עצה

הי ליאת, בהמשך לעדכונים קודמים על התמודדויות שונות עם בתי בת ה 4 וחצי, ועל כך שהצלחתי לאחרונה במצבים של התפרצות מצידה ממש להחזיק אותה עד שהיא נרגעת, ואגב, זה קורה ממש אחת ל... מכיון שכשהיא אומרת לי "את חצופה" למשל, אני בדרך כלל מתרחקת ממנה וכך לא עושה מזה עניין גדול ולא פותחת מאבק כוחות. מה שקצת מטריד לאחרונה זה שבן זוגי "לוקח קשה" כל מיני דברים קטנים לדוגמא שהיא צועקת כשמתוסכלת, אומרת לו שלא רוצה אותו כעת (למשל כשקמה משינה "הפוכה" ), או כשאומרת לו "חצוף" ואז הוא לאחרונה נוקט בגישה לא מותאמת לדעתי שהוא מחזיק אותה ומדבר איתה על ההתנהגות שלה. אז אמנם נכון שהיא מנרגעת אבל אמרתי לו אחר כך שנראה לי שהוא עושה עניין מדברים קטנים ושהוא יכול פשוט להתרחק ממנה כשצועקת או לא מדברת יפה אליו וכשיתאים לו לחדש קשר שיעשה זאת. אני לא מתערבת לו כשהוא עושה זאת כמובן וגם מודעת שאנו שונים אך בהחלט מוטרדת מתגובות שלו שיכולות להיות לא מותאמות. אגב גם הרבה פעמים כשהוא מטפל במצב היא קוראת לי שארגיע אותה ואני לא נכנסת שם כי זה ביניהם. מה לדעתך עליי לעשות? להמשיך כך? לשנות? יש בינינו תקשורת מצויינת ומדברים על הכל. תודה שוב

היי גלית, אישית, אני נוהגת להמליץ להורה להתמקד במערכת היחסים שלו עם הילד, ולהניח להורה האחר/סבא/סבתא/דודה לכונן מערכת יחסים משל עצמם עם הילד. כשמדובר בחוצפה וחוסר כבוד - לכל אדם יש את הגבולות האישיים שלו, ומה שנתפס כאמירה חסרת חשיבות בעיני הורה אחד, עלול להתפרש כחציית גבול אצל ההורה האחר. בגיל צעיר (כמו של בתך), עדיף שתהיה עמדה פחות או יותר דומה אצל המבוגרים המשמעותיים, כדי לא ליצור בלבול. כדי שזה יקרה, רצוי שגם את וגם בן זוגך תעדכנו את עמדותיכם, תלכו אחד לקראת השני, ותגבשו מדיניות שתהיה מוסכמת על שניכם. ה'איך' יהיה הרבה יותר פשוט אחרי שתסכימו על ה'מה ומתי'. כדי שבן זוגך יבין את הרציונל המנחה אותך תוכלי להזמין אותו לקרוא את הדברים שעזרו לך לגבש את האני מאמין החינוכי שלך, כאן או במקומות אחרים. ולסיום, אני ממליצה לך להימנע מלהתערב בקונפליקטים שבין הילדה לאביה, כדי לא לנגוס בסמכויותיו וכדי לאפשר לו להתאמן ולהגיע (גם אם זה ייקח זמן) ליכולת להרגיע אותה כמוך. בהצלחה ליאת