תינוקת בת שנה ו4 עוצמת עיניים חזק כטראומה מהזיקוקי

שלום רב, הבת שלי בת שנה ו4, ביום העצמאות לקחנו אותה לבמות לראטות זיקוקים היא פחדה עצמה עיניים חזק וחיבקה חזק את אבא שלי אז מיהרנו לצאת משם לכיוון הבית הלכנו ממש מהר אולי גם זה השפיע, היא לא פתחה את העיניים ולא הרימה את הראש מהכתף של אבא שלה שהרים אותה על הידיים כל הדרךוגם שהרימה את הראש העיניים שלה היו סגורות חזק עד הבית כמעט שישבנו איתה על ספסל ושרנו לה ואחרי זה לקחנו אותה לגן שעשועים לנדנדה ובבית ראינו ביחד קלטת של שירים שהיא אוהבת זה היה מלחיץ נורא שכבר בדרך הביתה שכבר התחלתי לבכות כמובן שהיא לא ראתה מאז שהיא רואה אנשים חדשים נגיד שהיא לא מכירה או לא מחבבת היא סוגרת את העיניים חזק כאילו עושה פרצוף כזה - לא מתחבאת או משהו רק פרצוף מלחיץ כזה וגם היום שאחי ירד איתה לעשות טיול למטה אצלנו בחניה בבניין נשרפו המנורות אז חשוך ושוב היא חיבקה אותו חזק שהייתה על הידיים ועצמה עיניים חזק האם יש לי סיבה לדאגה? ממה נובעת ההתנהגות הזאת? יש משהו שאני יכולה לעשות או צריכה??למי לפנות? אני ממש מוטרדת מהעיניין הזה,ונורא לחוצה חוץ מזה הילדה בריאה, שמחה, חכמה מאוד, מפותחת לגילה ואין שום בעיות אחרות, בבקשה תגיבו

שירני בוקר טוב חג העצמאות הינו חג שהרבה מאוד ילדים "סובלים" ממנו . ילדתך נמצאת בגיל שעדיין אינה יכולה להבין את משמעות החג כמובן אך גם בשלב בו עודף גרויים חזקים נעשה מפחיד עקב אי יכולתה בגיל זה, לסנן ולהבין את כל מה שהיא רואה, שומעת, מריחה ומרגישה. המון האדם, הצפיפות הרעש, אינם קלים לעיבוד בגיל זה. כמו כן רעש הזיקוקים הינו מפחיד ביותר עד כדי טראומטי במקרים מסויימים לפעוטות. עצימת העיניים של ביתך היא טבעית ונורמאלית לדעתי. ילדים בגיל זה חווים את הניתוק ממקור הרעש, או הפחד ע"י עצימת העיניים, "אני לא רואה אותכם אז גם אתם לא רואים אותי ולא תוכלו להפחיד אותי"."אני לא רואה אותכם, משמע אתם לא קיימים". אני לא חושבת שיש מקום להילחץ מתגובה זו. עשיתם נכון כאשר הרחקתם אותה ממקור הפחד ועכשיו תנו לה תמיכה וביטחוןכדי להחזיר את החיים למסלולם, כפי שתארת שאתם עושים. בברכה אריאלה

שלום שירן, אני מסכימה מאד עם מה שכתבה לך אריאלה (תודה, אריאלה, תבואי כל יום... :-)) ברצוני לחדד משהו נוסף. ניסיתי לתאר לעצמי את המנוסה המבוהלת שלכם מאתר הזיקוקים, כאשר את בוכה, ואז, כולכם מנסים למחוק את הזעזוע באמצעות פעולות משונות כמו גן שעשועים באמצע הלילה, הפעלת קלטת, וכ', וחשבתי לעצמי האם כל הניסיונות הללו אכן השיגו את מטרתם, או שמא הגבירו את הלחץ. לא ברור. ברצוני להדגיש שוב, שאנחנו ההורים אחראיים במידה רבה לאופן בו ילדינו חווים את העולם כמסוכן ומאיים, או ידידותי ונינוח. גם אם הילדה נחשפה לזמן מה ל'בומים' החזקים של הזיקוקים (שאכן מפחידים מאד ילדים רבים), תגובה רגועה ושקטה של ההורים יכולה למתן את עוצמת התגובה הרגשית של הילדה. כאשר אנחנו מגיבים ב"עשיית-יתר" (over doing), בבהלה, אשמה, בכי, או אפילו ניסיונות עצומים להרגיע, הילדים שלנו מפרשים את המצב כחמור ומסוכן יותר ממה שהוא באמת, מה שעלול להחריף את תגובותיהם. כרגע, גם אני מצטרפת להמלצתה של אריאלה, ומציעה להירגע ולעבור לנו?ח... בשמחות ליאת