ארוחת ערב ראש השנה

דיון מתוך פורום  משפחה וזוגיות

10/08/2007 | 17:21 | מאת: מיכל

אבי נפטר לפני 3 חודשים לאחר מחלה קשה.הסבל היה רב מאוד ואין יום שאני לא "מתרסקת" ובוכה . היום החליטה גיסתי (אחות בעלי) לנסוע בראש השנה לאילת . בעלי החליט שאנחנו צריכים לארח את ילדיה לארוחת ערב החג.אני מרגישה כי אינני מסוגלת וכשהוא פנה אליי בכיתי והוא לא הגיב. בהמשך טען כי אינו מבין על מה אני בוכה כי בסה"כ מדובר בארוחת חג וברכות ולא במסיבה. מדוע הארוח צריך להיות אצלי שאני שבורה וכואבת?. האם אני צודקת או שזו רגישות יתר ?. ברצוני לציין כי יש לי קשרים טובים עם משפחתו ובאופן מפתיע הוא טען כי אני רוצה להרחיקו ממשפחתו והוא יחשוב מה לעשות ואם הוא יכול להמשיך כך. אני מרגישה פתאום שבסדר העדיפויות שלו אני במקום שני אחרי משפחתו . האם אני טועה ?.

לקריאה נוספת והעמקה
14/08/2007 | 00:03 | מאת: הדס

אני לא אשת מקצוע.. יש לי הצעה קטנה - את שואלת מי צודק ואם זה רגישות יתרה ולעניות דעתי זו לא השאלה הנכונה.. גם אם את צודקת וכו' מה שאת צריכה עכשיו זה כתף וכתף משיגים על ידי סבלנות לצד השני. דבר ראשון הסבירי לו שאין ומעולם לא היה לך דבר נגד משפחתו שאת אוהבת ומעריכה ושאלי מדוע הוא מרגיש ככה. תופתעי אולי לראות כי ההתנהגות שלך מעידה על דברים שכלל לא התכוונת. זו הזדמנות מצויינת לראות איפה את יכולה לתקן ולהשתפר. לארח ילדים, דווקא כאשר את רגילה להיות כואבת בתקופה זו, יכולה להיות הזדמנות טובה להתאוורר קצת מין האבל ומחושת הכאב העמוקה שבה את שרויה. אני משוכעת כי אין כאן מניעה מתוך חילול כבודו של אביך זכרונו לברכה. אני מודעת לעוצמות החוזקה שאת צריכה לאסוף על מנת לקיים את השיחה ועוד יותר על מנת לקיים את ראש השנה בפעם הראשונה ללא הדמות העיקרית והאהובה. נסי להסתכל על העניין כפרוייקט, כהישג - שהרי זוהי המשכיות ודרכם של החיים. אני לא מנסה חס וחלילה להכאיב לך או להתחמק מהשאלה שהצגת, אני מנסה להאיר לך זווית שונה וחדשה שאולי תוכל לעזור לך לקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, לצערינו. קחי כמה ימים ורק תחשבי על העניין, אין מה למהר עם ההחלטה. אם בעלך דוחק בך שתפי אותו בלבטייך כחבר ושאלי לעצתו כחבר שנמצא בצד שלך של המתרס. לבעלי ולי יש מנהג. לאחר ריב אנחנו לא מדברים וכועסים ואז אני פונה אל "האישיות השניה שלו", שהיא כביכול החברה הכי טובה שלי ומספרת לה כמה אני כועסת עליו ולמה ואיך הוא לא מבין אותו וכולי.. ואז "היא" עונה לי איך אולי אני טועה ומבינה אותו לא נכון. זה נשמע מאד טיפשי, אבל הרבה פעמים אנחנו מפספסים את תחושת הצד השני כי אני כועסים ורבים ולא תמיד לחברים שלנו (או לחברים היקרים פה בפורום) יש תשובות ברורות. שוב, קחי כמה ימים, את לא צריכה להחליט שום דבר בלחץ, בהצלחה.

14/08/2007 | 15:31 | מאת: מיכל

מדובר בילדים בוגרים בסביבות גיל ה-20 שתמיד צוחקים על הכל. לי זה לא מתאים עכשיו ואם להוריהם לא איכפת אין כל סיבה שאני אצטרך לערוך בביתי מסיבה בעוד אני שרויה באבל. דיברתי עם בעלי,ולא פעם !, אבל מבחינתו אנחנו חייבים. אגב, הוריהם לא מודעים ולא שואלים (או שמא אני נאיבית..).כך או כך הרגשתי גרועה מאוד ואני בוכה המון.ממש לא מתאים לי לחגוג ואני יודעת שבערב הזה אני אבכה. אי אפשר להסתתר מהמציאות ולצערי אי אפשר לשנות אותה.

14/08/2007 | 21:37 | מאת: הדס

את כמובן צודקת שאי אפשר להסתתר מהמציאות. תמיד כשאנחנו מבינים שלא ניתן לשנות מישהו אחר אנחנו מבינים שעלינו לקבל אותו (או את המציאות, היינו הך). כבר מקריאה ראשונית של מכתבך זה נראה שיש לך אכן מה להגיד וכיצד לבקר גםאת ה"ילדים" וגם את הוריהם, כך שניתן להבין מדוע מתקבל הרושם שאת פשוט לא אוהבת אותם ולא מעוניינת שיהיו בחברתך. העובדה היא שהם הולכים להוות חלק די משמעותי מחייך ולכן ניתן כמובן לנסות להפריד כוחות וכו' אבל מניסיון גם אם זה עובד זה בסוף יוצר ריחוק ובס"הכ זו משפחה אז אולי עדיף שלא, או לנסות ולשתף, לקרב בין במשפחות ולנסות לאהוב את מה שהם - לא צריך לאהוב את כל האדם כדי לאהוב חלקים ממנו ולראות שיש בו גם מין הטוב ובעקבות כך לנסות ולהתעמק בחלק הזה שו. אני מבינה שלא לתשובה כזאת את מצפה, אני עונה מתוך מקום של "ואם את צודקת - אז מה?", נגיד שלהוא אכן נותן למשפחה שלו עדיפות ראשונה לעומת שלך - אז מה תעשי עם המידע הזה? הוא רק יגרום לך להאשמות ולתחשת אכזבה שגם ככה קיימת בך בקשר אליו, ולכן אני מציעה את שלדעתי יותר רלוונטי.... ואני שוב מציעה - לא צריך להחליט עכשיו, קחי כמה ימים, נשימה עמוקה ואז תעשי החלטה נבונה יותר... :) בהצלחה בינתיים:)

15/08/2007 | 11:21 | מאת: מיכל

את טועה ובגדול !."הילד" הגדול" קטן ממני ב-10 שנים בלבד ואת השניים הקטנים יותר,יתכן ואפילו לא אזהה ברחוב!, אז להבין מדבריי שאיני אוהבת אותם? . לגביי הוריהם אני לא הייתי משאירה את ילדיי לבד לעולם ובטח לא בחג .

20/08/2007 | 00:46 | מאת: למיכל

חבל מאד שההורים לא מתכננים לקחת את הילדים לאילת ! מדוע שהמשפחה שלהם לא יבלו ביחד ? חבל שבעלך עושה עניין כזה מארוחת חג. זו בסך הכל ארוחה... ומי החליט שזהו תפקידה של האשה ושלה בלבד... אולי גיסתך צריכה לשמוע ממך באופן ישיר, שאת לא מתכוונת לעשות חגיגה מהחג. ושלא תצפה לסידור של ילדיה אצלך.. אם לך אין מצב רוח לזה, זו זכותך המלאה להסביר את זה.

16/08/2007 | 02:51 | מאת: ד"ר עידית שלו

לכותבת שלום, לתאורך יש הרבה פנים, מחד קיים ההיבט של סיוע למשפחה המורחבת. מאידך, את באבל, לאחר תהליך ממושך וקשה של מחלת האב. מתקבל הרושם שבעלך מעוניין שאולי כבר תחזרי לסדר היום, אך לא בכדי מגדירים ביהדות שנת אבלות. לוקח זמן להפרד, לעבד את הדברים ולאט לאט לחזור לחיים. יש דרכים שונות להתמודד עם אבל וכולן לגיטימיות. אולי מכעיס חוסר הרגישות של הסביבה, "מנחיתים" עליך דברים מבלי להתייעץ. אני חושבת שמאד לגיטימי להוריד הילוך, להיות עם עצמך ושהסביבה תבין זאת. מאידך, יתכן שחשוב לשמור גם על שגרה תפקודית כולל ארוחות בחגים. חשוב שתחשבי עם עצמך, מה את רוצה ומה נכון עבורך בתקופה זו ותבהירי זאת לסביבה. בהצלחה, ד"ר עידית שלו

16/08/2007 | 08:41 | מאת: שלומית

19/08/2007 | 19:20 | מאת: ד"ר עידית שלו

תודה רבה

מנהל פורום משפחה וזוגיות