדי או קרבה לא תואמת ביניהם. אם אתם ממשיכים להיות מודאגים, אל תשאירו אותם ללא השגחה, והזמינו בייביסיטר כאשר אתם נעדרים לזמן ממושך מהבית. בברכה ליאת

הי, בני בן שנה ו-3 חודשים. לאחרונה התחילו לו התקפי זעם במינון יותר ויותר גבוה. כל פעם שנותנים לו משהו אחר כך הוא צורח ובוכה כמה דקות אח"כ ולוקח לו טיפה זמן להרגע. כשבאים לתת לו לאכול ((אוכל/בקבוק) הוא צורח בביס הראשון או בהכנסת הבקבוק , צורח כשהוא מסיים. בקיצור כמעט כל אירוע מלווה בצרחות. (גם החתלות....) יש לציין שבנוכחות האם הוא מרשה לעצמו יותר לצרוח ויותר דורש ידיים וכיו"ב. מה עושים? האם זו פאזה טבעית? האם צריך לעשות משהו מנגד?

שלום אופיר, התיאור שלך כללי מאד, ויכול להיות קשור למגוון מצבים. קשה לי להעריך על סמך התיאור שלך במה מדובר, והאם התופעה נורמטיבית. הצרחות בהקשרים שהזכרת יכולות לרמוז על סוג של רגישות תחושתית, זמנית או מתמשכת, או על מתח כלשהו בהתנהלות ההדדית בין התינוק לאמו. אני מציעה להתייעץ עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים שלכם, ולבסס כיווני חשיבה בהתאם. עד שתגלו מה הסיבה - זכרו שנוכחות שקטה ובוטחת של ההורה משפיעה באופן דומה גם על התינוק והילד. נסו להישאר רגועים ככל האפשר, ולהכיל את הזעם והצרחות מבלי 'להתמוטט' מהם בעצמכם. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בן שש ו- 5 חודשים. עשינו אבחון אצל פסיכולוגית עקב קשיים רגשיים (למשל קושי במצבי תסכול), התנהגותיים, וחברתיים ואבחנתה היתה שיש לו דספרקציה (dcd) וקושי רגשי עקב כך. הוא מאוד חכם ויש פער בין היכולות השכליות (המעולות) ליכולות המוטוריות (בהן יש קושי רב) וזה מתסכל אותו, פוגע בבטחונו העצמי ובדימוי העצמי שלו. היא ממליצה לי להיעזר בהדרכת הורים על מנת לעזור לו לקבל את עצמו ואת החולשות שלו ולא להיות כל כך מתוסכל בגלל הקשיים המוטוריים, לעזור לו להבין שלכל אחד יש את הקושי שלו. כמו כן היא ממליצה על השתתפות הקבוצה של ילדים מצטניים - למענה ליכולות השכליות הגבוהות. רציתי לשאול את עצתך לגבי : האם לשוחח עם הילד על קשייו? איך להעלות את הבטחון העצמי שלו? הוא נוטה לראות המון טלויזיה, אני מנסה לעשות איתו יצירה בבית ובחודשים האחרונים הוא מתחמק מלעשות יצירה. לפעמים אנו משחקים אבל לרוב הוא צופה בטלויזיה ולא נענה לדרישתי להפסיק לצפות ולבוא לשחק. קשה לו גם מאוד עם כשלונות במשחקים. איך לעזור לו לפתח דימוי עצמי נכון? תודה

שלום לך, אמא מסורה, לפעמים "המסירות מן השטן" (בפאראפראזה על פתגם אחר...). אם תקראי את שתי השורות האחרונות שלך, תוכלי אולי להבין משהו ממה שקורה לכם - משחק הוא פעילות טבעית ומהנה, באמצעותה ילדים לומדים על העולם הפיזי והחברתי, לומדים על עצמם ועל יחסי הגומלין שלהם עם סביבתם. כאשר את "דורשת" מבנך להפסיק לצפות בטלוויזיה ולבוא לשחק (כפי שכתבת), את עלולה לגרום לו להחמיץ את ההנאה הפשוטה מהמשחק, ולראות בו סוג של מטלה שחייבים לעמוד בה בהצלחה. לעיתים, הורים לילדים עם קשיים או מגבלות, מייחסים (בצדק) חשיבות עצומה להצלחות והישגים בתחומי החוזק האחרים, כדי לחסוך מהילד את ההתמודדות עם המגבלות והחולשות שלו. הצורך של ההורה עולה, לעיתים קרובות, על זה של הילד, ועלול לגלוש למצבים של לחץ וכפייה. הילד שנחשף לציפיות הגבוהות של ההורה, עלול לפתח אוריינטציה של הימנעות או חרדה מפני כישלון. לכן, אני מציעה להניח לילד שלך לבחור את פעילויות היצירה והפנאי שלו ולשחק כמו כל ילד רגיל, כאשר את האימונים בתחום המוטורי מבצעים עפ"י התכנית שמתווים אנשי המקצוע. כאשר המשחק איתך (או בלעדייך) לא ייחווה כמשימת-חובה, יש סיכוי טוב יותר שהוא יגלה היענות והתלהבות. חושבת שתצליחי? ליאת

תודה על דברייך. בגלל שאני איתו בצהריים והוא היה צופה הרבה בטלויזיה, החלטתי להתעקש על הדרישה שיעסיק את עצמו ואמרתי לו שעל כל דקה שיעסיק את עצמו יקבל דקת טלויזיה. כלומר אם הוא מעסיק את עצמו רבע שעה , יראה אחר כך טלויזיה רבע שעה. כמובן לא התכוונתי שאם יעסיק את עצמו שעתיים יראה טלויזיה שעתיים כי זה נראה לי מוגזם. אז הודעתי לו שיש לו חצי שעת טלויזיה ומאוד עוזר לו להסתכל על השעון, על המחוגים. הרבה פעמים אני מניחה לו ובהחלט לא כופה עליו איזה משחק או יצירה. פשוט בעניין הטלויזיה יש לי דרישה שתהיה הגבלה על זמן הצפייה. לגבי שאלתך אם אני חושבת שאני אצליח, אני חושבת שהילד הזה הוא מאוד מניפולטיבי (כפי שגם קראתי שזה מאפיין ילדים עם דספרקציה) והמפתח להצלחה איתו זה שלהורה יהיו הכוחות לא להיכנע לדרישות המניפולטיביות של הילד, (שהילד יבין שהוא צריך לשמוע בקול ההורה ולא להיפך). צריך המון כוחות נפש. אני מצליחה איתו יותר כשיש לי יותר כוחות. אם ביום מסוים מאיזושהי סיבה אני עייפה ומותשת (בין היתר גם ממנו) - אני פחות מצליחה לגרום לו להתנהג טוב. הוא יודע לשחק אך רוצה כל הזמן שאני (או אבא שלו) אשחק איתו וזה לפעמים מתיש וגם יש לו עוד 2 אחים - אז לעתים הוא צריך להבין שאנו ההורים עסוקים עם ילד אחר... כל הזמן יש שיפור, לפעמים יש נסיגה קלה והכל תלוי בכוחות שלנו להציב את הגבולות ומאוד חשוב הטון של הדיבור - שיהיה פסקני ולא יראה חוסר בטחון של ההורה או התלבטות של ההורה לגבי הכלל שהוא אמר. תודה

ליאת שלום רב, אני נמצאת במועקה זמן רב. אתאר אותה בעיקר מהצד החברתי למרות שיש לה פנים נוספות. אני בת 19, לומדת באונברסיטה ,עתודאית אך אין לי כלל חברות. עוד מהתיכון לא היו לי כמעט וחברות ותמיד הייתי בישנית ומרוחקת. על מנת ליצור קשר היו צריכות הבנות לפנות אלי ואם היו לי חברה 2 איבדתי אותן. כיום אני במצב שאין לי אפילו חברה אחת ואני במועקה נפשית עצומה. אני מנסה לפנות לבנות כי הן לא פונות אלי מיוזמנתן מנסה ליצור קשרים אבל לא מספיק חזקה בשביל ליצור אותם אודה לך על טיפ טוב כי איני יכולה לחיות כך יותר.

שלום מירית, הטיפ הכי טוב שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע, נוגע אולי להתעקשות שלך על עצמך, ועל הסיכוי לקשר. אני נוטה להאמין שאם עד היום לא הצלחת לבסס לעצמך מערכות יחסים משמעותיות כלשהן, הרי שאת זקוקה לעזרה. את עדיין בחורה צעירה מאד, ובהחלט נמצאת בשלב בו הכל פתוח, ודברים יכולים לקרות באופן אחר מזה שהורגלת בו. היציאה לעולם שמחוץ לביה"ס התיכון (צבא או עתודה אקדמית), מזמן הזדמנויות חדשות למפגשים חברתיים רבים ומגוונים יותר. המעגלים החברתיים המתרחבים מגבירים את הסיכוי לפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים, עם שפה משותפת ועם עמדות ודעות הקרובות לאלה שלך. לפעמים, בגלל חוויות שליליות קודמות, אנשים ביישנים (או כאלה שהיו הרבה זמן בשוליים החברתיים) מתקשים להאמין שהם מעניינים, מושכים וראויים לקשר. הפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי עלולה להקשות עליהם ליזום ולשמר קשרים חברתיים, ובכך אפשר לטפל. כסטודנטית, את יכולה ליהנות ממה ששירותי הייעוץ לסטודנט מציעים. בדר"כ יש אפשרות לקבל טיפול פסיכולוגי פרטני במחיר מסובסד, ובחלק מהאוניברסיטאות גם טיפול קבוצתי לאנשים עם בעיות בהתנהלות החברתית שלהם. קיימות מסגרות נוספות (ציבוריות ופרטיות), המתמחות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי לאנשים עם חרדה חברתית, וגם בהם אפשר להיעזר. עד שתמצאי לעצמך את המסגרת הטיפולית המתאימה, אני מציעה לך להמשיך להתעקש על הניסיונות ליזום קשרים, אולי בעזרתן של מטלות אקדמאיות משותפות (עבודה משותפת, תרגום מאמרים יחד, או כל חלוקה אחרת של הנטל הלימודי). בכל אוניברסיטה ישנם גופים חברתיים ייחודיים או ייעודיים (אגודות, פרוייקטים חברתיים, תאים פוליטיים, ריקודי עם או חדרי כושר) שיכולים להיות 'מקפצה' להיכרויות נוספות. בקיצור, יש מה לעשות... בהצלחה ליאת

הי ליאת, בהמשך לעדכונים קודמים על התמודדויות שונות עם בתי בת ה 4 וחצי, ועל כך שהצלחתי לאחרונה במצבים של התפרצות מצידה ממש להחזיק אותה עד שהיא נרגעת, ואגב, זה קורה ממש אחת ל... מכיון שכשהיא אומרת לי "את חצופה" למשל, אני בדרך כלל מתרחקת ממנה וכך לא עושה מזה עניין גדול ולא פותחת מאבק כוחות. מה שקצת מטריד לאחרונה זה שבן זוגי "לוקח קשה" כל מיני דברים קטנים לדוגמא שהיא צועקת כשמתוסכלת, אומרת לו שלא רוצה אותו כעת (למשל כשקמה משינה "הפוכה" ), או כשאומרת לו "חצוף" ואז הוא לאחרונה נוקט בגישה לא מותאמת לדעתי שהוא מחזיק אותה ומדבר איתה על ההתנהגות שלה. אז אמנם נכון שהיא מנרגעת אבל אמרתי לו אחר כך שנראה לי שהוא עושה עניין מדברים קטנים ושהוא יכול פשוט להתרחק ממנה כשצועקת או לא מדברת יפה אליו וכשיתאים לו לחדש קשר שיעשה זאת. אני לא מתערבת לו כשהוא עושה זאת כמובן וגם מודעת שאנו שונים אך בהחלט מוטרדת מתגובות שלו שיכולות להיות לא מותאמות. אגב גם הרבה פעמים כשהוא מטפל במצב היא קוראת לי שארגיע אותה ואני לא נכנסת שם כי זה ביניהם. מה לדעתך עליי לעשות? להמשיך כך? לשנות? יש בינינו תקשורת מצויינת ומדברים על הכל. תודה שוב

היי גלית, אישית, אני נוהגת להמליץ להורה להתמקד במערכת היחסים שלו עם הילד, ולהניח להורה האחר/סבא/סבתא/דודה לכונן מערכת יחסים משל עצמם עם הילד. כשמדובר בחוצפה וחוסר כבוד - לכל אדם יש את הגבולות האישיים שלו, ומה שנתפס כאמירה חסרת חשיבות בעיני הורה אחד, עלול להתפרש כחציית גבול אצל ההורה האחר. בגיל צעיר (כמו של בתך), עדיף שתהיה עמדה פחות או יותר דומה אצל המבוגרים המשמעותיים, כדי לא ליצור בלבול. כדי שזה יקרה, רצוי שגם את וגם בן זוגך תעדכנו את עמדותיכם, תלכו אחד לקראת השני, ותגבשו מדיניות שתהיה מוסכמת על שניכם. ה'איך' יהיה הרבה יותר פשוט אחרי שתסכימו על ה'מה ומתי'. כדי שבן זוגך יבין את הרציונל המנחה אותך תוכלי להזמין אותו לקרוא את הדברים שעזרו לך לגבש את האני מאמין החינוכי שלך, כאן או במקומות אחרים. ולסיום, אני ממליצה לך להימנע מלהתערב בקונפליקטים שבין הילדה לאביה, כדי לא לנגוס בסמכויותיו וכדי לאפשר לו להתאמן ולהגיע (גם אם זה ייקח זמן) ליכולת להרגיע אותה כמוך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא של אלה מכיתה י'. מאז ומתמיד היו לביתי קשרים חברתיים טובים עם בני גילה. עם היכנסה לכיתה י' נותרה ביתי בודדה כי חברותיה הלכו למגמות אחרות וביתי למגמה מובחרת יותר. ביתי טוענת שאיננה מוצאת את מקומה בכיתה, היא מנסה להתחבר לבנות אך הן טוענות שהיא חופרת, ואז היא מרגישה מיותרת והיא הולכת.אומנם היא שקטה מאוד אך מאוד חמודה. הם טוענים שהיא חנונית כי יש לה משקפיים ולא משנה את תיסרוקתה: כל הזמן קוקו וקשת בשיער. במקרים שצריך להתחלק לזוגות היא נותרת לבדה: הבנות הן מס' איזוגי בכיתה. אף אחד מהכיתה לא רוצה להיות בן זוגה בפעילויות חברתיות. יחד עם זאת בהפסקות היא מסתובבת עם בנות בשיכבה שהיו איתה מתקופת חט"ב. אך הקושי העיקרי שלה בכיתה. ועכשיו החלק העיקרי: בשבוע שעבר הביאו בנות הכיתה אסלנית. אלה שרצתה להיות מקובלת ולהצחיק את הכיתה ולמצוא חן בעיניהם הניחה את האסלנית על שולחן המורה. המורה כעסה מאוד ואלה הודתה בכך. בשיחה עם המנהלת סיפרה שבאותו לילה לא הצליחה לישון (אין זו התנהגות אופיינית לביתי). גם צוות בית הספר לא העניש את ביתי כי הבינו את מצוקתה. אך היא נותרה עם הקושי הזה. ללא חברות. אני חוששת שתעשה ניסיון נוסף למצוא חן בעיני הכיתה ולהעלות את יוקרתה בעינהם. למרות שבליבי אני יודעת שהבינה את הלקח. מה לעשות ? עם הבעיה החברתית?

שלום, אין דבר נוגע ללב יותר מילד בודד. לא תמיד אנחנו יודעים להניח את האצבע על הסיבות לבידוד החברתי (קוקו ומשקפיים בודאי שאינם סיבה, אם כי קל מאד לחולל שינוי חיצוני אם רוצים...). כמו שכתבתי כאן, למטה, לאמא של גיל, בעיות חברתיות יכולות להיות קשורות לגורמים שמחוץ לילד (פערים אקדמיים, פערים בתחומי עניין, וכד'), או בגורמים הקשורים בו (כמו, למשל, מיומנויות חברתיות לקויות). אם את סבורה שמצבה קשה, ושהיא חווה מצוקה משמעותית, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים ונוער. במקביל, שווה לנסות להיעזר ביועצת ביה"ס (שבגילאים אלה מעבירה בכיתות שיעורים הנוגעים לכישורי חיים וסוגיות חברתיות) או במורה המחנכת, שיכולה ליזום פעילויות קבוצתיות או זוגיות שייאלצו ילדים ספציפיים לשתף פעולה עם בתך. גם חוגים קבוצתיים בשעות אחה"צ (ריקוד, דרמה, חבורת זמר, תנועת נוער, וכד') יכולים להרחיב את המעגלים החברתיים ולהחזיר לבתך תחושת ביטחון וערך. בהצלחה ליאת

בני בן ה 5 אומר שלא אוהב ללכת לגן, טוען שמשעמם לו שם. בקבוצה הם 15 ילדים עם גננת ושתי סייעות. היות ואובחן עם טונוס שרירים נמוך יש לו ריפוי בעיסוק פעם בשבוע. הוא לא אוהב לצייר ולצבוע ומאוד לא אוהב כשמבקשים ממנו בגן לעשות זאת. שנת הלימודים כמעט ומסתיימת והבוקר הוא בכה ולא רצה להשאר. אני דואגת לו היות ואינני מבינה מה קורה, הוא מעדיף להשאר בבית (אינני עובדת). אני חושבת שיש לו קושי בליזום משחק עם ילדים אחרים. כל הצד הבינאישי /חברתי קשה לו. איך אפשר לעזור לו?  

שלום, קשה לי לחשוב על גן ילדים כעל מקום משעמם. לעיתים קרובות ילדים המתלוננים על שיעמום, חווים דווקא תסכול, חוסר אונים או בדידות. לפעמים, הקושי בגן משקף קושי אחר שמקורו בבית דווקא (כמו למשל אחרי לידת אח, כשהילד הגדול מרגיש שקם לו מתחרה על אהבתם ותשומת לבם של ההורים). אם את מרגישה שהקושי אינו קשור בבית, ומשייכת אותו למיומנויות חברתיות, עזרי לו ביוזמה של מפגשים אחה"צ, אחד על אחד, במהלכם תוכלי להתחקות מקרוב אחר התנהגותו ולבחון מה קורה באינטראקציה שלו עם בני גילו. לגבי הקושי הגרפו-מוטורי בגן, אני מציעה להניח לו, ולא להפעיל לחץ. בקשי מהגננות לפטור אותו מפעילות שמבחינתו אינה מתגמלת ונעימה. את העבודה על הקושי השאירו למרפאה בעיסוק, אלא אם היא עצמה מבקשת לא לוותר לו. לפעמים הגבול בין עידוד ללחץ הוא דק מאד, ואם יש חשש שהעידוד יחווה כלחץ או כפייה, מוטב להניח. יכול להיות שהפסקת הלחץ בגן תשנה את תחושתו הכללית, תשפיע בעקיפין גם על הציפיות שלכם ממנו, ותיצור רגיעה אצל כולכם. את מוזמנת לעדכן... בברכה ליאת

שלום השאלה לגבי ילד בן שנתיים וחצי שיש לו יצר הרסני -להרוס לפרק לקרוע שובר והוא אומר שהוא עושה את זה השאלה איך להתייחס ליצר הזה שלו?? שאלה שנייה נולד לו אח לפני חצי שנה והשבוע התחיל סוג של גימגום -הוא מפותח מאד ומאד וורבלי איך מתייחסיםלגמגום האם זה תקין -לא קרה שום דבר בגן או בבית ויש לצייין שזה בעיקר בתחילת מילה מתוך משפטים המון תודה על העצות

שלום שני, פעוטות בגילו של בנך לומדים וטועמים את העולם באמצעות חקירה פעילה, הנדמית לעיתים כהרסנות או כסוג של 'דווקאות'. הצורך לפרק, לקלף, לנפץ ולקרוע, לא משקף בדר"כ דחף תוקפני, אלא צורך להתנסות ולפעול בעולם. כדי שההרפתקנות של הילדים לא תעלה לנו במחירים של ממש, עלינו לדאוג לסביבה בטוחה ומוגנת, שתאפשר לילדים הקטנטנים לפעול בחופשיות, ושתשאיר את חפצי הערך שלנו מחוץ להישג ידם של הילדים. ועדיין, כאשר אתם רואים אותו משמיד חפץ כלשהו, עצרו אותו מיד, אמרו "לא!" נחרץ, שאינו משתמע לשתי פנים. בעיני, אין טעם להעניש אותו על כך, אלא אם אתם משוכנעים שיש כאן התרסה אלימה כלפיכם או חוסר ציות מכוון. גם במקרה כזה, הייתי ממליצה על הרחקה קצרה מכם ("לא נעים לנו על ידך כשאתה מתנהג כך. תוכל לחזור לכאן מאוחר יותר, כשכולנו נרגע קצת"), או על סנקציה מותאמת ("כנראה שאתה עדין לא יכול להשתמש במספריים אם אתה גוזר בהם מה שאסור, ולכן עד להודעה חדשה לא תוכל להשתמש בהם"). בענין הגמגום, ממליצה להתייעץ בפורום "הפרעות בתקשורת" באתר זה. לטעמי, אין סיבה לדאגה, אך מוטב להתייעץ עם המומחים. בברכה ליאת

היי אני בכיתה י' ויש ילד שאני ממש ממש ממש ממש שונא שנאת רצח!!!!!!!!!!!!! אמנם הוא לא איתי בכיתה אבל הוא היה איתי בחטיבה והפך את התקופה ההיא בשבילי לסיוט הכי גדול בחיי! הוא היה מציק לילדים בצורה מאוד ילדותית ומעצבנת. הוא היה מחביא לילדים את הציוד בכיתה, הורס להם את המחברות ויורד על כולם. היה לי חבר ממש טוב בחטיבה עד אמצע שנה שעברה. עד אמצע שנה שעברה היינו חברים מאוד טובים ועזרנו אחד לשני ומאוד נהננו ביחד. לפעמים הוא הציק לי אבל זה לא פגע בי והוא ידע גבולות. אבל לאט לאט הוא התחבר עם הילד הזה שאני פשוט מתעב. הילד הזה התחיל להסיט את חבר שלי נגדי ולהגיד לו שאני לא שווה כלום, שאני סתם הומו ומה הוא עושה איתי בכלל, וזה הגיע למצב שהוא וחבר שלי הציקו לי ביחד וזה ממש פגע בי. לא משנה כמה עזרתי לחבר שלי בלימודים ובהכל הילד הזה תמיד הצליח להסיט אותו נגדי וזה ממש הצליח לו ומסוף שנה יותר לא דיברנו בכלל. הילד הזה גם היה מצלם אותי במצבים מביכים בטיולים ובכיתה ומעלה לפייסבוק וגורם לכל העולם לצחוק עלי. הוא גם ידע שמאוד חשוב היה לי הסדר במחברות ובעבודות והיה מקשקש לי והורס לי הכל. פעם אחת הוא צייר לי בגדול על חוברת את הסמל של הנאצים וזה עבר כל גבול אז הבאתי לו מכה ממש חזקה ואז המורה כעסה עלי. אני נשבע שפשוט הייתי יכול לרצוח אותו ולעקור לו את האיברים! הוא גרם לי פשוט לטראומה שעד עכשיו לא עברה! אז הבעיה הגדולה היא שבכיתה שלי יש כמה ילדים שפחות או יותר התחברתי אליהם אבל הם חברי ילדות מאוד טובים (הרבה יותר משלי) של הילד הזה. עוד יומיים ערב יום העצמאות ואני רוצה ללכת איתם אבל זה בעיה כי גם הילד הזה יבוא ואני לא יכול להיות בקרבתו. גם שם הוא יהרוס לי ואז זה יתפתח לריב. אותו הדבר בל"ג בעומר. אני לא יודע עם מי לעשות כי ממש לא בא לי לעשות יחד עם הילד הזה. וזה גם ברור שבמקרה של ריב הילדים יהיו בעדו כי הם חברים מאוד טובים שלו. עדיף שאני בכלל לא יהיה לידו כי אני נשבע שאני לא אצטער אם אני ידחוף אותו לכביש או אדחוף אותו למדורה. אני מצטער על הדיבורים הגסים אבל אין דרך לתאר את השנאה שלי אליו. אבל אני ממש בדיכאון, אני לא מה לעשות, עם מי ללכת לבלות, ואם כן איך להימנע מעימותים איתו ולהעביר את זה בשלום? תודה רבה.

שלום לך, מקווה שתשובתי (שהתעכבה קצת) לא מאוחרת מדי, ושבכל זאת תוכל לצאת הערב ולבלות עם בני כיתתך. אני מבינה את הזעם הנורא שלך, ואת הרצון לנקום את עלבונך (אהבתי את המטאפורה של הדחיפה למדורה...). אני רגועה ויודעת שלא תעשה זאת, גם על רקע בקשתך להימנע מעימות ולבלות יחד בשלום. אתה יודע, גם ילדים 'רעים' מתבגרים בסופו של דבר, ומבינים את הכללים החברתיים. לעימות (כמו לטנגו) צריך שניים, ואם תמשיך להתעקש על דרכי שלום, גם החבר שלך יבין לבסוף שאין לו ברירה. מקווה שחג העצמאות הזה יקבל משמעות מיוחדת עבורך, ושתצליח להשתחרר מרודנותם של משקעי העבר. צא ותבלה, תוך ניסיון להתקרב ולשמוח עם מי שטוב ונעים איתו, ולהתרחק מכל מה שמריח ממנו אלימות ועלבון. אשמח לשמוע דיווחים איך היה בהצלחה ליאת

אי אפשר ככה! הילדים האלה פשוט חיות! במקום לשבת באיזה מקום ולראות הופעה כל הזמן הסתובבנו כמו מפגרים בלי לעשות כלום. בגלל השעמום הילד הזה והחבר לשעבר שלי כל הזמן תכננו מה לעשות לי ואיך להרוס לי את הכיף. כל הזמן זרקו עלי דברים והעליבו אותי. וכל השאר במקום להתעלם צועקים "יואו מה עשה לך!" ודברים בסגנון שעוד יותר מרגיזים. אני לא יודע איך אני אוכל לעשות איתם ל"ג בעומר. מה לעשות שהגורל שלי בחר שאני דווקא אהיה עם חבורת הילדים המטופשת הזאת שכל הזמן מחפשת איך להציק והעיקר לא לראות את ההופעה כי לשבת "זה לא cool". יש לי עוד ידידה שאיתה אני יכול לעשות ל"ג בעומר אבל היא בטח תעשה עם החברות שלה ואני לא אהיה מתאים שם. בגדול אני בכלל מעדיף לא ללכת בכלל ועדיף לי אפילו להיות בבית בעונש ולנקות את כל הבית מאשר ללכת עם החבורה הזאת. עכשיו אני כולי דמעות ולא יכול לעכל את הסבל שעברתי. פשוט כל הזמן הייתי מול השעון וספרתי שניות כדי שזה ייגמר!

בני בן 8. יש לו נטייה להתפרץ לעיתים קרובות . האם טיפול רגשי ע"י תרפיה של בע"ח יסייע לו

שלום רינה, טיפול רגשי יכול לעזור כל עוד הוא נעשה בידיים מקצועיות ומיומנות. אם את מרגישה שאת סומכת על המטפל ועל הכשרתו, יש סיכוי טוב להיעזר. בהצלחה ליאת

ערב טוב!אני בת 18,חרדית.התייעצתי איתך כמה פעמים בעבר על גירושי הוריי,חוסר ענקי באהבה,רצון לבנות בית משלי..לאחרונה מציעים לי המון שידוכים,אני מרגישה בשלה לבנות בית ואני מתעניינת בזה.לאחרונה שמתי לב שכל הנושא הזה מציף בי כאב עצום פנימי, אני בפחד עצום שאני לא אהיה טובה מספיק לבעלי ושהוא לא ידע מספיק להעניק לי אהבה.אני בחורה טובה,לא עושה רע לאף אחד ומשום מה מרגישה לא רצויה למרות שבינתיים הבחורים שנפגשתי איתם התרשמו מאוד ואני זו שאמרתי את הלא.אני יודעת שנישואים זה לא פתרון לבעיות והם דורשים השקעה תמידית,אני לא מנסה לברוח מהבית!אני אומרת אתזה בביטחון! אני מרגישה שאם אקבל אהבה מבחור שאוהב חלק מבעיותי ייפתרו-זה נשמע אבסורדי אבל אני מודעת מאוד לעצמי!אני מאוד רוצה לקבל בטחון והחלטות נכונות לקראת ההחלטה הגורלית,האם טיפול פסיכולוגי שישחרר לי את העצב העמוק בתוכי יעזור לי לבנות בית רציני ומאושר?אשמח לתשובה מהירה.תודה רבה!

שלום לך, אני זוכרת אותך היטב :-) זוגיות ונישואין הם אתגר לא פשוט, והסיכוי להנות מהם לאורך שנים גדול יותר כאשר אנחנו נכנסים לזוגיות ממקום בוגר ומודע. טיפול פסיכולוגי מאפשר מרחב להתבוננות עצמית, לעיבוד חוויות ואירועי עבר קשים, ולהבנת דפוסי ההתנהגות שלנו. טיפול משמש הזדמנות טובה להתנסות גם במערכת יחסים קרובה ואינטימית, בתוכה ניתן לצמוח ולהתפתח לקראת מודעות ושלמות עצמית. לכן, התשןבה שלי היא - כן. טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך בכינון תחושת בשלות ומוכנות לחיים בוגרים ולקשר זוגי. בהצלחה וחג עצמאות שמח ליאת

אני אלמנה- בעלי מת מתאונת דרכים כשבני היה בן 3 וחצי. בני כיום לומד בכיתה ט. מגיל גן חובה עבר בדיקת נויירולוג ואובחן כסובל מבעיית קשב וריכוז.מאז הוא נוטל רייטלין. הוא טופל אצל פסיכולוגים זמן רב בשל קשיים רגשיים. ביסודי אובחן כמחונן. בכיתה ז' עבר אבחון פסיכודידקטי ונמצא בעל אינטגנציה מעל הממוצע. בכיתות ז-ח שובל לכיתת מדעים (מקצועות מוגברים במדעים) התגלו בעיות חברתיות קשות מאוד שהתבטאו בהתעללות פיזית ומילולית כלפי גיל. ובכיתה ט השנה סירב גיל להגיע לבית הספר בטענה שאיננו מסוגל לסבול יותר מבחינה חברתית. ואני בתור אימו הסכמתי לכך כדי לשמור על בריאותו הנפשית. בהמלצת הפסיכולוגית העברתי את בני לבי"ס אחר כדי לאפשר לו לחוות חוויות חיוביות מבחינה חברתית. בוועדה בינמקצועית שהתקיימה אודות בני הוחלט להעביר את בני לבי"ס בהיקף מצומצם של ילדים, בכיתות קטנות. גיל רצה ללמוד שם במגמה מובחרת של חיל האוויר. במבחני הכניסה שנערכו לו התגלו פערים לימודיים גדולים ושובץ להקבצות ג במת' ובאנגלית. החלום ללמוד במגמה המובחרת נגוז. כמו כן גם במקיף החדש התגלו קשיים חברתיים: הוא מספר שיש ילדים שמציקים לו. יאמר לזכות בית הספר כי הם מטפלים משמעתית במציקים אך ברור לי כי גם לגיל יש את החקים שלו הוא מנסה למצוא את מקומו בכיתה ובדרכו שלו מתבלט בכיתה באופן שלילי. היועצת לוקחת את גיל מידי פעם לשיחות וכן המחנכת, אך זה לא עוזר. השמה הופסקו השיחות של גיל עם הפסיכולוגית כי אין לי כסף יותר לתשלום גבוהה כ"כ ( זה פרטי). לאחרונה מדבר גיל כי אינו מעוניין להגיע לבית הספר ולכן נעדר יומיים ללא הצדקה. למחנכת אמרתי שאינו חש בטוב. לי הוא מספר שלא טוב לו מבחינה חברתית כי מציקים לו. מה לעשות?

כמו כן לאחרונה הופסק הטיפול התרופתי כי גיל לא רוצה יותר רייטלין.עזרי לי

שלום רב, טיפול פסיכולוגי לא חייב להיות במסגרת פרטית. מרפאות בריאות הנפש לילדים ונוער (של משרד הבריאות) מספקות טיפולים מקצועיים מאד וטובים, הן ברמה הפרטנית והן טיפולים קבוצתיים שנראים בעיני כאחת ההתערבויות הטיפוליות המתאימות לגיל. במרפאה ציבורית תוכלו לקבל מענה רב מקצועי (גם מעקב פסיכיאטרי ועדכון מינוני הריטלין. למה הוא הפסיק אם כ"כ קשה לו?), כולל הדרכה הורית. קשיים חברתיים יכולים להיות קשורים לפערים בתחומי עניין (כמו שקורה לפעמים עם ילדים מצטיינים או מחוננים), למיומנויות חברתיות לקויות, לשני הדברים גם יחד, או לאף אחד מהם. לא תמיד ניתן לעמוד במדויק על הסיבות לדחייה חברתית. מה שחשוב הוא לסייע לילד לשקם את התפיסות שלו ביחס לעצמו, להכיר בתחומי החוזק שלו, ולנצלם כראוי כדי לממש בהצלחה את הפוטנציאלים שלו. כמובן שאת כל זאת קשה מאד לעשות לבד, ולכן אני ממליצה להחזיר את גיל לטיפול, אצל פסיכולוג המתמחה בעבודה עם מתבגרים הסובלים מ-ADHD. בהצלחה ליאת

שלום רב, הבן שלנו בן שנתיים,מאוד פעיל, שמח,משחק יפה עם אחיו הגדול וחברים מהגן. אך לאחרונה, הגננת הפנתה את תשומת ליבנו שהוא אוכל חולצה. מכניס חולצה לפה ומוצץ אותה. בבית זה קורה מעט אך הרבה בגן. מה עלינו לעשות? האם זה יכול להצביע עם קושי כלשהו?

שלום רב, מציצת אצבע, מוצץ, דש הבגד או קצה שמיכה, היא התנהגות נפוצה בשנות הילדות, ויש בה מרכיב מנחם ומרגיע. זה יכול לקרות במצבים של מתח, געגוע להורה, עייפות או קושי רגשי אחר המתעורר זמנית בגן (או בבית). בגיל שנתיים לא הייתי מתרגשת מזה יותר מדי, שכן מדובר בהתנהגות נורמטיבית. לכל היותר, אפשר לנסות לגשת אליו, להתייחס בחמימות למה שעובר עליו ברגע זה, ולהציע התנהגות חליפית מסיחה. לא בטוח שמוכרחים... חג שמח ליאת

שלום רב, בני בן שלוש, מאוד מפותח ומאוד תקשורתי. לאחרונה קרו מספר תקריות בהן "תפסנו" אותו מביט לעבר מנורת הלוגן למשך מספר שניות (לא ברור כמה, כי מייד קראנו לו כדי שיסיט את מבטו). מיד אחר כך הוא התלונן על כאבים בעיניים וכיסה אותן עם היד (לפחות רבע שעה). התגובה שלנו בכל המקרים היתה חזקה - קצת הפחדנו אותו על הנזק שיכול להגרם לו, קצת כעסנו, מאוד דאגנו. הוא בעצמו מאוד נבהל, היה בהלם והסתגר בעצמו למשך כרבע שעה. 1. כיצד עלינו לנהוג בפעם הבאה? 2. איך מונעים התנהגות כזו בעתיד? 3. למה הוא לא לומד מהניסיון וממשיך להתנסות הבזה? 4. האם זה סוג של בדיקת גבולות? בברכה, -לירן

שלום לירן, איני מכירה את הסכנה הטמונה במנורות הלוגן, או בהתבוננות בהן. אם קיימת סכנה כזו, מוטב להפנות את המנורה אל התקרה, ליהנות מהאור החוזר (ולא הישיר). אחרי הכל, כהורים עלינו לחזות סכנות בריאותיות, ולהרחיק את הסכנה מהילדים. עלינו לזכור שילדים חווים את העולם (כבטוח, נעים או מסוכן) בתיווכם של ההורים. כאשר אתם מגיבים בקיצוניות או בחרדה מוגזמת ולא תואמת למצבים שהאיום בהם קטן מאד או מתון, משהו ב'סרגל' הפנימי של הילד עלול להתעוות ("זאב זאב"), והוא עלול להתקשות בזיהוי נכון של סכנה. מעבר לכך, יש ילדים הנמשכים למצבי איום וריגוש, ותגובות מוגזמות כאלה כמוהן כהזמנה לאתגר. בקצור - נסו ליצור עבור הילדים סביבה בטוחה ומוגנת, כך שהצורך להזדעק ולהציל אותם מקטסטרופה יקטן למינימום, לפחות בגבולות הבית. בשמחות ליאת

אני אמא עם קשיים רבים בריאותי שמקשים עליי מאוד. במיוחד שאין לי עזרה בבית ואז אני נעלצת לבקש מכל בני הבית. דברים מינימלים .שבכל בית עושים . לפחות תחזירו את הדברים שלכם למקום. עד עכשיו אני זאת שעשיתי הכל למרות כל הקשיים אולי פריט אחד היתה עושה זה לרוקן מדיח או להכניס כלים .ועם היתה עושה מכל הלב . קרא לי מיקרה .פתאום הבת ניצלה מצב מי רגע ששמעה שאמא שלה נוסף לה מחלה קשה. אז בעלי עדכן שצריך קצת עזרה קלה וקצת התחשבות קרא מצב שמרוב שבעלי היה מיואש ומתוסכל מהשמועה לגביי . אז לא שלט וכאשר ביקש מהילדה משהו לעשות התחילה להתחצף ולזלזל בו ולהראות לו כאילו כל מיני פרצופים .הבעל נתן לה סטירה .ומאז ברחה מהבית . וכאשר ברחה בערב ניתק לה את הטלפון לשיחות יוצאות. ואז לא רצתה לחזור הביתה. וכאשר הלך להביא אותה ניסתה לשחק איתו חתול ועכבר. מרגע שהילדה ברחה מאז לא חזרה כמעט שבועיים לא רוצה לחזור הביתה. יש לה חבר ועוד בעיה שהמשפחה של החבר מעודדת אותה נגדנו ומסיטה אותה מאיתנו . וכאילו תומכת בא .פתאום מנסה לקנות את הילדה כי יש לה אינטרס האמא שלו של החבר גם חולה בטרשת נפוצה. ולאומת זאת הבן עוזר ותומך כי הילד שמנהל את הבית ועוזר לאמא שלו להרים אותה ולטפל בה והאמא רוצה שהילד יעזור לה בבית . ולכן ככה שגם הבת שלי תישאר איתו לעזרה . הבת טוענת שלא טוב לה בבית. טוענת שמשעמם לה .היא הפרית וקשב וריכוז. וטוענת שאין לה את הפרטיות שלה .כי לנה עם אחותה.ואחותה לומדת הגדולה ולכן הגדולה כל הזמן מעירה לה שקט שקט. הבת לא מעוניינת לדבר עם אבא שלה. טוב לה בחוץ .אין לה מי שיגיד לה מתי לחזור .אף אחד לא קובע לה. כי שם זאת משפחה בתת רמה ומדברים במילים גסות ובוטות אחד לשני. והבת למדה מהם .ככה הילדה ילדה מקסימה וטובה. השאלה שלי איך אני יכולה לנסות לקרב אותה אליי ושתחזור הביתה. נתתי לה עיצה אולי כל השבוע תיהיה כאן ובשישי שבת תילכי לשם. הבת תפסה סליחה על הביטוי תחת ביטחון ןהתנהגות מגעלה אליי וחוסר כבוד ואכפתיות. ממש אני מצלצלת ומנסה לדבר כי היא לא טורחת להרים טלפון.אז בטלפון אומרת לי כן מה רצית נו דיי תירדי ממני .ומנתקת את הטלפון הנייד . בצורה קרירה כאילו אני מהרוחוב סתם מישהו . כואב לי שכל הזמן לא עמדתי איתה בגבולות ופתאום אני מרגישה שעכשיו הבת נעלמת לי מהעיניים כואב לי מאוד .כי אני רוצה להגיע לשלב שהרגשתי שאני מאבדת אותה. ןלא תדבר בצורה בוטה ולא נעימה. זה כואב לי מאוד ומיאש אותי ומביא לי לתסכולים. מה לעשות על מנת לנסות להתקרב לקנות אותה במתנה.מה יש לך להציע לי? הרבה אנשים ניסו לדבר איתה שקרובים אליי .כי דואגים למצב הבריאותי שלי .כי כרגע אני צריכה להיות חזקה במחלה שלי .זה קצת בעיה כואבת. זאת לא הילדה שאנחנו מכירים אותה בהתנהגות שיטפתי את בית הספר נראה .אמרו יערבו את הרווחה .

שלום רב, צר לי לשמוע על הצרות שנחתו עלייך לאחרונה. אין לי ספק שמדובר בהתמודדות יומיומית, פיזית ונפשית. למרבה הצער, כאשר ההורה מתמודד עם מחלה ואובדן תפקודי, הילדים הופכים שותפים מיידיים לצרה, ומתמודדים איתה בדרכם. אני מבינה מדברייך שהצרות לא התחילו עכשיו, ומשהו ביכולת שלכם לפעול מול הילדים באסרטיביות היה בעייתי עוד קודם. כרגע, כשכולם מתוחים, דואגים ומותשים, הדברים מקצינים ומחריפים, עד כדי אלימות פיזית ובריחה מהבית. איכשהו, כשאני חושבת על בתך, נדמה לי שהיא בוחרת לכעוס עליכם, מאד מאד, אולי גם כדרך לדחוק הצידה את החרדה והדאגה שקצת פחות מדוברות. את יודעת, לפעמים קשה מאד 'להחזיק' או להכיל שני רגשות עוצמתיים בו זמנית. קל יותר לרתוח מזעם, מאשר לחוש אימה משתקת או דאגה שלא מרפה. כרגע, בתך בחרה להתרחק מכם, והיא מתבצרת מול ניסיונותיכם להחזירה. אני מציעה להמשיך ולהתעקש עליה, אך לנסות לעשות את זה ממקום שמכבד אותה ואת בחירותיה, ומכיר בצרכים שלה כנערה בוגרת, הנמצאת על סף חיים בוגרים ועצמאיים. לדעתי, נכון מאד יהיה לערב גורמי רווחה, שיוכלו להציע לכם הדרכה והכוונה (אולי גם טיפול רגשי), ויעזרו לך לאזן בין הצרכים שלך כאישה עם מגבלות בריאותיות זמניות, לבין הצרכים של ילדייך לשגרת חיים בריאה. פני לעזרה, ואל תסתפקי בעצות אינטרנט כלליות. את זקוקה לזה! בהצלחה והרבה בריאות ליאת

עד לפני כחודש בעלי היה עובד מהבית ולאחרונה התחיל לעבוד מחוץ לבית עד הערב. מאז, בני בן השנתיים חווה קשיים מאוד גדולים שרק הולכים ומתגברים- הצמדות במשך היום, קושי עצום ללכת לגן בבוקר והגרוע מכל- בכי היסטרי שמלווה בצרחות ותחינות לפני השינה, מה שנמשך כחצי שעה כל ערב. מה אפשר לעשות כדי להקל עליו? איך להתמודד עם השינה? אציין שיש לנו טכס שינה קבוע- אמבטיה, בקבוק וסיפור וזה לא השתנה. למרות הבכי, אנחנו אומרים לו לילה טוב ויוצאים מהחדר. בלי להכנס שוב. האם זה נכון לעשות את זה או שאנחנו מעודדים את חרדת הנטישה שלו בזה שאף אחד לא בא אליו כשהוא בוכה?? תודה

שלום טלי, לאורך שנות ההתפתחות ייתכנו משברים וקשיים בשגרת החיים של הילד, אליהם עלינו להתכונן ולהיענות. באופן כללי, אני נוטה להסכים עם הרעיון של טקס שינה, המסייע לילד להיכנס לשנת הלילה שלו ברגיעה, כשהוא יודע מה מצופה ממנו (לישון במיטתו ולהירדם בכוחות עצמו). ובכל זאת, כפי שאת רואה, תכניות לחוד ומציאות לחוד :-) פעוטות וילדים קטנים עוברים תקופות של פחדים אופייניים, ואין דבר מנחם ומרגיע יותר מנוכחותו השקטה של ההורה. אם את מזהה שמשהו חריג עובר על בנך הקטן בימים אלה, אפשר להגמיש עמדות, ולעזור לו להתגבר על התקופה הזו עד יעבור זעם. אפשר, למשל, להחליט שלאחר טקס ההשכבה, אחרי הסיפור, אתם נשארים בחדר לצד מיטתו ללא דיבורים (אפשר לנצל את הזמן לקיפול כביסה או קריאת עיתון שקטה עם אור קטן). אפשר להחליט על תורנות, פעם אמא ופעם אבא, כדי לא ליצור מעמסה על אחד מכם. יש בנוכחות כזו מסר ברור: היום נגמר, אתה הולך לישון, ואנחנו כאן, קרוב, שומרים עליך. אבל נגמרו המשחקים, הסיפורים, השירים והפעילויות. מעכשיו נשב לצידך, אבל רק כדי לעזור לך להירדם. מה את אומרת? ליאת

תודה רבה, אנסה

ריציתי לשאול האם בגלל שהילד שלי עובר דירות ובתי ספר באופן קבוע ... בשום שהוריו התגרשו (לפני הרבה שנים) ומאז הוא עבר דירות ובית ספר המון פעמיים. האם זה יכול להשפיע אליו נפשית, ולפתח אצלו טראומות וחרדות מסוימות או אולי תחושה שאין לו מקום שבו הוא מרגיש שייך? (הילד בן כ 15-16)

שלום קוני, תחושת שייכות, יציבות ורציפות חשובה לכל אדם, וכאשר שגרת החיים מופרת שוב ושוב, סביר להניח כי יהיו לכך מחירים. כל מעבר, גם כאשר הוא נעשה בנסיבות רצויות או משמחות, יוצר עומס זמני בשל הצורך להסתגל לנסיבות החדשות. ילדים עם כוחות, יכולים להתגבר על משברים זמניים כאלה, בעוד ילדים רגישים יותר (עם פחות מעגלי תמיכה) עלולים לצבור עומס רגשי עודף שיורגש בסופו של דבר כמצוקה. מאחר וילדי גירושין מוגדרים מראש כקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, אין ספק שמעברים תכופים עלולים להוסיף מעמסה עודפת ולא רצויה על הילד. אם קיים אצלך חשש שהתפתחו אצל בנך חרדות או קשיים אחרים, פני לעזרה אצל פסיכולוג ילדים ונוער, כדי שיוכל לקבל תמיכה וסיוע, ולעבד את הפרידות שחווה בשנים האחרונות. בברכה ליאת

בני לומד בכיתה י. לאחר שיצר קשר עם תלמידת כיתה ט ציוניו צנחו מאוד והוא כבר לא מחובר ללימודים. עיקר עולמו זאת החברה החדשה והוא רוצה לבלות עימה את רוב זמנו. הוא כבר לא משקיע בלימודים כמו פעם ואפילו קצת מזלזל. מ-90 הוא ירד ל-60 או לנכשל. מה לעשות?

שלום צופית, ירידה כלשהי בציונים היא משהו שאפשר לצפות לו לאחר המעבר לתיכון, גם בשל עלייה במורכבות החומר הנלמד ובדרגות הקושי שלו, וגם בשל השינויים ב'פוקוס' האופייניים לגיל. מתבגרים נאלצים לתפקד עם תביעות אקדמיות הולכות וגדלות, בד בבד עם שינויים הורמונליים עצומים, התגברות הדחפים המיניים, וצרכים חברתיים ובינאישיים מוגברים. למרות האמור כאן, מרבית המתבגרים מצליחים לתמרן, במידה זו או אחרת של הצלחה, בין כל הדרישות הללו, ולתפקד בצורה טובה הן בזירה האקדמית והן בזו החברתית והבינאישית. אם אתם רואים שמשהו באיזון הזה הופר בצורה בוטה בשנה האחרונה, נסו לסייע לו, ולעודד אותו להדביק את הפערים בהתאם לקשיים. נסו להימנע מתוכחות, עונשים או איומים, או מהמשגת הקשר הזוגי שלו כבעיה שיש להיפטר ממנה. לטעמי, ככל שתכבדו את הבחירה הזוגית שלו, ותאפשרו לה מרחב ותוקף, כך תגבירו את הסיכוי שתהיה פניות גם לדברים נוספים. עם זאת, בכיתה י', הילד שלנו הוא עדיין ילד, הזקוק ליד מכוונת ונוכחות הורית סמכותית. הזכירו לו את חובותיו, הישארו עם אצבע על הדופק, ונסו לעזור לו למנן את היציאות שלו כך שיישאר זמן גם למילוי חובות בבית ובביה"ס. מאתגר אך אפשרי... בהצלחה ליאת

בני בן 4 מפחד מאנשים זרים מה אפשר לעשות

שלום אסתר, פחד מזרים, ביישנות או חרדה ממצבים עמומים ולא מוכרים יכולים כולם להעיק מאד על הילד ועל משפחתו. כמו שזה עתה כתבתי כאן מתחתייך, גישה עניינית ומכבדת, המאפשרת לילד בחירה, מגבירה את הסיכוי לכך שימצא את הדרך להתגבר על הקושי ולתפקרד בצורה טובה בסביבתו. אם, לעומת זאת, הפחדים שלו מנהלים את הבית ומשבשים את שגרת בני המשפחה, רצוי להיעזר בהדרכת הורים. בברכה ליאת

בני בן ארבע אוהב מאוד לשחק בחוץ עם בני דודים שלו אבל מפחד ללכת לבד אליהם בחצר בלי ליווי שלי או של אחיות שלו. שאני מבקשת שיגש שנייה לדלת לבדוק אם ההסעה הגיעה הוא מבקש שאני אלך איתו ומסרב לעשות זאת לבד אפילו לצאת לשחק בחוץ עם אחיות שלו הוא כל הזמן מבקש מהן לא לעזוב אותו ושישארו איתו כשהוא משחק

שלום א', הפחדים שאת מתארת נפוצים למדי בשנות הילדות, ואם תדפדפי מעט בפורום שלנו, תגלי שאינך לבד. אני מציעה להיענות לצרכים של הילד ולכבד גם את פחדיו, כלומר, לא לכפות עליו לעשות דברים שקשים לו ומפחידים אותו. מצד שני, להשתדל להימנע מהשתעבדות של כל בני הבית לפחדים של הילד, כדי לא לתגמל בעקיפין את הילד ולא ליצור רווחים משניים. הסבירו לו, ללא כעס, שאינכם יכולים להיצמד אליו כל הזמן וללוותו לכל מקום, ושיהיה עליו לנסות ולהתגבר (או לוותר על היציאה לחצר כאשר אתם עסוקים). גישה עניינית כזו עשויה להגביר את המטיבציה שלו להתמודד ולהתגבר. אם תרגישו שאינכם מצליחים להשתחרר מלפיתתה של החרדה, ושההתנהלות בבית הופכת בלתי אפשרית ומגבילה, פנו להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

בני בן 3.5. בעבר התעורר חשש לגבי הפרעת תקשורת שכן הוא לא יצר קשר עין חזק והעדיף לשחק לבד מאשר עם ילדים (למרות שאתנו כלהזמן רצה לשחק). לקחנו אותו לאבחון של פיסיכאטר מומחה בתחום הפרעות התקשורת ששלל pdd באופן חד משמעי. לאחר מס' חודשים ביקרנו אצל פסיכולוגית בהתפתחות הילד שגם היא שללה pdd אך טענה שכמעט ולא יצר איתה קשר עין. היא אמרה שלא היתה ממליצה לקחת אותו לטיפול רגשי בגיל כזה והמליצה על הדרכת הורים. האם קיימים קשיי תקשורת על בסיס רגשי ולא אורגני? כיצד ניתן לעזור לו לחזק את קשר העין עם הסובבים אותו? התקשורת אתנו מצויינת, הוא מגיב, עונה ומדבר יפה. אך מחוץ למשפחה הגרעינית אני מרגישה שהוא מתקשה. איזה סוג של טיפול יוכל לעזור לו?

שלום אורית, בהחלט ייתכנו קשיי תקשורת שמקורם רגשי, ולטעמי חשוב שההתערבות הטיפולית לא תתעכב, כדי לא ליצור אצל הילד גרעונות תפקודיים. קשר-עין הוא מרכיב חשוב בתקשורת הבינאישית, אך הוא - כשלעצמו- אינה המטרה הטיפולית. חשוב לחזק את כל טווח המיומנויות הנחוצות ליצירת קשר. כדי להתאים את הטיפול הנכון לבנך, אני מציעה לחזור ולהתייעץ עם גורם מקצועי, שיביא בחשבון את הרקע המשפחתי וההתפתחותי, ורק אז יוכל להחליט מהו הטיפול שיוכל לעזור. יכול להיות שיהיה צורך להגדיר מטרות ביניים, כמו למשל עבודה על יצירת קשר עין, ואז אפשר להיעזר באנשי מקצוע שעובדים עם ילדים עם בעיות התפתחותיות-אורגניות, ולהשתמש בניסיונם המקצועי גם למקרה שלכם. בהצלחה ליאת

כדי לקבל המלצות למטפלת רגשית באזור חולון ניתן לשלוח לי מייל לכתובת: [email protected]

מה ההבדל בין השתיים..ואיך יודעת מי מתאימה לטיפול בבני שבוסל מהרטבות לילה...לסרוגין..בבדיקות לא נמצאה בעיה..ולפני שמתחילה עם תרופות רוצה לנסות לעזור באספקט הריגשי הילד בן 9 ללא בעיות נוספות..מלבד רגישות..

שלום רב, כדי לעשות לעצמי חיים קלים, העתקתי למענך את ויקיפדיה - פסיכולוגיה קלינית - עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגות. פסיכולוגיה חינוכית - עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. מעכשיו - ההחלטה שלך :-) ליאת

מבקשת המלצות למייל לטיפול בילדה מקסימה בת 8.5 הסובלת מחרדות מתמשכות ושונות באיזור נתניה והסביבה. [email protected]

אשמח לקבל המלצות לטיפול בחרדות משתנות ומתמשכות לילדה בת 8.5 רצוי אשה באיזור נתניה והסביבה.

שלום רחלי, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום . אני אמא לנער מתבגר בן 16 מגדלת אותו לבד מאז שנולד ללא אב בתמונה עד היום . יללד מקסים תלמיד חרוץ עם רצינות לחיים ללימודים ילד טוב באופן כללי. לאחרונה אני שמה לב לכעסים אצלו שבאים לידי ביטוי בזלזול אליי , בנימה מאד מתנשאת , ובחוסר רצון להקשיב לי . תופעה שלא הייתה זה חדש לי ההתנהגות הזו . איני יודעת כיצד לגשת אליו ? מה מתחולל בראשו? האם אלו תגובות של גיל ההתבגרות ? וכיצד עליי לנהוג? אשמח לקבל את עזרתך תודה ויום מקסים אריאל

שלום אריאל, אנא קראי את תגובתי לפנייתה של חלי, כמה קומות מתחתייך. אם תרגישי שלא קיבלת מענה כתבי עוד ואנסה לחדד. בברכה ליאת

ליאת שלום ראשית תודה על תגובתך המהירה, וכן בהחלט קיבלתי מענה לתופעת מרד גיל ההתבגרות . אך רציתי ברשותך לשאול האם עליי לחשוש כי קיים משהו מעבר לתופעת גיל ההתבגרות ? האם אני צריכה לשבת איתו לשיחה על מה שקרה ? הוא חוזר מטיול שנתי מחר בערב כשבמשך שהותו בטיול התקשרתי ביום הראשון לשאול לשלומו הוא שוב דיבר בזלזול ולא ממש רצה לדבר. ממדריכת בית הספר הבנתי גם שהוא היה שקט ומופנם כל היום ולא ממש צחק עם החברה אני רוצה כשיחזור לדבר איתו בלי לספוג שוב את ההתנהגות הלא נעימה שחוויתי ערב לפני שנסע. כיצד אוכל ליזום את השיחה איתו ולעבור אותה בשלום? ובכל זאת לדעת מה גרם לו לדבר אליי כך ? האם הוא שור בבטן דברים שמציקים לו ?זו הפעם הראשונה שהבן שלי עונה בחוצפה כזו . אשמח לקבל את עזרתך בשנית תודה ולילה טוב אריאל -------------------------------------------------------------------------------- אריאלה אזולאי

שלום רב בתי מאיה הבחורה בת 3.5 לפני 7 חודשים ילדתי בן, מבחינת מאיה הכול היה נורמאלי היא התיחסה אליו יפה וקיבלה אותו נהדר, היתה משותפת בכל התנהלות איתו (מקלחות, טיטולים, ועוד) לפני חודש התחילה להתנהג ממש ממש לא יפה כלפו היא מחבקת אותו לא בעדינות כשהוא נופל ומקבל מכה ובוכה היא צוחקת, ההתנהגות מתבטא גם בהתפרצויות כשהוא בוכה היא בוכה איתו, וכשאני מעירה לה על התנהגות לא יפה היא מתפרצת וצועקת, בנוסף ההתנהגות באה לידי ביטוי גם בגן, מפריעה, לא יושבת בריכוזים, לא מקשיבה לגננת וגם כשהיא יושבת בצד להרגע היא לועגת לגננת. ניסיתי כל מיני חיזוקים כמו תתנהגי יפה ותקבלי הפתעה ומהגננת מדבקה, ואם תתנהגי שבוע שלם יפה תיהיה "אמא של שבת" וכו', אבל שום דבר לא עוזר היא יום אחד מתנהגת יפה ואח"כ חוזרת לעצמה. אני ממש לא יודעת איך וכיצד לעזור לה אשמח לשמוע הצעה ממך. תודה.

הי שרית, אומר אם זה בסדר כמה דברים לפני שליאת תענה. אפשר לומר שקנאה באח הקטן שנולד- היא דבר טבעי ומשותף לרוב הילדים ובייחוד כשמדובר בילד בכור שחלק עד כה את הנסיכות לבדו. הקנאה יכולה לעורר גילוי כעס ותוקפנות הן כלפי ה'פולש' החדש לממלכה- והן כלפי ההורים שהביאו אותו. החוויה של הילד הרבה פעמים היא שתפסו את מקומו, ויתרו עליו ואז ניסיון למצוא את הדרך לשוב ולהיות במרכז באמצעות משיכת תשומת לב שלילית שהיא גם ביטוי של מצוקה. פעילות משותפת קבועה של הילדה לבד עם אחד ההורים- יכולה בהקשר זה גם לסייע משום שהיא מעבירה מסר לילדה שגם לה שמור עדיין מקום מרכזי ומשמעותי. חשוב גם לדעתי להפוך את רעיון הצטרפות האח למשפחה כמשהו מהנה משותף ונוגע גם לה דרך העצמה שלה(למשל שהיא תוכל אולי בעתיד מתוקף היותה בכורה לסייע כאחות, לתמוך וללמד אותו דברים חדשים מעולמה). חשוב לחזק התנהגויות חיוביות כלפיכם וכלפי האח ולנסות פחות לתת הדגש להתנהגויות שליליות- אך כמובן לא לאפשר פגיעה בסביבה. ודבר נוסף, חשוב ליצור הזדמנות נוחה לשיחה ולהדגיש בפניה שהאהבה כלפיה לא נגמרה גם בלידת האח, ושהזמן המשותף ביחד אולי התכווץ אבל מתוך הצרכים המאוד חיוניים של התינוק. אלו רק מחשבות ואני מאחלת לכם הרבה הצלחה...

שלום שרית, אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לדבריה היפים של תמר. חשוב, בעיני, להוסיף הערה הנוגעת לחיזוק שאת מבקשת לתת לבתך בכל פעם שהיא "מתנהגת יפה". אם תחשבי על כך מעט, תגלי עד מהרה שעבור ילדה קטנה (רק) בת 3.5, המושג "תתנהגי יפה" הוא די עמום ומופשט. פעוטות בגיל זה מתייחסים לשעה כאל נצח, ולכן לדרוש ממנה להתנהג "יפה" יום שלם (בטח ובטח שבוע!), זו דרישה לא הגיונית ולא מאד ברורה. חשבי למשל על ילדה כה קטנה, שמתנהגת נפלא ארבע שעות בגן, ואז - בשעה החמישית - כבר קשה לה, והיא עושה איזו שטות. בבת אחת נמחק כל המאמץ העצום של ארבע השעות האחרונות, הנדמות בעיניה כנצח, והיא מפסידה את הפרס המובטח. ילדה כזו, עלולה לפתח עד מהרה תחושה של קיפוח, מרמור וייאוש, והרגשה שעדיף לה להיות ילדה 'רעה' או 'שובבה', כי אז לפחות היא זוכה להתייחסות רבה. לכן, נסי לזמן לה תחושת הישג והצלחה, והגדירי לה מסגרות זמן קצרות מעשיות, בהן היא יודעת בבירור מה מצופה ממנה. (לשבת בריכוז/לא להפריע/לא להתחצף/לא להרביץ). זכרו שכישלון אינו מוחק את ההצלחות והמדבקות שכבר קיבלה. ככלל, אני מציעה להפעיל שיטות חיזוק רק תוך התייעצות עם גורם שמבין את הרציונל, כדי לא להוביל, בבלי דעת, לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו אליה. בהצלחה ליאת

מעוניינת בפסיכולוג קליני מומחה לילדים באזור אשדוד מנוסה

שלום שיר, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

הבן שלי לומד בכיתה י במגמה הכי טובה במקיף שם נדרשים למשמעת ברזל ולימודים ברמה גבוהה. לצערי לעיתים קרובות עולים בעיות משמעת עם בני: התחצפויות, חוסר קבלת מרות, זלזול במורים ובמדריכים. מה לעשות? מסתבר שגם בלימודים המצב לא טוב יש לו 7 נכשלים מתוך 8 . אבחון דידקטי כבר עשינו וההתאמות לא עוזרות לו. משהוא במוטיבציה שלו ירד מאוד. הוא נהנה להיות התלמיד "המעיז" של הכיתה ולעשות דברים שדורשים עזות מצח. הוא נהנה מאהדת הכיתה המפרגנים לו. מה לעשות?

שלום אמא של דוד, לימודים במגמה יוקרתית עלולים להטיל מעמסה עצומה על ילדים מסוימים, אף אם המוטיבציה הראשונית הייתה לגמרי שלהם. לאור מה שאת מספרת על הישגיו הצונחים של בנך, בעיות ההתנהגות יכולות להתפרש כדרך להביא להרחקתו מהמגמה בדרך שתשאיר לו את כבודו ואת אהדת חבריו. אני מציעה לדון עמו על האפשרות של מעבר למגמה אחרת, שתהלום יותר את יכולותיו האקדמיות, ותזמן לו חוויות של הצלחה. בברכה ליאת

שלום, אני פונה אליך עם בקשה להמליץ על פסיכולוג קליני לילדה בת 9 עם בעיות רגשיות ונפשיות תודה רבה מראש אורלי

שלום אורלי, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני מתקרב לגיל 9 (ילד פג ותאום לאחות) ומתמיד היה ילד שמאוד דואג וחרד מכל דבר, לדוגמא: אם ילד מהכיתה מתעכב בשירותים זה מטריד אותו, אם חבר מהכיתה משתולל מידיי זה מפחיד אותו, גם בבית אם אני ואבא שלו רבים הוא נורא מפוחד, אם הוא שומע בחדשות דברים לא נעימים זה מאוד מלחיץ אותו, בלילה קשה לו להירדם ויש לו כל מיני סיוטים מוזרים, צעקות נורא מלחיצות אותו, אני מאוד רוצה לעזור לו ולא יודעת איך, אודה מאוד לעזרתך.

שלום גלי, היכולת לחשיבה מופשטת מתפתחת בהדרגה, ומביאה איתה דאגות וחששות, לא רק ממה שניצב מולנו, אלא גם ממה שאפשרי היפותטית. ילדים רגישים (וחכמים) מודעים, יותר מחבריהם, לסכנות אפשריות, ולכן עלולים לפתח דאגנות-יתר וחרדה. לעיתים קרובות, מדובר בנטייה משפחתית, או בבן משפחה נוסף עם "כתב יד" דומה, מה שעלול ליצור אטמוספירה רוויית מתח בבית. אני מציעה לא למקד תשומת לב יתרה בחרדה, ולנסות למתן אותה. אפשר לחסוך מהילד מידע מיותר ומכביד, לפחות ככל הנוגע לאסונות המצולמים בחדשות, ולסנן מידע עם פוטנציאל מדאיג. מעבר לזאת, אפשר לעודד את הילד להתמודד עם חרדותיו בעזרת כלים קוגניטיביים ("מה הסיכוי לכך שבאמת יקרה משהו נורא בשירותים?" או "בוא נחשוב מה תוכל לעשות במקרה ש...?"). במקרה שהדאגנות הופכת לחרדה מציפה הגוררת פגיעה תפקודית, מוטב להתייעץ עם איש מקצוע. בברכה ליאת