פורום פסיכולוגיה רפואית

תודה על תשובתך המהירה. ולשאלתך, האם נפגשה עם פסיכולוג ב-4 השנים הקשות היא טופלה על ידי פסיכולוג בעת אישפוזה בבית החולים השיקומי, לפי בקשתי התחיל הטיפול עוד כשהיא לא יכלה לדבר, הם נעזרו בלוח אותיות. וגם בשנה וחצי של שיקום בקהילה. האם זה נורמלי לאחר טראומה כל כך קשה שעברה בחייה להתנתק מן העבר? היא שקועה כל כולה בלימודים ומאוד ניהנית . לעניות דעתי אין לה עדיין חברים חדשים. או אולי זו הפרעה נפשית?

לפני 4 שנים,בתי בת 34 חלתה .חיידק פגע במערכת העצבים המרכזית.תוך שבוע לא יכלה ללכת ,לא לאכול וגם לא לדבר. אושפזה בבית חולים במשך חודש וחצי ואחר כך נשלחה לבית חולים שיקומי למשך 9 חודשים. היתה סיעודית 100 אחוז. חל שיפור במצבה. לאחר שיחרורה מבית החולים השיקומי המשיכה עוד שנה וחצי בשיקום. כעת היא הולכת בעזרת קביים מצליחה חלקית לשרת את עצמה, מדברת אוכלת, אך לא מסוגלת לעבוד. היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה ומצליחה מאוד. לאחרונה החליטה להתנתק מן החברים שלה שהיו לה בעבר,לפני שחלתה. היא הודיעה להם שהיא אינה מעוניינת בקשר איתם. מה דעתך על הצעד הזה שהיא עושה? האם יש מקום לדאגה? האם צריך לטפל בזה? היא לא מעוניינת בטיפול פכיכולוגי.

אני סובלת מחרדות סביב מצב הבריאות , הכל התחיל לפני כ- 6 שנים לאחר לידה 3 בקיסרי, לחץ דם עלה ל135/85 ונאמר לי להמשיך לבדוק בבית, כמו כן אימא שלי הלחיצה אותה גם שזה נורא גבוה , חזרתי הביתה עייפה , מפוחדת וכואבת , התחלתי לבדוק ולחץ דם עלה ממדידה למדידה עד הגעתי ל 170/110 , חזרתי לבית חולים , שם הייתה העליה נוספת ל180/115 , בירורים ,בדיקות הכל תקין ואז כודרים נגד לחץ דם שעזרו אבל מצאתי את עצמי מודדת את לחץ דם 100 פעם ביום , זה היה יוכל להיות 10 פעמים בחצי שעה ובסופו של דבר עליית לחץ דם עם הכדור נגד לחץ דם, שוב עליית מינון ואז לאחר 4 שעות במדידה לחץ דם היה תקין 120/80 אבל הדופק היה 164, ישר חרדה נוראית, חשבתי שאני הולכת לקבל התקף לב , כאשר הגעתי לבית חולים ההדופק כבר ירד ,בדיקות תקינות ולחץ דם שוב גבוה , נתנוי לי מרשם לעוד תרופה נגד לחץ דם ,אבל כאם הגיון הבריא שלי אמר -זה לא לחץ דם - זה פחד מלחץ דם , חזרתי הביתה, הפסקתי לקחת את התרופות נגד לחץ דם , הלכתי לרופאת משפחה וביקשתי תרופה הרגעה , נתנה לי טרנקסל פעמיים ביום ואו פלא... לחץ דם 115/75. עד היום אני לי יודעת האם קפיצת דופר ל- 165 היה כתופעת לווי ממנת יתר של כדורים נגד לחץ דם שלמעשה הייתה חרדה ולא לחץ דם או זה היה התקף פאניקה.אומנם, טרנקסל עזר לי להגיע לרמות תקינות של לחץ דם אבל לא הייתי רגועה נשפית והמשכתי לבדוק את עצמי שוב ושוב וכמובן לחץ דם ודופק היו עולים, בסופו שלי דבר נכנסתי לדכאון וחרדות חזקות מאוד, הגעתי לפסיכיאטר, התחלתי טיפול בציפרקלס 10 מ"ג ליום, טיפול ביאופיבדק,CBT וnlp. יצאתי מהמצב הזה לגמר'ה , זרקתי את מודד לחץ דם וחייתי חיים שמחים וטובים עם כדור אחד בלבד של ציפרקלס 10 מ"ג. לאחר שנתיים עשיתי חיסון נגד שפעת העופות ולמחרת קיבלתי ום גבוה מאוד, מיד נלחצתי שחיסון עובד בצורה לא תקינה , שוב כנסנתי לסרטים ודכאון , אך התברר במקביל לחיסון פשוט חליתי בסטריפטוקוקים, מיד פניתי לספכייאטר, מיד הגדל מינון של ציפרקלס ל- 15, שוב CBT, NLP ולאחר חודש - חזרתי למינון הרגיל שלי של 10, הרגשתי מצויין והיה שקט לעוד 3 שנים. לפני חודשיים חליתי בברונכיטיס עם שיעול מאוד לא יפה וליחה בכמויות מסחריות , למרות שרופא אמרה לי שזה ברונכיטיס הייתי חייבת להיכנס לאינטנט ולמצוא שזוהי מחלת ריאות סופנית או שחפת, לאחר שיחות חוזרות ונשנות עם צוות הרפאוי הם הצליחו לשכנע אותי שאם אני לא מעשנת אז אין שום סיכוי למחלת ריאות סופנית ומחלת שחפת היא מחלה מאוד נדירה ולמרות שסבא של חברים של ילדים שלי חלה בה - הסיכוי אחלה בה גם הוא 0 כי אפילו אישתו שישנה איתו באותה מיטה לא נדבקה.פחדתי שחיידק אולי קיים אצלי אבל כיוון שב- NLP למדתי שמחשבות שלנו יוצרות מציאות ואני פוחדת משפחת ולא יכולה להשטלת על הפחד הזה אז הוא יעיר לי את החיידק שיכול להיות וקיים אצלי כבר 30 שנה במצב רדום ואני אחלה במחלה הזאת ואז אני אגיע לבית חולים ושם ימדדו לי לחץ דם שבטח יהיה בשמיים ושוב הכל מהתחלה עם חרדות ודכאון.לאחר אנטיביאוטיקה נגד ברונכיטיס השיעול עדיין היה ואני לא יודעת אם זה היה שאריות של המחלה או פסיכוסומטי אלב בערבים כאשר הייתי רגועה לא התשעלתי.לאט לאט שיעול נעלם ואיתו הפחדש מהשחפת, אבל נצמדתי לדופק , אני בודקת אותו כל 10 דקות, אם הוא תקין אני רגועה אבל ל- 10 דקות בלבד ואז אני צריכה לבדוק שוב מה איתו, כי אם הוא יתחיל לעולת אני צריכה לעצור התקף פאניקה בזמו כדי לא להגיע לבית חולים כי אחרת ימדדו לי שם לחץ דם ושוב הוא יהיה בשמיים ואני אתחיל הכל מהתחלה. ואם דופק שלי לא תקין אז נכנסת לחרדה יותק גדולה ומודדת כל 5 דקות. אני שוב בטיפול מוגדל של ציפרקלס 15 מ"ג לאחר התייעצות עם פסיכיאטר שלי, שוב בטיפול CBT,הפחד שמחשבות שלנו יוצרות מציאות כפי למדתי ב- NLP מלחיץ אותי, אני משגעת את הילדים שלי עם המדידות שלי, את הבעל שלי, לא מסוגלת להתרכז , תאבון ירוד (יש ימים ויש ימים),שינה גרוע(בין 3-7 שעות בלילה)ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לא למדוד דופק כי לדעתי זה נותן לי בטחון שאני לא אגיע לבית חולים, אם אני לא מודדת אני מרגישה איך החרדה שלי עולה , ממש רעד באיזור הלב.מה לעשות

שלום, כבר הרבה מאוד זמן שיש לי התנהגות שאני לא מצליחה להמנע ממנה למרות שהיא מזיקה לי ואני באמת משתדלת- אני מקלפת את שפתיי ופוצעת לעצמי את הקרקפת. כל פעם מחדש כשאני מצליחה לא לגעת זמן מה אני מרוצה ממראה השפתיים ואומרת לעצמי שלא אשוב לעשות זאת אבל תמיד נשברת ומוצאת את עצמי מקלפת במודע או בלי לשים לב בכלל.. בקרקפת יצרתי פצע שאני לא מאפשרת לו להחלים ולמרות שביקשתי מחבר שלי להעיר לי בכל פעם שאני עושה את זה אני לא מצליחה להפסיק כי לא תמיד הוא לידי למנוע ממני לגעת בזה. אני מאוד מתביישת בעצמי שאני לא מצליחה להפסיק את ההרגל המוזר והמזיק הזה. מה יכולה להיות הסיבה ואיך נפטרים מהבעיה הזו?

שלום, האם ארועים מהעבר יכולים להשפיע מאוד גם לאחר הרבה שנים? אני בת 25, ולפני כ9 שנים אבא שלי בגד באמא שלי וכמובן שידעתי, הכל התפוצץ וזו היתה תקופה נוראית, כשכלפי חוץ בבית הספר תפקדתי כרגיל, ציונים גבוהים וכו'.. אבל כלפי פנים הרגשתי סוג של התעללות נפשית, זלזול בי ובאמא שהוא אפילו לא התאמץ מספיק להסתיר, העובדה שהוא עירב את אחותי הקטנה בדרך כלשהי ועוד ועוד. מאז עברו 9 שנים ההורים נשארו יחד (למרות שתמיד קיוויתי שיתגרשו למען אמא). אבא שלי בן אדם קשה אבל תמיד ניסה לדאוג בתור אבא (כספית בעיקר).. במשך הרבה שנים היה לי מטען כלפיו.. בשנתיים האחרונות עברתי לגור לבד ולכן היחסים איתו השתפרו (כנראה בגלל המרחק) אבל בזמן האחרון כל הזמן עולות לי מחשבות על התקופה ההיא, אני מתמלאת בכעס, ממש זעם כשאני חושבת עליו, וזאת למרות השיפור ביחסים והעובדה שהוא באמת מנסה.. ביחד עם כל זה אני מרגישה סוג של ניתוק רגשי לפעמים ומצד שני לפעמים אני מרגישה זעם רב, עצב.. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל אני מרגישה ממש אבודה. האם ייתכן שיש קשר לארוע הזה מהעבר שמשום מה רק עכשיו נותן אותותיו? תודה רבה.

אני בת 18 ורוצה ללמוד באוניברסיטה .... רוצה סיעוד ובאותו זמן רואה שהמורה יותר טוב לבת אבל לא יודעת מה לעשות.. האם הדבר הזה רוצה פסיכולוג ...ואפשר לומר מה היותר טוב בשבלי ???!

אני בזוגיות 5 חודשים עם בחורה שמאוד מצאת חן בעייני. הבעיה היא שיש לה אחות עם אוטיזם ופיגור שכלי. כמעט כל החיים של אמא שלה מלווים סיביב אותה אחות כבר 20 שנה, ורואים שזה ביגר אותה ב 10 שנים לפחות. אין ספק שזה לא קל לגדול בבית כזה. אני מרגיש נעים אצלם בבית ודי מתרגל למצב , אבל אחת לשבוע אני מקבל היסוסים ונכנס למצב של כמעט חרדה שזה גנטי ויהיו לי גם צאצאם הלוקים באוטיזם\פיגור. ועד כמה שבת זוגתי מוצאת חן בעייני ,המצב מעיב עלי. כמו כן לפעמים אני שואל את עצמי שאלות , מה יהיה שהוריה יתבגרו ולא יוכלו לטפל בה , או בבוא היום ... האם בת זוגתי יכולה בתור אפוטרופסית לסרב לשלוח את האחות למוסד ולבקש להכניס אותה לבייתנו , או בבקשה זמנית שתהפוך לקבוע ותהרוס לי את הנישואין. איני רוצה שילדי או בת זוגתי תעבור את מה שאמא שלה עברה (ביטול כמעט מוחלט של חייה לטובת האוטיזם) טוב לי עם בת זוגתי ואנחנו חושבים על חיים משותפים , אך העניין מכניס אותי מידי פעם לחרדות, שברור שהטיפול בהן אינו כדור. אני עובד עצות.. אני מפחד לשתף את בת זוגתי במחשבותיי מחשש שהיא תפגע ולא תהיה דרך חזרה. מה תיעץ לי?

תודה על התשובה הכנה והמרגשת. התייעצתי עם רופא גנטיקאי וקראתי מעט מחקרים ואכן העניין לגביי גנטיות שרוי במחלוקת. לעת עתה החלטתי לשים את העניין בצד ולהתמקד בזוגיות. נקווה לטוב.

איפה עובר הגבול בין הצורך לדעת מה קורה לילד שלך לבין הצורך שלו בפרטיות ??? מה נכון וראוי לעשות כאשר אתה חושב שהוא מתנהג באופן שאינו ראוי לו, וכאשר אתה יודע בוודאות שהוא לא אומר לך את האמת... שהוא מתנהג בצורה שתגרום לו להתחרט על מעשיו ? בני הוא חייל ולא מזמן סיים מערכת יחסים זוגית בת שנתיים וחצי. אני חרד לאושרו של בני ורוצה שיהיה לו רק טוב אך מתקשה לסמוך על הבחירות שלו, בזוגיות, ובסגנון הבילוי. אני מניח שחלק גדול מהבעיה הוא שלי, הפחד ממה יגידו אם ידעו... או התחושה שכהורה לא ממש מילאתי את תפקידי כראוי ואולי לא כיוונתי אותו מספיק טוב לחיים. איך מתמודדים ?

שלום, בת 44 עוד מעט, בריאה פיזית ב"ה, אך נפשית סובלת מאוד, מאוד. נשואה +3 ילדים כבר שנים שאני פוחדת ממחלות, בגיל 20 התפרצה חרדה קשה מאוד, און אוף במשך חצי שנה בקושי תפקדתי ורזיתי המון. (פחד מהתקף לב...) רק לאחר כשלוש שנים התחלתי טיפול תרופתי שהרגיע קצת. אבך לאחר חמש שנים התפרקתי ונטלתי טיפול תרופתי במשך כמעט שנה וחצי סרוקסט וקסנאס משהו כזה... המצב הקשה נרגע תודה לאל, אך אני סובלת מהיפוכונדריה קשה מאוד - פחד ממחלת הסרטן. אציין רק שתודה לאל בקרב משפחתי כולם בריאים. כל מקרה שאני שומעת אני מייד מיישמת עליי, אני כל היום מדמיינת בליטות וגולות באזורים שונים בגוף. עד כדי כך שאני מתקלחת באור מעומעם, פוחדת להסתכל על עצמי במראה (כל הזמן מדמיינת גולות בצוואר). עד שאני מגיעה לרופאה אני כבר ממוטטת, מאוד מתביישת לגשת אליה ופשוט נמצאת בחוסר וודאות עד שהיא מרגיעה אותי. לא יודעת כבר מה לעשות. אציין שכלפי חוץ הכל נראה תקין, עובדת במשרה בכירה, לומדת... (מתאמצת מאוד לשדר עסקים כרגיל). מה הצעתך?

שלום, האם אדם אשר נוהג להצטלם ללא סוף ולטפח את עצמו לעיתים מאוד קרובות (אפילו יותר מאדם ממוצע) יכול לשנוא את עצמו? או שכל סוג האנשים האלו אוהבים את עצמם ללא גבולות?

היי, אני במחשבות כל היום לגבי אחי. נתחיל מזה שהוא לא עושה כלום חוץ מלהיות דבוק למחשב ואוזניות, אם זה לא מחשב אז זה דבוק למיטה מתחת לשמיכה עם הפלאפון. בקושי יוצא מהבית ואם כן אז אחת לשבוע . נפגשנו עם המורה שלו לא מזמן והיא מספרת שבכיתה הוא לא מדבר בכלל, לא שואל שאלות ולא מתעניין גם כשמתקשה. יש לו חברים אבל גם בכיתה לא מדבר איתם, לא מתקשר עם המורים בכל קושי ובכלל כששואלים אותו שאלות עונה רק בכן ולא.. או עם הראש. לא מגיב לשום דבר שאומרים לו בכיתה, רק עם הבעות פנים אפשר להבין אותו. אציין שבגן גם שלחו אותו לפסיכולוג בשל בעיות תקשורת היה נפגש אחד ושם זה נגמר לא זכור כלכך למה. עוד דבר חשוב, המורה מציינת וגם אני רואה בעצמי שהכתב שלו ממש ממש קטן ואפילו חלש מדיי . בלימודים הוא לא מתאמץ ולא מאמין שיכול מתחיל מבחן ולא מסיים או לא מתחיל בכלל לא יןדעת כבר מה לעשות איתו, בבית הוא מסתגר בחדר ויוצא רק לשירותים או למטבח . מה עושים במצב כזה ?? חושבת שזה כבר מעבר לסתם אופי של ילד שקט

אימי בת 85 סובלת מהלב בשנים האחרונות מסוכר,אמי בבחינה נפשית חזקה ובריאה,אין לה שיכחה זוכרת עבר הווה עתיד...אבל בחודשים אחרונים מתלוננת שחול ניכנס לה לעיניים לראש לפנים ולכל הגוף,היא מתרחצת מס' פעמים ביום מחליפה בגדים מנגבת את פניה במגבונים סטריליים,יש רופאים שאומרים לה שבזיקנה יש כל מיני תופעות...לוקחת לוריוול להרגעה בת שעתיים,הצענו לה לבקר אצל פסיכיאטר ,אז הרימה את קולה בבטחון כהרגלה שהיא יכולה ללמד פסיכיאטרים ואינה זקוקה לפסיכיאטר,ולא מבינה למה לא נותנים לה כדור שלא תרגיש מה שהיא מרגישה במשך היום,מה לעשות ד"ר ?מה דעתך?האם רופא רגיל יכול לתת לה כדור שנותן פסיכיאטר?אנא תשובתך המהירה,תודה על הסבלנות

שלום, אני בת 27 מגיל קטן אני מקלפת את האגודלים שלי עד זב דם. הן מנופחות ובחלקן כבר מתות ואיני חשה דבר כשנוגעים. אני מקלפת אותן כל הזמן. בפגישות,כשאני אוכלת,כשאני בעבודה כשאני רןאה טלביזיה אמרו לי שגם כשאני ישנה. כשאני מדברת בטלפון כשאני כותבת הודעות בטלפון )וכשהאצבע כותבת מידי פעם אני עוצרת כדי שהטלפון יתחכך באגודל. לעיתים אני שמה משהו שישרוף. גם כשמפנים את תשומת.ליבי למה שאני עושה לעצמי,אני מפסיקה ובלי לשים לב בתוך שניות זה ממשיך. ניסיתי פלסטרים,תחבושות..לפני כמה חודשים שברתי את היד והיה לי גבס חודש וחצי עם האגודל תפוסה בגבס וכשהןרידו האגודל נראתה הכי טוב שהייתה.. מה עושים? אומרים לי שזה מלחץ..אני בלחץ אבל גם לזה יש גבול לא? אני מטופלת כבר שלוש שנים אצל פסיכולוג,הוא יודע ורואה שאני עושה את זה בלי הפסקה ולא אומר דבר. פעם זה לא היו האגודלים,זה היה בשפתיים והן היו במצב נוראי שכבר לא יכלתי לצאת מהבית. היו לי זיהומים. הלכתי הומאופט ואחרי חצי שנה הפסקתי ועברתי לאגודלים..ואני לא מסוגלת להפסיק. מה זה? למה? מה עושים?

תודה. אני מרגישה שאין לזה מקום בטיפול אצל הפסיכולוג..וכדור שמועכים הוא לא תחליף לקילוף. ניסיתי כל מה שכתבת חוץ מתרופות שאני לא חושבת שיתאימו לי. ומעדיפה שלא להכניס אותן לגוף שלי. מצד שני מבינה שאם לא אז מה כן.. האם חוץ מטיפול תרופתי ופסיכולוגי אין משהו אחר שניתן לעשות?

שלום, רציתי לשאול כמה שאלות. אני נוטל ציפרלקס על בסיס יומיומי. 1. האם יש ליטול את הכדור בשעה קבועה? 2. האם אני יכול לקחת את הכדור במוצאי שבת במקום בשבת בבוקר? 3. האם אפשר לדלג על יום בנטילת הכדור? תודה ויום טוב.

איך להתמודד אב בן 79 אדם נוח וטוב! אבל מאז שאימי נפטרה מספר שנים הבנתי שהוא מכור ליציאות עם מכשיר בידן הוא פיתח תלות הבעיה החמירה עם מספר מקרים של חוסר שליטה בצרכים! אבל למעשה מסתבר שזו תוצאה ולא הבעיה! אלך לסוף הוא בעצם איבד לדעתי את הרפלקס של עשית צרכים בגלל מכשיר הבידן שנותן לו שליטה על התרוקנות. גילתי את זה כאשר היה מאושפז בבית חולים הוא חיפש בידן ולא היה ואז הכל הסתדר יציאה נורמלית שבתחילתה טבעית מאט. קשה ואז רגילה. כיוון ששה בבית חולים אז פחד העדר והצורך להתרוקן לפני יצעאה הבית פחת ותוך כמה ימים בלבד הרפחקס חזר! עכשיו חזר הביתה ושוב אותו מעגל. בנטסף הפחד שלו מהעדר התרוקנות מביא אותו לבקש אוכל רך שלמעשה אין צורך בזה יש חו מערכת עכול תקינה שתי יציאות ביום בלי כל עזרים! המעגל של הבידן יושב על הפחד שלו מיציאה כביכול קשה ובעצם מביאה את אובדן הרפלקס עם תזנוה תקינה אורז תפוחי אדמה עוף ירקות הכל תקין. הבידן טוב רק לעזרה בניקוי מים לאחר יציאה אבל זה הפך להתמכרות כפי שציינתי. האם כדאי לנתק את הבידן? מה לעשות זה מעגל סגור כי הימוש בבידן מביא לחוסר שליטה וזה מביא לחץ ושימוש יתר. הוא לא מבין אנטומית את הדברים והוא מתקבע ברעיון שנראה לו נכון וזהו! אסור ו דברי חלב רכים והנה הוא מבקש ומציין שזה מרכך את היציאה. האור היחיד בכל הספור הוא שבאשפז התגלה שאין בעיה עםתזונה רגילה מוצקה ויציאה רגילה. דווקא תנאי הבית גורמים לכך. מה הדרך לטפל בעניין תודה

שלום. יש לי כמה שאלות לגבי עצמי יש לי בעיות אים המיניות שלי האים אלו בעיות או שזה נורמלי 1. אני אוהב לאונן וכשאני מאונן אני מיפנטז אל בנות האים זה נורמלי? אני לא אוהב לקיים יחסי מין אבל אוהב לאונן ולפנטז שאני מקיים יחסי מין אים בנות האים זה נורמלי? 2. אני גם חושב שהאוננות הפכה אצלי לבילתי נישלטת ואני מכור לאוננות ולפנטז על בנות האים זה נורמלי מיבקש שתעני לי אל שתי השאלות שלי. תודה רבה.

שלום,אני בת 22 ואני מתחילה לראות הרבה דמיון ביני לבין אימא שלי שאני לא אוהבת,בצורת ההתנהגות.כרגע אני גרה בבית עם ההורים אבל בקרוב מאוד אני יעבור מהבית,אני מרגישה שאם אני לא יעשה את הניתוק הזה שזה(לעבור) ,אני בסופו של דבר יפנים המון מהתנהגות שלה,הפחד שלי הוא באמת להפנים את ההתנהגות שלה שאני לא אוהבת,מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה?

נמנעתי מלכתוב כי ידועה לי דעתך.... ואולי בסתר ליבי..אני יודעת שאתה צודק למרות שאני עדין לא מסוגלת לפנות לאיש... כרגע המצב רחוק מלהיות מזהיר..ואני אחרי חודש מניתוח עם סיבוכים ללא סוף... אבל מקווה שיהיה טוב ... רציתי רק לאחל שנה טובה ומתוקה ..לך לבני ביתך..... תודה על כל התשובות.. זו עם המיאסטניה סכרת ושלל מתנות..

שלום יש לי הפרעת חרדה מתח בהלה מתח שרירים נעילת השיניים רוב היןם שבטח נובעת מלחץ נפשי...זה מאז הלידה התחיל ככה....יש לי שאלה רציתי לדעת האם הפרעת חרדה היא לכל החיים או שהיא יכולה לעבור לגמרי ואני אחזור להיות כמו לפני שהיא הגיעה....להפסיק לשתות את התרופות כמובן....ולהיות כמו כולם?... שותה רסיטל 30....חושבת להתחיל טיפול התנהגותי קוגנטיבי....השאלה שךי היא האם באמת באמת בלב שלם החרדות וההתקפים וכל המתח הזה באמת יעולים לניעחם לגמרי בסופו של דבר....אני בת 25 אחרי לידנ ראשונה שהייתה לפני 9 חודשים....תודה על ההתייחסות....תשובה אמיתית חשוב לי מאוד למוטיבציה כן לעשות הכל ושזה באמת יכול להיעלם כלא היה....

אני 9 חודשים אחרי לידה ואחרי הלידה היו לי התקפי חרדות מאוד רמיניים במשך כל היום שמלווה בהמון מתח ובהלות סתם .....אחאי 5 חודשים קיבלתי רסיטל ומאז אין התקפי חרדה ברוך השם....אבל מה שכן מידי פעם יש נפילות ממש קטנטנות במצב רוח שרק הפחד באותו רגע שאומר בראש יו מזה..זה חוזר?.... ולפני מחזור ובמחזור עצמו יש לי ממש המון גלי חום זה פשטט לא מפסיק...ולפעמים ממשיך גם אחרי המחזור...ואם כני חושבת על זה או על משהו שקצת מלחיץ אטתי אז הגל חום כאילו מתגבר כאילו עוד יותר חם לי...?... זה טבעי? מזה אומר איך אפשר להפסיק את זה ? והאם זה סוג של חרדה או מה זה ... זה סתם מלחיץ ואז מהלחץ מתגבר... זו הייתה לידה ראשונה טבעית רגילה ואני בת 25....לוקחת רסיטל 30 מ"ג...אשמח לתשובה תודה רבה

שלום רב, הנני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובנוסף סיימתי הסבה לסיעוד לאקדמאים, אני מבררת לגבי תואר שני בפסיכולוגיה רפואית, האם לדעתך ניתן לשלב בין המקצועות, כלומר לעבוד חצי משרה כאחות וחצי משרה כפסיכולוגית רפואית? תודה

שלום אני מיזה כ7שנים לוקחת פאקסט כל יום וגם כ7שנים סובלת מטינטון באוזן וקראתי שכדור גינקן בילובה עוזר קניתי ולקחתי אבל זה לא עשה לי טוב עים הפאקסט מה לעשות איך לקחת את שני הכדורים כי הטינטון נורא מטריד אותי

ביתי סובלת מהפרעת אכילה... לא אנורקסיה וגם לא בולימיה היא פשוט נמנעת מהמון סוגי אוכל היא כאילו פוחדת לנסות מאכלים שאינה רגילה אליהם כפועל יוצא שתזונתה אינה נכונה והיא סובלת ממחסור. חשבתי כל השנים שהיא תתבגר ותתגבר אך זה לא קרה.... ניסינו כל מיני שיטות לשכנעה חלקן עם תגמול כספי חלקן עם שכנוע הגיוני... אך ללא הצלחה. היא מבינה את הבעייה אך מתקשה להתגבר. מה יכולה להיות הסיבה ואיך ניתן לסייע לה ? היא כבר בת 18 ולא ניתן שמצבה ימשיך כך.... !

שלום, אני כבר תקופה של כמה שנים רוצה לגשת לטיפול. ורק עכשיו אני אוסף כוחות בשביל זה, כי זה נהיה בלתי סביל. אני אסביר בקצרה על מה שעובר עליי ארבע טראומות משמעותיות עברתי בחיים. 1. שהייתי בן 8 ואחי היה בן12 היינו משחקים ונוגעים אחד בשני ומגיעים למצב של עירום ביחד במיטה. 2.היה לי רומן עם נשואה והיה לי אחר כך מצפון ומועקה תמידית למשך כמה שנים. 3.כמה חברים שלי נהרגו בתאונת דרכים נוראית. 4. גילו לאבא שלי סרטן והוא היה בטיפולים תקופה. ועכשיו ברוך ה' בסדר. תסמינים: יש לי חרדות, פעם הייתי בחור חברתי והיום כבר אין לי כח לאנשים, יש לי חוסר נוחות ליד אנשים, אני לפעמים חושב על הזהות המינית שלי ולא מרגיש בנח להפגש עם חברים שלי שהם לא ממש קרובים, אני נרתע מכח, קשה לי להסתכל הרבה זמן בעיניים, אין לי חשק לעשות פעולות בסיסיות, לפעמים בא לי רק להשאר במיטה בפלאפון ולא לעשות כלום. אז ההתלבטות שלי זה אם ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר ואני רוצה ללכת לפרטי, למישהו טוב ושישאר אנונימי. אבא שלי מתעסק לי בכל מה שקשור לקופת חולים ולא הייתי רוצה שהוא ידע שאני מקבל טיפולים. אשמח לעזרה, המצב שלי עכשיו כבר נוראי.

שלום רב יש לי שאלה מאוד חשובה, ואשמח שתשיב לי עליי. אני יודע שאתה עונה דרך הפורום, אבל זה שתי שאלות חשובות ואני לא אשאל אותך דרך האימייל. זה מקרה חירום וחשוב ואשמח שתשיב לי דרך האימייל. המקרה: חבר שלי תירגל מדיטציה טרנסנדטאלית במשך 3 עד 4 חודשים. לפי מה שהוא סיפר לי , הוא נפגע יותר מאשר זה תרם לו. הוא מספר על כ - 20 השפעות שליליות מול כ - 10 חיוביות. התרומה היתה מבחינה קוגניטיבית - זיכרון, ריכוז , אינטלגנציה. הוא נפגע הרבה מבחינה נפשית, רגשית - חברתית , נפשית ופיזית. דוגמאות לפגיעה: כאבי בטן, כאבי ראש, ניתוק מן המציאות, הזיות, חרדה במקומות מסוימים, הבעות פנים מוזרות וקשר עין מוזר, שמיעת קולות מוזרים ועוד. בעקבות כך, הוא החליט להפסיק תירגול מ"ט. הוא נמצא כהיום ב - 25 ימים של גמילה. שאלות שלי : 1. האם המדיטציה הטרנסנדטאלית נחשבת לכת מסוכנת ולטכניקה היפנוטית מסוכנת? 2. מה דעתך על המדיטציה הטרנסנדטאלית? אם תרצי , אז תוסיף מידע נוסף. תודה רבה מראש

שלום אני השתחררתי מהצבא לפני כמה חודשים אחרי תקופה לא קלה בא חליתי בתסמונת המעי הרגיז והצבא לא לקח אותי ברצינות והגעתי למצב של דיכון והרגשה של חוסר אונים. לאחר שהשתחררתי הרגשתי הרבה יותר טוב מבחינה נפשית אבל הבעיה שנוצרה היא שפיתחתי סוג של חרדה כזאת מכיוון שכל פעם שיצאתי מהבית ליציאה עם חברים או כל מקום אחר פתאום הייתי חייב ללכת לשירותים כי הרגשתי שאם לא אני אעשה את צרכיי במקום. ואז כשהייתי בבית הכל היה בסדר הרגשתי מעולה אבל חמש דקות אחרי שיצאתי מהבית ישר כאבה לי הבטן והייתי חייב לשירותים. אני מטופל אצל פסיכולוג כי אני מבין שהבעיה היא נפשית והוא טען שיש מרכיב של דכאון אצלי השאלה שלי היא האם יש עוד כמוני שמגיבים ככה? אני לא עובד כי אני מפחד שיברח לי האם זה מקרה שטיפול שיחתי יעזור לו או צריך טיפול תרופתי. ? תודה

אני בן 67 ובעוד 4 חודשים אמור לצאת לפנסיה לאחרונה התחלתי לסבול מכאבי ראש. כמו כן אין ממש רצון להגיע לעבודה. האם יש קשר בין הבעיות? האם יתכן שאני סובל מדיכאון למרות שאני לא מרגיש מדוכא בתודה לתשובה מאיר

שלום,בשנים האחרונות אני מרגישה שמידת הנקיות שלי יתרה.מעבר לעניין נורמטיבי. אני שוטפת ידיים בכל 10 דק- רבע שעה...תלוי במה נגעתי. אם אני יוצאת החוצה אני מרגישה מזוהמת מכל הפיח של הרכבים והאוטובוסים,סיגריות ומיני מזהמים אחרים.גם אם אצא רק לשפוך את פח האשפה אתקלח. גם לאחר מקלחת לקראת שינה אני שוטפת שוב ידים פנים ורגלים.ומנקה את הפלאפון במגבת לחה.מכל הנגיעות במשך היום עם ידי המלוכלכות..מחליפה מצעים בתדירות גבוהה.במידה ומישהו מתיישב על מיטתי המצעים יוחלפו.החלונות בחדרי מוגפים תמידית שלא יכנס האוויר המזוהם בחוץ. עוד דוגמא..עם אחד מיושבי הבית מטגן בשמן חביתה,ציפס,חצילים,מלוואח וכו'...אני אוטמת את חדרי שהריח לא יכנס וגם אני מסתגרת בחדר שהריח לא ידבוק בי. זה תקציר קטנטן..פחות או יותר. הורי וחברותי העירו לי כבר.. מה דעתך בעניין?!תודה!

אני אטפל בהפרעת האכילה.. אבלעדיין מתקפה להבין למה מכל מה שקרה,דווקא עניין האוכל ועלה בגורל..

שלום,לא מאמינה על עצמי שפניתי לפורום. סליחה אם יהיה קצת ארוך,אני מבולבלת.. עד לפני שש שנים הייתי אדם שמח ורגיל,אני חושבת. הייתי אופטימית ופעילה,עובדת לומדת מלאה חברים,יוצאת עושה ספורט,רואה ספורט. עד שקרו מס דברים שכנראה משמעותיים,אם כי אי נני מבינה את התוצאות הדי מחרידות שלהם.. אני בת 26,אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים אחרי שהייתה חולה בסרטן בריאות. מהרגע שגילו שהיא חולה ועד היום בו נפטרה,עברו שלושה שבועות בהם לא הייתי מסוגלת לקחת חלק,התרחקתי והתנתקתי מכל המשפחה. אחרי שנתיים,עברתי תאונת דרכים קשה,נסעתי באופניים,נסעתי מהר,מהירות לא הגיונית לתנאי השטח עליהם נסעתי..אופנוע נכנס בי והשבית אותי לשלושה חודשים. מאז,החיים שלי הלכו כלא היו. הפסקתי לאכול במחשבה שאני שמנה,ההתעסקות באוכל היא לא סבירה ואפילו שאני מודעת לזה,המחשבות משתלטות עלי,רומסות את כל מי שאני,או מי שהייתי. אני רואה תמונות של כל מיני סיטואציות קשות וקלות יותר,כאילו היו טראומת חיי. והן לא. הייתי רוצה לדעת,למה אחרי כל זה,נהייתה לי הפרעת אכילה קשה? ניסיתי ללכת לטיפול ונתתי לזה זמן ומקום אמיתי והרגשתי שזה לא מתאים לי,שזה כבד עלי ושפעם הייתי אדם שמדבר והיום כבר לא,ממש לא.. האם יש דרך אחרת לטפל במחשבות האלו? בהרעבות האלו? ואיך ולמה זה קרה לי? איך זה קשור לתאונה? איזה קשר יש לפגיעה קריטית בתאונה לבין הראייה את עצמי שמנה ומגושמת ומרעיבה את עצמי.. תודה רבה על המקום לכתוב.. אשמח לתשובה אם יש לך אחת כזו ואם בכלל הבעייה שלי מתאימה לפורום הזה.

שלום אני רווקה בת 40, עד לפני חצי שנה כלל לא הפריע לי שאין לי ילדים. בתקופה האחרונה זה גורם לי למצב רוח רע מידי פעם וקשה לי מכל מיני סיבות מנטליות ורפואיות להביא ילד לבד. בלי קשר לכך הייתי בולימית בעבר הרבה שנים ומצבי רוח משתנים הם דבר שיש לי מידי פעם. שאין לי מצב רוח אני מרגישה כמה אני מסכנה בגלל מצבי הנוכחי אבל שלקחתי כדור אנטי דיכאוני במשך 3 חודשים כמעט ולא הרגשתי את הרצון להיות אמא אלה להיפך היה לי ראש טוב והיה לי ביטחון ברווקותי וכו'. הפסקתי את הכדורים ושוב אני מרגישה חסרת תקווה בנושא הזה בלבד! שאלתי היא כזו: איך אפשר לדעת מה הרצון האמיתי של האדם? שהוא במצב רוח טוב או שהוא במצב רוח ירוד שלמעשה אולי זה רק כימיה במח ולא בהכרח נסיבות החיים? האם הרצונות של האדם צריכים לקבל משמעות רק שהוא מאוזן ומצב רוחו טוב? מקווה שהוסברתי נכון. תודה

רציתי רק להגיד .. תודה על כל התשובות שניתנות באכפתיות ורצון לעזור.. חג שמח לך ולבני ביתך..

שלום, אני באמצע שנות ה 20 שלי. מזה כמה שנים שאני סובל מבעיה מוזרה שמאוד מפריעה לי והיא העובדה שאני כמעט ולא מצליח למצוא מכנסים שאני לא ארגיש שהן לוחצות. אני מראש לוקח מידה או שתיים יותר גדולות ממה שאני צריך, וזה עדיין לא עוזר (יותר מזה זה כבר כמו ללכת עם חצאית...). אני הולך בעיקר עם דברים שקניתי לפני כמה שנים ונראה לי שהם טובים כי פשוט הם כבר ממש מרופטים ורחבים. כבר קניתי כמה זוגות שאחרי פעם או פעמיים שלבשתי הלכו אחר כבוד לאחסון ממושך. אציין כמו כן (אני לא יודע אם זה קשור), שאובחנתי סובל מאניזמוס (הייתי בביופידבק, שיחות והיפנוזה בעניין). ובאופן כללי אני חושב שאני חרדתי ודיכאוני (אם כי הייתי אצל פסיכיאטר ופסיכולוג בשביל האנזימוס והם אמרו שאין לי איזו מחלה נפשית). זה באמת מה שנקרא רגישות יתר? מה יש לעשות עם זה? האם זה קשור לאניזמוס (שמחרב לי את החיים בלי קשר - והאם יש משהו נוסף לעשות איתו)? תודה.

נשמע הגיוני. אבל באיזה מסגרת אני מברר את זה? כל מי שהלכתי אליו פטר את זה בלא כלום.

מה עושים לצמא כרוני

הי אני בתחילת שנות ה-30 לחיי. אף פעם לא היית לי חברה, אני רואה שתי סיבות עיקריות לכך שידור חוסר ביטחון מכיווני וסיבה אפילו לא פחות חשובה אני נחשב בחור נמוך 1.65, ולא פעם אם לא רוב הפעמים ספגתי דחיות בגלל זה. תוסיף לכך את העובדה שאני גר עם ההורים אחרי לימודי תואר מאוד תובעניים וקשים במחשבים- למרות שסיימתי באופן מכובד. ולמרות זאת אני מתקשה למצוא עבודה מספר חודשים בשוק שהוא כל כך תחרותי ואין בו מקום לחסרי ביטחון או ניסיון בתחום. אני מרגיש שאני לחלוטין לא יודע איך לצאת מהמצב הזה: להכיר בחורה בארץ מסתבר - שאתה חייב להיות עם עבודה, אם אתה גר עם ההורים בכלל אין מה לדבר. חוץ מזה שגיל 30 כבר נחשב זקן בעיני לא מעט בנות. להשיג עבודה נורמלית בתחום לי קשה עד כי לפעמים נדמה כי בלתי אפשרי. אני בכנות לא יודע מה לעשות, התחלתי טיפול אצל פסיכולוג שיקומי והיה נדמה שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו בשאילת שאלות עצמיות שלא ברור לי איך יכולות לעזור לי לשפר את המצב. אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו שישבור את המעגל הזה אבל מרגיש שמישהו צוחק עלי מלמעלה. הייתי רוצה לשמוע את דעתך ומה ניתן לעשות כדי באמת להוציא אותי מהמעגל הזה לפני שיהיה מאוחר מידי, אני מרגיש כבר עכשיו שמאוחר מידי וכל הנתונים עובדים לרעתי.

שלום, דיברנו כבר כמה פעמים ..אני החולה המאתגרת עם המיאסטניה הסכרת ועוד כמה מתנות... קשה לי לדבר עם איש מקצוע [וכן ניסיתי] ופה בגלך שהכל בכתב הדברים הרבה יותר קלים.. השתדלתי לעשות כמעט הכל על מנת לשפר את הדברים ולהסתכל עלהים מהצד החיובי של הענין....נכון לא היתה הצלחה מסחררת מידי ובכל זאת כמעט חודשים הנפילות היו נסבלות הרבה יותר... אבל זהו תקופת "החסד" נגמרה... והבעיה הרצינית שלי היא הפסיטולה נסתמה שוב ולכן עלי לעבור צינתור נוסף [ה11 במספר] בזמן המאד קרוב..למען האמת היום היה לי תור ודחיתי אותו ללא תאריך...אבל מכאן נולדים המון בלגנים.. רופא כלי הדם ממש לא אוהב את ענין הדחיה כי לדבריו הענין רק ילך ויחמיר ולכן הכל יהיה קשה יותר.. בנוסף בגלל לחץ או סתם מזל נחאס המיאסטניה החמירה ולכן מינון הסטרואידים הולך וגודל.. כתוצאה מכך הסכרת משתוללת והניורפתיה כואבת.. בנוסך להכל אחרי 3 שנים מניתוח תיקון פטוזיס עקב המיאסתניה המצב חזר כמעט לקדמותו ולכן צריך לעבור שוב ניתוח לתיקון... ואני לא מסוגלת לעמוד בהכל ובראש ובראשונה בצינתורים ..הכאבים בזמן הצינתור נוראים ומחמירים כל הזמן בגלל גודל הבלון..ולמרות הידיעה לכל הסיבוכים אני לא מסוגלת לעמוד בכך שוב... נכון יהיה טפשי להגיד יהיה מה שיהיה ... ולמרות זאת זו ניראת לי האופציה היחידה כרגע... תודה גדולה על ההקשבה..

אכן..בדיוק לכך היתה הכוונה ב"ידועה לי דעתך".... יש דברים שחזקים מאיתנו ...וממני זה כנראה אחד הדברים.. אבל כן מודה....בתוך הלחץ מההחלטות כן או לא....הכתיבה כאן גם אם לדעתך [והיא מקובלת וכנראה נכונה לרוב האנשים] היא לא תחליף היא עוזרת.. תודה על ההקשבה

מה עושים להקאות שנגרמים בגלל חשיפה לדברים מגעילים

שלום דר נמצא לי לפני שנתיים בעיית מסתם בלב עכשיו אמרו לי שאני מועמד לניתוח ... אני מאוד חושש מהניתוח ... אני לא מצליח להתמודד עם המחשבה של ניתוח כזה בראש .. לא יודע מה לעשות??? תודה

יש לי חבר שהוא לא נראה טוב בלשון המעטה ואתמול הוא אמר לי שהוא חושב שהוא יפה. איך זה הגיוני שאין לו מודעות ? מה העיניים שלו לא רואות כמו שהעיניים שלי רואות ?

איך משפרים ת'הגיון+זכרון שנפגעו בגלל חוסר שימוש שנמשך הרבה זמן

שלום דוקטור .. אפשרי לקבל מכאן ייעוץ בנושא התמודדות ולחץ חברתי אני בחורה צעירה בת 21 אחרי צבא וכרגע ויש לי בעיה כזאת שאני עובדת בעבודה עם אנשים וכל פעם שמתחילה שיחה עם הלקוחות הקול שלי משתנה פעם הוא ניהיה ילדותי ופעם הוא ניהיה קול רציני זה כל פעם משתנה לפי הלחץ והביטחון שאני מרגישה בגוף. עכשיו מה שקורה שרוב הפעמים אני נילחצת הרבה ורואים את זה עליי על פי הדפוסי ההתנהגות שלי וזה מפריע לי גם בחיים הפרטיים שלי שאני בסיביבת חברים אני מאלצת חיוך ונילחצת מהר בשיחות אישיות .. מה אני אמורה לעשות במצבים כאלה?איזה כלים אני צריכה להתמודד בשביל למנוע אאת הלחץ החברתי? כי בעבר התנסיתי בכדורים צריפלקס (כדורים נגד חרדה)דרך מרשם רופא מקצועי וזה עזר לי לתקופה קצרה אבל הפסקתי לקחת אותם כי אני רוצה להתמודד עם החרדה בדרך טבעית אם אפשר

לא אני אף פעם לא התנסיתי ללכת לפסיכולוג

מה עושים אם במקרה של בעיות בזכרון לא עזר טיפול אצל נוירולוג+רופא כללי

מה גורם לרעב אחרי הארוחות

ערב טוב יהודה, אשמח לדעתך, אנסה לקצר. אמא שלי עזבה את הבית אחרי שנים שהיא ואבי לא הסתדרו. אבא שלי, איש עם פיוזים קצרים והרבה אגו לקח את זה קשה ומאז הוא מנסה למרר את חייה (תביעות, האשמות שווא וכו - מעולם לא משהו פיזי). שמתי לב כל השנים שיש לו נטייה לעוות ולשכתב סיפורים שקרו בחיינו. הוא מוצא סיפור מפוברק לכל אירוע שבו אני טוענת שהוא היה אשם (אמא שלך ביימה את זה, את לא זוכרת נכון, את לא גרת בבית..). אני מרגישה שהוא לא יודע שהוא משקר - אלא שהוא באמת מאמין שזו הייתה המציאות... יש לזה שם? טיפול? מבחינתו כולם אשמים והוא מושלם. תודה...

דבר ראשון..הודתי בעבר ואני עדין באותה דעה.. התשובות ניתנות כאן במלוא האכפתיות והעזרה.. מודה הפריעה לי התשובה האחרונה [אנחנו נמצאים כבר תקופה לא קטנה כאן בפורום] נכון ספרתי פניתי 5 פעמים בתקופה של חודש פלוס שמתוכם פעם אחת היתה אמירת תודה בלבד. ונכון שיהיה "חכם" יותר מבחניתי כן לפנות אולי לעזרה.. אבל.......לא לשם כך נוצר הפורום שיכולו לפנות אליו כאשר ממיליון סיבות אין אפשרות אחרת?????? סתם דפדתי בין פורומים אחרים [לא פניתי רק לצורך סקרנות]ואנשים פונים ומדברים שוב ושוב... לא כתבתי את הדברים כתלונה חלילה או כל דבר אחר סתם הפריע לי שאחרי 5 פניות הפכתי להיות כאילו הנודניקית.. שוב תודה על כל התשובות שבהחלט עזרו..

אני לא יודעת אם מותר או לא לכתוב.[אולי טעיתי אבל היתה לי הרגשה שאחרי שדנים בענין פעם אחת עדיף שלא]ואולי זו היתה רק טעות שלי... אבל הרגשתי בתקופה האחרונה ובמיוחד היום שאני צריכה עצה מבחוץ. כלום לא הולך..למרות ההשתדלות [אני יודעת שהרופא כנראה יגיד שזה לא מספיק] אבל הרגשתי שהכוחות שלי נגמרים מאמץ...סתם דוגמא החלפתי לתרופה כימוטרפית למיאסטניה כדי להוריד סטוראידים בגלל הנזקים ובגלל הסכרת תופעות הלוואי שלה כלכך קשות בחילות פריחה מגרדת על הידים בזמן אחר ההיתי נכנעת אבל הפעם החלטתי שלא ואני בתוך הבלגן הזה כבר 5 שבועות. הסכמתי לרכוש [למרות שמכבי סרבה] באופן פרטי סוג של זריקות על מנת לאזן במעט יותר את הסכרת.. וכלום לא משפיע..בבדיקת A1C מאתמול התשובה 9.7. כששלחתי הודעה בדבר התשובה לרופא..הבנתי מהתשובה שהוא כבר מיואש .למרות שזה לא נאמר בפרוש [אבל אם מכירים תשובות של אדם אפשר לדעתי להבחין].. אמרתי לו שנכנעתי ומבחינתי הוא היה יותר מבסדר ועזר להלחם אבל החולה הכל כך "מאתגרת" ומסובכת. נכנעה.. אין לי מושג למה כלום אבל כלום לא מצליח..ואין לי כבר כוח להבין אפילו... אולי נכון לתת לדברים להיות בלי להלחם ואז יהיה רגוע יותר. תודה על ההקשבה

לרוב אנשים שחוטפים סטירה אחת ועוד אחת לא מושיטים את הלחי לשלישית... תודה וחנוכה שמח

שלום אני בשנות ה30 המאוחרות של חיי אני מושתל דפיברילטור עם אח ספיקת לב של 25% הגיתי למצב שאני לא יכול לחיות עם הקוצב שיש לי לאחרונה גם אמרו לי שאני צריך להחליף בטריה בקוצב זה הכניס אותי לפחדים שאני כבר לא ישן בלילות וחושב רק על איך אני שם סוף להכל בבקשה בבקשה

מה ניתן לעשות כשמרגישים שעיפים? אני יודעת למשל שלמחלת הסכרת אני צריכה לבדוק בין 4-5 פעמים בחודשים האחרונים אני מצליחה בין 2-3 . נכון התוצאות לא מרשימות מידי אבל בהחלט גם לא נוראיות [לכן ברור לי שאני לא נכנסת לבעיה רגעית] אני יודעת על כל הסיבוכים הארוכי טווח ובכל זאת עיפתי.. מקווה להצליח לחזור למקום טוב יותר..

[משום מה לא ניתן לי להכנס בשם שנכנסתי עד עכשיו "מהמרכז"] דיברתי איתך..פשוט הרגשתי בחודשים האחרונים בתוך כל הבלגן שעיפתי והפסקתי את בדיקות הסכרת [למשל עכשיו ראיתי שמהלילה עדין לא בדקתי אפילו פעם אחת] נכון כשאני בודקת אני יודעת שהמצב פחות או יותר תחת שליטה[ואם הערך גבוהה אני מתקנת] וכן ברור לי שזו לא התנהלות תקינה אבל באמת עיפתי פיזית ונפשית...אולי ביום א' אחרי הצינתור ה9 בפיסטולה יהיה קל יותר לחזור לשיגרה... תודה על כל התשובות.. מודה זה מקל במעט על כל ההתמודות..שמשום מה מסרבת להרגע תודה

שלום רב! אני רוצה לפנות אליכם בנוגע לחבר שלי. הוא בן 23, לאחרונה התחיל באוניברסיטה. בן אדם הכי מקסים בעולם, הכי מוכשר, הכי מצחיק ועוד הרבה תכונות טובות. אך יש תכונה שלילית אחת שאני לא יודעת איך להתמודד עימה. כשהוא נלחץ או מתמודד עם חוסר נוחות או קושי מסויים, הוא פשוט משתגע, צועק על קרובי משפחה. לא אלים פיזית.. אבל עושה רושם לא טוב. ההתנהגות שלו מאוד הרסנית. אני מאוד אוהבת אותו, אנחנו כבר 3 שני ביחד. אני לא מתכוונת לברוח מקושי זה. אני מאוד אשמח לקבל איזשהי הכוונה איך לעזור לו להתמודד ולהיות אדם נעים יותר לסביבה וכלפי עצמו. לא לפגוע בעצמו ובאנשים שסביבו. טיפול פסיכולוגי זה לא אופציה. ניסיתי לרמוז אבל קיבלתי דחייה. אז אולי יש דרך אחרת לעזור לו להקל על החיים שלו ושלי כמובן.

דיברתי עם חבר שלי על העיניין מספר פעמים. הסברתי לו שהרבה דברים הוא יוכל לפתור כאשר יהיה יותר רגוע, וכד'. העיניין שכשמדברים איתו על נושא הוא אומר שאני לא מבינה איך הוא מרגיש, מאשים אחרים בכל בעיה, פוגע במשפחה שלו (על זה הוא אוצר שאמא שלן מכירה אותו ולא נפגעת, אני ניסיתי להסביר לו שהוא טועה). כאשר מדברים איתו על הנושא, עושה רושם שהוא מאוד מבין ומקבל הכל באכפתיות, אבל כאשר איזשו נושא מציק לו צץ, הוא מתחרפן ושוכח כל מה שדיברנו איתו. אחותו הקטנה עם המון תבונה לגילה מדברת איתו גם על הנושא, אך שוב, הוא מקשיב, ובלהט הרגע חוזר להתנהגות הרסנית. משפחה שלו מקבלת את הצעקות ואת ההתחרפנויות שלו. אמא שלו נפגעת במיוחד. ואני באה ממשפחה שמגיל קטן קיבלתי חינוך של לכבד את ההורים, וזה נורא נורא מפריע לי כאשר הוא פוגע ככה במפחה, ובמיוחד באמא שלו וכמובן בעצמו.

שלום... יש לי שאלה שמטרידה אותי אחרי הפגישה שגרמה לי להרגשה מאד לא נוחה. עד כמה באמת מותר או יותר נכון "נכון" לפסיכולוג רפואי או אחר להכנס בפגישה הראשונה למקומות הכי לא שייכים לענין.. תודה

קודם כל תודה על התשובה. דיברתי איתך טלפונית.ומודה בזכות השיחה איתך החלטתי לתת צאנס לפגישה. נכון ביקשתי מהרופא להיות נוכח בהתחלה [זה משהו שסיכמנו כבר מזמן כשהרעיון רק עלה ע"י] אין לי מושג למה כך הרגשתי בטוחה יותר. במיוחד לאור העובדה שהתבקשתי לשאול את המזכירה בדיוק באיזה חדר היא נמצאת ואמרתי שאת זה אני ממש לא מסוגלת. לי היתה הרגשה שאחרי הברור אצל המזכירה כולם כבר יודעים. דבר ראשון כשנכנסתי עוד לפני שאמרתי את שמי נשאלתי למה ביקשתי שהרופא יהיה נוכח ושאצלה זה לא נהוג מכיוון שהרגשתי לא בנוח אמרתי שהוא יכול לעזוב.[מצטערת במקום לעמיד אותי במקום הזה ולאור העובדה שהיא דיברה איתו קודם הוא יחל להגיד לי אתזה בחוץ כשנפגשנו] וכאן התחילו מיליון שאלות.למה החלטת לפנות עכשיו? ממה את חיה? מה חושבים על זה המשפחה הקרובה?אני יודעת שהדרך שבה החלטתי לחיות אולי קצת שונה ממה שהיא מכירה אבל כאן בחצי שעה הראשונה המקום לחקור על כך?מכיוון שאני רווקה היא מצאה לנכון לבדוק למה החלטתי לא ללדת גםללא נישואין? בגדול אני יודעת שהפסיכולוגית לא אמורה להבין בכל עניני הבריאות אבל הרגשתי שהיא ממש לא מבינה עם מה אני צריכה להתמודד והרגשתי כל השיחה צורך להתגונן על דברים שאני עושה. מצטערת גם ככה קשה לי מאד אז ממקור שצריך להיות עוזר לקבל ההפך זה "קצת" יותר מידי...וכן לא חשבתי להגיע לפגישה ולעמוד בחקירה סמויה.. אולי אני טועה בגישה שלי וההיתי צריכה לתת עוד צאנס אבל יצאתי בהרגשה כל כך קשה שאני ממש לא מסוגלת. סליחה על האורך ותודה על ההקשבה.