פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאות, לי יש את היכולות החברתיות זה פשוט ילד מסוים שהוא חבר שלי שהוא מוריד לי את הביטחון ואני כאילו מפחד ממנו כשהוא לידי והוא כאילו בתת מודע שלי כל הזמן אז גם כשהוא לא איתי אז אני פועל כאילו הוא לידי...ורציתי לדעת אם בצבא בהמשך השנים זה משתנה הקטע של הביטחון עם החברים...

שוב שלום אור, קשה לנבא מראש מה מחוויות הילדות שלנו יישאר וישפיע על המבוגר שנהיה. באופן דומה, קשה להעריך את מידת השפעתן של דמויות משמעותיות בחיינו על העתיד שלנו. אני, באופן אישי, מאמינה מאד ביכולתו של אדם להשתקם מחוויות ילדות קשות, ולצמוח מהן לאדם שלם ומתפקד כשורה. עם זאת, במקרים מסוימים ועקשניים, נדרשים תמיכה וסיוע מבחוץ. אם תישאר פתוח וזמין למערכות יחסים חדשות בצבא, יתכן שתקופה זו תזמן לך חברויות אמיצות שידחקו את זיכרונות העבר ויתרמו לתחושת הביטחון האישי והחברתי שלך. בהצלחה ליאת

שלום הבן שלנו בן ה-10, מקצין כל אירוע לאירוע מסוכן, לדוגמא: מנורה בגינה, בכלל לא דולקת ולא מחוברת לחשמל - הוא מתחיל לפחד שירד גשם יווצר קצר ותהיה שרפה. ריח של מדורה מהרחוב - הילד פחד שמא הבניין שלנו ידלק. מדורות בל"ג בעומר - הילד פחד ללכת שלא תפרוץ שרפה שלא ניתן להשתלט עליה. וכו'. להערכתנו זו לא הצגה כי גם כשהענשנו אותו עקב המעשים שלו (פרק את המנורה והכניס אותה הביתה) המשיך לבצע אותם והיה מוכן לשאת בעונש. מבקש עזרתכם מה ניתן לעשות, המצב בלתי נסבל

שלום רב, בוודאי שלא מדובר בהצגה. עבור הילד שלך העולם הוא מקום מסוכן, ועניינים יכולים לצאת משליטה בקלות. לעיתים, חקירה משפחתית זהירה מעלה כי הילד אינו הדאגן היחיד במשפחה, וכי עמדה חששנית כזו חלחלה אליו ממישהו. אם אתם מזהים דמות משפחתית כזו, נסו למתן את תגובות החרדה אליהן נחשף הילד, ולחסוך ממנו מידע עם פוטנציאל הרסני. יהיו מקורות הפחד אשר יהיו, נראה לי שטיפול פסיכולוגי באוריינטציה קוגניטיבית יכול מאד לעזור כאן, ולעודד את הילד לאתגר את הפחדים שלו מול המציאות. אין, כמובן, סיבה וטעם בעונשים על ניסיונותיו להשיג תחושת שליטה. במקום זאת עדיף לעזור לו להתמודד עם הפחד, כאמור - בסיועו של איש מקצוע מיומן, שיוכל גם להנחות אתכם כיצד לעזור מבית. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 4 ו- 8 חודשים ילד מאוד אינטיליגנטי ורגיש. לאביו קרחת והוא השמין ויש לו כרס (אינו נראה ממש שמן, אבל הוא איש די גדול, גבוה ועם כרס). בשבת, הבן פנה אלי ושאל: "אמא, אבא תמיד יהיה שמן? "הוא לא יכול להיות כמו אבא של רוני או כמוך? (רוני הוא חבר טוב מהגן ואביו רזה) אתמול, שלחתי את בני אל המרפסת וביקשתי שיראה אם אבא בא. הוא חזר מהמרפסת ואמר: "לא, לא ראיתי איש שמן עם קרחת". האם זה טבעי שמראהו של אביו מפריע לבני בגיל כזה צעיר? על מה מעידה העובדה שזה מפריע לו? מה עלי לענות לו כשמדבר על זה? אציין כי בעלי איש מאוד נאה בפנים, גבוה , עם קרחת , ולאחרונה השמין ואכן יש לו קרס גדולה, אבל חזותו בהחלט נאה!!!!

שלום רב, ילדים בגיל הגן, במיוחד סביב גיל חמש-שש עסוקים מאד בדאגה לשלמות הגוף, ומוטרדים מסוגיות של מחלה, זקנה ומוות. יתכן שהקרחת והכרס (זה הזמן להתחיל לשמור על כושר!) נקשרים אצל הילד להתבגרות ולכן גם מעוררים אצלו דאגה או התנגדות. הילדים מתחילים להיות מודעים לגיל ההורים ולמראה החיצוני שלהם רק בהגיעם לגן, כאשר מתאפשרת השוואה נוחה עם בני גילם. מאחר והחשיבה של ילדים צעירים היא עדיין קונקרטית, הם עלולים להיתפס לדאגה בגלל ממד חיצוני יחיד בהופעתו של ההורה, כמו שיער שיבה, קרחת או עודף המשקל, ולהתעלם מממדים אחרים, כמו למשל אישיות כובשת. כאשר בנך מעלה שוב את הנושא, תוכלי לומר בפשטות "אנחנו אוהבים את אבא כמו שהוא, עם הקרחת והבטן". בשמחות ליאת

שלום רב. אני גרוש שלוש שנים ,מאז לא מוצא את עצמי תעסוקתית. חזרנו לארץ לפני שנתיים וגרושתי והילדים גרים בעיר סמוכה אלי.במרכז הארץ.יש לי שלושה ילדים ,שני בנים בוגרים .הבכור חייל לפני שיחרור האמצעי בן שבע עשרה ,והקטנה בת שמונה וחצי,קשורה אלי מאוד.אני לא מצליח להתפרנס בארץ ואני בקושי מצליח לשלם את המזונות ,אני מתגורר בבית הורי הקשישים.עברתי בשנתיים האחרונות משבר קשה ביותר ורק לאחרונה אני מתחיל להרגיש טוב יותר.אני חושב לחזור לארה"ב לעסק שלי ,לחזור לאני שלי.לשקם את הקריירה והעתיד של ילדיי.אני לא יודע איך להסביר לבת הקטנה שלי ואיך להמזער את הכאב שלה למינימום פגיעה!!שאבא יעבוד רחוק.כמובן שהיא תראה אותי דרך המחשב ונדבר בטלפון ואני ישתדל לבקר אותם כמה פעמים בשנה.

שלום דני, אם קיבלת את ההחלטה ואתה שלם איתה, ואם אתה סבור שרק בחו"ל תוכל לקיים חיים מספקים ועסקים פוריים, תימצא לך גם הדרך להסביר זאת לילדיך. אני מאמינה שהאמת הפשוטה היא ההסבר הטוב ביותר, ויש להתאימה ליכולת ההבנה של הילדה. קח בחשבון שלהחלטה שלך יהיו מחירים רגשיים אפשריים על ילדיך כולם, אך כמו שאתה אומר - הפיתרונות הטכניים קיימים, והם בהחלט יכולים להקל על ייסורי הפרידה. אני מאחלת לך הצלחה כלכלית שתאפשר לך לראות את הילדים ככל האפשר יותר, או לפחות לבסס להם עתיד טוב יותר. בהצלחה ליאת

תודה ליאת

שלום ליאת , אני בת 21 אחות לזוג תאומות שתהיינה בנות 7 בנובמבר הקרוב- עולות לכיתה ב'. התאומות אינן זהות בדבר לא באופי ולא במראה החיצוני. הבת הבכורה, מאזומתמיד הייתה סוג של "טום בוי", אוהבת לשחק ברובים,תוכניות שלבנים ולבוש של בנים ( כל חבריה בכיתה לרוב בנים). לפני מספר ימים אמרה לי משהו שהטריד אותי מאוד,היא אמרה שהיא רוצה להיות בן- שהיא רוצה בולבול וכשהמשכתי לשאול אותה ולדבר איתה אמרה שהיא גם תרצה לתחתן עם בת כשתגדל. האחות הקטנה לעומתה- שונה בתכלית ממנה, היא משחקת בבובות ונשית מאוד ( מאוד!!) אבא שלנו עובד בחול, הוא מגיע ארצה כל שבועיים למספר ימים וחוזר לעבודה. אני יודעת שיש תקופה כזאת אצל ילדים אך עד כמה שידוע לי התקופה אמורה לעבור עד גיל 6 וחצי לכל המאוחר, אך במצב שלנו התופעה רק הולכת ומחמירה. האם אנחנו אמורים לדאוג? עליינו לפנות לאיש מקצוע? האם ניתן לשנות את זה? זה אומר משהו לגבי העתיד? תודה

שלום שני, התנהגות שונת-מגדר בילדות לא תמיד מנבאת את ההעדפות המיניות בבגרות. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע על האוריינטציה המינית העתידית, מוטב להניח לניסיונות להיאבק בזה, ולקבל את הילדה כמו שהיא. יחסם של ההורים ובני המשפחה אל הילד, יהיו נטיותיו ותכונותיו אשר יהיו, הוא הקובע במידה רבה את תפיסותיו ביחס לעצמו, ואת יכולתו לחיות חיים מאושרים ומספקים כאדם שלם ומאוזן. בברכה ליאת

שלום רב. אני פונה אלייך בעקבות מס' חודשים שבהם ביתי בת ה-9 לא נרדמת לבדה בלילה ואף מתעוררת לפחות פעם אחת בלילה בשל פחדיה. כשבררתי עימה את הסיבות היא אמרה שהחושך והקולות מפחידים (למרות שיש מנורת קריאה דולקת) וכן פחד ממשי שבני המשפחה יחלו או ימותו.(אביה כבד משקל וסבה נפטר מסכרת)ראוי לציין שכל לילה היא קוראת לפני השינה ספרים, ילדה בוגרת, חרוצה ועצמאית.

שלום אורית, מרגע שילדים נחשפים באופן מלא לנוכחותו של המוות ומבינים שהוא בלתי נמנע, מתעורר בהם הפחד ממותם שלהם או ממות יקיריהם. זהו פחד טבעי ונורמלי, ורובנו מצליחים להדחיקו בדרך זו או אחרת ולתפקד. אפשר לנסות לתת מענה טכני ליקיצות הלילה שלה, כמו למשל לישון לצידה למשך שבועיים-שלושה, כדי שהנוכחות העקבית שלכם על ידה תרגיע ותאפשר לה לישון לילה מלא בשקט. עם זאת, יתכן שהילדה תוכל להרוויח יותר מטיפול רגשי (אולי גם טיפול באמנות) שיעזור לה לעבד את פחדי המוות שלה, ולהתמודד איתם בצורה טובה יותר. בהצלחה ליאת

טהבן שלי עולה לכיתה ג', הוא ילד חכם ורגיש וחברותי אבל הוא לא ילד ספורטיבי והוא לא אוהב את כל האלימות במשחקי כדורגל (כדורסל הוא כן אוהב). העניין הוא שכל החברים שלו כל היום משחקים כדורגל וכשהוא משחק איתם והם רואים ויודעים שהוא לא שחקן טוב אז הם צוחקים עליו ולא משתפים אותו ואז הוא מתעצבן ומתחיל לריב עם כל הילדים, ואני רואה שהוא נדחק החוצה. השאלה שלי מה לעשות? לדבר עם הילדים? ההורים? להתעלם?לתת לו להתמודד לבד? אני ובעלי כל הזמן מדברים איתו כדיי להיות עם היד על הדופק אבל אנחנו דואגים לו ואנחנו לא רוצים שיפגע.

שלום נינה, לדעתי אין טעם להתערב באופן ישיר במה שקורה על מגרש הכדורגל. אני הייתי ממקדת את המאמצים במציאת תחום עניין (ספורטיבי או לא) שיעניק לבנך תחושת יכולת, הישג וגאווה. כדורגל - עם כל הכבוד - הוא לא חזות הכל, ויש בהחלט עוד ילדים שלא אוהבים או לא טובים בתחום זה. כאשר אנחנו טובים מאד בתחום אחד, היכולת הרגשית שלנו 'לספוג' כישלונות בתחום אחר משתפרת. בנוסף, הייתי משוחחת איתו ומעודדת אותו ללמוד לקבל הערות ואפילו 'עקיצות' מבלי לחוש מפולת בתחושת הערך העצמי. בהצלחה ליאת

ראשית מה עדיף לנער פסיכולוג או פסיכולוגית, הנער חווה חרם כשהיה צעיר יותר, היום אני מבקשת המלצה דחופה הוא מתכווץ כשרואה אותם,הם אומרים היי אחד לשני אבל כשטני רואה אותו ברגעים אלה כאילו עובר עליו טרקטור, היום חסר בטחון דימוי עצמי נמוך, יותר כשהוא לידם, עם אחרים קצת יותר טוב, אבל חושש ליזום, גם אם אותם חברים מדברים איתו הוא מתאבן,

שכחתי לציין קודם תודה

שלום רב, איני מוצאת הבדל מהותי בשאלת המגדר של המטפל. גם פסיכולוג וגם פסיכולוגית יוכלו לעזור לבנך, ובלבד שתיווצר ברית טיפולית חיובית ואמיצה. אין אנו נוהגים להמליץ שמית על מטפלים מעל גבי הפורום, ונראה שתצטרכי לעשות עבודת מחקר קטנה באזור המגורים שלך, להיעזר ברופא הילדים שלך או ביועצת ביה"ס. אם תוסיפי לכאן כתובת מייל עכדנית אולי יהיה מי שישלח לך המלצה למייל. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 שהוא ילד באמת טוב וחכם וחברותי ואין לי שום בעיה איתו בלימודים ובכלל. יש לי איתו בעיה אחת ויחידה, הוא ילד רגזן וקוטר וילד תקוע אני קוראת לזה. למשל הוא יבקש שחבר ישן אצלו ובאותו יום אני לא מסכימה הוא פשוט יהיה רגזן כל היום וקוטר ולא יעבור הלאה...אפשר להשתגע. עכשיו הוא לא מתרגז והולך לחדר אלא הוא עומד לידי ומטריף לי את המוח במשפטים כאלה שקריים ולא נכונים כמו: את אף פעם לא מרשה כלום, אף פעם לא יישן אצלי חבר, איזה שיעמום הבית הזה, שום דבר לא עושים פה ועוד ועוד. למרות שזה ממש לא נכון מה עושים?

שלום גלית, יש ילדים (ומבוגרים) שמוצאים סוג של הקלה ביכולת לפרוק את התסכול שלהם באמצעות הקיטור. בדר"כ, מה שמחזק סוג כזה של התנהגות זה ה"אחר" שמאד מתרשם מהטרוניות, ומפתח מידה של רחמים, חמלה או יחס מיוחד כלפי המקטר. לפעמים הטון המאשים ("את אף פעם לא מרשה") הוא המעורר את הצד השני לסוג של תגובה שלא היה מושג בדרך אחרת. נסי לא להתווכח עם החוויה של הילד. אחרי הכל, זה לא באמת משנה אם מה שהוא אומר נכון או לא נכון. זה מה שהוא מרגיש כרגע, וזה בסדר. תוכלי להגיב בקצרה ולומר "יכול להיות שזה מה שאתה מרגיש כרגע, ואני מבינה אותך. ובכל זאת, אני החלטתי שהיום לא יישנו אצלינו חברים, ואתה תצטרך לקבל את זה. יש משהו אחר שאנחנו יכולים לעשות, ושיעזור לך כרגע?") כך את נשארת אמפתית וקשובה אליו, מצד אחד, אך לא מוותרת ונסוגה מהחלטותייך כדמות סמכות, מצד שני. זכרי שברוב המקרים אף אחד לא 'חופר' ומטריף את המוח (כדברייך) אם אין בצד השני מישהו שיסכים להיטרף... לא פשוט, אך אפשרי ויעיל. בהצלחה ליאת

שלום, הבת שלי בת שנתיים והיא ילדה רגישה באופן מאוד קיצוני. היא מפחדת מרעשים (ויש כאלה הרבה בסביבה העירונית שלה), מאנשים זרים, מחוויות חדשות, כמו בריכה או חיות, ממעליות ואפילו מהסבים והסבתות שלה היא די נרתעת. אין לה בעיה עם ילדים, כלפיהם היא דווקא מאוד חברותית, ולא איתנו או עם הגננות. מאז שהיא נולדה היא היתה כזו ולפני שידעה לדבר (היום היא קצת מדברת), בכתה הרבה מאוד. איך מתמודדים עם מצב כזה, כי הוא קשה לה ולנו - אין לנו דרך למנוע ממנה את רוב הרעשים ואנו לא מתכוונים לוותר על ביקור אצל ההורים שלנו. כמו כן, קשה לנו להעסיק אותה בגלל הפחד שלה מחוויות חדשות. האם המצב בכלל עלול להעיד על בעיה התפתחותית-מוחית כלשהי והאם יש דרכים לטפל או לקבל ייעוץ? לסיום רק אציין, כי בשאר התחומים נראה שהיא מתפתחת יפה. בהשוואה שטחית לילדים בגן או של חברים נראה כי קוגנטיבית, שכלית ומוטורית היא די מתקדמת לגילה.

שלום שי, רגישות לרעשים חזקים או למצבים בלתי מוכרים היא תופעה מוכרת בילדות. לעיתים היא משקפת בעיה בתכלול הקלט האודיטורי ולפעמים לא. הכתובת לאבחון והתערבות (במידת הצורך) זה המכון להתפתחות הילד, שם יראו אותה מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת - ושתיהן רלוונטיות לסוג זה של רגישות. בברכה ליאת

שלום, אני נמצאת בחופשת לידה מזה כ- 5 חודשים. אני כרגע בבית מטפלת בתינוקת והיא קשורה מאוד לבעלי ואלי (בת ראשונה). בעלי ואני שוקלים לנסוע ללונדון ל- 3 לילות בלעדיה. מעבר לקושי שלנו בלעזוב אותה האם יש מחקרים או מידע המתייחסים ל"עזיבת" תינוקות בגיל זה למספר ימים והשפעת העזיבה עליהם? באם נחליט לנסוע האם מומלץ שישמרו על התינוקת בביתנו או שאין לכך משמעות? יש לנו משפחות תומכות, אוהבות ומפנקות שישמחו מאוד לפנק את הקטנה בהיעדרינו באם נחליט ליסוע. תודה!

שלום נעמה, מציעה לך להקליד את מילות החיפוש "חרדת נטישה" או "חרדת נטישה אצל תינוקות", וללמוד על הזמנים ה'בעייתיים' וה'נוחים' לעזיבת התינוק. בכל מקרה, כאשר הילד נשאר עם אנשים קרובים, אוהבים ומסורים, פוטנציאל הנזק נמוך. סעו ותהנו ליאת

בני בן ה-6 עולה לכיתה א', בכל פעם שאנחנו רבים, הוא צועק "הלוואי שאני אמות" "אני רוצה משפחה אחרות" או "אני אגיד לרופא שאני לא רוצה לגור איתכם" ועוד כל מיני משפטים בסגנון זה,לעיתים הוא אף יוצא מהבית ויושב בכניסה "כביכול ברח" עד שאני והוא מגיעים ל"שביתת נשק" ניסתי מספר פעמים להגיד לו שמותר לכעוס אך צריך לחשוב מה אומרים כי הוא באמת לא מתכוון לזה. לאחר שאנו "משלימים" הוא אומר שהוא אוהב אותי והכל חוזר על מקומו. איך להגיב על העניין הזה?

שלום שרה, ילדים נוטים לחזור על משפטים דרמטיים, המפיקים מן המבוגרים תגובה דרמטית. אני מציעה לנסות לא להתרגש יותר מדי, להיבהל או להתמלא אשמה. כאשר הוא צועק שהוא רוצה למות, תוכלי לומר בשקט שזה יהיה נורא עצוב, ושאת מקווה מאד שהוא לא מתכוון לכך ברצינות. כשהוא מאיים בבריחה למשפחה אחרת, תוכלי להזכיר לו שאתם אוהבים אותו ודואגים לו, ו"יהיה לנו נורא קשה בלעדיך". זכרי תמיד שלצד המשאלה לברוח ולהיעלם, קיימת גם המשאלה להימצא, להיות מחוזר, אהוב ושאי-אפשר בלעדיו. נדמה לי שאם תצליחי לשדר לו מסר כזה גם בשעת קונפליקט (מבלי לוותר על עניינים עקרוניים), התגובות האלה ייעלמו בהדרגה. את מוזמנת לעדכן איך הולך. בשמחות ליאת

בני בן 3. אנו בתהליך גמילה מחיתולים כ3 חודשים עם פיפי גמול למעט כמה פספוסים פה ושם. עם הקקי מפספס תמיד ומודיע רק לאחר העשייה. יש לציין כי בהתחלה היה מבקש מדי פעם לעשות קקי באסלה או מתחיל בתחתונים ומודיע וממשיך באסלה כיום תמיד בתחתונים. איך אפשר לעזור לו להגמל לגמרי ולזרז את תהליך הגמילה.

שלום ליטל, נסי להציע לו לשבת על הסיר מיוזמתך, בזמנים קבועים בהם את משערת שהגיוני 'לתפוס' את הקקי לפני שהוא בורח. הכיני פרסים קטנים למקרים של הצלחה, והשתדלי לא להגיב בכעס לתאונות. הביעי ביטחון בילד וביכולתו להצליח ("לא נורא שברח לך. אני בטוחה שבסוף תצליח לעשות קקי בסיר כמו גדול"). אל תושיבי אותו לזמנים ממושכים מדי, כדי לא להפוך את הישיבה על הסיר לסיוט. נסי להפוך את זה לדקות נעימות ומפרגנות. באווירה תומכת ולא שיפוטית מדי העניינים מסתדרים בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

הוא עושה באסלה (דילג על סיר) הוא ילד בוגר מאוד רוצה לעשות הכל כמו הגדולים תמיד אני מעודדת ולא כועסת ויש גם פרסים אבל עם הקקי זה כאילו חזר אחורה ולא נראה כאילו בכיוון...בשבוע האחרון פספס כמה פעמים גם פיפי בגן אני מרגישה שזה תקוע אבל הוא גם לא מוכן לשמוע על טיטולים רק תחתונים אבל זה כבר מייאש. לאיזה גורם מקצועי אפשר לפנות לעזרה?

יש לי 2 בנות הגדולה בת 3 והקטנה בת 1.5 שתיהן מקבלות המון חום ואהבה, בתקופה האחרונה בתי הקטנה החלה לדבר ולהפתח מאד כמקובל בגיל זה,לעומתה הבת הגדולה מאד מקנא בקטנה. כל ערב לפני השינה או תוך כדי שינה היא שואלת " אבל איך הקטנה ישנה"?. היא מאד מנסה לחכות את בתי הקטנה בתנועתיה, בצורת שינה, באוכל וכו'אע"פ שהיא הגדולה מה עלינו לעשות להתייחס אל בקשותיה להיות כמו הקטנה? ניסו כבר מס' פעמים להסביר לה שהיא הגדולה והיא צריכה ללמד את הקטנה איך להתנהג וכו' כל זה לא עוזר אודה לתשבתך טלי

שלום טלי, קנאת אחים אינה מאפיינת רק את התקופה שלאחר הלידה. אדרבא - כאשר האח הצעיר,ובמקרה שלכם האחות הצעירה, מתחילה להיות מתוקה, מצחיקה ומרגשת הקנאה מתגברת הרבה יותר, ומשום מה המבוגרים פחות קשובים ורגישים לגילויים שלה (בהשוואה לתקופה שאחרי הלידה). בתכם בת השלוש, שאצלכם נחשבת 'גדולה', היא עדיין פעוטה בת שלוש, הזקוקה להמון תשומת לב והתפעלות. הדבר האחרון שהיא רוצה כרגע זה להיות 'גדולה'. בחוויה שלה, להיות קטנה זה הרבה יותר מתגמל, ומהסיבה הזו אנו רואים לעיתים ילדים בכורים שמפתחים סוג של רגרסיה: הם מחקים את האח הקטן, מדברים כמוהו, ישנים כמוהו, ואולי גם מבקשים בקבוק ומוצץ כמוהו. בעיני, אין טעם ללעוג, לכעוס או להתעצבן מזה, אלא לגלות סלחנות, ודווקא להימנע מלומר לה כמה היא גדולה. עדיף לגרום לה (במעשים!) להכיר ביתרונות הגיל. כלומר, לתת לה צ'ופרים אמיתיים ולבחור למענה פעילויות כייפיות שהן "רק של גדולים", כמו סרט, הצגת ילדים, בילוי עם אמא בקניון, וכד'. הקנאה, כך יש לקוות, תחלוף עם הזמן, או לפחות תתמתן. סבלנות ליאת

שלום, ביתי כמעט בת 4.ילדה מאוד נבונה שיודעת להביע את עצמה. מאז שנולדה אני מרדימה אותה לפני השינה והיא מתעוררת מס' פעמים בלילה. היא חושבת שאני ישנה איתה למרות שבפועל לאחר שהיא נרדמת אני קמה ובלילה היא קוראת לי ואני מגיעה. לפני חודשיים וחצי נולדה ביתנו השניה והתופעה של ההתעוררויות בלילה החמירה וכיום אני לא ישנה לילות שלמים כי אני רצה בין החדרים. בכל פעם שאני מנסה להסביר לה שאמא לא ישנה איתה היא בוכה ולוקחת את זה מאוד קשה. גם הגננת שלה דיברה איתן על עצמאות ושישנים לבד והיא לקחה את זה קשה והיתה מאוד מתוסכלת. מה לעשות? בעלי טוען שהיא מתעוררת כי היא לא מרגישה אותי לידה ושכדאי שניתן לה לבכות עד שתתירגל. אני לא מסוגלת לזה האם יש דרך אחרת? תודה נעמי

שלום נעמי, אם עד היום גרמת לבתך להאמין שאת ישנה לצידה כל הלילה, אין פלא שהיא מרגישה כרגע קצת נטושה. כשניסית בעבר להתגנב חזרה למיטתך, ילדתך הצליחה להחזיר אותך אליה באמצעות הבכי הלילי. כרגע, צריך לעזור לה לחזור לישון לילה שלם ללא התעוררויות. הדרך היותר קשה - בכל פעם שהיא מתעוררת, גשי אליה, שבי לצד מיטתה עד שהיא תחזור להירדם, אך עשי זאת מבלי (מבלי!!!) להיכנס למיטתה או לקחת אותה למיטתך. שבי לצידה ללא דיבור, מבלי ליצור מגע או אינטראקציות אחרות. אמרי בשקט "אמא כאן. את יכולה לחזור לישון עכשיו". יש להניח שתצטרכי לחזור על כך מספר לילות, מס' פעמים מדי לילה. הדרך היותר קלה (אני חושבת) - זה להחליט מראש שאת או בעלך תישנו לצידה בחדר הילדים על מזרן למשך כשבועיים, מבלי לפתח זאת לנושא גדול מדי. עשו זאת בשמחה והיענות, ותראו שבהדרגה היא תישן יותר (לא תרגיש שהיא צריכה לבדוק כל רגע אם את שם), ובמהרה גם תישן לילה מלא ברצף. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אב לשלושה ילדים.הקטנה בת 15, ואיבדה את אמה בגיל 12.אנו גרים עם בת זוגתי ושני ילדיה, האווירה בבית מאוד טובה נינוחה ואוהבת. אך, בתי בת ה15, תקופה מאוד ארוכה משקרת ללא הפסק, גונבת לכולנו פרטים אישיים מהחדרים שלנו. זה כולל כסף, ביגוד, תכשיטים, ועוד.. בנוסף, משקרת ללא הפסקה, למרות שאני מעמיד אותה על טעונה, מעניש, וגם מכיל ונותן אהבה, היא לא מפסיקה בהתנהגות זו. אתמול גילינו שגנבה תכשיט יקר ערך של אחותה, והחביאה זאת בחדרה ועוד.. מבקש לדעת כיצד להתמודד.מה עלי להבין מכך.. האם זה דורש טיפול? האם זו קלפטומניה? תודה מראש על תשומת הלב אבי

שלום אבי, נדמה לי שלאור הרקע העצוב של הילדה, אפשר להתייחס (עדיין) לגניבות ולשקרים כאל קריאה לעזרה, ולא כאל הפרעה נפשית בלתי נשלטת. לפעמים ילדים לוקחים "בכוח" או ללא רשות, את מה שלדעתם מגיע להם. לפעמים זו דרך לאותת על מצוקה, ולפעמים דרך להכניס גורמי טיפול לתמונה. אני ממליצה במקרה שלכם על פנייה להתייעצות עפ פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים, ולבקש גם הכוונה הורית. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תאומים בנים בני 3 וחמישה חודשים . הם גמולים מפיפי כבר מס' חודשים אולם את הקקי מסרבים לעשות באסלה. הם מתיישבים בפינה בחדר השירותים ושם עושים בתחתונים. ניסינו פרסים , עבד לפעם אחת ותו לו..לא נראה שיש חרדת אסלה משום שמתיישבים על האסלה כשרוצים ללא בעייה. אנחנו חסרי אונים ולא יודעים מה לעשות עם זה. איך מתקדמים מכאן? תודה.

שלום עדי, נסי להציע סיר. לפעמים זה נחווה ע"י הילד כיותר ידידותי, בעיקר לילדים שחווים את הקקי כאיבר הנושר מגופם. שימי את הסיר בפינת השירותים, והסבירי שאת מצפה שיעשו שם את הקקי. אם ימשיכו לזמן מה לעשות בתחתונים אל תכעסי ואל תגיבי באופן קיצוני. אמרי בשקט "לא נורא, בפעם הבאה תצליח בסיר או בשירותים". הימנעי מתגובות דחייה וגועל כלפי הקקי. עוד קצת סבלנות בהצלחה ליאת

הילד שלי עם השנים נרתע יותר יותר עם מגע ועימותים עם ילדים אחרים, גם אם מדובר בילדים הקטנים ממנו. הדבר מונע ממנו לעשות דברים שהוא אוהב (כגון להתגלש כאשר יש שם ילדים נוספים). הרתיעה שלו מאוד מודעת, ומתקיימת רק מצפייה במתרחש - ברגע שהוא עומד את המצב ויש אפשרות שהוא ייאלץ לעמוד על שלו או להתעמת. שאלתי היא איך הצורה הטובה ביותר בה כדאי שאני אגיב(הייתי רוצה להגיב בצורה שתעודד אותו להתמודד עם הפחד גם במחיר של עימות ותוך כך שילמד שעימותים הם חלק מהחיים ועד גבול מסויים הם עדיפים על ויתור טוטאלי של חוויות..). בתודה

שלום רב, עימותים הם אמנם חלק מהחיים, אך הם אינם מחוייבים המציאות כשמדובר בגיל 4-5. ילדים המעדיפים להימנע מעימות הם ילדים חכמים, ובדר"כ גם לא מסתבכים בצרות. בניגוד למה שאנשים מסוימים נוטים לחשוב, מי שדוחף, מתעקש ונלחם על כל דבר הוא לאו דווקא מי שמצליח בחיים. בכל מקרה, אין לי ספק שחוויית גן השעשועים אינה מהנה כל עוד על הילד להיאבק בילדים אחרים. הנכונות לוותר, לפחות בעיני, מעידה על שיקול דעת, בגרות, ואולי גם על מידה של חוסר ביטחון. כדי לחזק אותו, תוכל לעשות את מה שמומלץ לעשות בכל מקרה - לאהוב אותו כמו שהוא ועל מה שהוא, להרשות לו (בבית) לבטא באופן חופשי את רגשותיו (גם השליליים), ולא להיות שיפוטי או מזלזל כלפי העדינות והוותרנות שלו. בעיני, אלו תכונות רצויות יותר מכוחנות ושתלטנות. בברכה ליאת

הוא התייבש ואיבד את ההכרה בבית ופונה לבית החולים באמבולנס לקבלת עירוי. כל הבדיקות האחרות היו תקינות. מאז יש לי הרושם שהוא חי בחרדה עצומה (האמת שזה היה טראומתי גם מבחינתנו). הוא עדיין לא במיטבו יש לו כאבים בגרון וגם כאבי בטן פה ושם אבל החרדה גומרת אותו. הכאב בגרון מפחיד אותו כי הוא חושש להקיא שוב (למרות שרופא המשפחה אמר לו שזה נובע כנראה מבצקת בגלל ההקאות). גם כאבי הבטן מכניסים אותו ללחץ. הוא כל הזמן שוכב במיטה או בספה, פוחד לחזור לפעילות ספורטיבית והוא די מצוברח. אני די מודאגת מהמצב. אני ובעלי משוחחים איתו כל הזמן אבל זה לא עוזר ואנו לא יודעים כיצד להוציא אותו מהמצב הזה ולחזור לשגרת חיינו. אודה לעזרתך אורית

שלום אורית, לפעמים - כמו שאומרות הסבתות שלנו - הזמן הוא הרופא הטוב ביותר, וכדאי לתת לו הזדמנות. כרגע אתם עוד קרובים לאירוע, והחרדה של הילד מובנת. הכל עוד נורא טרי, ועקבות הדרמה עדיין איתכם. נסו להתעשת גם אתם, ולשדר לו "עניינים כרגיל". יתכן שמה שיכול לעזור לו כרגע, זו תחושה של שליטה - כלומר, משהו שייתן לו תחושת ביטחון שאירוע כזה לא יוכל לקרות שוב. הסבירו לו ששתייה מרובה תבטיח שלא יתייבש שוב. הצמידו לו בקבוק מים כדי שיוכל להרגיש מוגן, והדגישו שהתייבשות ניתנת למניעה. אם בעוד שבוע שבועיים לא תראו שיפור - פנו להתייעצות נוספת. בברכה ובריאות ליאת

שלום רב בתי תהיה בספטמבר בת שנה ואחת עשרה חודשים.היא נמצאת כרגע במשפחתון("חממה") עם עוד 3 ילדים ושנה הבאה היא תעבור למסגרת של גן פרטי עם הרבה יותר ילדים. בגן המיועד ישנן שתי קבוצות: קבוצה של 18 ילדים שיהיו בספטמבר בגילאים 1 ושלושה חודשים עד שנה ושמונה חודשים ככה שהבת שלי תהיה הכי גדולה שם. ישנה אופציה לקבוצה נוספת מעל גיל שנתיים אך שם היא מכילה 28 ילדים והבת שלי תהיה הכי קטנה שם. הבת שלי היא ילדה מאד עדינה וההתפתחות שלה היא קצת יותר איטית מאז שנולדה(עיכוב של חודשיים-שלוש)-האם זה בסדר לשים אותה עם קבוצת ילדים שבה היא תהיה הכי גדולה עם תכנים של ילדים קצת יותר קטנים או שעדיף לשים אותה עם קב' הילדים הגדולים יותר? אשמח לעזרתך. תודה, ליאת

שלום ליאת, זאת החלטה לא פשוטה, אם כי - בעיני - לא מאד גורלית. נסי לכוון למצב שבו הפערים בינה לבין האחרים יהיו מינימליים. במצב של התפתחות נורמלית, הפער בין גיל שנה ושלושה חודשים לבין שנתיים נראה ונתפס גדול יותר מהפער שבין שנתיים לשנתיים וחצי. השיקול הנכון במקרה כזה הוא להעביר לגדולים. עם זאת, אם מדובר בעיכוב התפתחותי אצל בתך, יתכן ששנה בה תהיה ב'גדולים' תוכל לתרום לחיזוק ההישגים הקוגניטיביים והחברתיים שלה, כמו גם לחיזוק הביטחון העצמי שלה. הקשיבי לתחושות הבטן שלך ופעלי בהתאם. בעיני לכל החלטה שתקחי יהיו יתרונות, ולכן זה לא מאד גורלי. בהצלחה, ואת מוזמנת לספר מה החלטת. ליאת

ליאת שלום, בני בן השנתיים ו-9 חודשים מרבה לבכות ולצעוק על כל דבר שלא מצליח לו או על דברים שהוא רוצה לקבל. למרות שאנו מקפידים לא לתת לו את הדברים שבעבורם הוא בכה או צעק, אלא כשהוא נרגע ומבקש מאיתנו בצורה יפה ורגועה, הוא עדיין בוחר לבכות או לצעוק כשהוא רוצה משהו.גם בגן הסיפור דומה ולעיתים הוא מרביץ לילדים כשהוא מתוסכל והיו גם מספר פעמים שהוא הרביץ לגננות. הגננת אמרה שיש לו סף תסכול נמוך ושהיא לא מבינה מדוע הוא ממשיך לצעוק ולבכות גם כשהוא רואה שלא יוצא לו מכך דבר. שאלותיי הן,האם בגיל זה ניתן לקבוע שיש לו סף תסכול נמוך? גם אם כן וגם אם לא- מה אני צריכה לעשות כדי לטפל בבעיה? בתודה מראש קרן

שלום קרן, תסכול הוא רגש המשותף לכולנו, והוא מתעורר כאשר משהו מפריד בינינו לבין המטרה הנחשקת שלנו, כלומר, כשאנחנו נורא רוצים משהו ולא יכולים להגיע אליו ולהשיגו. לכל אחד מאיתנו יש סף אישי ("סף התסכול"), שממנו והלאה יהיה לנו קשה שלא להגיב. ילד שמגיב בבכי, צווחות או בהתנהגות אלימה בכל פעם שהוא רוצה משהו ולא מקבל או בכל מצב קונפליקטואלי אחר הוא ילד עם סף תסכול נמוך, והוא נמוך בהשוואה לילדים אחרים, למשל, שלא היו מגיבים כמוהו למצב הנתון. בדר"כ לגננות ומורות יש יכולת לא רעה בכלל לזהות את החריגים, ולבחון כל ילד באופן יחסי לקבוצת השווים לו. לפיכך, הייתי מתייחסת ברצינות למה שהגננת שלך אומרת. בהנחה שהיא צודקת, הדרך הטובה לעזור היא לתרגל אותו במצבים של תסכול מתון, ולעודד אותו להגיב להם באופן מותאם ולא הרסני. בעברית פשוטה קוראים לזה 'גבולות': לא לתת לו להחליט, לא להיענות לכל בקשה שלו באופן לא מובחן, להגיד 'לא' כשצריך, והכי חשוב - לא לאפשר לו לפגוע בדרך אלימה בבני אדם אחרים או ברכוש. כאשר זה קורה, חשוב ליצור קשר מיידי בין המעשה לבין התוצאה השלילית שלו. ("הרבצת, אז נחזור עכשיו הביתה מגינת המשחקים, וננסה שוב מחר או מחרתיים"). תוכלי לקרוא עוד המון מחשבות על הנושא הזה כאן בפורום וברשת בכלל. אם תרגישי שאינך יכולה לעשות את השינוי לבדך, פני לפסיכולוג ילדים קליני, והיעזרי בהדרכת הורים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום , פניתי אלייך בעבר ועזרת לי מאד לכן אני פונה בשנית , לגבי הבן שלי הוא נער בן 16 ילד מתוק חרוץ ורציני, הבעיה היא ההתחצפות שלו אליי, מגיב מכעס כמעט על כל נושא וכשאני רוצה לדבר איתו הוא סוגא את האוזניים ולא מוכן להקשיב לי ולרוב מסתגר בחדרו .הוא מצא עבודה בתקופת החופש באולם אירועים יום ראשון שהתחיל התחיל לא לעניין מבחינתי הוא עבד כמעט 9 שעות , למרות שהייתה הסעה הביתה הגיע ברגל בלילה מרחק לא קטן, כשהגיע ושאלתי אותו מדוע לא יצר קשר שנבוא לאסוף אותו התעצבן לא רצה לדבר ואני מכעס אמרתי שהוא יותר לא יעבוד במקום הזה ובטח לא עד שעות מאוחרות כמו 3 בלילה . זה קרה ביום חמישי האחרון וניסיתי לדבר איתו הוא פשוט מסרב להתייחס למרות שאני מדברת איתו רגיל פונה אליו אך לצערי ללא תגובה ממנו עד ליום זה . מה עליי לעשות כדי להרגיע את המצב ? והאם משהו ממעשיי היה שגוי? אודה לתגובתך ואם אפשר ישירות למייל שלי . תודה ושבת שלום

שלום אריאל, ראשית, אקדים ואומר שאיני משיבה דרך המייל האישי אלא רק דרך כאן. ולעצם שאלתך - כאשר הילדים שלנו מתבגרים, השינויים הגדולים הם לא רק אצלם, אלא גם אצלנו. כדי שהתקשורת תהיה פתוחה, נעימה ומכבדת, גם ההורים צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה, ולהבין שהילד שלהם כבר אינו ילד קטן, אלא מתבגר, עם שיקול דעת, עמדות, רצונות, משאלות וצרכים שאינם בהכרח זהים לאלה שלהם. את מציינת שהבן שלך רציני וחרוץ, ודווקא ביום העבודה הראשון שלו, שבוודאי היה מתיש, ואחרי שחזר את כל הדרך ברגל (אני בטוחה שהייתה לכך סיבה), כעסת עליו נורא (גם אם זה היה עקב דאגה ואהבה גדולה). מבחינתו, אפשר שתגובה כזו - במיוחד אם היא גוררת אחריה איסור להמשיך ולעבוד - היא תגובה שרירותית, לא מכבדת ולא מתחשבת, ואולי גם לא הוגנת. כדאי לזכור שבגיל 16 ממילא קיימת נטייה להתרחק ולהסתגר מפני ההורים, ולהעדיף לחלוק את חוויות היומיום עם חברים. בנך, ככל הנראה, אינו יוצא דופן מבחינה זו, ולכן, כדי לשמור על תקשורת חיובית ורציפה איתו, אני ממליצה לך לנסות לעדכן קצת את הכללים, ולאמץ גישה יותר סלחנית ופחות שיפוטית כלפיו. זה לא קל, אך עשוי לפרק את חומת ההתנגדות שלו ולקרב ביניכם, ולכן שווה את המאמץ. בהצלחה ליאת

ליאת שלום ! ראשית תודה על המענה המהיר, הייתה לי שיחה אתמול עם הבן שלי למרות שהוא היה עם אוזניות ולא ממש הגיב לדבריי אבל אני בטוחה שהוא הקשיב בדרכו , אמרתי לו שאני דואגת לו ואוהבת אותו ואם פגעתי בו אני רוצה לדעת זה חשוב לי , אפילו התנצלתי אם פגעתי בו ושאני גם יכולה לטעות כמו שהוא גם וזה בסדר ,היה חשוב לי להשמיע את הצד שלי למרות שהוא ניסה בכל דרך להתחמק מלהקשיב לי או לענות לי . בבוקר הוא קם יצא למבחן ודאג להעיר אותי ונתן לי נשיקה ויצא איחלתי לו בהצלחה ואני כמעט בטוחה כי הוא הקשיב לדבריי אמש. וכמובן שאני מהמקרה הזה למדה להיות יותר סובלנית כלפיו ואדע איך לנהוג בפעם הבאה לכשתבוא. תודה על עזרתך. יום טוב אריאלה ,

ליאת שלום ! מאז התכתבותינו האחרונה היה שינוי ניכר ביחסיי עם הבן שלי לטובה,אך אני מביאה בפנייך שאלה נוספת בדבר הצבת גבולות בגיל הזה, הבן שלי יוצא די הרבה עם חברים בשעות הערב וחוזר ב1 או 2 לפנות בוקר .כשהוא לא מגיע בזמן אני שולחת הודעה בנייד או מתקשרת כשהוא לא מגיב להודעות, אותו זה מעצבן ומכעיס הוא טוען שזה מביך אותו ליד החברים , אני בסך הכל דואגת כשהוא לא חוזר בזמן . הוא מתעצבן כשאני מחליטה על שעת חזרה הוא רוצה עוד לשבת עם חברים ולהנות טוען שזה החופש הגדול ושאני "אשחרר ולא "אחפור" , אני שואלת בעצם כיצד לנהוג נכון בנושא הזה? ועדיין לשמור על יחסים טובים עם הבן שלי . דבר נוסף יש לו נטייה לשמור ולא לשתף כאשר הוא נפגע ממני ואז זה מתבטא בריחוק שלו ממני , והסתגרות , עד כדי כך שלעיתים הוא מסרב לדבר איתי ו/או לספר לי מה קרה , כיצד לעודד אותו להיפתח בפניי ולספר לי כאשר הוא נפגע ממני ? חשוב לי מאד שישתף אותי, אשמח לקבל את עצתך שוב יום טוב אריאל

שוב שלום אריאל, ככלל, כשמדובר במתבגרים בני 16 ויותר, אני מציעה לנסות להגיע להבנות והסכמים, ולהפעיל פחות ופחות איסורים שרירותיים. על שעת החזרה הביתה מבילוי לילי אפשר לדון לא באישון ליל, אלא דווקא באווירה נינוחה, כחלק משיח מכבד וקשוב. כאשר ההסכם נעשה ברוח טובה, יש סיכוי טוב שהילדים ישתדלו לכבד אותו. באופן דומה, אפשר להחליט גם על מדיניות המסרונים (SMS). אני מציעה לנסות לכונן הסדר לפיו הוא זה שישלח הודעה אם הוא מאחר, מתוך הבנה והתחשבות בך. זכרי שכבוד והתחשבות כלפיו מגבירים את הסיכוי לכבוד והתחשבות מצידו. בעיני, חלק מעמדה מכבדת זה גם ההבנה וההסכמה שיהיו אצל בנך דברים שיעדיף לא לחלוק איתך. בגילו זה נורמלי וטבעי. נסי להילחם בצורך להיות כל הזמן בשליטה מוחלטת, ולהסכים למידה של עמימות. אחרי הכל, ממילא לא נוכל לדעת כל הזמן הכל על הילדים שלנו, ולכן עדיף להגיע למצב בו אנחנו סומכים עליהם ומקווים לטוב. לא קל, אני יודעת. בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני בן 18 וכבר סיפרתי לך על מישי שאני מאוד רוצה ועעכשיו אנחנו ביחד..אחרי שנהינו ביחד נכנסתי פתאום לדיכאון כי אני יודע על עצמי שמבחינת חברים ואיך שהייתי בבצפר שאני כביכול מקובל אבל לא עד הסוף והרגשתי כאילו שהיא איתי שאני חסר ביטחון כי אני לא כזה אהוב וחברה שלי מרגישה שאני מבואס היא לא יודעת שזה בגלל זה ואני לא יודע מה לעשות עם ההרגשה הזאת שנשארה מהתיכון..

שלום אור, בעיות של דימוי עצמי וביטחון עצמי קשה מאד לפתור דרך האינטרנט. ובכל זאת, אוכל - בעזרתך - להדגים משהו שנראה לי חשוב: שים לב איך בגלל דאגות עבר ומוטרדות מהעתיד, אתה מחמיץ הווה לא רע בכלל. החברה שרצית איתך, ובכל זאת אתה לא מצליח ליהנות מהעובדה הזו, כי אתה עסוק בכמה היית או לא היית מקובל בבית ספר (שגם הוא כבר נגמר). האמן לי שאני יודעת כמה קשה, לפעמים, להיפטר ממשקעי עבר, בעיקר עם חוויות של דחייה או מוזנחות חברתית. ובכל זאת, אני מזמינה אותך לעשות מאמץ להתמקד כרגע ב'כאן ועכשיו', לפחות עד שתוכל להגיע לטיפול פסיכולוגי, ולשקם את התפיסות שלך ביחס לעצמך. בברכה ליאת

שלום ליאות, לי יש את היכולות החברתיות זה פשוט ילד מסוים שהוא חבר שלי שהוא מוריד לי את הביטחון ואני כאילו מפחד ממנו כשהוא לידי והוא כאילו בתת מודע שלי כל הזמן אז גם כשהוא לא איתי אז אני פועל כאילו הוא לידי...ורציתי לדעת אם בצבא בהמשך השנים זה משתנה הקטע של הביטחון עם החברים...

שלום, בני בן שנה וחודש.ילד מתוק, מלא שמחת חיים וסקרנות. חברותי מאוד. בשגרת חיינו, אביו עובד במשמרות, כך שיוצא שאני זו שחווה איתו את השגרה היום יומית הקבועה. (הוא בפועוטון מגיל חצי שנה). יחד עם זאת נראה שהוא מעדיף את אביו על פניי. באופן כללי,הוא מאוד שמח ומתרגש לקראת אנשים הקרובים לו (אני, אבי, סבתו) אך לפעמים הוא מתעלם מהם לחלוטין. כך גם ממני: . (אתמול באנו לקחת אותן ביחד מהגן, והוא התייחס אך ורק לאביו וממני התעלם לחלוטין!). שאלתי היא: יש פעמים שהוא נורא שמח לקראת אדם הקרוב לו, ופעמים אחרות הוא מתעלם ממנו או אדיש כלפיו. האם זה נרמאלי? התפתחות רגשית תקינה?

שלום רב, ההתנהגות שתיארת - כשלעצמה - אינה מעידה על כך שמשהו בתקשורת איתו לא תקין. אם, בהיעדרו של האב, הוא מגיב גם אלייך בשמחה ואהבה, לא נראה לי שיש לך סיבה לדאגה. שבת שלום ליאת

שלום, ביתי ילדה נבונה ושקטה ולא נראים קשיים בקשב וריכוז או היפראקטיביות וכו. ברצוני לברר על התנהגות שהחלה לפני כשנה בה ביתי נוהגת לבצע תנועת ניעור של כף כיד כמי שמשחררת מפרק אך הדבר קורה בשתי הידיים ולעיתים אף בכפות הרגליים. לאחרונה ראיתי כי כאשר אין בסביבתה חפץ בו היא אוהבת לגעת מתרחשת התנהגות של מגע עדין ולא ברור בעזרת המרפק בידי וכן תנועה ומגע של אצבעות הידיים בחפצים שונים. חשוב לציין כי זה לא מלווה בדיבור או התייחסות כלשהי ונראה כדבר טיבעי וספונטני שקורה. התנהגות מוזרה זו אינה ברורה לי כלל ולכן רציתי לדעת האם ידוע לך מקורה או סיבתה: רגשי, פסיולוגי, תחושתי ועוד? אני מעוניינת לבחון את הדבר ובאם צריך לבצע התערבות כלשהי אני מעוניינת לדעת מהי. אמא מוטרדת.

לא ציינת בת כמה בתך, ומה אופי התקשורת עמה. כתבי מעט יותר בבקשה.

האחיין שלי בן 15 ונמצא בבית. היום הוא לא מאובחן. אך המצב שלו הולך ורע מיום ליום. ההורים לא חיים יחד והאמא מטופלת עם עוד 3 ילדים קטנים. הילד אובחן בזמנו כחולה אספרגר אך מאז המצב החמיר. הוא נמצא בבית ספר רגיל עם כיתה מיוחדת. כשבא הביתה בשעה 4 הוא משתולל, מכה את אחיו, דופק בדלתות ומתבטא במילים לא יפות, יש לפעמים שהוא מכה גם את אמו ויש פעמים שהוא נינוח.האם מתלבטת מה לעשות עם הילד, היא פוחדת להכניס אותו לפנימיה או מקום כזה ומעדיפה להשאיר אותו בבית עם כל הקשיים. לדעתי היא לא הפנימה שיש לה ילד עם מחלה וזו דרך ההתנהלות שלה. השאלה היא איזה מסגרת יכול הוא להיות? והאם המצב הזה יכול להחמיר. מה עושים? המצב הוא קריטי.

שלום אלישבע, עם כל ההבנה לרצון שלך לעזור, ההורים הם אלה שמחליטים על מסגרות ההשמה לילדיהם, ולפעמים ההתעקשות על מסגרת נורמטיבית ככל האפשר היא הצעד הנכון. יש, כמובן, מסגרות חינוך מיוחד המותאמות לילדים עם צרכים מיוחדים, אך כדי למצוא את המסגרת המתאימה ביותר יש להכיר את המשפחה ואת הרקע שלהם. המצב בהחלט יכול להחמיר, אך יכול גם להשתפר - בהתאם להשקעה של הגורמים המטפלים. בדר"כ שיפור מיומנויות התקשורת יחד עם אימון בכישורי חיים, הם הדרך למתן את המופע הסוער שתיארת. זו תשובה כללית ושטחית מאד, אך בנסיבות הללו זה מה שאפשר... :-) נסי להישאר קרובה ותומכת, והציעי עזרה ככל שתוכלי לאמו של הילד. אין לי ספק שהיא תדע להעריך ולהוקיר אותך על הדאגה והאכפתיות. שבת שלום ליאת

שלום,הבן שלי אוטוט חוגג 3 ואנחנו בגמילה כבר חודשיים, יש לציין כי הגמילה הוא נושא קשה עבורי. הבן שלי דווקא מתנהג יפה בגמילה וכיום הוא גמול לגמרי ביום,מלבד כמה פיספוסים פה ושם ולא כל יום.בלילה הוא עדיין עם טיטול. יש לי בעיה שנורא מציקה לי, כשהבן שלי נגמל הוא נגמל ישירות לישבנון באסלה, אבל הוא עושה את צרכיו (פיפי) בישיבה כמו בנות. הוא מסרב לעשות בעמידה וגם כשהוא מנסה זה פשוט לא יוצא ואיך שהוא מתיישב אז הכל משתחרר.שאלתי היא, האם להתעקש איתו על עמידה כמו בנים או שזה דבר שמשתנה בהמשך. יש לציין כי דבר זה מאוד מגביל אותי בחוץ עם הילד. אני כל הזמן חייבת לחפש שירותים. אודה לך על תשובתך המהירה. אני ממש מתוסכלת

שלום נעמה, לטעמי אין סיבה ללחץ ודאגה. ילדים קטנים יכולים להיות מאד רגישים ו'נוקשים' בשלב הגמילה. יתכן שהישיבה על האסלה נותנת יותר ביטחון ותחושת הכלה בשלב של הפחד לפספס. שלחי אותו הרבה לשירותים עם אבא, מתוך תקווה שההזדהות תעזור. המשיכי להגיד לו שבנים עושים פיפי בעמידה, שאת סומכת עליו שבסוף גם הוא יצליח. אל תתעקשי מדי, כדי לא להפוך את הנושא למאבק. סבלנות ורוח טובה יעשו את שלהם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אם למתבגרת בת 20 היא אובחנה בילדות עם ADHD ונטלה ריטלין.כל הזמן היא בדקה גבולות ואני הייתי מאוד "חזקה" מולה. כשהיא התגייסה לצבא,היא שירתה רק שנה אחת.היא ביקשה לסיים את השירות בטוענה שהיא רוצה לעבוד ולהרגיש עצמאית,עד היום היא "בין העבודות"בין כל "הבעיות" היא קיללה אותי קללות גסות,איחלה לי את המחלות הכי קשות.תמיד נדמה לה שאני עושה אפליות בינה לבין אחיה.היא מביאה חברות הביתה בשעות לא נוחות. בפעם האחרונה שהיא היכתה אותי,סילקתי אותה מהבית.היא הלכה לחברה וחיה אצלה בערך שבועיים,ואח"כ עברה לגור עם אבא שלה.כיום אני מאוד מתגעגעת אליה למרות כל מה שהיא עשתה לי.אין לי קשר עמה.אפילו לא טלפוני.אני יודעת שהיא זקוקה לעזרה,אך למי פונים ומה עושים? תודה ruti

שלום רותי, ברמה הנקודתית, אני חושבת שפעלת נכון כשהרחקת את בתך מהבית. ילד שמרים יד על הורה חוצה את הגבול בצורה בוטה ובלתי נסלחת, וחשוב שהתגובה תהיה מיידית ונחרצת. לתחושתי (ולמרות מה שאת אומרת) הגבולות בבית לא נשמרו עוד קודם, שאחרת היא לא הייתה מרשה לעצמה לנהוג בך בזלזול ובאלימות. כרגע, תוכלי לשלוח לה מסר (כתוב או בע"פ), דרך אביה או דרך חברות, שאת ממשיכה לאהוב אותה ולהתגעגע אליה, אך את עומדת על כך שתפעלו (שתיכן) לשיפור התקשורת ביניכן. תוכלי ליזום פגישה משותפת אצל פסיכולוג קליני או מטפל משפחתי, ולהזמין אותה להצטרף. אם תתנגד, לכי בעצמך, והתייעצי כיצד נכון יהיה להמשיך מכאן. בברכה ליאת

ביתי בת השלוש מרכיבה משקפיים מהינקות והם חלק בלתי נפרד ממנה. היא מרכיבה ברצון מאז ומתמיד ואוהבת אותם מאוד. באחד הביקורים של חברתה מהגן אצלינו בבית. שמתי לב שהחברה מורידה לה את המשקפיים ברגע של קונפליקט (למשל אם הן רבות על צעצוע). כנראה שהחברה למדה שכך היא מצליחה לזכות במה שרוצה וכי הדבר עלול לגרום לתיסכול אצל ביתי. בפעמים שזה קרה שצפיתי ילדתי לא הגיבה לכך בצורה מסויימת, נראה לי שהיא לא הספיקה מאחר והאם של החברה התערבה והסבירה לביתה לא לעשות כך יותר. כמובן שהחברה עשתה זאת שוב אחר כך. אני לא הספקתי להגיב והתלבטתי מאוד האם ואיך כדאי להגיב. שאלתי איך כדאי להגיב לכך הן בזמן שאני רואה את קורה והן בשיחה שלאחר מכן עם ביתי. איך נכון לביתי להתמודד עם סיטואציות כאלה שסביר שעוד יקרו.

שלום לך אורחת וברוכה הבאה אל הפורום, אני מודה שלא לגמרי הבנתי את אופי התקרית, ומה בדיוק הייתה מטרתה של הסרת המשקפיים. בכל מקרה, אני מציעה להתייחס למעשה ממש כאילו היה ניסיון להסיר ממנה בגד בכוח, או לפגוע בה בדרך תוקפנית (גם אם לא מאד אלימה) אחרת. הסבירי גם לה וגם לחברתה שהמשקפיים הם מחוץ לתחום מגעם של ילדים אחרים, ושכל פגיעה בהם כמוה כמעשה אלימות. הנחי את בתך לפנות לעזרת מבוגר בכל פעם שזה קורה. אני מציעה לדבר גם עם החברה, ולהסביר לה שעם כל האהבה שלכן אליה, בכל פעם שהיא תפגע במשקפיים של ילדתך תיאלצו להיפרד עד למחרת "כי משקפיים הן כמו עיניים, ובעיניים לא פוגעים!". ברמה הפרקטית, וגם בגלל שבתך מגיעה לגיל של פעלתנות הולכת וגדלה, דאגי לחיזוק מוטות המשקפיים כך שיהודקו מאחורי האוזן, מאחורי הראש, או בכל דרך נוחה ובטיחותית אחרת. בשמחות ליאת

שלום רב אני אמא לתאומים בן ובת בני 7 , לאחרונה אבי נפטר ומאותה תקופה בערך חלה הידרדרות בהתנהגותו של בני הוא מרביץ, משתולל, מאשים את כולם בכל הדברים ה"לא טובים" שהוא עושה לא מקשיב לאף אחד ומשקר לפעמים רמת האלימות מגיעה למצב של סיכון חיי אחרים כשאומרים לו לא הוא מתחיל לבכות או להתפרע ולבעוט בדברים ולא ניתן להרגיע אותו אשמח לקבל את עצתכם בנושא כיצד להתמודד עם הסיטואציה וכיצד לסייע לילד

שלום רב, שולחת לך ניחומים על מות אביך. אירוע מוות במשפחה משפיע על כל בני הבית, במיוחד כשמדובר באובדן של דמות קרובה ואהובה. לא ציינת האם היו בעיות התנהגות גם קודם למותו של אביך. בכל מקרה, אם הדרמות הגדולות החלו מיד אחרי כן, אפשר להניח בזהירות שזה אכן קשור. התנהגות פרועה כתגובה למוות ואובדן יכולה לשקף דיכאון, חרדה, אשמה, חוסר גבולות וניסיון של הילד לעורר ולהפעיל הורה מדוכא או חסר כוחות. מאחר ומה שאת מתארת נשמע אכן קיצוני, אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להעריך איזו מן האפשרויות מתאימה במקרה שלכם. התערבות קצרה וממוקדת יכולה 'לתפוס את זה כשזה עוד קטן', ולמנוע קשיים בעתיד. שלא תדעו צער ליאת

שלום לכולם אנחנו זוג צעיר ,הוא בפרק ב' בחיים ואני רווקה.לו יש ילד מנישואים קודמים בן 4 וחצי שנמצא בחזקת האמא . הסידור הוא רגיל 2 בשבוע הוא אוסף אותו מהגן וכל סופ"ש שני הוא אצלנו. לפי דעתי הילד מוזר (נולד פג עם בעיות של שקד שלישי ,לפי דעתי לא שמע טוב עד לגיל 3 ). הוא עושה את עצמו לא שומע (למרות שכל הבדיקות יצאו תקינות ) ולא עונה שלא בא לו,ממש מתעלם כליל מהאדם שמנסה ליצור איתו קשר וזה לא משנה אם זה סבא ,סבתא או אנחנו.ההתנהגות הזו ממש מעצבנת ואנחנו ממש לא יודעים איך להתמודד איתה. בנוסף לא ראיתי שהוא משחק במשחקי קופסא או במשחקים שדורשים דמיון ,רק מול הטלוויזיה או בקניון . בעוד חודשים אנו עומדים להנשא, המשפחות שלנו חושבים שהוא לא צריך להיות בחתונה ,גם בגלל בעיות לוגיסטיקה (מי יביא אותו ומי יקח אותו ) וגם בגלל בעיות ההתנהגות שלו,במידה ויחליט להתעלם מהסבתא וידבק אליו או אלי במהלך האירוע. רק בעלי לעתיד חושב שהוא צריך להיות בחתונה ,הוא מפחד שיום יגיע והוא ישאל למה לא לקחנו אותו לחתונה(אני אומרת לו שצריך להגיד :כי היית קטן מידי). הוא לא ילך עם מטפלת כי הוא פשוט כזה ,פשוט ידבק לאחד מאיתנו ואני יודעת שזה יפריע לנו להנות . מה דעתכם? להביא אותו לחתונה או לא? ומה לעשות עם בעית ההתנהגות ? איך לשכנע את בעלי לעתיד שאולי ישנה בעיה עם הילד והוא צריך אבחון?

שלום עמית, אני מסכימה איתך על כך שיש צורך באבחון לילד. ילדים שנראים כמתעלמים מפניות וקריאות (במיוחד כשזה קורה תמיד) חשודים כלוקים בהפרעת קשב וריכוז. בניגוד למה ש(אולי) היינו מצפים, ילדים עם הפרעת קשב סובלים לעיתים קרובות גם מתופעה של מיקוד יתר, כלומר - הם שקועים בדבר אחד ו"אוטמים" את עצמם מכל השאר. הם לא עושים דווקא, ולכן אין לכעוס עליהם בשל כך. אם קיימות גם בעיות התנהגות, היפראקטיביות ואימפולסיביות, החשד בכיון זה מתחזק, וכדאי לאבחן. ולשאלתך השניה. כאן אני נוטה להסכים עם בעלך, ולהמליץ על הזמנתו של הילד (שהוא הדמות החשובה ביותר בחיי בעלך לעתיד). חתונה היא אירוע מרכזי בחייו של אדם ומשפחתו, ומוזר לחשוב על כך שהילד לא ייקח חלק בו. החיים של פרק ב' ממילא מורכבים, וזה מתחיל כבר בחתונה. אין לי ספק שעם רצון טוב וסובלנות, ייפתרו גם ההיבטים הטכניים של "מי ישגיח על הילד", כך שכולכם תרגישו נוח וטוב. מזל טוב ליאת

בני (7) סובל מבעיות התפתחות רגשית וקושי בהבנת מצבים חברתיים, עם נטייה קלה להפרעות קשב ולעיתים תגובות אלימות. אני מחפש פסיכולוג (עדיף גבר) באזור צפון ת"א המתמחה בנושא לטיפול. תודה

שלום דניאל, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. אם תכתוב אלי למייל ([email protected]) או תתקשר(052-3106667), אנסה לעזור בהפנייה לפסיכולוג ילדים טוב בת"א. אם תרצה המלצות מקוראי הפורום, אנא צרף כתובת מייל אישית, לשם יוכלו לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום רב. יש לי ילד בן 2.5 והוא בן יחיד, כמה פעמים סמתי לב שילד נוגע הרבה באיבר המין שלו,הוא כל הזמן רוצה הליות ערום בבית, יש לו תקופות שוא לוקח את הדובי הגדול שלו כאשר הוא ערום ונשכב על הדובי, הוא ממש מדגים את התנוחות של סקס, אני לא יודעת זה קצת מלחיץ אותי, אנחנו מאוד פתוחים איתו , כומר אני מתלבשת לידו, בעלי מתקלח איתו, האם זה בסדר בכלל. תודה רבה

שלום תמר, ילדים, בדרכם, הם יצורים מיניים, והם מגלים עד מהרה את ההנאה שמסב מגע (תחילה אקראי, ובהמשך - מכוון) באיברי המין. ובכל זאת, עם כל ההבנה שלנו להנאה של הילד, עלינו לשמור עליו ולחנכו להתנהגות מקובלת ומותאמת. לכן, עדיף להקפיד על כך שגם בבית יסתובב לבוש (וכך גם אתם), אלא אם מדובר בהתלבשות/התפשטות המעוגנות בסדר היום (בבוקר, לפני/אחרי מקלחת, לפני/אחרי הבריכה, וכד'). בעניין האוננות עם הדובי - אני מציעה להימנע מלהעיר על כך, אלא אם הוא עושה זאת בפרהסיה. תוכלי לומר לו שהוא יכול לעשות זאת רק בהיותו לבדו בחדר, בפרטיות, ולא לעיניהם של אנשים אחרים. נסי, למרות המבוכה המובנת, להישאר רגועה ולא נוזפת. בברכה ליאת

היי בני בן 7(בני הבכור מתוך 3)סיים כיתה א, נמצא בשלבי סיום של איבחון פסיכו דידקטי עקב בעיות ריגשיות שהתעוררו בתחילת שנת הלימודים כיוון תוצאות האיבחון מצביעים על סלקטיב מוטיזם קראתי קצת באינטרנט על מאפיניה של "המחלה" אני מוצאת הרבה דימיון לבני, אולם עדיין הרבה פעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי איך ניתן להבחין בין ילד עם סלקטיב מוטיזם לבין ילד בישן,רגיש מופנם מפונק, קצת חסר גבולות האם יתכן שפסיכולוגית שניפגשה עם ילד בסך הכל 2-3 פגישות יכולה לאבחן ולהגדיר שזו הבעיה?

שלום גליה, האבחנה של סלקטיב מוטיזם אינה 'מוציאה' בעיות של ביישנות וחרדה חברתית. אדרבא, הללו אופייניות מאד לילדים עם אילמות סלקטיבית, כאשר הסירוב לדבר הוא הסימפטום הבולט. כמו שבוודאי קראת, הקריטריונים להפרעה מדגישים כי מדובר בהימנעות *עקבית* מדיבור בסיטואציות מסוימות, למרות היכולת לעשות זאת, וכי מדובר בתופעה הנמשכת על פני תקופות זמן ממושכות. ככל אבחנה אחרת, גם האבחנה של סלקטיב מוטיזם אינה נשענת אך ורק על התצפית של הפסיכולוגית בזמן המפגש/ים עם הילד, אלא גם על סמך מידע מפורט, הנאסף בקפידה ובזהירות, מההורים והגננת, מידע אותו מתכלל הפסיכולוג אל מה שראה במפגש. לפיכך, ניתן להניח שפסיכולוגית מנוסה תוכל לתת אבחנה טובה גם בנסיבות שתארת. בברכה ליאת

הבת שלי בת 4 ו-9 חודשים אמרה לי לפני כמה שבועות שיש לה מחשבות לא נעימות שהיא לא שולטת בהן, שרצות לה בראש ומבלבלות אחת את השניה. לא התיחסתי אבל היום היא אמרה את זה שוב הפעם לאביה שאמר לי. בנוסף אמרה לי הערב שהיא רוצה למות. אני לא יודעת איך להתיחס ומה לעשות. לקחת אותה לפסיכולוג? לפסיכיאטר? הילדה צריכה כדורים? מה לעשות? תודה

שלום רותי, לא ברור לי (מהתיאור שלך) האם מדובר בתופעות נורמטיביות שכל ילד בגיל כזה עובר, או בבעיה מדאיגה. כדי להבחין בין שני המצבים הללו, נדרשת היכרות טובה יותר עם הרקע שלה ושלכם, ועם נסיבות הזמן האחרון. אם את חוששת פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך אם נדרשת התערבות. אומר (בזהירות המתבקשת!) שהמחשבה לפיה "הילדה צריכה כדורים" נשמעת מרחיקת לכת... בברכה ליאת

שלוםרב, אני אמא לילדה מקסימה בת 4 ילדה טובה וללא בעיות חברתיות מלבד אחת. דלת צמודה לביתנו מתגוררת משפחה שאנו חברים ממש טובים ישלהם 3 ילדים הקטנה מבניהם גדולה מביתי בכ-6 חודשים ביתי פיתחה יחסי חברות עם הילדה, אך הילדה לפעמים מתנהגת לביתי לא יפה לדוגמא: אם לא תסכימי לתת לי את הבובה אני ילך לבית שלי ולא אהיה חברה שלך... וביתי מגיבה בבכי ומיד נכנעת ומסכימה. לאחרונה הם באותה הקייטנה ומרבית הילדים בקייטנה הם מהגן של בת השכנה ואילו לביתי יש מס' חברות מועט מהגן שלה כשניים שלושה, וביתי עצובה מאחר ובת השכנים לא רוצה להיות חברתה וכנראה שמשליטה את ילדי הגן גם לכך, לפי דבריה של ביתי. מה עליי לעשות? זה מציק לי מאוד, ויוצר מתח ביני לבין השכנה שלי שהיא חברה טובה שלי. איך עליי לנהוג שביתי תלמד להתגונן ולא להיכנע לה לאיומים שלה? תודה רבה אמא מודאגת

שלום רב, מאחר וחיי החברה של ילדים בני ארבע עדיין תלויים מאד ביוזמה ובהכוונה של ההורה (לפחות בכל הנוגע למפגשי אחה"צ) נסי לכוון את בתך לקשרים המתגמלים יותר, עם בני גילה או ילדי הגן שלה, והשאירי את המפגשים עם בת השכנים ליד המקרה. תוכלי לומר לשכנה/חברה שלך שמאחר והאינטראקציות בין הילדות רוויות מתח (אל תשימי את האחריות עליה או על בתה), את מעדיפה להיפגש איתה כששתיכן לבד, לפחות לזמן מה. בנושא הקייטנה אני מציעה לא להתערב, אלא אם את מתרשמת שבתך עוברת נידוי או הצקה מכוונת. במקרה כזה, תוכלי לבקש השגחה ומעורבות גדולה יותר של צוות העובדות. בברכה ליאת

שלום. בני בן ארבע לאחר שנה בגן טרום טרום חובה בו הוא אמור לעלות לגן טרום חובה. אני לא מרוצה מהגן ובמיוחד מהגננת והדברים הגיעו לידי סכסוך אישי ביני לבינה. ממש לא נעים לי להגיע לגן כל יום. עם זאת, לא מדובר במסגרת גרועה באופן יוצא דופן אלא ניתן להגדירה כבינונית. שאלתי- האם כדאי להעביר גן? הילד אוהב את החברים בגן אבל חוץ מזה אדיש למתרחש בו, לא מספר חוויות ובגדול לא אוהב ללכת לשם (אם כי לא מתנגד בבוקר). הדילמה היא העברה מול יציבות שבהישארות במסגרת מוכרת, שאינה מסגרת גרועה באופן קיצוני. תודה

שלום שירה, אם את חושבת שהמסגרת הנוכחית היא המתאימה לכם ביותר (גם מבחינת הנוחות), נסי לשקם את מערכת היחסים עם הגננת. בעיני זו הדרך הטובה ביותר לפתור את אי הנעימות הנוכחית במינימום מהומה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שתתקשי לעשות זאת, ושהמתיחות ביניכן מפריעה לך להתנהל בחופשיות, עדיף למצוא מסגרת שתאפשר זאת. בשנה של גן חובה חשוב מאד לשמור על תקשורת פתוחה ורציפה עם הגננת, ולעקוב אחרי היכולות ורמת התפקוד של הילד. בעיני, גם אם מעבר יוצר משבר קצר וזמני, הוא עדיף על הישארות במסגרת שאינה מיטיבה. בהצלחה ליאת

הבן שלי מדאיג אותי בזמן אחרון בקשר למיניות שלו. זה התחיל שהוא ביקש מבן דוד שלו לראות לו את ה"בולבול שלו" . הסברתי לו שאסור לבקש דבר כזה . השבוע הגננת סיפרה לי שהוא הוריד את המכנס שלו בחצר כדי שהחברים שלו יראו את הבולבול שלו . היסברתי לו שזה שייך רק לו ואסור להראות לאחרים. אני לא יודעת מה לעשות ? אך להתמודד? מה לומר לו? בצפיה לתשובתכם אמא מודאגת

שלום דפי, ילדים בגיל זה מאד סקרניים בכל הנוגע לגוף ולאיבריו המוצנעים, ולכן אנחנו נפגשים לא מעט בהתנהגויות כגון אלו, ויודעים שהן קורות גם ללא ידיעתנו. בשל הרגישות הרבה הקיימת כיום בציבור, מעשים כאלה עלולים לסבך את הילד בצרות, שכן הם מוגדרים כהטרדה מינית, ולכן יש להדק את ההשגחה ולהגביר את ההסברה. חזרי והדגישי בפניו את ההכרח לכבד את מרחב גופו שלו, וכמובן את של זולתו, ותני לו להבין שאינך מרשה ומוכנה שמעשה כזה יישנה. במקביל, כמו שהצעתי כאן בעבר, אפשר לנסות להיעזר בתמונות ויצירות אמנות המראות לראווה את הגוף האנושי הערום, כדי לספק את הסקרנות דרך הערוץ הלגיטימי והאסתטי. בשמחות ליאת

אני יועצת מתחילה בראשית דרכי (שנה ראשונה). כשיצאנו לחופש התבשרתי כי שתי בנות בכיתה י נקלעו למצב משברי. האחת התיתמה מאביה לאחרונה, והשנייה אביה הגיע למצב של 100 אחוז כוויות והוא שרוי בבית חולים. שתי הבנות הללו נמצאות במרתונים של למידה לקראת בגרויות נוספות שעליהן לעבור. מחנכות הכיתה היו הראשונות לצור עימן קשר ודיווחו לי כי הן שבורות מאוד ומתקשות להרים את עצמן לקראת למידה לבגרות. אני כמובן אפגש איתן ואשוחח איתן, אך אני מסופקת עד כמה אצליח לעודד אותן ולסייע להן להתגייס לקראת למידה. אנא עזרי לי כיצד אוכל לתמוך בהן? ולחזק אותן.

שלום רב, ההודעה שלך מזכירה לנו כמה החיים שבריריים, וכמה זוטות היומיום שלנו, מטרידות ככל שיהיו, יכולות להיתפס כברכה. שתי הבנות 'שלך' אכן מתמודדות כרגע עם משבר נורא, ולטעמי יש לאפשר להן להתאבל ולכאוב יחד עם בני משפחתן, ולא למהר "להציל". הבגרויות יכולות תמיד לחכות, והן לא חובה כרגע, אלא אם הבנות מתעקשות על זה. הייתי מציעה לך ליצור קשר, לשדר זמינות ונכונות לעזור, אך גם לשאול מה נכון להן ומתאים להן כרגע. הביעי נכונות להירתם לעזור בהיבטים הפרקטיים בירוקרטיים, ונסי להחזיק בשבילן את התקווה לימים שאחרי. כרגע, כך אני רוצה להאמין, הן מוקפות באהבה וחום מצד בני המשפחה, והצורך הממשי בתמיכה יתעורר מאוחר יותר, כשהמהומה מעט תרגע. אני סומכת עלייך שתוכלי למשימה. שלא נדע צער ליאת

שלום, בחודש האחרון, בני בן השנה ושמונה חודשים,הגביר את תדירות הנשיכות שלו בפעוטון שבו הוא נמצא. בשבועיים האחרונים הוא נושך באופן קבוע ילד מסוים (שלא מגיב בחזרה לתקיפות שלו, מהילדים הגדולים יותר הוא נרתע, כי הם מתגוננים). בנוסף לכך הוא צובט את הילדים בלחיים. הוא תמיד נשך מידי פעם, אבל רק אם הוא הייה ממש מתעצבן או לצורך התגוננות, ועכשיו הוא נושך גם ללא סיבה, או כי משהו לא עובד כמו שהוא רוצה. יש לציין שאוצר המילים שלו לא גדול, והראה לי שהוא מתעכב בדיבור בהשוואה לילדים אחרים בפעוטון. (הוא מבין כל מה שאנחנו אומרים לו) מבחינת התגובה שלנו לנשיכות ( אם הוא נושך אותנו בבית(בגן הוא נושך הרבה יותר))-אנחנו מסבירים לו שאסור ולא נעים, ואפילו לוקחים אותו לפינת מחשבה לשתי דקות. אבל זה לא נראה כאילו זה עובד. אנחנו מעריפים עליו הרבה אהבה חום ותשומת לב, הוא בננו היחיד כרגע. אני נורא נורא מודאגת..כי או שמשהו חסר לו ומתסכל אותו (יכול להיות שחוסר ההתבטאות שלו), או שהתגובה שלנו כהורים לא מספיק טובה?? מתי צריך לדעת אם לפנות לייעוץ? ולמי? זאת אומרת , כמה זמן צריך לתת לעניין הזה?

שלום רב, שולחת לך לינק לתשובות קודמות שעסקו בנושא הנשיכות. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/search בעיני, אין טעם להעניש ילד בן שנה ושמונה חודשים או לשלוח אותו לחשוב. המשיכו להביע את התנגדותכם לנשיכות, ועשו זאת בעקביות. אני מאמינה שכאשר תגדל יכולתו לווסת רגשות ביעילות רבה יותר, הנשיכות ייפסקו. בהצלחה ליאת

ולכן, את מוזמנת להקליד בחלון ה"חיפוש בפורום זה" את המילה 'נשיכות', ולקרוא את תשובותי הקודמות בנושא בהצלחה ליאת

אנחנו זוג ממוצע, אני אקדמאית ובעלי בתחום המכירות. נראים סביר לגילנו. כמובן שלא מושלמים ויש לנו חסרונות כמו להרבה אנשים. בתנו בת 17, נערה די מוצלחת בתחומים רבים. אבל מדי פעם, כשפורץ איתה ויכוח, היא פולטת בצורה די בוטה שהיא לא מעריכה אותנו ובטח לא היתה בוחרת בנו כחברים. אנו עונים לה שגם החברים שלה לא מושלמים... ובכלל אנחנו חושבים שבתור הורים אנו מאד דואגים לה, עושים הכל בשבילה ורוצים רק את טובתה. מאד כואב היחס הזה שלה. אחותה הקטנה לא מתנהגת כך. האם להשלים עם אישיותה, האם היא תלך ותתרחק מאיתנו ככל ש"תגדל"?

שלום דורית, ממליצה לך בחום לחפש מאמר טוב באינטרנט או ספר הדרכה טוב העוסק בגיל ההתבגרות, כדי להבין טוב יותר את המנגנון המפורסם של "מרד הנעורים". באופן כללי, כחלק מהמשימה ההתפתחותית החשובה של גיבוש זהות עצמית, נוטים המתבגרים הצעירים לבעוט בכל מה שנודף ממנו ריח של מבוגרים בכלל (וההורים שלהם בפרט). הם נוטים לזלזל (זמנית!) בעולם הערכים והאמונות של הוריהם, ולהאמין שהידע על מה שנכון ואמיתי בעולם מצוי בידיהם או בידי חבריהם בני-גילם. אני מציעה לעשות מאמץ שלא להיעלב מהאמירות של בתכם בת ה-17, ולראות בהן חלק ממאבקה לעצמאות וזהות נפרדת, ולאו דווקא רצון לפגוע בכם. ודאי ירגיע אתכם לשמוע, כי מחקרים הראו שבעניינים חשובים באמת (בניגוד לסוגיות אופנתיות, למשל), נוטים הילדים לאמץ דעות ואמונות הדומות מאד לאלה של הוריהם, ולא לאלה של חבריהם. זה די מנחם, לא? השתדלי לא להיכנס למאבקי כבוד מיותרים, ולהישאר שלווה גם מול הפרובוקציות. זה כנראה יעבור גם אצלכם... בברכה ליאת

בני מסיים כיתה א. במהלך כל השנה הוא התחבר לילד אחד בלבד ואינו מעוניין להזמין או ליצור קשר אם אף ילד אחר מהכיתה. הבעיה היא שה"חבר" שלו מתנהג אליו לא יפה. מדובר בילד מאוד חברותי שרוב הילדים מעוניינים בחברתו. הבן שלי רוצה לשחק רק איתו וה"חבר" דוחה אותו ואפילו שולח את החבר התורן שלצידו להכות את בני ע"מ שלא יחבור אליו. מיותר לציין שזה מכאיב לי מאוד. ניסיתי להסביר לבני את החשיבות בהרחבת מגוון החברים אבל הוא מסרב. ניסיתי להאיר את עיניו לגבי איכות חברות וזה לא עוזר. הוא מעדיף לבלות עם עצמו ולחכות ל"חבר" כשמתחשק לו. אני מתארת לעצמי שהוא מרגיש דחוי ובכל זאת לא אכפת לו. מה עושים?

שלום מיכל, אני מאמינה שאינך מדמיינת, ושמדובר באמת בסוג של בחירה בעייתית, האופיינית לפעמים לילדים חסרי ביטחון, המעדיפים להסתופף בחברתם של ילדים חזקים גם במחיר של עלבון ופגיעה. תוכלי לנסות לבקש עזרה מצוות ביה"ס (מורה ויועצת), שמסוגלות להשפיע במידת מה על האינטראקציות החברתיות בביה"ס (שינוי מקום ישיבה בכיתה, יוזמה של פרוייקטים משותפים בין ילדים מסוימים, תיווך ושיפור מיומנויות חברתיות). במקביל, שווה לשקול בשנה הבאה רישום לחוגים ופעילויות של אחה"צ, שירחיבו את חוג החברים שלו, וימלאו אותו תחושת ערך, יכולת ושייכות. אם המצב ימשיך להדאיג אותך, ולא תבחיני בשיפור, תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להעריך מקרוב אם יש מקום להתערבות טיפולית. חופשה נעימה ליאת

בני בן 6 עולה לביה"ס .יש לו קנאה אובססיבית באחותו הקטנה וגם נוהג כלפיה באלימות פיזית כוחנית גם כלפינו ההורים. בנוסף אובחן ב-ADHD + לוקח ריטלין.מה עושים ?איך נוהגים ולמי פונים?

שלום אורנית, פונים לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להציע התערבות פרטנית לילד והדרכת הורים לכם. ADHD היא הפרעה רבת פנים, והשלכותיה על הילד ומשפחתו משמעותיות. ככל שתלמדו מוקדם יותר להתמודד עם התקפי הקנאה והאלימות, כך עולה הסיכוי לכך שלא יתפתחו קשיים נלווים כמו דחייה חברתית, פגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, חרדות, ועוד. פנו לרופא הילדים שלכם ובקשו המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לילד בן שנתיים וחודש . כשהבן שלי נולד אמא שלי עברה לגור איתי ועם בעלי. אני ובעלי רבנו הרבה ( צעקות חזקות ) בנוכחות הילד תקופה ארוכה מאוד. אני ואמא שלי רבות המון ( צעקות ת היסטריה ת אלימות פיזית לפעמים כלפי אחת לשנייה ) בנוכחות הילד. הבן שלי רואה אותי ואת אמי צועקות ולפעמים מכות אחת את השנייה. הייתי אצל פסיכיאטרית - היא אומרת שדברים כאלה בנוכחות הילד לא בריא לו. השאלה שלי היא כזו - האם אפשר לתקן ן את המעוות - הבן שלי כבר בן שנתיים וחודש.

שלום רב, התשובה היא כן. אפשר וצריך לתקן את הדברים, ולשנות במהירות המרבית את המציאות בה גדל הילד שלך. פני לעזרה בהקדם האפשרי. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי 2 ילדים מקסימים. הגדולה בת 3.5 שנים והקטן בן 6.5 חודשים. אני נמצאת עם הקטן בבית חוץ מיומיים בהם הסבתא מגיעה. אני נמצאת כרגע בצומת דרכים גדולה מאד בחיי המקצועיים ובתהליך של תפנית ממש גדולה שהשלכותיה יחולו כמובן גם על המשפחה. אני מרגישה שאני חייבת זמן נטו לעצמי, כדי שאוכל להתנתק ולראות את הדברים מבחוץ. אני חושבת לנסוע להתבודד ל3 ימים, 2 לילות. במהלכן האבא (שהוא פעיל מאד) והסבתות יישמרו על הילדים. אבל אני רוצה לדעת שאני לא עושה נזק לאחד מהילדים בנסיעה הזאת. אשמח לשמוע תשובה מקצועית, תודות רבות!

שלום אור, בנסיבות שאת מתארת, פוטנציאל הנזק קטן מאד. הילדים נשארים בידיים טובות ואוהבות, ולכן (ככל שניתן להתנבא מרחוק) אין סיבה לדאגה. סעי לשלום, וקבלי החלטות טובות. בהצלחה ליאת

תודה לך ליאת, זה מאד עוזר לי לנסוע ללא רגשות אשם :)

שלום בתי בת 15 ויש לה חבר, אנחנו מדברות ומתקשרות אבל כשהוא מגיע הדלת נסגרת למרות שאני אחת שמאמינה שלילד יש זכות לפרטיות במיוחד בגיל התבגרות אני לא חושבת שאני מרוצה מהרעיון הזה שהם סוגרים את הדלת היא לא סיפרה לי עדיין אם היא מקיימת יחסי מין אבל אני חושבת שאולי כדאי לדבר איתה, לקחת אותה לרופא נשים כי אני מבינה שיש מחלות שאפילו עם קונדום יכולות לעבור כמו וירוס הפפילומה וחשוב לדעת מה אפשר לעשות ולהראות לה שאם היא רוצה פרטיות היא צריכה לקחת גם אחריות מסוימת, לא? מה כדאי לעשות?

שלום אילנית, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שילדינו חייבים להגיע לעולם המבוגרים כשהם מצויידים במידע ובאמצעים שיעזרו להם להיות בריאים ומאושרים. אם את חושבת שקיים סיכוי לכך שבתך מתנסה בסוג של יחסים אינטימיים, רצוי ליזום שיחה איתה, ולוודא שכל המידע הנחוץ ברשותה. נסי להישאר חיובית, ולא ליפול למלכודת ה'קטסטרופה'. כלומר, עדיף להדגיש נושאים של אחריות ושליטה, ופחות את המחלות המדבקות או הקטלניות. בעיני, מותר וחשוב להעביר מסרים 'חינוכיים' הקוראים לילדים להמתין ולהתאפק עד הגיעם לבשלות המתאימה, אך במקביל להישאר פתוחים וידידותיים, ולשמור על תקשורת רציפה, כדי שהילדים לא ייכנסו למחתרת ויסתבכו בצרות. איכשהו, בא לי לכתוב לך כל הכבוד. אז כל הכבוד! ליאת

אני מבינה תודה על תשובתך המהירה, אני בכל זאת קצת הייתי רוצה לשים על דגש כי מבחינתי יחסי מין זה לא רק הנאה זה גם אחריות ולדעתי כן חשוב לדבר על זה אני קראתי הרבה מידע על פפילומה למשל פה http://cafe.themarker.com/post/2242700/ ואני מבינה שזה משהו שכן אפשר להתחסן מפניו. אני אמנם רחוקה מלהבין הרבה בנושא התבגרות בימינו אבל ממה שאני רואה מתבגרים הרבה יותר מוקדם וחבל לי שהיא לא תהיה מודעות לכל ההשלכות של מעשה כזה, אני גם בעד לחכות עם זה אבל ממה שאני זוכרת את עצמי בגילה זה כבר היה מסקרן ובראש נושאי התעניינות גם אצל חברותיי

שלום רב, לגרושתי ולי יש בן מקסים בן 4.5 , ישנם מספר בעיות: 1. לאחר תהליך הגירושין ולאחר שההורים נפרדים כנראה ובצדק קשה לילד להבין שהוא יכול גם לישון אצל אביו , האם עליי להמתין שהילד יגדל ? או שניתן להסביר לו בהדרגה? 2. בני סבל מהפרעות שינה (מאז שהיה תינוק - גם שהיינו נשואים) , עשינו בדיקה במעבדת שינה אשר נמצאה תקינה, השמח לעצתך בנושא. בתודה דן

שלום דן, ככלל, אין מניעה שילדים בכ הגילים יישנו אצל אבא לאחר הגירושין, ורצוי לעגן זאת כחלק מהסדרי הראייה הקבועים. כך לומד הילד שאבא הוא חלק בלתי נפרד מחייו, שהבית של אבא הוא גם ביתו, ושאבא מעורב בגידולו וחינוכו ממש כמו אמא. לפעמים, בעיקר בגילאים הצעירים, יש ילדים המתקשים לבלות לילה מחוץ לבית, רחוק מאמא, ובמקרים אלה אפשר להתחשב ולהמתין מעט, אך לא לוותר לגמרי, כדי לא להנציח את המצב. אני מבינה שבמקרה שלכם יש ברקע בעיית שינה, שבוודאי מסבכת את העניין אף יותר. במקרה כזה (ולאור העובדה שבדיקת המעבדה נמצאה תקינה), יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל לסייע באיתור הקשיים ומקורותיהם, ולייעץ לכם כיצד לנהוג. אני שבה ומזכירה בהזדמנות זו, שתקשורת טובה ופתוחה בין בני הזוג הגרושים, ונכונות מלאה לשתף פעולה זה עם זו, מבטיחה הסתגלות טובה יותר של הילד, והתאוששות מהירה יותר ממשבר הגירושין. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ילדתי בת 5.5 רגישה וחכמה בצורה מיוחדת. שואלת שאלות על מוות כמעט מידי יום בחודשים האחרונים. אחרי כל שאלה היא חושבת המון ומגיעה למסקנות אישיות קצת מוגזמות. אחרי שהיא דירגה את כל המשפחה המורחבת מהזקו ביותר לצעיר (כדי לדעת מי ימות ראשון) והתחילה לאכול בריא כדי שהגוף יהיה חזק (שלא תמות ממחלות), נזהרת מאש (שלא תמות משריפה) היא מתעניינת בשאלות קיומיות על מה מרגישים אחרי המוות, כמה שוקלת הגופה, איך בדיוק מתים ורזולוציות שאני ממש לא יודעת כבר כיצד להתמודד.. לאחרונה היא ביקשה לבקר בבית קברות לכבוד החופש הגדול, לראות את השמות של המתים ואיך נראה קבר. אני מרגישה שהנושא נהיה גדול עלי ולא יודעת כיצד להתמודד. האם שאלות ברמה כזו מעידות על בעיה ריגשית? האם יש ספר שמסביר את הנושא ברמה כזו? האם יש מקום לפנות עם הילדה לייעוץ? יש לציין שאני מקפידה מאוד על התכנים אליהם היא נחשפת בין אם בטלויזיה, משחקים ובספרים. תודה ובברכה

שלום רב, בתך מתמודדת עם שאלות ודאגות שמאד אופייניות לגילה, ו'תוקפת' את הנושא באופן מאד קונקרטי (שוב - כמו כל הילדים בגיל זה). הדירוג שהיא עושה מהזקן לצעיר, כמו גם האכילה הבריאה והזהירות מאש, משקפים כולם את הניסיון (הבריא) שלה לחוש מידה של שליטה מול פחד המוות. אם נחשוב על כך לעומק, נראה שבעצם כולנו נוקטים באותה דרך ממש, גם אם לעיתים היא נראית מעט יותר מתוחכמת. בעיני, בית קברות הוא מקום לא רע בכלל לטיול, כל עוד זה נעשה באווירה המתאימה. בחרי אתר יפה, ירוק ומטופח, אולי למשל בית הקברות של קיבוץ כינרת, שם קבורה נעמי שמר, והפכי את הביקור למשהו משמעותי ומרגש. זו הזדמנות נהדרת לדבר דווקא על החיים ועל הכוח שלהם, ועל משמעותן של אהבה ויצירה כהגנה מפני הפחדים העמוקים של כולנו. את מוזמנת לשתף בחוויות... ליאת

ביתי בת ה 14 לעיתים קרובות משלא נענים לדרישותיה יכולה לפתוח בצעקות ובנבולי פה ללא שליטה עצמית וללא בושה מהשכנים שמן הסתם שומעים את הצעקות. בדרך זו היא מנסה להשיג דברים. לצערי זה מצב שנמשך שנים ולא טופל על ידנו בתקוה שעם ההתבגרות זה יעבור. אבקש את עזרתך או המלצתך על פסיכולוג מתאים. אנחנו גרים בכפר סבא.

שלום מאיר, תוכל לנסות ליצור עמי קשר דרך המייל ([email protected]) או הטלפון (052-3106667), ואנסה לעזור בהפנייה למטפלת טובה בעירך. אני מסכימה מאד לגבי הצורך בטיפול והדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום. בני בן 3, מעולם לא לקח מוצץ (למרות שניסיתי), גילה לבד את האצבע וה"שמיכי". עד לאחרונה זה לא הפריע במהלך היום מכיוון שהשתמש בשמיכי ובמציצת האצבע רק בשינה (צהריים ובלילה). לאחרונה, גובר השימוש והוא מבקש את השמיכי ומוצץ אצבע בכל רגע של מצב רוח רע, גם כשנפרדים ממנו בגן וזה מפריע גם במהלך פעילות בגן כמו חוג. אני יודעת שזה מנתק אותו מלהיות נוכח בפעילות הגן. האם עליי להתערב ובאיזה אופן<?

שלום לאמא לבת 9 (שכותבת על בנה בן השלוש...) אני ממליצה לא להתערב כרגע, ולאפשר לילד שלך לעשות שימוש באצבע וב'שמיכי', שנועדו בדיוק בדיוק למצבי המשבר במהלך היום שאת מתארת. חפצי המעבר הללו (רגרסיביים ככל שיהיו) ממלאים תפקיד חשוב בחייו הרגשיים של הילד, וברוב הגדול של המקרים נעלמים כשתפקידם מסתיים. בדר"כ, בשעות הפעילות של הגן, הגננות מבקשות מהילדים להניח את החפצים הללו בצד, וגם כאן אני מציעה לא להתערב, ולתת לילד שלך להתמודד עם הדרישה הזו בדרכו. להערכתי אין בבקשה זו כדי ליצור נזק או מצוקה חריפה מדי. תני לו לנוע בגמישות בין הבית לגן, והמתיני לגמילה שתבוא בזמן הנכון לו. בהצלחה ליאת