פורום פסיכולוגיה קלינית

43357 הודעות
35980 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
26/12/2019 | 07:56 | מאת: שירה2017

חנוכה 2019. פך השמן נגמר ונורת האזהרה כבר דולקת. הסביבון מסתובב מבוהל, עוד רגע יפול. אין גבורות, אין ניסים ואין נפלאות. וחושך על פני תהום.

26/12/2019 | 09:04 | מאת: .במבי פצוע..

שירה מתוקה!!!! וואו... הבטן התכווצה לי ולרגע גם לא נשמתי... וכמה שזה נשמע נורא,אבל מה שכתבת ,אני שומעת את זה כשיר.. שיר שמצמית את הנשמה,נוגע בכל נים.. מתגעגעת לכולכם.. ואני שמחה לראות אתכן שוב מיכל ואביב יקרות.. וסוריקטה יקרה עם המיוחדות שבך.. וחטולית ,וינשוף וכולכם... ואודי .... שכנראה מה שגרם לי לפחד לכתוב פה שוב זה גם העניין הטכני שפעמים רבות השקעתי וכשלחצתי על המקש 'שלח' הוא 'לא רצה לשלוח'... וגם ההפסקות של הפורום .. כנראה שהדפוס שעדיין מנהל אותי גם מולך וגם מול אמא צביה... כשאני חווה את הקטיעות , כשאתם יוצאים,'עוזבים, נוטשים' אותי, אני הולכת אלי פנימה.. שם בטוח לי יותר... יחד עם זאת,כן קראתי את ההודעות שלכם.. כן מתגעגעת .. ומאוד מאוד מעריכה אותך אודי על הנדיבות הרבה והמחויבות העמוקה שלך למקום הזה... ובהתנדבות מלאה... כן... החיים מורכבים... במבי

26/12/2019 | 10:26 | מאת: סוריקטה

שירה אהובה שלי, שלנו, כל כך מלא יגון, ואשוב ואומר, שאלמלא היה זה טראגי אני מוצאת בניסוחים האלה (גם אצלי) סוג של הומור ויצירתיות. בעבר עשיתי סרטון אנימציה שמאד מאד מזכיר את התיאור שלך, שכל כך מדבר אליי. חיכיתי לך. ציפיתי. יש. אבל מוסתר כל כך בעומק עד שאנחנו לא מזהים. בואי. סוריקטה

26/12/2019 | 12:47 | מאת: אביב 22

כל כך עצוב לי לקרוא אותך הלוואי והיה משהו שאני מכאן מבחוץ הייתי יכולה לעשות .. את מוכרחה עזרה נוספת מעבר למטפל מישהו שידחוף קצת לאט לאט החוצה מבועת ההרס הזאת ... בבקשה שירה ... את זוכרת את עמליה זוכרת את אורי בעלה והילדים ....תעצרי את מחול הסביבון את לא סביבון את אדם יקר שמגיע לו טוב והרבה הרבה טוב ...... אתך ברכות ובשקט ...ואת גיבורה ואמיצה לבוא לכתוב להוציא מחוש להגיד רע אני צריכה עזרה ....זה אמיץ , אמיץ מאוד ... בואי שירה תמשיכי לפחות כאן לכתוב כן עוד ועוד מאותו הדבר עד שתצליחי למשוך את עצמך זה בסדר אנחנו נכיל ונהייה אתך ולא תהיי לבד בתוך החושך המבהיל ... לכולנו תקופות כאלה ....אוהבת המון תשמרי עלייך בבקשה.. את יקרה וחשובה עד מאוד

👀 רואה אותך ..💥 ... 👍👍את האור בחשכה .. 🔥 האור הגדול של החיים. 🎆🎇✨ הנה עוד אורות.. גם אם פח השמן נגמר מה יעזור להאיר את החושך הזה ?? ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️ אוהבת אותך מתוקה שאת חטולית

26/12/2019 | 17:13 | מאת: מכל

שירה יקרה, ראי כמה כתבו לך, עבורך. שמרי על עצמך. את חשובה!

26/12/2019 | 21:44 | מאת: שירה2017

תודה לכן בנות יקרות על החום, במילים המחבקות והדאגה. קצת קשה לי להגיב עכשיו אבל חשוב היה לי לומר לכן תודה. וגם לך אודי שאתה מאפשר. שירה

הי שירה, זוכרת את הסביבון מהסרט 'התחלה' (inseption)? [בתקווה שזה אכן משם וזכרוני אינו מכזיב...] אודי

28/12/2019 | 13:54 | מאת: סוריקטה

זוכרת כמה זוכרת את עמליה. וזוכרת שכעסתי אז. כעסתי על שהיינו כאן כל כך חסרי אונים, וכאילו לא הייתה התערבות מתחייבת (וכנראה שכן הייתה בפועל ובמציאות). סיפר לי מישהו קרוב לפני זמן לא רב שהיו ימים ששרתה בו חזק ההרגשה שאשים קץ. הימים בהם מסילת הרכבת הייתה פרוצה והייתי מהלכת עליה על הגבול והצופרים. ויש רגעים בהם אפילו החתולים, שאני כאן בשבילם, שרק אני כאן בשבילם, לא מצליחים לאזן. רק חתולים. לא ילדים. אבל זאת ההקבלה אצלי. אז גם אני מבקשת, ולו בגלל סיבות אגואיסטיות משלי - פליז, שירה, איכשהו שמרי על עצמך. פליז. לא עוד מוות. סוריקטה

25/12/2019 | 23:06 | מאת: NOT_FOUND

שמרגישים בקושי והתמודדות... בכל הגוף. מלמלה למטה, עם הפסקות קטנות?

26/12/2019 | 10:28 | מאת: סוריקטה

הי משערת שאת/ה לא היחיד/ה בעולם עם התופעה. ולא מעט יוכלו להזדהות איתך. תוכל/י תרצה/י לפרט יותר? סוריקטה

שלום, ממליץ מאוד להיכנס עם כינוי מזוהה ולאפשר יותר היכרות, אחרת קשה מאוד לקבל תגובות. אני למשל, לא יודע כיצד להגיב לשאלה הזו (ויש לא מעט כאלו לאחרונה). אודי

25/12/2019 | 12:14 | מאת: ינשוף

כך למדו אותנו שנים לא לדבר ולא להתקרב לאף אחד...איימו עם עונשים.....כל השנים ההם היינו לבד... לא התחברתי לילדים אחרים .. זוכרת את עצמי בחדר שלי מחפשת " חברים" בציורים של על השטיח או בציורים של הטפטים בקיר.... היום אנו חיה באותה מציאות של בדידות והרבה לבד. בעצם המגע היחיד שיש לי הוא עם האנשים שאני מטפלת בהם בעבודה. אני משלמת את במטפלת שלי להקשיב והיא בעצם הבן האדם היחיד שאני בקשר איתו. יותר טוב מכלום... אבל אני לבד. אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך של עבודה ומה שמחכה לנו הוא הדובי שיושב על המיטה. אני מרגישה לא מסוגלת להיות בקשר... אני משתמשת בכל הכוחות שלי רק לשרוד ולתפקד. אני לא יודעת איך לשנות את המציאות שלי . כך אני אמות ? לבד???

25/12/2019 | 17:38 | מאת: אביב 22

כל כך ברור ומובן לאט לאט מתסכל אני יודעת לאט לאט תביטי כן על קשרים שיצרת אםילו רגעיים וזמניים ומשם תמשיכי אלהה אוהבת חיבוק

25/12/2019 | 18:14 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, ... ולי כל השנים האלה היו כלבתולים. מגיל צעיר מאד אימצתי אותם. על אף שגם בהם פגעו. אז רק לומר שאני מבינה את הבדידות ואת הפחד למות כל כך לבד. ורק לצטט שאומרים שכן ניתן לבנות משהו מעכשיו. איתך בעצבות, סוריקטה

25/12/2019 | 20:32 | מאת: מכל

עצוב שכך את מרגישה... יש מצב שבדידות זאת תחושה של רגעים, אולי לא כל הזמן את בודדה? בטיפול או עם מישהו מסויים בבית?מה יגרום לך הרגיש יחד? בינתיים להפיג קצת את הבדידות אנחנו כאן, שומעים...

26/12/2019 | 14:21 | מאת: חטוליתוש

הלבד מאוד בודד נכון מאוד אין קשר עם אף אחד מהילדים ? נסי ליצור קשר יותר קרוב אולי עם מישהי שאת עובדת איתה.. תלוי רק בך אייך את מנהלת את הקשרים שלך.. לצאת מהבדידות הכואבת הזו צריך עכשיו אומץ וכוח נפשי לקום ולעשות משהו למענך ואת..מוכנה לצעד כזה ? חיבוק ענק וחג מואר ושמח חטולית

הי ינשוף, הבדידות והלב קשים מאוד, וכמו שאת כותבת - הם תוצאה של למידה הישרדותית. רק ניסיון עיקש (וטוב) יצליח, במאמץ רב, לשנות את המציאות הזו. והניסיון - פעמים רבות - הוא באמצעות הטיפול. אודי

25/12/2019 | 07:55 | מאת: אביב 22

משהו שקיבלתי השבוע והוא פשוט הכי מתאים לכאן ....אז תודה לכל מי שראה אותי כאן אי פעם .... // האנשים הזמניים // כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף ל-נֶצַח. מישהו ריסס על קירות לבנו הבתוליים גרפיטי חד וברור: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". כשאתה מתבגר, אתה מבין לאט לאט שהנֶצַח הזה הוא עסק טריקי. כי ארמונות בחול לא נשארים לנֶצַח. ואוכל במקרר לא נשאר לנֶצַח. וגם אנשים.. גם אנשים לא תמיד נשארים לנֶצַח. אנחנו גדלים עם התפיסה הזאת שככל שבנאדם מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו – כך הוא משמעותי וחשוב יותר. אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים. אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף. שנכנסו לחיים שלנו לפרק זמן מוגבל עם מטרה מסוימת. אנשים שכנראה לא יהיו שם כשכתוביות הסיום יעלו. האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.  הם באים להעביר אותנו שיעור.  ללמד אותנו משהו על עצמנו.  ללחוץ לנו על איזה כפתור.  לעזור לנו להתמודד. לראות ברור יותר.  להוות מקפצה לשלב הבא. לשנות לנו את הפרספקטיבה.  לנצח איזה פחד.  להרים אותנו מהקרשים.  לסגור מעגל.  ואז, ברגע שתפקידם מסתיים – הם עוזבים. העניין הוא, שזה לא עושה אותם פחות חשובים. זה לא עושה אותם פחות משמעותיים. בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו – האנשים הזמניים האלה יקבלו פרק שלם, עמוק ומהותי. כשאני חוזר אחורה בזמן אני מזהה אנשים שנכחו בחיים שלי חודשיים-שלושה ועשו שינוי אמיתי, השפיעו עליי, נתנו לי השראה, לימדו אותי והפילו לי אסימונים יותר מהרבה אנשים שליוו אותי שנים רבות. בגלל השאיפה האוטופית ל-נֶצַח, אנחנו נוטים לחשוב שכשהאנשים האלה יוצאים מדלתנו, זה אומר שהפסדנו אותם. שנכשלנו. שפשוט לא שמרנו עליהם חזק מספיק. קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים. אז מדי פעם, על הכביש המהיר של השיגרה, עם כל הזמני, והנצחי, ומה שביניהם - חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה, שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק, היו בשבילנו הנֶצַח. (נעם חורב)

25/12/2019 | 17:55 | מאת: מכל

כתבתי לך למטה ולא עלה. בכל אופן את אמיצה כל כך וראויה! ומיוחדת כל כך. וטוב שנולדת גם אם את לא מרגישה כך....נכון, המשפחה והסיטואציות קשות. אבל הי, יש גם מי שממלא ועוטף..אז איתך. ומה שהעלת עכשיו..וואו כמה שזה מתאים לי, לכולנו. תודה

25/12/2019 | 18:07 | מאת: סוריקטה

... והייתי אומרת גם מהכיוון ההפוך - גם לנו יש תפקיד זמני בחיים של אנשים או יצורים אחרים. וגם אם התפקיד מוגבל בפרק זמן, גם בתוכו אפשר למצוא פרקים קטנים יותר. כי... זה הקטע של הנפרדות. משהו מ'הם' חלק בנו. משהו בנו חלק מהם. והייתי אומרת שגם מי שלכאורה היה שם - אנחנו ידענו להשתמש בו, ובהזדמנות. ואז בא ההקשר שהם הגיעו בדיוק בזמן הנכון. ובדמיון, מרחבי הדמיון - אולי שם הגבולות מטושטשים יותר. אינסופיים. וואלה כמה אני חופרת על עוד מאותו דבר... סוריקטה (אפצ'י והנה כל התוכן עף ונמחק מהראש)

26/12/2019 | 12:40 | מאת: אביב 22

מיכלי קראתי גם למטה תודה על המילים .. כן אני אמיצה ועושה ולפעמים שוכחת שאני כמו לגו ויש עוד כמה חלקים שצריך להתחשב בהם ... אז קצת עוצרת .... וכן זה משהו אדיר המילים האלה תזכורת כל כך נכונה וסוריקטה ממש לא חופרת ...זה כל כך נכון הדיוק שלך לא לשכוח שגם אנחנו כן גם אני לא רק אתם עבורי גם אני לרגע נוגעת בכם וכאן בזמניות עבורכם ...נפלא בעיני הדיוק הזה וחשוב כל כך אביב

הי אביב, מרגש ונכון. אודי

25/12/2019 | 07:53 | מאת: אביב 22

תודה אודי על אחיזה ...והגל כמו כל גל בכל זאת החמיר עד קצה הטרוף לצערי ...אבל הצלחתי לא לטבוע לגמרי .. יש לי מטפלת שמצליחה להכיל הכל אבל פשוט הכל ואת כל הטרוף זה נדיר ....וזה לא שהיא רק מכילה היא פשוט מבינה כל כך מבינה את כל החלקים ... כנראה שנצטרך לרפד קצת יותר את הקן לשבועות הקרובים ואז נוכל להכנס לתוך לוע הארי של הבושה ותחושת האשמה ....זה לא הולך להיות פשוט אבל אני לא מוותרת זה ברור לי שזה משהו שחייב להיות מדובר ... בתקווה שאחרי זה רוחות העבר ייתנו לי לחיות ....אבל ממש לחיות

26/12/2019 | 14:15 | מאת: חטוליתוש

להתסתכל לפחד בעינים ולומר לו ..היית כאן עד עכשיו ..פג תוקפך ותם זמנך..!! אני..רוצה..לחיות..חיים..נורמליים...אז ..עוווווף לי מהחיים שלי... לא פשוט בכלל יודעת מנסיוני.. אבל את..אמיצה אהובה ומסוגלת !! הצלילה הזו תיקח ממך כצת אוויר לנשימה לזמן קצר בטיפול אך תאריך לאחר מכן את האוויר לנשימות ארוכות ... בהצלחה

הי אביב, כל הכבוד על האומץ וההתמדה! אודי

היי, חנוכה שמח! אז שלחתי הודעה למטפלת לקבוע פגישה....קבענו לשבוע הבא. וזה עושה לי טוב. בעיקר טוב כי זה לא פגישה של להתלונן שרע! זאת לא פגישה שחייבת ממש ואחרת יהיה קשה...זאת פגישה כזו לקבל נראה לי חיזוק ולהמשיך הלאה... ובעיקר אני שמחה על האפשרות לקבוע סתם כי אני רוצה חיבוק ממנה בכל המובנים לאו דווקא פיזי...במילים שלה, בקבלה..אין מקום בעולם שאתה יכול פשוט להיות כל כך אתה, אמיתי ואוטנטי וזה בסדר ומתקבל.....אולי אולי עם בעלי מתחיל משהו כזה... מעניין. הניסיון לחברות ממש ממש קשה לי ההתקרבות, ה"להיות אמיתית" עדיין לא מבינה מה עוצר כל כך..ומה באמון כל כך פגוע. מבאס. למרות שהשנה החלטתי לא להזמין פתאום כלם מזמינים אותנו, כל ערב הדלקת נרות במקום אחר...אז רוצים בקרבתנו, גם טוב.. נ,ב, השמנתי ולא שזללתי אבל משמינה לאט. מקווה שאפסיק את העלייה הזו..לפחות הפעם אכפת לי מההשמנה ולא מזניחה.

25/12/2019 | 17:54 | מאת: אביב 22

באסה על הגב והצינון אוף מכירה את זה .... וגם לא חשוב מה הסיבה לקבוע ... געגוע זאת לא מילה גסה זה נפלא וחברות לאט לאט גם רומא לא ניבנתה ביום אחד . הקשר הבסיסי שלנו הראשוני פגוע אז מה הפלא אל תחמירי עם עצמך 😊 אתך יקרה חג שמח

25/12/2019 | 18:21 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, סוג של חייכתי לרגע, כי היי, מי אמר שמגיעים לפגישה של טיפול נפשי רק כדי לבכות ולהתלונן שרע. וכן, הגיל הזה שאמורים להקפיד אפילו יותר דרך קבע על התזונה, הפעילות הגופנית וכד'. גם נשים וגם גברים. מטפלים ומטופלים. מכל וכל. מאד ריגש אותי לשמוע שקבעתן - את והמטפלת - להיפגש. אפצ'י סוריקטה

תודה בנות יקרות... פגישת געגוע. כנראה. כשאין ציפיות אין אכזבות אז משתדלת לא לצפות מהפגישה למשהו מיוחד רק להפיג געגוע ולבדוק שוב...ואומר לכן שכשכתבתי למטה על עצמי חשבתי שמי מכן תגיב ולא הגבתן, מעניין... אולי אין מה לומר על זה כלום..במיוחד כשאודי ענה ונסגר כך. אני עם חימום לגב וכדורים מבאס אבל מקבלת בהשלמת חורף ויעבור, שיעול טורדני ומנוזלת, מזל שלקחתי חיסון לשפעת. ממליצה בחום!!! אחרת היה מחמיר...

מיכלי מאמי הכאבים לצערי מוכרים ואיתם החיים ממשיכים שמחתי לקרא שקבעת עם המטפלת רעיון נפלא לחיזוק !! וחברות ..זה תהליך ארוך אבל משתלם עליה במשקל..לא נעים לא נורא..כשתוכלי תתפני גם לזה חג שמח מאמי חטולית

תודה חטולית. חורף מדהים בחוץ...אוהבת חורף מתחת לשמיכה ;)

26/12/2019 | 20:12 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אכן ההודעה שלך למטה מאד ביקשה תגובה, בעיניי, וחשבתי עליה לעומק, ובסוף, נו, היא נשארה רק בראש שלי מסתבר. אבל הייתה לי בלב. מאד יפה. מאד מאד יפה מה שכתבת שם. ואולי נתנו למילים את המקום שלהן, הכבוד שלהן, מבלי לבלבל בעוד מילים משלנו. שלך, סוריקטה

26/12/2019 | 20:29 | מאת: סוריקטה

הי שוב מיכל, אין לי מושג איזה בלגן יהיה פה בסבך העצים - בכל אופן - רציתי להוסיף שבטוח יש ציפיות, אין דבר כזה שאין (לפחות כך אני מאמינה). ראי איזו אכזבה הרגשת נוכח אי המענה שלנו, וכפי שרשמתי קודם, ועוד איך חשבתי המון על הודעתך המיוחדת. ושנית - התחסנתי נגד שפעת מבעוד מועד מייד עם הגעת החיסונים לקופות החולים. לחיסון לוקח זמן עד שהוא עובד. סוריקטה

הי מיכל, מאוד משמח לקרוא! אודי

23/12/2019 | 18:06 | מאת: אביב 22

הי אודי הי לכולם .... שירה מקווה שיותר טוב לך שאת מצליחה להאחז בתקווה ... סוריקטה בא לי ממש לקלל אבל אני ישאיר ליקום...למרות שאני באמת מאחלת לרעים האלה את עונשם בגילגול הזה ולא בגיגול הבא ...מקווה שאת קצת יותר טוב ומצליחה להתאזן חזרה ....כל כך לא הוגן חטולית ....יקרה שלי חיבוק ועוד חיבוק ועוד חיבוק רק להיות אתך בלי מילים ומחשבות פשוט להיות אתך ...במקום הקשה הזה שלך ינשופי גאה בך על צעדים מדהימים תמשיכי לאט לאט בדרך הנכונה מיכלי שמחה לשמוע ממך ולראות שאת בסדר ....געגוע זה טוב גם כשזה כואב זה אומר שיש למה ועל מה ... מיקה כייף לקרוא אותך מרגישה כמוך זה נפלא שיש קשר טיפולי מטיב .... במביייי בואי לרגע או יותר .....התגעגעתי לקולך וסנופקין לרגע באת ונעלמת את חסרה ואני הלוואי והייתי יכולה לומר שסתם התגעגעתי ובאתי .... ואני דווקא הייתי כאן בסופשש מחפשת כוח ועכשיו גם נותנת צבע וקול לעצמי .... ....באתי לנסות לעצור את כדור השלג חרדה מטורפת ולא ברורה .. זה לא נגמר כאילו אבא אומר שזה יגמר רק מתי שאני יחליט שזה יגמר מצד אחד אני בעשייה ובמקומות נפלאים של פריצה קדימה ....עשיתי הרצאה שכלל תאור מקרה שהוא אני רק שאף אחד לא ידע שזאת אני ....על פגיעה עצמית ושבוע אחרי אני הכי מוצאת את עצמי במקום הזה שמבקש להרוס ....בחרדה ברמות שכבר שכחתי עם חלקים במצוקה שלא ידענו על קיומם (לא אני ולא המטפלת ) מרגישה שעומדת על שני קרחונים בים סוער מתאמצת להיות בבלנס באיזון כשכל רגל מושכת לכיוון אחר ....וגוף אחד מנותק מהקור מחבר בינהם . נמאס לי מגיע לי לחיות אני רוצה לחיות אני רוצה ואני יכולה .....ואז ברגע אחד נטרפים הקלפים ואני קטנה מפוחדת בקושי נושמת עם סטרידו מטורף בדיוק כמו אז באתי ....אולי שוב שופכת לא יודעת אבל זה רגע אחד לפני שמאבדת את זה אז נאחזת כאן מקווה שזה בסדר ... ולא אנוכי מידי ואולי זה התאריך הזה שאני לא מייחסת לו חשיבות בכללל...שהחזיר אותי לזמן טראומה .....זה מתחיל לחלחל הנזק שלא יגמר לעולם 😢😢😢😢😢 חג אורים שמח .....נר שני של חנוכה .... לא אגיד חבל שבאתי לעולם רק אגיד שחבל שבאתי למשפחה הלא נכונה 💜❤💙

הי אביב, זה יתאזן ויירגע. ולמרות הכל, טוב שהגעת לעולם. את מיוחדת ויקרה. חג שמח, אןדי

24/12/2019 | 07:25 | מאת: חטוליתוש

אביבושש שמחה לראות אותך כאן עם כל מה שאת מביאה.. חלק בלתי נפרד ממך אהובה יכולה להעיד על עצמי שמה שאת מרגישה לגבי הכאב הזה שאינו נגמר..כאמת לאמיתה מצד שני כל הכבוד לך על עשיה ופריצה קדימה ממש לא מובן מאיליו..ועל הרצאה..👏👏👏👏 מגיע לך רק הכי טוב שבעולם !!! 😍😍😍💞🌹 חטולית

24/12/2019 | 20:35 | מאת: סוריקטה

הי אביב, וואו, העברת הרצאה על המקרה שלך כאילו תוך הסתכלות מבחוץ ובהקשרים שאת יכולה להבין בצורה הכי מזדהה מבפנים - מצד אחד - הו, חלום. מצד שני - לא מפליאות רמות החרדות, הניתוקים, קוצר הנשימה ומניחה שגם חיבור לדחפי מוות, כתוצאה של המימוש האמיץ במיוחד. התאריך - אני נזהרת מכתיבה במפורש, אבל נדמה לי שהבנתי בהקשר של המשפט האחרון. ובכל זאת, הנה נולדת למשל גם למטפלת המתאימה שלך. סוג של. ואולי היא כן נכונה יותר. ואולי גם אודי פה הוא סוג של אבאמא נכונים יותר. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", סוריקטה

25/12/2019 | 08:45 | מאת: מכל

אביב יקרה, מצטרפת לאודי..מקווה שנרגע קצת. את מיוחדת ויקרה! בזהירות אומרת על היום המיוחד הזה, כי הוא מיוחד.. טוב שבאת לעולם. הרבה רגעי אושר,הצלחה ובריאות וכל מה שאת מאחלת לעצמך שיתגשם. חיבוק שמתאים וקרבה במידה המתאימה. בהחלט את מיוחדת ומדהימה אותי כל פעם מחדש בהתמודדות האמיצה שבך.

25/12/2019 | 17:26 | מאת: אביב 22

על המילים החמות והמחבקות מקווה שאת שומרת עלייך

25/12/2019 | 17:32 | מאת: אביב 22

תודה על מילים חמות ועוטפות מקווה שגם את מוצאת קצת נחמה ושקט חיבוק ענק

25/12/2019 | 17:36 | מאת: אביב 22

מדהימה שאת ...התגעגעתי למילותייך להצליח להרגיש אותן קלעת בול בכל המשוואות האמת שלא הרגשתי כלום כי זה כאילו מנותק ממני אבל כנראה כל הפנים שלי הרגיש ועוד איך ....כל התופעות כולל תגובה של הנשימה בדיוק כמו אז .. החלטתי לעצור מעשייה תיכננתי ליזום איזה פרוייקט במקום העבודה שלי ....שיחכה כשנהייה יותר מוכנים ....הבושה הלא מדוברת כנראה מאוד פעילה ... ומה אתך יקרה איך את בימים אלו ? מקווה שבכל זאת התאזנת קצת ... תודה על מילותייך הם מאוד יקרות לי אביב

26/12/2019 | 10:33 | מאת: סוריקטה

הי אביב, את אלופה. ואם תרצי - אפשר גם במילים מוצנעות יותר. את מחזירה לכאן את האור. אני מתאזנת. בטח. כל הזמן עובדת על זה. וחזרה למסילה. נהייתי כל כך מבוקשת במה שאני עוסקת שנבהלתי מזה. הנה דוגמא למשהו חיובי סך הכל שמערער. סופש נעים סוריקטה

26/12/2019 | 20:10 | מאת: אביב 22

סוריקטה כל כך לא מתפלאה שנהיית מבוקשת ...אמרתי לך לא פעם שהייתי מאחלת לילדי מישהי כמוך ...(מעולם לא נתתי למישהו זר להיות איתם רק אחרי שלמדו לדבר וללכת ) והכי מבינה את המשהו טוב והמפחיד ....סופש נעים וטוב גם לך אביב

חנוכה שמח! מלא באור ואהבה. חג של הגשמת חלומות והצלחה. תודה אודי יקר על המקום המיוחד והחשוב פה! שמרו על עצמכם כברכתו של אודי ;) והיו בטוב. שלכם, מיכל❤🤗

23/12/2019 | 18:07 | מאת: אביב 22

מצטרפת לאיחולים ... כל כך מסכימה לגבי אודי ...לפעמים נגמרות לי המילים

23/12/2019 | 18:07 | מאת: חטוליתוש

מיכלי מאמי חג שמח מאוד תודה על הברכות תבורכי מתוקה חטולית

הי מיכל, הי כולן, חג שמח ומואר! אודי

22/12/2019 | 10:26 | מאת: אנונימי90

שלום, אני עוד כמה חודשים אהיה בן 30 וכמעט כל חיי סובל מ-OCD, התקפי חרדה ודיכאון. בזמן האחרון חזרתי להתעסק באיזשהו אירוע שקרה לי בסביבות גיל 10 - חשפו אותי לצילום וידאו מאוד מאוד מפורש ובוטה של רצח (אמיתי ככל הנראה). ההבנה שהאירוע הזה ככל הנראה עיצב אותי בצורה שונה וגרם לעוד שלל בעיות במהלך הדרך, החלה לחלחל אצלי רק בזמן האחרון. רציתי לדעת מה אירוע שכזה עלול לגרום להמשך חייו הבוגרים של ילד בן 10? אני מרגיש שזה המפתח להרבה מהבעיות שאני סובל מהן. תודה על העזרה!

שלום לך, אני משער שהארוע הזה - אם אכן הוא המפתח - 'התיישב' על רגישות קיימת. בכל מקרה - נסה לברר זאת בטיפול. אודי

20/12/2019 | 01:18 | מאת: NOT_FOUND

שלום, רציתי בבקשה לברר: האם שיטת ה EMDR יעילה לטיפול במצבי? אני בת 34. שני ההורים היו גרועים בכל דבר אפשרי. כל הזמן היתה אלימות פיזית ומילולית בבית. האם זה נחשב פוסט טראומה או שב EMDR לא יעזור אם אעלה אחת מתוך אלפי חוויות טראמותיות איתם ולמעשה צריך את כולן? יש לציין שהייתי בטיפול פסיכולוגי רגיל. הפסיכולוגית היתה מאוד נחמה ואהבתי אותה, אבל בגדול יצאתי מהטיפול רק עם לזכור שההורים נכים רגשית וזהו בגדול. תודה מראש

22/12/2019 | 14:14 | מאת: חטוליתוש

מנסיוני הטיפול עוזר צריך לשתף פעולה עם... בהצלחה חטולית

מניסיון זה עוזר. עזר לי... עובדים על דברים ספציפיים לטיפול קצר מועד. בהצלחה

שלום לך, נראה לי שבמקרה שאת מתארת צריך טיפול ממושך המבוסס על יחסי הטיפול. מבחינה זו ל-EMDR אין יתרון על פני שיטות אחרות (למרות שזו שיטה טובה כשלעצמה). אודי

היי אודי וכלם, עכשיו כשאני נפרדתי מהטיפול וקוראת את חטולית וסוריקטה שהגיבה אני יכולה לפרט מעט... אז בגן שלי (גן עירוני; לא פרטי) ילדה נפגעה, לא אספר את סיפורה כדי להגן עליה. אספר רק שספרה לאמה במקלחת בערב מה קרה...האם התקשרה אליי בהסטריה לספר וכמובן שהכל טופל ודיווחתי לכל הגורמים הרלוונטים, האיש אגב היה בשימוע וכו' לצערי שוחרר כי לא היו ראיות.. אבל אני עורערתי מאודדדדדד, לא הבנתי מה קורה לי, צפו ועלו דברים שלא ידעתי שקיימים או פשוט נדחקו עמוק.... הייתי בקשר עם פסיכו' הגן שהשיחות איתה נהפכו למעין טיפול בי... ותלות שלי בה עד שהיא הסבירה שהיא לא הכתובת והפנתה אותי ללכת לטיפול....הייתי במצב נורא ולמרבה הפלא תפקדתי מצויין בגן!!! מוזר נכון? פחדתי שיפטרו אותי או כל מיני מחשבות חרדה כאלה שלא היה להן שחר. חיפשתי מטפלת מהר ומצאתי את המטפלת המופלאה שלי...והעברתי אליה את התלות..והשאר הסטוריה. אצלי זה היה משהו מתמשך, בגיל צעיר מאוד, רציתי קרבה, חוסר ידע ותמימות... ולא טראומטי בכלל....ילד לא חייב לחוות טראומה מזה...השוק היה בגיל 12 בכלל... זה כאילו היה טבעי שככה זה....עצוב. אחר כך בטיפול עלו דברים...והצד העצוב והקשה שבי צף ועלה וכו. ואני רוצה לומר שלא חוויתי פחד, אימה התעללות פיזית וכו' הכל בטוב, בנעימים ואני תמימה וזה גרם לחוש אשמה וטפשה נורא!!!! אז הכל ככה כאילו מתגמד ולא נורא ולא קרה כלום. זה לא נכון! עצוב. ויודע מה אודי, לצערי אי אפשר להפטר לגמריי מרגשות כאלה.. ...כל מי שנפגע מספר על פחד ואלימות קשה....ו...טוב נסחפתי כבר...

הי מיכל, יש ויש. יש מי שחוו אלימות ופחד ויש מי - כמו שאת מספרת - חוו חוויה לא מפחידה, אבל פוגענית ומזיקה. ואז, הטראומה עולה בהמשך, כשמבינים. אודי

19/12/2019 | 14:24 | מאת: חטוליתוש

שם הקנטנה שלי תהיה עכשיו ב..אייך זה נקרא..תישאול ? בדיקה..מעכב.... יבדקו את כל מה שאמרה יבחנו אותה כשהיתה עימי השבוע ..לא יכולה להסביר..הייתי צריכה לבקש ממנה חיבוק..היתה תמיד עסוקה..והפעם ניגשה אלי בעצמה חיבקה כל הזמן..נישקה כל הזמן.. ואמרה לי.. סבתא אני כל הזמן מתגעגעת אליך..שבועיים לא התראנו.. סבתא אני חולה עליך... סבתא אני מטורפת עליך.. חלילה וחס שלא תבינו לא נכון.. זה לגמרי הדדי .. אבל......אלה מילים שהיא שומעת כל הזמן מאמא שלה.. ועכשיו קצת מכרסם בי חוסר וודאות..אם גם את שאר המילים שאמרה לגננת....לא שמעה מאמא שלה ורק חזרה עליהם בגן !! מי יכול להתיר לי את הספק ?? כי...לפני שנה גם סיפרה לי דברים כאלה וככשאלתי אותה ..מאיפה מגיעים המילים האלה..אמרה לי אמא אמרה לי להגיד..!! אז..באותה תקופה ההורים לא היו ביחסים טובים.. לא הבנתי למה כלתי אמרה לה להגיד דברים כאלה... וערכנו אימות ...כלתי אמרה..אל תשימי לב למה שהיא אומרת היא סתם ממציאה !!! עכשיו..אם בזמנו " המציאה " מי יגיד לי שאינה ממציאה שוב ?? הקטנה כל פעם מתלחשת עם כלתי ..אמא להגיד ככה.. או להגיד עכשיו ?? כל כך כואב ...!! הלוואי שהכל באמת יהיה רק המצאה של הקטנה שלי הלוואי . יותר קל להתמודד עם ידעה כזו מאשר לחשוב שכן פגעו בה.. מהשבוע הבא תהיה בביקרות של המכון ארגמן.. לא מעכלת.. ממש לא !! חטולית

חטולית יקרה! וואו. אם מישהוא מכניס לילד מילים ומספר לו סיפורים זה משבש הכל והוא כבר לא יבחין בין מציאות לדמיון או יפחד לספר....בלאגן ממש!!! נשמע נורא אם כלתך הכניסה לה לראש דברים.... אני מאוד מקווה שהנושא יטופל בידי הגורמים המתאימים! אנשים מיומנים שיודעים ומבינים. איתך, מאוד מקווה שיגיעו לאמת...אגב קשה להגיע לאמת מוחלטת. איתך קרה.

הי חטולית, קשה לדעת. אני מקווה שאנשי המקצוע ידעו לברור את המוץ מהתבן. אודי

18/12/2019 | 00:41 | מאת: חטוליתוש

ילדים על הרצף האוטיסטי... ממציאים פגיעות מיניות..הטרדות מיניות...???? הנכדה שלי סיפרה לגננת שלה בגן שהטרידו אותה מינית סיפרה דברים שלא מסוגלתצלהעלות על הכתב ..כל כך מזעזע.. אני לא מאמינה שילדה כזו בגיל צעיר כל כך מסוגלת להגיד.. אני המומה ממנה אני בשוק!! הגננת מיד קראה לרווחה ונפתח תיק חקירה... גם ההורים שלה המומים.. לא יודעים איך להגיב... לא יודעת אייך להתנהג במצב כזה למרות שהיום היתה איתי במשך כמה שעות של כייף... לה היה כייף..לי..אין לי מילים להביע את מה שמרגישה.. אייך מתמודדים אייך ??????? חטולית

18/12/2019 | 10:05 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, איזה עולם... הייתי אומרת שקודם כל היא ילדה בת חמש. ילדה בת חמש... תפיסה של קטנטונת. או בערך בגיל. סורי אם אני טועה. אגב ספקטרום אוטיסטי - לעתים דווקא יש יותר נטייה לדיוק באמירת אמת וקושי עצום בלשקר. אבל גם אם 'נברא' הסיפור, נגיד, מניחה שאנשי המקצוע ינסו לפענח את מקורו. ממתינה איתך לתגובתו של אודי. סוריקטה

18/12/2019 | 14:28 | מאת: מכל

חטולית... ילדים ולא משנה אם על הרצף או לא, לא ממציאים פגיעה, אני לא יודעת מה היא ספרה לגננת אבל מניסיון שלי בגיל הזה הם לא יודעים כל כך אז איך ימציאו???? הכי חשוב זה לתמוך, לעשות לה כייף כמו שאת עושה..לא לחקור!! לא להבהיל....ילד בדרך כלל לא מבין כמונו. ולפעמים אפילו זה לא טראומטי כמו למבוגר. היה לי מקרה בגן שטופל..בעקבות כך גם אני התחלתי את הטיפול שלי..אבל פעלתי שם נכון והייתי שם גם בשבילה וגם בשביל ההורים שהיו הרבה יותר בטראומה מהילדה... מעוד מקווה שיטופל נכון. גם מצד הרווחה. איתך.

18/12/2019 | 16:28 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, ממש מזעזע... מצטערת מאוד לשמוע. טוב שאת יכולה להיות איתה, את סבתא מדהימה! אולי מיכל, שהיא גננת במקצועה, תוכל לכוון ולייעץ מנסיונה. מחזקת את ידייך שלך שירה

18/12/2019 | 17:20 | מאת: ינשוף

יקרה לא יודעת אם יודעים להמציא... לא יודעת מה לאומר לך מקווה שתמצאו את התשובות איתך בלב ינשופים

19/12/2019 | 07:54 | מאת: שירה2017

אלייך מיועדת ההודעה שוב מחזקת את ידייך

19/12/2019 | 13:32 | מאת: סוריקטה

מיכל, הי, מעניין ומדהים (לפחות לפי מה שהבנתי מתוך הודעתך) שהתחלת את הטיפול שלך בעקבות סיפור הפגיעה בילדה בגן. סוריקטה

הי חטולית, צריך להתייחס ברצינות למה שאומרים הילדים, ולשם כך יש אנשי מקצוע שמתמחים בזה. וזה בהחלט נורא לשמוע שילד (או נכד) שלך נפגע. מעורר זעם וחוסר אונים. אודי

15/12/2019 | 20:47 | מאת: שירה2017

הי אודי, אני מרגישה חולה. דיכאון זו מחלה. בזמן האחרון הוא העמיק מאוד וקשה לי להסתיר מהסביבה אבל התפקוד שלי ירד ואני מרגישה מאוד רובוטית. מה שמייצר את הדכאון הם כל הקולות שמלווים אותי כל הזמן הפגיעה שלי בעצמי שלא מפסיקה לרגע וגם הבהלה שזה המצב כבר הרבה שנים. העבר קשה ההווה כואב והעתיד מפחיד. הבקרים מאוד קשים לי ולרב מתחילים ממש בבכי על כך שהתעוררתי. מחלה סופנית ואין תרופה. אני חושבת שגם למטפל שמתעקש לחזור על אותן המנטרות כל הזמן, נמאס ממני. האמת שאני לא מאשימה אותו וגם לא ממש יודעת מה לעשות. אולי אני נשמעת מתלוננת ופאסיבית אבל אני לא פאסיבית רק מאוד מיואשת ומרגישה מאוד בודדה עם כל זה. תודה שירה

16/12/2019 | 05:18 | מאת: סוריקטה

שירה אהובה, את יודעת, ממש לפני כמה ימים התכתבתי עם מישהי מוכרת מהילדות, שבדיעבד, למדתי שיש לה היסטוריה לא פשוטה, מסוג דומה ואחר. הבחורה, המקסימה והמוכשרת, אגב, היום מראה לחוץ הישגים. פגשתי אותה לפני שנה ואני יודעת (בסוד וזה כבר לא כל כך סוד) שלצד ההישגים האלה לא נעלם הכאב או הקושי. וזה מה שהזכרתי לה. בעדינות ובעקיפין. אוכל להניח, וכך נראה לי מהאינטראקיות שלה עם הסביבה, שהיא רוצה שגם איכשהו יכירו תמונה שלמה יותר. תמונה שיש בה אסונות, ושימוש בחומרים, תלות בתרופות, התפתלויות וצעקות נואשות בלילות. ובכן, על פניו היא תיארה איזו קפיצה מהירה וזוהרת לכאורה, ואני הזכרתי שעדיו אולי רואים קפיצה, אבל היו כנראה כמה עשרות שנים קודם עד אשר הנפש יכלה להבשיל לשם. וחשבתי על הטיפול. חזרות וחזרות. וחשבתי על הכלים שנותנים לנו, ואנו בשלבים ארוכים חסרי אונים מולם, כאילו מה אנחנו יכולים לעשות איתם, עם הכלים האלה. חסרי אונים ומרגישים אשמה שלא לקחנו את הכלים וכבר ומייד וישר והשתמשנו בהם. מזכיר לי איך למדתי תוכנות מחשב. לקח זמן עד שהחלטתי להתקין בכלל. וגם אחר כך הייתי פותחת את התוכנה בקליק. מתבוננת בה לזמן קצר וסוגרת. כך במשך תקופה לא קצרה. אחר כך הייתי מנסה פעולות, עד שבסוף התידדתי וגם שלטתי בהן. נו טוב, פה התהליך קצר יותר, אבל לשם הדוגמא. ושוב אני נזכרת בשירן פרנקו ורעידת האדמה. למרות כמיהתה העצומה לשתות, אסור היה. בקושי היה בסדר רק להרטיב את השפתיים בכמות מזערית של מים. ותהליך ההאכלה מחדש צריך להיות זהיר מאד. מהאכלה בכמות גדולה ומהירה מידי גם אפשר למות. הייתי לוקחת זאת בהקבלה לנפש. גם היצורים שאני מטפלת בהם ומחזירה לחיים. מדובר בחודשים של הזנה בצינורות, מתן תרופות ומעקב, בבית, לעתים השקעה של לפחות ארבע שעות ביממה, מחולקת על פני היממה. בשבע שנים, (זה הפרק הזמן אותו הזכרת לגבייך) כפי שאני מכירה אצלי, נעשתה עבודה, אבל עדיין זה היה רחוק. אז רק לומר, שאת לא אשמה - ככה הקצב, כנראה, סבלנות והתמדה, ובמקביל גם אין מתייחסים לכך לחלוטין בשיוויון נפש או ויתור. למרות שיש לנו צדדים כאלה. ממתינה גם אני למילותיו של אודי אלייך. שלך, סוריקטה

16/12/2019 | 06:33 | מאת: סוריקטה

חושבת בהמשכים - התחושה של הזליגה לתוך החיים מפחידה, אולי, מאד. אבל יכול להיות שזה שחרור במובן החיובי. הייתי חושבת על כך היום, במצב תפקודי, שהוא שונה מפעם, שם זה היה הכל ופגע בכל התחומים עד הסוף. הניסוח טוטאלי, שמתי לב, הכוונה היא שהיה נמוך מאד. היה כך פעם ויש חשש, כי היום יש יותר מה להפסיד. ואולי היש הזה הוא גם מה שמגן. מכירה את ההרגשה שכבר לא אכפת מהדברים הכי קרובים. רוצה לקוות שאיפשהו כן. סוריקטה ותורת המשחקים

16/12/2019 | 18:05 | מאת: מכל

היי שירה, צר לי על היאוש..אולי לא צריך להתאמץ כל כך להסתיר מהסביבה? להעזר דווקא בהם? תרשי לעצמך גם להיות עצובה...כן דיכאון זו מחלה אבל יש לה תרופה. אגב חוץ משיחות יש כדורים כשצריך את בוודאי יודעת..אך תהיי את, עצמך עם הקרובים אלייך..תני להם להיות קרובים, לגעת, לנסות להבין ואז תרגישי פחות לבד אולי.. איתך.

16/12/2019 | 20:58 | מאת: שירה2017

רק להגיד לך תודה, שחשבת וכתבת ושיתפת. שלך שירה

הי שירה, דיכאון זו מחלה. ופעמים רבות נלווית אליה בדידות רבה. ממש כפי שאת מתארת. וגם הייאוש המצמית אינו פשוט להכלה, אני מתאר לעצמי. אני שמח שאת משתפת ומקווה שזה מועיל במעט. אודי

15/12/2019 | 16:54 | מאת: בריה

אני מגיעה גם מתחום הטיפול. כשהגעתי לטיפול לפני שנה וחצי לא באתי בכלל במטרה ללמוד על מזה טיפול או לראות איך זה קורה בפועל. הגעתי ממש בתמימות ורצון לעזור לעצמי.. השנה התחלתי לעבוד במקצוע ואני מרגישה שאני צריכה הרבה הדרכה וידע מקצועי ( מקבלת הדרכה אחת לשבועיים) ההדרכה שאני מקבלת לא מועילה לי. ואני מוצאת את עצמי בקונפליקט, אם להפוך את הטיפול להדרכה.. ומפחיד אותי לאבד את המטפל שלי בתוך מטפל... ומצד שאני, אני רוצה את הידע והעזרה שלו ובפגישות האחרונות יש לי כל כך הרבה לומר עד שאני ממש לא מצליחה לומר מילה. ההתלבטות אם לפנות להדרכה מקצועית ולהשאיר את הטיפול כמו שהוא.. או לשלב בין הדרכה לטיפול מפחיד ומלחיץ, מאוד חוששת

שלום בריה, הטיפול - שישאר טיפול. הדרכה מומלץ בנפרד. אודי

כמעט שלושה חודשים עברו...געגועים לטיפול ועסוקה מאוד. אז פתאום כתבתי לה עכשיו את זה... ופגישת עדכון מתבקשת אבל אין לי זמן כנראה...אז ד"ש וגעגוע. זה כל מה שכתבתי. יאללה פתאום זה בא.... היא ענתה "חיבוק גדול ואמרה שאתן לה סימן כשאוכל להפגש" כנראה שזה יהיה רק אחרי חנוכה...מעניין כנראה רציתי לשמוע ממנה שהדלת פתוחה למרות שאני יודעת זאת....ואז אפשרי גם לחכות לפגישת עדכון....אני אוהבת אותה אפרופו מיקה? זה נפלא!!! רגש טוב! מחמם את הלב האהבה...ולדעת שהיא מחבקת, פה ומוכנה למפגש כזה אפילו שכבר נפרדנו... אודי, אני יודעת שאני בסדר, יכולה ולקחתי המון תובנות..ועם כל זה מרגישה צורך לשתף אותה ולהפגש... ולחכות זה לא משהו רע, להפך יש צפיה למפגש מחודש גם אם יהיה רק עדכון או חד פעמי...לא יודעת..מפגש לבדיקה אולי?? והיא כתבה שהיא שמחה שאני בסדר😁

16/12/2019 | 05:32 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, געגוע הדדי. שתיכן. מרגש. יפה גם התפיסה שלך את הנאמר. היה אפשר לפרש בכל מיני אופנים, ובחרת בממלא והמטעין בטוב. גם אנחנו שמחים להתעדכן ולדרישת שלום ומציעים עטיפה. שלך, סוריקטה

16/12/2019 | 18:02 | מאת: מכל

תודה סוריקטה יקרה, אעדכן בכל עת שאוכל או כשסתם אתגעגע. בגדול מרגישה כרגע בחיי בתקופה רגועה יותר, שלמה יותר ומקבלת עצמי יותר..גם לכם ד"ש וגעגוע. שמרו על עצמכם😍

הי מיכל, בוודאי שזה בסדר, ואני בטוח שזה גם משמח אותה לשמוע ממך. ולך זה בטח עושה טוב לדעת שהדלת פתוחה, תמיד, אם לעדכון ואם לבדיקה... אודי

שלום, חבר קרוב התוודה בפניי שהוא נמשך לילדים. כיום הוא בן 27, והוא יודע להעיד על עצמו שיש לו את המשיכה הזו מגיל 16. הוא עומד על כך שלעולם לא פגע ולא יפגע בילד, ויש בו את היכולת לא לבצע שום מעשה בנידון. הוא טוען שזה לא מתסכל אותו עד כדי כך שהוא "חייב לעשות משהו". כלומר, נשלט. כיום הוא מעוניין להתחיל טיפול אצל איש מקצוע, ועולה בו החשש שהמטפל ידווח עליו ובכלל יפגע בו, או לחילופין שתהיה פגיעה בשלמות הגוף ע"י סירוס כימי שהוא לא צריך וכיו"ב. 1. האם פדופיל יכול לקבל טיפול היום במדינת ישראל מבלי שהמטפל יהיה מחויב לדווח עליו? (וכל זאת בהינתן שהוא לא פוגע ולא מתכוון לפגוע). ואם לא, איך אנחנו כחברה מתוקנת מצפים מפדופילים לפנות לטיפול? 2. האם פדופיל יכול למצוא אהבה שהיא לא עם קטין? 3. האם המשיכה הזו היא ברת שינוי? תודה

שלום יניב, חברך זקוק לטיפול, ודכאי מאוד שיעשה זאת. לא ידוע לי שמסרסים כימית מי שרק מתמודד עם דחף, אבל לא ממש זאת. כן ידוע לי על טיפולים מוצלחים (כשיש מודעות ומוטיבציה לכך. כשזה לא כך - החוק מתערב). לעתים ניתן לעמוד על מקורות הפסרווסיה ולטפל בכך. אבל גם אם המשיכה נשארת - הרי ששאלת המימוש שלה היא היא ברת שינוי. אודי

12/12/2019 | 11:44 | מאת: ינשוף

ההרדמות בטיפול בא לשמור על הנפש שלי.. בעבר בטיפול החלקים היו מספרים והייתי מרגישה נפרדת מהם- שמה שמספרים זה סיפור שלהם ולא שלי היום אני מבינה שהם אני. ואז הקושי להקשיב להם...ההרדמות בטיפול מאפשר לי לא להקשיב כי אני יודעת שפעם הבא שיספרו אדע שהם מספרים את הסיפור שלי. כרגע אני לא מרגישה מסוגלת לשמוע ולהקשיב להם. המטפלת אומרת שזה בסדר. היא אומרת שהיא גאה בי ושאני אמיצה ושיש לי הרבה כוחות...

12/12/2019 | 17:47 | מאת: סוריקטה

וואו ינשוף, אלו מילים נפלאות שמעת מהמטפלת. מרגש. ההירדמות היא, לדעתי, תגובה הגנתית שהיא תוצאה של חרדה גדולה. איזה מנגנונים יש למוח לכבות את עצמו וכביכול לאבד את ההכרה... יישר כוח על ההתמדה! סופשבוע נעים, סוריקטה

הי ינשוף, זה בהחלט בסדר. בבוא הזמן אפשר יהיה להקשיב באופן מחובר יותר. ואכן, זה אמיץ. אודי

11/12/2019 | 20:09 | מאת: NOT_FOUND

ברגעים שהכל מבולבל שאתה מנסה להבחין בין שחור ללבן בין מותר לאסור שהכל נראה מעורפל ואתה מחפש יד מבעד למסך, דווקא ברגעי שברון שהכל נופל כמו מגדל .. תנשום עמוק ותקבל את המצב תרשה לעצמך להיסחף אל המצב ואל תילחם בו, תרפה ותן לגורל להוליך אותך הוא יודע יותר טוב ממך מה באמת טוב לך... ודווקא אז תגלה שהלימון הופך ללימונדה..

12/12/2019 | 17:43 | מאת: סוריקטה

זה קצת מזכיר לי את הפטנט של יציאה ממערבולת בים

שלום, אכן, זה דבר שלא רע ללמוד ולתרגל אותו. אודי

11/12/2019 | 18:10 | מאת: סוריקטה

אירועים שמזכירים לי את הפחד מבני אדם. הי לישות, יודעת לדקלם לעצמי שיש גם אחרים, ויש טוב, אבל שנוגעים במקום שמערער - זה פחות פשוט לפעמים. היום הותקפתי על ידי איזו מישהי עם כנראה מחשבות רודפניות משלה. תפסתי מהר מרחק ממנה, אבל היא המשיכה לצעוק מילים שנוגעות במקומות הכי רגישים, שכמו בקסם קלטה, נכנסה אליהם במילים מכסחות. היום שוב הייתה גניבה, וזה שוב מפחיד. לפני כמה זמן, אדם שביצע עבודה עבור שכנים, הטריד אותי מינית בצורה מגעילה שאין לתאר. גם אליו סובבתי מיידית את הגב. והעזתי לדווח לשכנים. גם את התקרית הראשונה שתיארתי חלקתי עם סובביי. מרגישה שזה לא ממש עזר לי. רוצה לכתוב מילה גסה. אבל אני לא. והלוואי שמי שפגע יענש. אבל זה לא עובד ככה, למרבית הצער. דואגת לכל היצורים שבזמן האחרון יוצא לי להגיע אליהם רק בשעות החושך והקור, ואיני יודעת מי חסר. :-( כתבתי לכאן, כתבתי לבני אדם. זה קצת בהמשך להודעה והתגובה שם למטה של דמות עם כינוי שאיני זוכרת מכאן. סוריקטה

12/12/2019 | 19:19 | מאת: שירה2017

אוף הלוואי שיענשו עושה רע רק לחשוב או לראות את כל האנשים השפלים האלה עצוב לי לשמוע שפוגעים בך וטוב שאת יודעת לתפוס מרחק ולסובב את הגב. העולם הזה כל כך לא ברור

12/12/2019 | 23:33 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה הגבתי לך אבל נעלם ההודעה שלי אליך רציתי רק להגיד שעצוב וכואב לי שנפגעת וטוב שדברת וספרת את אישה יקרה מאוד ינשופים

הי סוריקטה, ואני קצת דואג לך. שמח שכתבת לכאן. אודי

11/12/2019 | 11:40 | מאת: mika

אודי אני מאוד אוהבת את המטפלת שלי ויש לי אליה רגשות עמוקים ואני מתמידה בטיפול, ודברים משתנים ואני מרגישה חזקה יותר ויציבה יותר ומלוכדת יותר ויש קשיים בטיפול ולפעמים ויכוחים, אבל הקשר נהיה עמוק וחזק. ואני אוהבת את המטפלת שלי מאוד!!!

11/12/2019 | 20:01 | מאת: NOT_FOUND

אין ספק שאהבה זהו הכוח המניע ביותר בנפשנו, הוא נוסך בנו ביטחון אמינות ,ותחושת חיבור, אבל הכי חשוב הוא יוצר ערוץ תקשורתי בין המודע של המטפל לתת מודע שלנו וכך הדברים העמוקים והנסתרים צפים ועולים להם מאליהם..

11/12/2019 | 23:45 | מאת: חטוליתוש

היי מיקה כמה טוב לראות אותך כמה טוב לשמוע שאת אוהבת את המטפלת שלך מתמידה בטיפול .. מרגישה חזקה .. מלוכדת ויציבה .. נהדר פשוט נפלא !! ממש בשורות טובות הלוואי על כולן.. 👏👏👏👏👏 תודה ששיתפת.. חטולית

12/12/2019 | 17:50 | מאת: סוריקטה

הי מיקה, חתיכת אומץ להודות בפני עצמך. לזהות את האהבה, לזהות לפעמים גם את השנאה, שגם זה בסדר. מרגש לשמוע. ותקווה שיחזיק. סוריקטה

הי מיקה, אני מאוד שמח לשמוע! אודי

09/12/2019 | 20:03 | מאת: ינשוף

תמונות חדשות בתוך הראש פלאשים של סיוטים מנסה לעשות סדר מרגישה אי שקט נוראית בפנים לא מצליחה להניח את הדברים בצד אני מפחדת... כל כך מפחדת רק רוצה להתקרבל מתחת לשמיכה ולא לקום יותר אני כל כך מפחדת

09/12/2019 | 22:32 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, המסע הזה מפחיד ומביא איתו זכרונות קשים מנשוא. מקווה שתמצאי את הכוחות להמשיך ולהתמודד. האם יש לך תמיכה כלשהי מחוץ לטיפול? מבינה כל כך את הרצון להעלם ולהתחבא. איתך שירה

הי ינשוף, תוך כדי הניסיון לעשות סדר, מה יכול להרגיע בזמנים כאלה? אודי

11/12/2019 | 05:34 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, מה הכי מפחיד? הקול שמכחיש את התרחשותם של דברים? האיום שאם תתעמתי, יאמרו עליך שאת חולה, כי את יודעת? אני חושבת שבמשאלה האחרונה גלום הרצון ללכת לישון ולקום בבוקר בריאים. ושהבריאות הזאת גם תחזיק מעמד. הנה בוקר. ופקחנו עיניים. וקמנו. ועוד מעט גם השמש תקום. סוריקטה

11/12/2019 | 14:48 | מאת: ינשוף

שירה וסוריקיטה יקרות תודה שאתן כאן סוריקיטה-הקול המפחיד הוא כנראה הקול שמכחיש ...

08/12/2019 | 06:12 | מאת: סוריקטה

הי אודי וכולם, שבוע טוב, אודי, השתמשת בשורש ב.ח.ר. בתשובתך החכמה והמבריקה לדניאל. ואני שואלת היכן אני בוחרת. האם מתוך חיבור לחלק שמאפשר חופש וחירות, אולי הישענות; האם מתוך חיבור לחלק שכופה, כובל, המקבע. האם גם וגם. האם נוצר ערבוב, בלבול, היפוך בינהם. חיברתי הודעה ולחצתי 'שלח'. בחרתי, וגם, אולי, ברחתי. ואני די מרגישה את הקונפליקט בינהם אצלי. מי יותר על פני השטח ומתי - אולי גם זאת לא אדע לעתים. והשיח כאן החזיר אותי למחשבות של הבחירה במטפל - כבר רשמתי אינספור פעמים פה, שאיכשהו המטפל נבחר עבורי. מישהי, מאד מסוימת, ארצית עם חיבור לקרקע, שביקשתי ממנה (בחרתי בה, אולי) בסוג של תחנונים רכים, היות שלא יכולתי בעצמי, קיבלה המלצה למטפל מסוים, איני יודעת ממי, והוא העביר המלצה נוספת, והיא מי שהיום נקרא המטפל שלי. גם שלי וגם של אחרים. אז, הבחור עוד היה צעיר בשנות השלושים ועדיין בשלבי לימודים ומתמחה. אז, לא הבנתי את ההבדלים בהגדרות של מטפלים. עם המטפל הזה המשכתי. נצמדתי למילים שלו 'את צריכה טיפול' בפגישה הראשונה, ולכך שהוא קבע עבורנו פגישה עתידית נוספת. קבע. לא הייתה כאן שאלה שהופנתה אליי אם כן או לא. אולי הוא הבין שאין סיכוי שאני אזום קשר גם אם הדלת פתוחה. בכל אופן, לא ברחתי. אז איכשהו זאת כן בחירה. כמה חודשים קודם לכן, קרה דבר דומה ושונה. מישהי (אחרת, רוחנית מאד עד כדי תלישות) שהיה לי חיבור אחר אליה עשתה דבר דומה לכאורה. קבעה (ולא בטוח שבהסכמה ברורה שלי) והובילה אותי לפגישה טיפולית. שם התרחש דבר אחר. החדר הפחיד אותי. הגעתי עם תינוקת שפחדה מהחדר וזה היה לי סוג של סימן. האיש, שנראה לי מאיים, נתקע איתי על השאלה אם אני רוצה להמשיך וכך חלפו דקות ארוכות של חוסר יכולת להחליט (לבחור, כי זאת חתיכת בעיה אצלי) אותן הוא ספר ולקח עליהן תוספת תשלום, שבסופן נתן לי כרטיס ביקור מהוה שהתקמט לו בכיס. החדר היה פתוח לרווחה אל החוץ, האיש בכלל לא היה בחדר הטיפולי כשהגעתי והוא עשה טובה ולקח לו זמן לרדת למטה, לבוש בבגדי בית, לא היה גבול לשעה כבר בפגישה הראשונה. בנוסף, הוא גם היה המטפל של הבחורה ההיא, וכבר ידעתי שזה פחות לעניין בכלל לקבוע איתי פגישה במקרה כזה. מהפגישה ההיא יצאתי עם האמירה שלא ניתן לטפל בי ושקעתי עוד יותר. אבל, כאמור, כמה חודשים אחר כך הגיע ניסיון נוסף. הוא שתיארתי לעיל. שם, לפחות הסטינג (מילה שאני מכירה היום) היה הרבה יותר ברור. יש לסטינג גם צדדים מכעיסים, אבל חשיבותו עצומה, כנראה. מזל ש'רק' כמה חודשים. עם הזמן למדתי שהאיש הראשון מכנה את עצמו פסיכותפיסט ואין לו רקע מקצועי של ממש. ומאז למדתי לכעוס מאד על החוק החסר. בריחה, פרידה גם סיפור. בלגן. ומדוע אתם החלטתם ללכת לטיפול? ואיך בחרתם את המטפל? מי שרוצה להציע ענפים נוספים של כיווני מחשבה או לארגן בדרכו - מוזמן. סוריקטה - סירת מפרש. ללא מנוע, תופסת כיוון עם הרוח, לפעמים, אולי, מבחירה.

08/12/2019 | 14:37 | מאת: חטוליתוש

התבלבלתי לגמרי .... מצטערת שלא מצליחה לעכוב אחרי כל השתשלות ה..כתיבה.. אבל מרגישה שכן יש לך את היכולת לבחור אם מתאים לך להשאר או שבסדר גם לגמרי לברוח.. וגם עם מי להתחבר.. אני בחרתי ללכת לטיפול..גם מתוך בחירה לברוח ...מכל מה שעברתי בימי חיי ..כדי לנסות להבין אייך הגעתי לאן שהגעתי..( לשום מקום) ולנסות לפתור את עצמי.. לא טופלתי על ידי מישהו/י באופן פרטי תמיד היה במסגרת ארגון כזה או אחר סירת מפרש ללא מנוע.. אהבתי 👍👍🌹 חטולית

09/12/2019 | 05:06 | מאת: סוריקטה

לעצמי - המסע המהיר במנהרת הזמן - בכלל געגוע. וכמה שנים חלפו עד שלמדתי להרגיש לפעמים גם את סוג הרגש הזה. בשקט. ובהמשך להצעה שלי לחטולית, שאפנה אליי גם - איני בטוחה שמזהה חלומות לעתיד אצלי, כלומר, גם הפנטזיה סמויה. אולי השלב הבא. כלומר, החלום שאוכל לדעת, לזהות, מה חלומותיי (רצוי הריאליים), בהנחה שהם קיימים. סוריקטה

09/12/2019 | 12:34 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי נאמר..כל עוד הנר דולק ישנה תקווה.. כל עוד את חיה בועטת ונושמת לי לפחות ישנה תקווה שיש לך חלומות להגשים.. הסתכלי פנימה לתוך הנשמה החיה שקוראת לך לחיות..להיות..לנסות .. אל תרימי ידים מהר כל כך לפעמים חלומות מתגשמים כן לפעמים..ואם תרפי מעט ותרשי..יתכן והם יבואו ויעלו.. חיבוק רך ונעים חטולית

09/12/2019 | 18:46 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, שאלת הבחירה מעסיקה גם אותי. אני חושבת שהלכתי לטיפול כי בחרתי להציל את עצמי, חיפשתי חיבורים בעצמי שיאספו ויצרו סיפור ורצף והבנתי כמה הפיזור גדול. עכשיו הייתי רוצה לברוח מכל זה. במנהרת הזמן אני מרגישה איך הזמן דוהר מולי וגורם לתחושות של צער והחמצה. מעניין סיפור בחירת המטפל שלך ואיך ידעת לבחור וגם איך הוא בחר בך ללכת דרך כל כך ארוכה. יש משהו בשיט ללא מנוע, הוא שקט ועדין ונתון לכוחה של הרוח, המנוע מרעיש וממסך ואין בו היסוס. אולי טוב היה לפעמים להיות קצת עם מנוע. ובכל מקרה, את נהדרת! השם סןריקטה מקורו בהולנדית ומשמעותו "חתול אגמים", והנה את גם מצילה חתולים וגם חוצה ימים ואגמים. שלך שירה

הי סוריקטה, מצאתי את הבחירה שלך מעניינת ביותר. אודי

10/12/2019 | 18:01 | מאת: סוריקטה

הי אודי, שירה, חטולית, מנסה לחשוב מה מעניין בבחירה שלי. מעניין כי אולי היה איזה צומת בו בחרתי ש*לא* ללכת עם הקול של אמא. מעניין. שירה - מילים כמו חיבור, רצף , אלו מילים שהכרת לפני הטיפול? אני לא... גם לא ידעתי שיש סיפור. חטולית - הרפייה היא מילת מפתח חשובה. תודה לך. סוריקטה

08/12/2019 | 00:23 | מאת: חטוליתוש

כן ..לפעמים חלומות מתגשמים... ראיתי אותו אתמול בערב בחדשות בין הידיעות על ירי הטילים בדרום הוא היה כל כל מאושר... בכיתי מרוב התרגשות ...שמחתי עבורו ולא הפסקתי לראות כמה נלחם כדי להשתקם..שנה וחצי של טיפולים אינטנסיביים עם בעלי מקצוע ... כן..צביקה פיק הזמר של כל הזמנים.. הדיבור שלו עדין לא ...וגם הפנים שלו עדיין לא... אבל על הבמה ..עם הפלייליסט..ברקע..גם..הוא שר !!! לפעמים חלומות מתגשמים.... לפעמים..כן..רק לפעמים.. שלי עדיין לא התגשם..!!! ואין לי תקווה שאי פעם ישתקם

08/12/2019 | 13:54 | מאת: סוריקטה

חטולית יקרה, טוב לשמוע ממך, לראות שאת נרגשת. איזה מחלומותייך (וכמה טוב שאת יודעת לזהות חלק מחלומותיך) איזה מהם *כן* יכול להתגשם, באופן כזה או אחר, לדעתך? גשם. ימים של גשם, שלך, סוריקטה

09/12/2019 | 10:45 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי יש לי המון חלומות שהייתי רוצה שיתגשמו 1.שהעיוות שלי בדיבור ...יהפוך לדיבור רגיל ושוטף בצורה נורמלית כמו אצל כולם...לצערי איחרו לי את הרכבת הזו בגלל טיפול לא נכון ל מלכתחילה ..והגעתי למצב שהדיבור נעתק מפי לפעמים עד כדי גימגום.. אין אפשרות לתקן את המעוות..גם לא בריפוי בדיבור..השנים עברו חלפו ואין תקנה.. 2.המוח שלי אינו עובד במקומות שמתו התאים וחלק מהפגיעה ניכר גם בחוסר משווע בזכרון..מה גם שמקשה על הדיבור.. כמה אני נואשת ללא תקווה 3.הייתי רוצה לעמוד על שתי רגלים (כפות הרגלים) בצורה יציבה בלי לאבד שיווי משקל ...גם תוך כדי הליכה..אפילו עם מקל ההליכה שלי..מה שלא מתאפשר לצערי ..בגלל נוירופתיה של סכרת..המחלה הזו ששוכנת בגופי כבר שנים ונותנת את אותותיה..נורא כואב..גופנית וגם נפשית..מוגבלת מאוד..!! 4.לראות את נכדתי המיוחדת ..זוכרת..כמוך..מתקדמת ועוברת לגן עם ילדים רגילים..לא מתאפשר בגלל בירוקרטיה של חוסר מקום.. 5.להיות מסוגלת לעמוד בלחצים נפשיים של היומיום..לא מתאפשר כי הפכתי להיות אדם חרדתי ברמות קשות..מאז הארוע המוחי.. ויש עוד כהנה וכהנה ..שקצרה היריעה מחהכיל.. תודה לך סוריקטה אהובה שפתחת לי צוהר לתת ביטוי לדברים שכבר מזמן רציתי לומר ופשוט....נתכנסתי בתוך תוכי עם הצער שלי והכאב שלי..הסתגרתי ונעלמתי..נאלמתי..הרגשתי שאת אף אחד לא באמת מענין מה עובר עלי..וכמה החיים שלי קשים.. לא שלא מבינה את חוסר יכולת התגובות ..אבל ..כן.. חטולית

הי חטולית, אכן מרגש, ואכן - הוא עבד מאוד מאוד קשה על השיקום - ועדיין עובד (כמו שקראתי בעיתון...). אודי

10/12/2019 | 17:54 | מאת: סוריקטה

תודה חטולית שכתבת, הבנתי יותר. תמיד מוזמנת לספר. אם תרצי. החיים שלך נשמעים קשים מידי. בגוף, בנפש. עצוב וכל כך לא הוגן. ונכדתך המיוחדת - אשלח תקווה שתזכה לסיוע הכי מקסים ותומך ולבבי שיש. פינה קטנה גדולה שתמלא את ליבך. בכתיבה, בעיניי, את מאד ברורה. ישר ולעניין. ייחודי, צלול ומוערך מאד. שלך, סוריקטה

07/12/2019 | 17:00 | מאת: נשף

היי, פניתי לטיפול לפני כמה ימים בפעם הראשונה לפסיכולוגית שמצאתי דרך האינטרנט, רשום שהיא בהתמחות קלינית, ואני מתלבט אם כדאי לי להמשיך את זה, אמנם הפגישה הייתה חיובית אבל לא כדאי לי לחפש פסיכולוג/פסיכולוגית שכבר סיימו את ההתמחות?

09/12/2019 | 05:17 | מאת: סוריקטה

הי, מחשבותיי כמטופלת - מניחה שדיברת על טיפול דינאמי ופרטי (?) יש יתרונות מסוימים לבחירה במתמחה. קטנים כגדולים. אחד מהם יכול להיות כלכלי, למשל. ויש, כנראה, משמעות גם לאופן בו תפרש זאת. שני - הידיעה שלמתמחה יש מנחה שהוא עד צמוד לתהליך. שלישי - מישהו בתחילת הדרך יכול להיות גם מלא אמביציה (ובמקביל יש לו מנחה, שאולי יפנה את תשומת לבו לאיזון בין צרכיו האישיים של המתמחה לבין אלו של המטופל). ועוד. וכולם, בני אדם, עשויים לטעות. ואתם גם גדלים יחד. החששות ברורים. יש לך אומץ לדבר עם הפסיכולוגית על הנושא? ואולי העיקר הוא החיבור, הקשר, שנרקם עם הזמן? סוריקטה

שלום נשף, לפסיכולוג מומחה יש יתרון של ניסיון. לפסיכולוג עם ניסיון רב - כנ"ל. פסיכולוג מתמחה רשאי לטפל החל משנת ההתמחות השניה - בכפוף להדרכה שהוא מקבל על עבודתו. וכתבת שהפגישה היתה חיובית... לשיקולך... אודי

07/12/2019 | 07:49 | מאת: su123

השבוע.. פגשתי חיה..?? היא הייתה עם חיה אחרת, חיה חולה... נראה שהיא מנסה לעזור לחיה הזאת... דיברה איתי..בשפת..חיות..שאלה..שאלות.. ומה שמוזר, זה מה שהרגשתי...עדיין... למרות כל מה שאמרה... https://youtu.be/8yhsxnY0moU

שלום לך, זה דמיון יפה, שמנסה לתאר דיבור בשפה מובנת. ואם נניח שכאן אנו בני אדם שמשוחחים במלים של בני אדם - מה ההרגשה שנאמרת? אודי

04/12/2019 | 06:08 | מאת: סוריקטה

הי אודי ובוקר טוב, אני רואה הודעות חדשות של משתתפים היום על הבוקר מוקדם מוקדם, בשעות 'שלי'. זה מחייך אותי (סוף סוף). 'התרגלתי' לקום בלפנות בוקר שלי, ולראות איך נסגר יום האתמול, האמש, בלילה, כשהמערכות שלי לא פעילות כבר מזמן, או, לראות שעדיין ישנים כאן, וזה מאד כיווץ אותי. מבחינתי זה היה חוסר סנכרון נוראי. מכה אחר מכה. אניח שדי חד פעמי, אבל תודה על השנייה הזאת. לו הייתי 'נוכחת' כאן בשעות המענה המאוחרות שלך, עבורי (מה שכמעט לא קרה) אולי היה זה כמו מישהו שאומר לי לילה טוב. אז לפחות 'מישהו' (קול פנימי) אמר לי בוקר טוב היום. סופשבוע נעים, מנוחה ובריאות, סוריקטה

04/12/2019 | 18:49 | מאת: שירה2017

קצת נדחפת כאן... אבל רק להגיד שמרגישה אנרגיות אחרות ממך, משהו משוחרר וקצת מחוייך. אני דאגתי דאף אחד לא בא וכבר אמרתי לעצמי אז לא צריך ובשביל מה אני צריכה את זה. שמחתי לראות אותך בין העצים. שלך שירה

05/12/2019 | 14:07 | מאת: סוריקטה

הי שירה, הרשי לי להאמין שרבים.ות מחברי הקבוצה - פה. ד"ש גם לסנופקין שעוררה בי רגשות חמים. נגעה ללבי הכתיבה בנושא השכנות והתמיכה. נזכרתי באותו זקן שהייתי שם בשבילו כעשר שנים. הזקן, אגב, עבר סוף סוף למקום סיעודי ראוי. הוא מתגעגע, ואני, על אף שקשורה ואוהבת, פוחדת להגיע. נוצרה שכנות חדשה. נפלאה בפני עצמה. מבצע היצורים ממשיך, ומקווה שאחזיר אותם לאיכות חיים סבירה. שירה יקרה - ראיתי גם את מה שרשמת למטה. משחק מילים מדהים, בעיניי. סוריקטה

הי סוריקטה, אז אומר לך לילה טוב וגם בוקר טוב למחר (כשתקראי) וגם סוף שבוע נעים, שקט ומלטף. אודי

06/12/2019 | 09:29 | מאת: סוריקטה

הו, בוקר טוב. עכשיו קראתי (שישי בבוקר האפילו מאוחר). סופשבוע, אבל אם וכשנעלה לכאן, נהיה כבר בתוך השבוע החדש. סוריקטה והזמנים

03/12/2019 | 21:21 | מאת: אנונימית456

היי, אני מתמודדת עם רמות כעס וחוסר שקט בלתי נסבלים. אני מרגישה ככה ברמה מסוימת כל הזמן. לפעמים לא קורה אפילו משהו ספציפי אלא אני בתחושה של חוסר שקט מטורף, חוסר סבלנות וכעס כל כך עצמתי שאני מרגישה שאני משתגעת. בזמן הזה אני לא יכולה לסבול אנשים (אני מבקשת מאנשים לא לדבר וגם אנשים שמכירים אותי יודעים לא לפנות אלי יותר מדי במצב הזה), לא יכולה לסבול רעשים ואורות, לא יכולה עם איטיות של דברים ברקע. אני מתעצבנת על אנשים סתם בגלל שההתנהלות שלהם הייתה איטית מדי. לפעמים יש לי גם ימים טובים יותר, אבל אז משהו קורה ואני נכנסת למעגל הכעס הזה. לפעמים זה גם להתחיל לבכות משום מקום, סתם מתוך תסכול, ייאוש ועצבים. אני מרגישה בלתי נסבלת לאחרים ואז אני גם שונאת את עצמי. אני לוקחת כל מיני כדורים, חלקם לsos (שנהפך להיות sos יומיומי), בין היתר כדי להירגע מהכעס. במצב כזה של עצבים וחוסר שקט פנימי, אני מרגישה צורך לבעוט בדברים, לזרוק דברים וגם לפגוע בעצמי (יש לציין שהשתפרתי בקטע של פגיעה עצמית אבל זה מאבק תמידי). מעניין אותי לדעת מה זה מנגנון הכעס הזה. ולמה כל דבר יכול להוציא אותי מדעתי. וגם איך אפשר לטפל בזה. תודה!

04/12/2019 | 06:23 | מאת: סוריקטה

הי אנונימית, אשתף בנקודת מבטי כמטופלת שעברה דרך מסוימת בשיחות - את מתארת משהו, שאני חושבת, שרובנו (המשתתפים, המטופלים, האנשים) מכירים בעצמנו בדרגות שונות. איני מכירה אותך, נראה שהרגשות כפי שתיארת מחבלות לך ואולי גם לסביבתך באיכות החיים, ואולי זו בעייה. בכל אופן, אוכל לומר על עצמי שלמדתי לווסת רגשות ועוד כל מיני דברים על פני זמן ארוך בטיפול פסיכולוגי. אצלי, אני קושרת את הקושי כמו שאת מתארת, לפעמים למה שאני מכנה ה'חלקים האוטיסטים' אצלי. אבל, כאמור, כל אחד והסיפור האולי מורכב שלו. הסיבות יכולות להיות מגוונות וגם שונות בעיתויים כאלו ואחרים. אז... דרך אחת לבדוק היא בטיפול פסיכולוגי שמתמידים בו. הנה פנית לפורום פסיכולוגיה בתור התחלה :-) סוריקטה

שלום לך, איני יודע לומר בוודאות, אבל אציע שני כיווני מחשבה (שיש לתמוך ולהעמיק במסגרת הטפול הפסיכולוגי שאני מקווה שאת עוברת): הכיוון האחד קשור בויסות חושי. לעתים בעיות בוויסות תחושתי גורמות להצפה כמו זו שאת מתארת - ואם זה המצב יש לטפל ברגישות הזו. כיוון אחר קשור לקושי בויסות רגשי (למשל, של מצבי תסכול) - ושם הכיוון הוא לימוד טכניקות ויסות, למשל על ידי גישות כמו היפנוזה או DBT. רעיונות להתחלה... אודי

03/12/2019 | 16:03 | מאת: דניאל

שלום אודי ותודה על המרחב כאן. יש לי שאלה קצת אחרת. אני דניאל, סטודנט לפסיכולוגיה קלינית בתחילת דרכי המקצועית. אני מטופל אצל אחד מהתותחים בתחום-מפרסם בשיחות, עורך, כותב ומתרגם. אני מרגיש שזה מוסיף המון רעש לטיפול, אחרי הכל-לא הגעתי אליו בשביל ללמוש איך להיות "פסיכולוג טוב דיו". פתחתי את זה מולו, אבל הוא נשאר בעמדה הניטרלית והמתבוננת, אבל נותרתי לא מסופק. מה עושים?

04/12/2019 | 05:28 | מאת: סוריקטה

הי דניאל ובוקר אור, אני רק מטופלת, לא אשת מקצוע בהגדרה, ומשתתפת פה בפורום, בעצם, אני גם מטפלת בכל מיני, גם בנפש בעקיפין . אני כן, כנראה, מבוגרת ממך בשנים רבות. וגם, מעבר לטיפול שעברתי אני בקשר עם הרבה אנשים שמתחילים את דרכם בתחום הנפש ורואה איך נראים הדברים מכיוונם. זה מקסים, בעיניי. מקווה שלנו, המטופלים, יש ניסיון בשיחות וגם למדנו כמה דברים. ולכן, אוסיף גם כמה ממילותיי ומחשבותיי. דניאל יקר, אתה משתף אותנו בדבר מאד חשוב, מאד מאד חשוב, בעיניי. דבר עם המקצוען שלך בדיוק על מה שתיארת בהודעתך אלינו. ואולי בעיקר את תחושת חוסר הסיפוק אותה הזכרת. אולי גם שהתעצבנת עליו קצת. אולי כדאי לך לחשוב גם מה היו הציפיות שלך ממנו? האם היית מתוסכל? אולי תדברו על הקושי לקבל חלקיות, שקיים אצל כולנו. זה חלק מהתהליך שאתה אמור לעבור בצמיחה שלך להיות איש מקצוע. צפוייה לך צמיחה נוספת בחווייה מול מטופלים עתידיים והשנים, השנים, אם מתמידים בהן, נותנות המון. הדרך הדרגתית. היא לאו דווקא חלקה, על פי רוב, ממש לא. אנחנו לא קופצים בבת אחת מנקודה לנקודה כך פתאום, אנחנו גם לא יודעים לאיזו נקודה נגיע, ולאו דווקא נגיע לפסגה. אגב, אני חושבת שמי שהגיע כל כך גבוה, עשה זאת גם תוך חיבור לחלקים הצנועים בנפש שלו. מניחה שאני חופרת לך דברים שאתה יודע, ובכל אופן, הלימוד של כל אלו תוך כניסה לשכבות העמוקות יותר מצריך שנים. אכן חושבת שלשנים ולניסיון יש יתרון ויש במה לקנא וגם לקנא זה בסדר. אפשר גם לקנא מהכיוון השני - אתה עדיין צעיר והרבה ענפים ואפשרויות פתוחות לפנייך :-) המון בהצלחה, נראה שזכית וזה מעורר בי חיוך, תודה לך שכתבת, עורר בי הרהורים נוסטלגיים. בשורה תחתונה - לחזור ולדבר על זה. העתק הדבק את מה שרשמת כאן. נסה, אולי, למצוא מילים מדויקות שיתארו את מה שקראת לו 'רעש'. קנאה נראית לי מילת מפתח, בין השאר. גם נושאי צניעות/יוהרה. אולי כדאי לנסות לאתר היכן שוכנות חרדותך, בפרט סביב הנושא שהזכרת. השאלה שלך, אגב, היא מאד טבעית, מאד התחברתי אליה, והיא לא קצת אחרת :-) סוריקטה

שלום דניאל, אתה יודע להבהיר לעצמך מדוע הגעת דווקא אליו? אולי הקנאה היא אחד הנושאים הרלוונטיים בחייך שעליהם צריך לעבוד? לא ברור לי ממה אינך מסופק (אני משער שהיתה לך ציפיה שלא מולאה) ומה בדיוק ציפית שהמטפל יעשה כשפתחת את הנושא מולו... אשמח אם תרחיב. אודי

שלום לד"ר בונשטיין ושאר הגולשים, התייעצתי פה בעבר ומצאתי את העצות מאוד מועילות. רציתי להתייעץ ולשמוע את דעתכם על המקרה הבא: בניסיונות להבין איך להצטיין בלימודים, נמצא שיש להתייחס ל3 נקודות: - ללמוד ולזכור דברים - יכולת אירגון אופן/צורת הלמידה. - להביע את הידע בכתב. אני חושב שאחת הבעיות שמפריעות להצלחה במבחן היא הנקודה האחרונה. הכוונה אם יתנו לפתור עבודה בבית בשקט לא תהיה בעיה להוציא 100 עגול. הבעיה במבחן שניגשים אליו שדי מהר נגמר ה"כוח" ולא מצליחים. כל שאלה שניגשים אליה ראשונה אפשר לפתור - אבל אחרונה אי אפשר, כי כבר אין כוח. איך היית ממליץ להתמודד עם הבעיה הזאת? חוץ מלהתחיל עם השאלות הקלות. בנוסף מה עושים יום לפני המבחן? נחים? לומדים? בגדול בתקופה לפני המבחן מתרגלים כל כך הרבה עד שכבר מגיעים למבחן יש פחות כוח..... תודה רבה.

שלום דודו, אני ממליץ לך לפנות למקום הלימודים ולבקש קורס אסטרטגיות למידה. שם יעבדו אתך בדיוק על זה. אודי

25/11/2019 | 11:55 | מאת: NOT_FOUND

נדבקתי ביבלות ויראליות בכף הרגל ואני מרגיש שעולמי חרב עלי. הן כואבות וכף הרגל נראית מזעזע והטיפולים עד כה (חנקן נוזלי, משחות וכו) לא עוזרים. מדובר בוירוס שמסרב לעזוב. אשתי אומרת שאני מגזים בתגובותי אבל אני לא מסוגל להמשיך בשגרת חיי, לא מסוגל כל יום לשייף אותן וכרגע גם לא מסוגל לשים נעלי התעמלות מחשש שיתפשטו עוד. כל היום אני מתעסק רק בקריאה בנושא ומחכה שיעבור. אני מרגיש שכל חיי נעצרו עד שהדבר יפתר ולא יודע איך להמשיך מכאן נפשית ופיזית. חשבתי אפילו על כריתת כף הרגל שכן אין אני יכול להמשיך עם הטיפולים הסטנדרטיים שלא עוזרים.

02/12/2019 | 19:47 | מאת: חטוליתוש

הכנס לפורום כף רגל וקרסול יתכן ושם תמצא פתרון לבעיה כאן לא המקום המתאים בהצלחה

02/12/2019 | 20:03 | מאת: חטוליתוש

כותבת לך שוב כי נתקלתי בפורום כירורגיה פלסטית , כוויות, ורפואה אסתטית לדעתי שווה לבדוק גם שם פשוט נוגע ללב הסבל שלך בהצלחה

שלום לך, היפנוזה נמצאה יעילה מאוד לטיפול ביבלות ויראליות. ממליץ לפנות למומחה מורשה לכך (רופא עור, רופא משפחה או פסיכולוג עם ניסיון רלוונטי - ולוודא רישיון של משרד הבריאות להפנט). אודי

23/11/2019 | 06:39 | מאת: סוריקטה

הי ושבוע טוב, קוראת לי וחושבת, שלעתים יש לנו נטייה לבחור מילים מתוך כדי לבטא כוונה מסוימת, אך הן אינן מדויקות. אולי אף מבלבלות. לעתים אפשר לדייק יותר. לעתים הן גם נשמעות הפוכות. למשל, נשתמש במילה 'עצב' במקום 'כעס'. עצב שהוא, לתפיסתי, עגול ורך יותר, ויש בו השלמה מסוימת ומקרבת אולי אפילו מזמינה אהבה; מול כעס שהוא נוקשה ופחות מתפשר וייתכנו בו קצוות חדים ומרחיקים במיוחד. כמו-כן, נשתמש במילה 'כעס' שהיא מילה כללית יותר לשלל רגשות כמו תסכול או עלבון או קיפוח, האשמה, קנאה, נקמה וכד'. אלו מחשבותיי בהמשך למה שרשמת, אודי, לשירה - איך השלמה (הנשמעת חיובית סך הכל, כבסיומו של תהליך אבל) מסתדרת עם תבוסה (שאולי יש בה עוד הלם עדיין, או ניסיונות תיקון לא ריאליים ומכלי משאבים, לצד ויתור וכד'). השלמה - במובן של קבלת המצב הנתון ברוגע ובאורך רוח; ויתור (כן, בחרתי מילה אחרת קצת) - במובן של נטישת שאיפות, הפסקת פעולה מתוך ייאוש. ובצמידות לו - העקשות הבלתי מתפשרת. כשקראתי את שירה (אותך, שירה אהובה ויקרה שלי) הרגשתי מגוון. גם וגם וגם. ההשלמה, העקשנות, הויתור. אם הם לא כל כך מסתדרים ביחד - אולי יש לנו קונפליקט. קונפליקט בין ההתמכרות למאבק, לייאוש, להשלמה. אניח שהתקיעות קשורה לכך. והתקיעות הזו - כמה שנים היא יכולה להימשך. עד כדי בזבוז מסוים של חיים שלמים. וככל שחולף זמן, החלקיות גדלה ולעתים עוד יותר מורכב להסתדר עם מה שיש. הלא הוגן. הזכרת, אודי את 'תפילת השלווה', או שבועת המכורים, כפי שאיכשהו נדמה לי שאני זוכרת אותה. אתם יודעים, רוב הזמן אני שלווה ונינוחה עם המון אורך רוח. נראה לי שזה אמיתי ממש. אבל יש רגעים שבהם חלק אחד מתפרץ מעל פני השטח. צריך להתאמץ כדי להוציא אותו ממני בין בני אדם. מאד מאד. שואלים אם נראה שגם אני לא דייקתי? ייתכן מאד. ואולי הכותרת שגויה. אולי. ניסיתי, ואולי בהמשך אמצא משהו מתקרב יותר. ואם דיברנו על כתיבה - בטיפול למדתי לדבר עברית. אמנם הכרתי מילים גם קודם לכן, אך לא הכרתי את המשמעות העמוקה שלהן וההבדלים בינהן. ייתכן שיצירת המדורים האלה באופן מדויק יותר - סייעה. חושבת שהיא עזרה מאד. אנליזה במובן של פירוק מסוים לגורמים לכדי הרכבה מחודשת מסודרת יותר. בעומק. שבוע טוב, סוריקטה

24/11/2019 | 16:29 | מאת: שירה2017

את יודעת. אני מרגישה איך את יודעת. זה גם וגם וגם. השלמה תוך נסיון להאחז ביש, ולהרגיש כל כך ריקה. ובטיפול אני אומרת, תטפל בי, זו אני שמגיעה בדבקות, אני שיושבת מולך, אבל זה לא רק, וכל הגם וגם הזה מבפנים לא מפסיק. אהבתי איך הפרדת את מנעד הרגשות ונתת להם שמות וניסית לדייק. אם אפשר היה לארגן כך את המחשבות אולי משהו היה נפרם ומתאוורר. את יודעת, גם אני נתפסת כאדם מאוד שלו ורגוע, עם סבלנות אין קץ, גם כשבפנים מתחוללת סערה. בהמשך חהודעה למטה, את ענן על מקל אני מכירה ולא זכרתי... אבל כל כך מתאים לך לכתוב את זה. ומה שאת כותבת, מה שנכתב אצלך בראש, מקווה שימצא את דרכו, בשלמותו, אל הדף. את יקרה לי מאוד שירה

הי סוריקטה, לא רק האנליזה, גם השירה (שימי לב למשחק המלים...) מנסה להתקרב במלים לחוויה עצמה. ותמיד ישאר הפרש לא מפוענח. אודי

01/12/2019 | 15:20 | מאת: שירה2017

מעניין איך שהגדרת אודי אץ הנסיון להתקרב במילים לחוויה עצמה פרופ'שחר גולן (פסיכולוג) כתב ספר שירים בשם פסיכו-אל-נא-ליזה

04/12/2019 | 05:30 | מאת: סוריקטה

הי שירה, זה נשמע מקסים. כמו השיבושים שתינוקות עושים למילים לפני שהם יודעים לומר אותן מדויק. יצירתי כל כך. איזה יופי! שלך, סוריקטה

22/11/2019 | 01:54 | מאת: קרמל 04

שלום, אני חולה מבחינה פיזית ואני לא מתפקדת כל כך רגיל כמו כולם פיזית, אני אני מבקשת לפעמים משכנה שלי שעובדת בסופר כל מיני טובות ביניהם להביא לי משהו מהסופר ומשלמת לה העברה בנקאית כל כל מוצר, הגזמתי קצת? היא אומרת שאני נטל עלייה והיא אומרת שנמאס לה שאני תלויה בה לא נעים לי ממנה עכשיו, איך להתמודד עם האי הנעימות?

24/11/2019 | 12:34 | מאת: סנופקין.

היי קרמל, ראשית אני מצטערת לשמוע על מצבך הפיזי. שנית רוצה להגיד לך שמעריכה אותך על כך שאת מנסה להיעזר בשכנים. טוב שהשכנה יכולה להיות כנה איתך ולהגיד איך היא מרגישה ביחס לכך. אני לא יודעת מה הקשר ומערכת היחסים בניכן. אם אתם בקשר שאפשר לפתוח ולדבר הייתי מציעה לך לעשות את זה ולבדוק איתה מה גורם אצלה לתחושת התלות והנטל. אולי אם תסכמו יום קבוע שבו את מעבירה לה רשימת מצרכים ואולי גם תציעי לשלם לה "טיפ" על הזמן שהיא משקיעה, כמו שאת משלמת על משלוח, תהיה לה יותר נכונות לעזור. לפעמים כשכל הזמן מבקשים משהו, גם אם זה טובה קטנה ועל הדרך, זה יכול ליצור הרגשה לא נעימה. תנסי לבדוק איתה. בד"כ כשמדברים ושמים את הדברים על השולחן, יש הבנה, ואי הנעימות חולפת. באופן אישי אם אני הייתי שכנה שלך הייתי שמחה מאד לעזור לך. מקווה שיסתדר לכן. בהצלחה!

24/11/2019 | 12:59 | מאת: סוריקטה

הי קרמל, ייתכן שהשכנה מרגישה שזה יותר מידי בשבילה, היא גם הייתה כנה איתך. אם יש לך אינטרנט וחשבון בנק וכרטיס אשראי - אולי בחלק מהמקרים תוכלי להזמין משלוחים, למשל. אפשר גם לחלק את המטלות בין מספר דמויות שיסייעו. יש מישהו מהמשפחה שנמצא בקשר איתך? חברים? אולי אפשר להיעזר גם בשירותים (החלקיים מאד אמנם) של ביטוח לאומי. מציעה - תוכלי לומר לה שתנסי להסתייע בגורמים שונים. סוריקטה

שלום קרמל, נראה לי שהדרך הטובה היא להודות לה על ההתגייסות ומה שעשתה עד כה, להתנצל על כך שחשה שזה נטל ולהבטיח שתשתדלי להיעזר בה רק כשממש אין ברירה (אם היא כמובן מסכימה). ומצטרף להערכה הן על הכנות שלך והן על זו של שכנתך. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון, ואז נצא להפסקה של כמה ימים (אהיה בכנס). שמרו על עצמכם, אודי

24/11/2019 | 05:51 | מאת: סוריקטה

בהצלחה, אודי, בכנס, בעולם המוזיקה והרבה טבע. סוריקטה

24/11/2019 | 16:50 | מאת: אביב 22

שיהיה כנס מוצלח ומועיל

21/11/2019 | 22:41 | מאת: אביב 22

כחלק מהתהליך של הקרבה וגחלק מלנסות לגעת בכעס שוב ושוב עולה הכעס והכאב מול המטפלת הקודמת והדרך שבה היא בחרה לסיים את הטיפול ....אבל ....עדין ברגע שלנסות לדבר את הכעס אני מתנתקת חיפשתי היום מילים שלי מאז ולמרות שזכרתי את זה מילה במילה כאילו זה קורה עכשיו .. ראיתי גם את מילותייך שלך במבי שאת מחזיקה את הכעס וההלם עד שאצליח להיות שם .... ארבע שנים ואני עדין לא שם אבל מתקרבת ואולי ההצלחה הזו תשחרר עוד כעסים ישנים יותר מהגוף ...ואולי אני אפסיק לפחד מהפחד .. אבל למה ניכנסתי רק להגיד לכם ובעיקר לך אודי יקר שוב תודה על אחיזה כל כך מדהימה ומרגשת שאחזת אותי אז בלודש וחצי המוטרפים ההם אני חייבת לך בגדול ... תודה לילה טוב וסופש רך ונעים לכולם אביב

הי אביב, סוף שבוע רך וטוב גם לך. אודי

23/11/2019 | 08:07 | מאת: סוריקטה

הי אביב, אנ'לא יודעת אם את רוצה לשמוע את מחשבותיי... בכל אופן, ראשית, אני חושבת שמעבר לכעס, שאולי, אם רוצים ומוכנים, אפשר לדייק אותו במילים מובהקות יותר, ייתכן כי מעורבים גם רגשות אחרים כמו געגוע, למשל. וכך, אולי נוצרת מורכבות. והמורכבות, כנראה, גדולה לעתים מכפי שאפשר לתת לה מילים. שנית, אני כמעט בטוחה שלולא היו בך חלקים, גם אם מוסתרים ולא מודעים ולא הייתה גישה מובחנת אליהם, שיש בהם תקווה, למשל, או כל רגש אחר, לא היה יכול להיווצר החיבור בינך לבין הזולת שהיה מחזיק אותם. איכשהו משהו בך חייב להתחבר אליהם. בקיצור - לדעתי אלו גם (או בעיקר) חלקים בך, לא כל שכן, כשמדובר בעולם האינטרנט, והתודה שלך צריכה להיות מופנית אל חלקיך. כבוד לעצמך. בתוכך ולא רק מחוץ לך. ריספקט לאחריות שלך. ליכולת ההישענות וההיאחזות שלך על ובחלקיך הבריאים או החזקים וכד'. מה שיכול להיות מפחיד. התלות הזאת. גם זה בסדר. סוריקטה

24/11/2019 | 16:44 | מאת: אביב 22

תמיד רוצה לשמוע אותך לעיתים כמו עכשיו קצת קשה לי להבין לא כי כתבת לא ברור כי אני לא מסונכרנת בכל מקרה בודאי שאני מעריכה את היכולות שלי וכן אני מודה לעצמי על היכולת המופלאה ליצור קשר חדש ומטיב עם מטפלת חדשה אחרי הטיפול ההוא ... לגבי הטיפול הקודם יש המון רגשות זה ברור אבל אני עובדת כרגע אק על הכעס כי אותו אני לא יכולה להכיל כנראה או לדבר ואני שוב ושוב נעלמת ובאים חלקים אחרים שלי ... וכן הכאב מהמילים שלה אז שאני מתעללת בה בתוספת 50 יום חופש ..השילוב הזה ילד היה מאוד לא הוגן ואין לי ספק שלולא המקום הזה ללא הסבלנות ההכלה היד המושטת המליון מילים של אודי ושלכן לא הייתי שורדת את זה ...ועל זה התודה ... והיא תהייה איתי בלב תמיד . אביב

20/11/2019 | 20:38 | מאת: שירה2017

אני חושבת שבעיקר אני אוסרת את הנפש שלי, כולאת אותה, מדכאת אותה, סוגרת אותה במחשכים וגם יודעת שאני עושה את זה. לא הצלחתי ללמוד אחרת. זה כמו לקחת תרופות פסיכיאטריות, כאלה שהופכות אותך קהה, מרוחק מעצמך וממושמע למציאות. הנה רפואה טבעית. ואיך עשיתי את זה, לא עשיתי כלום זה נעשה לבד, במשיכה טבעית למקום הזה, שיודע לאלתר תיקונים זמניים, שאם יש מזל, הם יחזיקו אפילו עשרים שנה. למן ההתחלה זו היתה המטרה. לחפש את המקום הזה, את נקודת המשיכה ולהישאב אליה. שבע שנים הנפש מחפשת אותה, שבע שנים אני חיילת של המציאות וקורבן של הנפש. אבל גם שבע שנים, לצד החיפוש של נקודת המשיכה, אני נלחמת שלא להישאב אליה, בנסיונות בלתי נלאים לבקש עזרה, למצוא נקודות כאב ולהתמזג איתן, הכי קרוב שאפשר, לצרוב אותן ולאסוף את כל נקודות הכאב האלה אלי, לתת להן להיות, כואבות ככל שיהיו, לתת לי להיות במקומות האלה הכואבים, למרוד בחיילת של המציאות, להראות שאני יכולה לא להיות חיילת. ואחרי כמה שנים של מרד, לגלות שנכשלתי, כלום לא השתנה. בנקודה הזו, אחרי שנים רבות ומילים רבות, באות ההשלמה והתבוסה.

21/11/2019 | 08:25 | מאת: סוריקטה

שירה יפה, יש רגעים כאלה, עצומים כאלה, ואת יודעת מתי הם הכי צועקים? כנראה כשכן כן הסתמן שינוי. הם לא ימחקו, כך כתבתי כבר, גלעד יהיה תמיד, כך נדמה לי. שבע שנים זה לא המון בקצבים המוכרים לי, בכל אופן. לא שהן מבוטלת, כמובן. ואסכים שלעתים יש בנפש מנגנונים שיכולים לנצח כל תרופה. כתבתי לך גם למטה. ומניחה שתהיינה לי עוד מילים לומר. אם אוכל מאוחר יותר. שלך, בינתיים, סוריקטה

הי שירה, 'השלמה' נשמע לי משהו חיובי. 'תבוסה' לא. איך הם מסתדרים יחד? אודי

22/11/2019 | 08:22 | מאת: שירה2017

הי אודי, השלמה עם המצב, עם התקיעות, עם חוסר היכולת לשנות, עם כך שהכל היה לשווא מביאה לתחושה של יאוש גדול ותבוסה. שיהיה לך סופ"ש נעים שירה

18/11/2019 | 07:03 | מאת: שירה2017

הי אודי, כשהוא לא עונה לי בזמנים הרגילים, אני מחכה ומחכה ומרגישה שאני כועסת עליו. כשאתה לא כאן בזמנים הרגילים, גם אם לא העליתי הודעה, אני מחכה ומחכה ומרגישה שאני כועסת עליך בלב ומאוכזבת גם בשם כולן. אחר כך אני כועסת על עצמי שכעסתי, הרי אתה ממש לא חייב להיות כאן ובכל זאת אתה מתמיד לאורך שנים רבות ועושה זאת בעקביות ראויה להערכה גדולה. ואני חושבת לעצמי עם כמה שאני מרגישה לא שייכת, לא חייבת, לא נזקקת כאן, הנה אני כנראה כן, נראה שהמקום הפך חלק מהמערך הטיפולי שלי בכל זאת, עם כל הלא מספיק ולא שייך. אני נכנסת קוראת ואם כותבת מחכה לתשובות. לא יודעת למה כתבתי את זה לא בטוחה שרוצה שתקרא את זה. אולי תכעס. שירה

18/11/2019 | 13:50 | מאת: סוריקטה

הי שירה, גם אני עניתי באיחור, וזו סיבה טובה לכעוס עליי. וזה בסדר. אני עונה עכשיו, כשזו האמת שלי. ואני מפוייסת. וחושבת שמבינה מאד את הרגשות שאת מתארת. אלו שאנחנו מעזים לבטא ואולי שתקנו קודם. איתך בלב, סוריקטה

הי שירה, זה בסדר. איני כועס. אני יכול מאוד להבין את התסכול בשל חלקיותם של דברים ואת הכעס שמעורר תסכול זה... אודי

21/11/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

שירה והי כולם, אמשיך, שירה את שכתבת למטה -בדבר העלאת הגירה והתקיעות. רציתי גם להעיר שהפורום לא נפתח לי בדרך ה'רגילה' וחיפשתי דרך חלופית להיכנס. חשבתי לומר - אז הי, בואי נשב לנו התקועות והשנואות והמאכזבות, האכלניות הגרועות שיושבות בצד - אבל ביחד. "שתי ילדות קיפודות לבדות" ואז חשבתי לי שסביר שזו לא רק התקיעות שאנחנו מנסות להתכסות בה, אלא שיתכנו שינויים מתחת לפני השטח. ופעמים רבות לא מתאים לנו להכריז ולומר שקפצנו מדרגה או התקדמנו. אולי זה מרגיש מאיים. אני חושבת שאפשר להישאר מאחורי הקלעים. מי שזה מתאים לו ולא רוצה לשנות בשלבים מסוימים, לא חייב. וגם לא חייבים לשפוך תכנים אם לא רוצים או מוכנים לזה, רק כי מישהו מצפה ממך. זה לא כלל או חוק. היי מי שאת. וגם אני אהיה מי שאני. תודה על המרק הטעים, וסופש נעים. סוריקטה

21/11/2019 | 08:14 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה המילים שלך יודעות לגעת ו"שתי קיפודות לבדות" אני רואה את הכותרת הזו על כריכת הספר שתכתבי. הלוואי שתכתבי. שלך שירה

22/11/2019 | 09:46 | מאת: אביב 22

הי שירה וסוריקטה יקרות נראה לי שאודי כתב את זה כל כך מדוייק .. אחד היתרונות של המקום כאן זו היכולת להתאים בדיוק את הקצב והכמות למה שצריך בזמן נתון... אין ספק שכל טחת בזמן וביכולת כשכתבתי שקיוויתי שכן תיקחנה מקום זה היה אולי מתוך התחושה שלי שהמרחב כאן מספיק בטוח שמאפשר לתרגל לקיחת מקום בלי פחד ועם הרבה פחות בושה ואשמה . אולי גם קיוויתי שזה שאני לא כאן מה שאומר פחות דומיננטיות יפנה לכן את המרחב לאט לאט ובקצב שלכן אני לא חושבת שאתן שנואות ומאכזבות אני חושבת שאתן בוחרות לקחת מקום של קיפודות ....מתוך נסיון חיים לשמור על עצמכן אבל כאן אתן יכולות לאפשר לעצמכן ...כי מתחת לכל קיפוד יש חלק מאוד רך אוהבת שיהיו לכם ימים טובים יותר אביב

23/11/2019 | 06:46 | מאת: סוריקטה

הי שירה, "שתי קיפודות לבדות" - היא הברקה של רינת הופר מתוך השירים באוסף 'ענן על מקל. השירים שנוגעים בי כל כך ובפרט השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=aof_1cn1f2w השם של הספר שנכתב בראש שלי הוא כינוי שבחרתי לי בגיל צעיר מאד ובניקוד אחר יש לו משמעות נוספת. הפתיחה שלו תהא נקודה שממנה תתנפצנה התרחשיות לזמנים שונים במסתורין ובמתח וייתכנסו בסוף לשלם ורצף. סוריקטה

24/11/2019 | 13:57 | מאת: סוריקטה

את יודעת אביב, כשאודי כתב (כשכתבת, אודי) את המשפט המצוטט בהקשר ההתאמה - חשבתי לקפוץ ולומר שאני לא כל כך מסכימה איתו עכשיו, ודווקא באותו רגע פחות תפסתי אותו מדוייק. זו הייתה ההרגשה שלי. רשמתי תגובה, שלחתי לעצמי ושם זה הסתיים. זה כנראה כן היה כך עבורי בעבר, אבל משהו השתבש. אני חושבת שתמיד תהיי דומיננטית,אביב, גם אם הבחירה שלך להיות פחות אקטיבית. כן יש/היה לי מקום מסויים, לתחושתי, ואני רוצה שיישאר כזה פחות או יותר. אלא אם זה פוגע במישהו ואז אולי צריך לפנות למחשבה זהירה עוד יותר או מחודשת. אני, למשל, זוכרת את טימי מימים עברו. שהייתה דמות מאד מובילה שנעלמה. ועוד דמויות. כולן איתי בראש. שלכם.ן, סוריקטה

17/11/2019 | 19:49 | מאת: אביב 22

הי שירה אודי וכולם .... שירה יקרה ומרגשת לא יכולה להתעלם מההודעה שלך , תודה על ההזמנה והושטת היד . אני בסדר באמת שאני במקום די טוב אפילו . האמת שאני ברגשות מעורבים כאן ....מצד אחד אני כן כאן מידי פעם כשהנפש זקוקה לשיוט בעיקר משייטת בעצים ישנים שלי ומצד שני אני הרבה פחות כאן ואין לי צורך להנכיח את עצמי. כמו שכתבתי אז בפסח אני בוחרת היום להיות יותר במציאות ופחות במרחב הוירטואלי , משהו כאן אבד לי זה לא מתוך כעס או רגשות שליליים זה פשוט ככה , אישית אני רואה בזה שאני לא מרגישה צורך לשמור על המקום כאן , שאני מרשה לעצמי את החופש לבוא וללכת .. צמיחה מאוד גדולה שלי. יחד עם זאת אתם מאוד יקרים לליבי וחשובים לי , אז היה לי חשוב לענות לך שירה ולא להשאיר את היד המושטת שלך באוויר . קראתי אתכן לפחות לגבי האכזבה והתסכול מהשינויים שקורים כאן ...כן אני בהחלט חושבת שכולנו השתנינו במידה זו או אחרת, נראה לי שהתבגרנו קצת . הרבה בגלל השדרוגים של דוקטורס וחוסר האונים של כולם כולל אותך אודי מול מה שיש וקצת בגלל אינטרקציות אישיות כאלה ואחרות ובעיקר כי כולנו גדלות ומתפתחות בתוך הקשר הטיפולי שלנו. בליבי אולי קיוויתי שאת שירה תיקחי מקום דומיננטי יותר בעיקר לעצמך, תתני קול ומקום עבורך לקושי שלך לצורך שלך. אולי גם קיוויתי שאת סוריקטה אם את קוראת אותי תתני לעצמך מקום . (וכן אני מבינה את האכזבה שלך את הרצון למילים רכות יותר אני חושבת שהפספוס הוא בגלל אי לקיחת מקום בהודעה משלך ושוב כתיבה בסוף, כי אני יודעת עד כמה את אהובה כאן ) אני רוצה לאחל לכן סוריקטה ובמבי אהובות ויקרות מזל טוב והרבה הרבה אושר ובריאות שלווה ורכות לעצמכן ...אתן באמת שתיכן מדהימות כל אחת בדרכה , מגיע לכן . אודי יקר אני מודה לך שוב על המרחב הבריא הזה שאתה מייצר כאן , לא ברחתי מהנושא האחרון שהעלתי כאן הוא הגיע למרחב הטיפולי .... אז שוב תודה שירה על ההזמנה ....אני כאן ,לרגע או יותר ואני בסדר ...אוהבת ומחבקת את כולכם אביב

18/11/2019 | 13:38 | מאת: סוריקטה

הי אביב, חשבתי לי על כך שאולי נוצרה ציפייה מדמויות דומיננטיות (בכללן אודי) להסביר למה הן פה או לא פה ולמה במינונים כאלה ואחרים ולמה באופנים כאלה ואחרים. ולעתים יש תחושת אשמה או הטלת אשמה. רגשות. זה בסדר. ולפעמים קורה שעונים מתוך 'הכרח' או 'כפייה' ולא כי ממש רוצים. ואז אולי מרגישים שמאבדים את האני. ואת הבחירה. והמענה פחות מדייק. זהו לבינתיים. אעיר שכאן כתבתי מבחירה :-) סוריקטה

18/11/2019 | 16:17 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, טוב שבאת וטוב לשמוע שאת במקום טוב יותר. קשה לי לקחת מקום דומיננטי יותר בעיקר לעצמי ובעיקר שאני מרגישה שאני חוזרת על עצמי ולועסת את אותן המילים שוב ושוב, כמו אותה תקיעות שאני נמצאת בה כבר שנים. שלך שירה

הי אביב, אחד היתרונות של המקום כאן זו היכולת להתאים בדיוק את הקצב והכמות למה שצריך בזמן נתון... את בסדר. אודי

19/11/2019 | 18:51 | מאת: .במבי פצוע..

אביב יקרה! תודה על האיחולים מתוקה.. את חסרה לי... שלך, במבי

17/11/2019 | 11:13 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, איזה קטע... .. אתה שומע אודי? זוכר את תגובתך לקטע שהתרחש ביני לאמא צביה ? זוכר את האפשרות הנוספת שהיצעת? אז כשאמא צביה ואני נפגשנו וכמובן בכלל לא יכולתי להסתכל עליה והייתי אליה אטומה..היא ניסתה לשאול אותי לגבי הרגשות שהתעוררו אצלי בעקבות מה שקרה ועניתי לה שהיא האחרונה שאשתף בזה.. אמא צביה התחילה לומר לי ממש כמעט ציטוט אחד לאחד מה שהיצעת לי.. זה היה נשמע הזוי... באופן כלשהו זה היה נשמע כאילו דיברתם ביחד על האירוע ... לא ויתרתי.. אמרתי לה שידוע לי מה שפרויד אמר לגבי סיגריה... אבל,אמרתי לאמא צביה, אל תעשי לעצמך הנחות... אמא צביה שאלה אותי,מה למשל אני רוצה לשמוע ממנה, ואז פתאום יצאו ממני המון מילים נגדי ,שאני טיפשה ונמאס לה ממני ואני מסריחה ועוד המוני מילים..ממש כמו קיא... אמא צביה שתקה ואני חושבת שזה היה אחרי הרבה זמן 'היא אמרה, את יודעת שלפעמים לא קל בפגישות שלנו.. לפעמים הן מאוד אינטנסיביות .. והפגישה ההיא היתה מאוד אינטנסיבית. ולכן , השילוב של ההפרעות החיצוניות שהיו לישלא קשורות אלייך, בתוספת האינטנסיביות של הפגישה , כנראה שגרמה לי להתבלבל בזמן סיום הפגישה... אחרי שאמא צביה אמרה את זה,בלי לומר מילה ,פתחתי את התיק והוצאתי את ההודעה שכתבתי והדפסתי... עכשיו אני שוב בטוב איתה ומתגעגעת געגועים עדינים ...כמו ציור אבסטרקטי בצבעי מים עדינים עדינים... ואתה משהו אודי !!!! שאפו עליך !!!! מאחלת לך יום טוב מוצלח מבורך ונעים שלך-במבי

18/11/2019 | 13:46 | מאת: סוריקטה

הי במבי, עוד משהו שרציתי לומר - והנה נפתחתי - אני בדרך כלל דייקנית ויש לי תחושת זמן באיזה שלב של השעה אנחנו בפגישה. ביום שקצת שיחררתי - איחרתי טיפה ואז 'פתאום' הסיום הגיע. וזה היה בזמן הנכון. בכל מקרה, במצבים דיסוציאטיביים, שיש לכל אדם, תחושת הזמן משתנה. לעתים (כשטרודים מאד, למשל) רץ בטרוף מהר מידי בתחושה ומאבדים אותו. זה יכול להסביר כמה דברים, אולי. אודי, איך זה בהיפנוזה? הזכרון מתחבר לסוריקטה

הי במבי, אני מאוד שמח לשמוע! אודי

19/11/2019 | 18:53 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה אהובה, כן... טוב לשמוע אותך.. :) שלך, במבי

14/11/2019 | 07:47 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה איך את מרגישה? חזרת לשיגרה אחרי הניתוח? תשתפי? שלך שירה

17/11/2019 | 16:30 | מאת: סוריקטה

הי שירה, שורף לי לכתוב כאן. צורב מאד. מפחיד מאד. אודי - המילים שלך אליי למטה - לרגע אמרתי 'סוף סוף' וזה החזיק מעט כל כך. המערכת אצלי. עגומה כזאת. שירה - ראיתי את המילים היפיפיות שרשמת לבמבי. ובמבי, ראיתי את המילים היפיפיות לשירה ולנו. והיה לי מה לומר אך לא יכולתי. במובן של הניתוח די נרפאתי והתחזלשתי. היה לי סופ"ש נורא - אז פה מקווה להתחזלש לנורא-אבל-פחות. אולי. החזיקו אצבעות לייצורים שאני מנסה להציל החודש. אני דואגת מאד. שלכם, סוריקטה

18/11/2019 | 16:13 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, בעיני את גיבורה טוב לשמוע שנרפאת. בעיני רוחי הגיע סיר המרק שלי עד אלייך. מחזיקה אצבעות ליצורים שאת מצילה ומקווה שבהמשך השבוע יהיו ימים טובים יותר. איתך שירה

14/11/2019 | 05:12 | מאת: NOT_FOUND

היי, זה התחיל לי לפני יותר מחודש. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה.  אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. לצערי התלווה למצב גם דיכאון וייאוש. האם יש טיפול מומלץ לדיסיצואציה, לנתק מן העצמי ומהסביבה שגורמת לסבל רב? נדמה לי שההפרעה נקראת הפרעת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה. אציין שחזרתי לטיפול תרופתי בציפרלקס וברבע בכדור חדש בשם אריפליי עקב התפרצות התופעה לאחר הפסקה של חצי שנה עם הציפרלקס שאותו לקחתי שנים והפסקתי על דעת עצמי. אשמח למענה, רעות

שלום רעות, יש טיפול לדיסוציאציה, ומתיאורך עולה שהיא 'יושבת' על תמונה קלינית רחבה יותר. אני משער שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי? אודי

היי אני אמורה להתחיל טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית שמטפלת במגוון שיטות- דינמית, cbt, emdr נשמע שהיא תוכל לעזור לי לצאת מזה? בנוסף חזרתי לטיפול תרופתי במינון נמוך של ציפרלקס 5 מג ורבע כדור אירפליי שנוסף לי גם.

13/11/2019 | 12:37 | מאת: .במבי פצוע..

אודי וכולכם הי, מצאתי את עצמי חושבת קצת על המדינה ופתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי ניתן לאבחן את המדינה כסובלת בהפרעת אישיות גבולית...?? :)) :(( * חשבתי על המדינה שעדיין אין לה 'מעטפת עור' ברורה..אין לה עדיין גבולות ברורים ומוסכמים על כולם.. * התכונה היציבה במדינה היא חוסר היציבות שבה .. לרגע תחושת שלווה,רוגע..ואתה לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון וכבר מלחמת חורמה שלמעלה ממליון ילדים נשארים לפתע בבית , אזעקות עולות ויורדות ולהבות אש באמצע כביש מרכזי ליד צומת גן יבנה.. * עברה בדיחה בווצאפ שכיוון שמדובר על יום שלישי וחופש -אולי כבר יערכו בו את הבחירות... :) :((( כן...בגדול,המדינה 'חצויה לשניים' והכל בעוצמות...ואולי בחירות שלישיות ... וכמו שהכל התחיל ב'בום 'גדול אתמול,אולי הכל יירגע תוך מס' שעות... ותגידו לי אתם ,המדינה לא סובלת מהפרעה? המדינה לא זקוקה לאמא צביה? ....... אפרופו אמא צביה.... נכנסתי איתה לקטע מטורף... בשני בבוקר כשהגעתי אליה היא אמרה שלום ב'חצי קלא'ץ'...חלש,שקט ... אולי גם הרגיש לי ש'לא בא לה לראות אותי היום... הפגישה נקבעה לשעה 9:15, ולכן היתה אמורה להסתיים בשעה 10:05. בפועל,בשעה 9:50 אמא צביה אמרה לי שאנחנו צריכות לסיים... קמתי ויצאתי ,ובחוץ הסתכלתי על השעון וגיליתי שאמא צביה טעתה.. נכנסתי לרכב וכתבתי לה הודעה לגבי הטעות שעשתה..אמא צביה ניסתה המון פעמים להתקשר אלי בטלפון ולא עניתי לה.. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להגיע אליה לפגישה הבאה... מצד אחד,כתבתי בגלל 2 סיבות : גם בגלל שהיה בי את הקול הפנימי:"זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך' ואמא צביה סיימה בזמן ואת (במבי טועה) וגם בגלל שבילדותי כשהיו טעויות שהייתי ערה אליהן והייתי מגלה ,הייתי כמו 'אהבלה' מטומטמת שלא מבינה כלום ולא הייתי מגיבה.לכן הרגשתי שאני חייבת להגיב לאמא צביה !!! מצד שני,עצם זה שהסתכלתי על השעון וראיתי שהיא טעתה ברבע שעה ואני מגיבה זה בגלל שאיכפת לי ואני גם קטנונית... אבל בעיקר בעיקר שאני כאילו באמת צריכה אותה.... זה שורף לי את הנשמה!!!! אני מסתדרת לבד ולא צריכה את אמא צביה עם חמש עשרה הדקות המזורגגות שלה... ועכשיו...אני מזיזה קצת את הזום ושואלת את עצמי : במבי,מי בהפרעה? המדינה ? ואולי את ! את במבי! את בהפרעה...???? שלכם, במבי

13/11/2019 | 22:42 | מאת: חטוליתוש

במבי אהובה את לא בהפרעה וגם לא קטנונית עוד רבע שעה בטיפול מאוד משמעותי... עוד רבע שעה זה עוד המון זמן בשיחה כשבדיוק יש עוד כמה מילים חשובות להגיד..או להסביר משו חשוב והמדינה שלנו בתקופת בחירות מטורפת כשכל אחד רוצה לקרוע נתח יותר גדול מהאחר נראה לי שיהיה בלתי אפשרי לא ללכת לבחירות פעם 3 ןאת מתוקה..תפסיקי להכות על חטא..מה שהיה בילדות והרגשת שזה היה נכון..היה באמת נכון .. לא ענית לאמא צביה כי הרגשת שגזלו ממך זמן יקר ..שלחת לה הודעה ולא ענית לה חזרה..רק מאותו מקום שהרגשת שגזלו ממך וכן את זקוקה לאותן 15 דקות כי אחרת לא היה מעלה בך מירמור...!! גם זה קורה....למה שלא תנסי לחשוב אייך את ממשיכה מכאן והלאה לפגישה הבאה ומסבירה לאמא צביה בדיוק את כל מה שכתבת כאן ..על מה שהביא אותך להגיב כמו שהגבת ?? אני מאמינה שתוכלי לדבר איתה ..להסביר...גם את זה שלא ענית לשיחות ממנה כי הכל היה תגובת שרשרת כך לפחות אני הרגשתי... ואם אני טועה ..זרקי לפח.. חיבוק אם אפשר חטולית

14/11/2019 | 06:56 | מאת: שירה2017

וואו במבי זו את המיוחדת ולא בהפרעה :) כל כך יפה ועמוק וחכם וגם חוש הומור יש במילים שלך. את משהו! אני חושבת כמה טוב שאפשר להעמיד מישהו על טעותו, כמה טוב שאפשר לכעוס על מישהו בלי לפחד שינטוש (וכן, גם מעצבן, טעות שכזאת.. מאוד). הנזקקות קשה, לפעמים עם קצב פעימות הלב נאמר השם שלו, כנראה לגייס אותו להיות איתי ולשמור עלי בעולם של הגדולים. אם הייתי יכולה, הייתי נשארת אצלו בחדר ולא יוצאת משם. שלך שירה

14/11/2019 | 16:48 | מאת: .במבי פצוע..

חטולית מתוקה, לא עניתי לאמא צביה כשהתקשרה היות ולא הייתי מסוגלת... לא הרגשתי שאמא צביה 'גוזלת'ממני.. לא חושבת ... לפחות לא במודע.. מה שכן הרגשתי, זה בליל רגשות בעוצמה שלא יכולתי להכיל.. *הרגשתי בעיקר דחייה..שהיא דוחה אותי ולא רוצה אותי.. אמרתי לעצמי שייתכן מאוד ובלא מודע שלה (של אמא צביה) המפגש איתי היה עבורה סבל והיא כבר רצתה להתפטר ממני ולכן באופן בלתי מודע 'טעתה'.. *היה גם פתאום הבזק של הבנה ובעקבותיו תחושה איומה של השפלה נוראית שכאילו אני כל כך כל כך צריכה אותה... אלו היו התחושות הדומיננטיות שהציפו אותי.. ולזה נוספו גם הקולות הפנימיים שבי של 'זה רק נדמה לך,זה רק נדמה לך'..שלמעשה אני טועה ומתבלבלת.. ותחושות נוספות קשות שלא הקלו... חטולית , את יודעת ? עד שכתבת לי את תגובתך בכלל לא חשבתי ש'עשיתי משהו לא ראוי' כשלא עניתי לה לטלפון... זה מעניין... בכלל לא חשבתי עליה אם היא נפגעת עכשיו,נעלבת,כועסת .. ואת יודעת מה חטולית ? כשאני רק חושבת עליה שאולי נפגעה או כועסת על שלא עניתי לטלפון אני מתמלאה עליה בזעם מטורף ומה שיש לי בלב זו המחשבה :' את עוד רוצה עודף אמא צביה ? לא מספיק מה שעשית?אני צריכה עכשיו בכלל לחשוב מה עשה לך או לא עשה לך זה שלא עניתי לך ?' בקיצור, בלגן חטולית... תודה לך מתוקה וחיבוק :)) בטח שאפשר :)) במבי

14/11/2019 | 16:55 | מאת: .במבי פצוע..

שירה... שירה מדהימה שאת !!!! :) את יודעת מה שירה ? תקשיבי למילים הללו שכתבת לי : 'כל כך יפה ועמוק וחכם וגם חוש הומור יש במילים שלך. את משהו!' כל תו ותו ממילים אלו כמו מראה ששמתי לך...מתאימות לך... ואת שירה, באמת, את יפיפייה !!!! ולא הבנתי את מה שכתבת בסוף מעתיקה :' הנזקקות קשה, לפעמים עם קצב פעימות הלב נאמר השם שלו, כנראה לגייס אותו להיות איתי ולשמור עלי בעולם של הגדולים. אם הייתי יכולה, הייתי נשארת אצלו בחדר ולא יוצאת משם.' שירה... בבקשה הסבר להדיוט... :( שלך,במבי

הי במבי, אפשרות נוספת: אמא צביה הייתה במצוקה, לא מרוכזת ואולי מבולבלת. היא ניסתה להיות אתך בכל מאודה, אבל כנראה משהו חיצוני (ולא את) הפריע לה. הרי פתחת את הודעתך בתאור הברדק שמסביב... הכל יתאזן ויחזור למקומו וניתן יהיה לבאר ולהבין מה בדיוק קרה שם. בכל מקרה, ברור לך שאת היית בסדר... אודי

15/11/2019 | 11:44 | מאת: שירה2017

במבי אהובה, המילים שלך אלי עטפו אותי בחום וחיוך. מה ניסיתי לומר... בגלל הנזקקות הזו במטפל אני ימים שלמים הולכת וקוראת בשם שלו בפנים, כל הזמן. אולי קוראת חו לעזרה, אולי מפני שאני מנסה להפנים אותו ולקחת אותו איתי ביומיום. שיהיה לך סופשבוע נעים ורגוע שלך שירה

18/11/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי במבי, לצערי, כך נדמה לי, המדינה, כפי שהיא כעת, בעיניי, יהירה מידי בכדי להסכים להיות 'מטופלת', אם נשווה לפסיכה. ואולי אני טועה. ואצטרף למה שאודי רשם - ייתכן שמשהו מאד הטריד באותו יום סוער. ומעניין - כרגע אני לא מרגישה ולא זוכרת שהרגשתי שאני צריכה את המטפל כל הזמן כל הזמן. גם כשהייתי בטיפול צפוף, לפני שנים, ובאמת היו לי עוד פגישות, גילינו שיש גבול, ובשבוע מסוים, אחד ויחיד, בו הגדלנו באמת את מספר הפגישות עד לקצה, זה הרגיש לי יותר מידי. היו פנטזיות אימוץ. אולי בשביל לכאורה פחות לקחת אחריות. לא יודעת. כנראה שעדיין בקונפליקטים עם סיבוך מסויים. סוריקטה

13/11/2019 | 11:30 | מאת: ינשוף

תקופה ארוכה (לפחות חודש או יותר), אני מגיעה לטיפול ונרדמת. אני מתאמצת להיות נוכחת אבל הפחד משתלט עלי ואני נרדמת ממש.... כל פגישה כך..... אני מתוסכלת מאוד מזה ויוצאת מהפגישות במצוקה ..

13/11/2019 | 22:55 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי נמחק לי אז כותבת שוב.. לי קרה פעם אחת שנרדמתי למטפלת מול הפרצוף בגלל חוסר שינה של 3 ימים רצופים את נרדמת לה כבר חודש ימים בטיפול בגלל..פחד להתמודד ..?? באמת מאוד מתסכל.. מה אומר לך יפה שלי ..באמת מצער מאוד .. כבר דיברת עם המטפלת על ההרדמות שלך..?? מה היא אומרת ?? אייך היא מציעה לעזור לפתור את הבעיה ?? אין לי רעיונות להציע לך לצערי ... אולי את באמת מותשת מעייפות ? איתך מתוקה שלי וחיבוק חטולית

14/11/2019 | 07:45 | מאת: שירה2017

ינשוף יקרה, אני מכירה את תחושת העייפות הזו בחדר, אני חושבת שזה כמו מעבר למצב תודעתי אחר. האן המטפלת שותקת כשאת נרדמת או מנסה לדבר איתך או עם עצמיים אחרים שאולי נוכחים בחדר? איתך שירה

חטולית יקרה זה לא מעייפות זה סוג של ניתוק אולי.... כאשר אני מתחילה לנסות לדבר על הדברים הקשים אני נרדמת... המטופלת הציעה לי להחזיק משקולת כדי לעזור להיות נוכחת אבל זה לא עוזר... תודה על החיבוק

הי ינשוף, זה באמת קשה מאוד ואני משער שזו תגובה לקשיים שעולים בטיפול. טוב שאת מצליחה להגיע למפגשים. אני משער שתדברו על זה ותאפשרו לך להיות יותר נוכחת. אודי

11/11/2019 | 16:01 | מאת: NOT_FOUND

האם יש לכם המלצה על פסיכולוגית נחמדה מטעם מכבי בירושלים?

שלום, איננו ממליצים כאן שמית. אם תרשמי/תרשום כתובת מייל, המעוניינים יוכלו לשלוח ישירות לשם. אודי

10/11/2019 | 20:45 | מאת: בריה

פתאום נתקפתי כאב וגעגוע אליו.. למטפל שלי.. הבנאדם הכי משמעותי בחיים שלי אני לא מצליחה להבין את הקשר הזה.. בחדר עצמו קורה עולם ומלואו ביני ובינו.. מרגישה אהבה, חיבור עמוק, הבנה אמפתיה , צחוק, כאב.. במשך שנה וחצי שאני רק צומחת ומתפתחת בקשר הזה אבל כל כך רוצה מזה עוד, ומצד שני מבינה כמה חשובים הגבולות.. וזה מתסכל. אני אוהבת אותו מאוד.. ושבוע ימים מרגישים לפעמים כמו נצח

הי בריה, בהחלט. הגבולות חשובים, גם הרגשת ההזדקקות חשובה. וגם לתסכול יש מקום מכובד. ודעתי בעניין הגעגוע ידועה (אני חושב שגעגוע זה דבר טוב בסופו של דבר). אודי

08/11/2019 | 03:03 | מאת: NOT_FOUND

היום אני בן 24 ואמא שלי נפטרה ממחלה שהייתי בן 18. הזמן עבר וההתמודדות והגעגועים מציפים וניהים קשים יותר ,אני מרגיש שיש לי חור בלב שפשוט אי אפשר לאטום אותו . אני כלכך אוהב את אמא שלי היא הייתה המון בישבילי ...מתגעגע לחיבוקים לסתם לראות סרט ולשים עליה ראש לקול שלה לעצות שלה להתייעצות לתמיכה בהכל! תנסו להבין מילים לא יתארו את זה,בחוץ אני "קשוח" אבל שאני לבד אני חושב עליה ומתפרק גם אחרי כל כך הרבה שנים אני אוכל את עצמי שאיכזבתי אותה ולא הראתי לה את כל אהבתי וכל הערכתי אליה היא הייתה עמוד התווך שלנו ושל המשפחה המורחבת והיא ממש חסרה לי בכל צעד בחיים בכל דקה. איך אני יכול להתמודד עם זה? כדאי לי ללכת לפסיכולוג? אני צריך ייעוץ בעניין . תודה רבה לעוזרים

10/11/2019 | 12:19 | מאת: חטוליתוש

היי שלום לך אכן אבדה כבדה.. ואין צורך בהרבה מילים לתאר כמה היתה.. הכל כתוב ומוסבר היטב מבינה לרחשי ליבך..אבי נפטר לפני 8 שנים..ולמרות שלא היה כמו אימך עדיין חסרונו מורגש.. אייך להגבר..? אצל כל אחד מתבטא בצורה שונה.. אני כן דיברתי את הגעגועים בטיפול ומאוד עזר.. וגם כאן בפורום דיברתי וקיבלתי תמיכה.. נסה באמת טיפול עם פסיכולוג.. בטח לא יזיק חטולית

שלום לך, זה טבעי ביותר להרגיש תחושת אובדן כזו. להערכתי, אם אתה מרגיש שהאבל אינו מתקהה ושאתה זקוק לעזרה ולאוזן קשבת, אין דופי בפניה לאיש או אשת מקצוע שיסייעו בעיבוד האבל. אודי

07/11/2019 | 21:03 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, ... .. אודי... אתה יודע מה ? ... תעצום עיניים ואז פתאום תבין.. היום ה 7/11 מסובך לי אודי... החיים מסובכים.. בני אדם זה משהו שאתה לא יודע איך להתנהל איתם.. אודי...נכון שאתה מבין לבד מה שהלב שלי אומר ורוצה ממך????? במבי

הי במבי, אני מנחש, אבל לא בטוח שמבין. אם תשימי במלים מה שהלב אומר ורוצה - יש סיכוי טוב יותר שאבין... ומזל טוב :-) אודי

07/11/2019 | 06:07 | מאת: סוריקטה

הי במבי, פתחתי שוב עץ, ואכתוב באופן מעט מוצנע, עד כמה שאפשר. תאריך בעל משמעות עבורך היום. אם תרצי לספר. מה הציפיות, איך עבר. אולי. בואי אלינו. שיהיה שקט ונינוח, סוריקטה

07/11/2019 | 17:45 | מאת: שירה2017

מצטרפת לסוריקטה ומוסיפה ברכות חמות ליום הזה ממש, מקווה שיש בו רגעים משמחים ועוטפים באהבה. שלך שירה

07/11/2019 | 19:43 | מאת: .במבי פצוע..

סוריקטה הי, ..... ..אמממ... ..יום הולדת.. ..יום הולדת... ח'תכת יום... מה אומר לך סוריקטה??? אז ככה... היום שבו נולדתי,השעה,הרגע הזה שבו הגחתי לאוויר העולם, הייתי רוצה,... פתאום ראיתי בדמיוני ציפורים מצייצות,העלים נעים מצד לצד בעדינות, השמש שולחת קרניים חמימות, עדינות, חום שמותאם בדיוק לתינוקת שמגיחה לאוויר העולם... כל היקום , זרועות העץ פתוחים לקבל תינוקת קטנטונת שזה עתה הגיחה לאוויר העולם... כל העולם שמח לקראתה.. :) טוב....נצא מהפנטזיה... מה שאני מצפה שיהיה היום הזה,שפשוט -לא יהיה... אני רוצה שכולם יזכרו את היום הזה ויחגגו לי ואני רוצה שאף אחד לא יזכור את היום הזה והוא יחלוף ביעף... למעשה שהיום הזה לא יהיה... אמא צביה אמרה לי שאני מאוד מאוד רוצה ויחד עם זה ,יש לי קושי מאוד מאוד לקבל.... אני מוצאת את עצמי שוב חוזרת לטבע.. בטבע קל לי, קל וכיף לי לקבל מהציפורים,מהעצים,מהשמש ,מזרימת המים שבחצבאני,מהשפירית,מעץ התאנה והטבע שפורש זרועותיו ולוחש : 'בואי,בואי מתוקה,כל העולם מחכה ושמח לקראתך' לא יודעת אם הצלחתי להסביר מה אני מרגישה ,מצפה/לא מצפה... לא יודעת... שלך, במבי

הי במבי, מתחבר לחלק שלך שרוצה... שמח ליום הולדתך. ברכות! אודי

06/11/2019 | 20:47 | מאת: חטוליתוש

המקום שוב תקוע כבר חשבתי שהמקום מתחיל חהתעורר אבל לא...!!!! חבל נורא.. עצוב נורא לראות את המקום עזוב חטולית

07/11/2019 | 16:15 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, מנסה להבין את תחושת האכזבה בהקשר לכאן. מכל אחת בדרכה. לא מבינה, עדיין, מה קורה איתנו. לשמע התגובות - אולי היינו צריכים לצאת מהמסך וחסל. ראיתי את שכתבת למטה. את יודעת, חשבתי לכתוב משהו על משפחות 'פולניות' והאכזבות שבאות איתן. אאחל ימים פחות מסובכים לכולנו. מאמינה שמחוץ ל'אינטרנט' דברים נראים 'פשוטים' ו'רגילים'. פרוזאים. שלך, סוריקטה

07/11/2019 | 17:48 | מאת: שירה2017

חטולית יקרה, מכירה את התחושה.. ההודעות עומדות תלויות ואין מענה. זה מאוד מקשה גם על השיח בינינו ועל רצף של שיח בכלל. איתך שירה

הי חטולית, יש גם אכזבה ותסכול. לא תמיד כל הצרכים והמשאלות שלנו נענים, גם כאן. מבאס, אבל ככה זה... אודי

06/11/2019 | 16:48 | מאת: ינשוף

המטפלת אמרה שלפעמים החלקים נעלמים. רוצים להעלים את המטפלת! גם רוצים להעלים אותי! כל כך כועסים עליה... ויש מצוקה בפנים ולא סומכים עליה.

07/11/2019 | 11:45 | מאת: חטוליתוש

מתוקה שלי מצטערת לשמוע על המצוקה שבפנים..ועל זה שלא סומכים עליה כבר דיברת עם המטפלת על המצוקה הזו ,? מקווה שתבין ותוכל לעזור איתך מתוקה שלי עם חיבוק גדולללל חטולית

07/11/2019 | 16:03 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף, הרשי לי להאמין שיש גם חלקים (לפחות אחד מהם) שרוצה שהמטפלת תתמיד ותישאר, והוא כן יודע להישען ולתת אמון. דחף של חיים. והייתי רוצה להאמין, שיש חלק אחד לפחות, שרוצה שאת תישארי. יש אותם, ואיתם, יש חלק אחד לפחות, שצועק ועושה הרבה רעש, עד כדי כך שלא רואים ושומעים את החלקים האחרים, כאילו הם נעלמו. ואין אליהם גישה. לכן אנחנו אף על פי כן ולמרות הכל כאן. סוריקטה

הי ינשוף, כמו שכתבה סוריקטה - יש גם חלקים אחרים, עם צרכים ורצונות אחרים. לצד הכעס וחוסר האמון יש גם תחושות בטחון ויכולת לסמוך. הם אלו שמאפשרים את המפגש ואת ההמשכיות, וגם את הגחתם החוצה של החלקים המנותקים. אודי