אמירות

שלום, יש לי בן כמעט בן 7 , לאחרונה בסיטואציות שונות בהן הוא כועס הוא אומר לי אמירות נוראיות כגון: "הלוואי ואני אמות" , "הלוואי ולא הייתי קיים". האם עליי להתעלם מאמירות אלו? או להגיב ? ואם כן איך להגיב? בני הוא בד"כ ילד רגוע, הוא בכיתה א , אני כרגע בודקת בעיית "קשב וריכוז" , גם הבטחון שלו מעט ירוד. תודה.

שלום ליאת, ברוב הגדול של המקרים, אמירות כאלה אינן משקפות כוונה אובדנית ממשית, אלא ניסיון לתקשר את המצוקה באופן דרמטי, ולגייס את תשומת הלב המיידית של הסביבה. בעיני, לא נכון להתעלם מהאמירות הללו, שכן המצוקה שמאחריהן אמיתית וכואבת מאד. התגובה - לתפיסתי - צריכה להיות רצינית וישירה, וממוקדת בקושי (ולאו דווקא בדיבור על המוות). תוכלי לומר משהו כמו "אוי, אם אתה מרגיש שאתה רוצה למות, בטח נורא קשה לך עכשיו. בוא נחשוב מה יכול לעזור לך". או "אני רואה שאתה נורא כועס, וזאת באמת תחושה נוראית. גם לי זה קורה לפעמים, ואני מרגישה שהחיים קשים לי. אבל בסוף מתגברים, וההרגשה הקשה עוברת. יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי שיהיה לך יותר קל?". זכרי שדיבורים 'מקצינים' באים לעיתים קרובות מול התחושה (לא מציאות, תחושה!) שלאף אחד לא באמת אכפת. התעלמות עלולה להגביר את החוויה הזו. מאידך, התייחסות דרמטית מדי לאיומי התאבדות עלולה להפוך אותם לנשק. לכן, כמו תמיד, נחוץ איזון ושכל ישר, וכאלה יש לנו, תודה לאל, כאימהות. בהצלחה ליאת