פורום פסיכולוגיה קלינית

43359 הודעות
35982 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
02/02/2020 | 14:43 | מאת: ינשוף

לא מצליחה לאסוף את עצמי אחרי טיפול מרגישה לא בטוחה מחוץ לבית גם לא מצליחה ללכת לעבודה הגוף רועדת יש אי שקט נוראית בפנים בטיפול עצמו חווה כאבים פיזים כמו של אז יוצאת מטיפול מפורקת

03/02/2020 | 10:15 | מאת: אביב 22

זה גל זה יעבור ....ואין רע להעזר בכדור בתקופות קשות במיוחד שימרי עלייך ....זה תהליך ותהליך ארוך וקשה אבל משתלם מאוד סומכת על כולכם ....ועלייך אהובה שתצליחי עם הכל גם לעבוד ולתפקד. עם הקושי זה עוזר באיזון ופחות מאפשר שליטה של החלקים האחרים על הקבוצה כולה . חיבוק ענק

03/02/2020 | 11:44 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי נורא מצטערת לשמוע כמה קשה לך איתך בלב גם כשלא מגיבה חיבוק עוטף ורך חטולית

הי ינשוף, זה נשמע מטלטל מאוד. אני משער שאתן מקדישות מספיק זמן לאיסוף לפני סיום המפגש? אולי צריך לבדוק זאת שוב, ולהתאים. אודי

05/02/2020 | 17:55 | מאת: סוריקטה

רציתי לומר שהיו מאות רבות של פגישות אצלנו, שלא היה משהו דומה להתעשתות. פרגמנטציה וחברותיה היו המצב הקבוע שלי. אבל הפגישות היו צפופות. היו ימים. סוריקטה

31/01/2020 | 14:56 | מאת: חטוליתוש

הדמעות מסמאות אותי כי העור צורב ושורף... והיא אמי ישינה לה בשלווה בסלון אצלי בבית..נמה את השנצ שלה בשלווה ובא לי לצעוק לה אמא למה ??? למה שפכת עלי מים רותחים..?? נקמת את הבושה שלך בגללי?? אחי היה חולה ולא הגיע כמה ימים לבית הספר ואחי כמובן היה עבורי הכל בחיים.. אז ..לבשתי את הבגדים שהכי אהבתי בגדי התעמלות סוודר כחול ואת נעלי הבית קיפי שלי והלכתי לבקר את אחי.. סבתי שטיפלה באחי באותה תקופה עשתה מזה מטעמים וצרחה על אמי שהיא אינה שמה לב לצורת הלבוש שלי.. כשחזרנו הביתה רדפה אחרי עם נעל שלה בעלת עקב..אני אראה לך מה זה לעשות לי כאלה בושות חכי לי באמבטיה אני עוד מעט מגיעה . ישבתי כמו ילדה טובה בתוך הקערת כביסה וחיכתי שתבוא לא צפיתי לזרם של המים הרותחים שנשפכו עלי מעל הראש ועל הגוף הקטן שלי.. תחושת עילפון עטפה אותי חשבתי שאני עומדת למות.. כשראתה שאני לא מגיבה שאלה מה יש לך ..מי יכול לענות רק הראש שלי נשמט הצידה ואז שמה לב ...מיד רצה להביא מים אחרים קרים.. מאז איני יכולה להתקלח במים חמים..בקור הזה כשהשרירים שלי נקשרים בכוח ומונעים ממני אפילו הליכה..כל כך רוצה את המים החמים להרפות את הכאב הבלתי פוסק בשרירים.. אמא למה ?? לעולם לא תעני לי כי מבחינתך את נקמת את נקמת הבושה שעשיתי לך ל..מ..ה... ???? ואין מציל

03/02/2020 | 05:33 | מאת: סוריקטה

הוי חטולית, בלתי נתפס, נורא. שואתי ממש. איזה קונטרסט בין בגדים רכים ונעימים, חירות וחופש שניסית לבחור, לשפיץ חודר של נעל ומים רותחים. והכל בבית ובבועה הסגורה בלי עדים שיעמתו אותם ויענישו. הם קנאו, הם לא נתנו לך להיות מי שאת. זוועה. אוי, יפה שלי... איתך, סוריקטה

03/02/2020 | 08:18 | מאת: שירה2017

מחריד נורא אני יכולה לדמיין את הילדה חסרת האונים וזה ממש כואב. כמה קשה לגלות חמלה כלפי הורה פוגע וכמה קשה גם להביע כעס ולדעת שאת עושה כל כך הרבה בשבילה, דואגת ומטפלת ולה לא מגיע! כמה רוע אנושי. כמה קשה לקבל שמישהו מסוגל כך לפגוע, ועוד הורה. איתך חטולית יקרה שירה

03/02/2020 | 09:08 | מאת: אביב 22

כמה כאב כמה אי צדק כמה נזק ויחד עם זאת יש לך את התובנה נראה לי שזה מאוד אםשרי כמטרה טיפול ...ללמד אותך שמותר לאט לאט מקלחת חמה ונעימה זה גם יעזור פלאים לכאב.. לאט כשיש את התובנה זה ממש אפשרי מנסיון חיבוק ענק ענק

03/02/2020 | 11:42 | מאת: חטוליתוש

תודה סוריקטה יפה שלי מעולם לא יכולתי להיות.... רק למלא פקודות.... רק להיות למען.... וכלום למעני תודה יפתי

הי חטולית, זה נורא. אודי

30/01/2020 | 19:00 | מאת: שירה2017

אני פוחדת שתכף נסגר הכל ונגמרו לי המילים אין לי מה לכתוב רק שאני פוחדת שתכף יסגר הכל על סוף השבוע ולא אוכל למצוא מילים או לחכות למילים ורק בא לי לצעוק חזק הצילו אבל אני לא יודעת למה או ממה או איך. בתוך הראש הכל צועק ומשתולל בלי מילים רק מרוצה גדולה. בחוץ אין לי עם מי לדבר, אי אפשר להעמיס את כל זה על הסביבה.

03/02/2020 | 07:01 | מאת: סוריקטה

הי שירה, הכמיהה המרגישה מועצמת דווקא לפני פרידה. תחושה משתחזרת של הידפקות כקבצן על דלת נטרקת. ואנחנו נוטים לייצר אותה. עניין חמקמק. בוקר טוב, סוריקטה

03/02/2020 | 09:12 | מאת: אביב 22

האין רצפה הצורך להאחז טוב שבאת אל תיקחי את הנסיון למקום רע ... תזכרי שעצם הכתיבה עזרה לך קצת למרות האכזבה ...תמשיכי לכתוב ככה ברגעים של קושי ....זה עוזר למרות הבכי והאכזבה הפנימיים שבטח גברו כשאודי סגר כאן והנה הציפייה בכל זאת משתלמת ונכתבות לך מילים להאחז ....מקווה שזה שאנחנו כתבנו כאן לא יגרום לאודי לפספס את העץ הזה ....

הי שירה, אני משער שיש בחירה בעיתוי הכתיבה... והרי כתבת שאין מה לכתוב פרט לפחד שייסגר... אולי רצון למסגר תחושה חסרת צורה ומבנה. מקווה שתרגע מעט המהומה. אודי

30/01/2020 | 14:40 | מאת: ינשוף

המטפלת אמרה שאני יכולה לשאול את האחים אם הם זוכרים את ההתעללות.. אבל אם אשאל אותם והם לא זוכרים זה יכניס אותי עוד יותר לאי שקט וחרדות... אני יודעת שאני לא ממציעה אבל אני חושבת שהקולות בתוך הראש הם מאלוקים שרוצה להעניש אותי... אין לי דרך לדעת את האמת.... יש סמפטומים, יש תחושות בגוף, יש מלא דברים אבל אני לא סומכת על עצמי בכלל לא סומכת. הדרך היחדה שאני יכולה להתמודד איתי זה על ידי קבלה שזה מה שיש... זה מה שאני חווה כמה שזה קשה אני אצטרך לא לחפש האם זה אמיתי או לא אמיתי רק לקבל את המציאות שאני מוצאת את עצמי בו.. אני קרועה בפנים מנסה לשחרר ולהרפות אבל זה כל כך קשה. מטפלת אמרה לי שאני יכולה לקחת כדור להרגיע אם זה קשה מדי. זה קשה מדי

הי ינשוף, בדיוק כך. לקבל שזה מה שיש. אודי

אני עובדת במרץ...נשארת גם לצהרון כשצריך. אוהבת ותמיד אהבתי את העבודה שלי. מלמדת נושאים חדשים, מתחדשת והופכת את הגן ל"גן העתידי" תוכנית חדשה של משרד החינוך... אין לי תנודות במצבי רוח, לא דרמטיות בכל אופן, מרגישה טוב, לא מחכה שיקרה משהו רע כמו שפעם חשבתי.. לפי מה ששירה ואביב כותבות, נשמע שעליי להזהר משמחה??? מאופטימיות יתר?? מכך שטוב לי?? האם זאת מחשבה נכונה או מוטעת??? לא יודעת..אני לא מרגישה באופוריה וגם אין תנודות של אפ ודאון..בטוחה יותר במה שאני עושה, מרגישה בטוחה יותר, משמעותית יותר! ואוהבת יותר את עצמי ואחרים...מה רע בזה?? שינוי מבורך לא? אופורייה? או נפלאות הטיפול? יודע מה המטפלת אמרה אז כשנפגשנו? שהיא שמחה שזה כך, ושטוב לדעת שהטיפול עזר! ושאלתי מה לא תמיד עוזר? אמרה שלא תמיד יש הצלחה כזו, ושבשבילה טוב לדעת שזה עזר לי כדי לעזור גם לאחרים. לא חשבה שאני באופוריה או בשמחה יתרה..מבינים? אני אגב מרגישה כך כבר תקופה וזה אומר משהו לא? בהצלחה לכלם, מאחלת שתרגישו כמוני עכשיו...הרי לכך כולנו מייחלות לא??? אודי, מה דעתך? לא לכך מייחלים?

29/01/2020 | 22:02 | מאת: אביב 22

'לפי מה ששירה ואביב כותבות, נשמע שעליי להזהר משמחה?" איך הבנת את זה ממה שכתבתי לך ..... את שאלת אם זה בסדר שאת כותבת על טוב ....כתבתי לך שכן ....אמרתי לך שאין דבר כזה טוב בלי רע ורע בלי טוב....כלומר גם כשלמישהי מאיתנו רע יש לנו הרבה טוב וההפך ...למה לא לשאוף לטוב למה לא להנות מטוב .... זה לא מה שאני כתבתי לך גם לא כתבתי לך להזהר או לפחד מהטוב ....סליחה אבל אלו לא המילים שלי או כוונתם .... תהני מהטוב תחגגי אותו הכל בסדר ..

מצטערת מיכל, ודאי שאינך צריכה להצדיק.. תהיי בטוב, תנצרי את הרגעים האלה ותחבקי את עצמך חזק כי הכי מגיע לך, על כל הזמן שלא היית במקום הזה, על הדרך המופלאה שעברת ובעזרתה את נוגעת ממש בחיים. בהחלט מייחלת לימים טובים, לגעת בחיים. שלך שירה

30/01/2020 | 05:31 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, נשמע שאת סך הכל באיזון נוח, ועם 'יותר עור'. חיה את החיים. אני, למשל, רואה, בין השאר, באיזון במשקל הגוף גם היבט של יציבות. כשרמת החרדות גבוהה אנחנו פגיעים לכל מיני וחווים חוויות קיצון, ובמצבי נינוחות יחסית - לא שאנו אדישים - אבל נרפאים מהר וחלק מהדברים סוג של 'עוברים לידינו' ופחות מזעזעים. אבל גם כשיש זעזוע - אם נווסת אותו תוך יומיים במקום שנתיים שהיה פעם - גם זה יופי של הישג. של הטיפול. סוריקטה

אביב יקרה, כשאת מזכירה לי שבכל טוב יש רע , משהו שאני מודעת אליו אז נשמע כאזהרה..מבינה, לא הייתה אזהרה..אוקיי אולי סתם כתבת את זה. לא באה להתווכח, זאת הייתה הרגשתי. שירה יקרה, מבינה שהכוונות טובות, ומכיוון שאנו מכירות את המקום הזה של שחור לבן. ברור לי מאיפה זה מגיע. הכל בסדר. סוריקטה יקרה, וכמובן החכמה! הבהרת היטב את הדברים! תודה, מאחלת לכולן שהנפילות יהיו פחותות עוצמה ומהירות להתאוששות..כך מרגישה בתקופה האחרונה. ואודי יקר..אשמח שתוסיף מילים.

הי מיכל, אין שום בעיה לשמוח... אודי

30/01/2020 | 20:40 | מאת: אביב 22

אזהרה מימה ? מהטוב מהרע .... קראת כל מה שכתבתי לך שם וכאן ... שמחתי אתך כתבתי לך תחגגי את הטוב תהני ממנו כתבתי לך שאת בסדר ... את זאת שדאגת שמה מישהו כאן יקנא בך על הטוב אולי את מקשה בטוב .. אז כתבתי לך שלהפך זה מעודד וכן כתבתי שהאיזון בחיים הטוב והרע באים יחד זה אומר שגם אם כשאני כותבת שרע לי או סוכיקטה שירה(סליחה בנות על השימוש בכן ) וכל אחת אחרת זה לא אומר שאין לה גם טוב .... אין לי מושג למה ואיך הבנת אותי אחרת מצטערת אם התאכזבת מדבריי ..

03/02/2020 | 06:21 | מאת: סוריקטה

הי אביב, נשמעו כאן כמה קולות. לחלק התחברת כך ולחלק אחרת מתוך המצב בו נתון צד זה או אחר. בוחרת להביא מדבריו של אודי לפני שנים, בנושא שחוזר על עצמו המון פה (זה מה שמצאתי, היות שמנגנון החיפוש כאן על הפנים, לדעתי): ********** ציטוט ********** - מאת אנימה 04/07/2013 - אודי החזרת אלי(כמו פסיכולוג טוב) את השאלה שלי: "לשם מה כל זה?". התשובה נורא עצובה... ברמה הבסיסית וההגיונית - לצאת מהמקום הדפוק שלי ולהתקדם לאן שהוא... אך בפועל אין לי כל מוטיבציה לכך... יכולה להגדיר את מקומי תקופה די ארוכה כדיכאון קליני מז'ורי. אז למה בכל אופן את הולכת אליה...? כי אני לבד, ולפחות יש אשליה של מישהו שמקשיב, שאולי אכפת לו ממני ...(לפחות 50 דקות בשבוע..) שיהיה לי עם מי לדבר... (אני לא המצאתי את ההקבלה בין פסיכולוג לזונה...) כן, מישהי מקשיבה לי עבור תשלום... זה עצוב נורא" - ותגובת אודי: - "הי אנימה, להבדיל מזונה - היא באמת מקשיבה. היא באמת מרגישה. מתוך חיבור. זו לא אשליה שמישהו מקשיב. הדבר החשוב בטיפול זה היותו בשניים (להבדיל, למשל, ממדיטציה, ששם השינוי נעשה לבד). אודי" ********* סוף ציטוט ********** להלן הקישור: https://www.doctors.co.il/forum-6/message-900129/#message-900248 סוריקטה

03/02/2020 | 09:05 | מאת: אביב 22

אהובה אני מניחה שהתכוונת למה שכתבתי למיכל בעץ השני ולא על הטוב והרע ...או שאני טועה . כן מודה התאכזבתי מהתשובה של אודי הייתי כל כך זקוקה לתיקוף שזה בסדר וזאת אמירה שהיא לא במקומה כדי שאצליח לנשום קצת מרוב כאב שהייתי בו . אבל כבר אמרתי שכוח ההגיון עובד אצלי במצבים כאלה .. לכן הזכרתי לעצמי שאודי בא בטוב .. ואין לאודי שום כוונה להצדיק את האמירה רק לשקף לי שאפשר קצת לגמד את הפגיעה -טרוף -מליון רגשות מול זה .... זה שאני חושבת שזאת הייתה טעות להביא לכאן זה מסיבות אחרות ....משהו בי כבר לא מצליח להתמלא /להאחז כאן כשכואב באמת ...וכן אולי כי כאן ציפיתי ליותר התייחסות אישית אלי ואל סיפור חיי מאשר לאמירה ....הרי הכאב שלי נובע ברובו מהמקומות שבהם הייתי ...אז שיח על האמירה לטובתה או שלא הייתה פחות נחוצה לי כרגע . תודה לך יקרה שאת רואה ומרגישה חיבוק ענק

אז יודעת שאין רע בלי טוב ולהפך....אל דאגה! באשר לאמירה, זה מוכר לצערי, סתם השוואה מעצבנת, אבל זה כל מה שזה! אם הוא אומר שזה דומה סימן שגם המטפל בעסק ומה זה אומר עליו אם הוא במקצוע???? את מייחסת חשיבות רבה למרצים אולי קצת נותנת להם איזו עליונות ויהירות? לא כולם כאלה, יש מרצים מעולים! ויש פחות כמו בכל מקצוע. ואני גאה בך באומץ שלך להתעסק בזה ולהסביר כל כך הרבה...אותי זה היה מתיש🤔 אני מעדיפה להתעסק עכשיו בדברים אחרים...זה לא מה שמנתב אותי יותר למזלי. ומאחלת לך שתמצאי שלווה ותמשיכי להביא את הצד החשוב של הנפגעות! אין עלייך😍

29/01/2020 | 22:09 | מאת: אביב 22

באשר לאמירה, זה מוכר לצערי, סתם השוואה מעצבנת, אבל זה כל מה שזה....בעיני לא .... לא כאדם לא כאיש מקצוע לא כאישה ממש לא ... וזה לא קשור לנפגעות ....אני לא יודעת אם מה את לא מתעסקת או שאת חושבת שאני כן ... וכן אני מאחלת לי שלכולם הרגישות שבי לעוולות שנעשות סביבי לא יעבור מעלי כמו לא היה .... לטעמי סוריקטה למטה הסבירה הכי בעולם מה שאני חושבת הדבר הייחידי ששווה בן מטפל חזונהשזה ששנהם בני אדם עם נשמה ..

30/01/2020 | 09:25 | מאת: סוריקטה

הי אביבי, את נשמעת נורא כועסת. ובצדק. האם תוכלי בתוך כל זה לשמור על עצמך כך שלא תתכלי? אני יכולה למצוא את עצמי עומדת נחרצות בפועל מול אמירות כאלה ונכנסת בהם. אבל תלוי מול מי ובאיזו סיטואציה. כשיש שם קיר אטום ואין עם מי לדבר ואנחנו נופלים על אזניים ערלות, או מי שיפרש אותנו כמטורללים, זה עצוב מאד. אבל אנחנו כאן איתך. חיבוקים סוריקטה

30/01/2020 | 14:33 | מאת: אביב 22

שומרת ונשמרת... האמת שזה נאמר בטיפול וגם באקדמיה מול סגל ומול חברות וגם במשפחה ....לכן לא הייתי בטוחה שיהיה נכון להביא את זה גם לכאן מתוך חשש לזיהוי . לא יודעת למה הבאתי את זה לכאן ...בכל מקרה כן אני כועסת לא אני לא מתכלה ...כן זה ערער בי דברים מסויימים מול המוסד האקדמי מול האנשים שיצאו משם לשטח .....תודה על המחשבה יקרה אני בסדר ....לא דון קישוט רק איפה שאני יודעת שתהייה תנועה לתזוזה ........

30/01/2020 | 18:23 | מאת: מכל

את נשמעת בהחלט כועסת מאוד.. אולי אני רואה זאת קצת אחרת . אבל מבינה, זו אמירה מכעיסה וקשה. אבל אפשר לראות זאת גם כמו שוקולד שבשבילי הוא סוג של נחמה והרגשתי שזה מכיל וממלא אותי ועובדה שזה מזיק.. בכל מקרה מובן הכעס.

ואגב, מרגישה שאת ממש כועסת עליי הא? מתעסקת בזה הכוונה שאת נפגשת עם מרצים, אנשי מקצוע..פסיכולוגיה בגדול, אפשר להבין מכל מה שאת מספרת את יום יום במקצוע הזה לא?? אני פחות זה הכל. העבודה שלי אחרת. אבל למה לכעוס כל כך? סליחה אם משהו פגע בך. ממש לא התכוונתי.

30/01/2020 | 20:53 | מאת: אביב 22

ואין קשר לעשייה היום יומית ... כן מכעיסה אותי עד מאוד האמירה הזאת ...והסברתי כבר למה בכל העצים לא מתכוונת להסביר שוב ...אני יודעת איך נראה עולם הזנות אין שם אמפתיה . תחשבי איך היית מרגישה אם פרופסור מוכר בחינוך היה אומר שבגלל ילדים מוכים ומוזנחים גננות רוצחות אותם או משהו כזה ..... האם לא הייתה מקוממת אותך האמירה . למה שנלך רחוק ראיתי איזה סערה קמה בגלל אמירה של שר החינוך ....אז למה אמירה כזאת היא בסדר .. כי זונות לא נחשבות כבני אדם ... כי אין להם אגנדה שתגן עליהן ההשוואה הזו מקוממת משפילה כואבת ואין לה מקום בעולם של טיפול .. בלי קשר אלייך ...הבנתי שעשיתי טעות שהבאתי את זה לכאן ... חשבתי שדווקא כאן תבינו את הכאב שלי ...אבל זה בסדר ומכל טעות לומדים . מצטערת אם נפגעת או הרגשת שהכעס מכוון אלייך ..

29/01/2020 | 16:20 | מאת: בריה

באלי לבכות כל כך חזק השבוע הכלתי את כל העולם, יום אחר יום מישהו מצא פינה חמה לשים את הראש על כתפי אני מותשת וכועסת ומקנאה בכל האנשים שמצליחים לשים ראש אני נראת לכולם כל כך מדהימה, המטפל שלי לא מפסיק להתפעל ממני ולשבח אותי ובסוף אני הכי חלשה כי אני לא מצליחה להתרפק ולא באלי יותר את הטיפול הזה כי זה לא עוזר לי ואני אשאר ככה תמיד הוא מזמין אותי לכעוס ולבכות אבל זה לא יוצא אז למה לבוא? לחייך, לומר שהיה שבוע לא קל אבל אני בסדר.. מתמודדת מה הטעם

30/01/2020 | 08:47 | מאת: סוריקטה

הי בריה, רציתי להסב את תשומת ליבך לתפקיד או המקום שלקחת פה בפורום. פחות מיכל, יותר נשענת? מה תאמרי? סוריקטה

30/01/2020 | 13:15 | מאת: בריה

חשבתי על זה גם מרגיש משחרר... אולי זה גם תהליך תודה, את לגמרי חכמה

30/01/2020 | 18:45 | מאת: מכל

מצטרפת לסוריקטה ומבינה אותך ממש. גם אצלי היה כך...ופה הוצאתי הכל אבל גם בטיפול. מקווה שתצליחי לאמר את מה שכתבת לנו.

הי בריה, תדפיסי את מה שכתבת ותביאי לפגישה. תראי לו את זה. אולי זה יעזור להוריד קצת מהמסיכה התפקודית. אודי

27/01/2020 | 18:16 | מאת: אביב 22

כאן כבר כמה ימים ....נכנסת יוצאת ונעלמת ..מתקשה לכתוב אות או מילה ...... קרה משהו מזעזע בלימודים שטלטל את עולמי די מתלבטת מה לעשות אם זה ופוחדת שאחשוף את עצמי מהמקום הכועס הפגוע ... אחד המרצים השתמש במשפט הבא .."אני לא אוהב עת ההשוואה אבל בניינו מה ההבדל בן ללכת למטפל וללכת לזונה ...שנהם נותנים אמפתיה .."... אני באמת מיואשת אם ככה נראים פני הדברים באמת .. לא בטוחה שרוצה להיות חלק ממקום כזה ...והיותר גרוע חוץ ממני לאף אחד אחר זה לא הפריע .. ואפילו אמרו שאני עושה סיפור וזה רק סלנג .. לא רוצה ללכת יותר לא רוצה לראות אף אחד הלב שלי רוצה לצעוק להם שהם לא יודעים כלום מהחיים שלהם ....אבל שותקת .... אני יודעת שזה שאני כותבת את זה כאן יכול לחשוף אותי במציאות ואולי זה טעות ...אבל לא יודעת ......זה טלטל מאוד את כולי את המקומות החשוכים שהייתי בהם ....ואת התגובה של כולם מסביב ....כמו לא עבר מאז שנות דור ...מזעזע ועצוב ... וגם קצת טוב ....משהו שכתבתי הצליח לגעת במקומות נכונים ויש בקשה לעוד ....אז אולי אני מצליחה לעשות שינוי בקטנה .. תודה על היותכם ותדעו גם שאני לא כאן אתם בליבי תמיד ... אביב

27/01/2020 | 20:28 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כמה קשה זה נשמע ואיך את מתמודדת בסביבה שמרגישה לך לפעמים לא מבינה. מודה שחטאתי בהשוואה הזאת לא מעט... שמחה על הטוב שבך ושלך שמצליח להגיע גם החוצה. טוב שבאת. שלך שירה

27/01/2020 | 20:56 | מאת: ינשוף

אביב יקרה המשפט הזה שהמרצה אמר מזעזע בעייני!!! יכול להיות שזה מזעזע בעייני אחרים אבל הם שותקים... טוב שדברת!!! וזה מוסד לימודי??!! מרגישה כעס וזעם כמוך!!! יחד עם זה את תמיד מצליחה גם לראות את הטוב.... יש לך את החלק החזק עם הרבה הגיון !!! את מבינה דברים לעומק וההסברים שלך על התהליך שעברת ועדיין עוברת עוזרים לי להבין את עצמי ולפעול בהתאם.. חוץ מזה את יודעת שאוהבים אותך מאוד- ינשופים

27/01/2020 | 21:58 | מאת: אביב 22

על המילים שנוגעות.....ועל האמון בי ... האמת שמאוד מעורבבת ובזכות הכתיבה ושגיאות הכתיב יודעת בדיוק עם איזה חלק שבי ....

הי אביב, אז אמר. אז מה... אודי

27/01/2020 | 22:00 | מאת: אביב 22

זה לא מילים שאני רוצה לשמוע מפסיכולוג קליני וזה מה שהוא . מרצה שמעביר קורס טיפולי ..... סליחה ....כנראה שטעיתי שהבאתי את זה לכאן ... ואולי רק אני משוגעת שזה מזעזע בעיניה ... סליחה

28/01/2020 | 05:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב, חיכיתי לך. מצטרפת לתגובה של אודי. זו אמירה מוכרת. יש בה בוז ויהירות ומאמינה שבעיקר קנאה. והיא בעיקר מעידה על הדוברים. את בוודאי יודעת, אבל אזכיר לך. אני מוקפת באנשים שמלעיזים (גם) על טיפולים נפשיים. זכרי שגם אודי, למשל, הוא מטפל בעצמו, שומע את ששומע ונשאר איתן וכנראה שברור לו מה הוא כן. לנו ולמטפלים יש כלים מיוחדים. סופר דופר מיוחדים ואיכותיים. אנחנו צריכים לבחור את האנשים המעריכים, ואת אלו שייתנו משקל, גם אם צריך עוד ועוד ליצור איזון. אלו, אגב, החברים שאני בוחרת, אלו גם המשפחות שאני בוחרת לסיוע בגידול ילדיהם בשנים המוקדמות. גם משפחות כאלו, וגם משפחות שהילדים הגיעו בדרכים מורכבות. סוריקטה

29/01/2020 | 08:29 | מאת: סוריקטה

הי, באמת זונה נותנת אמפתיה? זונה מכבה את העצמי שלה לא מחוברת לרגשות פועלת מתוך אשמה (ברמת הלא מודע בעיקר) פוגעת בעצמה ועוד דברים עצובים. מטפל - רוב הזמן ער לרגשותיו, או עובד על זה. לאו דווקא מרגיש תמיד אמפתיה, גם אם לא תמיד חושף. ובאיזה שלב, אם מדובר באדם ישר, אמיץ, אמין, כן - הוא ישתף גם במה שפחות נעים לשמוע. יציב מראה. יגדיר את הגבול בינו לבין האחר. מה שכן - לשניהם יש נפש. מה דעתכם? סוריקטה

29/01/2020 | 08:44 | מאת: שירה2017

אביב אהובה, האמירה כשבאה מאיש טיפול באמת מסעירה! גם המחשבה על כך, מבלי שנאמרת על ידי גורם חיצוני, קשה מאוד. טוב שבאת מקווה שתמשיכי לבוא איתך שירה

29/01/2020 | 22:16 | מאת: אביב 22

תודה על המילים שלכן ...סוריקטה כן לשנהם יש נשמה ....רק שבעיני בהשוואה הזו נשמה אחת נמחקת בעלבון צורב ...כשמישהו חושב שזונה נותנת אמפתיה ...יש באמירה הזו כל כך יהירות מול החלש הפגוע הנזקק ...כמו לא רואה את האמת .. ושירה ... באמת התכוונתי להעלם ...תודה יקרות .

27/01/2020 | 18:02 | מאת: אביב 22

לא רוצה להדחף בפנייה לאודי כואב לקרוא אותך האמת שיש לי כמה רעיונות אבל קצת קשה במדייה .... אני נעזרת בשיחות טלפון שהם כמו חלק מפגישה וכך זולות יותר .... יש את סהר ואת המרכז סיוע וכן זה לא הרבה אבל זה משהו .... ובבקשה שירה תשמרי עלייך אולי כן אשפוז בבית אלה לע בבית חולים ייתן קצת כוח ותקווה ויעלה אותך על הדרך חזרה ... שימרי עלייך שולחת חיבוק ענק והמון כוחות ....מצטערת שזה מה שניתן במדייה ולא ממש להיות ולעזור

27/01/2020 | 20:31 | מאת: שירה2017

אביב יקרה לי מאוד, כלל לא נדחפת, להיפך אני מצפה גם לתגובות של הבנות כאן. התנסיתי בעבר בפנייה למקומות שציינת אבל לא ממש הפקתי מכך תועלת, לפעמים אפילו תסכול... תודה שירה

28/01/2020 | 05:50 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מקווה שזה בסדר להוסיף דבריי על העץ הזה - שירה, אנא נסי לזכור שגם למטפל יש נפש. והוא בטוח דואג. ופגיעה בעצמך היא גם פגיעה בו, ובמי שמנסה להיות שם בשבילך. אני יכולה לבקש ממך מסיבות אגואיסטיות שלי, משום שלא ויתרתי - אנא, בבקשה, שמרי על עצמך. יודעת שלפעמים חסום שם כי עד כדי כך. אבל אני מזכירה. זה, אולי, עוגן. סוריקטה

29/01/2020 | 08:46 | מאת: שירה2017

אני מנסה כל כך מנסה תודה סוריקטה

27/01/2020 | 17:09 | מאת: יקי

לעתיים חשים מבולבלים וכואבים, מאשימים ובעיקר אשמים, זהו אינו רגע של מציאות אמתית, אלא של תחושה פנימית אנו חיים את עברנו, הרגשות החוויות וכו' ופחדי העבר הופכים להיות בשבילנו חיי העתיד, הצפיות להידמות לחבר, לחברה, לשכן, ולהוא שלידך בעבודה. הרצון להשיג את מה שלא בהכרח מתאים לך, ומתאים לכוחותיך, זה הופך להיות תסכול פנמיי , לחץ נוראי וקשר גורדי שמסבך אותך יותר את נפשי.. המלחמה על התדמית.. הרצון לרצות בכדי להיראות .. הצורך בלהספיק בכדי להיות.. הם הם חלק מהגורמים לחוסר מנוחה שמתהפכת עליך השלווה ועל זה נאמר איזהו עשיר השמח בחלקו !! ואני מוסיף המקבל את עצמו.. שלכם..

שלום יקי, תוכל להוסיף משהו יותר אישי? אודי

28/01/2020 | 00:43 | מאת: יקי

אני חושב שהמלים מדברות בעד עצמם התובנות שלך בחיים הם רק מדברים שעברת על בשרך לכן חכם כמוך בטח מבין שאם אלו התובנות כנראה מה שהסתתר קודם הוא בדיוק ההפך מזה.. תראה כמ קשה לדבר על עצמי באופן אישי וישיר ..

שלום לך, ובכל זאת, אתה מוזמן. כשזה כל כך כללי ועמום - אין לי למה להתייחס... אודי

27/01/2020 | 06:32 | מאת: שירה2017

תמיד נדמה שקשה מאוד ואז מגיע הקשה יותר, והוא לא מרפה, כבר כמה שבועות ככה, נדמה שאני בתוך מציאות הזויה אפילו תחושת הנוכחות של הגוף לא ברורה, לפעמים אין תחושה בפנים והפה מדבר מעצמו וזז בתוך משהו לא מוגדר. אני בתודעה לא מלאה רב הזמן ואנרגיות שאני מוציאה על התפקוד שיהיה תקין גובות מחיר גופני. מרגישה מתרסקת. במקום להציע עוד פגישה, הוא לא מציע לא מפני שלא צריך אלא משום שיודע שלא אוכל לשלם יותר (וכמה זה נורא לי שהוא לא יכול לאהוב אותי בלי כסף, שאני לא יכולה לקבל עזרה בלי לשלם משהו), הוא אומר אני חושב שאישפוז קצר יכול להיות יעיל מכיוון שמדובר במצב רפואי קריטי ופוטנציאל לסכנת חיים. ככה הוא אמר. כמו לכתוב מרשם לתרופה ולהביט בצג המחשב. וכן אני משלמת הרבה שנים והמון כסף אבל זה שירות שאין לו אחריות, משלמים והכל מעורפל, רק מילים גדולות כמו תהליך ודרך וכשלא קורה דבר המטופל הוא האשם המרכזי במילים גדולות כמו התנגדויות. אין אחריות. אולי אני אציע לו לשלם בגוף שלי כי את הנפש כבר נתתי. אני כל כך חלשה וכל כך כועסת. אולי יש למישהו רעיון לעזרה משלימה שאינה דורשת תשלום גבוה או בכלל לא? תודה שירה

27/01/2020 | 13:06 | מאת: ינשוף

שירה יקרה דואגת לך.... תקבלי את הטיפול הרפואי שאת זקוקה לה!!! נכון זה שרות בלי אחריאות... שאלתי את המטפלת שלי שבוע שעבר האם היא יודעת לעזור לי והיא אמרה שהיא "חושבת" שכן. אין הבטחות. אבל אני מכירה נשים שמצבם השתפרו הרבה בעזרת טיפול. כו המחיר כבד.... כלכלי, פיזית, נפשית... אבל אין לנו ברירה אחרת שירה... אין דרך אחרת אלה לעבור את הכאב... זה נשמע מגוחך אולי אבל כל אני מאמינה. וכן- זה מכעיס כל העניין של הכסף.. אל תוותרי שירה על עצמך.... ינשופים

27/01/2020 | 21:26 | מאת: שירה2017

תודה ינשוף יקרה על ההבנה והתמיכה

הי שירה, מצער ומכאיב חוסר האונים הזה. של שניכם. לא הייתי פוסל על הסף את הצעת האשפוז הקצר. אודי

26/01/2020 | 17:46 | מאת: סוריקטה

... חשפתי את הסיפור הכללי שלי במציאות, שמול דמויות מוכרות, עוד דמויות. נלווית גם תחושת בהלה. ולא, לא השמדתי את עצמי. יודעת שדבריי אמת, אך קשה (לי) להאמין. גם בחלומות. אני חולה, הווה אומר גם חיה במציאות ונוגעת בעולם, וכנראה יש קשר גם לשחרור, יש מצב שמשהו בהמשך לבית חולים הזה שהיה. מזדקנים. זה הכי מציאות. אולי. שיהיה ליילה טוב, סוריקטה

27/01/2020 | 06:41 | מאת: סוריקטה

אבל כבר לא מספרת פה, אלא מול דמויות מוכרות בשם ופנים. סוריקטה

27/01/2020 | 09:32 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה קוראת אותך ... לא תמיד מבינה מילותייך אם הבנתי נכון ספרת את הסיפור שלך ... ברור שמערער ומפחיד.. אולי גם שחרר ומרפא?? מקווה שכן בכל אופן .. איתך בלב, ינשופים

27/01/2020 | 17:42 | מאת: שירה2017

איתך בכאב ובחולי מאחלת לך ימים טובים יותר. כמה אומץ לחשוף וכמה כוחות להתמודד עם החשיפה אחרי. שלך שירה

27/01/2020 | 17:50 | מאת: סוריקטה

ומה שמפתיע שהאמינו ונתנו כתף. עד כדי כך שאני כמעט מצליחה לבכות. הסיפור תמציתי וחלקי ביותר, אבל מספיק בינתיים. סוריקטה

27/01/2020 | 17:58 | מאת: אביב 22

כמה נפלא לקרוא אותך וכמה אני מכירה את הקושי לחשוף ואת הקושי להאמין בסיפור של עצמך גם אם הוא נכון ואמיתי ומדוייק ..... וטוב שאת מספרת במציאות .... אתך בלב גם אם לא ממש יודעת מה קרה ... שולחת חיבוק וכוחות

הי סוריקטה, לילה טוב ומציאותי, כזה של חיים (עם חלומות). אודי

23/01/2020 | 19:13 | מאת: ינשוף

הוא מאחד האתרים הכרויות נפגשנו פעמיים הוא אמר שהוא מאוד כנה ובגלל זה הוא הרבה אומר דברים בלי לסנן הוא הרבה מדבר על סקס- איך היה עם הנשים שהוא היה נשוי איתן... ועוד... יש לו משהו שמאוד מושך אותי אליו.... אני לא יודעת אם ההתעללות מינית בילדות שעברתי משחק חלק גדול בקשר ביינינו... מטפלת שאלה אותי האם אני מרגישה בטוחה איתו ולא ידעתי לענות.. מבולבלת מאוד

הי ינשוף, קודם כל - משמח לשמוע! שנית, קחי את הזמן. זה בסדר להרגיש בלבול. שלישית - שיהיה בהצלחה! אודי

26/01/2020 | 06:04 | מאת: ינשוף

זה כבר נגמר... היה מסובך יותר מדי...

26/01/2020 | 07:54 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, מרגש לשמוע שמשהו מתעורר, עם הבילבול רגשות טובים בהצלחה שירה

26/01/2020 | 09:33 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף וכולם, וואו! אשכרה אנשים פה יוזמים ומנסים ומראים. מאזן. ינשוף, טוב שכתבת, סוריקטה

26/01/2020 | 13:31 | מאת: סוריקטה

ינשוף - ניסית. וגם את יודעת שיש בך משהו שרוצה ומה. נראה לי שיש לכך משמעות רבה. ומבינה לגמרי את הרגשת היותר מידי. סוריקטה

27/01/2020 | 12:55 | מאת: ינשוף

תודה סוריקיטה על העידוד והבנה אני כן נסיתי... וזה הרבה אני לא רוצה להיות לבד יותר.. אני אנסה שוב לחפש.. יהיה טוב

23/01/2020 | 18:15 | מאת: Blue Eyes

שלום לכולם, אני כותבת כאן בזהות אנונימית ובדויה על מנת לשמור על כבודי האישי וגם של המטפלת שלי. מדובר בסיפור מורכב מעט ואשמח אם תוכלו להקדיש מספר דקות מזמנכם על מנת לקרוא ולסייע במידת הצורך. לפני כשלוש שנים חוויתי משבר משפחתי שהשפיע עליי רבות מכל בחינה אפשרית, בין אם מבחינת הקריירה, חברים ומשפחה. החלומות הגדולים שלי שהתחילו לראות אור הלכו ודעכו ועם הזמן נשמטה הקרקע מתחתיי שנודע לי שלא אוכל להמשיך להיות במקום בו הקדשתי את כל חיי, זה נעשה בצורה ברוטלית ובלתי מתחשבת, היו מעורבים גם עניינים אישיים שלא אפרט כאן. חלק מהחברים נשארו מאחור בגלל הבושה הגדולה שחשתי. המשפחה שלי התפרקה לחתיכות ולא נותר לי אף אחד מלבד אימא שלי שהיא מרוחקת ממני מבחינה מנטלית גם אם נמצאת קרוב מבחינה פיזית. החוויה הזו הותירה אותי מצולקת, פגועה, חסרת אונים, חסרת ביטחון. המראה החיצוני שלי השתנה מקצה לקצה. היה לי שיער ארוך, חלק, מבריק שהלך והתקצר. השקעתי בעצמי חיצונית, הייתי פוקדת את הקוסמטיקאית אחת לשבועיים. היום אני אפילו לא יכולה להסתכל על עצמי במראה. פניתי לטיפול פסיכולוגי שהופסק עקב מעבר של המטפלת למקום אחר. מתוך מוטיבציה לשפר את חיי פניתי לטיפול פרטי. היה לי קשה לתת אמון גם בעקבות המשבר וגם בעקבות הדרך שבה גדלתי כילדה. המטפלת הייתה מסורה, הייתה שם בשבילי, למרות ההתנגדות והקושי התקדמנו צעד צעד. היה נדמה שמשהו אמיתי מתרחש בחדר הזה. השקעתי כסף רב כי חשבתי שההשקעה הזו תשתלם בעתיד. לאחר כשנה, קרה משהו שאין לו קשר לטיפול אבל בהחלטה של הרגע הגעתי לקליניקה שלא בשעת הפגישה שלנו. דפקתי בדלת עד שהמטפלת פתחה אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לקבל אותי כרגע כי זו לא הפגישה שלנו. לאחר זמן קצר היא התקשרה ואמרה שהיא צריכה לחשוב מה לעשות בנידון. היא אמרה שלא אוכל להגיע יותר לקליניקה, שאני מפחידה מטופלים אחרים ושהייתי צריכה להגיע בשעה הקבועה שלנו. לאחר מספר ימים היא קבעה פגישה במקום אחר כי לטענתה בעל הקליניקה לא מסכים שאגיע יותר לאזור. בפגישה הזו היא לא הוציאה מילה מהפה. הרגשתי איך היא הורעלה, איך היא קיטלגה אותי בתוויות שאני לא אוכל למחוק לעולם מעליי. לאחר כמה ימים שלחתי לה מכתב יחד עם התשלום. רציתי שהיא תבין שצריך לדבר על זה, שזו טעות לסיים בצורה כזו ללא סיום מסודר. אחרי תקופה שראיתי שהיא לא משיבה למכתב, פקדתי את אזור הקליניקה ובמקרה היא ראתה אותי. לאחר כמה שעות היא שלחה לי מייל שלא להגיע לשם יותר ואמרה שקיבלה את המכתב באיחור ותחשוב עליו בצורה רצינית ותחזיר לי תשובה. זו הייתה נקודת האור היחידה שעוד היה לי ספק שהיא תסכים לפרידה מסודרת לכל הפחות. לצערי, היא כתבה שהיא לא יכולה להיענות לבקשה שלי. לפני כמה ימים הגעתי שוב לקליניקה, חיכיתי ברכב וראיתי אותה מרחוק, רק רציתי לראות שהיא עדיין קיימת ובתוך המחשבות שלי רק רציתי לספר לה כל מה שהיא צריכה לדעת כדי להפסיק לשפוט אותי. לתדהמתי, לאחר כעשר דקות הופיעה ניידת משטרה שלקחה ממני פרטים וביקשה שלא אגיע ואטריד אותה יותר. הייתי בהלם.

שלו לך בלו אייז, אני מבין את הרגשת ההלם. אני יכול גם להזדהות עם תחושת הפחד שעוררת במטפלת. נמתין לקרוא מה כותבים וכותבות האחרות והאחרים, ואז אוסיף את מחשבותי. אודי

28/01/2020 | 10:30 | מאת: Blue Eyes

היי אודי, כנראה שאף אחד לא רוצה להגיב או שמחכים לתשובה שלך. אשמח להתייחסות שלך.

שלום לך, את מתארת חציית גבולות שלא עושים. מטפלים מהווים מיכל למטופלים, אבל לכל מיכל יש את גבול ההכלה שלו וכנראה שהעוצמות שלך 'הרסו'את המיכל של המטפלת. לא נראה לי שיש מה לעשות במצב זה, אלא להמשיך הלאה. אודי

היי אודי וכולם, האם בעייתי לשתף אתכם? האם זה מעצבן או מעורר קנאה כזו שמסתדר אצלי? אני ממש מרגישה שהטיפול חולל שינוי עצום בתפיסת העולם שלי,ביחסים שלי עם אנשים שונים ועם המשפחה הקרובה. . אני מאוד רוצה לעודד אתכם שטיפול עוזר ומרגישים את זה דווקא יותר אחרי שנפרדים...מעניין.. אבל לא רוצה לעצבן ולנופף בכך שמסתדר לי..... תענו בכנות אם זה בסדר לשתף בטוב? ואשמח לשמוע איך זה משפיע עליכם? מחליש או נותן תקווה???? חשבתי שאולי זה קצת לא פייר...לא יודעת. אודי? בנות? בבקשה תענו בכנות כל תשובה תתקבל באהבה. יום חמים.

מיכל יקרה ברור ששמחים בשבילך. לא מרגישה קינאה... כל אחד עם התהליך שלו... את השראה ינשופים

מיכל יקרה, אני שמחה בשבילך שכך את מרגישה. לא, זה לא מעורר קנאה או יאוש או תקווה, אני רק תוהה האם זה באמת אפשרי, מעבר כה חד וקיצוני. לפעמים אני אפילו דואגת לך שהדבר הקטן ביותר יערער את תחושת האופוריה. וכמובן שמאוד מקווה שתמשיכי בטוב, עם הכוחות ויכולת ההתמודדות. מקווה שזה בסדר שכתבתי. זה מה שאני מרגישה. שלך שירה

23/01/2020 | 05:16 | מאת: סוריקטה

הי מיכל יקרה, ההיפך - שמחה מאד מאד שאת משתפת. כמובן אם לך עצמך נוח. גם האופן בו את מתארת את רגשותיך נשמע לי עדין ואמיתי, עגול ואפילו צנוע, ולא מאד יהיר ומתרברב ככה ברמות. מאזן ברכּוּת. אז בטח שטוב בעיניי. החשש מפני envy מוכר. אנחנו בוחרים איך להשתמש בסיפורים שאנו שומעים. וצריכים לזכור, בצניעותנו, ששלב שלב, מנקודת ציון לנקודת ציון, בקצב אישי, ולפעמים יש גם נסיגות ובכל מקרה ואין זו קפיצה בבת אחת. פעם הייתי מציעה לשאול את השאלה - מה אני כן אוהבת בי, כי מאד קל לומר ששונאת כל חלק וחלק. ותמיד יש חלקים אהובים יותר וכאלה שפחות. זה בסדר לומר ולהתגאות - יכולתי והצלחתי. לא בהכרח מסיקים מכך שכל אחד יכול להגיע לאותה נקודה וגם לא בהכרח באותה הדרך. אבל אפשר להאמין שניתן להתקדם ביחס לעצמנו. לנקודת הפתיחה וההמשך שלנו גם בהתאם לתנאים בשטח. סופשבוע חמים, סוריקטה

ינשוף, שירה וסוריקטה יקרות תודה שהגבתן, בהחלט התהליכים שונים אצל כל אחת, וכל אחת גם התחליה בנקודה אחרת וההמשך שונה ואולי אפילו לא נגמר, התהליך לדעתי גם אצלי ממשיך מאמינה שלכל החיים...רק המפגשים פיזית פסקו...משהו ממנה ישאר בי תמיד!!! ותודה לכן על הכנות, שירה- איני חושבת שזו אופוריה, יותר מפוקח אולי....וסוריקטה יקרה תודה על המילים הטובות, ומעניין איך שאת רואה אותי ;) מקסים. מבחינת לאהוב חלקים, פעם חשבתי שאני לא אוהבת אף חלק שבי, היום ממש אחרת! אוהבת מספר דברים בי ומה שלא מחבקת יותר בהבנה ומנסה אפילו לשנות מה שניתן. מקווה שכולכן תגלו את הטוב שבכן, אני כבר גיליתי! הרגישות שלכן לזולת מעורר התפעלות! התשובות שלכן והכנות, מאוד מעריכה. ומאמינה בכל אחת ואחת מכן! ינשוף, את אהובה וטובה! תודה ויום מקסים לכולם.

הי מיכל, כמובן שזה בסדר... אודי

22/01/2020 | 06:00 | מאת: סוריקטה

הי כולם, מאחלת לעצמי למצוא דברים יצירתיים לעשייה בימים בהם אפשרויות הבחירה במה שאני עושה בעבודה מצומצמות יותר, או, שונות. וכתבתי למטה גם לך, שירה. חיבוקים, סוריקטה

22/01/2020 | 21:48 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, כן, לעשות ריסטרט, אולי אפילו בקטנה... ונשמע שאצלך יש עכשיו קצת כיסי אויר, כאלה שאפשר אולי קצת לנשום בהם את המילה תקווה. הלוואי תצרי משהו, ולו קטנטן, שיעורר בך סיפוק ויתן לך מרווח נשימה. מי כמוך ראויה. שלך שירה

22/01/2020 | 21:54 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה יצירות תמיד טוב איתך בלב ינשופים

23/01/2020 | 07:09 | מאת: מכל

סוריקטה יקרה, בשל ימי הגשם כלנו יצירתיים ;) האסוציאציה שמיד עלתה לי היא כזו : חשבתי על הקטנטנים שלא יכולים לצאת ואז היצירתיות בבית.. אצלי בגן חייבת להיות יצירתית ולהוציא אנרגיות יחד עם הילדים כשהם לא יוצאים לחצר...

הי סוריקטה וכולן, יום לילה וסופ"ש נעימים... אודי

ברצוני לרכוש ספר מסוג CBT ומבקש המלצה לגבי ספר טוב שיתן לי מענה לגביי איך ממשים את הטכניקות של ה CBT... לגבי בעיות OCD/מחשבות טורדניות/חרדות בכדי לאגיע לטיפול עצמאי והבנה ולרוגע

שלום רועי, ממליץ על ספר של עדנה פואה: 'די לאובססיה'. אודי

20/01/2020 | 19:33 | מאת: שירה2017

שממון... לא יודעת מה לעשות עם זה עם הריק ועם עצמי. לא מצליחה להעסיק את עצמי להניע את עצמי לעשות משהו, מה שהופך את שעות אחר הצהרים והערב לארוכות במיוחד. הילדים גדלו ואלה שעוד בבית עסוקים בענייניהם. אף אחד לא רוצה לשחק איתי או ליצור או לעשות משהו. נשארו מטלות שיגרה אבל האינטנסיביות ירדה. ואם אני לא מצליחה להתרכז לקרוא למשל, או לעסוק בדברים אחרים שקוראים להם תחביבים אני רק מחכה שיבקשו ממני משהו ומסתובבת בבית בין מטלות מאוסות וחשה ריק גדול ובדידות. בתוך כל זה קשה לי לשאת את עצמי את הגוף שלי, קר לי, אני לבושה המון שכבות ועדין קשה לי להתחמם. הגוף רוצה אנרגיה, אני אוכלת אבל קשה לי להחזיק את האוכל ועולה הכעס על הגוף שנכנע. קשה לי להסביר את זה את הסלידה מהגוף עד גועל. מה אני מנסה לומר כאן אני לא יודעת. אולי רק לשתף בפיסת חיים. אלה הימים. כלום לא קורה והכל נשאר אותו הדבר. הבוקר מתחיל בבכי. יאוש היא מילה קטנה לפעמים. ואני שואלת את עצמי למה צריך את כל זה. תודה שקראתם וסליחה שזה מה שאני מסוגלת לכתוב שירה

הי שירה, אין אלא ללוות אותך בהרגשה מכאיבה זו, ולחוות את הצער שמתעורר... בתקווה לטוב, אודי

22/01/2020 | 05:58 | מאת: סוריקטה

את יודעת שירה יקרה מאד, הגם בהיותי במקום אחר, אולי - אני שומעת אצלך את המשאלה לעשות ריסטרט לחיים, לחזור להיות קטנה, לקבל עולם טוב יותר. שמלמד הכל מחדש. מה אפשר לתת לעצמנו שאנו כבר גדולים? שאלה טובה. הפתרונים לכל אחד ואחד מאיתנו. אני עובדת עם קטנטנים שבכל שנה 'הם' חוזרים להיות קטנים, מתפעלים מהם מאד מאד, מהצמיחה שלהם, מהכל, אפילו מהקקי, ו'הם' גדלים רק בשנה וחוזר חלילה. שלך, סוריקטה

20/01/2020 | 05:35 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, מסתמן שבחלק מהזמן חל שיפור במצבי. יש קראשים, וגם עמוקים, אבל לפעמים יש גם הבלחות של אור קטן. ולא אור של סמארטפון. החסר עצום. מצד אחד, כאילו מאומנת לחיות על אבקת פירורים, מצד שני - הודפת חלקיות. חזרתי לענוד טבעת. שנים שהדרתי אותה ותכשיטים אחרים. מה לי ולגנדרנות, מה לי ולזוגיות, ועדיין מה לי ולאלו לכאורה. ולרגע, לפני שדחף המוות הראה את פניו, חשבתי לי ש - וואלה, אולי גם אצבע שיער, ציפורניים, אולי גם אקנה בגדים ששנים לא. אפילו התבוננתי בצעירים והחיוניים והיעילים. לא (או, אופטימי יותר, טרם) ביצעתי אף אחד מאלה. אלה שפוספסו בוודאי שלא, אבל גם אלה שניתן עדיין. אבל הייתה מחשבה. כן נפרדתי, או כמו שאומרים, העפתי, כמה דברים שישבו אצלי מידי זמן ללא שימוש מועיל. פינוי מקום, אבל אין חדש באופק הידוע. את החתולים אני לא מפנה. ולפעמים יש טוב בויתור. הפעם, לא התמוטטתי לחודשים יחד עם מערכת הביוב בבניינים, שכתמיד, קורסת ועולה על גדותיה במיוחד בימים גשומים. יש מחשבות של מיצוי ומעבר מהדירה המטה לנפול. אבל זה מרגיש לא ריאלי כעת ומאד גדול עליי בכל מקרה. אבל הנה, פנטזיות. אני מזדקנת, אנשים. לוקחת את הניסוח שלך, אודי, חיבור לחיים, גם אם לא ממש מבינה אותו. כי יש רגעים שכואבת המציאות כל כך מידי. שולחת מה שיצא סוריקטה

סוריקטה היפה! כייף לקרוא אותך! את נהדרת ומשתבחת עם השנים, מתבגרת! מה רע בלהתבגר? יפה לך ההשתבחות! הכל שאלה של המתבונן ;) אלופה! תדאגי לעצמך! הגיע הזמן. חיבוק כזה שמתאים.

20/01/2020 | 08:34 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, מרווחי נשימה, איים של רווחה, סוריקטה... טוב לקרוא על מה שקורה עכשיו ועל מה שהיית רוצה שיקרה בעתיד. יש תנועה. דברים של חיים. כבר זמן מה אני מרגישה בכתיבה (קול) שלך משהו אחר, יותר חזק ונחוש ובטוח. יודעת שזה לא שלם וזה לא הכל ומכירה גם את הפחד מההתרסקויות דווקא כשמרגישים קצת יותר טוב. שלך שירה

20/01/2020 | 09:34 | מאת: סוריקטה

... שנראה שלכאורה ניתן עוד להחיות וההחיאה עדיין קיימת כפנטזיה אבודה - המוסיקה הייתה משאלה מאז שאני זוכרת את עצמי. גיל מוקדם מאד. התאפשר לי לגעת לחודשיים סביב גיל חמש, ואז, אז התחולל מפץ, כשהותקפתי באופן מסכן חיים והגעתי לבית חולים מחוסרת הכרה. חלפו שנים ארוכות עד שאיכשהו הרשיתי לעצמי לחזור ולגעת, כששנאו, שנאו את זה בבית. והמשך מסוים סיפרתי בפוסט אחר. לפעמים מנסה ברמיזות. הקטע שאסור להנות עדיין חזק. המוסיקה הפכה לפעמים להיות רעש מפריע ובלתי נסבל. סוריקטה

20/01/2020 | 12:47 | מאת: חטוליתוש

את נשמעת לגמרי כמי שנאחזת בחיים ופנטזיות ..למי אין..לפעמים מועיל רק לפנטז לא עולה כסף ואת חזקה מהחיים כך אני חווה אותך יפתי עכשיו חייבת לרוץ אני

20/01/2020 | 18:46 | מאת: סוריקטה

תודה בנות |מבוכה| סוריקטה

הי סוריקטה, פנטזיות זה טוב. לחתור למימושן זה גם טוב. זה אות לתקווה ולכוחות. אודי

אודי יקר! כנראה מחוברת יותר לחיים :) פתאום נפגשתי עם חברה שרצתה שנפגש והסכמתי למרות הכאב גב, יצאתי להשתלמות עם חברות ואפילו נהנתי בחברת כולן... בקיצור התחלתי לחיות 😁 והדברים שפעם כל כך הציפו הפכו ל....מיסוך כזה...אולי זה ברקע ושם אבל אני הרבה יותר מזה!!! סך כל הרגשות...להרגיש שבכל רע יש טוב ולהפך...לנסות להנות בחברת אנשים משהו שמזמן לא הרגשתי. ואפילו שקצת הרגשתי דאון כזה בגלל הפיזי, נתתי לעצמי להיות חולה, להרגיש קצת נזקקת והנה, זה ניחם אותי קצת. אהבתי את התשובה שלך..הכיוון חיובי. אולי טוב להרגיש הכל... ובנוסף מתקרבת לאנשים. מנסה חברות...להיות יותר בחברה.

היי מיכלי ממש בשורות טובות כל הכבוד גאה בך נהדרת שאת אני

הי מיכל, מאוד מאוד משמח! אודי

19/01/2020 | 10:13 | מאת: ינשוף

הרבה זמן כבר נעלם תחושת הבטחון בטיפול- אולי מעבר לשנה... חווים המון פחד מול המטפלת... בעבר כאשר היה מצוקה היתה מענה כמעט מיידית. לאחרונה לפעמים לוקח לה שעות לחזור. בעבר כאשר היינו זקוקים לפגישה נוספת כמעט תמיד הסתדר..עכשיו כבר לא. היא לרוב מגיעה בדיוק בשעת הפגישה יחד איתי או לעתים מספר דקות באיחור וזה מערער אותנו מאוד. דברנו על הכל והיא אומרת שאני זאת שצריכה לשנות את המחשבות ואני זאת שצריכה לשכנע את עצמי שהיא בטוחה ושהיא בצד שלנו. אני כל כך מנסה אבל אני לא מצליחה להרגיש בטוחים איתה.....אני מתקשה להסתכל עליה בעיניים ... אולי הכל מתבלבל לי...

20/01/2020 | 07:12 | מאת: מכל

אני זוכרת תקופה כזו אצלי..חוסר ביטחון כזה... אחרי הרבה הרבה נסיונות הביטחון יגיע. היא סומכת עלייך יותר כנראה.

20/01/2020 | 12:43 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה מצטערת שכך מרגיש לך חושבת שאולי תנסי לבדוק אם רק אלה באמת הסיבות שבגללם לא מרגיש לכם בטוח כמו פעם מטפלת היא גם בנדם ובטח גם לה יש סיבות להתנהג כמו שהיא ולא בגללך ככה לפחות מרגיש לי חיבוק אני

20/01/2020 | 15:37 | מאת: ינשוף

מרגישה נתק מהמטפלת מרגיש לי שהיא כל הזמן משתנה.. שהיא לא אותו דבר... היא לא מרגישה כך... אבל אני כן

הי ינשוף, יתכן שזה מייצג דווקא התקדמות מסויימת ומעבר לשלב טיפולי מאתגר מעט יותר, בו את מאפשרת ליותר מהחשש לעלות. אודי

16/01/2020 | 18:37 | מאת: שירה2017

יש לי הרבה מילים וקולות ורעש אבל הכל מבולבל. כל כך הרבה רעש שאני מתקשה מאוד לזכור דברים או להתרכז או אפילו לשמוע מוסיקה. קשה לי לקרוא או להחזיק פיסקה. מוסיקה היתה מפלט גם פעם כשהייתי נערה והגוף שלי היה של מישהו אחר הייתי מנגנת בראש יצירות שלמות, זכרתי את כל התווים וניגנתי בראש ממש חזק עד שיגמר. ככה הפכה המוסיקה לסוג של מנגנון השרדותי ממסך. עכשיו הכל מבולבל וממוסך, מצד אחד חסר רגש ומצד שני מלא בכאב. כל הערוצים ביחד יוצרים רעש גדול ואני לא מצחיחה להפריד. לא יודעת מה אני אומרת... סתם הכל מבולבל.... רק תודה שאתם כאן שירה

הי שירה, לפעמים עוזר להקשיב בשקט ולזהות תמות חוזרות ודפוסים ברעש. מתקבלת צורה ואפשרי גם קצת פשר. אודי

18/01/2020 | 06:10 | מאת: סוריקטה

אודי, נשמע כמו עבודה של אנשי מודיעין, או אנשי היי טק שמנסים לדלות מידע רלוונטי ש'דולף' מתוך ים של 'דיסאינפורמציה', למשל. שירה וכולם - אתם יודעים, פעם, וזה היה לפני כמה עשרות שנים, ניגנתי. המפגש עם האיש שאחר כך ניצל אותי (אהמממ) אינטנסיבית במשך שנים (בעעע) וגם אחיו שניסה לעשות לי דברים בכוח מספר פעמים, התחיל בסיום שיעור נגינה. הגברים הדוחים האלה קשורים למשפחה. הם גם קצת איכשהו 'שלוחות' של אמא. וזה, גם זה, הוביל לויתור. סוריקטה

19/01/2020 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מבינה אותך היטב מרגישה כאלו את מדברת מתוך המחשבות שלי מתוך מה שאני מרגישה וכן זה מאוד קשה ומאוד מבלבל אצלי המוסיקה עד היום חלק בלתי נפרד ממסך שמסתיר ..נחבאת מאחוריו כדי.. אך אינו מצליח להנמיך את הרגשות האמיתיות .. כמו עוד מסכה...מעין..שונה וכן עושה המון רעש כי אי אפשר לסתום הכל !!! רק לסתום את עצמי..בשקט הנבלע ... תודה שהעלת מרגישה עם זה פחות לבד תודה שירה אהובה אני

19/01/2020 | 13:48 | מאת: שירה2017

תודה על השיתוף... כמה עצוב שמקום טהור כמו מוסיקה זוהם על ידי לא בני אדם... אוף. מקווה שבתוכך בפנים בפנים יש מקום שיודע להתרגש ולרעוד מהצלילים. שיהיה לך שבוע טוב וקל יותר. שירה

16/01/2020 | 15:15 | מאת: חטוליתוש

הם מתגרשים !! ולא רק בגלל מה שקורה כעת.. הצטברות של..החיים... למען האמת כבר חכינו לצעד הזה שלו כבר מזמן אין חרטות ואין כאב לב כלתי ההורסת ..לצערי..כן ..תיפרד מהבן שלי וזה כבר חתום וסגור.. ואם ל חשבתן לרגע שכאן מסתיים הענין אז...לאאא ממש לאאא כאן רק מתחיל.. כשיצא מהבית יעבור לגור אצלי וכשנדע אייך תהיה המשמורת על המיוחדת שלי.. אז...או..אז..בימים של הבן שלי תהיה כאן. ועדיין ..רחוק ..הליכי גרושין כיום אינם דבר של מה בכך מה גם כשינם ילדים מעורבים..הסיפור מקבל תפנית חשובה בעלילה ובחיים עדיין לפנינו התקופה שהכל רק מתחיל.. אם אמרתי שהזמנים קשים.. מה אומר כעת על מה שעדיין מחכה לנו.. ימים יגידו חטולית אין לי מילים

הי חטולית, אכן, תקופה לא פשוטה לפניכם... אודי

אודי וכלם, הגב שלי תפוס ממש, על אנטיביוטיקה בגלל השיניים.... אני הולכת עקום, עם חגורה לגב וכדור שאמור לעזור ומחממת את האיזור..ובאסה. הולכת ככה לעבודה כי אין מחליפות, יש אצלנו תמיד בעיה של מחליפות...וגם כי מה אעשה בבית?? ארחם על עצמי? אבל זה מה שקורה לי בזמן האחרון, בא לי לבכות בגלל המצב הרפואי, עברתי בחיים דברים רפואיים(ניתוחים ועוד) והייתי מושכת כאבים כאילו כלום.. ועכשיו לא! עכשיו זה מפריע לי וכואב ואני רוצה חיבוק ותמיכה בגלל הכאבים.. ..איך שהתהפך הכל..האם זה טוב? לא בטוחה אבל כך מרגישה. שלמישהו יהיה אכפת שכואב לי.. וכולם אומרים העיקר הבריאות האמנם? כל השאר זה בונוס.... ומה שעוד מוזר אני ממש רוצה את המטפלת שלי עכשיו :( כאילו שתרפא אותי גם מהפיזי...

מיכלי מאמי כואב לי מאוד לשמוע כמה כאבים איומים את סובלת ממש כך ואני יודעת שאינך הטיפוס שיושבת בבית ומרחמת על עצמך את ממש לא !! שולחת לך חיבוק ענק חיבוק עוטף עולם חם ונעים ונכון שתמיד אומרים שהעיקר הבריאות מה שמוכיח כדבר נכון אם אז זקוקה למטפלת שלך אפילו רק כדי שתהיה שם עבורך ותאמר כמה מילים טובות לנחם אותך.. קדימה..צרי עימה קשר רק יעשה לך טוב ועוד חיבוק לדרך חטולית

מיכל יקרה, נשמע כאילו הרווחה הנפשית פינתה מקום לכאב הפיזי. כשהכאב הנפשי היה נוכח יותר סף הכאב הפיזי היה מאוד גבוה, מניחה שזה חלק ממנגנוני ויסות או הגנה. רק מחשבה.... ובכל מקרה, מגיע לך שיטפלו בך ויעטפו את כולך מבחוץ ומבפנים. מאחלת לך ימים טובים יותר והחלמה מלאה. שלך שירה

16/01/2020 | 19:50 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, ראשית - איחולי החלמה ושיפור. מניחה שאת רוצה גם להיות עצמאית, גם מי שאין לה תחליף (ואין לך, כפי שכל אחד הוא ייחודי), וגם להיות תלויה ולהתמסר. גם חזקה וגם חלשה. ועוד. יודעת מה? קראתי את דברייך וערכתי חיפוש בגוגל - "מה הכי חשוב בחיים". גוגל הזה, לימד אותי אחיין שלי בהיותו בכיתה ג' - תקיש שאלה של ילד ותמצא מענה, אפילו אסוציאטיבית לתוצאות. רשמתי כמה דברים מתוך התוצאות ומחקתי. יאללה, מי שרוצה שיעשה חיפוש וימצא לעצמו. :-) סוריקטה

הי מיכל, בעיני זה טוב. כאב משמעותו חיים, ואת כנראה מחוברת יותר לחיים. וכשכואב באמת עולה הצורך במישהו קרוב, אז גם זה בסדר. אודי

תודה שירה, חטולית וסוריקטה.. חשבתי על כל התשובות שלכן..לוקחת קצת מכל אחת...כנראה זה גם וגם.

15/01/2020 | 08:39 | מאת: ינשוף

איתך בלב שולחת לך כוחות ויד לאחז בו אם זה מתאים. אני בטוחה שנכדה שלך מוצאת בך עוגן .. תשמרי עלייך ינשופים

16/01/2020 | 15:02 | מאת: חטוליתוש

תודה לך מתוקה על הכוח ועל היד לאחוז זקוקה עכשיו יותר מתמיד לכל תמיכה אפשרית זמנים קשים חטולית

היי כולם ואודי, עברתי שבועיים כואבים ביותר. השתלת שיניים...והתחיל לכאוב לי יותר חשבתי שיעבור..בסוף נכנעתי חזרתי לרופא והסתבר שיש לי דלקת, אנטיביוטיקה... בקיצור פעם הייתי מושכת כאב המון זמן עד שהייתי הולכת לרופא..תמיד טפלתי אבל זה לא היה מבחינתי שהכי חשוב זה הבריאות כמו שכלם אומרים... דווקא כשהייתי מרגישה רע נפשית היה לי יותר קשה מפיזי, הרבה יותר!!! וגם שם לקח זמן וטריגר כדי ללכת לטיפול... והנה בשבועיים האלה שכאב לי עבדתי רגיל, התנהגתי כרגיל כמו תמיד אבל השינוי היה שרציתי שירחמו עליי..רציתי לבכות למישהוא, אוטומטית חשבתי על המטפלת שהתחשק לי לבכות לה...להגיד שכואב לי. כמובן שזה היה רק במחשבות ואפילו דמיינתי פגישה כזו שתרגיע. מעניין כי תמיד זה היה בקטע הנפשי שרציתי אותה...וזה התהפך מאז הטיפול כשאני חולה אני רוצה שיעטפו וידאגו לי, משהו שלא רציתי מעולם....בעלי לא אופציה הוא לא יודע מה לעשות כשקשה לי או כשאני חולה.הוא תמיד מוצא פתרונות לעשיה ולא אמפתיה. בכל מקרה ניסיתי קצת וממשיכה לנסות איתו שיהיה טיפה יותר רגיש ולשתף רגשות... אבל הוא גבר טיפוסי ;) עדיין כואב לי...יעבור. סתם רציתי לשתף איך הבריאות פתאום נהייתה לי חשובה ואיך בעצם מתחשק לי לחבק אותי. מוזר.. ..מתחילה לאהוב אותי ולקבל שרע וכואב לי וזה בסדר..מותר להיות חולים....וואו.

13/01/2020 | 19:35 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי את פשוט מהממת זה לא בא משום מקום עבדת על הרגשות שלך גם עם המטפלת וגם בהמשך אחרי שסיימת טיפול אותי לפחות מאוד מרגש לקרא שאת דןאגת לעצמך גם מרגישה שמגיע לך ובהחלט מגיע לך להיות להרגיש כל מה שמרגיש לך חיבוק ענק עד אליך מקסימה שאת 👍👍👍👏👏👏👏👏💗💖💜♥️💞 חטולית

הי מיכל, מותר להיות חולים, ומותר כמובן להצטרך ןלהיעזר. זה אפילו מהנה במידה מסויימת. טוב שאת מאפשרת לך. אודי

12/01/2020 | 21:45 | מאת: שירה2017

מזמן לא היית כאן, רוצה לספר מה שלומך? מה עם הנכדה שלך?

13/01/2020 | 10:00 | מאת: חטוליתוש

הנה מתחתיך הופיעה הכותרת שבה סיפרתי כן לצערי הימים אינם פשוטים לא מצליחה לעכל או להבין מפני שזה רק הולך ומסתבך עוד ועוד.. לא יכולה חהיות רגועה כשכל הזמן הקטנה שלי באה ומספרת עוד דברים מזעזעים... היא אינה ממציאה..מוליכים אותה לשם . כואב ברמות קשות רק מלחשוב כמה אכזריות קיימת באנשים שמסוגלים לשתוף לילדים כך את המוח..ולאיזו מטרה ?? תודה לך אהובה חטולית

12/01/2020 | 14:23 | מאת: חטוליתוש

מאז שסיפרתי על נכדתי המיוחדת אין לנו יום ולא מנוחה.. אז גם ברווחה וגם במקום הזה שבו היא מטופלת ישנם ספקות רבים בקשר למה שהקטנה סיפרה... והאמת ששם לא נגמר הענין..כעת הוסיפה עוד פרטים..שדי מזעזעים..שגם קשרו אותה ... השבוע בפגישה המורחבת שהיתה עם הרווחה ואנשי המקצוע ניסו לבדוק עד כמה הדברים שאמרת באמת באים גם לידי הבנה מצד הקטנה שלי .. היא פרצה בבכי וכעסה ואמרה עד מתי אני עוד צריכה להגיד את הדברים האלה ...נמאס לי ודי...!! בכוונה לא חוזרת על הדברים שאמרה כי הם טריגר מאוד קשה ולא רק לה..אלה ..שאם הייתי מעלה אותם כאן ..גם אני לא הייתי מפסיקה לבכות..ולכן היה מעלה רגשות מאוד קשים... כמו כל נפגעת מינית..דברים כואבים ומטלטלים שלקחו גם אותי למחוזות הילדות שלי..לפגיעה הראשונה שלי בגיל 5..והיא בת 6 פלוס.. פשוט קורע לי את הנשמה לפיסות קטנטנות עד פרורים..רק מהמחשבה...כן אצבעות...ולא אוסיף עוד.. כשנתבקשה לתאר במילים שלה ותראה היכן נגעו...לא הבינה מה עליה לעשות..היכן לגעת...וזו לא הפעם הראשונה ..ולא בנוכחות ההורים אלה רק בעלי המקצוע .. הסתגרה בתוך עצמה ולא שיתפה פעולה רק חיפשה את אמא שלה... אתמול בערב נפגשנו הלכנו לחגיגת ימי הולדת של 2 מהנכדים שלי..לא התראנו מאז חנוכה ..היא רצה אלי וחיבקה אותי ..סבתא נכון שאת לא תשאלי אותי גם... רק חיבקתי אותה ואמרתי לה ..אחד מיוחדת ויחידה שלי מה לא אשאל אותך ?? הרי אני לא נמצאת שם בשיחות..ואמרה..על השאלות האלה שכבר נמאס לי כל הזמן להגיד כמו תוכי .!! היא היתה כל כך עצובה שדמעות ירדו לי מהעינים ..אמרתי לה ..חכמה שלי ברור שלא אשאל אותך כלום..אך אם תרצי לספר לי מעצמך ..אשמח להקשיב לך לכל מה שתרצי לספר..... כאלו שירדה לה מסכה מהפנים העצובות ..התחילה לחייך ולבכות בעת ובעונה אחת ...סבתא את מהממת למה אני לא רואה אותך יותר..חיבוקי....פינוקי..פרסה את זרועותיה הקטנות התגעגעתי אליך נורא ואמא לא לוקחת אותי אליך..אני עצובנ כי לא ראיתי אותך מלא זמן... חושבים שהחזקתי מעמעד ??? לא..ממש לא..בכינו ביחד וחיבקתי המון..נישקתי אותה המון..עד שהגענו ליום ההולדת .. עכשיו אמרתי לה ..מי זו האחת והיחידה המיוחדת של סבתא ..צעקה לי בשמחה אני..כעת בואי ננגב את הדמעות כי יש 2 ימי הולדת ואני רוצה לראות כמה את שמחה להיות עם כולם..בכי וצחוק התערבבו ביחד וכל עלינו.. הבן שלי נלקח באותה שיחה לשיחה נפרדת ..ונאמר לו שם ..שכמעט בוודאות מוחלטת ...מישהו מכניס לקטנה מילים לפה ממש מלמד אותה כמו..תוכי .לומר את הדברים כמו מנטרה שעליה היא חוזרת שוב ושוב בלי לטעות ובלי להחסיר ולו מילה אחת !!! באותה צורה כמו שלמדה ממני לומר ..שהיא אחת יחידה ומיוחדת של סבתא !! יש להם חשדות כמעט ברורים שממלאים לה את הראש ...!! עדיין לא הסתיים... נושא רגיש ביותר עד כדי שלא ממהרים להדביק שם..של..מי שעומדת מאחורי כל...אבל כבר הבינו שהאמא אובססבית לגבי הקטנה ומפעילה עליה מניפולציות רגשיות להשיג מטרות אני כותבת ובוכה על הכאב שעוברת המיוחדת שלי....למה מגיע לה לעבור כזה גהינום?? אין הצדקה מממש לאאא !!! מצטערת אם עוררתי רגשות קשים גם אצלכן כאן.. חטולית מרוסקת מכאב

13/01/2020 | 13:00 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, ראי אלו מילים יפות רשמת לי. ניסוח מדויק כל כך. התוכלי להתאימן גם עבורך? את סבתא נהדרת, ותקוותי שאנשי המקצוע ידעו לטפל בתבונה בתמונה המורכבת. שמרי על עצמך, סוריקטה

רק לומר לך שאת פועלת בדרך הנכונה. ומקווה שהילדה תרגיש טוב ושמחה עם עצמה. ושהסביבה לא תעשה נזק...ואת שמרי על עצמך.

הי חטולית, זה כאב בל יתואר. אתך, במעט שאפשר כאן. אודי

16/01/2020 | 15:04 | מאת: חטוליתוש

יפתי המצב הוא כזה שאין לי ממש אפשרות ל..שמור על עצמי.. אני מעורבת ריגשית מעל לכוחות שלי על מנת להיות שם עבור הקטנה שלי תודה לך מתוקה חטולית

16/01/2020 | 15:07 | מאת: חטוליתוש

כן שמרי על עצמך.. נכון אתן צודקות מאוד עושה מה שיכולה... והלב שלי שם..איתה.. בכל נפשי ומאודי. ובשיחות שלי עימה.. המון תודה .. חטולית

19/01/2020 | 11:50 | מאת: חטוליתוש

אייך באמת אשמור על עצמי כשכל שאני רוצה רק להגן על המיוחדת שלי איני יכולה שלא להיות ..היא זקוקה לי גם אם להיות ברקע עבורה רק כשמתמודדים מבינים לא פשוט כלל וכלל זה כמו לבעוט אותה החוצה מחיי.. עצוב לי נורא וכואב פי כמה אני

12/01/2020 | 05:12 | מאת: סוריקטה

הי לכולם, עבר עליי שבוע לא קל ובסופ"ש הרגשתי ממש ממש רע. מאחר שזה די חוזר על עצמו אכנה את הקריסות בסופ"שים וויקנד סינדרום. מניחה שלא היה זה כל כך קיצוני אילו הייתי פחות מקריבה למען הסביבה. אבל אני כן פחות מבעבר. וכן מוותרת חלקית, במובן של לקיחת אחריות מופרזת. ומרשה לעצמי לפעמים (ובסוד) לנוח. הנה קמתי ועוד מעט אצא לדרך. שיהיה שבוע קל יותר לנו. סוריקטה

12/01/2020 | 16:10 | מאת: חטוליתוש

בוקר/צהרים טובים סוריקטה יפתי שמחה שאת מאפשרת לעצמך פחות מטלות למען מנוחתך חשוב מאוד !! חטולית

12/01/2020 | 16:44 | מאת: שירה2017

הי סוריקטה, מצטערת לשמוע על הקושי בשבוע שחלף והמשיך לסוף השבוע. מוכר לי מאוד סינדרום הסופ"ש.. איכשהו האחיזה בשיגרה שומרת ואז מגיעה הקריסה בסופ"ש. היו פעמים שהעדפתי בימי שישי ללכת לעבודה כדי להקל מעט על סוף השבוע. מקווה שתאפשרי לעצמך יותר מנוחה, ואם את מוותרת חלקית (ומודה) אולי את בדרך... שיהיה שבוע קל יותר. איתך שירה

הי סוריקטה, תשאירי גם לעצמך, כמובן. שיהיה שבוע טוב. אודי

09/01/2020 | 21:22 | מאת: בריה

אני בחיים לא אסמוך על המטפל שלי אני בחיים לא אסמוך על זה שיהיו לו כוחות עבורי ואני תמיד אדאג לו, אדאג שלא ישבר, שלא יהיה לו קשה מדי, שאני לא אגזים אני בחיים לא אצליח באמת להתפרק בטיפול בעיקר כי אני תמיד אחשוב עליו וארגיש שאני יכולה להתמודד עם הכל בעצמי אז מה הטעם

הי בריה, לא תמיד מצליחים לסמוך על מישהו אחר. כשמגיע מי שראוי לזה - זו הרגשה מיוחדת מאוד, אבל לוקח זמן רב לחלקנו להאמין שיש מישהו ראוי. ועד שזה יגיע - זה בסדר גם לסמוך חלקית. אודי

10/01/2020 | 10:29 | מאת: בריה

אני כל הזמן שוכחת להגיד לך תודה כשאתה עונה לי אז באמת תודה, מאוד מעריכה את זה....

12/01/2020 | 05:36 | מאת: סוריקטה

הי בריה, אאל"ט, נדמה לי שסיפרת פעם שאת מגיעה מתחום הטיפול (?) מציעה לך ולכולנו תרגיל - לו היה/היתה בא/ה אליך מטופל/ת ומפנה אליך את מה שרשמת כאן באותה לשון - איך היית מרגישה? מה הייתי עונה לו/לה? (ואני מכירה את הגשר הפנימי שקשה לאתר). סוריקטה

12/01/2020 | 12:48 | מאת: בריה

מציעה לה לא לחשוש אבל הקטע שברור לי שהוא יחזיק אותי כי זה התפקיד שלהם, להראות לנו שאפשר אחרת ושהם באמת יכולים אך האם הם באמת רוצים את זה? יעשו את זה באהבה ואמת.. זאת שאלה אחרת בגלל זה אני כל כך חשדנית אולי אחרי כל כך הרבה מטופלים גם להם אין רצון כנה ואמיתי לכך

13/01/2020 | 13:06 | מאת: סוריקטה

הי בריה, אחת הסיבות בעטיין מטפלים לוקחים חופשות, למשל, היא גם כדי לשמור על כוחותיהם ולמלא מצברים. ומטופלים גם מגיבים לחופשות... סביר שכן אכפת, אך, עדיין לא התמזגותית. תוכלי לספר את מה שרשמת כאן בטיפול שלך? סוריקטה

09/01/2020 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי, פתאום חשבתי להזכיר לעצמי שהי, גם המטפלים הם בני אדם. גם להם מותר להרגיש מותקפים ואפילו להראות את זה לפעמים. ואז פתאום נזכרתי ש הי, גם אני בנאדם שלא חייב לספוג הכל. ואז, אז חשבתי לי מה הי עושה מטפל אילו מטופל קבוע שלו היה מגיע לפגישה מלוכלך, מצחין (סליחה) מזיעה, שתן, סיגריות ואלכוהול ובנוסף גם נמרח על הרצפה, וממש כמעט בלתי נסבל להיות איתו בחדר. התשובה שנתתי לעצמי - המטפל היה שולח את המטופל לנצל את השעה הזאת כדי להתרחץ ולטפח את עצמו במקום שיחה טיפולית. או מציע חלופה טיפולית. המטופל אולי היה כועס שלא מקבלים אותו כמו שהוא. ואז חשבתי לי שטיפלתי בזקן ההוא שככה הוא היה. וכולם ברחו ממנו. עובדי רווחה, עובדי ביטוח לאומי, מטפלים סיעודיים, ואני כן נכנסתי ועזרתי לו. עד שאפילו אני אמרתי מידי. מחכה לסופ"ש מנוחה. סוריקטה

09/01/2020 | 13:36 | מאת: אביב 22

עשית מעל ומעבר וכן זה בסדר לעיתים להודות שזה היכולת ומכאן ואלהה לא .. וגם מטפלים לכל אחד המקום שהמיכל שלו נגמר .... אביב

09/01/2020 | 16:15 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, את לא חייבת לספוג הכל והנה נראה שגם את יודעת לשים גבול כשצריך. הלב הענק ויכולת החמלה שלך ראויים להערצה, מקווה שמשהו מהם מופנה גם כלפי עצמך. מקווה שאת מרגישה טוב יותר ומאחלת לך סופ"ש נעים ורגוע. שלך שירה

09/01/2020 | 16:51 | מאת: סוריקטה

בתקווה להתפקסות. סליחה מכולם. אגב מזג אוויר - אצלנו בסביבה היו אסונות כבדים :-( סוריקטה

הי סוריקטה, יש אכן את גבולות המיכל, שכדאי וראוי להכירם, אך יש גם את נקודת המבט שאומרת שגבולות בכלל, הם מגדירים, מגנים, מאפשרים... אודי

11/01/2020 | 17:07 | מאת: סוריקטה

... ייתכן שעדיין ולפעמים לא מספיק מוגדרת. והשיקום - בהקבלה למזג האוויר - חלקי וישנם דברים בלתי הפיכים. הרגשתי ממש רע בסופ"ש. ניסיתי לנוח. פתאום אני קולטת שבעצם כל הסופשבוע כמעט לא הוצאתי הגה מפי. ומה שאני שומעת זה הצפצוף התמידי באזניים. הביטוי הזה 'מאפשר' תמיד נשמע לי חסר. מאפשר מה? או מגן מפני מה? שיט (סליחה) מחר צריך לחזור לעולם - אבל הי, יש בכך גם צד חיובי. סוריקטה

08/01/2020 | 20:29 | מאת: אביב 22

מקווה שאתה בסדר בגשמים האלה ובהצפות בצפון ....

הי אביב, אני בסדר גמור. פרט להצפות, לאסונות, לנזקים המעציבים - הכנרת מתמלאת והמאגרים משתקמים וזה משובב נפש. אודי

08/01/2020 | 17:46 | מאת: שירה2017

מקווה שאת מחלימה ומרגישה טוב. עדכני כשמתאים לך. איתך שירה

09/01/2020 | 08:56 | מאת: סוריקטה

הי שירה, קצת מתפדחת - אבל 'סתם' עייפות וחולשה של אנשים קשיי יום. חורף והתחלת יום מוקדמת כל כך לפעמים מתיש. והדיכאון הרגיל, ככולנו - מנסים לטפל. תודה ושתהיה מנוחה, סוריקטה

09/01/2020 | 13:20 | מאת: אביב 22

מצטרפת לשירה איך את מרגישה ??

12/01/2020 | 05:38 | מאת: סוריקטה

הי שירה והי אביב, הרגשתי מאד רע בשבוע שעבר ובמיוחד בסופ"ש ומקווה שמשתפר. תודה, שיתחיל השבוע בטוב יותר ויחזיק מעמד סוריקטה

08/01/2020 | 12:01 | מאת: ינשוף

הרצון לוותר היאווש הפחד במרכז הפחד לדעת . לעכל. להפנים. יחד עם זה בא הצורך להלחם, לא לקבל אני לא מחוברת לחלקים שבתוכי . למרות שאני אומרת שאני רוצה להכיר בהם באמת באמת אני לא.... הפחד משתק אותי... מטפלת אומרת שאני עושה בקצב שמתאים לי ..היא אומרת שיש לי כוחות.. זה לא עוזר לי שאומריםלי שאני כבר אחרי הכל...זה ממש לא עוזר.. ... כי אז לא הייתי שם ... כרגע אני עומדת במקום .. לא מצליחה להתקדם הלאה... והכאב והיאווש גדולים עלי..

09/01/2020 | 13:21 | מאת: אביב 22

זה כל כך ברור ..... לאט בקצב שלך זה לא פשוט להסכים להכיר בהם זה לא פשוט לא לך לא להם לאט לאט... אוהבת שולחת חיבוק וכוחות

09/01/2020 | 16:20 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, מבינה אותך כל כך, קשה מאוד להרגיש שדורכים במקום. איתך שירה

09/01/2020 | 17:56 | מאת: ינשוף

אני כבר לא מאמינה שהחלקים קיימים..

הי ינשוף, זה ממש מפחיד. אני מאמין לך. אבל אני חושב כמו המטפלת - שאת עושה בקצב המתאים לך. אודי

08/01/2020 | 05:37 | מאת: אביב 22

אודי וכולם זה נכון שיש לי כוחות אבל בכולכם יש כוחות כל מישעבר פגיעה כזו ושרד יש בו כוחות רק צריך להקשיב להם להאמין בהם כוחות לשרוד לעבור את היום לתפקד בעבודה לקום מהמיטה בבוקר ללכת לישון בלילה בידיעה שהשדים יצאו המון המון כוחות שנים ביזבזתי את מירב האנרגיה שלי בלהלחם בחלקים שבי בקולות שחשבתי שנגדי אם יש משהו שהמטפל הנוכחית לימדה אאותי זה לא לפחד מהם לא לפחד מהדיסוציאציה להקשיב להם לדבר איתם להבין ...על מה יושב הפחד הכעס הכאב ולתעל את זה נכון לא לבטל אני כמו שאמרתי המון פעמים משתמשת בקול ההגיון וכשלא יכולה למצוא אותו נעזרת כמו כאן שאודי הזכיר לי שיש לי על מי לסמוך ובסהכ היא רוצה את טובתיינו מכאן זה המון שיחות עם כולם וכאן הגדולה שלה עצם זה שהיא מאפשרת לכל הקולות להשמע להיות. וגם להודות בטעות של עצמה וכן בעיני היא באמת אלופה כי מטפל שאומר כן נפלתי למקום קרבני כל משפט שאמרתי פגגע טעיתי ... מאפשר שיח כנה כזה שאפשר לראות את כל התמונה כולה ולהמשיך בהחלט יש לי על מי לסמוך עלי ועלייה....וזה אפשרי כשמאפשרים שיח פנימי וכמאפשרים שיח חיצוני.... תודה לכולכם...ושירה וינדוף בבקשה אל תישברו אתן חזקות יותר מימה שאתן מבינות ....חיבוק ענק

08/01/2020 | 12:07 | מאת: סוריקטה

הי אביב, אני חושבת שלא בהכרח יש סתירה. כלומר, אפשר ליפול למקום קורבני גם אם (לצורך העניין) מטפל מודה בטעות ומבקש סליחה. ויש מידתיות גם לטעות. דוגמא - כאשר אנחנו ממאנים לסלוח ובמקביל דורשים פיצוי אין קץ. אם סלחת - הכוח בך. סוריקטה

08/01/2020 | 17:54 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, הדברים שאת כותבת נאמרים לי כל הזמן על ידי המטפל. לא לפחד מהחלקים (האמת אני לא פוחדת) לדבר איתם. אבל אני לא יודעת איך.ערוץ התקשורת חד כיווני מהפנים לחוץ. לדבר אליהם מרגיש לי מלאכותי. אני מבינה את התפקיד שלהם ולמה נוצרו אבל הייתי רוצה שיעלמו, אין להם תפקיד היום. אני מאוד עצובה שאיני יכולה לחיות חיים מלאים באמת, ולא כפי שנדמה מבחוץ, אלא באמת, להרגיש שלמה. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי חזקה, אם הייתי מרפה, הייתי יכולה לנוח. כשכל האנרגיות מופנות לקיום שיגרה, להשרדות והסתרה יש כמיהה לשחרר. תודה שאת משתפת. שלך שירה

09/01/2020 | 04:35 | מאת: סוריקטה

כי באמת אין לי מושג מה היה שם. או מי הרגיש מותקף ואיך הגיב, למשל. מצטערת אם התבלבלתי. אני גם קצת חולה השבוע, תסלחו? בכל אופן אפשר לצרף את דבריי, גם אם בהבנה השגויה. סוריקטה

09/01/2020 | 13:19 | מאת: אביב 22

קודם כל בריאות ועוד בריאות וזה לא ממש משנה התבתי את זה האמת בעיקר לשירה וינשוף כדי לנסות לעודד אותן להתחבר לעצמן (לחלקים שהם הן ) ובקשר למטפלת הסברתי לך למה אני מרגישה שהיא אדירה .... וברור שסלחתי ....למה שלא אסלח היא אדם היא טעתה היא הבינה את טעותה ... בתקווה לבריאות וימים חמימים אביב

09/01/2020 | 13:33 | מאת: אביב 22

זהו יקרה שיש להם תפקיד גם היום הם חלק ממי שאת האם מישהו יכול לחיות בלי החלק הילדי שבו ...מעבר לפחד הוא מחזיק גם ביצירתיות והחלקים שמחזיקים באומץ בכעס בכאב איך אין להם מקום עכשיו לא רק את פוחדת גם הם פוחדים כל חלק שיוצא גורם לכאוס מטורף אצל כולם לאט לאט ....כשבאמת תסכימי תקשיבי איך המטפל מדבר איתם ..באיזה רוך וקבלה ככה תלמדי גם את איך לדבר איתם זה כמו שתגידי אני מקבלת שיש לי יד ימין אבל אין לי שימוש בה ותיתעלמי ממנה או תירצי שהיא תעלם . זה לא יקרה אצלי לפחות זה היה ככה הכלל הראשון להפסיק לדבר עליהם לא מכבד לדבר עליהם יפה ובכבוד הכלל השני להסכים שיבואו אחר כך חהקשיב להם כשהם מדברים עם המטפל בשלב אחרי הבנתי שאני מתקשרת איתם רק דרך אדם שלישי קרי כאן בכתיבה או מי שהם דיברו איתו ואני הקשבתי אז התחלתי להבין על מה הבכיות על מה הכעס על מה המהומה רק בשלב יותר מאוחר הצלחתי לגבר ישירות בהתחלה עם הקטנים והיום גם עם הנערות ...בדרך כלל זה נעשה כמו בילדות שלי מול מראה ....זה מוזר מעניין אבל קורה ....שיח פנימי וחיצוני כמובן כשאני לבד למשל באוטו.... אפשר גם בכתיבה ....הכי חשוב להפסיק להלחם בהם כי את נלחמת בעצמך ותזכרי גם היום הם לא באים להזיק לך הם רוצים כי זה תפקידם לעזור לך לפעמים כמו פגיעה עצמית הדרך לא נכונה ולא מתאימה להיום ...אבל רק בשיחה רק שתביני שהם מרגישים באמת מאויימים מפוחדים משם בזמן הטראומה ...רק אז תוכלו להגיע לדרך פעולה שתהייה נכונה לכולם . אני למשל די במקום שרוצה לעשות שינוי שדורש חשיפות אותם זה מפחיד הבנתי שכרגע זה לא נכון ובעצם לא כזה חשוב לי בעיקר מול המחיר שאני משלמת של סבל (שלהם)שהוא סבל שלי . אוהבת מקווה שלא בילבלתי ....ותזכרי זה הנסיון שלי לא חייב להיות נכון לך ...וכל שלב כזה הוא קשה כואב חותך בבשר החי וממש אבל ממש לא פשוט.

הי אביב, נתת כמה דוגמאות ליתרון שבראיה מלאה וכוללת: של המטפל את עצמו ואת שגיאותיו, של המטופל את חלקיו הטובים והשומרים וגם הפוגעים והמכאיבים. זה לא קל ולא תמיד זמין ולעתים קרובות דורש תזכורת... אודי

11/01/2020 | 07:29 | מאת: אביב 22

אודי בכולנו כבני אדם יש את החלקים הפוגעים והמכאיבים . גם המטפלת כשהיא טעתה היא פגעה והכאיבה וגם היא לא עשתה זאת בכוונה תחילה כדי לפגוע . נכון שהחלקים הפגועים הכואבים אלו שחבטו בהם כל חייהם הם כמו חיה פצועה ומוכה . הם פגועים פגועים מאוד כמו בעל חי כש הוא פגוע השמירה שלו באה בתקיפה בנהימה ....כשנטפל בפגוע נעטוף אותו באהבה וברוך הוא כבר לא יהיה פוגע הוא יהפוך לחלק מטיב ומגן כמו כל האחרים . גם לכעס כמו שאתה עצמך לימדת אותי יש מקום תלוי איך הוא מגיע ואיך מווסתים אותו זאת עבודה אבל לפני זה צריך לקבל אותו ולטפל בו . אני רואה על עצמי כמה רוך נכנס באותה נערה צינית כועסת תוקפנית שהייתי מאז שהמטפלת הנוכחית פשוט מזמינה אותה לבוא ומבינה את המקום הפגוע שלה. אבל אין ספק יש ייתרון לראייה כוללת זה לא פשוט זה לא קל אבל זה הרבה יותר מועיל . תודה לך שאתה כאן

06/01/2020 | 21:44 | מאת: ינשוף

לא רוצה לאבק ולהלחם לא רוצה לקוות או לצפות לא רוצה התעייפתי ממש מהכל התעייפתי להתאמץ דיי כבר אני רוצה לוותר לא רוצה

06/01/2020 | 23:40 | מאת: מכל

עצוב..אולי בינתיים תשאירי פה לנו לאחוז בתקווה בשבילך? לוותר תמיד אפשר..הייתי אומרת שתנוחי, תרפי מעצמך...ומחר יום חדש...בינתיים אנחנו פה מחזיקים בשבילך את התקווה. ואני מקווה שהודעה זו תקלט למרות שאודי בטח כבר לקראת סגירה.

הי ינשוף, גם את זה, לא רק את זה. יש צד שמתעייף ורוצה לוותר וצד שנאבק וממשיך. אודי

08/01/2020 | 08:09 | מאת: ינשוף

מיכלי תודה

06/01/2020 | 20:22 | מאת: שירה2017

הי אודי, אני כל הזמן באי שקט ולמרות שאני יודעת להגיד מה הבעיה/אבחנה שלי אני לא מצליחה להבין או להתחבר לכל זה. יש את אי השקט בפנים ויש את זה שבחוץ, באמצע יש שקט אדיש כזה וסוג של טמטמת שלא מבינה כלום. אני מרגישה כל כך מפוצלת, בין מי שהולכת לעבודה, מתפקדת לא רע ואף זוכה להערכה, לבין העולם הפנימי שלא מפסיק לצעוק את הצעקות שלו ולבכות את הבכיות שלו ולהגיד לי את כל הדברים הרעים והנוראים. את כל זה אני מסתירה ומעטים יודעים, ודאי לא במקום העבודה שבו אני נמצאת חלק גדול מהיום. אני מסתירה מה שקורה לי בפנים, מתכסה בבגדים שמסתירים את הגוף ומרגישה דרוכה כל הזמן. העולם נראה לי מוזר ורע, האנשים ברובם גם, מפחידים אותי, תחושה כאילו הכל רוחש רוע, אנשים עושים דברים רעים ומגעילים. בבית אני עסוקה בילדים ועבודות בית, מנותקת לחלוטין, רובוטית וקהה. קשה לי להתרכז בקריאה או נגינה למשל ובמקום, כשיש לי פנאי אני יושבת עם הטלפון מציצה פה ושם ומחכה כנראה לאיזו תגלית מרעישה או אולי שמישהו מבעד למסך יראה אותי. לפעמים אני רוצה לבקש ממך מילים רכות וטובות, כאלה שיגרמו לי להרגיש ראויה בעיניך, אבל אני מתביישת. אבל הנה אמרתי את זה. תודה שירה

הי שירה, אמרת את זה, וזה חשוב. הייתי רוצה ללכת צעד אחד קטן ולשתף אותך שלעתים הייתי רוצה לשמוע ממך מעט רכות לגבי עצמך. זה יוכל אולי להיות מצע מתאים, אחרת - אני חושש שהכל יהדף. אודי

08/01/2020 | 11:58 | מאת: סוריקטה

הי שירה, רק עכשיו הגעתי לכתוב. יפה שלי - רציתי לומר - בואי, בואי ננגן בארבע ידיים. או בדואו כלשהו. האבחנה - אם הבנתי נכון - לא חייבים לדבר ברבים וגם לא לקרוא לחלקים בשמות. די בכך שיש שניים עיקריים שמקיימים בינהם יחסי סאדו- מאזו, למשל. וכפי שאביב גם אמרה פעם - כולנו מורכבים מחלקים, שכל אחד מהם בא לידי ביטוי במצבים שונים. הטמטמת כחומה שחוסמת כניסת טוב. חייב להיות שם חרך, קטנצ'יק שתיפול לתוכו אנרגיה טובה. פעם דימיתי זאת לרצפטור בתא חי. או הפריית ביצית. תחושת ההסתברות הנמוכה להתאמה ולהצלחה מאכזב כל כך. ואכזבה היא מילה קלה בכדי לתאר. תהיי, טוב? סוריקטה

09/01/2020 | 16:12 | מאת: שירה2017

ההזמנה שלך נוגעת ללבי.... המילים המסבירות שלך עושות קצת סדר. תודה על כל זה ועל שאת, את! שלך שירה

06/01/2020 | 10:14 | מאת: סוריקטה

אודי, הייתי רוצה לומר, שאני חברה וידידה גם בדרכי השקטה. מקווה שאתה יודע את זה. שלך, סוריקטה

הי סוריקטה, אמרת (ואפילו יותר מפעם אחת...), וזה משמעותי מאוד בעייני. אודי

צעד חדש...בלעדיה, בלי לשתף אותה באומץ...אני מעזה יותר, לענות על צרכיי, לענות לאנשים. וזה נותן ביטחון. מנסה משהו שפחדתי להתעמת מולו.... נראה איך יהיה בצעדים קטנים ואמיצים...פעם אמרתי לה " אומץ או טפשות?? " לא יודעת....הפעם חושבת שיותר אומץ. כרגע מתקשה לשתף אתכם ממש...אבל זהו צעד שהחלטתי ללכת עליו. נראה אולי אשתף בהמשך....לבד אבל יותר בטוח.

06/01/2020 | 08:36 | מאת: אביב 22

היא לא שותפה אבל היא אתך וגם אנחנו את לא לבד וברור שאומץ ....בהצלחה אביב

06/01/2020 | 16:30 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אני חושבת שקורה לא מעט שאנחנו יוצרים לעצמנו הפתעות טובות בזמן פרידות מקשר טוב. דווקא בזמן הפרידה (או חופש). כביכול אחר כך נוכל 'לרוץ לספר' על ההישג וכוחותינו אנו. בהצלחה, סוריקטה

07/01/2020 | 06:21 | מאת: סוריקטה

בהמשך למה שרשמתי קודם - לפעמים גם תיתכן חסימה בקשר, והשחרור ממנו פותח כיוונים. סוריקטה

הי מיכל, אני משער שהסייפא היתה: לבד, אבל יותר בטוח? מוזמנת לשתף במה שיכולה, ובכל מקרה - כל הכבוד. אודי

05/01/2020 | 06:18 | מאת: אביב 22

זה לא עובד לי לא מצליחה לחלחל. כלום טוב עלייה אף אחד לא רוצה ללכת הקליניקה שלה הפכה ברגע למקום מפחיד ומאיים למקום פוגעני ואני אני מתחרפנת בלי יום ובלי לילה כל כך הרבה מחשבות ובכיות פנימיות וקולות נגד ובבקשה כל כך גדולה שנכתוב לה שלא באים יותר מנסה לחשוב איך הייתן מגיבות למה שקרה ....ויודעת שחלכן הגדול היה מגיב כמנוי ....ואני כנראה ההייתי אומרת לכן להלחם על המקום שלכן אצלה לא לוותר ....ואני מנסה להלחם בשדים ובכאב וככל שעובר הזמן הכוחות שלי מול ההתנגדות הנחרצת והדי צודקת אובדים לי .. ואני כותבת ואולי עבורי כדי שלא אוותר ואלחם כי יש על מה .....ודברים קורים ולא צריך להבהל ....ויש מקום לכולם בדיוק כמו כאן . שיהיה לי כוח לא לוותר סוריקטה אהובה שיהיה בהצלחה עם זה היום או מחר ..אתך בלב

05/01/2020 | 09:45 | מאת: אביב 22

בזכות הכתיבה כאן בזכות זה שנתתי לקושי מקום וצבע היקום שלח לי את השיר הבא ... https://youtu.be/ix_llr8_018 תזכורת כל כך חשובה למה כדאי להאבק ולהלחם על קשר אז לכל מי ששאל אותי איך אני משתמשת בכתיבה כאן זאת הדרך....חלק ממנה ⁦(*_*)⁩

05/01/2020 | 11:00 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כמה קשה, כל כך מבינה... התחושה של לברוח וכל מה שהיא מעוררת בפנים, הקולות, הצעקות ואין שקט. אומר לך, בדיוק כפי שהיית אומרת לי, להלחם ולא לוותר. מכירה את הדינמיקה הזו של ההחלטה לא ללכת יותר, מה שהיא מעוררת, את החזרה בידיעה שזה הדבר הנכון ואת ההקלה שבהכרעה, ואחריה שיקום הבטחון. איתך שירה

05/01/2020 | 13:08 | מאת: אביב 22

זה שאני ילך זה בטוח זה שעבדתי קשה שגם האחרים יסכימו להקשיב זה המאבק ... רק שהפעם השיקום יקח זמן היא מאוד משתדלת ....אז אני מאפשרת והכי חשוב שיש בניינו שיח פתוח נקי מעכבות באמת שיח אמיתי כולל מה שכולנו כולל אותה מרגישים . תודהשירה ומה אתך יקרה מה שלומך את אביב

נשמע שאת יודעת מה הכי טוב לעשות..למרות הקושי. ונשמע שהיא גם יודעת ומבינה כשהיא טועה....זאת גם גדולתה. סמכי עליה ועלייך. אני סומכת.

06/01/2020 | 13:42 | מאת: אביב 22

תודה על המקום הזה שעוזר להתרומם כל פעם מחדש אודי ....גם היא כנראה קצת חייבת לך סיפרתי לה על מה שכתבתי כאן ועל התשובה החכמה שלך ... נראה לי שרק צמחנו מהמקום הזה ....צמיחה טובה ובריאה אז תודה לכם

הי אביב, טוב שיש לך את הכוח לא לוותר ולתת את הבאלאנס הנדרש. אודי

05/01/2020 | 05:43 | מאת: סוריקטה

שבוע טוב לכולם, איחולי אוויר מלוא הריאות ועיניים פקוחות לקראת השבוע. היכון, הכן, צא! סוריקטה

05/01/2020 | 10:53 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, כמה טוב שאת פותחת כך את השבוע. מה שלומך? איך את לקראת ההליך הרפואי? תגידי לנו מתי שנוכל לדאוג מרחוק? שלך שירה

05/01/2020 | 13:05 | מאת: אביב 22

והלוואי ובאמת יהיה לך שבוע נפלא וקסום וטוב

05/01/2020 | 15:20 | מאת: סוריקטה

הי שירה, תודה. אני לבד באשפוזון הזה, אבל פירסמתי בין אנשים שאני מכירה באמת. אם כי, בשלב זה רק בהתכתבויות, כי בעייתי לי לדבר. "ועם הזמן הכל עובר", X

05/01/2020 | 19:51 | מאת: מכל

סוריקטה יקרה. טוב שניסית לשתף ומקווה שיבינו וילוו אותך. בהצלחה😍🤗 איתך גם אם מרחוק.

06/01/2020 | 04:49 | מאת: סוריקטה

הי כולם, מבחינה גופנית די בסדר, לפחות כל עוד לא ידוע מה קורה. כאבי ראש ולא הצלחתי ממש לאכול. אך היום יאיר. קצת רוצה גם שיעזבו אותי בשקט. להתראות, סוריקטה

06/01/2020 | 08:27 | מאת: אביב 22

כאן בשקט שולחת כוחות ורוחות טובות חיבוק אם נכון לך אביב

בוקר טוב סוריקטה, מקווה שיעבור טוב, ובזמן המתאים ושאת מרגישה שדואגים לך. אודי

02/01/2020 | 19:29 | מאת: אביב 22

זה כל כך קשה לי , דווקא כאן השבוע עברתי חוויה לא פשוטה משבר אמון רציני בטיפול הפעם לא ממקום של העבר דווקא מכאן ועכשיו לא יכולה לכתוב את הדברים כי אני עלולה לחשוף את המטפלת (זה קשור לתיאור הקליניקה שלה ) אולי אפילו מטופלים אחרים שלה ...אז באסה לי ולא יכולה ממש לפרוק את הכאוס שיש לי בראש ובלב הכל דובר או ניסה להיות מדובר ....הסוף היה שהבטחתי לנסות כן להגיע לפגישה הבאה אבל האמת שזה נאמר עבורי ועבורה כדי להרוויח קצת שקט ...להצליח לדחוק את זה פנימה כדי לתפקד אני לא באמת רוצה ללכת כמו כאן גם אצלה משהו אבד לי כאן בגלל דומיננטיות שלי ואצלה בגלל דומיננטיות של מישהו אחר בשנהם יש אלמנטים אולי דומים ...בכל מקרה אני חושבת סוריקטה שהבנתי את הרגשת המחנק מול העומס שהבאתי לכאן .. אז עכשיו יש בי בלב מחנק כזה מול המקום שהיה אמור להיות כל כך בטוח כל כך שלי לפחות בשעה הטיפולית שלי ....מישהו אחר צבע את הקירות שם בכאב שלו , כאב שחנק את הכאב שלי ....ובתקווה שלא השאירה טיפת מקום לתקווה עבורי ..להפך נאמרו שם מילים (המטפלת בשיח מולי ) שגם אם אני מבינה שנאמרו מתוך חוסר אונים וחוסר מחשבה ואפילו נלקחה עליהם אחריות וסליחה הם כמו חקוקים כמו נחרטו עם סכין בלב .. עצוב עד כמה אני וכל חלקיי מושפעים מכל מילה שהמטפלת אומרת בערך כמו (וכאן אני מתחברת אלייך סוריקטה מלמטה ) המילים של אבא שמחקו כל מחשבה או דעה שלי . אני כותבת כאן ומרגישה רע מרגישה שמשמיצה את המטפלת שהאמת היא באמת אישה מיוחדת ענווה מדהימה ואין הרבה כמוה .... אתה יודע אודי , אני חושבת על מילים שאמרת לי בעבר בלופים כאלה או אחרים על ההבנה שזה תקופה שאני אתן לזה את הזמן שזה יעבור ...ואני גם יודעת שמשהו ישתנה ולא יהיה יותר אותו הדבר שזה שבר כזה שכנראה נאסף ממנו אבל משהו מהקסם מהתמימות שהיה שם כבר לא יחזור שלא לדבר על בניית אמון ...שתיקח הרבה מאוד זמן מרגישה עצובה , כאובה , בודדה , מפורקת , כועסת ..פגועה ופגומה .מרגישה שמשהו ממני אבד ולא יחזור יותר . איך מתרוממים משם ...ואודי שומעת בראש את מסמרים ונוצות ומחייכת וגם זוכרת את מה שכתבת לי כשנופלים מה חשוב ....מחזיקה במילים האלה כמו מנוף להתרומם ...מנסה באמת שמנסה בכל הכוח לא ליפול למקום קרבני אומלל ומאשים ...וגם לא לברוח ולהעלם ....ולא יודעת למה כותבת כאן ורוצה למחוק את הכל ולהניח לזה ...אבל אני ישאיר את הכאב והעצב היאוש התקווה היד שנאחזת ...והלב שחתיכה ממנו חסרה ואבדה ...

הי אביב, למרות הקושי, אנסה להציע התבוננות מעט אחרת, שאולי יכולה לפתוח פתח: כל תהליך צמיחה וגדילה מלווים באובדן מסויים של תמימות, ובכאב הנגזר מהמפגש עם המציאות. תני לזה זמן ותזכירי לעצמך שיש לך על מי לסמוך. אודי

03/01/2020 | 00:10 | מאת: אביב 22

תודה אודי על מילים מדוייקות כל כך ..ייקח זמן שהם יחלחלו אבל כן זה המחשבה שאני לוקחת איתי בעיקר שיש על מי לסמוך ...בנתיים עדהשגם ארגיש את זה ....אני לא יפסיק לחלחל את זה . ולך סוריקטה תודה בזכות הרכות של הבקשה שלך הכל כך נוגעת באתי

03/01/2020 | 16:50 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כמה ממחשבותיי - התגובה לכאן ועכשיו פעמים רבות קשורה למי שאנו ולמי שעוצבנו בעבר בשילוב עם המטען הגנטי שלנו. ייתכן שבמיוחד, אם התגובה עוצמתית כל כך. לא נראה לי שאת משמיצה, כן יש משהו משמח בעיניי שיוצא מבועת האידאליזציה, אם ישנה כזאת. מהבועה שהכל שם מותאם בול עבורך ולרצונך בדיוק בזמן שלך. זה בסדר - מותר למשאלה הזאת להתקיים, ואני מניחה שבכולנו היא שם. אדרבא, אולי חשוב להכיר בה. שוב ושוב. גם בשעה של כל אחד ואחד מאיתנו נוכחים בחדר חפצים שנבחרו שלא על ידנו, ומוקמו במרחב שלא קבענו; ובזמן שאנחנו בחדר נוכחות בראש של המטפלים מחשבות שאינן קשורות אלינו, לעתים עד כדי שהם יכולים 'לעופף' ולחזור ולשאול - הי, רגע, מה אמרת? נפרדות - מילה לעוסה פה, אבל כן. אני יודעת שאת מכירה את כל מה שכתבתי למעלה. ועדיין חוזרת ואומרת, כי ייתכן שאולי הידיעה שנמצאת קרוב לפני השטח, מבקשת לחדור לשכבות עמוקות יותר. כמעין הבשלה. כואבת מאד מאד ואמיצה. כאילו להיוולד מתוך עצמך. אולי כמו נשל. סביר שלא דייקתי, אבל מנסה להציג דרך ראייה התחלתית. אהבתי מאד את התגובה של אודי וגם התעצבנתי עליה. התעצבנתי כי לא תמיד בא לי טוב מציאות. מקווה שהחלק שזוכר שהיא דמות טובה סך הכל יחזיר אותך אליה, אולי נפלתם 'בטעות' על עוד לב וחומר לעבודה. סוריקטה

05/01/2020 | 09:51 | מאת: אביב 22

חלק דייקת וחלק לא אבל את באמת לא יכולה להבין כי לא הסברתי רק תיארתי תחושות. כן היא עשתה טעות וטעות גדולה ואפילו רצף של טעויות והתגובה היא בפרוש על כאן ועכשיו על הטעות שהיא עשתה . מן הסתם הקושי לקבל את ההתנצלות ולסמוך חזרה היא מורכבת מנסיונות העבר אבל זה לא טריגר לעבר זה משהו שלא צריך להעשות והיא מודה בזה בעצמה מה שמראה איזה אדם ענק היא.

06/01/2020 | 05:15 | מאת: סוריקטה

הי אביב וכולם, אני, למשל, לא חושבת על רופא הנפש שלי שהוא אדיר, אבל הוא הצליח להתמיד איתי בדרך תמוהה לאורך שנים. גם אודי כאן, וזה בכלל לא מובן מאליו, אבל לרוב איני מגיעה לתחושת התפעמות והתלהבות בעלות מימדים גלויים. אבל דעו שאני חברה וידידה על באמת. סוריקטה

06/01/2020 | 18:40 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, גם אני לא מגיעה לתחושות ההתפעמות וההתלהבות, אבל בהחלט מרגישה שאת חברה אמיתית וכנה. איתך שירה

06/01/2020 | 18:51 | מאת: אביב 22

מתוקה כולנו שונים את לא שונה דרכך אחרת אבל ברור שאת חברה בזכותך הצלחתי להנכיח את עצמי כאן בחמישי .....את לא מבינה כמה זה היה חשוב לי זאת הייתה יד איתנה של חברה אתך יקרה אחוות שונות ומשונות ונפלאות שכמונו זן נדיר מקווה שאת מרגישה טוב יותר אתך בלב אביב

02/01/2020 | 18:49 | מאת: אביב 22

סוריקטה ראיתי את כל מה שכתבת...גם שם למטה על הילדים אולי אני אמצא איזה יום כוח לענות. האמת שאני לא מסוגלת לחבר אות לאות למילה אבל משהו בבקשה שלך שם למטה מכולנו שנראה שנעזור שנתמוך בשירה שממש נגע בי ..... והאמת שאין לי מילים תיכף אנסה לפתוח הודעה על עצמי .. שירה יקרה , אין לי באמת מילים איך יוצאים מהמקומות האלה ...צריך מנוף פנימי רציני להוציא אותנו משם ...כוח חיות כזה שלא מוותר ...אני שוב מבקשת ממך שירה וגם ממך סוריקטה חלק מלרצות לחיות זה להעיז לקחת מקום לבקש עזרה אז כן למעלה וכמה שצריך ועוד ועוד ועוד ....כי למטה זה הולך לאיבוד ....כמו קול צעקה שלא נשמעת שמחזקת את המקום שלאף אחד לא אכפת ואף אחד לא רואה ... ואולי איזה מילה כן תוכלי לאחוז אפילו לדקה זה יותר מכלום ...זה הרבה מאוד בימים כאלה פעם היו עוזרים לי מילים של שירים ... לכן לכולנו ..... https://www.youtube.com/watch?v=5Uc2t4AoE3A לימים קלים יותר אביב

הי אביב, אצטט שורה משיר: 'כולנו זקוקים לחסד'... אודי

02/01/2020 | 18:05 | מאת: סוריקטה

היום מישהו ראה שמשהו מאד רע עובר עליי. בשבוע הבא אני בבית חולים לבד. סוריקטה

הי סוריקטה, טוב שרואים. טוב שאת מראה. רוצה לספר על מה קורה בשבוע הבא? אודי

03/01/2020 | 00:55 | מאת: אביב 22

תודה שכתבת תודה שאפשרת לנו לראות הלוואי ויכולתי לבוא אתך אתך בלב חיבוק שיהיה בקלות ובהצלחה

03/01/2020 | 18:29 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם, אולי אספר בשבוע הבא. לאט לאט. עברתי היום משהו אחד בהצלחה, אני מקווה, קצת מבוהלת, כשאהיה אחרי המשהו-הקצת-פחות-נעים הבא - מעדכנת שאני חיה, טוב? תודה לכם, סוריקטה

הייתה פגישה מדהימה! של עדכון. ספרתי לה כל מה שעבר עליי בשלושת החודשים האחרונים, על געגוע טוב:) ושכבר לא הרגשתי שאי אפשר בלי.או שאני חייבת להפגש אחרת....אלא פשוט תחושת מסוגלות..ושלא היו נפילות גדולות...וגם שאני עדיין קצת כאן;) בפורום הזה... בגדול הרגשתי מחוזקת! יצאתי בהרגשה טובה! ושהיא עשתה לי את היום. וגם היא אמרה ששמחתי אותה :) כמה טוב!

02/01/2020 | 18:51 | מאת: אביב 22

כייף להרגיש ככה מחוברת מחובקת ראויה ויכולה גאה בך אלופה שאת

הי מיכל, גם אני שמח לקרוא! אודי

30/12/2019 | 18:01 | מאת: שירה2017

אני נשרפת מבפנים צועקת חזק נקרעת לפיסות קטנטנות לרסיסים דקים של אבק אדם אני לא נושמת לא יכולה לשאת את המראה שלי את הריח את כולי אני מתפוצצת הכל הולם חזק בראש אני נרדמת ולא ישנה אני מתפתלת מתפלשת בכאב הזה אני כל אלה ואני צריכה עזרה סליחה אבל אני לא יודעת לאן לפנות אני אמנם בטיפול ומשתפת בכל אלה אבל לא מקבלת עזרה רק משפטים כמו אני מבין ש... אני יודע ש... מצטער ש... צר לי וכו' אני לא יודעת איך לעזור לעצמי למרות שלדבריו רק אני אמורה לדעת. אני לא יודעת ולא מצליחה ואני מרגישה רע במיוחד גם מפני שאני לא יודעת וגם מפני שאני לא מצליחה. סליחה על כל מה שכתבתי אבל בכל זאת אשלח ואודי אתה תדע אם מתאים להעלות או לא. תודה

30/12/2019 | 19:26 | מאת: מכל

שירה יקרה, האמנם את משתפת אותו בכל זה? באותה העוצמה שאת משמיעה פה? נשמע לא הגיוני שאין לו מה לעשות ולעזור מעבר....יש הרגשה שהעצמה לא עוברת אל הטיפול..סליחה אבל כדאי מאוד להדפיס ולהביא לו מה שאת כותבת כאן, במפורש עם כל הדימויים. ולבקש עזרה במפורש. ולהגיד שלא עוזרים לך המשפטים שלו....יש הרגשה שהוא סומך עלייך במקום שבו את לא סומכת על עצמך...והוא חייב לדעת זאת!!! בינתיים, אנחנו פה, קוראות ו...מה בעצם את צריכה מאיתנו? שמרי על עצמך נשמע שקשה...בקשי שישמרו עלייך אם קשה מידיי..איתך.

הי שירה, שמתי לב שאת מרבה 'לא לדעת' ומבקשת (בין השאר) שאני 'אדע' עבורך... יש בזה צורך עצום להשען, אבל לדעתי גם צורך עצום לא פחות לתקשר את חוסר האונים והכאב, כך שיבינו. אודי

31/12/2019 | 05:32 | מאת: סוריקטה

הי שירה, חפצתי להשיב לך, אך השהיתי את תגובתי עד לאחר המענה של אודי. אני מבינה, ככל שנראה לי, מבינה מאד על מה את מדברת. מאד מאד. וכמי שעברה את הניסיון מול המטפל אומר, אעז ואומר מתוך סיכון שתשובתי תהדף או תתוקף - הייתי רוצה לשאול ראשית מדוע לאחרונה הגיע גל עכור עצום כזה. גל שבו נראה (לי) כאילו הזמנת את הדמות הפוגעת ואת מקיימת איתה יחסים הדוקים כבלתי נפרדים? מדוע את כל כך מתגעגעת לדמות הסוטה הזאת שהתלבשה לך באופן מאד בסיסי בראש ומשמיעה קול חזק על נפי השטח? האם הדמות הזאת אומרת שאת בוגדת בה כי את הולכת לטיפול? טיפול שאולי סוג של יוציא אותך בשאלה מהעולם שאפף אותך בעבר? טיפול שהיה בך לרגע ניצוץ של רגש כמיהה למטפל, קשר אליו, קשר קרוב קרוב אליו? (וכאן נראה לי שבטאת זאת). הזעקה, הנוראית, אפשר לפרש אותה כאצבע מאשימה שמופנית אלינו, גם אל המטפל, אנחנו שרואים מן הצד את התקיפה הבוטה הסוטה של הייצור, ועוורים ולא עושים מאומה. מעין תפקיד שמולבש עלינו. דווקא אנחנו. שאמורים להיות בצד של הטובים, המסייעים, שבעדך. שאולי רוצים שההוא, התוקף, ימות (וזה מסוכן לא פחות, כי אתם כל כך מחוברים שאז תמותו יחד). דיברתי רגעים כאלה בטיפול, אבל ייתכן שהם נוצרו בעוצמות חזקות יותר דווקא מחוץ לפגישה, ואז הייתי רושמת אותן גולמיות יחסית ושולחת אליו כתובות (לא שיחת טלפון) וזה גם סוג ההודעות שכמעט תמיד *לא* הייתי מקבלת מענה עליהן. וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי. אמרתי מספר פעמים (ולעתים מאד לא אהבו זאת כאן) שאולי גם בדרך הזאת ייתכן אלמנט הרסני. לא יודעת. יכול להית שאני טועה. כל מקרה ואדם ומטפל והדרך הייחודית שלו, שלהם. אז שירה, מזמינה אותך לחשוב על השאלה למעלה - מה זימן את הדמות עכשיו עוד יותר? אני מציעה גם את החופש הארוך שלו, ואת עכשיו שמגיע כאפטר אפקט אפילו חודשים אחרי שלכאורה חלף הטריגר. ועוד רעיון למחשבה - איך לדעתך היית מגיבה אילו המטפל היה, ללא בקשה מפורשת, יוזם ומציע לך פגישה נוספת (לאו דווקא מימוש) אלא הידיעה שהוא מציע פעם נוספת? רעיונות. שלך, אי שם בסבך העצים, סוריקטה

31/12/2019 | 06:00 | מאת: סוריקטה

הי שוב שירה - המילים (נראה לי חשובות) הן סליחה ופיצוי. משאלת פיצוי אינסופי כמעט על העבר, או בפרט מהמטפל, מאודי, מאיתנו, על העבר. גם פה, למרבית הצער והעצבים (כי חלקיות, אי הגינות), הפתרונות הם, כנראה, בכיוון הפנימיים :-/ וסליחה - סליחה מהסביבה שהפננו אליה את האשמה, שלא האמנו לה שאכפת לה מאיתנו. שאנחנו לא מצליחים לתפוס שלמישהו בכלל אכפת ומה זה האכפת הזה. הלוואי שנמצא את שני אלו - הפיצוי הפנימי והסליחה. באמת שאני מנסה לעזור לך וגם לי. סוריקטה

01/01/2020 | 17:36 | מאת: שירה2017

יקח לי המון זמן להבין... הנה אני קוראת שוב ושוב ולא מצליחה להחזיק את המילים. אבל אנסה, משהו. יש הרבה במילים שלך ואני מרגישה שאת מבינה היטב. המשאלה להצלה, סוג של נס, אולי משהו ילדי שלא התממש, לא הצילו אותי, לא ראו אותי כדי שיוכלו להציל. הגל העצום הזה מקורו לדעתי ביאוש, שהנה הכל נשאר אותו הדבר. מקורו גם בקשרים שבשיגרה, זוגיות רעועה, חוסר אהבה, שינויים משפחתיים עם צמיחתם של הילדים הגדולים שעזבו את הבית והקושי להתמודד עם השינוי. מקורו גם בזמן שחולף, בגיל שמתקדם עם הזמן, בתחושת ההחמצה בשנות המשבר ומה שהוא הרס. האשמות עצמיות בעיקר. קולות ההרס, כמו מקהלה יוונית ברקע, ללא הרף, הכפשות שהופכות למציאות שלי, תחושה שאני לא ראויה. האשמות עצמיות ולא אצבע מאשימה. תחינה שיראו אותי. כעס על כך שלמרות שאני חושפת אין הקלה או ישועה, כעס על עמידה מנגד של המטפל, וכי מה יכול לעשות? אולי כמיהה שיאמץ אותי, שיגדל אותי. "וכמה התגוללתי בעצמי עוד יותר עקב חוסר הדיוק המצטבר כפי שנחווה בעיניי" כמה נכון גם לגבי, כל האימיילים שאני שולחת לו, כל יום, וכל התשובות שהוא משיב, כל יום, וחוסר הדיוק וחוסר התשובה במילים שלו. אני אשמה בכל, זה מה שאני שומעת ועם זה אני מסכימה. הנה לא השכלתי למצוא בתוכי את התשובות. כן הקול ההרסני מתערב בטיפול, מבטל את הקשר גם אם נחוו רגעים של קירבה. המטפל ממשיך ואומר שסוד ההחלמה בחמלה עצמית, אין בי חמלה עצמית אני לא יודעת איך לדבר לעצמי במילים רכות. אני יודעת לחתוך כדי לדרבן ולהרגיע, אני יודעת לרעוב כדי להרגיש נקיה. אני בתוך המעגל הזה. תודה סוריקטה על הכנות והנסיונות הכנים לעזור. אני מרגישה שאני נותנת לך יד דרך המילים בניסיון להבין. שלך שירה

02/01/2020 | 05:39 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מוצאת אותך אומרת בהודעה זו ומספרת, בין לבין, על דברים שאיני זוכרת שכך רשמת כאן באופן כזה ברור. כאילו היו נסתרים. נסתרים ובה בעת ברורים כל כך לכאורה. גלויים ומעוורים. לראייתי. אז אולי, כן, הייתי מנסה לחשוב איזה דברים (טובים) אנחנו מסתירות. מבינה מאד את לקיחת האשמה. רשמת כלפי עצמך, גם לי יש נטייה להשתמש בצירוף הזה, האשמה עצמית, שנאה ותיעוב עצמיים ועוד בלשון המעטה, ובכל זאת אנסה לדייק אותו (אולי עבור שתינו). שוב, חלק אחד מכה באחר ובתוכנו. אולי החלק שמטמטמם וחוסם קליטה וספיגה מתאימים יותר מהחוץ. מעוות את התפיסה. למיטב הבנתי התחושה העצומה היא גם פועל יוצא של פיצול, פיצול ואז ערבוב, ובלה בלה. אני לא חותכת באופן יזום, אבל מכירה את ההסתברות הגבוהה לתאונות עם חפצים, למשל, בימים סוערים, ולכן, עד כמה שאוכל אנסה להשתמש פחות בכלים מסוכנים, פחות להתעסק עם אש, מים רותחים, או זכוכית וכיו"ב. פחות לצאת לכביש. ובראש לעתים אצליח לדקלם לי " ******** (השם של המטפל שלי) אמר" כמו הנחייה אוטומטית מנותקת. אני לא מרגישה אותה, אבל אני יודעת שההמלצות שלו יכולות להתאים. לפעמים גם לא ואני עדיין חולקת. אני גם לא מקיאה באופן יזום ולא צמה, למרות שאוכל מאד להגיע למצב של אובדן תיאבון והקאות בשל תגובות רגשיות. נורא קשה. ולא בטוחה לגבי תחושת טיהור. זה מעין טיהור זיהום. הו, איזה חלום היה לי הלילה. ואודי, אמרת שאתה קורא. סיפרתי כאן שאיני צופה בסרטים כמעט. יש לזה כל מיני סיבות שאולי את חלקן אני בכלל לא יודעת. אחת מהן היא שאני מאד לא מוצלחת בלצאת מתוך הסרט חזרה למציאות. ראיתי קטעים מהסרט שהזכרת כאן, וזה החזיר אותי לחלומות איומים שהיו לי בלילות. החיבור שלי חזק מידי, ועדיין לא יודעת לעצור בזמן מספיק טוב. לרגע אמרתי לעצמי שאסור לי לראות סרטים כאלה. לפני כמה זמן היה כאן בחור ששאל לגבי סרט על רצח שצפה בו. רציתי להשיב, די דומה למה שאמרת, שייתכן שהיה איזה סיפור רקע. לו, בזמנו הייתי רואה סרטים, לצורך העניין בידיוניים, לא ידעתי לצאת מהם החוצה חודשים ארוכים. אנחנו כאן קצת איכשהו כאלה לפעמים, אולי? אשמח, אודי, וגם חברות שכן הצליחו לממש חלק מהפוטנציאל שלהן להיות עוד עם שירה. בבקשה, טוב? בבקשה. שלכם, סוריקטה

02/01/2020 | 17:06 | מאת: שירה2017

שוב תודה על ההקשבה הפעילה. רק לומר שאני לוקחת את המילים שלך, קוראת שוב ושוב ומנסה להתבונן ולהבין. רוצה לספר על החלום? וקצת על שלומך בימים אלה? שלך שירה

כן, יפה חיבורים. הילדה בגני בכלל לא הבינה על מה המהומה...וגם אני כשהייתי קטנה לא הבנתי...נראה לי טבעי....אהבתי, נקשרתי אליו כל כך..היום זה מורכב..לא בטוחה שאוהבת. אבל סולחת... אז הייתי ילדה שמחה, בגיל 7 הייתה דחיה חזקה מאוד שערערה, הכל נפסק הדלת ננעלה. והרגשתי לא רצויה...ואז בגיל בערך 12 הכל נפל..התחלתי להבין, להתבלבל. וכן רציתי לא להיות.. אני הלכתי על הכביש רציתי לא לקום בבוקר. נסעתי עם סקטים(של פעם) על הכבישים בירידות מסוכנות...לקחתי סיכונים כי כלל לא היה אכפת....המקום הזה מוכר לי היטב. מעולם לא חוויתי אלימות, לא פיזית בכל אופן ואני רציתי קרבה... אבל היום אני חזקה! הוא חלש! היום אני אחרת לגמריי! יצאתי מהטיפול עם הרגשה של עוצמה! אוהבת את החיים שלי היום! מאוד!!! את העבודה, הילדים האישיים ובעלי שכל כך איתי! יש תקווה!!! ושירה, גם אני דואגת לך יקרה..מאמינה שיש תקווה. טיפול עוזר!!! לא יודעת אבל מרגישה שיש שינוי עצום בהרגשת הראויה, השווה והלא אשמה!! ואפגש עם המטפלת השבוע ונשוחח לנו בשקט ובטוב. נראה שאדבר על כמה השתניתי! תודה יש לכם חלק נכבד בשינוי הזה!

30/12/2019 | 09:57 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, חושבת ש - אולי את גם חזקה וגם חלשה. אבל אולי, היום, את יודעת יותר להישען על האזורים החזקים בך. תעכדני המשכים, אם תרצי? סוריקטה

30/12/2019 | 21:14 | מאת: .במבי פצוע..

את מתוקה מיכל :))

30/12/2019 | 21:58 | מאת: מכל

מתוקה!!! העלית בי חיוך ;) שועטת למרחקים😂אהבתי. תודה.

הי מיכל, ילדים מחפשים רוך וחום, כמו שתיארת - הם לא יודעים להעריך, ומתבלבלים בין זה לבין השפה הבוגרת של התשוקה (בגלל שהמבוגרים מבלבלים אותם). הייטיב לכתוב על זה פרנצי, לפני כמעט 90 שנים... אודי

31/12/2019 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי אודי ומיכל וכולם, מצטרפת לעץ ולומר - אני גם מטפלת בקטנים. וככה זה, כשמטפלים בהם, נוגעים גם באזורים פרטיים, למשל. אני יודעת, שאין אצלי שום תשוקה של גדולים בעשייה הזאת. ולא במגע אחר בהם. כלומר, שזה בטוח. זה שהתשוקה הלכה גם ככה, נו... בטח שדיברנו על זה. סוריקטה

29/12/2019 | 09:44 | מאת: .במבי פצוע..

אודי... אני פתאום מתגעגעת אליך... מאוד... אני כנראה משתגעת... ואולי זה כבר קרה בעבר ועכשיו אני רק שמה לב למצב...:(((( במבי

הי במבי, את לא משתגעת. נראה לי... אודי

27/12/2019 | 13:52 | מאת: סוריקטה

הי כולם, אביב, רשמתי לך תגובת המשך למטה. במחשבה נוספת העברתי אותה, בעריכה מסוימת לכאן - את יודעת, אביב, רשמת שלא נתת למישהו זר לטפל בילדייך עד לשלב מסוים. זר רשמת. ומעניין שאצלנו, השורדות (וגם ברוב המקרים הידועים) הפוגע הראשי הוא דמות מוכרת. אפילו מוכרת מאד מאד. ובכלל אינה זרה לחלוטין. ולפעמים האביוז מתרחש ממש ממש אל תוך גיל שכביכול יודעים להתבטא ורבלית. מסוגננים בתנועות. יודעים היטב, אך יש מנגנון משבית ומשתיק. מנגנון האשמה וההגנה מפני זיכרון בלתי נתפס של היותך בלתי ראוי. ככה נוצרים פיצולים ומתעמקים הסדקים לכדי שברים מנותקים. בכל אופן, הבה נתבונן בכיוון ההפוך. גם מכיווני, המעסיקים יכולים להיחשב זרים. האיום של לחוש פגועה או מנוצלת קיים, ולעתים אני אף סוג של יוצרת אותו בראש ומראש מבלי שהם, האנשים במציאות, יודעים בכלל. והאיום, אולי אפילו גדול יותר כאשר מדובר באנשים נורמלים וטובים. כי את הסופר גרוע אני כבר ממש מכירה. איכשהו אני דואגת שהם לא יהיו לחלוטין חדשים או מנותקים, כי אני בוחרת אנשים שכבר יש להם הכרויות משותפות עם עוד אנשים בעולמי. וזה סוג של הגנה עבורי. או גשר. גם הקטע של עדים מאד חשוב לי. שיראו. ואני מדברת ממש על בני אדם. אתם מבינים, ייתכן שאני פוחדת מהם, או מחלקים ממני, אולי יותר ממה שהם יראים מפניי. במבי, יא מעצבנת אחת. את וההיעלמויות שלך. ברור לך, את מכירה אותי, שדבריי נאמרים בחיבה רבה. על כל פנים, אני מבינה. יש רגעים שמה נהיה פה טכנית מבריח גם אותי. כך גם אופן הנוכחות, ההפסקות ועוד. אפשר גם לכעוס עליי שאני נעלמת. אבל היי, מותר. ובכל אופן, העיתוי, הדרך, התהליך, גם להם יש משמעות. נו, רשמת שהחיים משונים מורכבים ועוד. ועכשיו מגיע ההקשר של הציטוט שאביב הביאה לכאן. אז יאאללה שלך - במבי - נו, בואי. טוב, רק אם את רוצה. ובלי לרדוף. אודי, וואו! וההתפעלות מתייחסת לתגובה שלך לשירה. את מספר הסרטים שראיתי בחיים אפשר אולי לספור על יד אחת. הלכתי לבדוק את הטריילר של הסרט שהזכרת וקראתי קצת ספוילרים. מניחוחות ראשוניים תגובת הבטן שלי לרעיון הסביבון בהקשר של בראשית, כותרת הפורום ואיש המקצוע שאתה, הייתה - וואו. גם לי קטע כזה בחלומות שאני יודעת לזהות בתוך החלום שהוא חלום. שירה - לא יכולתי שלא לחשוב על כך שהתגובה שלך הגיעה בעוצמה, בסמיכות לאמירה של ההיאחזות בתקווה, וחנוכה והדיבור על נסים. כבר כתבתי שיש, אבל כל כך מוסתר וכל כך חייבים להסתיר וממש מרגישים מותקפים נוכח אזכור מילים כ תקווה, עתיד, צמיחה, אור, מהפך, שלווה וכד'. העניין הוא שלפעמים נסחפים רחוק אל הסכנה. רחוק מידי. את יודעת, באמת יצרתי סרטון כזה שיש בו טירופים של סחרור רגשי, וגם כל מיני היברידים גרפיים של מצבי אנושים של הנפש. ואודי, שוב, סוף סוף (לפחות כפי שנתפס אצלי, או לזכרוני) אתה מגיב מלבך להודעה עם כינוי לא ברור, לעובדה שיש לאחרונה כמה כאלה, ומתאר איך אתה מרגיש ואלה לא רק אנחנו ה'הזויים' מתארים את תחושותינו בעניין. לי עדיין לא נוח (מחרפן, אם נדייק) שלא רואים כותרות של מנהלים. שאין עצים על ענפיהם, שמנגנון החיפוש משובש מאד מאד, שיש אפשרות להיכנס בלי כינוי. בפורום אחרים גם נוצר מצב של סיומת (לת) הווה אומר 'ללא תוכן', להודעות שכן יש להן תוכן. המלבנים עם השוליים המעוגלים שמוצאים מילות מפתח מתוך הודעות ושולחים אותך ללינקים רובוטיים - שרירים וקיימים אם פותחים את ההודעה בלשונית חדשה או מבצעים חיפוש, אבל לפחות לא ישר בעיניים. תודה, אודי, שפרסמת שלל הודעות אתמול, למרות שראיתי את רובן רק היום קצת אחרי הבוקר. ותודה משמעותית לא פחות גם לחברות שבראו את ההודעות האלה וגם שלחו. מיכל -  כתבתי לך גם בעצים למטה כמה הודעות. תציצי? הלוואי שתהיה מנוחה בסופ"ש. סוריקטה

29/12/2019 | 09:42 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה מתוקה ! ... ... לא יודעת כל כך מה לומר..:(( ... קורה איתי משהו שאני לא יודעת לשים את האצבע עליו... גם עם אמא צביה יש תקופה משונה ביותר... בכל השבועות האחרונים ממש רבתי איתה... :((( 'עשיתי לה את המוות'.. כל 'פיפס' קטן הקפיץ לי את הפיוזים ו'הלך ' על השבוע... ודווקא בפגישה האחרונה היה משהו מוזר בכוון הפוך... משהו שלא חוויתי עד עכשיו... לא יודעת להסביר... זה היה משהו כזה... משהו....משהו שההרגשה כזו... כאילו אתה כזה עטוף לגמרי ושמור מכל העולם הזה... וזה היה כמעט כל הפגישה... חוויתי כזו הרגשה ע אמא צביה אבל זה היה בדרך כלל זמן קצר מהפגישה .. בפגישה האחרונה היתה איזו חוויה ייחודית... ... פתאום אני מתגעגעת לאודי... איזה משונה העולם ... משהו בי משובש בכל השבועות האחרונים... אולי כך משתגעים ????

29/12/2019 | 21:44 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה אני לא מצליחה להחזיק במילים ולא מצליחה להבין כלום... מן מצב טמטום מתקדם. אין לי מושג איך אתפקד בעבודה בתקופה הקרובה. אני יותר מרגישה מאכזבת ונכשלת מול כל המילים האלה של אור ותקווה, כי הנה אני לא מצליחה. בהיותי במצב כזה יש באמת נימה של אלימות או תוקפנות במילים האלה. תודה שאת כל כך טורחת וחושבת וכותבת. אני לא הבנתי את התשובה של אודי והתאכזבתי כשמה שביקשתי היה אולי חיזוק או משהו להאחז בו. הלכתי וקראתי על הסביבון בסרט שמכריע בין שני מצבי תודעה אם הבנתי נכון, חלום או מציאות. אולי הסחרור מסמל את הפחד מההכרעה? אולי כל עוד יש ספק אני נושמת ומתפקדת? אולי אם אתעורר למציאות... אולי אני מקווה שכל זה חלום? אולי ואולי.. באמת שאני לא יודעת ולא מבינה שלך שירה

30/12/2019 | 05:18 | מאת: סוריקטה

הי במבי, תהיתי האם לרשום לך תגובה על העץ הנוכחי או האחר שפתחת והופנה לאודי, עץ שאפילו מדבר חזק יותר את הגעגוע. היות שאספר כאן גם קצת עליי, החלטתי שתהא תגובתי בעץ הזה. ואני חושבת שלא רק שלא השתגעת אלא שכנראה כך בריא. כמה בריא. אני מצליחה להרגיש געגוע לעתים רחוקות בלבד, לזמן קצר בלבד, ורק אחרי שנים רבות של עבודה. אספר עוד משהו. וחשוב לי לספר אותו, ומקווה, אודי, שתשים לב. (בציפייה המחשבתית האכזבה מוכנה מראש, ואולי הצבתי אתגר שאין סיכוי מולו). כפי שאני רואה את עצמי כאן, ולא רק כאן - איני מביעה בגלוי ובגדול לרוב פליאה או התלהבות או הישענות, על קשה לי לומר, על אודי, למשל. מדמיינת לעצמי את היום בו תתרחש כאן פרידה. פרידה פרידה. מתוך הכרות עם עצמי, גם אז לא אוכל לגעת ברגש ויחסרו לי מילים ואפספס. ורק תקופה אחרי. כשיהיה שקט. ייפול בום, ואז הרגשות יעלו להם, ואז אפשר אולי יהיה לראות עד כמה הייתי קשורה באופן יוצא דופן אפילו, אבל כבר לא יהיה עם מי לחלוק. הטרגדיה של להיות סוריקטה. רציתי גם לפתוח הודעה חדשה שפונה אל סוריקטה ואומרת לך איכס את. ואז לומר בואו נסו תגובות שונות מהשטנץ הרגיל. בואו נראה אתכם ואת אודי מצליחים לגעת. לגעת ולהשאיר שלם. לגעת ולמלא ברוך. אתמול דאגתי נורא לחתולים בקור ובגשם. דאגה בלתי סבירה. הפרשנות המוכרת היא חרדה מהינמקות החלקים הרכים. היצורים האמיתיים מצליחים לשרוד די יפה. לאלו שבחוץ הכנתי בתי מלון. הנה - אני משוגעת. בינתיים. בוקר טוב לי ולעצמי סוריקטה

30/12/2019 | 10:00 | מאת: סוריקטה

הי שירה, מוכר מצב הטמטום הזה... בואי לים. אפילו, את יודעת מה, רק לצפות בחוף הצוק שהתמוטט, אבל גם בהרבה מסביב העומד על תלו. וממשיך. 💕 סוריקטה

במבי, סוריקטה יקרות... במבי גם אני התגעגעתי אלייך...את חסרה פה כבר מזמן. ולא השתגעת, זאת פשוט תגובה האופיינית לך, לא לכתוב במצבים שנעלמים או שהקרקע קצת זזה ומשתנה. סוריקטה, גם את לא משוגעת...בחייך, מהקריאה אותך פה אני מבינה יותר ויותר עד כמה מדהימה שאת!!! יכל להיות הרבה יותר גרוע.בהרבה. עם חיים שכאלו... עברתן הרבה, כך גם אני ועוד חברות מכאן. זה לא עושה אותנו משוגעות!!! זה מערער, זה קשה, נכון, אך הי, אתן כאן! עם סיפור חיים, שהוא חלק מכן, כן משפיע, אך זה לא העיקר! אתן נפלאות! וטוב שאתן כותבות וכאן! נתתן לי המון כוחות מהכתיבה פה! אין על המקום הזה והביחד! אתן שוות! המון!!!

30/12/2019 | 21:11 | מאת: .במבי פצוע..

מתוקה.... ... ואולי זה מסוכן להתגעגע, לאפשר לעצמך להרגיש... אפשר להפגע... מתוקה שאת.. פתאום מתחשק לי לשים את כפות הידיים שלי על הלב שלך וכך לשמור שלא תיפגעי.. ואולי כשהפחד יפחת תרגישי את הגעגועים... אני חווה אותך כבעלת רגשות עמוקים... שלך, במבי

30/12/2019 | 21:16 | מאת: .במבי פצוע..

תודה גדולה מיכלי !!!! המילים שלך דייקו את החוויה שלי , את ההרגשה.. קראתי את התגובה שלך מס' פעמים.. תודה !!! חיבוק- במבי

חיבוק חזרה יקירתי! טוב לקרוא אותך..ואת זוכרת שאודי ממש אוהב געגועים ;) אז מעולה!!!! ואגב סוריקטה אני חושבת שיש הרבה יותר רגש בהודעות שלך ממה שאת חושבת.

הי סוריקטה, הי כולן, (סוריקטה, קראתי, חשבת שלא אקרא?...) אכן, אני - כזכור - חושב שגעגוע זה דבר טוב המעיד על קשר, ואני בעד קשר. אודי

27/12/2019 | 10:51 | מאת: מכל

תודה יקרות.. אני בהחלט מרגישה סוג של תיקון לעצמי, ומנסה לחנך ולהיות אמפתית, קשובה ומכילה. סוריקטה דווקא לא חושבת ש..יפה...כלומר בעיקר היה בלבול וקושי עצום. האמא של הילדה היא זו שגלתה לא אני..הרגשתי על כך הרבה אשמה שלא שמתי לב. הקטע הוא שילדים קטנים לא מבינים ואולי זה טוב, כי הם לא מבינים שנפגעו...ומי שהיה צריך יותר הקשבה זה דווקא ההורים. ובאשר אליי הייתי בגן ילדה הכי שמחה ומאושרת שחייה בללה לנד.... ואגב חינוך זה המקצוע הכי חשוב,מאתגר ומחייב וכן סוג של שליחות ורגישות עצומה.

29/12/2019 | 09:23 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, רשמתי 'יפה' כי הדיבור יצר אצלי חיבור. חיבור לבראשית. יש גם יופי בחיבור, בעיניי. אם כי חיבור לנקודות הכואבות ביודעין יכולה להיות כמעט בלתי נישאת. וכילדה - אם כבר מזכירים - הייתי הכי לא שמחה בעולם, שתקנית, מאד מאופקת, ומצד שני דולפת מכל עבר, מבודדת מאד, לא מבינה תקשורת בין אישית, אובדנית במחשבות מאז שאני זוכרת את עצמי. לפחות מגיל ארבע, חמש,... כשיצאה הכתבה על הילדה רוז, ראיתי בה אותי ועד היום שומרת העתק של העיתון עם הכתבה המצמררת. גם אני יכולתי למות בגיל חמש. כמעט מתתי אז בגלל התקפה של אמא. סוריקטה

הי מיכל, ילדים יכולים שלא להבין בזמן אמת, אבל מאוחר יותר - זה יכול לקבל משמעויות אחרות. אודי