בהייה לעבר מקור אור

שלום רב, בני בן שלוש, מאוד מפותח ומאוד תקשורתי. לאחרונה קרו מספר תקריות בהן "תפסנו" אותו מביט לעבר מנורת הלוגן למשך מספר שניות (לא ברור כמה, כי מייד קראנו לו כדי שיסיט את מבטו). מיד אחר כך הוא התלונן על כאבים בעיניים וכיסה אותן עם היד (לפחות רבע שעה). התגובה שלנו בכל המקרים היתה חזקה - קצת הפחדנו אותו על הנזק שיכול להגרם לו, קצת כעסנו, מאוד דאגנו. הוא בעצמו מאוד נבהל, היה בהלם והסתגר בעצמו למשך כרבע שעה. 1. כיצד עלינו לנהוג בפעם הבאה? 2. איך מונעים התנהגות כזו בעתיד? 3. למה הוא לא לומד מהניסיון וממשיך להתנסות הבזה? 4. האם זה סוג של בדיקת גבולות? בברכה, -לירן

שלום לירן, איני מכירה את הסכנה הטמונה במנורות הלוגן, או בהתבוננות בהן. אם קיימת סכנה כזו, מוטב להפנות את המנורה אל התקרה, ליהנות מהאור החוזר (ולא הישיר). אחרי הכל, כהורים עלינו לחזות סכנות בריאותיות, ולהרחיק את הסכנה מהילדים. עלינו לזכור שילדים חווים את העולם (כבטוח, נעים או מסוכן) בתיווכם של ההורים. כאשר אתם מגיבים בקיצוניות או בחרדה מוגזמת ולא תואמת למצבים שהאיום בהם קטן מאד או מתון, משהו ב'סרגל' הפנימי של הילד עלול להתעוות ("זאב זאב"), והוא עלול להתקשות בזיהוי נכון של סכנה. מעבר לכך, יש ילדים הנמשכים למצבי איום וריגוש, ותגובות מוגזמות כאלה כמוהן כהזמנה לאתגר. בקצור - נסו ליצור עבור הילדים סביבה בטוחה ומוגנת, כך שהצורך להזדעק ולהציל אותם מקטסטרופה יקטן למינימום, לפחות בגבולות הבית. בשמחות ליאת