פורום פסיכולוגיה רפואית
מנהל פורום פסיכולוגיה רפואית
שלום רב בשנות הארבעים, סובל מרעש משמעותי מהשכנים מלמעלה, הן בשעות היום והן בשעות המנוחה והלילה. מה שגורם לתסכול, חוסר מנוחה נפשית, ובפרט הפרעות קשות בשינה (קשיי הירדמות, התעוררות בקלות, וערות בבוקר כנראה מתוך חשש מהרעש שיבוא). מעבר לעצות של לדבר עם השכנים, לטפל בבעיות הבידוד (זה בנתיים לא עובד ובספק אם יעבוד). וכן אטמי אזניים וכדו' (דבר שלא עוזר במקרה הזה) האם יש דרך לגרום לכך שהרעש פחות ישפיע ולא יגרום לסבל והפרעות שינה? שיטה טיפולית כלשהי שהוכחה כטובה לבעיה כזו? טיפול אלטרנטיבי? פסיכולוגי? CBT? והאם טיפול בהיפנוזה יכול לפתור את הבעיה? תודה
שלום יאיר, צר לי לשמוע על הבעיה, אני בטוח שהיא מאוד מטרידה (קצת מניסיון:)). אני לא רואה כיצד אני יכול לסייע בנושא, יש לזה קשר מועט מאוד אם בכלל לתחום מומחיותי, אני מניח שהתנסות בטיפול פסיכולוגי משולב עם תרגול היפנוזה או טכניקות הרפיה ונטרול דחק עשוי להועיל במידת מה.
היי, מאז ומתמיד הייתי חרדתית בכל מה שקשור למחלות ולכאבים. לפני כשנתיים נער שהכרתי נפטר מסרטן שהתחיל לו בגב היתה תקופה שהיו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף... ראש, גב בעיקר בגב, בטן, רגליים כתפיים.. עשיתי בדיקות וצילומים ולא מצאו שום דבר חריג מלבד חיידק שהיה בקיבה. כל כך פחדתי שיש לי את המחלה ונכנסתי לחרדה ככל שהתשובות של הבדיקות הגיעו והכל היה תקין ככה גם הכאב פחת... אני שמה לב שכל פעם שאדם שאני מכירה חולה במחלת הסרטן באיזור מסוים מתחיל לכאוב לי באותו איזור.. אבל באמת כואב לפני כשבוע ראיתי סרטון של אמא שמספרת על הבת שלה שהיתה חולה בסרטן שהיה באגן והבת שלה סבלה מכאבי םהאיזור והבטחתי לעצמי לא לחשוב על זה ובאמת לא חשבתי על זה יותר מידי.. אבל עכשיו אחרי שבוע פתאום התחילו לי כאבים חזקים מאד ברגליים, במפשעה ובכל האיזור הזה אני לא יודעת אם זה כאב פסיכוסומטי או כאב אמיתי.. מה אני צריכה לעשות?
שלום שיר, אני מבין שאת במצוקה ואני מתרשם לכאורה מנטייה למצוא את עצמך "נלכדת" בהזדהות עם הכאב והסבל של האחר. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות לעניות דעתי הוא ללכת לטיפול פסיכולוגי. במקביל, הנטיה להזדהות רגשית צריכה להיות מובנת לך וכשאת מזהה שאת במצב הזה , תנסי לדבר עם עצמך ולשכנע את עצמך להבדיל בין מה "ששלי" לבין מה "שלא שלי". זו דרך ללוות את עצמך בסבלנות לשינוי המצב של הזדהות למצב של נפרדות. זה מנקודת מבטי הצעד הראשון החשוב לעשות בדרך לשנות את דפוס ההזדהות.
באחת ההרדמות כנראה עברתי משהו כזה שמתעוררים ומשתתקים וכאבי תופת. צריכה לעבור עוד ניתוח ולא מסוגלת. יש לי חלומות ותמונות ופחדים שיקרה שוב, אשמח לעזרה.
שלום מירי, בהחלט לפנות בהקדם לקבלת יעוץ פסיכולוגי שיכין אותך לניתוח, אפשר להזמין שירות כזה דרך היחידה הרפואית בבית החולים בו את מתעדת להיות מנותחת.
לפני כשנתיים התחילו כאבים בגיד הפיקה בברך עד מצב שבקושי יכולתי לעמוד.בבדיקות הרפואיות ראו ממצא אבל לא כזה שמצדיק את מצבי. הייתי אצל מיטב האורתופדים בארץ. הייתי בלחץ היסטרי ברמה שביולי אוגוסט הסתובבתי בחוץ עם פליז והרגשתי גלי קור. הייתי מתוח ובכיתי ללא הפסקה. תוך מספר חודשים הכאבים החלו באותו מקום בברך השניה וגם קיבלתי דלקת בכתף ברמה שלא יכולתי להרים כוס או לפתוח דלת. הפעם זה,כבר נראה בבדיקות הדמיה. לקח לי עוד שנה וחצי עד שהמצב הוטב חלקית. כעת אני סובל מיבלת ויראלית ברגל כבר שנה שהטיפולים הקונבציונאליים לא עוזרים. אציין שהייתי,בן אדם ספורטיבי יחסית אבל מאוד מתוח וחרדתי. בנוסף אחד ההורים שלי היפוכונדר ואני תוהה האם כל הבעיות הפיזיות האמיתיות שיש לי הן ביטוי למשהו אחר. כל פעם שבעיה אחרת מוטבת בעיה חדשה צצה. מי הדיספלינה שמתעסקת,בתחום הזה?
שלום משה, לשאלתך הגורם אליו עליך לפנות הוא פסיכולוגים רפואיים שעובדים במערכת הבריאות, ויש כיום לשמחתנו לא מעט כאלה בכל בתי החולים ובחלק ממרפאות הקופות.
שלום דר !! אני מוכר כאן בפורום ולעיתים אני כותב כך שאתם מכירים אותי . אני ממש יקצר ויגיע לעצם ושורש העניין . נוטל לפונקס משנת 2011 כמות של 550 מ"ג . מזה מספר חודשים אני ממש ופשוט לא מצליח לצאת מהמיטה בבוקר . לא עוזר לי שמעירים אותי אני ישן ממש ממש חזק וחוסר כוחות וחשק לצאת מהמיטה . אני אובד עצות ולא יודע מה לעשות אשמח לקבל כל רעיון זה או אחר מהד"ר ומהגולשים . תודה רבה לילה טוב שוב אציין שניסיתי כל מיני טכניקות או להפחית מינון אבל אני מרגיש עם זה פחות בטוב . יש לי שאלה !! יש רופא שהוא מומחה ללפונקס ?? תודה תגובה
שלום אייל, תסלח לי אבל אני ממליץ שתפנה את השאלה לפורום לפסיכולוגיה קלינית, מאחר ומדובר בהתמודדות עם תגובות לטיפול אנטי פסיכוטי ללא רקע רפואי או התמודדות מחלה גופנית.
אני בן 44 מועמד להשתלת לב ויש עוד כמה וכמה דברים האמת נימאס לי לחיות בצורה כזאת נמאס לי ממש מהחיים כבר לא מאמין לאף אחד התגובות שלי מוגזמות אני מתפרץ כתבתי אפילו מיכתבים של פרידה אני כבר לא יודע מה עושים
שלום דניאל, ידוע כי התמודדות עם מחלת לב, בוודאי כשזו כוללת המתנה להשתלה, מעוררת תגובות נפשיות שליליות ובכלל זה חרדה גבוהה ותחושות ייאוש. ההתמודדות עם מצבים נפשיים אלה חשוב שתכלול הצפת התחושות מול הרופא המטפל והצוות הפסיכו-סוציאלי, שמלווה את הרופא/ה וכולל בכל יחידה רפואית היום בארץ פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות. במידה וטרם פגשת את הצוות הפרא-רפואי המלווה את רופא/ה מומלץ שתעשה זאת בהקדם על ידי הפניית בקשה שכזו לרופא/ה. מניסיון מצטבר לליווי הפסיכו סוציאלי יש השפעה מיטיבה על ההתמודדות הנפשית עם המצב המורכב בו אתה נתון
יש אצלי בעייה של סלידה מדברים מגעילים מתי שאני רואה אותם ( צואה/ דגים וכאלה ) ושזה גורם גם לבחילות/הקאות ומעוניין לדעת איך לפתור את הבעייה הזאת ?
שלום מייק, לכולנו יש מצבים בהם אנחנו חווים דחייה או גועל מדברים מסוימים. אני מניח שמסיבה זו או אחרת אתה מרגיש שמצב זה מסב לך סבל ואולי פוגע בתפקודך בשגרת החיים. לצערי הפורום הזה איננו עוסק במצבים נפשיים מסוג זה ולכן ממליץ לך להפנות את השאלה לפורום לפסיכולוגיה קלינית.
כמה זמן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי במרפאה לבריאות הנפש? האם זה נתון לשיקולו של מנהל המרפאה?
שלום לך, לכל קופה הסדרים שונים עם מרפאה לבריאות הנפש, זו או אחרת. בעיקרון מאז הרפורמה בבריאות הנפש, כל קופה מנפיקה טפסי 17 לטיפול נפשי במרפאות השונות. הטופס מעניק כמות מפגשים שונה עבור ההליך של האבחון ועבור ההליך הטיפולי שבא לאחריו. בעיקרון ידוע לי שמקובל להנפיק טפסי 17 ובם אישור לשניים עד שלושה מפגשים עבור אבחון (אינטייק) ועד 12 מפגשים לטיפול פסיכולוגי. בתום כמות הטיפולים המאושרת ניתן לבקש הארכה לשנים עשר נוספים וחוזר חלילה ובהתאם לשיפור וההטבה במצב הנפשי של המטופל/ת. מקווה שהדברים מבהירים את ששאלת.
לפני כ20 שנה, בסוף התיכון עברתי משבר התבגרות- חרדות לבריאות ומוות ומהעתיד המלוות בO.C.D על רקע תלותיות גדולה בהוריי. טופלתי בפקסט ובשיחות ע"י מטפלים פרטיים. במכתב לצבא הפסיכיאטר ציין o.c.d והפרעת אישיות תלותית-נמנעת. לאורך השנים היו מעט מקרים של חרדות (דיכאון תגובתי) וטופלתי בפאקסט במינון נמוך. כיום, לאחר מות הוריי אני מתפקד בעבודה ובבית אך עם קשיי התארגנות-ניהול זמן, ריקנות וקושי בפיתוח יחסי חברות- נמנע מפיתוח קשרי קרבה, כל דבר שיאתגר אותי מלבד עבודה-התנהלות בבית. בשנה וחצי האחרונות פניתי למרפאה צבורית ושם האבחנות היו מאוד לא ברורות, כנראה משום שהתפקוד יחסית גבוה. האם ניתן לבצע הערכה מדוייקת למרות שכיום במצב טוב- שאדע להעריך את מצבי. מי מבצע אבחון אישיותי- כיצד ניתן לדעת אבחנה כמה שיותר מדוייקת אם יש כזה דבר. מבקשותיי מהרופא קבלתי תשובות לא ברורות, דוגמת קויים אישיותיים וכדומה. אשמח לעצתכם/הכוונתכם מבולבל מהתשובות של מערכת הבריאות- האם ניתן להגיע לאבחנה מוחלטת/ברורה
שלום לך, הערכה קלינית מקיפה, שכוללת העברה של מקבץ אבחוני וראיון קליני, הם חלק מהליך מקובל במרפאות לבריאות הנפש, אם כי ייתכן ובמרפאות שונות מקובל לערוך היקפים שונים של הערכה פסיכולוגית. פנייה למרפאה זו או אחרת בשאלה בנושא תאפשר לך להכיר את הפרוצדורה הספציפית הנהוגה שם עוד לפנ תחילת הטיפול בה. בשים לב לשאול האם עובדים בהסדרים עם הקופה שלך. בהצלחה
אני מעוניין לדעת איך לשפר/לפתח את כושר הלמידה בשביל ללמוד/להבין מהר יותר טוב יותר כמו איך להגיע ממקום למקום+תפקיד חדש בעבודה וכו' ?
שלום רב !! אני מקווה שהפורום כאן יענה לי על בקשתי ושאלתי . אז ככה אתחיל שאני נוטל תרופות פסיאטריות עם הטבה טובה . . כמו"כ נוטל כל בוקר נקסיום 40 מ"ג . ביקשתי מהרופא להפחית לי מינו ן ל 20 מ"ג מינון זה נוטל כבר ב 4 ימים האחרונים אציין שהכדור היא נגד צרבות מהם סבלתי . שאלתי היא האם אני אסתדר עם כמות שכזו ? דבר נוסף עקב נטילת תרופה בשם לפונקס שגורמת לי ביו הי תר לעצירות ממש קשה וכרונית .. אשמח לקבל מכם עצה להמשך כי זה מאוד מגביל אותי . תודה רבה למשיבים שבת שלום
שלום אייל, לצערי אני לא יכול להשיב לנושא תרופתי, שאין לי את הידע או ההכשרה המתאימה לכך. אנא פנה להתייעצות עם רופא גסטרו וכמובן עם הרופא שרושם לך את התרופות הפסיכיאטריות.
שלום לך !! אכן רופא המשפחה שלי הפנה אותי לרופא גסטרו .. כעת שאלתי היא מה הוא ימצא שם ?? כלומר האם תהיה לנו תמונה ברורה ממה נובעת העצירות המתמשכת הזו ? אשמח לתגובתך תודה שבוע טוב
שלום אייל, שאלותיך חשובות וטובות אך אינני רופא. נא הפנה את השאלות למומחים כאן באתר בתחום הגסטרו.
שלום שמי עדי בת 30 פלוס אני בטיפול 5 שנים אצל פסיכולוגית קלינית רציתי לשתף במקרה שקרה מולה אז ככה:אני מתמודדת עם בעיה בריאותית מסויימת בימים אלו הבעיה היא די חדשה וגורמת לי לתופעה של כאב פיזי,אבל היא לא מסוכנת ,נבדקתי ע"י רופאים ובפגישה האחרונה שיתפתי בכך את הפסיכולוגית ופתאום היא ממש ירדה עלי על כך שיש לי חרדות מאותה הבעיה. מכך שאותה בעיה מגבילה אותי וזה גורם לי לחרדות קשות שהפכו לי את החיים למרות שאני משתדלת להמשיך בשגרה אבל זה קשה, כי יש הגבלה ענקית בתפקוד בכל אופן,היא אמרה לי "טוב אז תפחדי," "אז תסבלי " אז תתנהלי ותתנהגי כמו איזה זקנה " משפטים כאלו......מרוב העלבון והכאב לא הצלחתי אפילו לענות לה ,,גם אני במצוקה מהבעיה שנחתה עליי וגם חוסר אמפתיה וחוסר הבנה מצידה.. כל הפגישה לא הייתי מסוגלת להעיר לה למרות שממש נעלבתי.. שלחתי לה הודעה אחרי הפגישה כתבתי לה שנעלבתי ושאני מבינה שהיא חסרת סבלנות כלפיי וזה לא נעים לי להרגיש ככה ..כתבתי לה שאני מבינה שהיא בנאדם ולא מכונה ומותר לה להתעצבן או להיות חסרת סבלנות אבל גם לי מותר להיעלב ולא להסכים ולצפות לאמפתיה ותמיכה... במקום להיות אמפתית היא פשוט יורדת עליי ואומרת לי מה לעשות ואיך לחיות... בכל אופן הייתי בשוק שהיא לא הגיבה להודעה שכתבתי לה ו לא הופעתי לפגישה והיא כמובן לא טרחה אפילו להתקשר אליי במשך שבוע אתמול היא פנתה אליי,התקשרה(טוב שנזכרה אחרי 8 ימים אבל מילא )נפגשנו היום והיה קשה.... היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה ומה לא תקין בהתנהלות שלה.. ניסתה להתכווח איתי ולהראות למה היא צודקת ומשהו בדברים שלה לא פגש אותי נכון והתפוצצתי (ואני לא בנאדם שנוטה להתפוצץ ..). בשורה התחתונה היא מבינה שקרה לה "כשל אמפתי" והתנצלה על כך. קיבלתי את ההתנצלות שלה כי אלו דברים שיכולים לקרות היא לא ידעה שהתגובה שלה לא מותאמת ופוגעת בי והיא הבינה איפה היא טעתה בכל אופן .אני מרגישה ש זה כבד עליה רק לעודד לתת מילה טובה ולנחם ..פשוט זה מאוד כבד עליה ואי אפשר להוציא את זה ממנה בכוח גם אם זה משהו שאני צריכה ורוצה לקבל . יש פגישות שאני צריכה רק עידוד וכבד עליי לעשות "עבודה טיפולית" היא אומרת שהיא מבינה את הצורך והיא פשוט טעתה איתי וכנראה שהיתה צריכה להתנהל אחרת אבל מאוחר מידי ואני פשוט לא סומכת עליה .נפגעתי ופוחדת להיפגע שוב . הפגישה הסתיימה בזה שאמרתי לה שאני שמחה על היכולת שלה להכיר בטעויות והכשלים שלה ולהתנצל עליהם והיא אמרה בתגובה שהיא שמחה שחזרתי לקליניקה ולא ברחתי ובכל זאת קשה לי לסמוך עליה .ואיך ממשיכים מכאן? יש עוד המון דברים שלא הספקתי להגיד לה ומפריעים לי ואני מרגישה שהיא חוסכת בתמיכה ועידוד ,אותה תמיכה שפשוט נחסכה ממני כל חיי אני מרגישה בדידות תהומית אין לי תמיכה מסביב חוץ מהטיפול.וגם שם זה מתפספס
שלום עדי, ראשית התנצלותי על הופעת התואר ד"ר לפני שמי, זוהי טעות ואפעל לתקנה. לענייננו, אני מתנצל מראש שאינני יודע כיצד להגיב לטענות שאת מעלה ביחס להתנהגות הפסיכולוגית המטפלת בך וליחסים ביניכן. זה נושא רגיש וחשוב שנכון שידובר עמה ונראה שעשית כן. אם יש לך שאלה בנושא הקשור לפסיכולוגיה רפואית אשמח לעשות כן.
בחודשים האחרונים החלו לי בעיות במערכת העיכול. בהתחלה זה היה רק בלילות, בחילות וצרבות ללא הקאות. אחר כך זה המשיך גם למהלך היום שבמשך כל היום הייתה תחושה כללית רעה של הבטן לעיתים גם שלשולים בנוסף לתופעות שהיו לי של בחילות וצרבות. עשיתי בדיקת הליקובקטור והיא יצאה שלילית. בבדיקות דם שביצעתי היה רק המוגלובין נמוך ואנזימי כבד גבוהים יחסית.. אני סובלת 24 שעות ביממה ומפחדת להכניס אוכל לפה. אשמח להצעות לטיפול, בדיקות לעשות
שלום תמרה, ראשית התנצלותי על הופעת התואר ד"ר לפני שמי, זוהי טעות ואפעל לתקנה. לענייננו, מצבך דורש בדיקות רפואיות מקיפות על מנת להגיע לאבחנה, ככל שהבנתי הבדיקות עד כה העלו כי אין ממצא גופני המסביר את הסימפטומים מהם את סובלת. כשאנו באים לקבוע את הקשר בין הופעת הסימנים הגופניים למצב נפשי זה או אחר, עלינו לעשות זאת בזהירות ואחרי ראיון פסיכולוגי אבחוני מקיף. על פניו, סטרס זמני או מתמשך, שינויים בולטים במצב הרוח, שינויים בנסיבות חיים הם חלק ממשתנים שבכוחם לעורר תגובות גופניות שליליות במערכת העיכול. נסי לבחון את סגנון החיים שלך ולברר האם יש משהו שמטריד אותך ומדיר שינה מעינך או שאת מוצאת שהוא/הם קשים לעיכול נפשי. במידה וכן ובמקביל לפניה לעזרה יותר מקצועית, נסי להעריך מה ממצבים אלה נמצא בשליטתך גם אם היחסית, ונסי לבנות תכנית כללית איך את משנה לאורך זמן את המצב. בנוסף, הוכח שתרגול טכניקות גוף-נפש כגון דמיון מודרך או מיינדפולנס מסייע בהפחתת אי נוחות כרונית במערכת העיכול. מקווה שהייתי מעט לעזר.
אני בת 51 אבא שלי חלה בדמנציה קשה אני באמת משתדלת ומתפקדת כרגיל עם כל הקושי אני בחורה מאוד חזקה אני עובדת מתפקדת יוצאת הכל כרגיל רק יש לי בעיה אחת יש לי מחשבות מאוד חרדתיות וקשות על המחלה של אבא שלי אני לא מרפה מהמחשבות הדבר היחיד שמפריע לי שאני לא מפסיקה לחשוב עליו בלי סוף זה מאוד קשה המחשבה של הפחד לאבד אותו חס וחלילה המחלה איך אני יכולה להתמודד בלי טיפול נפשי כרגע עם המחשבות הרעות הטורדניות? אשמח לטיפ או אולי איפה אני יכולה לקרוא על זה באינטרנט? אני ממש ממש אודה לך מכל הלב אשמח למענה מהיר בבקשה כרגע בלי עצה לטיפול כי אני מתפקדת למרות הקושי וחיה רגיל רק המחשבות מפריעות לי שאני מפחדת חס וחלילה שהמצב שלו יחמיר ואני מפחדת לאבד אותו יש לי משפחה מאוד תומכת שמאוד עוזרת לי אבל באמת אני אודה לך מכל הלב על עצה אפילו מעשית מה לעשות. ממש ממש תודה
שלום רינת, מצוקתך מוכרת ומובנת. שום דבר לא באמת מכין אותנו למצב בו ההורים שלנו הופכים לנזקקים לנו ונחלשים במידה כזו שמתהפכים תפקידי התמיכה והדאגה מההורה כלפי הילד לילד כלפי הוריו. את עושה נכון כשאת משתפת ומחפשת תמיכה, זו הדרך הנכונה לבחון שינויים בהתנהגות ובהתייחסות למצב מורכב שכזה. אין לי עצות קסם אלא פניה לקבלת עזרה ותמיכה מאיש שנה מקצוע שילווה אותך בחרדות שעולות מהמצב המתמשך של אביך.ככלל כשהורה מזדקן והופך חולה נכון ורצוי לחלוק את העזרה בתוך המשפחה, לבחון איך אני מתמודדת עם המשימות שהופכות מורכבות ולא אחת משפיעות על יכולתנו לנהל שגרה יציבה. עוד מומלץ לבחון השתתפות בקהילות תומכות עם אחרים החווים מצבים דומים. מאוד ממלית לך למצוא תמיכה שכזו למשל דרך ארגון נפלא שנקרא "רעות- משפחה מטפלת" שהוא חלק מעמותת רעות. אצרף פה לינק לקריאה של כתבה יפה בנושא רגיש זה. בהצלחה https://www.reutheshel.org.il/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%98%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9D/
שיהיה לך סוף שבוע נעים
שלום לד.ר, אני סובל כבר כ3 שנים (לאחר חזרה מטיול ארוך בהודו) מחרדות (בעיקר חרדה חברתית וחדה מוכללת) עם התקפי חרדה, חוסר שקט בלתי נסבל, תפקוד ירוד, שינויים במצבי רוח (הרבה עצב ודיכאון) קשיים במערכות יחסים והרבה סבל נפשי. יש לציין שהיו תקופות בחיי שתפקדתי בצורה נורמלית (למרות הקשיים) וכן היו תקופות שהרגשתי טוב ושמח (הו כמה שאני מתגעגע....), עם זאת היו משברים חברתיים ואחרים גם מגיל צעיר. בעקבות כך ובעקבות ההדרדרות במצב וזה שלא חל שום שיפור למרות השינויים, אני מתחיל להרגיש שהחרדות מוזרות, משתלטות על כל הגוף (ממש ברמה הפיסים והנויירולוגית), אני לא מצליח כמעט לחוות עונג והמחשבות נהיות מוזרות וטורדניות.. - שאלתי אליך: האם יש חשש להתפתחות סכיזופרניה פרנואידית? תחושת בטן מפחידה אותי שזה הולך לכיוון הזה, ורציתי לשאול אותך האם לפי המדע כיום התפתחות סכיזופרניה היא כתוצאה מפגמים גנטיים מוחיים בלבד, או שגם סבל נפשי מתמשך, חרדות קשות, וכו׳, עלול להביא לפרוץ המחלה? בחיפוש באינטרנט מצאתי שכולם שמים דגש על המרכיב התורשתי והפגמים המוחיים המולדים, אך ההרגשה שלי היא שהמחלות האלה נובעות גם מקונפליקטים רגשיים עזים בלתי ניתנים לפתירה וסבל מתמשך.. האם אני צודק? (אציין במוסגר שאימי הייתה חולה בעבר במשהו שדומה לסכיזופרניה לא ברור כל כך.. והיום היא בריאה ומתפקדת..) שאלה שניה: אני בן 33, עד איזה גיל הכי מאוחר עלולה לפרוץ המחלה? אודה לך מאוד על תשובה מפורטת מכיוון שאני מודאג בעניין.. תודה רבה!!
יש לי בעייה שאני מסרב לעבודות בגלל שיש לי קצת בעייה בזכרון אני מתקשה לזכור מה שאומרים לי בפרונטלי/טלפוני אני חולה סכיזופרניה ולוקח טיפול איך משפרים את הזכרון ככה שלא יהיה לי חשש מעבודות חדשות ?
שלום ניר, ממליץ לך להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה קלינית, שם יש מומחים בנושא הסכיזופרניה, לצערי אינני הכתובת.
אני רוצה לדעת איך אפשר לשפר את התפיסה ככה שאני יוכל לקלוט דברים הרבה יותר מהר ובקלות ? כמו שמסבירים לי על התפקיד בעבודה חדשה /שימוש בסלולרי וכו'
שלום שי, ראשית רק אומר שתשובתי נעשית בלשון זכר וסליחה מראש אם המדובר באישה. מדבריך עולה שאתה מרגיש או חושב שתפיסתך איטית מכפי שהיית מצפה. במידה ואכן כך הדבר צריך קודם כל לשאול האם יש קושי או בעיה בתפקודים הקשורים בזיכרון ועיבוד מידע. אינני יודע בן כמה אתה אבל יש באפשרותך לעבור בדיקה מקיפה בנושאים אלו באמצעות פנייה דרך הקופה בה הנך מבוטח למבחנים פסיכו-דידקטיים. כמו כן ייתכן ועשוי לעזור לך לעבור גם מבחן לאיתור קיום של הפרעת קשב וריכוז. אני מציע שתשתף את רופא/ה המשפחה שלך בעניין הנוכחי ותתייעץ אתה בקול רם באשר לאפשרויות הבדיקות הקיימות במסגרת הקופה או מחוצה לה.
שלום אני בת 27 הגובה שלי הוא בדיוק 1.40 אני שונאת את הגובה שלי,אני נמוכה מתחת למומצע,גמדה,ננסית,דרדסית. נמאס לי להרגיש כמו ילדה קטנה אני רוצה להרגיש אישה אמיתית. אני מקנאה ברמות באותן הבנות הגבוהות, זה כל כך משנה. הייתי מעדיפה להיות 1.80 מאשר 1.40. ואני חסרת אמונה לכל הקילשאות האלו שזה יפה כי זה שקר,כי זה לא האידיאל,רחוק מכך. ,אבל זה לא עובד,זאת רמאות עצמית. למה? כי אני לא מקבלת את זה. ולעולם לא אוהב את עצמי שאני ככה. אני אובססיבית לגובה שלי,זה נהפך להיות כל חיי,בלי הגזמה,ממש בצורה מטרידה. החסרון הזה מוריד לי את כל הביטחון העצמי,מוריד לי את כל החשק לצאת מהבית,מרוב בושה בעצמי. הפחדים והלחצים נוצרים מתוך מחשבות שגברים לא ירצו אותי בגלל הגובה שלי (המכה) ככה אני מרגישה,ואני באמת לא יכולה לשלוט על הרגש,הוא אוטם אותי ומכאיב לי מבפנים.
שלום דנה, לצערי אין תשובה פשוטה או התייחסות אחת לדברייך, שתשנה את הרגשתך באחת. הנושאים שאת מדגישה בדברייך הם רגישים וצריכים להיות מטופלים במסגרת של טיפול פסיכולוגי. את מעלה נושאים שקשורים בדימוי העצמי ובקשר שלך עם העולם החברתי, אלו נושאים חשובים שצריך לתת להם משקל ראוי בטיפול. הרשי לי רק לומר שגובה הוא לרב עניין נתון אבל האופן בו נתמודד עם מצבים בחיים וכיצד נרגיש בתוכם הוא עניין שנתון לשינוי, גם אם השינוי דורש מאמץ מסוים.
שלום רב לא כל כך מצאתי את מי ואיפה לשאול. אז מקווה שהנך כפסיכולוג מומחה אולי יודע הדבר או לפחות להפנות למי שיידע. קרובת משפחתי הסכימה לבקשת הפסיכולוג שלה להסרטת הפגישות שלה לצורך מחקר. עכשיו היא מבקשת את זה ממנו והוא לא מסכים. מי צודק ומה החוק הנוהג במקרים כאלו? יצויין שלא היה איזה חוזה או משהו על איך יעבוד. תודה רבה
שלום נירה, אינני מומחה לנושא האתיקה בטיפול הפסיכולוגי. את מוזמנת להפנות את שאלתך לועדת האתיקה בהסתדרות הפסיכולוגים.
לפני חודשיים עברתי ניתוח מיני מעקף ירדתי 20 קילו, יש לי בעיה מאוד מדאגת מיום הראשון לאחר הניתוח הרגשתי שנשארה לי קיבה גדולה (לא קטנה כמו שצריך) אז הייתי יכולה לאכול כל מה שבא לי ובכמות שאני רוצה למרות שיש לי קצת הקאות , קשה חי מאוד להתמודד עם החיים החדשים עדיין אני אוכלת מהר ובכמות גדולה אני מכניסה אוכל ככל האפשר עדיין בחירות סוגי האוכל לא השתנו לא יכולה לשנות את התזונה והרגלי החיים שלי עכשיו אני מאוד מאוד עצבנית ומרגישה חרטה למרות כל הסבל והקושי לחיות עם השמנת יתר אני מאוד רוצה לחזור כמו שהייתי מאושרת אוכלת מבלי גבולות ואפילו החשיבה שאני לא דומה לבן אדם רגיל מעייפת אותי , אני אוהבת אוכל מאוד מאוד הוא כל החיים שלי הגעתי למשקל של 120 קילו בגיל 17 המשכתי לעלות ולרזות עד שהגעתי להחלטה לעבור ניתוח בריאטרי עם משקל 125 קילו בגיל 19 ،רק אחרי הניתוח ידעתי שההשמנה לא הייתה בעיה גדולה אני אוהבת את עצמי שמנה ויש לי בטחון עצמי מצד שני אמרתי לעצמי זו לא חיים כאבי גב ורגליים דיכאון ולחץ דם בעיות בבולטת התריס שקשורות להשמנה אבל הבעיה ההכי שחיחה אצלי היא למצוא חבר כמו כל הנערות אני מתלבטת . מה שמדאיג אותי עכשיו שאני מנסה כל דרך אפשרית להרחיב את הקיבה שלי אני מכניסה אוכל מצד שני אני יודעת שזה לא נכון את מכשילה את הניתוח ומאבדת את ההזדמנות שנתתי לעצמי עברתי תקופה קשה עם הניתוח , רק רוצה לחזור כמו שהייתי 😢😭 אני מרגישה שעם כל קילו שאני יורדת אני מאבדת מה שהוא מפנים אני בוכה ובוכה ואף אחד יכול לעזור לי. אין פתרון...
שלום לך, לפי תאור מצבך אני ממליץ לך לפנות לאבחון במכון להפרעות אכילה, שבו יש מומחים בתחום השמנת היתר והשיקום בעקבות ניתוח בריאטרי. כיום האבחון והטיפול בתחום נעשים תוך כיסוי ביטוחי של קופות החולים. אנא פני לרופא המשפחה שלך ובקשי הפנייה לאבחון במכון עמו עובדת הקופה. בהצלחה
שלום יהודה ראשית מתנצלת על השאלה הלא קשורה לפורום... קיבלתי שם פרטי ומספר טלפון נייד בלבד, של פסיכולוג ואני רוצה לוודא שהוא אכן בעל רישיון. לא למטרת טיפול שכן אז היה לי יותר קל לברר פרטים... :). האם כל הפסיכולוגים צריכים להופיע ברשימת האלפון בהסתדרות הפסיכולוגים? כדי לוודא שמדובר בפסיכולוג מורשה, ניסיתי לחפש באלפון בהסתדרות הפסיכולוגים, באתר פסיכולוגיה עברית. קשה לחפש בפנקס הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות מכיוון שיש לי רק שם פרטי ומספר נייד... אשמח לעצתך כיצד אוכל לאתר שאכן יש לו רישיון (ולא מדובר במתחזה )לפי שם פרטי ונייד... תודה תמרי :)
הצילו...אני מיואשת בת 42...שלא ממש נהנית מהחיים. לפני כשנה התגלה לי קריש דם בריאה. החלמתי, אך נאלצתי להפסיק את הטיפול בנוגד דיכאון שעשה לי טוב כמה שנים לפני (מדללי דם ונוגדי דיכאון מעלים סיכון לדימומים). במהלך השנה עלו חרדות בלתי פוסקות על כל תחושה לא טובה בגוף, עם כל בדיקת דם, וכו' וכו'. הגעתי למצב שכל כאב הוא משהו מסוכן, והרופאה שלי כבר רואה אותי כל שבוע. לאחרונה הורידו לי מינון של מדללי דם ואמרה לי המטולוגית שאני יכולה לחזור לנוגד דיכאון כי הסיכון פוחת מאחר ואני על מינונים נמוכים. אני חוששת להחליף חרדה אחת באחרת. אני מיואשת. כל הגוף כואב לי ואני מבוהלת מאוד. מדמיינת שזה הנורא מכל. הפסיכולוג המקסים שלי מאוד מעודד חזרה לטיפול תרופתי. השאלה היא עד כמה מצב נפשי מתוח מאוד וחרדתי, יכול לגרום לגוף להרגיש לא טוב? כיצד ארגיע את עצמי כשאחוזר לתרופה, ולא אלחיץ את עצמי מפחדים נוספים? הצילוווווווו...אשמח סתם לכל תגובה תודה תודה
שלום שולה, בהחלט מסכים עם הפסיכולוג שלך שבמידה וניתן מבחינה רפואית לשוב לטיפול נוגד חרדה הרי שהדבר מומלץ. על פניו אני מתרשם שאת במעגל הרפואי לא מעט זמן ועם תחושות פיזיות לא נוחות בלשון המעטה. הדבר לכשעצמו מגרה חרדה ודאגה. עם זאת שימי לב שכשאות הרגעה מגיע את מאפשרת לעצמך לנוח מבחינה מנטלית ולמלא את המחסנים הנפשיים בפעילויות מהנות שמשיבות את עצמך לעצמך. אני מחזק אותך על היותך בטיפול פסיכולוגי. חשובה הכנות והנכונות מול ועם הפסיכולוג להתמודד עם החרדה ולקבוע סדר יום שעוזר להסיח את דעתך מהגוף.
היי אני לא יודעת אם זה המקום, אבל יש לי בעיה מאוד קשה.. אני בת 20 וממש ממש מכורה לאצבע בפה.. לא לאגודל אלא לאצבע.. מהיום שבו הורידו לי את המוצץ אני היתי עם אצבע בפה מאז שאני זוכרת את עצמי אפילו מהמעון.. אני ממש מכורה זה ממש מבאס לי את האיכות חיים במקום לעשות דברים אני פשוט נמשכת להרגע עם האצבע בפה זה ממש ממכר אותי וכל יום שעובר אני מרגישה שההתמכרות גוברת וזה פשוט מבאס אותי לגמריי, זה התמכרות של שנים ואני עם מוטיבציה אדירה להפסיק את ההתמכרות אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה! זה אולי נשמע קל לקריאה אבל המצב ממש קשה! וגם עוד משהו שמצחיק שהתמכרתי בנוסף לאצבע בפה זה לקחת חלק מהשיער שלי מקדימה ופשוט להריח אותו תוך כדיי האצבע בפה אני כבר תקופה של חצי שנה מכורה ל״הרחת שיער״ שזה מגיע ביחד עם האצבע.. זה נשמע בדיחה אבל זה באמת המצב שלי חוץ מזה אני ילדה מאוד בוגרת אחראית וחכמה ורוצה להתפטר מההתמכרות הזאת כי היא הורסת לי את השגרה ואת כל מה שאני רוצה לעשות.. ההתמכרות משחררת לי הורמונים של רוגע ועצלנות מה עליי לעשות?
שלום מוריה ואני שמח שכתבת. ראשית זו לא נשמעת בדיחה כלל, נהפוכו. מחקרים מראים לנו שהדרך ככל הנראה היעילה ביותר להיפרד מהתמכרות התנהגותית שכזו היא להתחיל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, אשר בהדרגה מלמד אותך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות, המפריעים בשינוי הדפוס הטורדני והחזרתי של מציצת האצבע. באמצעות קופת החולים שלך את יכולה להגיע למספר מטפלים מומחים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר יסייעו לך בזאת. שימי לב שאת מתייחסת אל עצמך כאל ילדה על אף שאת כבר בגיל שניתן לראות בו בגרות צעירה, ממש לא ילדות. ייתכן וזו סתם דרך שלך לתאר את עצמך וייתכן שכך את מרגישה, כמו גם עם מציצת האצבע אשר נמשכת מילדותך. זו נקודה למחשבה וכזו שרצוי להביא לשיחה עם המטפל/ת שתבחרי שילוו אותך. בהצלחה.
אוקיי תודה רבה! רציתי לשאול, שמעתי על חוק ה21 יום, שאם אדם רוצה לשנות הרגל הוא צריך להקפיד עליו יום יום במשך 21 יום וכך זה הופך להרגל, אם אני יפסיק עם האצבע בפה 21 יום רצופים אני כבר לא יהיה מכורה? כי אני ממש מכורה מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם אצבע לא יכולה בכלל להפסיק אלא אם כן זה עבודה ודברים הכרחיים.. תודה
שלום מוריה אינני מכיר את השיטה ולכן לא יכול לחוות דעה מקצועית לגביה. כל טיפול פסיכולוגי סטנדרטי במסגרת הקופה יכול לסייע לך במצבך.
שלום לכולם , אני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה ויש לי כמה שאלות בנוגע לשכר משך ההתמחות ומבה עוסקים בהתמחות. אשמח להתייעצות בפרטי עם מי שמחפש התמחות או התחיל , מחפש עבודה או התחיל וגם עם כאלה שכבר שנים בתחום . תודה ויום מקסים !
שלום אביגיל בהמשך לשאלתך נא צרי קשר דרך המייל [email protected] ושלחי את פרטי ההתקשרות עמך. יהודה
שלום לפני כארבעה שבועות רשמתי פוסט באחד הפורומים פה בשם גיהנום בראש..לא זוכר כל כך בכל אופן עברתי אירוע פסיכוזה. בסופו של דבר פניתי לסיוע וקיבלתי טיפול תרופתי.. והנה אני בסופו של הטיפול לפני השחרור מהמחלקה.. מרגיש תחושה של ריקנות.. כאילו המהות שלי בחיים זה לאכול ולהישאר חי... לא מצליח להינות מנופים או מדברים שאמורים להינות מהם.. מה לעשות?
שלום לך, פורום זה איננו המקום הנכון ביותר לקבל מענה לשאלתך מאחר ותחום המומחיות כאן איננו מצבים פסיכוטיים. נכון יותר להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה קלינית שם זו מומחיותם. עם זאת כן חשוב לי לאמר שיש חשיבות גדולה אחרי אשפוזים בבריאות הנפש ללוות את עצמך באופן סדיר ושבועי על ידי פסיכולוג ואחת לכמה שבועות להיות במעקב אצל רופא פסיכיאטר.
סובלת מאורטיקריה כרונית כבר שנתיים. מלווה עם דיכאון ותחושת חוסר אונים וחוסר יכולת. באיזה מסגרת אפשר לקבל טיפול של פסיכולוגיה רפואית באזור המרכז? אני במכבי.
שלום לך, אני לא מכיר היטב את מכבי בשביל לענות תשובה אחראית. עם זאת, יצא לי להכיר לא מעט פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעובדים עם הקופה לאורך השנים. תחום הפסיכולוגיה הרפואית שצומח מאוד בעשור וחצי האחרונים בא לידי ביטוי יותר במסגרות בתי החולים ומרפאות החוץ שלהם (כמו בבילינסון, באיכילוב..) ופחות בתוך קופות החולים, אבל גם מגמה זו עוברת שינוי חיובי מאז החלת הרפורמה בבריאות הנפש לפני כשנתיים. את תאלצי לפנות לקופה שלך על מנת לקבל לידייך את רשימת הפסיכולוגים עמם הם עובדים באזור המרכז ואז לעשות בדיקה מי מהם פסיכולוג רפואי. זו נראית לי הדרך הבטוחה ביותר לקבל את מבוקשך. יהודה
אין איזה אתר או רשימה של פסיכולוגים רפואיים שעובדים במכבי?... תודה...
תקראי את מה שמכבי מציעה בקישור הבא, שם גם יש קישור לרשימת פסיכולוגים http://www.maccabi4u.co.il/4493-he/Maccabi.aspx בהצלחה
אני היפוכונדרית בת 15 מגיל 13. אני מוצאת סרטן כל הזמן. אני מוצאת סימן, אמא שלי אומרת שהוא בסדר אבל אני לא יכולה להאמין לה כי אני לא נורמלית לגמרי. מה לעשות ואיך לצאת מזה ? אני לא יכולה להרים את עצמי בכוח כי אני מפחדת לפספס מחלה אמיתית. אני בדילמה! עזרו לי! נדמה לי שיש לי דם בקקי אמא שלי אומרת שלא.
שלום לך, אני מבין את המצוקה שלך ובטוח שהיא מסבה לך סבל רב. היום יש אפשרות לקבל טיפול יעיל להיפוכונדריה המשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. טיפולים שכאלה ניתנים היום דרך קופת החולים. למרות שאני מניח, שיכולים להיות לך חששות לפגוש אנשי מקצוע, דעי שבתחום ההיפוכונדריה אנו יודעים היום לא מעט ויכולים באמת לעזור לך. אני מציע, שבצעד הראשון, שבי ושוחחי עם אמך על רצונך לקבל טיפול פסיכולוגי. לכל דבר נוסף כתבי לי כאן יהודה
שלום אני אייל בן 24 עובד בהיי טק, לפני שנתיים בערך הלכתי לפסיכייטר והתלוננתי על סטרס כרוני ללא סיבה, ואז הרופא המליץ לי על שימוש בצירפלקס, לפני 4 חודשים לא לקחתי מרשם בזמן, ולכן הפסקתי ליטול את הכדורים מאז. למשך כמה ימים סבלתי מוורטיגו אבל זה עבר לי, כרגע 4 חודשים אחרי אני סובל מהמון תופעות לוואי: עצבנות, חוסר ביטחון, חוסר אסרטיביות, אי ריכוז, בעיות זיכרון, אני שוכח מילים. גימגום קל. אפילו אנגלית הייתי מדבר יותר שוטף והיום אני מגמגם. פגיעה בכושר העבודה. חשיבה איטית, נדודי שינה, הרגשת בדידות. ועוד המון תופעות שאני לא זוכר. אני מרגיש ממש שינוי בתיפקוד הכללי ובאישיות שלי. מה ניתן לעשות על מנת לחזור לעצמי? אני לא יכול להמשיך ככה. זה פשוט סיוט כל המצב הזה. אני מת שזה ייגמר.
שלום אייל, אתה מתאר מצב של החמרה בחרדות ובתנודות מצב הרוח שלך ביום יום. ייתכן מאוד שהפסקת הטיפול התרופתי בוצעה טרם זמנה. מאוד ממליץ לך לשוב לפסיכיאטר להתייעצות והמשך טיפול ובמקביל להתחיל כמובן בטיפול פסיכולוגי חד שבועי באזור מגוריך על מנת לטפל באופן יותר ממוקד בקשיי התפקוד ובהשבת הביטחון העצמי.
שלום לכולם, לא יודע כבר מה לעשות אני תום בן 25, כבר חודשיים אני סובל כל פעם ממשהו אחר - זה התחיל בתחושה מציקה בפי הטבעץ, אף רופא לא הבין מה יש לי , לא מצאו כלום. ואז התחילו לי מחשבות טורנדיות של אולי יש לי סרטן פי הטבעת אולי יש לי סרטן המעי וכו' וכו' שנרגעתי מזה, עשיתי בדיקה לקנדידה וגילו שבאמת יש לי פטרייה במערכת העיכול התחלתי טיפול והתסמינים לאט לאט יורדים. איך הסמינים ירדו, התחלתי לחשוב אולי יש לי מחלות סופניות אחרות בגוף ואני לא יודע עליהן, מתחיל למדמיין את עולי קורס עלי, את עצמי בבית חולים וכו' וכו' אני כבר שבוע מתקשה לישון, מחשבות כל היום, לא חי, לא מסוגל לעבוד או לאכול כמעט... מנהל אותי, אני מרגיש שהחיים בורחים לי מקצה האצבעות
שלום תום, מה שאתה ככל הנראה סובל ממנו זו חרדת בריאות או היפוכונדריה. אני אומר את זה בזהירות עד שתעבור אבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר אבל הדברים שאתה כותב עליהם מצביעים על כיוון אפשרי זה. כך או כך אתה מתאר סבל ביום יום מהמחשבה או המחשבות שאתה חולה במחלה זו או אחרת והמחשבות "דוהרות" לכיוונים שליליים נוספים. אם אני קורא נכון בין השורות אתה מבין שאתה במצוקה לא רק מהאפשרות שיש/תהיה מחלה בעתיד אלה בעיקר וקודם כל מהעיסוק האובססיבי סביב הנושאים הללו וסביב תחושות הגוף השונות הפוקדות אותך. מוטב ששעה אחת קודם תפנה לטיפול פסיכולוגי קצר מועד שיעזור לך להבין מאין מגיעה החרדה וכיצד להתמודד איתה ביום יום. ייתכן ויצטרך להיות שילוב של טיפול תרופתי מקביל שיסייע לך לחזור למסלול. מניסיוני ולאחר שנעשו הבירורים הרפואיים על מנת לוודא שאכן המקור למצוקה איננו גופני מומלץ מאוד לפנות לטיפול נפשי ולהימנע מהחרפה של המצב. היום הטיפול הפסיכולוגי ניתן במסגרת קופות החולים וכחלק מהביטוח שם כך שכל מה שאתה צריך לעשות זה להתקשר לסניף הקרוב ביותר לביתך ולבקש רשימת פסיכולוגים בהסדר הנמצאים באזור המגורים שלך בהצלחה.
אני כל כך מבינה אותך.. אני בת חמש עשרה ובאותו מצב. הצילו...
איך אפשר לעודד קשישים שהופכים לסיעודיים? וקשישים סיעודיים- עם דמנציה- שכל פעם מחדש קולטים את המצב החדש שלהם (למשל בכל פעם שמתעוררים) אז מה להגיד כדי לעודד אותם? איך לעזור להם?
שלום יוני, הנושא מורכב מעט יותר ממה שאני יכול לסכם בתשובה קצרה. העיקרון המנחה את העבודה הפסיכולוגית בגיל המבוגר הוא של עבודה מערכתית, קרי עבודה משולבת רפואית-פסיכו סוציאלית-סיעודית. המלצתי החמה מניסיוני היא לקבוע פגישה עם מנהל/ת המחלקה בו אביך/אימך שוהה בו תשתף במחשבות ובהתלבטות לגבי התקשורת עם ההורה וכיצד ללוות אותו/ה. זה לגיטימי שתבקש שבפגישה תהיה נוכחת גם העובדת הסוציאלית ואו הפסיכולוגית העובדת עם המחלקה.
שלום אני עידו בן 26. האמת אני לא יודע מאיפה להתחיל זה פעם ראשונה שלי בפורום בכלל. אני בשנים האחרונות מחפש זוגיות ולצערי לא מצליח אפילו ליצור לעצמי דייט. התחלתי ואני מתחיל עם נשים ברשת ברחוב בעבודה באוטובוס אך לצערי אני נענה בשלילה . הבעיה היא ההורים שלי. הם כל הזמן לוחצים עליי מה יהיה איתך ומתי תתחתן וכו'. זה כל פעם מוביל לעימות שאני לא רוצה ואני כל פעם מסביר להם שלצערי לא הולך לי. מה אני אמור לעשות ?
שלום עידו וסליחה על התגובה המאוחרת, ראשית אני חייב להגיד שאינני פסיכולוג קליני ותחום השאלה שלך איננו המומחיות שלי. עם זאת ובכל זאת אני מקשיב לך כפסיכולוג ואולי אוכל לתת לך עצה ואולי היא תעזור לך. שים לב לנשים שאתה פוגש ואתה דוחה מסיבה זו או אחרת. תבחן מדוע אתה דוחה אותן ושם אתה עשוי למצוא כמה תשובות וכיוונים מעניינים שעשויים לתת מענה לשאלה שלך ואף להוביל לפתרון. מומלץ מאוד להביא את הנושא לטיפול פסיכולוגי שכיום הנו זמין ביותר דרך הקופה לה אתה משתייך.
בת 52, לאחרונה סובלת מחרדה לגבי העתיד. אין לי ילדים או אחיינים ובעלי לא ממש "תומך". אבי ז"ל נפטר ממחלה קשה לאחר ייסורים והמחשבה של מי יהיה לצידי ומה יעלה בגורלי מעסיקה אותי יום יום. בנוסף, ישנם צרות "אמיתיות" שעליי להתמודד איתן. לא קל לי ולמרות זאת חבריי לעבודה חושבים שאני מאושרת ואפילו מקנאים. מיום ליום אני שוקעת יותר. לא משתפת אף אחד. איך ממשיכים? .
שלום רב וסליחה על התגובה המאוחרת, את חווה ככל הנראה רמה כזו או אחרת של עצבות ודכדוך, שלא רק שאינם מקבלים תוקף מהסביבה אלא עוברים סוג כזה או אחר של הכחשה. אם להסיק בזהירות ממה שאת כותבת את חווה בדידות (לא הכוונה שאת לבד) מהבחינה הרגשית. זו עשויה גם להיות עבורך הזדמנות לבחון דברים שבעבר שמת מאחורייך ותכננת להתעסק בהם לכשיגיע הזמן המתאים. ואולי הגיע הזמן הזה? אין פתרון קסם שאני יכול לתת לך אלא הזמנה לפנות לפסיכולוג/ית באזור מגורייך שילוו אותך במסע הפרטי והחשוב הזה של הבנת עצמי והמצוקה שאני חווה, וצמיחה ממנה לחיים, בהם תחושי יותר שביעות רצון מעצמך ומבחירותייך. דעתך?
אני בת 67 ומשך 11 שנים לקחתי כדור ציפרלקס בעקבות התאבדותה של בתי הקטנה, והרגשתי פחות או יותר טוב, לפני 4 חודשים הפסקתי לקחת אותו על דעת עצמי וכן הפסקתי לעשן. ומאז יש לי כאבי ראש כל פעם לכמה שניות וכל פעם במקום אחר בראש. פעם ברקות פעם בעורף וכד' בנוסף אני ישנה הרבה שעות בצהריים אני יכולה לישון 2-3 שעות ובערב מהשעה 9 ועד הבוקר ועדיין לחרגיש עייפה וחסרת אנרגיה. הרבה דברים הפסיקו לעניין אותי ולפעמים גם מחשבות אובדניות ובכלל מחשבות טורדניות. אודה לכם על תשובתכם. רחל.
שלום רחל ראשית מצער אותי מאוד לשמוע על אובדן בתך זכרונה לברכה. לגבי הבעיה שאת מציגה אני הייתי קודם כל מציע לך להתייעץ עם רופא המשפחה שלך על מנת לשלול בעיות רפואיות שיכולות להסביר את העייפות הרבה שאת חשה ולבחון את ההשפעה של ההפסקה החדה של השימוש הממושך בציפרלקס. במידה ונשללה כל בעיה גופנית אז נפתח הפתח לבחינה יותר מעמיקה של האבל ומצבי הרוח המלווים אותך בשגרת חייך. זה עניין לעשותו עם איש פסיכולוג/ית בפגישה אחד על אחד. טבעי לחשוב על אובדן בתך כמסביר את הקשיים שאת חווה אבל גם ייתכן שמאז ועד היום עברת משברים אלו ואחרים המחייבים ברור ועיבוד בתוך טיפול פסיכולוגי מקצועי.
שלום רב אני אשה לא צעירה מאז ומתמיד אני רגישה כמו ילדה קטנה נפגעת מהר אוהבת נימוסים אבל בארץ רק צריך לחלום על זה. שאלי היא דבר שחוזר כמה פעמים . היתי בסופר שמתי שקית של ירקות לא נשאר מקום במשואה כי היתה מישהי לפני. אחר כך באה אשה והניחה את המוצרים שלה ליד המוצר שלי שכשלמעשה לא היה מקום במסוע היה אולי כמה סמ .האם זה לא מעצבן .גם הקופאית יכולה להתבלבל ולחשוב שהמצרים שלי. אבל הכעס שלי שהיה כמה סמ מקום ליד השקית שלי ובעשר סמ שהיה מקום היא הניחה את הדברים? בבקשה תענה לי כי זה חוזר על עצמו כמה פעמים תודה מר ניניו וסליחה מראש
שלום דנית לצערי אין באפשרותי לענות על הבעיה שאת מצביעה עליה מאחר ואין מדובר בתחום הפסיכולוגיה הרפואית.
שלום. הייתה לבת שלי תוקית.. קניתי לה אותה ביום הולדתה ואהבנו אותה מאוד.. הייתה מטיילת ועפה ברחבי הבית.. היתה אוכלת איתי מהצלחת וכו. היא מתה בצוק איתן וכשגססה רצתי איתה לוטרינר ושם היא מתה לי ולקחתי את זה מאוד קשה.. בכיתי והייתי על סף עילפון ..לא הייתי מוכנה לזה מה גם שזה היה פתאומי והסבירו לי שככה זה עם ציפורים.. שזה פתאום וכנראה שכל האזעקות והמתח גרמו לה לזה. השארתי להם את הכלוב ומסרתי באותו היום את כל מה ששייך לה.. שיניתי את הבית לקחתי כדורי הרגעה ולא עבדנו שבועיים. נמנעתי מסדרות שהייתי רואה שהייתה יושבת עליי ולקח לי כמה חודשים להפסיק לבכות בלילות. עכשיו אחרי שנתיים וחצי עדיין נזכרת בה ועיניי צפות דמעות.. כל שיר מזכיר אותה.. אפילו ביום הזיכרון אני חושבת רק עליה.. האם זה יעבור וטבעי.. ומתי.. ?
שלום לך, אובדן של בעל חיים אהוב הוא מקור לתחושות אבל ואובדן. חלק מהתחושות מופיעות כעצב, געגוע וכאב וחלק כקושי לשוב לשגרה כפי שאפיינה את חיינו טרום האובדן. תיארת בצורה נוגעת ללב את הזיכרון הכואב ששב ופוקד אותך בשגרת חייך. הייתי רוצה לשמוע איך חוותה זאת הבת שלך כמו גם שאר בני הבית. היכולת שלנו לחלוק תחושות שכאלו עם אחרים מהווה פעמים רבות מקור לתמיכה, ומעניין אותי אם את חווה זאת. כמו כן לעיתים הבאת בעל חיים חדש לבית מאפשרת להעביר חלק מתחושות האובדן לתחושות של דאגה וטיפול בבעל החיים החדש, מצב שמפיח רוח חיים במקום הכואב שלנו. אני גם ממליץ לך לשקול לקבל תמיכה פסיכולוגית, שתעזור לך לעבד את הרגשות שלך בצורה טובה יותר במידה ואת יכולה להתפנות לכך. יהודה
הבת שלי הייתה 3 ימים בוכה במיטה בקולי קולות.. דיברתי איתה המון ובכינו יחד.. מה גם שהתוקית ניקנתה לה ביום הולדת וגם מתה ביום הולדתה לאחר שנתיים. לאחר שבועיים היא ביקשה חיה אחרת וקניתי לה ארנב והיא התאוששה ..ואני לא. יש לציין שעד היום הבת שלי לא מרשה לאף אחד לשבת על חלק מהספה איפה שהיה מונח הכלוב של הציפור וקוראת לזה מקום קדוש. גם ראיתי במגירה שלה שהיא שומרת חלק מהנוצות שלה . אני מפחדת להתחיל לדבר איתה עליה כי אני יודעת שאפרוץ בבכי ולא הייתי רוצה שתראה אותי כך.
שלום רב, אני עובד במסגרת שיקומית באחד ממקצועות הבריאות עם קשישים ומתעניין בצד הפסיכולוגי של התהליך השיקומי. לעיתים קרובות אני נתקל בחרדה מן המוות אל מול מחלה משמעותית או ארוע מסכן חיים. רציתי לשאול אם תוכלו להאיר את דרכי במעט בהתמודדות הטיפולית עם חרדה כזו תודה רבה
שלום אוהד, לצערי קצרה היריעה פה בפורום מלהכיל את ההתייחסות ההולמת את בקשתך, עם זאת אנסה כן להתייחס ולו במעט. חרדה, כאשר היא עולה בהקשרים שציינת, הינה חרדה מותאמת. ככזו היא מאפשרת למטפל להיכנס טוב יותר לנעליים של חווית הקשיש או האדם המבוגר ומנקודה זו להוות עבורו תמיכה ועידוד לספר את חייו ולעזור לו לעבד את הסיטואציה העכשווית בה הוא נתון בקונטקסט הרחב יותר של חייו. זו גישה טיפולית בעלת אופי נרטיבי, העוזרת לאדם המבוגר להרגיש מובן, מוכל וככזה המסוגל לחוות תחושות ערך ומשמעות בחייו. אינני יודע מהו מקצועך בתחום הטיפול אולם במידה ואינך מתחום בריאות הנפש אתה בהחלט יכול למצוא הדרכה וליווי בדמות השירות הפסיכולוגי במוסדכם או במקום אחר על ידי פסיכולוגים רפואיים ואו שיקומיים. בל נשכח גם את הצד הרפואי/פסיכיאטרי, אשר במידת הצורך עשוי להיטיב עם חווית הסבל הנפשי של המבוגר באמצעות תרופות נוגדות חרדה. נקודה אחרונה קשורה בטיב מערכת התמיכה של המבוגר ובטיב היחסים שלו עם הצוות המטפל בו במוסדכם. אלו נושאים שראוי שיקבלו מקום בשיחה עם מטופליך, שכן פעמים רבות מערכות יחסים אלו הן בעלות ההשפעה הגבוהה ביותר על מצבו הנפשי של המבוגר. בהצלחה ויישר כוח על עשייתך. יהודה
אחותי בחורה בת 23 (סטודנטית + עובדת) שהייתה תמיד בחורה רצינית חרוצה, מצטיינת בלימודים ויחד עם זאת מלאת שמחת חיים, הפכה לפני כחצי שנה לבחורה כבויה, עצובה וכעוסה (זה קרה בהדרגתיות, המצב הולך ומחמיר). אכן היה משבר כלשהו,קושי במקום עבודה והתנהגות לא ראויה של הממונה עליה שגרמה לה למעין פחד ממנה,מה גם ששונה תפקידה במקום העבודה בעקבות שינויים בארגון, אבל עדיין תמוהה לי התנהגותה.היא טוענת שאינה מסוגלת לקרוא או לכתוב, שהיא כל הזמן בבועה ושהיא לא רואה טוב.מה שמאוד מפליא, הואיל וכאמור הייתה בחורה מצטיינת בלימודים ובכל תפקיד אותו מילאתה.היא טוענת שיש מעין מסך לנגד עיניה,שהראיה שלה מצומצמת. נלקחה לטיפול פסיכולוגי,לבדיקה אצל רופא עיניים, נוטלת תרופה נוגדת דכאון מזה כשבועיים אך המצב הולך ומחמיר.היא טוענת שמשהו בראש אצלה לא בסדר. (פיזי) לטענת הפסיכולוגית לא מדובר בדיכאון. היא לא בחורה שמזניחה את עצמה, לא בהגיינה או מראה חיצוני,היא דואגת לאכול היטב.משהו בהבעת הפנים השתנה,היא בוכה ללא הרף וגם לא מצליחה להסביר מדוע. אודה לעזרתכם!
שלום לך, אחותך נמצאת במשבר ולגבי זה אין ספק. העובדה, שהיא בטיפול פסיכולוגי ורפואי, היא חשובה וגם את צריכה לראות בפסיכולוגית ובפסיכיאטר כתובת למתן מענה לפניות המשפחה בנוגע למצב אחותך (כמובן שאחותך צריכה לתת הסכמתה לכך). על פניו קשה לומר דברים מוחלטים וברורים בנוגע למצבה, ייתכן ומקור הבעיה הוא בעבודה וייתכן ומדובר במשהו אחר שהיא איננה מספרת. תפקיד המשפחה בתקופה שכזו היא בעיקר לתמוך ולשדר "עסקים כרגיל", ובכלל זה לשמור על קשר רציף עמה, להזמינה לצאת החוצה יחד, להדגיש את החלקים הטובים והחיוביים בה ובקשר איתה.
במערכת יחסים זוגית, אמור וראוי שיהיה אמון בסיסי. וכעת אני אובדת עצות - מתי להוריד את הקונדום ? אני מודעת לחשיבות הבדיקות לפני עשיית מין לא מוגן, שכן העבר המיני שלו לא בהכרח ברור... כי השותפות שהיו לו אינן ידועות וברורות... ובכל זאת נראה לי שאחרי 3 חודשים מסיבים יחד זה בסדר לקיים יחסים לא מוגנים זה מצד אחד מפחיד אותי בטירוף הסיכוי לחטוף איזו מחלה או הנורא מכל - איידס, ומצד שני זה כמו עליית מדרגה בתחום האימון ותחושת השייכות כמו גם ההרגשה שהסיכוי שזה יקרה הוא בלתי סביר - כי הוא לא משתייך לקבוצות הסיכון ואני תוהה, מתלבטת ולא יודעת כיצד לפעול... אנא עצתכם.
שלום רינת ותודה על השיתוף הכנה, את נוגעת בנושא חשוב שמטריד לא מעט צעירים וצעירות. אל תוותרו, את ובן זוגך, על ביצוע בדיקות לגילוי מחלות מין (גם מעבר לאיידס). זו פרוצדורה פשוטה שאפשר לעשותה יחד ואז זה גם נחמד יותר. את פונה לרופא/ה שלך או שלו בקופה שנותן לכם הפנייה לכמה בדיקות. זכרי שמחלת מין איננה בהכרח מצב שרואים אותו. בהצלחה
הייתי בכל מיני טיפולים ואינני מתכוון לביו-פידבק אני מתכוון ממש למציאות מדומה או באנגלית virtual reality שנעזרים בטכנולוגיה הזאת בכל מיני פוביות לדוגמא פחד קהל וכד ? זה שימוש במחשב ובתוך חדר בקרה יושב המטפל שחושף מטופל לתרחיש מאיים דרך משקפי או קסדה של מציאות מדומה. יש את זה באמריקה וחול מעניין אותי אם יש את זה בארץ.
שלום צבי, לצערי אינני מכיר את הטכנולוגיה הזו בהקשרים הטיפוליים שלה (אשמח שתשלח לי את שם החברה שאחראית על הטכנולוגיה). במידה וזה כבר קיים בארצות הברית, כלומר עבר מחקר ובקרה ונמצא ראוי לשימושים קליניים שם, הרי שקרוב לוודאי שזה יגיע לארץ בהמשך.
שלום ד"ר יהודה! ברור לי שלא כולם רוצים להיות בזוגיות עם נכה. אז איך זה הולך? איפה כן יש לי סיכוי? בקבוצת נכים? מבחינתי זאת לא אופציה ,כי למה אני צריך נכות של מישהו? יש לי את שלי. זה מספיק. אני לא מבין איך הסביבה מצפה ממני ליצור זוגיות. אני שואל אותם "האם היית בונה זוגיות עם נכה?" ומקבל תשובה חד משמעית "לא", ואז בא משפט הבא "אבל זה לא אומר שמישהו אחר לא ירצה" . אוקיי . מי זה מישהו אחר? איפה מישהו אחר הזה? בתודה מראש אורן
שלום אורן ותודה על פנייתך, אתה נוגע בסוגיה רגישה מבחינה אישית וחברתית. הלוואי שהייתה לי תשובה או התייחסות פשוטה לעניין וצר לי אם דבריי מוסיפים לתסכול שאתה חש. אינני יודע בן כמה אתה ואם בעבר היית בזוגיות ואיך זה היה עבורך... כמובן שאשמח לדעת. במידה ותבחר להשיב אשמח גם לשמוע קצת יותר עליך. יהודה
אני רק לא מבין למה קרוביי וחבריי לוחצים עליי בעניין מציאת זוגיות. אני כיום בן 29 ולדעתי אני צעיר כל חיי עוד לפניי. כיום לומד מוזיקה ומתמטיקה באופן פרטי. לפני כמה שנים מצאתי עבודה במשרה מלאה שאני כן מסוגל לבצע על הצד הטוב ביותר. היה די קשה למצוא ,אבל היום אני מאוד שמח שאני יכול להתפרנס בכוחות עצמי. זה גם מאפשר לי יותר תקשורת עם אנשים בגילי. בעבר היו לי כמה קשרים רומנטיים אינטימיים. חלקם ארוכים יותר חלקם פחות. הכי ארוך נמשך שנתיים וקצת. רוב בנות זוג שלי היו יותר בוגרות ממני וגרושות בלי ילדים ועם ילדים. חלקן היו צעירות בגילי. אבל מה שמשותף ביניהן כולן מיואשות מהחיים. חלקן עם בעיות נפשיות כמו שזה הסתבר בשלב יותר מתקדם. לא יכול להגיד שהיה רק טוב או רק רע. היה גם טוב וגם רע כמו בכל זוגיות. הרוב החליטו להפסיק קשר כי אני לא תואם את הציפיות שלהן בעיקר כלכליות למרות שנתתי מעצמי את כולי למענן. אז מה לעשות שיחררתי אותן לחפש את המיליונרים כי זה מה שיעשה אותן מאושרות. אני אישית לא חושב שכסף זה הכל או מעל הכל ,ואפשר לחיות גם חיים פשוטים בלי פריוילגיות ולהיות מאושר מדברים קטנים. אני מאושר בדרך הזאת ורוצה לצידי בן אדם כמוני אבל לא נתקל בכאלה. איפה הם? חלק מועט יותר מבנות הזוג עזבו כי לדעתן אני לא מספק אותן מינית כפי היו רוצות, כי יש לי איבר מין מלאכותי. כי המקורי נפגם בתאונה בצורה משמעותית. כול הבנות זוג שהיו לי היו בזמן כשכבר הייתי במצב הזה. מה שאני רואה בכל התמונה שצעירות מחפשות את האביר על הסוס הלבן שיש לו לפחות חצי מלכות בבעלותו ושיהיה גם מושלם לפי דרישותיה השונות הנוספות. בחורות מסוג זה תופסות מרחק ממני, חלקן מסתפקות באמירה "סליחה, לא מתאים לי". חלקן אומרות "אין לך מספיק בכיס" . ואז אני נתקל במיואשות ומנסה להראות להן את הכוס המלאה שיש להן ועדיין הן מכתרות על מה שאין וממשיכות להיות מיואשות. אבל אני לא עוצר. אני מחפש לאט לאט בלי אובססיביות שהייתה לי לפני עשר שנים. מאז למדתי ששום דבר לא קורה מהר. רק תהיתי לרגע אולי אני מחפש במקום הלא נכון? זה פחות או יותר חיי היום יום שלי.
רציתי לדעת האם יש מקום בארץ שמטפל בפוביות בשיטת מציאות מדומה ?
שלום צבי, במידה ואתה מתכוון לשימוש בטכנולוגיות על מנת לטפל בחרדות אזי התשובה היא כן. למשל שיטת הטיפול בביו-פידבק. הייתי שמח אם היית יכול לתת רקע לשאלתך כולל ניסיון קודם בטיפול. יהודה
אני בן 24, סובל מOCD אמרו לי שכושר יכול לעזור להיפטר מהבעיה, או למזער אותה, האם זה נכון?
גדי שלום, לצערי אינני מומחה ל OCD ולכן אמליץ לך לפנות לפורום פסיכולוגיה קלינית באתר. ממה שאני יודע ספורט הוא דרך יעילה לחיות חיים בריאים ואף להפחית באופן משמעותי סימפטומים של חרדה בחיי היום יום. מכיוון שלחרדה תפקיד משמעותי בOCD הרי שלספורט עשויה להיות השפעה עקיפה ומיטיבה על מצבך. עם זאת, רצוי ומומלץ שתתייעץ עם הרופא הפסיכיאטר שמלווה אותך בכל הקרשור לפעילות גופנית.
האם יש למישהו המלצה על פסיכולוג למבוגרים שהקליניקה שלו נגישה לנכה , או האם משהו מכיר פסיכולוג בירושלים שמגיע הביתה
שלום רב בת 18 אני עושה טיפולי שיניים בשיניים קדמיות מכיוון שאני עושה טיפולי שורש בהם במטרה לכתרים לאחר מכן הם חלשות אני נמצאת בבעיה ללא פתרון כרגע בכך שאני כל הזמן נוגעת בהם משחקת בהם עושה פעולות לא נכונות בפה בכוונה מצד אחד אני רוצה להפסיק ומצד שני זה מסקרן אותי אני לא יכולה להפסיק , נשברה לי כבר השן הרופא השלים לי אבל אני לא יודעת מה לעשות פניתי לכל מקום למה אני ממשיכה לגעת בהם איך אפשר להפסיק אני מנסה להכניס לראש לא לגעת שהם ישברו אבל שום דבר לא עוזר , בבקשה תתייחסו ברצינות , אני יודעת שזה נשמע רע אבל בבקשה :(
שלום לך, המגע שלך עם השיניים הוא מצב טבעי ונורמלי במיוחד כאשר משהו משתנה לנו בפה. במידה וקבלת הוראה רפואית לא לגעת בשן וזה קשה לך (שלא לגעת) את צריכה ללמוד לעשות הסחת דעת. למשל על ידי העברת תשומת הלב למקום אחר בפה או בגוף. למשל על ידי העברת תשומת הלב מהפה אל משהו חיצוני. שימי לב שהפעולה עצמה של מגע עם השן הפגועה מזכירה כמו בדיקה עצמית, של לבדוק מה קורה שם. ייתכן ויש לך מעט חרדות סביב הנושא וזו הזדמנות לדבר את החששות עם מישהו קרוב או עם אשת מקצוע (פסיכולוגית) או לכתוב לי לכאן.
היי אני בת 22 בדרך כלל בריאה חוץ מאפילפסיה שגילו לי בצבא . אני נמצאת בזוגיות בריאה , הכל טוב בבית בעבודה ועם החברים אבל בזמן האחרון (חודש וחצי כמעט) אני נמצאת בחרדות יומיומיות . בהתחלה חשבתי שזה בגלל המצב הבטחוני כי זה התחיל בערך בתקופה שהכל התחיל. היו לי כאבים בחזה והתקפי חרדות ואחרי ביקור בטרם איכילוב שלחו אותי עם האבחנה שזה באמת רק התקף חרדה ונתנו לי ואליום . אחרי שהמשיכו לי הכאבים הייתי בטוחה שיש לי מחלה לבבית כלשהי וכל הזמן הייתי בביקורים אצל הרופאה שלי שאמרה לי שהכל בסדר . אבל אני ממשיכה להאמין שיש לי משהו . כל דבר קטן , כל פצע או כאב אני ישר מחפשת בגוגל ומתחילה לקרוא מאמרים. בדרך כלל התוצאות הניתנות בגוגל מצביעות על דברים חמורים כמו סרטן וכו. אני בוכה לפחות פעמיים ביום . אני מתוסכלת חרדה ומפחדת . בחיים לא הייתי במצב הזה ואני מרגישה שאני לא עצמי . אני מפחדת שבסופו של דבר כל החרדות וההיפוכונדריה הזאת תתחיל להשפיע על הקרובים עלי ובכך אני אתחיל לאבד אותם. חבר שלי כל הזמן תומך ועוזר אבל אנע מרגישה שאני משתגעת מהמצב שלי ומפחדת בעיקר שזה ישפיע עליו. אני אמורה ללכת לפסיכולוג בתחילת דצמבר שיפנה אותי לטיפול מתאים . עד אז האם יש לך עצה או איזה טיפ שיוכלו לעזור לי לחזור לשגרת חיים רגילה? תודה רבה מראש
שלום אנה, קודם כל עשית את החלק הראשון והחשוב ביותר להבין מה הבעיה שלי! את מבינה כיום שאת סובלת מחרדות ושינויים במצב הרוח, ככל הנראה על רקע אירועי סטרס חיצוניים. זה עדיין לא מסביר למה, ללא רקע נפשי קודם, החלו החרדות בעיתוי המסוים בו הן התחילו וגם לא מסביר כיצד ניתן לווסת ולהפחית אותן ביום-יום, אולם כפי שאמרתי, הצעד הראשון נעשה. הצעד השני, שיכול להיעשות רק במסגרת טיפול פסיכולוגי, הוא להרחיב את האבחון הפסיכולוגי ולקבוע את המטרה הטיפולית. לאחר מכן יחל הטיפול שיתמקד בלימוד שיטתי של הדרך להחזיר את תחושת השליטה לחייך, אם באמצעות ברור רגשי מעמיק של אישיותך ואם באמצעות הקניית כלים מחשבתיים-התנהגותיים ביום יום. תחילת דצמבר זה ממש מעבר לפינה ורצוי שתגיעי למפגש עם הפסיכולוג עם רשימה של כל הדברים שמציקים לך ואפילו רישום של החוויות והאירועים המלווים אותך בימים אלה (רישום אישי בכל סוף יום של מה שעברתי תוך מיקוד ברגעים בהם הופיעה חרדה) בהצלחה יהודה
עברתי ניתוח הרניה דו צדדי, לפני מספר חודשים,והסתבך לי כל העסק מסיבה שלא ברורה לי עדיין, באם זה מפשלה או מתופעה אפשרית שלא ידעתי עליה, אני סובל מאוד מתופעות איומות בבטן, תחושת צריבה או גירוי מטרף בצד בו היה הבקע, ותחושת אי נוחות כללית בבטן עצמה,, כאילו שאכלתי גבס תחושת כבדות בפנים, כאילו קיבלתי בוקס לתוך הבטן, התופעות גורמות לי סבל רב, כמעט ולא יכול לתפקד מזה,חושב על מה שעובר עליי, ומאוד מיתענה מהכל, סובל גם מפעימות מוקדמות, שלאחרונה חזרו אחרי זמן רב שלא הרגשתי את זה, יש לי פגיעה במיתרי הקול אולי מעבודה שכללה דיבור רב, הרופאים לא נתנו לי תשובה ברורה ממה הצרידות הקשה, קיימת, אני יושב בבית ומאוד סובל, גופנית ונפשית, חרדות יש לי גם שרק היתגברו מכל מה שאני עובר מאז הניתוח, הרופא רשם לי רסיטל, שאותו אני פוחד לקחת, אחרי שהבנתי שהוא עשוי לגרום שינויים בקצב הלב, ואני עם הפעימות המוקדמות, ופירפור הפרוזדורים שהיה לי לפני כשנה, ממש לא צריך בעיות נוספות, אני לא עובד, כי מה שיכולתי לעשות, עבודת הסקרים, לא יכולה להתבצע כעת,יש לי נכות כללית, מב,ל, ואני מוגבל פיזית למשל, לא יכול להרים דברים כבדים, כי יש לי בעיית ברכיים , ניוון הסחוס,בעיות... הסבל מתוצאות ניתוח הבקע, איום ונורא, מצב מורכב ,זה ברור לי, מה עושים במצב כזה?
שלום גדי, אתה מציג תמונה רפואית מורכבת. האם יש רופא שעוזר לך לרכז את כל המידע ולקבל החלטות ? כאשר רמת המורכבות הרפואית עולה חשוב לבחור רופא, לרב אלו רופאי משפחה, שיעזור לך להבין את המידע הרפואי, להבין את הקשר בין הדברים ולעזור לך לקבל החלטות הקשורות באבחון וטיפול. בדומה לכך חשוב שתבחר פסיכולוג/ית רפואי/ת אשר יסייע לך לאורך התקופה הלא פשוטה הזו מבחינתך, ובכלל זה עזרה במיון הרגשות והמחשבות שצפות ומציפות אותך ועזרה בקבלת החלטות קונקרטיות כמו האם ליטול או לא ליטול טיפול תרופתי. למרות שיש אנשים שנוטים לא להעריך את התרומה שיש לפסיכולוג רפואי בניהול של המחלה/ות לאורך הזמן, מחקרים מעידים על התרומה המשמעותית שיש לטיפול פסיכולוגי רפואי על הרווחה הנפשית של החולה והפחתה דרמטית בסימפטומים גופניים הנובעים מדחק ומאי היענות לקו הטיפולי. כיום פסיכולוגים רפואיים נמצאים בכל בתי החולים בארץ ובקליניקות פרטיות. לצערנו קופות החולים טרם השכילו להבין את המומחיות של הפסיכולוגיה הרפואית ולכן הם אינם ניתנים כטיפולים בסל. לכל דבר ועניין שוב אליי יהודה
כתבתי המשך לדבריך. אשמח אם תתיחס.
התרגול או החשיפה ההדרגתית נעשים באמצעות דמיון מודרך במפגש הטיפולי. חשוב לומר שלכל תרגול שכזה קודמים הערכה פסיכולוגית מקיפה, קביעת יעדים, הסבר על התרגול ומטרותיו והתרגול עצמו.
הי, זו אני שכתבתי את ההודעה המקורית... סליחה שאני מחזירה אותך שנתיים אחורה. מעניין אותי האם התגברת על זה? כי אני עדיין לא... תודה
ביישנות.בבדיקות. האם בטיפול הפסיכולוגי אצטרך להתפשט בקליניקה של הפסיכולוג כחלק מהטיפול?
שלום יוהנה, שאלת שאלה טובה ואענה תשובה ברורה- לא! בשום מקרה ובשום שלב ובשום טיפול פסיכולוגי מטופל או מטופלת מתבקשים להסיר את בגדיהם.
אני שמחה לשמוע שלא נדרש להתפשט בקליניקה של פסיכולוג. אבל מה הכוונה שכתבת כאן למישהי שהחשיפה נעשית בהדרגה? אני למשל מאוד מתביישת ללכת לבדיקת שד ובדיקה אצל גנוקולוג וגם חוששת מהבדיקות האיחו. איך ניתן חעזור לי? תודה.
שלום. בת 24. כבר שנתיים יש לי שתי בעיות רפואיות במקומות אינטימיים בגוף ואני מאוד מתביישת ללכת לרופא ולעבור בדיקה. אחת מהבעיות מאוד מדאיגה אותי כי אני לא יודעת מה זה. והבעיה השניה אני יודעת מה יש לי ואני יודעת שככל שעובר הזמן אני מזיקה לעצמי בלי טיפול ואני פשוט לא מסוגלת ללכת להיבדק. זה מתסכל. התכונה של הביישנות נמצאת אצלי מגיל קטן. תמיד התביישתי מדברים שאחרים זרמו איתם.. ועכשיו אני חייבת לעשות בדיקה אינטימית ולא מסוגלת להתגבר על הבושה. אשמח לעצות איך אפשר להתגבר? מתביישת גם מרופאה אישה. אגב, חשבתי ללכת לפסיכולוג על זה אבל אשמח להבהרה מה הוא יוכל לעזור לי. ההבנה שאני חייבת בדיקה כבר בתוכי וההבנה שאין לי מה להתבייש כי יש אלפי כמוני גם בתוכי. אבל מהבנה למעשה המרחק גדול מאוד מבחינתי. איך פסיכולוג יגרום לי להגיע "למעשה"? תודה מראש.
שלום רב, הפסיכולוג יעזור לך להבין את המכשול שאת חווה ו"יאמן" אותך בחשיפה הדרגתית עד שתצליחי לקיים את הבדיקה. מדובר בחשיפה הדרגתית לסיטואציה של הבדיקה תוך תרגול הפחתת מתח נפשי. בהתחלה החשיפה תעשה בקליניקה של הפסיכולוג ואח"כ בהדרגה במציאות החיצונית (הקליניקה של הרופא). בחרי בפסיכולוג/ית רפואיים, העובדים בכל אחד מהמערכים הפסיכולוגיים בבתי החולים ואו בקופת החולים.
שיותר קל לך.לעשות. תקבעי תור כבר עכשיו. אחרי שתעברי את הראשונה תתמודדי עם הבדיקה השניה.
שלום אני אספר בקצרה אני טיפוס מאוד חרדתי ובזמן האחרון פיתחתי חרדת בריאות פעם זה נקודת חן וםעם ורידים בחזה ועכשיו ראיתי מזמן כבר באמנון לוי את הבחור עם ניוון השרירים ונכנסתי לחרדה נוראית ופחד נוראי הייתי אצל נירולוגית מומחית שהיא הדקה אותי גופנית ותודה לאל רשמה שהבדיקה יצאה תקינה עכשיו יש לי שאלה האם לחץ ממושך וחרדה ממושכת יכולה לגרום לממש כאבים פיזים יש לי כבר כמה זמן מין כאב ביד שמאל וכמו חולשה כזה והרגשת כמו זרמים אי נוחות חרדה יכולה לגרום לכאב יד? יש לי כל מיני כאבים בגוף שהולכים ובאים.. אבל בעיקר ביד שמאל.. האם חרדה ממושכת יכולה לשלוח סימנים על הגוף הכוונה ככה לגרום לכאב שרירים חולשה התכווציו וכל זה? גם אם אני מרגישה כביכול פחות לחוצה הסימנים עדיין יכולים להשאר? אני כבר נורא מפחדת... חרדה שהיא ממושכת וכל כך הרבה זמן יכולה לגרום לכאבים גופניים של ממש כאבים?
כאשר אנו סובלים מחרדה ממושכת אנו גם עשויים לסבול כתוצאה מכך מסימפטומים גופניים, גם כאשר אין מחלה או ממצא רפואי שמסביר זאת. מבחינה פסיכולוגית אבחון של חרדה כולל גם בדיקה האם מופיעים במקביל לתחושות הפחד והדאגה של החרדה גם תלונות על מיחושים גופניים שונים, כמו למשל כאבים באזורים שונים בגוף, תחושת מתח בשרירים, תחושות לא נעימות במערכת העיכול וכיוצא בזה. המחקרים מראים שאנשים שסובלים מחרדה גם יטו לחוש יותר בעיות גופניות וכתוצאה מכך ימנעו מפעילות גופנית או מתפקוד גופני רגיל, מצב שעשוי להחמיר את התחושות הגופניות הלא נעימות. חשוב לומר בצורה מפורשת, חרדה לא גורמת למחלות גופניות. חרדה יכולה להחמיר מחלה גופנית או יותר נכון את תחושות הסבל הגופני. חרדה היא מצב נפשי, היא איננה מחלה גופנית. חרדה היא מצב נפשי המשפיע על האופן שבו נחווה את הגוף והאופן שבו נרגיש חופשיים לתפקד עם גופנו. למרות האמור חרדה ממושכת היא מצב לא בריא שיכול לפגוע בתפקוד שלנו בעבודה, במשפחה, בחברה וכיוצא בזה, ולכן חשוב לא להזניח מצב זה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. כיום, בעידן שלאחר הרפורמה בבריאות הנפש, כל אזרח זכאי לקבל טיפול פסיכולוגי כחלק מהביטוח הבסיסי בקופת החולים שלו. מקווה שהדברים יעזרו לך לקבל עזרה.
