פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אשמח לקבל ממך עצה, אני מאוד רוצה לקחת את בני למספר שיחות אצל פסיכולוג/ית ואינני יודעת איך לאמר לו זאת , הרי אי אפשר פתאום להנחית על מישהו "תשמע , אתה צריך פסיכולוג" או "קבעתי לך תור אצל פסיכולוג" וכד'. הסיבה היא שהבן מאוד סגור וכ"כ רגיש, לא מספר כלום, אינני יודעת מה מתרחש בנפשו ובליבו,ימים שלמים לא מחליף איתי מילה, רק "כן" ו"לא" או סתם הרמת כתף וחיוך בישן ומתוק..... הילד מאוד אהוב על ידינו, הוריו, מחובק , מנושק, ילד שמכבדים אותו ומוכנים להקשיב לכל משפט היוצא מפיו. איננו אנשי קריירה, אני כעקרת בית נמצאת תמיד לרשותם של ילדיי, אביהם מגיע בשעה שש מהעבודה, מנשק ומחבק ושואל ומתענין. אני בעצמי אשה שקטה ודי סגורה, לא מהפטפטניות והמקשקשות ולכן מאוד קשה לי לגרום לו להיפתח וחשבתי שמספר שיחות אצל איש/ת מיקצוע יכול להועיל. בעיקרון, הוא לא מראה שום סימני מצוקה. ילד חברותי ותלמיד מעולה, פעיל במיסגרות של התנדבות, לומד גיטרה , משתתף בטיולים, הולך לסרטים עם חברים, ימי הולדת וכו' . אבל הוא כ"כ שקט בבית. באמת, אנחנו פשוט לא יודעים על תחושותיו ועל מצב רוחו ועל מה שעובר עליו , כלום. מה דעתך? איך אנחת עליו עם בקשה שלדעתי יכול לעזור לו לבקר אצל פסיכולוג? תודה, וסליחה עם קצת ארוך.

.

שלום דליה, סגירות וביישנות הן תכונות אישיות יציבות למדי, ולא תמיד צריך לראות בהן בעיה, בעיקר כאשר אין מצוקה. את מתארת נער חמוד, המתפקד היטב בכל ההיבטים של חייו, ואינו מאותת על סבל ומצוקה. חייכתי כשקראתי את המשפט שלך האומר "חשבתי שמספר שיחות אצל איש/ת מיקצוע יכולות להועיל". חייכתי, כי בניגוד לסברה הרווחת בציבור, פסיכולוגים אינם מתמחים ב'דיבוב' סרבני שיחה. לפעמים, הביישנים והמופנמים נשארים כאלה גם בחדר הטיפול, וגם שם לוקח להם הרבה זמן לתת אמון ולהיפתח. נדמה לי שכאמא למתבגר צעיר, עלייך ללמוד להתרגל לרעיון של התרחקות וסגירות זמנית (אף יותר מזו שהורגלת בה), האופיינית לגיל. כדי להרגיש קרובה יותר, תוכלי לשתף אותו מעט יותר בתחושותייך, ולהתעניין בצורה מעט יותר אקטיבית (אך לא חודרנית - איזון!) במה שעובר עליו, במה שהוא חווה ומרגיש לאורך היום, ולשדר זמינות ונכונות להקשיב לו כשירצה. אם את בכל זאת מודאגת וחושבת שיש סיבה להפנותו לטיפול רגשי, שתפי אותו בדאגתך, ובקשי ממנו להגיע לפגישת היכרות אחת, תוך שאת משאירה לו את הזכות לוותר על הפגישות הבאות עם הפסיכולוג. הסבירי לו שאת מאמינה שכל אדם זקוק לאיוורור ועיבוד של רגשותיו, ושלתחושתך פסיכולוג הוא הכתובת למטרה זו. בהצלחה ליאת

כפי שאמרת , ניראה לי שאת צודקת, שגם אם יילך לסיכולוג, הפסיכולוג ייאלץ לחלוב ממנו ובכל מיקרה , יקבל ממנו תשובות של "כן" ו"לא" . תודה

שלום! אני אמא ל-2 ילדים מקסימים.כרגע אני בהריון בחודש חמישי,העניין הוא כזה: סיפרתי לילדים שאני בהריון הבת הגדולה שלי(בת 5)שמחה מאוד,והילד שלי (בן4)לא אהב את הרעיון יש לציין שהוא כול כך קשור אלי וכול היום אחרי ואומר לי בלי סוף שהוא אוהב אותי..ומחבק אותי.מאוד מאוד קשור אלי. השאלה איך אני נותנת לו תחושה שהכול בסדר?כי אני יודעת שאלד בע"ה יהיה לו נורא קשה..מה עושים?

שלום רב, בגיל ארבע ילדים עדיין אינם יודעים להתמודד עם חשיבה מופשטת, ולכן הם מעוגנים מאד לרעיונות והתרחשויות של "כאן ועכשיו". גם אם סיפרת לו על ההריון והלידה הצפויה, אני בספק אם הוא מבין את מלוא המשמעויות וההשלכות שיהיו לכך עליו ועל סדר יומו. כרגע, אין הרבה מה לעשות מלבד להזכיר את התינוק שבדרך. עיקר ה'עבודה' תהיה אחרי הלידה, ואז גם יהיה חשוב להפוך את בנך לשותף ולמתן את תחושות הקנאה שאולי יצוצו. מאחלת לך המשך הריון נעים ולידה מהירה וקלה ליאת

ועוד הערה - אם הוא נצמד אלייך, ואת מרגישה שמשהו בהתנהגותו מעט מעיק או משדר "פינוק-יתר", זה הזמן להתחיל לגמול, כדי שאחרי הלידה הוא לא יחווה אותך כנוטשת. אחרי הכל, בנוכחותו של תינוק תובעני, יהיה לך באמת הרבה פחות זמן בהשוואה להיום, ולכן מוטב לעודד לעצמאות והתחשבות כבר מעכשיו. בהצלחה ליאת

שלום,שמי שלהבת ואני אימא בפעם הראשונה לילדתי המקסימה שהיא בת שנה ו6 חודשים.עד גיל שנה וארבעה חודשים בתי טופלה בבית וגדלה עם המון אהבה וחם עד שהגענו להחלטה שכבר בגיל שנה וארבעה חודשים היא צריכה להיות במסגרת,אני צריכה לציין שיעל היא ילדה נהדרת,חברותית ומאוד מפותחת מעבר לגילה,ההסתגלות שלה לפעוטון הייתה טובה יחסית משחשבנו בגלל הגיל,ההשתלבות בגן מבחינתה עשתה לנו ולה רק טוב,,,אבל בתקופה האחרונה הגננת אומרת שהיא לא מתחברת לילדים וחוששת מהם מעבר לנורמה עכשיו זה ידוע לי שילדים לא משחקים עם ילדים אחרים בגיל הזה וזו לא הבעיה מה שאני מנסה לומר אם יש משהו לא תקין שאני עושה עם הילדה שגורם לה להירתע מהם,אני נותנת לה את כל האהבה והחם שבעולם ומקנה לה המון ביטחון אז מאוד קשה לי עם מה שאמרה לי הגננת ואני מחפשת פיתרון לבעיה הזו

שלום שלהבת, בתך עדיין תינוקת, ובאמת אינה יודעת ויכולה לשחק עם ילדים אחרים. ילדים בגיל זה שוהים זה לצד זה, והאינטראקציות ביניהם שטחיות מאד, אם בכלל. יתכן שהעובדה שעד היום היא גדלה במחיצתך כבת יחידה, מבלי להיתקל יותר מדי בילדים בני גילה, מבלי להתמודד עם הדחפים והאגרסיות שלהם, ומבלי להתמודד עם תחרות על תשומת הלב והמשאבים - היא שעומדת בבסיס הרתיעה שלה. אין לי ספק שההתחככות היומיומית עם ילדים בני גילה תביא בסופו של דבר ליכולת טובה יותר להתערות ולהסתגל חברתית, ויש להתאזר בסבלנות לא-שיפוטית. כרגע, התנהגותה נשמעת לי בהחלט נורמטיבית ותואמת לנסיבות. עוד קצת סבלנות... ליאת

בן שלישי אחרי אחים גדולים מאוד....וורבלי מאוד,אוצר מילים גבוהה,חכם,מנהלת שיחות ענייניות מאוד..מעולם לא אהב משחקי כופסא ודומיהם...בהם מסוגל לשחק רק עם אביו..אוהב כל מה שקשור לטיפוס,אפניים וגלגלים. כישוריו החברתיים נמוכים.כעסן.לא מוותר,קשה,מציק ... רגיש מאוד..ומרטיב בלילה לסרוגין. תלמיד ממוצע שאינו מתכונן למבחנים וציוניו בסביבות ה80. מכין שעורים לבד,מסדר ילקוט מתלבש,מתרחץ בעצמו..אחראי מאוד....חושבת לקחת אותו לאבחון התנהגותי רגשי..היש כזה? הילד לא זורם..ואני פוחדת שיחריף עם הגדילה?

שלום רב, אבחון פסיכודיאגנוסטי ודידקטי יכול לכסות הן את החלקים הרגשיים והן לקויות למידה למיניהן. לפעמים (כשהחשד מתמקד בעיקר בהיבטים הרגשיים) מספיק להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל (ע"ס המידע המפורט מכם) לאתר את מוקד המצוקה ולהציע התערבות מסייעת. אני מציינת זאת על רקע העובדה שאבחון הוא תהליך ארוך ויקר יחסית, ואם ממילא יתחיל טיפול, לא בטוח שחייבים אבחון. שווה להתייעץ עם הפסיכולוג. בהצלחה ליאת

שלום רב אני מחפש המלצות לפסיכולוג ילדים טוב באזור חיפה לנער בן 13 שסובל מחרדות קשות לאחרונה . סיים שנה של רטלין ואני מניחה שזה התגובות שמגיעות... תודה

שלום שרון, אנו לא נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח פרסום. תוכלי לכתוב הודעת המשך, להוסיף כתובת מייל מעודכנת, ולקוות שהמלצות יישלחו לך לשם. תוכלי לנסות ולהיעזר גם באינדקס המטפלים המופיע באתר זה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אמא לתאומים בני 3. כשהיו בני חודשיים נפטר בעלי בנסיבות טראגיות. אינני נמצאת בקשר עם אף אחד מבני משפחתו ומעולם לא הזכרתי אותו ו/או שוחחתי עליו עם ילדיי. בימים אלו בני אמר מספר פעמים "בא לי לדבר עם אבא"כנראה החל להבין שיש ד מות כזו שנקראת "אבא".מה עלי לעשות ומה לומר/לא לומר להם בגיל כ"כ צעיר וכשאין שום דבר טוב שביכלתי להגידץ אובדת עצות אנא עזרי לי תודה. אם את חושבת שעדיף להגיע אליך-אגיע, כי אני רוצה לעשות את הצעד הנכון בנושא זה. ג

שלום דליה, הילדים שלך גדלו לתוך מציאות עצובה, בה הם נאלצים לגדול ללא אביהם שנפטר. יהיו הנסיבות אשר יהיו, הרי בסופו של דבר הם יצטרכו לדעת את האמת על זהותו של אביהם ועל נסיבות הסתלקותו. בעיני, חשוב לשמר את דמותו באופן זה או אחר בתודעתם, מתוך הכרה שקשה מאד לבסס זהות עצמית מבלי לדעת מאין באת. כמובן שבגילם אפשר לחסוך מהם מידע שלילי או מכביד מדי, ולהסתפק בתיאור דמותו של אבא ש"מת כשהייתם קטנים". אם יתעוררו שאלות בנושא המוות, חשוב להשיב עליהן באופן קצר וענייני, מתוך הקשבה זהירה למה שהם שואלים ולמה שבעצם מעניין אותם, וגם כאן - מבלי להכביד עם פרטים מיותרים (אך לא לשקר להם). אם את חוששת לעשות זאת לבדך, תוכלי להיעזר בהדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני. זה בודאי לא יזיק. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת שנה ו8 חודשים, ילדה מאוד פיקחית ועמצאית, היא מדברת יפה ויודעת להסביר בדיוק מה היא רוצה או מה היא צריכה, היא מעסיקה את עצמה מאוד יפה לבד. לפני כ4 שבועות ילדתי את ביתי השנייה ויש לי חששות מאוד כבדים לבתי הבכורה, אני פוחדת שהיא תיפגע ושמחת החיים שלה תדעך. יש ימים שהיא בכלל לא מתיחסת לאחותה הקטנה ואם אני אומרת לה להגיד לה שלום לא תמיד היא משתפת פעולה, לפעים היא מביאה לה צעצעים לעריסה ושמה לה עוגיות בקצה, אבל המקרים שמפחידים אותי ואני לא יודעת איך נכון לנהוג הם המקרים שבהם אני מחזיקה את התינוקת או מאכילה אותה והגדולה מתחילה לבכות ונדבקת אלי או מנסה לדחוף לא באלימות אבל מנסה לדחוף אותה מעלי או מבקשת ממני לשים אותה במיטה, אני לא ממש יודעת איך להתנהג במקרה כזה לפעים אני מניחה אותה ומחבקת את הגדולה, לפעמים אנימסבירה לה שעכשיו כואבת לקטנה הבטן והיא צרכה את אמא ואז הגדולה מתפנה לעיסוקים שלה רבל אני מרגישה שהיא פגועה מזה. ואם אחרי כמה דק' אני ניגשת אליה ומדברת איתה על מה שקרה היא לא מוכנה לענות לי כאילו מתעלמת מהשאלה שלי לגבי אחותה הקטנה טזה מפחיד אותי. אני חיבת לציין שבמעון אין שום שינוי חריג היא לעיתים רחוקות מתבכיינת שם אבל נרגעת במהרה, אנחנו שומרים איתה על שגרה רגילה של שעת מקלחת ושינה, אנחנו הולכים איתה יחד לחוג שחייה פעם בשבוע, בשבתות אני הולכת איתה לגן שעשועים ו או אני או בעלי לוקחים אותה לפינת חי בשבת, במהלך השבוע אני דואגת שלפחות פעם פעמיים נרד לגן שעשועים או נלך לאכול גלידה רק אני והיא כך שאני מקדישה לה תשומת לב. גם בבית אני משחקת איתה בחדר משחקים. מה עוד אנייכולה לעשות על מנת לרכך את הכניסה של האוחת למשפחה ואיך נכון לנהוג במקרים של התקפי בכי וקנאה. וגם בזמן שינה היא רוצה רק אותי ובימים האחרונים מתבכיינת לפני השינה ורוצה לידיים שלי שבדך כלל היא נרדמת עם סיפור ושיר במיטה שלה. חשוב לציין שהיא לא רוצה לבוא לישון איתנו בחדר. אשמח לקבל טיפים איך נכון לנהוג במצב הזה כי אני ממש לחוצה. תודה רבה

שלום שי, מזל טוב על הולדת בתך השניה! לידת אח היא אירוע משפחתי משמח, ולמרות שכמעט אצל כל ילד מתעוררת מידה של קנאה סביב כניסתו של הרך הנולד, לא מדובר בעוול גדול או באסון שנגרם לו. אני שומעת בדברייך מוטרדות ואשמה על העוול שכביכול גרמת לבתך הבכורה, וניסיונות רבים לפצותה. לדעתי, אין טעם להיכנס לעמדה כזו, מלבד להדק את ההשגחה על התינוקת, ולהמשיך להקדיש לבתך הגדולה את תשומת הלב לה היא זקוקה כ(עדיין) תינוקת בעצמה. אל תזמיני אותה לחדר שלכם או למיטתכם, כדי לא ליצור במו ידייך בעיה שכרגע לא קיימת. המשיכי לנהוג בטבעיות, ולשמור על שגרה, ככל שתצליחי עם שתי הקטנטנות שלך. זה לא קל, אך עם הזמן זה מסתדר. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן שמונה בני הבכור ועוד שני ילדים בן 4 ובת שנתיים וחצי. בני בן השמונה עבר איבחון במכון טובה ונימצא שהוא ילד גבולי ולא צריך טיפול תרופתי. לנו יש בעיה שהוא לא מקשיב לאף אחד ובכול פעם הוא מגיב במכות הוא שהוא משקר בזמן האחרון הוא מחביא את האוכל שאנו נותנים לבית הספר מיתחת למיטה שלא אין יום שעובר בלי שבני מקבל מיכתב הוא שאיזה מורה כועסת על בני גם בבית לא כייף איתו כול הזמן צריך להעיר לא שלא נותנים מכות גם אם לקחו לא מישחק הוא שבטעות דחפו אותו חשוב לי לציין שמבחינה לימודית הוא תלמיד מאוד מצויין ואין לא בעיה של לימודים . איך אני יכול לדעת אם יש לא בעיה רגשית (מיצתער על השגיאות כתיב שלי אני דיסלקטי) תודה עופר

שלום עופר, מבחן TOVA נותן אינדיקציה לקיומה של הפרעת קשב וריכוז, ולמידת התועלת של הטיפול התרופתי, אך הוא אינו יכול להחליף אבחון פסיכודידקטי שלם, שיכול לאתר לקויות למידה נוספות כמו גם בעיות רגשיות. לעיתים קרובות, הורים ומורים נוטים לחפש את ההסבר להתנהגות אלימה תחת המטריה הרחבה של בעיות קשב וריכוז. חשוב לציין כי לקויות למידה מעמידות את הילד בסיכון מסוים לאימפולסיביות ו"פתיל קצר", אך יש הרבה מאד ילדים הסובלים מלקויות למידה והפרעות קשב, שאינם פוגעניים כלפי זולתם ויודעים לכבד סמכות. אני מציעה לפנות לאבחון ולאתר את הקשיים בתחום הקוגניטיבי-דידקטי, ובמקביל, לפעול מיידית גם בהקשר הרגשי - דהיינו, פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שייקח מכם רקע מפורט ויחשוב יחד איתכם האם להתערב בדרך של טיפול פרטני לילד, בהדרכת הורים או בשניהם. שווה לנצל את חופשת הקיץ לצורך כך, כדי שיגיע בספטמבר לביה"ס רגוע ו'מוחזק' יותר. בהצלחה ליאת

שלום,מדובר בבן שלי בן 5, הוא הרביעי במשפחה ויש עוד אחות קטנה בת שנה וחצי מתחתיו. אנו משפחה דתית. הבן שלי חכם ויפה ומתוק,יש לו חברים וחברות,הוא אוהב תעלולים ומלא שמחת חיים,אך ישנו דבר אחד שמפריע לי קצת.. הוא אוהב לחבק ולנשק כל אחד ואחת,גם אם הוא לא כל כך מכיר וזה מביך מאד,גם את החברים של בניי הגדולים (בני 11 ו9) גם את הגננות שלו,אורחים שפעם ראשונה מגיעים..וגם בנות בגן שלו,אתמול הגננת התקשרה אליי שזה מציק לבנות בגן וישנו עוד דבר, הוא מבקש מבנות בשירותים להוריד את התחתונים. הגננת אף אמרה שישנה התרחשות בשירותים ומי שמוביל את העניין - זה בני! אני לא יודעת מה לעשות עם זה. קצת דואגת. למי לפנות? האם מספיקה שיחה עם הילד?? או התערבות של גורם מקצועי?? בעלי הסביר לו לאחר השיחה עם הגננת שאסור להסתכל ולבקש מאף אחד אחר שיראה לו או משהו כדבר הזה.הבן שלי הכחיש. מה עושים ?? האם זה עדיין קשור לסקרנות המינית ? או שהוא בוגר בשביל זה?

שלום רוחלה, בנך בהחלט נמצא בגיל בו הסקרנות סביב הגוף, איבריו, והבדלי המינים נמצאת בשיאה. גם אם מדובר בסקרנות מינית נורמלית, עליו להבין שהדרך בה הוא בוחר לספקה אינה ראויה, ויכולה לסבך אותו בצרות. אני מציעה לחזור ולשוחח עמו, ולהבהיר לו שעליו לכבד את כללי ההתנהגות המקובלים, המחייבים אותנו לנהוג זהירות ולשמור על גבולות המרחב האישי שלנו ושל זולתנו. בכל מקרה, מאחר ומדובר בילדים צעירים המתקשים לעיתים לאפק את דחפי הסקרנות שלהם, מחובתו של צוות הגן להדק את ההשגחה בכל פינות הגן, ולדאוג שלא יקרו בהם אירועים חריגים. זה חלק מאחריותם, וחשוב להזכיר זאת גם שם. בברכה ליאת

שלום! אני אמא לשני ילדים:בן12 ובת 11.יש לי בעיות עם הבן שלי. אני מאוד זקוקה ליעוץ.אני יודעת שבהרבה דברים אני כי אמא אשמה. אני לא מבקשת או דורשת מילדים שלי לעשות שום דבר בבית. חוץ מלילמוד,להתקלת כל יום וכמובן לצחצח שיניים. חוץ מזה שבן שלי אוכל בחדר שלו ולא מוציא כלים בחזרה ובגדים על הרצפה והוא עד עושה לי דווקה ובכוונה יכול כמה חודשים לא לצחצח שיניים וכמה ימים לא להתקלח.בא לי לבכות.לדעתי זה אסון, איך אפשר לפחות יום אחד לא לצחצח שיניים והוא יכול חודש, כאשר חם איך אפשר לא להתקלח? ותאמינו לי ניסיתי לא פעם להסביר חשיבות. אם משהוא לא בסדר הוא נותן לי עונש: אני לא ילך לבית הספר, אני לא ילך להתקלח...מה אני עושה? אם ילדים שלי אני מאוד חלשה ולא יכולה לעמוד על שלי, יכול להיות בגלל זה אני מקבלת כזה חינוך.אני בת 35 וכמו שאמרתי יש לי 2ילדים, אבל עד עכשיו אני לא מרגישה בנוח אם אני רואה בפנים של ההורים שלי שהם כועסים(הורים שלי אף פעם לא ירביצו לי, רק ממבט רעדתי וידעתי מה הם רוצים להגיד) ובן שלי סאם פס אלינו לא סופר לא את אבא ולא את אמא.הצילו

שלום מריאנה, הפנייה שלך רגשה אותי, וגרמה לי לרצות לרוץ ולהציל אותך :-) למרבה המזל, אפשר לעזור לך להציל את עצמך, וגם את הילדים שלך, שזקוקים מאד מאד להורה סמכותי ושקול, שייתן להם תחושת ביטחון. אני חושבת שאת זקוקה להדרכת הורים טובה, אצל פסיכולוג ילדים קליני, ומעודדת אותך לפנות בהקדם. תתפלאי כמה מהר אפשר לחולל שינוי בבית... בהצלחה ליאת

הבעיה שאנו,זה אומר כל המשפחה הינו ביעוץ משפחתי שיתקיים פעם בשבועה במשך כמה חודשים. ושום דבר. בן שלי על יד אנשים זרים ילד פלא רק בבית הוא מראה את החוצפה שלו. כאשר סיימנו את כל המפגשים והרגשנו שהם בכלל לא תרמו לנו בכלום אז שאלנו וביקשנו מהם לתת לנו טיפים איך אנחנו צריכים להתנהג בככה וככה סיטואציות וענו לנו שאנחנו ההורים ויודעים איך נכון ומה נכון.אבל אם הינו יודעים לא הינו הולכים לטיפול פסיכולוגי

יש לי ילדה בגיל 9, תמיד הייתה ילדה ביישנית, רגישה, סגורה אבל לא ילדה דכאונית או משהו. מבחינה חברתית היא בסדר גמור, תלמידה טובה מאוד, ילדה חכמה. פשוט לא ילדה שמחה מידי, "כל העולם על הכתפיים שלה", מבוגרת מהרגע שנולדה. הבעיה העיקרית שלי היא איתה זה שהיא מפחדת. היא מפחדת ללכת לחדר לבד, למטבח לבד, לכל מקום. היא בוכה אם היא מתקלחת ואני במטבח (בית די קטן) היא טוענת שהיא כל הזמן חושבת שירו עליה, היא אומרת שהיא מבינה שלא יורים על אנשים ומבינה את כל ההגיון אבל מפחדת, אין לי מושג מאיפה זה הגיע לה, או מה לעשות בנדון. יש לציין שהיינו בטיפול פסיכולוגי עם הפחדים האלה כבר פעמיים. כל טיפול נמשך שנה כמעט וזה ממש לא עזר לה. היא פשוט מפחדת להיות לבד ואני מאוד מבינה כי בתור ילדה גם לי היו מחשבות כאלה כל הזמן אבל מה לעשות???אני דואגת מאוד ואובדת עצות

שלום יפעת, לפעמים, במקרה של הפרעות חרדה עקשניות שאינן מגיבות טוב לטיפול, או כאשר החרדה הופכת כמעט לאורח חיים, יש טעם לנסות להיעזר לזמן מה בטיפול תרופתי נוגד-חרדה, אשר בדר"כ מביא עמו הקלה משמעותית בעוצמת החרדה. תרופות ממשפחת ה-SSRI נפוצות בשימוש גם בילדים, ותופעות הלוואי שלהן זניחות בהשוואה לפגיעה המשמעותית באיכות החיים של הילד החרדתי ומשפחתו. אני ממליצה על פנייה לפסיכיאטר ילדים, שיוכל לשקול יחד איתכם את האפשרות התרופתית. בברכה ליאת

יש רק לציין שזה לא קורה לה כל הזמן, הרבה פעמים היא נכנסת לחדר לשחק לבד או הולכת למטבח ולהתרחץ לבד, זה קורה בעיקר בעייפות או כשהיא מתחילה לחשוב על זה, אז היא יותר רגישה לעניין ומתחילה לפחד.

שלום, בתי בת 6.5. חברה טובה שלה מהגן טבעה בכינרת והיום היא נפטרה. ביום ראשון אמרו להם בגן שהיא בבית חולים ובתי לא לקחה את זה קשה כי חשבה שהיא בטח תצא בעוד כמה ימים. מחר מביאים לגן פסיכולוגית שתסביר להם שחברה שלהם מתה. יש הורים שלא ישלחו את הילדים שלהם מחר לגן, כי הם רוצים לספר להם שהילדה עברה גן, נסעה רחוק וכו'. אין לי מושג איך להסביר לה את זה , בתי מאד רגישה ולוקחת דברים קשה בד"כ. האם צריך להגיד לה שהיא מתה? מה לענות לשאלות שלה אם היא תשאל : איפה היא עכשיו לאחר המוות? אם היא תפחד שזה יכול לקרות גם לה? איך מתמודדים עם דבר כזה??? תודה

שלום אולגה, כמה עצוב! לאבד חברה טובה זה תמיד קשה, בטח כשזה קורה בנסיבות מזעזעות כאלה. ועדיין, לדעתי, הניסיונות לשקר לילדים הם פסולים ולא מכבדים, גם אם הם נעשים מכוונה טובה. למרבה הצער, מוות הוא חלק מהחיים, ואי אפשר לבודד את הילדים ולחמוק מהנושא לאורך זמן. כיום אנחנו יודעים כבר שילדים יכולים להתמודד גם עם תכנים מציאותיים קשים, כל עוד הם מוצגים להם נכון. אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, ולשמוע ממנה על האופן בו היא עומדת להציג לילדים את הנושא. היא בוודאי תוכל לענות לך על שאלותייך, ולהציע מגוון של תגובות לשאלות אפשריות. אם את שואלת לדעתי, אני תמיד בעד לומר את האמת. כלומר "מי שמת לא מרגיש דבר, לא כואב לו כלום, והוא נקבר בבית קברות, שזה מקום נעים, יפה ופורח". "ולא, זה לא יכול לקרות גם לך, כי אנחנו שומרים עליך ודואגים לך, ובטוחים שתחיי חיים ארוכים ובריאים". במקביל, אני ממליצה לאפשר לילדים לשוחח על האירוע, לשאול שאלות, ולהביע במילים, במשחקים או בציורים את רגשותיהם, פחדיהם וגעגועיהם לחברה ז"ל. שלא תדעו צער ליאת

שכחתי לציין שהילדה לא מסכימה לשחק בגן רוצה להיות כל היום בעגלה לא משחקת עם שאר הילדים לא משתתפת בכלום , כאשר בבית היא בנאדם אחר לגמרי , היפראקטיבית חייכנית אוהבת לשחק מדברת אשמח לקבל תגובה ,תודה .

שלום קריסטינה, אין בדברייך מספיק מידע כדי שאוכל להבין מה בדיוק קורה לבתך. לא ציינת כמה זמן נמשך הבכי בגן, האם רק בזמן האחרון, או שמא מתחילת השנה? האם ה'קריאה' נעשית תמיד בבכי, או בשמחה (כמו, למשל, "אמא, תראי!"). יש לזכור שבתך הגיע לגיל חשוב, בו מתקיים מתח עצום בין תחושת אומניפוטנטיות ("אני כל-יכולה") לבין תחושת תלות והזדקקות גדולה להורה. מסיבה זו, גיל שנתיים מתאפיין בהתפרצויות זעם ותסכול, על רקע הרצון בעצמאות מצד אחד, והצורך בהגנה מצד שני. לכן, כשאת על ידה, תוכלי להגיב לקריאותיה ולומר "אני פה, את יכולה להמשיך לשחק, ואם תרצי את מוזמנת לעשות את זה על ידי". כאשר היא בגן, אין לה ברירה אלא להתמודד עם הנתק ממך למספר שעות, ולהיעזר בגננות. אם עד היום לא הצליחה להסתגל לגן, הייתי מנסה לבדוק מה קורה שם, ובמידת הצורך להעבירה למסגרת שתדע להיענות לצרכיה. ילד לא אמור להימנע מכל פעילות בגן לאורך זמן ולבכות לאמא עד חודש יוני... אם הנסיגה הזו הופיעה רק לאחרונה, יתכן שזה קשור להריון, ואולי גם לאשמה שלך שמחלחלת אליה וגורמת לה להרגיש 'מסכנה'. במקרה כזה, אני מציעה לשנות את עמדתך, ולהימנע מרחמים מיותרים ואשמה, שרק מחריפים את המצב. בברכה ליאת

שלום ליאת, הבן שלי חגג שנה שבוע שעבר ומגיל אפס שונא מאוד להכנס לרכב, בתחילה חשבנו שזהו החום (נולד בקיץ שעבר), בהמשך האשמנו את הסל-קל אך משחלף הקיץ ומשהחלפנו למושב תינוק לא חל שיפור. עד שבוע שעבר תלינו תקוות שעם שינוי פניו לכיוון הנסיעה (מאושר החל מגיל שנה...) המצב ישתפר אך התבדינו... במהלך השבוע אני נמנעת מלסוע איתו נסיעות כאשר אני איתו לבד ברכב (מלבד גיחות קצרות לקניון/טיפת חלב וכו' שכולן מלוות בבכי). בסופי שבוע אנחנו נוהגים לסוע לבקר את המשפחה במרחק שעה וחצי נסיעה!... ניסינו לצאת לדרך בשעות בהן הוא אמור לישון ואכן הוא מאוד-מאוד עייף אך לא מצליח להרדם, אז ניסינו בשעות שהוא דווקא חיוני ועירני אך תמיד אותו הדבר: מקסימום 10 דקות של שקט (יחסי) ואז מתחיל פסטיבל של בכי וצעקות. נוצר מצב שתמיד אחד משנינו ישב לידו במושב האחורי ויתפקד על תקן "המשעשע", אם זה אומר ספרים, שירים, בובות יד ואצבע, רעשנים, בועות סבון ובעצם מה לא. רק למשוך ולמשוך עד שכולנו מגיעים מותשים ליעד. ברור לנו שזה לא הדרך וגם חוששים לקבע מוסכמות שהילד רגיל שמשעשעים אותו ויושבים לידו (רוצה כבר לחזור לשבת ליד בעלי...) אך לא יודעים איך לעשות זאת מבלי להשתגע בנסיעה כי הבכי שלו מורט עצבים ואף מסכן כי כשהנהג לא מרוכז, עצבני או מוסח זה לא לעניין. מה את מציעה שנעשה? תודה רבה! שרון

שלום שרון, אני מציעה לגשת לאבחון במכון להתפתחות הילד, ולשלול בעיה בעיבוד/בוויסות התחושתי. ילדים/תינוקות שאינם סובלניים לנסיעות חשודים כסובלים מבעיה כזו, שתתאפיין בדר"כ בקשיים נוספים כגון סבילות נמוכה לאמבטיה, לאנשים זרים, להחלפת חיתול, להשכבה לישון, ואפילו לחיבוקים ונשיקות. שווה בדיקה. אם תישלל בעיה תחושתית - התייעצי שוב. בברכה ליאת

שלום ליאת, ראשית כל תודה רבה על תגובתך (-: ברצוני לברר: מכל הדוגמאות שהעלת כסממנים לבעיית עיבוד/ויסות תחושתי אין אף התנהגות נוספת שתואמת את התנהגותו של בני- בשגרה הילד לרוב נינוח,עצמאי,סקרן... הוא אינו חושש באופן יוצא דופן מזרים, אוהב מאוד (!) מגיל אפס מגע של מים ואמבטיות, מאוד ממושמע בעת החלפת חיתול (אני חושבת שהוא מבין הילדים הבודדים בני השנה שעוד מוכנים לשתף פעולה ולהתחתל בשידת ההחתלה במצב שכיבה!), ומקבל הרבה ובכייף נשיקות, חיבוקים ומגע. לגבי השינה - היה לנו עניין בהשכבות שהילד היה רגיל להרדם בהנקה/על הידיים, אך הבעיה נפתרה בגיל 7/8 חודשים ומאז נרדם עצמאית במיטתו בצורה מאוד מסודרת. אני מפרטת את הפרטים הנ"ל כי רציתי לשאול - במידה ואין בכל התחומים האחרים קושי/עניין את עדיין חושבת שיכול להיות שמדובר במקרה של בעיית עיבוד/ויסות תחושתי? או שבעייה זו באה לידי ביטוי בכל, או לפחות בחלק, מן התחומים המפורטים? כלומר- האם לאור שתיארתי את חושבת שזה עשוי להיות עניין אחר או שאת עדיין חושבת שיש סיכוי לבעיית עיבוד/ויסות תחושתי ושכדאי לנו לפנות לבדיקה? ושוב - המון תודה על סבלנותך ועל תשובתך. שרון

היי, בתי בת 10 חודשים ולא אוהבת לזחול לבד בבית. אחרי רבע שעה של משחק היא ישר קוראת לי. אם אני איתה בריצפה היא יכולה לשחק שעות.איך מעודדים תינוק לשחק קצת לבד?

שלום רוני, היכולת לשחק לבד נשענת על חוויה מוקדמת יותר של הימצאות *יחד* עם האחר, ובהמשך לבד אך *לצד* האחר. בגיל 10 חודשים בתך נמצאת בשלב בו ההבנה של קביעות האובייקט עדיין אינה שלמה, ולכן, כאשר את יוצאת מעבר לשדה הראייה שלה, היא מרגישה נטושה וחסרת אונים. בגיל זה מתחילה להתפתח חרדת הזרים המפורסמת, המעידה על התפתחות בריאה, על היכולת להעדיף את חברתך על פני חברתם של אנשים אחרים, ועל היכולת להכיר ב'ממשי ונוכח' לעומת הנעדר וה'לא קיים'. בעיני, רבע שעה של משחק לבד זה הרבה למדי, אך תוכלי להאריך בהדרגה את הזמן הזה אם תשהי בקרבתה, אך תעסקי בעניינייך. היכולת להיות לבד בנןכחותו המיטיבה של האחר המשמעותי, מניחה את היסודות ליכולת להיות בסופו של דבר גם לבד. כל טוב ליאת

היי, בתי בת 5 ויש לה חרדה לעשות צרכים אצל חברים שהיא מתארחת. היא מתאפקת ואם היא כבר סובלת היא מתקשרת שאגיע לקחת אותה.היא אומרת לי שהיא מתביישת במיוחד אם האבא של החברה נמצא בבית. איך מתמודדים עם החרדות האלה? תודה

שלום ליהי, כרגע לא הייתי עושה יותר מדי, מלבד להזכיר לה לעשות קקי בבית לפני שהיא יוצאת. אל תהפכי את זה ל'אישיו' גדול או למקור של תגמולים. הישארי עניינית מאד, ועודדי אותה באמונתך שהמצב לא יימשך כך לנצח. יש הרבה ילדים שמעדיפים להשאיר את היציאות שלהם בתחומי הבית והמשפחה, ואני מציעה לא להתייחס לזה כאל פתולוגיה. בברכה ליאת

שלום אורי, אתה מוזמן לנסות שוב. אשמח לעזור. ליאת

אני רווקה ואם ל2 בנות מאותו האבא חיינו כזוג נשוי לכול דבר עד ליפניי כשנה... הבנות שלי בנות 6 ו 4 האבא שלהןלא מוכן לראות או לשמוע אותן מאז שהגשתי טביעה למזונות מה אני יכולה לעשות במצב כזה כדי להקל עליהן? הגדולה ממש לוקחת את זה קשה ואני מרגישה ממש כבולה... תודה...

שלום לך, עצוב בכל פעם מחדש לשמוע על הורים ההופכים את ילדיהם לקלפי מיקוח במאבקים ביניהם. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורן זה לנסות הכי מהר שאת יודעת להגיע להידברות עם אביהן, ולבסס תקשורת רציפה איתו, מתוך עמדה מכבדת ומתחשבת. אין לי ספק שמאחורי עזיבתו הפתאומית ותביעת המזונות שלך עומד סיפור גדול יותר, שללא ספק משפיע על שניכם, ומקצין את העמדות שלכם זה כלפי זו. במצבים כאלה מוטב לפנות לתהליך גישור מתוך נכונות לפשרה והידברות, כדי שהילדות לא ישלמו את המחיר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת , רציתי לשאול לגבי בני בן ה2 וחצי שבשנה הבאה מתחיל גן חדש ולא מעון אני מניחה שההסתגלות שלו תהייה יחסית קשה ואולי קצת איטית לעבור למסגרת של גן ממסגרת מעון קבועה (השיקולים שלנו נבעו מחיפוש של מסגרת דתית כיום הוא במעון ויצו) האם יש דרך להכין אותו לגן /למעבר ?? כמו כן -יש גם צהרון שזה מסגרת אחרת תעזרי לנו לחשוב -איך עושים מעבר כזה לילד... תודה רבה

שלום שני, מדוע את חוזה קשיים במעבר? האם ההסתגלות למעון ארכה זמן רב? האם התעוררו בעיות ספציפיות עם בנך שלא נצפו אצל ילדים אחרים? ככלל, ילד שעובר ממסגרת אחת לשניה מתמודד טוב יותר בהשוואה לילד שנכנס למסגרת בפעם הראשונה. במעבר השני הילד כבר יודע, פחות או יותר, מה מצופה ממנו, מבין שהוא נפרד מאמא למס' שעות, וזוכר שהיא מגיעה בסוף היום לקחת אותו הביתה. הוא יודע גם שבזמן שהותו בגן עליו להתנהל עפ"י מערכת כללים ולוח זמנים קבוע פחות או יותר, להישמע לאנשי הצוות, שמהווים עבורו גם מקור לעזרה ונחמה. המעבר ממסגרת אחת לשניה כרוך בהתמודדות עם הזרות של המקום עצמו ושל יושביו (ילדים וצוות), אך בתוך מס' ימים אנו מצפים ממרבית הילדים להתרגל ולשתף פעולה. כרגע, אפשר להתחיל להזכיר את המעבר המתקרב ל"גן של גדולים", בו יהיו שפע של משחקים ופעילויות מעניינות, אפשר להזכיר את שמה של הגננת, ואולי גם לבקר במקום עצמו כדי לשבור את הזרות. כמובן שבימי הגן הראשונים טוב יהיה לחשוב על מידה של הדרגתיות\ בהתאם לצורך. אני מציעה לוותר על הקביעה מראש שיהיה קשה, ולבסס ציפייה עם גוון חיובי יותר, שיחלחל ממך גם אל הילד. בהצלחה ליאת

שלום אני אבא לילד בן 5.5 בשנה האחרונה יש לילד בעיות חברתיות קשות מאוד במסגרת הגן לבן שלי אין חברים בגן הילדים שבגן לא רוצים להתחבר איתו מפני שהם אומרים שהוא מציק בחודשים האחרונים הוא נטפל לילדה מסוימת ומכה אותה באופן כמעט יום יומי הגננת כבר מרימה ידים והאמא של הילדה כבר מתלוננת במשרד החינוך בעיריה מה שאני מבין מהילד שלי וגם אני יודיע שהילדה וכמה מחברותיה פשוט מתעללות נפשית בילד שלי ולכן ההתמודדות שלו שהוא מכה את הילדה אני רוצה לציין שהילד שלי דווקא נדבק לחבורת בנות הללו ומכן כל הצרות וכשהנחנו אומרים לו לשחק עם ילדים אחרים או אומר שאף ילד לא רוצה לשחק איתו ובגלל זה או מרגיש דחוי ובגלל זה הילד מתוסכל ומציק לילדים (אני רוצה לצין שבסך הוא ילד טוב ומתוק שמאוד אוהב לתת אהבה )אני גם רוצה לציין שאנחנו מאוד מאוכזבים מהטיפול של הגננת כמה וכמה פעמים אמנו לגננת שתצמיד אותו לחבורת ילדים אחרת אבל כנראה שפשוט יותר כל היום לגננות לתת להורים להתמודד עם ילדים "בעייתים"ולהצמיד להם תגית מסוימת ולהתעסק רק עם ילדים ממושמעים אני השמח לשמוע עם יש סוגי טיפול או שלמישהו היה מקרה דומה איך להתמודד ובאילו כלים להשתמש

שלום אביב, אני מבינה מאד את הכאב והתסכול שאתה חש מול מצבו של הילד שלך, וחושבת שבמקום לכעוס על הגננת ולשים עליה את האחריות, יהיה לך קל יותר אם תוכל לחשוב על דרכים בהן אתה (או אתם, בבית) תוכלו לעזור. ילד שמפעיל אלימות בתגובה לתסכול הוא ילד שמתקשה לווסת ביעילות את רגשותיו. כדי שילמד לעשות זאת, חשוב 'לאמן' אותו בבית, ולזמן לו מצבים של אכזבה מתונה או תסכול במידה, ולשבח אותו על התמודדות 'בוגרת'. לעומת זאת, אם בבית מפנקים מדי, נותנים לילד כל מה שהוא רוצה או נזהרים לא להכעיס/לתסכל/לאכזב/להעציב אותו, אין לו הזדמנות ללמוד להתאפק, להתחשב, לחכות לתורו, לדחות סיפוק, וכיוב'. כל אלה הם כישורים חברתיים בסיסיים מאד, וכאשר הם חסרים - צצות הבעיות החברתיות והצורך להתחבר עם ילדים חלשים יותר. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר (וגם הזמינה והמהירה ביותר) כרגע, זה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם צעד צעד כיצד לעזור לבנכם, רגשית וחברתית. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 3 ובן-בן 1נמצא איתי מחר הוא מתחיל גן. הילדה לאחרונה הפסיקה לישון בגן וכשאנו אוספים אותה מהגן היא מאוד אגרסיבית והייפראקטיבית- כמו שילדה מאוד עייפה מתנהגת. זה בא לידי ביטוי באי יכולת לשלוט על הצרכים-היא גמולה ותיקה. הגננת מתלוננת שהילדה מפריעה לילדי הגן ובכל יום היא כמעט נרדמת עד שילד אחר מבקש לקום מהמזרן ואז היא מתעוררת ומבקשת את אותו הדבר. אין לי ספק שהיא מאוד עייפה, היא נרדמת באוטו איתי כשאנו חוזרים הביתה. כמו כל בעיה טובה יש רקע- לפני שלושה חודשים עברנו לארה"ב מה שאומר שהילדה נקלטה בגן חדש. היא מאוד חברותית , כבר מבינה הרבה ממה שנאמר בגן (הגננת מדברת עברית כך שהיא מבינה ומבינים מה שהיא רוצה). כשאני מגיעה אל הגן היא לעמים מתנגדת לבוא איתי. כועסת עליי, הייפראקיבית כמו שכל ילד עייף מתנהג. הגננת מתייאשת ממנה ומבקשת שנבוא לקחת אותה לפנישעת השינה- ככה זה בגן וזאת התנהגות שחוזרת על עצמה עם הגננת- כלומר רוב ההורים ננזפו ממנה על משהו כזה או אחר באותו סדר גודל- ובסופו של דבר אף ילד לא נשלח הביתה. אני מבקשת עזרה לילדה שלי- היא מתוקה ורבלית אמיתית שלא מצליחה לישון בגן חדש. בהתחלה היא כן ישנה ואז היינו בחופש והיא גילתה מה אחיה עושה עם אמא בבית. היא מבקשת להיות איתי ואומרת לי שהיא "בוכה לי". יש לה הרבה חברים והגן הוא רב גילאי ולכן כמה מהחברים עולים לטרום חובה. היא תשאר בגן ואולי זה מחלחל לה. בנוסף, החמים שלי מתחילים כל שיחה איתה בדיבורי קינה על הגעגוע- ואני חושבת שזה מאוד מעציב אותה.אנחנו מדברים פעם בשבוע...אם היו הוריי מזמן הייתי מדברת איתם שיפסיקו להעציב אותה. בעלי עבר לאחרונה תאונת דרכים והיה מקרה של חטיפה שהיא שמעה עליו-אולי זה קשור בפחד שאמא תעלם ולא תחזור לקחת אותה !?! כ"כ אשמח לשמוע מה את מייעצת לי לעזור לקטנה הגדולה שלי.

היום פתחתי איתה בשיחה על הגעגעים לישראל,למה אני מתגעגעת ולמי.היא שיתפה פעולה. אפילו תליתי בחדר תמונה של ילדי הגן הקודם שלה כי היא ביקשה לדבר עליהם. גם היום היא לא ישנה. מה עליי לעשות?

שלום רב, יש לא מעט ילדים בני שלוש המוותרים כבר על שנת הצהריים, ובעיני צריך לכבד זאת ולא להכריח ילד לשכב במיטה נגד רצונו. אני מציעה לבדוק אפשרות לוותר לה על שנת הצהריים ולהציע לה פעילות רגועה אחרת, או להוציא אותה הביתה בצהריים. אני מתפלאה על הגננת שלדברייך "מיואשת ממנה", ומעודדת אותך לא להתפשר על מסגרת חינוכית טובה, המכירה בצרכי הילדים והוריהם (גם אם יהיה לזה מחיר של קשיי שפה). מה שאת מתארת בהחלט יכול להיות תגובה למשבר המעבר, גם אם קצת באיחור, ולכן חשוב להישאר קשובים וסבלניים מול התנהגויות של נסיגה. הגעגועים (גם שלה וגם של המשפחה בארץ) טבעיים ומובנים, ואין טעם לנסות להתעלם מהם. גם לרגשות קשים יש מקום בחיינו, ולפיכך אין טעם לטאטאם או להתעלם מקיומם. מקווה שלמרות הכל תצליחו - כולכם - להתאקלם ולהירגע. \בהצלחה ליאת

נאמר לבני שאין לו בעיות קשב וריכוז אך אין לשלול קשיים רגשיים או לקות למידה. (ע"י מכון קשב וריכוז -מבחן טובה) אנא הסבירי לי למה הכוונה? מהן הסיבות לקשיי קשב וריכוז?

שלום שושנה, קשיי קשב וריכוז יכולים להיות ממקור אורגני (גופני-מוחי), אך גם כחלק מקושי רגשי (למשל - חרדה, דיכאון, התמודדות עם משברים, אובדן, וכד'). כל אחד מאיתנו, המוטרד מעניינים רגשיים כגון אלה, מתקשה לחשוב ביעילות, להתרכז ולהתפנות למטלות הכרוכות בהפעלת משאבי קשב, זיכרון, והתמדה. לא תמיד ההבחנה בין שני אלה פשוטה כ"כ, מה גם שלעיתים הם מגיעים יחד. כדי לעמוד בצורה טובה על הקשיים ועל מקורותיהם האפשריים, אני מציעה להגיע לאבחון פסיכודידקטי מלא, ולא להסתפק במבחן TOVA הממוחשב. בהצלחה ליאת

שלום,  ביתי בת ה4 התחילה לאחרונה לפחד מאוד מרוחות  ( winds). הפחד התחיל לפני כחודש וחצי כאשר הינו במסיבת יומולדת של חברה שלה בפארק. באותה מסיבה היו רוחות חזקות מאוד שהעיפו הכל סביבה ואף חול לעיניה. מאז הפחד הלך והתעצם והיום מלווה ברעידות בגוף, בכי וצעקות היסטריות ואף פציעה שלה את עצמה מפחד. היא ממש נרתעת ממקומות פתוחים בחוץ ורק רוצה להיכנס הביתה כל הזמן.  מה עושים כדי להכחיד פחד זה ולעזור לה.  תודה!

שלום אפרת, כמטפלת, נתקלתי בעבר ב'פוביה' כזו, ואני מכירה היטב את המנגנון. בגלל שבמקרה שלכם מדובר בילדה קטנה מאד, אני לא בטוחה שנכון יהיה להציע כאן טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. יכול מאד להיות שהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים תספיק כדי להרגיע את המצב. למרבה המזל (לפחות מנקודת מבטה של הקטנה שלכם), במדינה שלנו חודשי הקיץ מתאפיינים (רוב הזמן) באוויר עומד. לכן, הייתי מציעה להיעזר בהדרכת הורים ובאפייני האקלים שלנו, כדי שעד רוחות הסתו הפחד ייעלם כליל. את מוזמנת לעדכן ליאת

היי אפרת אני לא מטפלת ואפילו רחוקה מזה, בחרתי להגיב אחרי מחשבה האם זה המקום, קוראים לי סתיו ואני בת 24 מגיל 8 בערך אני פוחדת מהרוח, זה נשמע לאדם חיצוני פחד שטותי חסר כל היגיון רק שחשוב לזכור שאם יכולנו להיות הגיוניים במתבי לחץ וחרדה הם לא היו מקבלים את שמם, בתור אחת שעברה מספר פסיכולוגים על מנת לאבחן את שורש הפחד וכאשר זה אינו הוכיח את עצמו החלטתי להשלים עם זה..... לאחר שהצגתי את עצמי, חשוב לי ממש לבקש ממך, אל תהיו נוקשים עם הילדה, כאשר היא בהיסטריה ובשיא הפחד תתנו לה לכוון אתכם למקום בו היא מרגישה בטוחה, סביר להניח שהיא תרצה אתכם לידה כי זהו משהו שמתלווה לפחד, לדעת איפה כולם ושכולם בסדר, אל תלכו נגדה אני חושבת שזו הדרך הכי טובה לפעול בה, תחסכו ממנה את האבחונים כי לפי דעתי הם לא מקדמים לשום מקום, תיקחו בחשבון שלמרות שהיא קטנה יש פרטים שנתפסים והם מעצבים אותנו בבגרותנו..... אני יותר מאשמח לשמוע מה איתה ואיך החלטתם לפעול זהו פחד מגביל שמצריך את תמיכת הסביבה הקרובה במאת האחוזים

שלום ליאת, בני בן 4 עולה לגן טרום חובה והוא צפוי להיות בן יחיד בין עשר בנות. הגן רב גילי לגילאי 3-6 ויוצא בשנה הבאה מה שלא קרה ביישוב מעולם. מדובר ביישוב קטן שאין בו גם כך ילדים רבים. 3 בנים בני 6 עולים לכיתה א'. הדילמה היא האם לנסות למצוא גן אחר (אנחנו גרים באזור מרוחק ומנותק- לא פשוט למצוא גן אחר) או להשאירו עם הבנות ולנסות למצוא חוגים אחר הצהריים שבהם יפגוש בנים בגילו. יש לציין שהגננת הנוכחית מצוינת והגננת בגן החלופי לא מצאה חן בעינינו ושמענו אזהרות מהורים אחרים שלא כדאי לרשום אותו לשם. במידה ואשאיר אותו בגן ביישוב, בין הבנות, האם עלול להיגרם לו נזק התפתחותי-חברתי? תודה מראש, דורית

שלום דורית, אין ספק שקבוצת ילדים הטרוגנית עדיפה על המצב שאת מתארת, בהיותה מאפשרת אינטראקציות מגוונות. לפעמים, כמו שקורה בישובים קטנים, המצב האידיאלי אינו אפשרי, ואז נאלצים להתפשר. קשה להעריך מראש מה תהיה השפעתו של גן כזה על בנך, אם בכלל. את יודעת, בן יחיד בין קבוצת בנות, יכול להישאב אל העולם שלהן ולהתנהג (לפחות זמנית) כחלק מהן, אך הוא יכול - בה במידה - להישאב אל הנישה הטבעית של ה"תרנגול בלול", ולהיות הגבר-גבר של הגן. כמובן שהתווך הגדול שנפרש בין שתי אפשרויות הקיצון הללו מאפשר כל מיני דברים נוספים, שלהערכתי אינם נושאים עמם פוטנציאל נזק רב. לפני ההחלטה שלכם תוכלו להביא בחשבון גורמים נוספים, כמו מינם של האחים שלו (האם יש עוד בן בבית?), קיומם של חברים בנים משכבת גיל גבוהה או נמוכה יותר, קיומם של חוגים 'גבריים' יותר, בייביסיטר-נער שיכול לשמש מודל הזדהות, וכד'. אלה אכן צרותיו של יישוב קטן, אך במרבית המקרים הן נעלמות עם הכניסה לביה"ס המשותף למס' ישובים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה על התשובה. אכן, יש לו אח קטן בן שנה וחצי, ומספר בנים שגדולים ממנו בשנתיים ושניים שקטנים ממנו בשנתיים. בכל אופן אני מתכוונת לנסות לפצות עם חוג ג'ודו או ספורט אחר הצהריים.. :) מקווה שהיישוב יגדל.. ובכל אופן שבבית הספר יהיו חברים נוספים. תודה רבה!! דורית

נכדתי בת כמעט 3 גורמת לי להרגיש לא אחת פגועה . כשאני באה אחת לשבוע להוציאה מהגן, היא מפנה את פניה ממני ולא בדיוק שמחה לקראתי.בשבת האחרונה היא אמרה לאמה, בטווח שמיעה ממני, "אני לא רוצה שסבתא תבוא אלינו". מצד שני ברוב המקרים אני חשה שהיא מאד שמחה לבלות איתי.מה עלי לעשות?

שלום פנינה, ילדים בני שלוש יכולים להיות מאד בלתי מנומסים, בעיקר בגלל שאינם יכולים עדיין לאמץ את נקודת המבט של האחר ו/או לחוש את רגשותיו. החשיבה שלהם אגוצנטרית מאד, והם רואים את העולם מבעד למשקפיים שלהם בלבד. כשהיא אומרת "אני לא רוצה שסבתא תבוא אלינו", בהחלט יתכן שהיא אומרת "היום אני רוצה שאת, אמא, תבואי לקחת אותי" או "אני רוצה ללכת איתך, אמא, לגינת המשחקים" או "אין לי חשק היום ללכת לקניון עם סבתא" או הרבה דברים אחרים. העובדה שהיא נהנית בחברתך ושמחה לבלות במחיצתך בפעמים אחרות, רק מעידה על כך שלא מדובר בחוסר אהבה או רתיעה ממך, אלא בחספוס האופייני לגיל. עזבי את זה, גייסי אורך רוח ורצון טוב, והתנהגי כרגיל זה יעבור... ליאת

שלום ליאת בני בן שנה, מוגדר כהיפוטוני עם גמישות יתר.מתוק ביותר. אנחנו כהורים קצת דואגים כי הוא לא מחייך מספיק, הוא עושה פרצוף של נעלב כשזר מחזיק אותו ולעיתים הוא קצת אדיש לסביבה. כשהור מתרגל לאחר הוא תקשורתי ומברבר הרבה מאוד. כיצד אפשר לגרום לו יותר לחייך ולהיות יותר חברותי? הרי זה ככ חשוב וככ נעים להיות מקובל ואהוב.

שלום רב, תינוקות בני שנה כבר לומדים להבחין בין דמויות מוכרות ואהובות לבין אנשים זרים, ומגיבים ברתיעה ואפילו בבכי כל אימת שהם נחשפים למגע קרוב מדי עם אדם זר. מבחינה זו, תגובתו של בנך (ככל שניתן להתרשם מדברייך) נראית טבעית ונורמלית. אם, לעומת זאת, את חוששת שקיימת בעיה ביכולת לתקשר ביעילות עם זולתו, ליצור קשר עין ולהפעיל מחוות תקשורתיות לא-מילוליות האופייניות לבני גילו - פני להתייעצות במכון להתפתחות הילד. בברכה ליאת

שלום, בני בן 4 כאמור, עד כה אנחנו מעבירים מסר מאוד ברור, כך גם בגן שלא מרביצים בשום אופן ואם מרביצים לו אז הוא יכול להגיד בצורה ברורה לילד שהוא לא מסכים לו להרביץ לו ולפנות לדמות מבוגר. כך גם בננו עושה הוא איננו מרביץ (לנו לפעמים :-) ) וכשילד אחר מכה אותו הוא איננו מחזיר בשום אופן והוא איננו נשבר מזה, כן בוכה אבל בסוף נרגע וזה אינו צובע את כל היום. השאלה היא עד מתי? בשלב מסויים ארצה לקיים איתו שיחה זכותו להגן על עצמו.

היי, הדרך הטובה ביותר להגן על עצמנו מפני אלימות, זה להתרחק ככל יכולתנו מאירועים ואנשים אלימים. לכן, המסר שהעברת לבנך חשוב מאין כמוהו, ובעיני אין צורך לשנותו. מי שמגיב לאלימות באלימות נגדית עלול להנציח את הדפוס, וליפול למעגל אכזרי של "שן תחת שן, עין תחת עין". מאחר ולא תמיד נוכל לשלוט על מאזן הכוחות, עדיף להנחות את הילדים להתרחק מיד מכל מה שנודף ממנו ריח אלימות. זאת, לפחות, דעתי ליאת

הי, בני בן שנה ו-4 חודשים. הוא לא מוכן לאכול יותר מכפית ורוצה רק בידיים. מילא כשאוכלים פרוסת לחם , אבל כשהוא אוכל קציצות ואורז זה נראה כמו התחלת הרגל לא טוב. גם , מספיק שמשהו לא נראה לו הוא לא מוכן לגעת בו יותר באותה ארוחה. מה דעתך? האם יש לזה גיל? האם צריך להתערב?

שלום אופיר, אני ממליצה לך מאד, לנסות למצוא ספר או אתר אינטרנט המתאר את התפחותם המוטורית, הקוגניטיבית, החברתית והרגשית של ילדים. עלייך להבין שילד בן שנה וחצי עדיין אינו יכול להשתמש בסכו"ם, וחוויית האכילה (כמו כל חוויה חושית אחרת, נרשמת בעיקר דרך התנסות בלתי אמצעית, המערבת את כל החושים. מסיבה זו, תינוקות ופעוטות אינם מצטיינים בהרגלי שולחן מסוגננים, והם נוטים להיות מוכתמים בקלות, מגושמים, קצת מלוכלכים - אך מאד מאד מאושרים מתגליותיהם החשובות על העולם בכלל, ועל העולם הקולינרי בפרט. תני לו לשבת בכיסא אוכל המיועד לילדים, כך שתהיה לך מידה של שליטה על הבלגן, ואפשרי לו לאכול את כל מזונותיו בידיים. בהדרגה, כשיאכל במחיצתכם, הוא ממילא ילמד בדרך של חיקוי (ושוב, בהנאה ועניין) איך להשתמש בכפית או מזלג. אל דאגה, זה שלב התפתחותי חשוב, שאינו מניח יסודות להרגלים רעים. בשמחות ליאת

היי ליאת, בני בן ה 6 וחצי, בכתה א', ילד מדהים בדר"כ, תלמיד מצויין, חברותי, אוהב את המשפחה, סובל לעיתים "מהתפרצויות זעם" בלתי מובנות, שהסיבה להן היא תמיד שולית לחלוטין (הוא למשל מבקש משהו בבוקר רגע לפני שיוצאים לביה"ס, מחוסר זמן אנו אומרים לו - "לא", ואז בשניות הוא מקבל מעין "התקף" של התפרצות שבה הוא מעיף כל מה שהוא רואה בדרכו, הוא מרביץ לנו, הוא צורח, למעשה כאילו "משתלט עליו ילד אחר- מפלצתי", וכאשר זה קורה, הוא הופך להיות מסוכן ממש' הוא מאבד שליטה לגמרי. לוקח לו זמן להרגע (בין חצי שעה לשעה בדר"כ) ואז הוא חוזר לעצמו, פתאום הוא מבין מה שקרה, ואומר: "העפתי את הילד הרע הזה אל מחוץ לכדור הארץ, עוברים לשלב של חיבוקים והכל חוזר לעצמו, הילד שלנו חוזר להיות מדהים, כאילו לא היה שום דבר. מה עושים? למי פונים? מה זה הדבר הזה ""שמשתלט" על הילד שלי? ראוי לציין שההתפרצויות הללו חוזרות על עצמן בדר"כ סביב נושא ביה"ס, הרבה פעמים זה קרה ממש בבוקר, רגע לפני היציאה לבית הספר, ובתחילת השנה זה קרה בשעות הצהריים כששב מביה"ס (ברגע שהזכרנו את השיעורים). מאוד ייתכן שיש קשר, אך בני לא משתף פעולה ומספר מה הסיבות לכך, כנראה שהוא לא מודע להן. (עוד אציין שהמורה בביה"ס העירה כי בני קשה "לאסוף את עצמו" ולסיים מטלות, אנו רואים זאת גם בבית, הוא שונא להכין שיעורים וזה סיוט להושיב אותו..., יחד עם זאת הוא מצטיין בקריאה, כתיבה, הבנת הנקרא ובחשבון, הוא ילד סקרן ונבון. אנא, כווני אותי, לאן עליי לפנות על מנת לברר מה עובר על ילדי? וכיצד ניתן לעזור לו. תודה רבה.

שלום דנה, ברוב המקרים, התפרצויות זעם מהסוג שאת מתארת אינן נובעות ממצוקה רגשית דווקא, אלא מאמונתו של הילד שה'הצגה' נושאת עמה סוג של רווח עבורו. גם אם קיים קושי אמיתי בוויסות רגשות של אכזבה ותסכול, תגובתם של ההורים למופע הזעם היא זו שמתגמלת אותו, ישירות או בעקיפין. כמובן שייתכנו גם הסברים נוספים, ולכן מוטב להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים שיוכל להעריך את המקור לקושי ולהציע התערבות מתאימה. לתחושתי - הדרכת הורים קצרה יכולה להיות מועילה מאד בשלב ראשון, בעיקר כדי לעזור לכם לעמוד מול התקפי הזעם מתוך עמדה מכילה ואמפתית מצד אחד, אך סמכותית ולא מתפשרת על הגבולות, מצד שני. בהצלחה ליאת

יש לי בן כמעט בן 18 וכשהוא לא מקבל את הרכב או שאני מעירה לו על משהו שלא נראה לי הוא מתפרץ וזורק דברים בבית ובועט ברהיט שנקרא לדרכו מצב שהאחים הקטנים שלו חשופים ואנחנו כהורים לא יודעים איך להתמודד עם מצבים כאלה והערנו שמבחינתנו זהו גבול אדום והוא שוב עובר אותו . השבוע הוא רב עם אחיו בן ה-13 כי נגע לו בחפצים שלו ושוב הוא התפרץ כשלא היינו בבית ונתן אגרוף לדלת של החדר מה אנחנו אמורים לעשות ?

שלום שרון, קו אדום שחוזר ונחצה - אינו קו אדום! כדי שבנך יבין מהו הגבול שלכם, עליכם לפעול בעקביות בכל פעם שהוא נחצה. חשוב לציין בהקשר זה שזכות המחאה שמורה לכל אחד מאיתנו (כאזרח מדינה דמוקרטית), ולכן אפשר לומר לו שאתם מבינים ומרשים לו להתעצבן, כל עוד אינו פוגע בגוף או ברכוש. הדגישו בפניו שאם הוא ישליך חפצים וישבור אותם, יהיה עליו לשאת בעלות הנזק (שתנוכה, למשל, מדמי הכיס שלו). בה במידה, אפשר לנסות לוותר על תגובה לחלוטין, כל עוד תוכלו לעמוד בכך. פעולות 'דרמטיות' כמו חבטה של דלת או זריקת חפצים נעשות כל עוד יש לזה קהל נרעש ומתרשם. לפעמים - ממש כמו ב"גיל ההתבגרות הראשון" של בני השנתיים - אפשר להתעלם מבלי להגיב, כדי לא לתת להתנהגות השלילית הזו יתר תשומת-לב. אם הוא יראה שאיש אינו מתרשם מהדרמה, והישגיו אינם עולים על אגרוף ידו הכואב, יש מצב שישקול לוותר על כך בפעם הבאה. אם תרגישו שהתקפי הזעם הופכים תכופים, אלימים ובלתי נשלטים, אפשר יהיה לפנות ולהתייעץ עם גורם מקצועי, שיוכל לשקול התערבות טיפולית לשיפור היכולת להתמודד עם כעסים ותסכול. בשמחות ליאת

האם פסכולוגית יועצת זוגית יכולה לעזור לנערה בת 17 בתי מטופלת אצלה כחודשיים ואני לא רואה שום שיפור אבקש את תגובתך .

שלום שוש, מי שרשאי ומיומן במתן טיפול נפשי הם פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים (בעלי תואר שני), וכן מטפלים בהבעה (באמנות, מוסיקה, תנועה ודרמה). מטפלים מורשים רבים מתמחים גם בטיפול זוגי, ועובדה זו אינה מונעת מהם לעבוד גם כמטפלים פרטניים. אני מבקשת להזכיר כי טיפול פסיכולוגי (גם המעולה ביותר) הוא תהליך ממושך, ולא תמיד תוצאותיו נראות לעין לאחר חודשיים. לעיתים, חוויית השיפור היא פנימית מאד, ולאו דווקא עולה בקנה אחד עם ציפיותיו של אדם אחר (הורה, בן-זוג, וכד'). ולפעמים יש גם טיפולים לא מוצלחים. בכל מקרה, נדמה לי שלאחר חודשיים עוד מוקדם להתייאש. סבלנות... ליאת

הבן שלי בן 4 והיום היתה אצלו חברה מהגן אחר הצהריים בשלב מסויים נכנסתי לחדר וראיתי את הבן שלי שוכב על הריצפה עם המכנסיים למטה והחברה שלו מעליו, בדיוק נכנסתי לחדר אז היא קמה ממנו כך שאני לא יודעת אם היא שכבה עליו או שנגעה לו באיבר המין שמתי לב שלילד היתה זיקפה כתגובה ראשונה עשיתי את עצמי ממשיכה להתעסק במשהו אחר ולאט לאט שאלתי אותם במה הם משחקים והם אמרו ברופא ובלי הקשר אמרתי לילד שירים את המכנסיים, ואמרתי שגם אצל הרופא לא מורידים מכנסיים ונכון שהגננת לימדה אותם שהגוף שלהם הוא הגוף הפרטי וזה לא צנוע שאלתי, איך ההיתי צריכה להגיב, מה עושים בפעם הבאה......

שלום שני, הגם שמשחקים מסוג זה נפוצים למדי בגיל הגן, חשוב לדאוג שלא תהיה "הפעם הבאה", ושלא תינתן ההזדמנות לכך. לא מדובר רק בהתנהגות "לא צנועה" אלא במעשה שעלול לעורר הדים ולהזמין צרות בשל הרגישות הרבה הקיימת כיום בציבור - במידה רבה של צדק. אני חושבת שהגבת נכון כשהזכרת את צנעת הגוף ואיבריו האינטימיים, ועלייך לחזור ולהדגיש בפני בנך שעליו לכבד את כללי המרחב האישי, ולא לחשוף את גופו (או גוף של ילד אחר) גם כחלק ממשחק. בברכה ליאת

שלום, בני, בן שנה וחצי הוא נמצא במעון עם ילדים גדולים ממנו (הוא יליד נובמבר אז הוא הקטן והגדולים בני שנתיים). הילדים שאיתו התחילו בגמילה או שהם כבר גמולים, הוא ראה אותם בגן וביקש גם לעשות בסיר ואף הצליח וכך התחיל הליך גמילה...אך אני, אימו, לא כ"כ פנוייה לכך כרגע , אני בהריון בשבוע 25 בשמירת הריון בשכיבה מלאה. כרגע המצב הוא שבמעון הוא בלי חיתול ועושה בסיר, לפעמים מפספס אך הרבה פעמים גם לא (ביום שישי האחרון הוא לא פספס בכלל) ובבית הוא עם חיתול כי אני לא מצליחה להתמודד עם זה ואני לא רוצה לבקש מהמטפלת להתמודד עם זה אז כשבעלי מגיע אנחנו מורידים לו ולפעמים הוא מפספס ולפעמים הוא עושה בסיר. בבקרים , לפני שהוא יוצא לגן הוא עושה פיפי וקקי בסיר והולך לגן בלי חיתול. חשוב לי לציין, כי לרוב הוא עושה רק כשמזכירים לו (גם בגן וגם בבית) לפעמים הוא מבקש סיר אבל הוא לא אומר פיפי או קקי. וכשהוא מפספס זה לפעמים מפריע לו ולפעמים לו. כמובן שאין לחץ ולא מלחיצים אותו הוא לא מתנגד לחיתול או לסיר הוא מאוד זורם. כל המצב נמשך כבר חודש. מה דעתך ? אני מבולבלת...

שלום כרמית, אם את מבולבלת, אפשר להניח שבנך מבולבל אף יותר. כמו שזה נשמע כרגע, הילד החמוד שלך באמת זורם, ואולי קצת חבל לוותר על ההישגים שלו עד עתה. אגב, בימי חיתולי הבד, ילדים נגמלו בגיל שנה וחצי בלי שום עניין. את, כמובן, יכולה להחליט לסגת, אבל את יכולה גם להחליט שאת לא ממש נלחמת, ומה שיהיה יהיה. אמא שלי הייתה אומרת שכאשר אני במיטה (ישנה) אני לא עושה נזקים... אולי השכיבה שלך תבטיח שלא תעשי טעויות גורליות, והגמילה פשוט תזרום. גם אם יהיו כמה שלוליות, לפחות לא את זו שתצטרכי לנקות... וברצינות - אם את מרגישה שלא תוכלי להתמסר לתהליך, השאירי את המצב כמו שהוא, והניחי לאחרים לסייע לך. גם אם תחזירי לו טיטול, לא נראה לי שייגרם נזק כלשהו. בהצלחה, המשך הריון רגוע ובריא, ולידה קלה ומהירה ליאת

שלום רב, אשמח לחוות דעת מקצועית בדילמה הקשה שעומדת בפני ואני מתנצלת מראש על אורך ההודעה. יש לי בן מקסים בן 3. כשהיה בן שנה אני ואביו נפרדנו,ולא כלאחר יד. עם הפרידה לקח בעלי לשעבר עבודה שהצריכה נסיעות לחו"ל כך שרב הזמן לא היה בארץ. לא היה סדר ויציבות,לפעמים נסע לכמה ימים בודדים לפעמים ל-3 שבועות ברצף, בממוצע נכח בארץ כשבוע בחודש. ניתן לתאר שיציבות וסדר הוא לא יכול היה לתת לילד כך שזה נפל בעיקר על כתפי והילד התרגל שאביו לא נמצא רב הזמן. עדיין, הוא חיכה לו, כשגדל מעט היה שואל לא מעט פעמים מתי יגיע ועשיתי כל שיכולתי עמ"נ לוודא שאביו קיים בשגרת חייו. היו טלפונים, אני הייתי מספרת על כמה אביו אוהב אותו ומתגעגע אליו, בהדרכה של יועצת עשינו ממש מעין טבלת יאוש שנתנה לו איזושהי אינדיקציה והבנה שאביו חוזר ושזה בעצם רק עניין של זמן. זה לא היה קל, מה גם, שהמאיס עלי לחלוטין את המצב מאחר ולצד העובדה שנשארתי עם מלוא האחריות על גידול הילד הייתי צריכה בעצם לנהל גם את הקשר של הילד עם אביו. בנוסף, בעוד שאחרי ביקורים הוא היה נוסע אני הייתי צריכה להתמודד עם הקושי וההתמודדות הריגשית של הילד וחוזר חלילה. לפני כארבעה חודשים חזר הגרוש שלי לארץ וסוף סוף לאחר תקופה ארוכה הצלחנו לאט לאט להיכנס לחיים סדירים יותר שבו יש קשר רציף בין הילד לאביו. עדיין חשוב לי לומר שאביו הוא נקודה די רגישה אצל בני, גם היום כשאביו מחזיר אותו הביתה לאחר ביקור, קשה לו, הוא די עצוב, קשה לי לומר אם פשוט כי עצוב לו להיפרד או כי הוא לא בטוח לגבי מתי תהיה הפעם הבאה - אני חשה שדבר קשור בדבר. בשבוע שעבר הודיע לי שוב אביו כי הוא עוזב את הארץ כשהפעם אין לי שום מושג לגבי תכיפות הביקורים ואני כועסת, עצובה בשביל בני, ולא ממש יודעת כיצד לנהוג. אני לא מרגישה שבא לי שוב לשתף פעולה עם הדבר הזה ואני חשה שאם אדם כל כך עיוור לנזק שהוא גורם לבנו אין שום סיבה להקל עליו בדיווחים שוטפים. בנוסף, אם בפעם הקודמת חייתי בתחושה שהעניין זמני וניסיתי למנוע נתק היום אני מרגישה שאני כבר לא בטוחה מה עדיף לבני. אני יודעת ששוב להיות הצינור המקשר בין בני ואביו נמאס לי . לא אהיה מסוגלת שוב להתמודד עם הקושי הנפשי של בני, עם חווית הנטישה החוזרת ונישנית ועם כאב הלב שהוא הולך לחוות. אני באמת לא יודעת כבר מה עדיף. אני נלחמת ועושה כל שביכולתי לגדל ילד מאושר ובריא בגופו ובנפשו וחשה שאביו פשוט הורס את הכל. כיצד אני ממשיכה מכאן? תודה ושוב סליחה על האורך. בברכה, רויטל

שלום רויטל, אני שומעת את הקושי שלך, ומאד מבינה ללבך. לא פשוט לגדל ילד לבד, ולחוות יחד איתו משברי פרידה תכופים. אין לי ספק שמדובר בעול כבד, ותחושות הכעס והייאוש שלך מובנות מאד. ובכל זאת, זאת המציאות שלכם, וכנראה שאין ברירה אלא להתמודד עמה. אין לי ספק שמה שהנחה אותך עד היום, זו הידיעה שעבור הילד שלך הקשר עם אבא חשוב ביותר, ולכן היית מוכנה 'לספוג' את כל המטרד הפיזי והנפשי שיצרו הפרידות ממנו. למרבה הצער, למרות שהתנאים משתנים מעתה, והעמימות לגבי תדירות המפגשים גדלה, חשיבותו של אבא עבור הילד נשארת כשהייתה, ותצטרכו להיות יותר יצירתיים וגמישים מבעבר. אני מבינה שאצלך קיימת (אולי) משאלה לפיתרון של 'זבנג' וגמרנו, אך אין לי ספק שבתוכך את יודעת שזה בלתי אפשרי. מבלי להיכנס כרגע למערכת השיקולים והמניעים של הגרוש שלך (ממילא אין לך יותר שליטה על כך...), הקשר הרציף והחיובי בינו לבין הילד יבטיח אושר ובריאות נפשית לאין ערוך יותר מן האפשרות של נתק. לכן, נסי לקחת הרבה אוויר, ולהמשיך לעשות את המאמצים הכבירים עבור בנך. אני רוצה לקוות שהנסיעה תביא איתה סוג של רווחה כלכלית עבור הגרוש שלך, שאולי תצליח לתרום לאיכות החיים של בנך בעתיד הקרוב והרחוק. גם זה שיקול... מחזקת אותך, ומאחלת לך הרבה טוב ליאת

שלום רב, בני בן השנתיים גמול כחודש ימים מחיתול , גם יום וגם לילה, פיפיבמרבית הפעמים לא מפספס (מבקש, מזכירים לו).בעשיית הקקי הוא מאוד מתקשה , הוא מבקש כל פעם ויכול לשבת בישבנון/ סיר חצי שעה אך מאוד נלחץ ובסוף לא עושה. הוא היה רגיל לעשות אחת ליום וכעת עוןשה כל יומיים עד 3 בסופו של דבר רק בתחתונים, למרות שמבקש.כיצד מתמודדים עם הפחדים מקקי?

שלום רב, אתם עדיין בעיצומו של תהליך הגמילה, ומה שמתואר בדבריך נשמע אופייני לתהליך זה, שאינו פשוט עבור הילד הקטן. יש ילדים שנלחצים מתגובות ההורים לקקי, וחוששים שה'תוצרת' שלהם מסריחה, דוחה או מגעילה מאד את המבוגרים. ילדים אחרים חוששים שמא הקקי הוא חלק הנושר מגופם. יש הנרתעים מגובה האסלה, ויש מי שנכנסים למאבק כוח עם ההורים. הבעיה האחרונה מתעוררת בדרך כלל כתופעת-לוואי של תהליך גמילה לא מוצלח. כרגע, המשימה שלכם זה להישאר רגועים ולא לעשות את הטעויות הנפוצות: אל תיבהלו מיום או יומיים עצירות, ואל תנסו להיכנס למאבק. הציעו סיר, אך אם לאחר מס' דקות לא יוצא כלום, הקימו את הילד, ונסו שוב אחרי חצי שעה-שעה. אל תושיבו את הילד לזמנים ארוכים מדי, ואל תגיבו בכעס כשבורח לו. סבלנות ועידוד הן הדרך המבטיחה שיתוף פעולה והצלחה ("לא נורא, בוא ננקה אותך עכשיו. אני בטוחה שבסוף תצליח גם בסיר, כמו גדול"). והכי חשוב - אל תציעו לו טיטול לעשיית הקקי - זו הטעות הנפוצה והבעייתית שקשה להיפטר ממנה. עוד קצת אורך רוח... בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני כחצי שנה אימצנו גור כלבים. הקשר שלי מעולם לא היה טוב עם כלבים, אך לחץ הילדים, ויום עם מצב רוח טוב שנפל עלי הפך לבעיה קשה . אני לא מצליחה להסתגל לנוכחות שלו, השערות , הריח , ועצם נוכחות חיה בביתי לא הולך יחד. הילדים כמובן מאוד נקשרו (8 , 10) ואינם מוכנים לשמוע על מסירה. אני נחושה . בעלי טוען שיהיה משבר מה שברור לי שאכן יקרה אך אני מאמינה שבתהליך נכון יתגברו. המשבר שאני עוברת יום יום קשה מנשוא ואני לא מגזימה. עזרה נחוצה....אני אובדת עצות ובסטרס נוראי מכל העניין. תודה מראש, אפרת.

חשוב לי להוסיף כמה פרטים... שבוע הבא אנחנו טסים עם הילדים לחופשה משפחתי בת 11 יום. הכלבלב לא נשאר בבית, הוא יהיה אצל קרובי משפחה. חשבתי אולי בהזדמנות זו לטפטף להם שכשנחזור נחפש לו בית חם ... אני מחוברת לילדי והם אלי בקשר הדוק מאוד. רגשותיהם והמשבר שיעברו קשה לי מאוד. למרות זאת, התקופה הקשה אותה אני עוברת קשה לי יותר ונראה לי כי אין מנוס.

שלום אפרת, אני שמחה שהעלית את הנושא, כי נדמה לי שלא תמיד אנשים המבקשים לאמץ כלב יודעים למה הם נכנסים ומתחייבים. הכנסת גור כלבים הביתה כמוהו כאימוץ בן משפחה נוסף, ויש לכך השלכות רגשיות הן על בני הבית והן על הכלב עצמו. מי שאינו מורגל בנוכחותו של בע"ח בבית, מוטב שלא ייקח על עצמו אימוץ כזה. כרגע, אני מבינה שאיכות חייך נפגעה מאז כניסתו של הכלבלב הביתה, ולכן - אם אינך רואה אפשרות ללמוד לאהוב אותו, עשי הכל כדי להיפרד מהכלב באופן ההומני וה'ידידותי' ביותר, הן למען הילדים והן למען הכלב. הודיעי לילדים שעם כל המודעות והרצון הטוב שלך, לא תוכלי להמשיך לשאת את נוכחותו בבית, ושאת מודעת לצער הגדול שייגרם להם. חפשי לו בית חם וטוב, ושתפי את הילדים בתהליך (אל תעלימי אותו ואל תספרי להם שקרים). הסבירי לילדים שגם לכלב מגיע בית חם ואוהב, ושאצלכם לא זה המצב. אני מאמינה שהם יוכלו להתגבר על צערם בסופו של דבר ולהתנחם בעובדה שהכלב נמצא בבית חם. אני רוצה לציין מניסיוני, שלגדל גור זו משימה תובענית, ולעיתים מתישה ומייאשת. עם זאת, כשמצליחים לעבור את ייסורי הגמילה והנזקים של השנה הראשונה, נכנסים לתקופה ארוכה של נחת משותפת. אולי את רק בנקודת משבר שתחלוף? חשבי על מי שיקבל את הכלבלב "מוכן" ונחמד, שיהנה ממנו אחרי שאת 'אכלת' חודשים ארוכים של מאמץ. לא חבל? (אני שומעת את ה'לא' שלך עד הנה, ובכל זאת...) :-)) ד"ש מירדנה ה'תחש' שלי, שמצטערת גם היא... ליאת

שלום בננו שוהה עוד מעט שנתייים במשפחתון ויכול להמשיך שנה אחרונה. כאשר היתרון המרכזי הינו פעילות בקבוצה קטנה 15 ילדים על שלוש מטפלות, 2-3 ילדים בקבוצת גיל שלו. מכל מקום, אנו שוקלים להעביר אותו לפעוטון/גן שם כמות הילדים 27 המחולקים לשלוש קבוצות על פי גיל, 7-8 בקבוצת הגיל שלו. היתרון המרכזי הינו חשיפה לכמות גדולה של ילדים ומרחב משחק גדול. מהי ההמלצה המקצועית לילדים סביבות גיל שנתיים? מסגרת מצומצמת או גדולה? תודה

שלום ערן, כעקרון, ילדים בכל מסגרת יכולים להרוויח מיחס נכון בין מס' הילדים למס' אנשי הצוות, אם כי זה אינו הקריטריון היחיד. אני מציעה להעדיף את המסגרת האיכותית, המפוקחת והמקצועית יותר, ולהביא בחשבון את הצרכים של ילדים בגיל זה, כגון מרחב גדול דיו ומוגן מכל בחינה, תכנים המועברים ע"י גננת מוסמכת ומקצועית, תנאי מחיה (בבית ובחצר), ההולמים את מידותיהם הפיזיות והקוגניטיביות של הילדים, ואווירה ההולמת את ה'אני מאמין' החינוכי שלכם. בהצלחה ליאת

בן שלי הוא בן ארבע יש לו מודעות מינית הוא אוהב לשחק בבולבול שלו ואוהב לנשק את הציצי שלי וכשאני יושנת הוא אוהב לשכב עלי ואני לא יודעת זו התנהגות תקינה או לא ומה אני צריכה לעשות

שלום רב, בנך גילה שאיבר המין שלו יכול להסב לו הנאה, ותגלית זו - כשלעצמה - טבעית ובריאה. עם זאת, מגע בעל אופי מיני המשותף לשני אנשים הוא חלק *אך ורק* ממיניות בוגרת, ואין לאפשר לה להתרחש לפני כן. לכן, אל תרשי לו לגעת לך בחזה או לנשק אותך כך, ובוודאי שלא לשכב ולהתחכך בך. אמרי לו שזה לא נעים לך, והתרחקי. השתדלי לעשות זאת ללא זעזוע או סלידה, וללא כעס, אך בנחישות. בברכה ליאת

שלום רב, בני יהיה בסוף אוגוסט בן שלוש ולקחתי החלטה להעלות אותו לגן עיריה.במאי נולד לו אח ואני חייבת לציין שכנראה כל פעולות ההכנה עזרו,הוא מקבל אותו ומבין מאוד את מקומו בתא המשפחתי על אף שיש לעיתים בקשה שנהיה בלעדיים בשבילו, מבחינה שכלית קוגנטיבית הילד הוא חכם מאוד ובגן הפרטי נמצא באינטרקציה עם ילדים בני 3 ו 4 . רגשית הילד קשור אלינו מאוד ושם החשש שלי , מתי לפתוח את נושא המעבר לגן אחר ? כרגע רק הודעתי לו שבשנה הבאה הוא עובר לגן אחר ... מה מומלץ לומר לילד? כמה זמן הכנה מראש נדרשת ? תודה רבה!! הילה

שלום הילה, החופש הגדול הוא זמן מצויין להכנה לקראת המסגרת החינוכית הבאה עלינו לטובה. תוכלי להתחיל להזכיר את הנושא ("איזה יופי שאתה עולה לגן של גדולים"), ולקראת ספטמבר (בשבועיים האחרונים של אוגוסט) להוסף יותר פרטים על הגן, כמו איפה הוא נמצא (כולל ביקור, לפחות מבחוץ), מי הצוות, מי הילדים (אם אתם מכירים מישהו מהחברים שם), כמה כייף יהיה שם, וכד'. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני סטודנטית להוראה לגיל הרך. לצורך עבודה אני זקוקה למאמר שכותרתו "סף תסכול נמוך" (לא חייב בדיוק את המילים הנ"ל, אבל שזה יהיה הנושא המרכזי של המאמר). המאמר צריך לכלול מעט רקע פסיכולוגי על התופעה, ודרכי התמודדות. ניסיתי לחפש באינטרנט ולא מצאתי. אשמח אם מישהו מפה יוכל להפנות אותי למאמר באינטרנט או בספריות באיזור ירושלים. תודה וערב מוצלח!

מציעה לך להגיע לספריית מכון סאלד, הידוע בשפע המאמרים שלו, ובעברית! לדעתי, יש גישה למאגר גם דרך הרשת, ואז אפשר להזמין או להגיע לשם ולצלם. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה עבור תשובתך בעניין המצמוץ, בימים אלה אני רואה ירידה בקצב המצמוץ. בני, בן ה-7 לא אוהב פעילויות הקשורות בספורט. מבחינת המשקל הוא באחוזון 75 ולכן אני חושבת שרצוי שיעסוק באיזו שהיא פעילות, כרגע הוא מתאמן בקראטה. לשאלתי, למה הוא לא משתתף במשחקי הכדור בביה"ס (כדורגל וכד') הוא ענה שמדובר בתחרות והוא לא רוצה להפסיד!!! מאז ומתמיד הוא מתרחק מתחרות ומגיב לא טוב כשהוא מפסיד. איך מתמודדים עם התופעה...אי לקיחת חלק בפעילויות בהן רוב הילדים משתתפים מרחיקה אותו חברתית.

שלום מיכל, אם יש דבר אחד טוב בתכניות הריאליטי שמפציצות אותנו כל שבוע (כל השבוע), זו ההזדמנות ללמוד איך להפסיד ולהישאר בחיים. המודחים, שמקבלים בהכנעה, גם אם באכזבה וצער, את הוצאתם מהתחרות, הם דוגמא לא רעה בכלל לאיך מתמודדים עם הפסד. לילדים עם קושי בנושא, זה יכול להיות מודלינג לא רע בכלל (ואל תגידו שאמרתי את זה...) לא בטוח שההימנעות מכדורגל נובעת רק מהקושי להפסיד, שהרי ההפסד שם הוא קבוצתי, ולכן מתון בעוצמת הפגיעה שלו (יחסית להפסד אישי). יתכן שמדובר בקושי שכבר קיים, לפרוץ אל תוך הקבוצה החברתית הסגורה. כך או כך, הייתי ממליצה לעודד אותו להתנסות גם בפעילויות שיש בהן פוטנציאל לאכזבה, כישלון או הפסד, ולהדגיש ככל האפשר את ההנאה שבפעילות עצמה ובתהליך, ופחות את התוצאה הסופית (ההצלחה או הכישלון). בהצלחה ליאת

בוקר טוב, כיצד מסבירים לילדים בגילאים 3,4,5 שאימם אמורה להתאשפז שבוע לניתוח ואח"כ עוד כחודש החלמה בבית? הילדים מאד קשורים לאימם ואנו די חוששים. תודה

שלום שירה, התשובה שלי כה פשוטה: בעברית פשוטה! הסבירו לילדים את העובדות כהווייתן, תוך שאתם מדגישים שמדובר בהליך תחום בזמן, שיעזור לאמא להרגיש טוב ולהבריא ממה שמציק לה כרגע. אין צורך להיכנס לפרטים רפואיים טכניים או פלסטיים מדי, ולהתמקד בהיבטים הפרקטיים (אמא תגיע לבית החולים ביום א', תנותח ביום ב', אח"כ תצטרך לנוח מספר ימים וכולנו ניסע לבקר אותה ולהביא לה דברים שהיא אוהבת. כשתצא מבית החולים היא תצטרך לנוח גם בבית, וכולנו - גם אתם - נצטרך לעזור לה.אתם תוכלו להבין לה ברכות וציורים, גם עכשיו, לפני הניתוח, וגם אחריו, כדי לשמח אותה). אני מציעה להקשיב לשאלות שיעלו הילדים, ולהשיב עליהן בצורה כנה ופתוחה ככל האפשר, אך באופן המותאם לרמת ההבנה שלהם. אל תשקרו להם ואל תנסו לייפות עבורם את המציאות, אלא אם מדובר במשהו מסוכן במיוחד. אני ממליצה בחום על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", המייחד פרק שלם למצב של הורה חולה ומאושפז. מאחלת הרבה בריאות והחלמה מהירה ליאת

שלום רב! ביתי בגן טרום חובה ילדה חברותית, אנרגטית,פיקחית,וחמה, מגלה התנהגות שונה כלפי כשיש ילדים אחרים בנמצא. כלומר, בבוקר בגן היא ממש מגרשת אותי מעליה!לא מוכנה לנשיקה או חיבוק (שבהזדמנויות אחרות מתקבלים בברכה רבה) כמה מטרים לפני הגן היא כבר עוזבת לי את היד וממש מתעלמת ממני, מפנה את הגב ורצה לגן. שאלתי אותה אם היא לא רוצה שניפרד בנשיקה וחיבוק והיא אמרה שיצחקו עליה, אבל היא עושה את זה גם כשאף אחד לא רואה הרבה לפני שנכנסנו לגן. לפעמים אנחנו נפרדות לפני הגן כדי "שלא יראו". תמיד תעדיף להכנס לגן עם הגננת או הסייעת ולהתעלם לגמרי מקיומי (מה שלעולם לא קורה במקומות אחרים). גם שאני לוקחת אותה לחברות היא מסלקת אותי ממש (ואין ברצוני כלל להשאר ואין צורך לסלקני כי אני לא נדבקת אליה כלל) אך התגובה שלה מאוד קשה - "לכי כבר". שוב אמרתי לה שנפרד יפה בשלום לפחות מתוך נימוס ואני מבינה שהיא רוצה להיות עצמאית. עדיין האם לדעתך זה העניין? ההתעלמות שלה מאוד מפריעה לי הייתי רוצה לפחות שתדע להפרד בנימוס אם לא בחום בחיבוק.... מה דעתך?

שלום ניצה, הפגיעה שלך מאד מובנת לי, אם כי אני נוטה להאמין שהיא מיותרת. קשה להעריך ממרחק מה הסיבה האמיתית להתנהגותה, ולא בטוח ששווה בכלל להתאמץ לגלותה. אני מציעה לך לכבד את בקשתה, ולתת לה (ולך!) הרגשה טובה בבוקר, גם אם הפרידה היא ללא חיבוק ונשיקה. תוכלו לבסס טקס 'אלטרנטיבי' של מילים חמות או נשיקה באוויר, או כל דבר אחר שיתאים לשתיכן. אין לי ספק שבתך אוהבת אותך וזקוקה לך, וחשוב שתישארי עבורה דמות חסונה דיה, שאינה נשברת או מתערערת רגשית מגחמה קטנה של חוסר נימוס. בתחושה שלי, עצם ההתעקשות שלך או הפגיעה שאת חשה, זה מה שעושה מהסיפור "אישיו". עזבי את זה, ונסי לשמוח מזה שנחסכות לך סצינות פרידה קורעות לב... גם זה משהו :-) ליאת

תשובה מחממת את הלב :)

ילדתנו בת השנתיים ושלושה חודשים שמדברת כבר שוטף ותמיד מוצאת את המילים להביע את עצמה, התחילה בימים האחרונים להיתקע קצת בהברות הראשונות מידי פעם (לא הרבה) כ- 5 פעמים ביום. אנחנו חוששים מהתפתחות של גמגום . בשבוע הבא אנחנו נוסעים לחול בלעדיה, האם, מניסיונך, התופעה הזאת בהכרח צפויה להחמיר, כפי שאנחנו חוששים מאוד מאוד? תודה

שלום סיגל, מה שנראה בעיניכם כמו "ניצני גמגום" יכול להיות קשור לבעיה בשטף, האופיינית לילדים בגילה, וחולפת עם הגיל. עם זאת, יש ילדים שבעקבות מצוקה אקוטית עלולים להגיב בגמגום. לכן, קשה להתנבא מראש כיצד תשפיע הנסיעה שלכם על הילדה, והדבר ממנו אתם חוששים בהחלט יכול להיות אופציה. בכל מקרה, למיטב ידיעתי, גם גמגום כזה חולף בדר"כ כשהמצוקה נרגעת. בברכה ליאת

שלום בעלי ואני נוסעים לחול בלי הילדה, בת שנתיים, מדברת שוטף, חכמה מאוד. שאלתי: האם צריך לדבר איתה בטלפון על מנת שלא תחוש נטישה או שעדיף להימנע מכך כי אולי זה יגביר את הגעגוע (אם קיים בגיל זה)? תודה

שלום סיגל, לא ציינת לכמה זמן אתם נוסעים, אך בכל מקרה מדובר בהתמודדות משמעותית עבור ילדה כה קטנה, ובוודאי שיתעוררו גם געגועים. אני נוטה להאמין שבגיל כה צעיר, שיחות הטלפון (או הסקייפ) עלולות להגביר את המצוקה, ולכן עדיף להימנע מהן. לילדתכם אין עדיין תחושת זמן בשלה, והיעדרותכם בכל מקרה תיחווה כנצח. לכן סעו לשלום, וחזרו בשלום, הכי מהר שאפשר. נסיעה טובה ליאת

שלום רב! בני בן 4.5, סובל מהתאפקויות מזה 3 שנים. התופעה החלה עוד כשהיה עם טיטול, כנראה בעקבות עצירות שגרמה לכאב שחווה. כמעט בכל התקופה הזו אני משתמשת באבקה לריכוך הצואה, אך עדיין הוא מתאפק מספר ימים למרות השינוי במינונים. אני מותשת נפשית מהעניין במיוחד שניסינו אפשרויות מגוונות ואף אחת לא עזרה- יועצת חינוכית, דיקור סיני, פרחי באך, טבלת חיזוקים.. כיום, שאנחנו לוקחים אותו לשירותים כשאנו חשים שהוא צריך, הוא בד"כ מתנגד וגם כשהוא יושב ישיבה ממושכת בד"כ הוא לא מתרוקן. את ההתנגדות הוא מסביר "שהוא מחליט על הגוף שלו" וש"ככה הוא רגיל". בוצע צילום רנטגן עם מרקרים ולא נמצאה בעיה פיסיולוגית. מלבד זאת, אם קשר או לא, הוא נלחץ מאוד ופוחד מסיטואציות שונות- רעש מכונת כביסה, רעש וונטה/משאבה, מגלשות סגורות, מדרגות נעות- למרות שמחלקם לא פחד קודם. כדי להמחיש את ההיסטריה- כשאנו בתיאטרון או בקניון הוא נלחץ ובוכה ששומע את הוונטה בשירותים כשיש לו פיפי דחוף, ורוצה לצאת החוצה. (כמובן הוא קיבל הסבר מעמיק על מהות הוונטה) איך ניתן להתגבר על בעיית ההתאפקויות? מה עלי לעשות בעת שהוא פוחד ונלחץ? אודה מקרב לב לעזרתך באשר למחסומים והפחדים הקיימים בו, נירית

שלום נירית, בנך 'הניח' לפניך את הפיתרון לבעיית ההתאפקות שלו, כשאמר ש"הוא מחליט על הגוף שלו". נדמה לי שאין לכם ברירה אלא לכבד את רצונו, ולאפשר לו להתרוקן כשהטבע ימצא לנכון. בדר"כ, ניסיונות של הורים מודאגים להתערב בפעילות המחזורית של הטבע (אכילה, יציאות, שינה), מניחים את היסודות להתפתחותן של בעיות חריפות יותר (מאבקי כוח) שקשה יותר להיפטר מהן. אני מציעה לא להתערב, גם אם זה יעלה במחיר של עצירות זמנית. המשיכי לסייע בתזונה מאוזנת, ומעבר לזה - הרפי. גם בנושא הפחדים אין הרבה מה לעשות, מלבד נוכחות שקטה ומרגיעה, ו-וויתור על מה שלא מוכרחים. יש ילדים רגישים יותר, המגיבים בעוצמה לגירויים קוליים פתאומיים או למצבים חדשים ולא מוכרים. ברוב המקרים זה חולף מעצמו, במיוחד אם לא התפתחו מאבקים או מערכים של תגמולים נלווים סביב הפחד. אם את מרגישה שקשה לך לטפל בדברים בכוחות עצמך, פני להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי 2 ילדים מקסימים הבכורה בת 5 ואחריה בן 4 . אני כרגע בהריון,נכנסת לחודש הרביעי,רציתי בבקשה לדעת מתי כדי לשתף אותם עם ההריון?תודה.

שלום רב, אין כללים בנושא הזה, וכל משפחה נוהגת עפ"י מה שנכון לה. "כלל אצבע" שיכול להתאים במקרה של ילדים צעירים - כשהבטן ההריונית מתחילה להיראות בבירור, או כאשר תופעות ההריון נוכחות מאד, ומתבקש הסבר (הקאות קשות, שמירת הריון, וכד'). מאחלת לך המשך הריון נינוח ונעים, וכמובן לידה קלה ומהירה. ליאת

שלום לכולם, אשמח לעזרתכם - אני מחפשת בנרות אחר מטפלת טובה , לא בהכרח צעירה מאזור חיפה. מישהו מכיר? מודה לכם רונה

שלום רונה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום, בעקבות מקרה פתאומי במשפחה בעלי נאלץ לעזוב אותנו בפתאומיות לתקופה שנמשכת כבר 3 חודשים ולא ידוע מתי תסתיים... יש לנו ילד בן שנתיים שלא מבין מה קורה כלכך . הייתי רוצה לקבל המלצה לפסיכולוג/ית מאזור המרכז בכדי להתייעץ עימה על הנושא . אשמח לקבל המלצה על פסיכולג/ית מאזור המרכז שעובדת עם מכבי . תודה . מיטל .

שלום מיטל, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום, מראש אני מבקשת את סליחתך על אורך הפניה. הנני אם חד הורית לבן 6. לבני כמעט ואין חברים. בגן הוא מחובר לילדה אחת שבשנים קודמות היתה איתו בגן. כל הניסיונות שלו להתחבר לילדים אחרים, לא כל כך מצליחים. מצידי, כאימא אני מנסה כל הזמן לעזור לו להתחבר לילדים אחרים על ידי זה שאני מזמינה אלינו לבית. מנעימה לילדים את הזמן על ידי הכנת יצירות איתם, אפיית עוגיות שהם אוהבים ואף הכנת ארוחת ערב אהובה עליהם. זה תמיד מחזיק מעמד מספר חודשים ואז יש איזה שהוא נתק, פתאום לא בא להם לבוא אלינו, או כמו במקרה האחרון המשפחה חזרה בתשובה וזה הפריע להם שהטלויזיה דלקה בשבת. הסכמתי לכבות אותה כאשר אותו חבר מגיע אלינו. כל ניסיונתי נכשלו. אתמול היינו בפארק שעשועים ופגשנו את אותו חבר. כאשר בני ניסה להתקרב אליו לשחק אותו, הוא פשוט דחה אותו ואמר לו שהוא לא רוצה לשחק איתו. אותו חבר פגע בו. כאשר הוא ניסה להתקרב לילדים אחרים וביקש, לשתף אותו במשחק, אף הם דחו אותו. כאשר הוא ראה שלא משתפים אותו הוא התחיל להציק להם. קשה לתאר את ההרגשה שלי כאימא. הרגשתי כאב עמוק בלב לראות אותו דחוי כל פעם. בני הוא ילד רגיש מאוד ולוקח ללב דברים. אבל מצד שני, היה לי קשה לראות אותו מציק לילדים אחרים, לא פעם הערתי אלו ואף הודעתי לו שאם הוא לא יפסיק נחזור הביתה. וכך קרה חזרנו הביתה ושם היתה לו התפרצות זעם כלפי, הערתי לו על דבר מה שהוא שעשה והוא פשוט התפרץ ואף בעט בי. החזקתי לו את הידיים ואמרתי לו "לאימא לא מרביצים ולאף אחד לא מרביצים". (בני לא ילד אלים, מעולם הוא לא הרביץ בגן לילדים גם כאשר הרביצו לו) פתאום הוא פרץ בבכי ואמר לי "שהוא התאפק לא לבכות בגן השעשועים". אז הבנתי שכל ההתפרצות שלו היתה תסכול אחד גדול. אני מבקשת את הצעתך: 1. כיצד עלי לנהוג אם הוא מתפרע (בועט ומכה...)? 2. אני חוששת שוב לקחת אותו לפארק שעשועים שהוא יחווה חווית תסכול ודחייה. 3. כיצד עלי לנהוג כאשר הוא מציק לילדים אחרים (כל פעם לפני שאנחנו יוצאים מהבית אני מתריעה בו לא להציק גם אם מישהו לא רוצה לשתף אותו במשחק. אודה לך על תשובתך. בברכה קרן

שלום קרן, זה באמת עצוב לראות ילד בלי חברים, וחשוב לנסות ולהבין למה זה קורה. לאור מה שאת מתארת, יכול להיות שקיימת אצלו בעיה בהבנת הכללים החברתיים, אבל לא בטוח. יתכן שהמעורבות והרגישות הרבה שלך כלפיו, יצרו (אצלך!) נטייה לפרש גם התרחקות זמנית של חבר כנתק או דחייה, מה שמגביר את הלחץ אצל שניכם, ואת מה שאנחנו מכנים לפעמים over doing (עשיית-יתר). אני מציעה להניח לילד שלך לנהל את המגעים החברתיים שלו עם פחות תיווך והתערבות שלך, ולראות מה יהיה. מעניין לשמוע גם את חוות דעתה של הגננת, ואת הערכתה לגבי יכולותיו החברתיות. האם גם היא סבורה שמדובר בילד דחוי? בכל מקרה, זכרי שהאינטראקציות החברתיות - ראשיתן במשפחה הגרעינית, ולכן עליך להמשיך ולהתעקש על כך שלא יפעל כלפייך באלימות מכל סוג. עצרי אותו, כפי שאת עושה, והפסיקי את הפעילות המשותפת איתו כל אימת שהוא מכה או בועט. המשיכי לקחת אותו לפארק, ואל תחסכי ממנו התנסויות 'טבעיות', גם אם חלקן בלתי נעימות. אם את רואה שהוא מציק לילדים אחרים, הרחיקי אותו וחזרי הביתה, מבלי לנזוף או להעניש. אם את סבורה שקיימת אצלו בעיה ממשית בפירוש מצבים חברתיים ובהבנת הקודים החברתיים, פני להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני שיוכל להציע תכנית התערבות והדרכה הורית. בהצלחה ליאת