פורום פסיכולוגיה רפואית

פורום פסיכולוגיה רפואית מהווה במה לדיון, להתייעצות ולתמיכה בנושאים הנוגעים להשפעות הפסיכולוגיות שיש להתנסויות במצבי מחלה ופגיעה גופנית.

עדויות מחקריות משני העשורים האחרונים מצביעות על כך שהכרה מוקדמת בגורמים הפסיכולוגיים הקשורים במצבים רפואיים שונים וטיפול בהם, מצמצמים בשיעור ניכר את התקדמות המחלה, מפחיתים סיבוכים רפואיים על רקע ניהול לא נכון של החולה את מחלתו, מעצימים תפקוד יום יומי בבית ובעבודה, מורידים את צריכת התרופות (נוגדי כאב, שינה, נוגדות חרדה ודיכאון) ומפחיתים במידה ניכרת את ההוצאות הכספיות על טיפולים ואבחוני יתר רפואיים.

מצבים רפואיים שונים מעלים על פני השטח הרבה רגשות, תחושות וחרדות שהיו חבויות עד המחלה או הפגיעה הגופנית. פעמים רבות הגוף שלנו מדבר את הדברים שהנפש לא רוצה לחשוף ולכן אנו מבקשים לדעת איך להקשיב לו.

הפורום, בהתאם לגישתה של הפסיכולוגיה הרפואית, מתמקד בכוחות ולא בחולשות, באותם כוחות שיכולים לתרום להתמודדות של כל אחד מאיתנו עם המחלה או המשבר הגופני. זו פסיכולוגיה חיובית, שמתרכזת במשאבים הפנימיים והחיצוניים שלנו כבני אדם.
244 הודעות
241 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה רפואית

09/10/2020 | 00:14 | מאת: בינימין

אני סובל מהמון לחץ נפשי כבר במשך הרבה מאוד זמן ולאחרונה אני מרגיש שאני כבר ממש על הקצה. היו כבר מספר פעמים שהרגשתי שאני עוד שניה מאבד הכרה מרוב עומס. אני מאוד רוצה לפגוש פסיכולוג אבל אני לא מסוגל לעשות זאת מכיוון שאני יודע שפסיכולוג יכול בכל רגע נתון להחליט לדווח עליי, להפיץ את התיק שלי ולדאוג שיאשפזו אותי בכפייה, ואני לא מסוגל לקחת את הסיכון הזה בשום מצב. האם יש איזו שהיא דרך לקבל טיפולים פסיכולוגים בצורה אנונימית?? אולי משהו דרך האינטרנט? אני כבר מרגיש שאני לא עומד בזה יותר..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בנימין, אני לא לגמרי מבין למה אתה אומר את זה. אתה יכול לגשת לפסיכולוג בקליניקה פרטית ולשמור על פרטיותך כפי שאתה מצפה. שום פסיכולוג לא ידווח עליך או יפיץ את התיק או ידאג שישאפזו אותך בכפייה, קודם כל משום שזו עבירה פלילית ושנית משום שאין בסמכותו לדאוג שיאשפזו אותך בכפייה. זו התנהגות המנוגדת לחלוטין מקוד האתיקה שהפסיכולוגים מחויבים לו. אתה בהחלט מוזמן להעלות את הנושא בפגישה הראשונה שלך עם פסיכולוג ולשמוע מה שיש לו לאמר ולשפוט את זה באופן אמיתי יותר. אתה סובל, וזו בכלל לא שאלה, הדברים שאתה כותב מבהירים זאת היטב. אתה זכאי לטיפול מקצועי שיסייע לך להפחית את המתח והעומס הנפשי וזו זכותך על פי חוק לקבל עזרה פסיכולוגית תוך הגנה ושמירה מקסימלית על פרטיותך. מקווה שתבחר לנסות זאת.

17/10/2020 | 02:47 | מאת: בני

קודם כל תודה רבה על התגובה אך לצערי המאמר הבא די סותר אותה.. https://www.mentalhealth.co.il/חיסיון-מטפל-מטופל/ בכל מקרה אשמח לדעת האם למיטב ידיעתך קיימים שירותים כלשהם של טיפולים פסיכולוגיים, און-ליין או רגילים, שניתן לבצע בצורה אנונימית?

שלום בני, קראתי ובהחלט הצדק איתך, כי במצבים של ביצוע פשע כנגד קטין ואו כוונה לפגיעה ממשית באחר על הפסיכולוג להפעיל שיקול דעת למניעת הפשע במסגרת החוק אליו הוא כפוף. בהחלט יש טיפולים און ליין אולם ככל שידוע לי החוק חל גם לגביהם.

20/10/2020 | 00:31 | מאת: בני

לא לדברים הללו התכוונתי תוארו שם גם מצבים נוספים.. אבל זה כבר לא מהותי בכל מקרה אני מודה לך מאוד על העזרה וההקשבה

היי אני בת 29 חוויתי כמה דברים ב3 שנים האחרונות שגרמו לי לפתח חרדות שקשורות לבריאות ולמוות אף פעם לא הייתי בטיפול כי חשבתי שזה משהו שיחלוף כי זה היה בתקופות אני כבר לא יודעת אם שיחות זה מה שיעזור לי וקשה לי מאוד ההתמודדות היומיומית מה הצעד הבא עבורי? במה להתחיל?

לקריאה נוספת והעמקה

הי לין, בהחלט טיפול תרופתי עשוי להיות קו ראשון נכון של טיפול בחרדה, אבל במידה וזה מסייע באופן חלקי ולא מלא נכון להשלים את זה עם טיפול פסיכולוגי.

10/09/2020 | 20:58 | מאת: אירה

שלום רב בחורה בת 21 אחות מוסמכת חדשה יש לי פחד גדול ממחלות ובתקופה האחרונה מקורונה באופן ספיציפי ובכלל בתקופה האחרונה מרגישה עייפה נפשית (כי היה לי קשה בלימודים וסטאג' ואחר כך ממשלתי אשר נדחה בשל הקורונה ונתנו לנו חעבוד עם היתר זמני ואז ביטלו וקבעו ממשלתי חדש ועם כל הלימודים והבלגן הרופא חשד שלאבא שלי יש סרטן הלבלב אז גם כל נלחץ מהבדיקות שברוך השם הכל יצא תקין אבל זה לחץ נפשי עצום ) עכשיו לפני כחודש התחלתי לעבוד כאחות בבית חולים ואיך שהתחלתי אחרי שבועיים הודיעו לנו שהמחלקה הופכת למחלקת קורונה ואז נכנסתי לאין סוף חרדות ופחדים לפני שבוע היתי עם אחת האחיות שהיתה בלי מסיכה ואז התברר שהיא חיובית לקורונה לא הפסקתי לחשוב על זה פחדתי פחד מוות מלהיות נשאית 😖 דברה איתי אחות זיהומים ולאחר כמה בירורים אמרה שלא היתי איתה מספיק זמן ואין צורך שאהיה בבידוד, ביקשתי בכל זאת בדיקת קורונה ולא הסכימה הכנסתי את עצמי לבידוד יזום שלא אדביק חס וחלילה את ההורים ב3 ימים הראשונים לא עשיתי כלום רק ישבתי ושכבתי במיטה יום לאחר מכן עשיתי קצת פעילות גופנית (כמובן שבראש כל הזמן עובר הסרט שאני חיובית) ופתאום הרגשתי חולשה חזקה בכל הגוף וכאב שרירים כל כך חזק שאף פעם לא הרגשתי בעיקר ברגליים וכל החרדות והלחץ התגברו (אולי זה סימן לקורונה?) אחרי יומיים הכל עבר לא פיתחתי קוצר נשימה או חום או שיעול .. השאלה שלי האם יתכן שכאבי השרירים שחוויתי הם חלק מהלחץ הנפשי שאני חייה בו ? או שבאמת זו קורונה ? אני חווה הרבה בלגן בעבודה גם , חלק בבידוד , פעם פותחים את המחלקה , פעם סוגרים , אי וודאות מוחטת !! אשמח לשמוע מהידע שלכם ונסיונכם אם כאב שרירים יכול להתחבר לסטרס ואיך אפשר להתפטר מלחץ נפשי כל כך מוגבר ופחד פעם הרופא המליץ לי לקחת רילקסין אבל גרם לי לחולשה יותר מדי ולירידה בלחץ דם לכן אני לא לוקחת נתנו לי פעם ציפרלקס והפבקתי באישור הרופא אחרי חצי שנה יש לציין שחלק גדול מהמצב הנפשי שלי הןא כתוצאה מהלימודים שלי (היה לי מאוד קשה הרבה ימים ולמידה ומבחנים בלי סוף ועבודה...) בקיצור אשמח לעזרה ותודה רבה לכם וסליחה על החפירות

לקריאה נוספת והעמקה

הי אירה ותודה ששתפת אותנו בהתלבטויות הכנות שלך, בהחלט כן, לאחר ששללת כל אפשרות שהכאבים הגיעו ממקור פיזיולוגי , הגיוני להסיק שהם מגיעים על רקע נפשי. לחץ, סטרס וכל חוויה דוחקת אחרת בחיינו מתבטאת בין היתר בגופנו, וגורמת לגוף "להשתגע" ולבטא את הסטרס העצבי בתחושות שונות. כשאנחנו מבינים שבעצם הגוף בריא וכל העניין הוא נפשי זה מקל עלינו מצד אחד אך גם מעמיד אותנו בפני השאלה, אז מה עושים עם זה. מכיוון שאת עובדת מערכת הבריאות אני יכול להגיד לך, שכפסיכולוגים רפואיים שעובדים בבתי חולים ובקופות החולים, אנחנו נותנים גם מענה לצוות! זה הזמן ליצור קשר עם מערך הפסיכולוגיה במרכז הרפואי בו את עובדת ולבקש מענה בדמות כמה מפגשים עם פסיכולוגית רפואית שתתן לך כלים יעילים להתמודד עם הסטרס שאת חווה. בכמה מפגשים תוכלי להחזיר את תחושת השליטה והאיזון לחייך. זה זמין וזה נעשה באופן דיסקרטי.

14/06/2020 | 10:40 | מאת: ס

שלום בחצי שנה האחרונה אני חווה כאבים בכתף(דלקת-כתף קפואה), הדבר הכניס אותי לחרדות/סטרסים בגלל שהפכתי להיות מוגבלת בתנועותיי, בלילה אני כמעט ולא נרדמת מהכאבים, לא מעוניינת בכדורים להקלה בכדי לא להתמכר. בנוסף אחת לשבוע - שבועיים, יש לי לחץ לא חזק מידי באיזור הרקה הימנית, ומאחורי האוזן הימנית היכן שיש עצם ובגולגולת למטה לא רחוק מהאוזן הימנית, זה כבר שלושה חודשים, הייתי אצל רופא פה ולסת והוא לא זיהה בעיה כלשהי כמו TMJ, גם לא חשב לעשות צילום פנורמי. הלחצים האלה מגיעים יום אחד אחרי שאני בסטרס ממשי מהכתף הכואבת וממאמרים שאני קוראת על הבעיה בכתף שגם זה גורם לי לפחדים ממשיים והנבירה בזה והסקרנות רק גורעות את המצב אבל אני עושה זאת משום שאני רוצה לדעת מה עוד אפשרי לעשות(כבר לקחתי כדורים נוגדי דלקות וזריקה) האם הלחצים שאני חווה אחת לשבוע שבועיים לחצי שעה - שעה באיזורים של הרקה הימנית והעצם מאחורי האוזן הימנית והגולגולת בצד הימני יכולים לנבוע מחרדות/סטרסים? והאם צריך לעשות סיטי מוח?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, ממליץ מאוד על היפנוזה רפואית

שלום רב אני מרגיש כבר חרדות כמה שנים. ע״י טיפול קוגניטיבי ספורט ומדיטציה אני מצליח לאזן את זה בצורה טובה. אבל עדין יש לי היפוכונדריה שמציקה לי ומחשבות כמו לרבים שאני הולך למות מהתקף לב. אני אדם בריא עושה ספורט ואני יודע ש90 אחוז הכל בסדר. הפסיכולוגית נתנה לי עצה שאולי כדאי לי להיפגש עם קרדיולוג, כי עם מישהו שמתמחה בתחום ולא רופא משפחה יסביר לי את המצב זה יכול לעזור לי להשקיט את זה. אני קצת חושש להגיע לקרדיולוג מנותק ולא רגיש שלא מכיר את נושא חרדות שיתחיל להפחיד אותי עוד יותר(יש רופאים שיודעים לעשות את זה מצויין). הבקשה שלי כאן לקבל המלצה לקרדיולוג שמהיכרות אתם ממליצים עליו והוא מבין ענין.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אבי ותודה על הפנייה, לצערי אני לא מורשה ולא מוסמך להמליץ לך על קרדיולוג. נשמע שמטרת הפסיכולוגית היתה שתגיע לקרדיולוג מומחה כלשהו על מנת לקבל 'בוחן מציאות' לגבי מצבך, אבל חרדה כמו חרדה, הצמדת אותה לדמות הקרדיולוג ואתה מדמיין שהוא יפחיד אותך עוד יותר. אתה עושה נכון כשאתה עובר טיפול פסיכולוגי ואני רק יכול לחזק את ההבנה שלך שאין המדובר בבעיה פיסית כי אם נפשית. אני מבין את הקושי הכרוך במאבק תמידי נגד הנטייה "להיכנע" לטורדנות המחשבתית סביב נושאי בריאות, זה דפוס שקשה לשנותו וההתגברות עליו כרוך במידה רבה בשילוב של התנגדות אליו יחד עם לימוד יכולת ומיומנות להשקיט תחושות חרדה

13/01/2020 | 18:18 | מאת: מ

שלום, היה לי אבסס פילונידלי כמה שנים והתביישתי להבדק.. אחרי 4 שנים בערך נבדקתי ונותחתי.. זה היה בשבילי טראומה ממש... מתתי מבושה... הפצע הזדהם ולא נבדקתי (התביישתי) ואחרי שלושה חודשים הזיהום התרחב ופניתי לרופא.. מאז (עברו 9 חודשים!) הפצע לא נסגר לי ואני כל יום בביקורת.. כל יום מנקים וחובשים לי וכל יום בודקים (לפעמים פעמיים ביום)... כואב מאוד מאוד... 6גם מביך מאוד מאוד... אני מרגישה שכל פעם כזו אני מתנתקת מהגוף ונותנת להם לעשות כרצונם.. אבל בשבוע האחרונים זה ממש קשה לי.. אני פתאום מתביישת מאוד שוב ולא הלכתי השבוע... וזה מוזר- כי הייתי צריכה להתרגל.. מרגישה שחזרתי אחורה.. אני לא יודעת איך להתנתק מעצמי וללכת לחבישות... עם החבישות היה שיפור ואני מפחדת שיחמיר לי שוב... אני בוכה מלא מהבעיה הזו.. זמן ארוך מאוד... בחיים לא דמיינתי שזה יהיה ככה... מביישנית גמורה הגעתי למצב שעברו עליי עשרות אנשים... אודה לעצות איך לשנות את הביישנות שלי..

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מ , אני מבין שקשה לך ושזו חדירה מאוד לא נעימה לפרטיות של גופך, בטח כאשר את מתארת את עצמך כביישנית. לא הבנתי מדוע את מתארת זאת כ'עשרות אנשים שעברו עליי', זו דרך קצת קשה לתאר את מה שבאמת היה, שהיה יותר קרוב אולי 'לעשרות אנשים שטפלו בי ובגופי...'. אני מרגיש שכנראה זה יושב על מקום מאוד רגיש מבחינה רגשית. נסי לפנות לטיפול פסיכולוגי קצר דרך הקופה או המרכז הרפואי בו את מטופלת כדי ללמוד דרך להרגיע את החרדה וההתנגדות שאת חשה. העצה שלי אלייך, נסי לתאר לעצמך במילים את מה שאת עוברת במונחים של 'טיפול', 'דאגה', 'החלמה', 'רצון לסייע' לך ופחות במילים מעוררי מצוקה כמו 'עוברים עליי... '.

14/01/2020 | 11:00 | מאת: מ

אתה צודק... אבל לפעמים אני באמת מרגישה כמו איזה גופה ליד הרופאים.. לא מעניין אותם הרגשות שלי והביישנות שלי... פעם אחת הלכתי לרופא ברמבם והוא בדק אותי ובלי כל התראה הוא יצא לקרוא לעוד רופאים ומצאתי את עצמי עם 8 אנשי צוות בחדר... קרה עוד פעם שהרופא הראשי שמנהל את התיק שלי בתקופה הזו הלך לקרוא לרופאה מעליו בלי לאמר לי... פתאום היא פתחה את הווילון ונכנסה... אני כבר ראיתי שבאמת הם לא מייחסים לזה חשיבות וקשה לי להתנתק מזה... קרה פעם אחת שהפצע נקרע ודימם בגלל טעות קטנה שעשיתי (ישבתי בלי כרית כשחיכיתי לרופא מעל שעתיים)... והרופא כעס עליי תוך כדי שהוא מנקה לי את הפצע... פעם אחת אח טיפל בי וחשבתי שהוא סיים אז הרמתי את הבגדים חזרה ואז הוא ממש התעצבן שהרמתי לפני שהוא הסכים... יש רופא כירורג שעושה לי טיפול כירורגי פעם בחודש וכשאני נכנסת הוא אפילו לא אומר שלום רק כרטיס ושכבי... הוא מתעדכן בשלומי בבדיקה הגופנית ולא מדבר איתי בכלל בכלל... קשה לי להסביר מה אני מרגישה ולמה אני לוקחת את זה כל כך קשה... רוב המטפלים שלי בסדר רוב הזמן.. אבל יש כמה שמתייחסים אליי בלי רגישות מינימלית... וזה כבר קשה לי ואני לא מסוגלת לחזור לטיפולים האלו... במיוחד שאולי החמיר ושוב יכעסו עליי

19/01/2020 | 12:47 | מאת: מ

בבקשה אל תתעלם מהשאלה כמו מקודם... איפה אפשר למצוא רשימה של פסיכולוגים ומקומות בארץ? והאם במקרה שלי צריך פסיכולוג רפואי או גם פסיכולוג רגיל טוב? תודה

שלום מ., רשימת פסיכולוגים/יות שעובדים בקופת החולים שלך אפשר לקבל או דרך האתר של הקופה או דרך נציג שירות בסניף שאת שייכת אליו. זה יכול להיות פסיכולוג בעל מומחיות רפואית או קלינית.

21/01/2020 | 11:28 | מאת: מ

לצערי אין בעיר שלי בכלל פסיכולוגים.. כולם מצריכים נסיעה.. ויש לי קושי בנסיעות בגלל הפצע.. אפסיק לטפל בפצע וזהו גם ככה זה לא באמת עוזר תודה רבה

בגיל 5-6 הייתי מאושפזת בבית חולים. כנראה שהתייבשתי או שיותר קרוב לדלקת כי סבלתי מכאבים בגב וצריבה בזמן השתנה. ייתכן שבאמת הכליות שלי היו בסכנה וקיבלתי עירוי דרך הוריד (אם למקרה שיש ספק, לא עברתי ניתוח). אני זוכרת דברים מהאשפוז, אבל לא הכל. דווקא מבחינת שפה, אני חושבת שהתבטאתי טוב יחסית לגיל 5-6 (אם גם זה רלוונטי). זכור לי למשל, מי בא לבקר אותי מבני המשפחה, וגם דמות של רופא אחד שהמשפחה שלי מכירה המון שנים, ויכול להיות שאולי בדיקה מינורית ופשוטה יחסית כמו מדידת לחץ דם. עדיין, מפריע לי בעיקר שאני לא זוכרת בדיקות כמו ביקור רופאים במחלקה (כשמבקשים מהמלווה לצאת והמטופל נשאר לבד עם הרופאים) וכולי. אני חוששת שאולי פגעו בכבודי כחולה ובצנעת הפרט שלי. שאולי נניח, אמרו לי להתפשט למרות שלא היה צורך, או שהגיעה קבוצה גדולה של סטודנטים לרופאה ולא טרחו להסביר לי על כך או לבקש את הסכמתי וכולי. למרות שכל עניין האשפוז היה רחוק מלהיות נעים, ההורים סיפרו לי ששמרתי על קור רוח. כמובן ששאלתי את ההורים שלי האם פגעו בכבודי כמו שרשמתי קודם, והם אמרו שאלו שטויות ואני צריכה לשכוח מזה. האם אפשר לשחזר את מה שקרה אז באשפוז ויש סיכוי לגלות רגעים טראומתיים ולא נעימים?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אני מציע לך לברר סוגיה רגישה כזו במסגרת של טיפול פסיכולוגי ולא דרך ייעוץ בפורום. לשאלתך, טראומות בהחלט עשויות להידחק מחוץ לזיכרון שלנו, אבל השאלה שהייתי בין היתר מברר בטיפול היא, מה מוביל אותך לחפש דווקא את התוכן הספציפי הזה, כשברור מדברייך שזכרונך לגבי הסיטואציה חי ומכיל פרטים שונים ומגוונים. ככל הנראה משהו מטריד אותך וגורם לך לחפש דווקא את הסוגיה הזו. לצערי זה נושא רגיש מידיי מכדי לנהל פה שיחת ייעוץ, ממליץ שתפני לטיפול.

תודה, אבל לאיזה סוג טיפול כדאי לפנות?

טיפול פסיכולוגי סטנדרטי דרך הקופה אליה את שייכת. תבקשי מהסניף בקרבת מגורייך, או דרך האינטרנט, את רשימת הפסיכולוגים העובדים עם הקופה ותבחרי מהרשימה.

האם יש דרך "לטפל בעצמי" ולשאול את עצמי שאלות מסוימות, או לעבור תהליך עם עצמי כדי למצוא תשובה לבד?

שלום, אני יודע שהיפרונטילציה מתבטאת בעלייה בריכוזי החמצן ובירידה בפחמן דו חמצני ובנוסף חלק מהתסמינים הם קוצר נשימה, נימלול באצבעות וכאב בחזה. לפני כמה שבועות לאחר צלילה חוויתי את התסמינים הנ"ל ומכיוון שזה התרחש לאחר צלילה הנחנו שזה דקומפרסיה. בשלב הראשון נשמתי במסכת חמצן והתסמינים עברו כפי שאמור להתרחש כתוצאה מדקומפרסיה. אם פשוט היה לי התקף חרדה או היפרוונטילציה האם נשימת חמצן דרך מסכת חמצן גם הייתה גורמת לתסמינים לעבור? תודה רבה, אביב

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אביב, אינני רופא ואינני מתמחה בתחום כך שאינני יודע בוודאות. אני כן יודע שאין קשר בין דקומפרסיה לבין עלייה בחמצן אלא בחנקן, כך שמתן חמצן מסייע להשיב שיווי משקל פיזיולוגי. אמת, כאשר נותנים חמצן בזמן התקף חרדה הדבר עשוי להעצים את ההתקף או לפחות לא לשפר את מצבו של האדם (למעט כמובן אם מדובר בהתקף חרדה של אדם עם מחלת ריאה המחייבת מתן חמצן).

31/10/2019 | 16:57 | מאת: איריס

שלום, אמי בת ה 90 אמורה לקבל טיפול בזריקות ארוכות טווח למניעת שברים. כל הרופאים שהתייעצנו עמם המליצו. הבעיה היא שקראתי הודעות רבות של מטופלים בתרופה זו מכל העולם בקבוצות מדיה חברתית. הם מתארים חיים שנהרסו ותופעות לוואי נוראיות ובלתי הפיכות. לטענתם אין מודעות בקרב הרופאים והם נוטים להתעלם מסיבות שלהם. הם כותבים שאם היתה יותר מודעות לבעיה, התרופה לא היתה נרשמת .ניסיתי לשאול את הרופאים איתם התייעצתי והבאתי חומר מודפס אבל הם סירבו לראות או להתייחס וענו (קצת בכעס) רק שזאת ההמלצה שלהם. מכיוון שידוע שמחקרים של חברות התרופות נוטים להיות מוטים, אני כבר שנה מתלבטת ולא יודעת לאן לפנות ואיך ניתן לדעת מה נכון ומה לא. אודה לך בעד כל עצה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום איריס, ההתלבטות שלך קשה וכנה ומעמידה בספק מבחינתך את אמינות העמדה הרפואית. נשמע שאת נוטה לתת אמון במערכת הרפואית ורואה בה כתובת מקצועית להקל על המצב הרפואי של אמך. החשדנות מצד שני, ככל שהבנתי, באה מתקשורת שלך עם מתמודדים אחרים עמם שוחחת ברשת. הניסיון שלי מראה שכשאדם הולך עם מה שהוא מאמין לרב הוא חווה יותר היענות לטיפול. היה מעניין אותי מה אמך חושבת ורוצה, כמובן בהינתן שאמך בקו הבריאות מבחינה מנטלית . אני סבור שאת מעוניינת רק בטובתה, תשקלי את סדר העדיפויות מבחינתך ונסי להתייעץ בקול רם עם אדם קרוב , איתו/ה תשקלי את הבעד ונגד, את סדר העדיפויות בהינתן המצב העכשווי של אמא. צאי מנקודת הנחה גם, שאף רופא, שסבור שטיפול בקו מסוים הוא היעיל ביותר, לא יעלים עין וימנע משינוי הטיפול ככל שיתברר כי התגובה לטיפול היא שלילית.

28/10/2019 | 00:46 | מאת: יאיר

שלום רב בשנות הארבעים, סובל מרעש משמעותי מהשכנים מלמעלה, הן בשעות היום והן בשעות המנוחה והלילה. מה שגורם לתסכול, חוסר מנוחה נפשית, ובפרט הפרעות קשות בשינה (קשיי הירדמות, התעוררות בקלות, וערות בבוקר כנראה מתוך חשש מהרעש שיבוא). מעבר לעצות של לדבר עם השכנים, לטפל בבעיות הבידוד (זה בנתיים לא עובד ובספק אם יעבוד). וכן אטמי אזניים וכדו' (דבר שלא עוזר במקרה הזה) האם יש דרך לגרום לכך שהרעש פחות ישפיע ולא יגרום לסבל והפרעות שינה? שיטה טיפולית כלשהי שהוכחה כטובה לבעיה כזו? טיפול אלטרנטיבי? פסיכולוגי? CBT? והאם טיפול בהיפנוזה יכול לפתור את הבעיה? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יאיר, צר לי לשמוע על הבעיה, אני בטוח שהיא מאוד מטרידה (קצת מניסיון:)). אני לא רואה כיצד אני יכול לסייע בנושא, יש לזה קשר מועט מאוד אם בכלל לתחום מומחיותי, אני מניח שהתנסות בטיפול פסיכולוגי משולב עם תרגול היפנוזה או טכניקות הרפיה ונטרול דחק עשוי להועיל במידת מה.

15/10/2019 | 17:58 | מאת: שיר

היי, מאז ומתמיד הייתי חרדתית בכל מה שקשור למחלות ולכאבים. לפני כשנתיים נער שהכרתי נפטר מסרטן שהתחיל לו בגב היתה תקופה שהיו לי כאבים בכל מיני מקומות בגוף... ראש, גב בעיקר בגב, בטן, רגליים כתפיים.. עשיתי בדיקות וצילומים ולא מצאו שום דבר חריג מלבד חיידק שהיה בקיבה. כל כך פחדתי שיש לי את המחלה ונכנסתי לחרדה ככל שהתשובות של הבדיקות הגיעו והכל היה תקין ככה גם הכאב פחת... אני שמה לב שכל פעם שאדם שאני מכירה חולה במחלת הסרטן באיזור מסוים מתחיל לכאוב לי באותו איזור.. אבל באמת כואב לפני כשבוע ראיתי סרטון של אמא שמספרת על הבת שלה שהיתה חולה בסרטן שהיה באגן והבת שלה סבלה מכאבי םהאיזור והבטחתי לעצמי לא לחשוב על זה ובאמת לא חשבתי על זה יותר מידי.. אבל עכשיו אחרי שבוע פתאום התחילו לי כאבים חזקים מאד ברגליים, במפשעה ובכל האיזור הזה אני לא יודעת אם זה כאב פסיכוסומטי או כאב אמיתי.. מה אני צריכה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שיר, אני מבין שאת במצוקה ואני מתרשם לכאורה מנטייה למצוא את עצמך "נלכדת" בהזדהות עם הכאב והסבל של האחר. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות לעניות דעתי הוא ללכת לטיפול פסיכולוגי. במקביל, הנטיה להזדהות רגשית צריכה להיות מובנת לך וכשאת מזהה שאת במצב הזה , תנסי לדבר עם עצמך ולשכנע את עצמך להבדיל בין מה "ששלי" לבין מה "שלא שלי". זו דרך ללוות את עצמך בסבלנות לשינוי המצב של הזדהות למצב של נפרדות. זה מנקודת מבטי הצעד הראשון החשוב לעשות בדרך לשנות את דפוס ההזדהות.

באחת ההרדמות כנראה עברתי משהו כזה שמתעוררים ומשתתקים וכאבי תופת. צריכה לעבור עוד ניתוח ולא מסוגלת. יש לי חלומות ותמונות ופחדים שיקרה שוב, אשמח לעזרה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מירי, בהחלט לפנות בהקדם לקבלת יעוץ פסיכולוגי שיכין אותך לניתוח, אפשר להזמין שירות כזה דרך היחידה הרפואית בבית החולים בו את מתעדת להיות מנותחת.

לפני כשנתיים התחילו כאבים בגיד הפיקה בברך עד מצב שבקושי יכולתי לעמוד.בבדיקות הרפואיות ראו ממצא אבל לא כזה שמצדיק את מצבי. הייתי אצל מיטב האורתופדים בארץ. הייתי בלחץ היסטרי ברמה שביולי אוגוסט הסתובבתי בחוץ עם פליז והרגשתי גלי קור. הייתי מתוח ובכיתי ללא הפסקה. תוך מספר חודשים הכאבים החלו באותו מקום בברך השניה וגם קיבלתי דלקת בכתף ברמה שלא יכולתי להרים כוס או לפתוח דלת. הפעם זה,כבר נראה בבדיקות הדמיה. לקח לי עוד שנה וחצי עד שהמצב הוטב חלקית. כעת אני סובל מיבלת ויראלית ברגל כבר שנה שהטיפולים הקונבציונאליים לא עוזרים. אציין שהייתי,בן אדם ספורטיבי יחסית אבל מאוד מתוח וחרדתי. בנוסף אחד ההורים שלי היפוכונדר ואני תוהה האם כל הבעיות הפיזיות האמיתיות שיש לי הן ביטוי למשהו אחר. כל פעם שבעיה אחרת מוטבת בעיה חדשה צצה. מי הדיספלינה שמתעסקת,בתחום הזה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום משה, לשאלתך הגורם אליו עליך לפנות הוא פסיכולוגים רפואיים שעובדים במערכת הבריאות, ויש כיום לשמחתנו לא מעט כאלה בכל בתי החולים ובחלק ממרפאות הקופות.

28/05/2019 | 21:53 | מאת: אייל

שלום דר !! אני מוכר כאן בפורום ולעיתים אני כותב כך שאתם מכירים אותי . אני ממש יקצר ויגיע לעצם ושורש העניין . נוטל לפונקס משנת 2011 כמות של 550 מ"ג . מזה מספר חודשים אני ממש ופשוט לא מצליח לצאת מהמיטה בבוקר . לא עוזר לי שמעירים אותי אני ישן ממש ממש חזק וחוסר כוחות וחשק לצאת מהמיטה . אני אובד עצות ולא יודע מה לעשות אשמח לקבל כל רעיון זה או אחר מהד"ר ומהגולשים . תודה רבה לילה טוב שוב אציין שניסיתי כל מיני טכניקות או להפחית מינון אבל אני מרגיש עם זה פחות בטוב . יש לי שאלה !! יש רופא שהוא מומחה ללפונקס ?? תודה תגובה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, תסלח לי אבל אני ממליץ שתפנה את השאלה לפורום לפסיכולוגיה קלינית, מאחר ומדובר בהתמודדות עם תגובות לטיפול אנטי פסיכוטי ללא רקע רפואי או התמודדות מחלה גופנית.

18/05/2019 | 20:40 | מאת: דניאל

אני בן 44 מועמד להשתלת לב ויש עוד כמה וכמה דברים האמת נימאס לי לחיות בצורה כזאת נמאס לי ממש מהחיים כבר לא מאמין לאף אחד התגובות שלי מוגזמות אני מתפרץ כתבתי אפילו מיכתבים של פרידה אני כבר לא יודע מה עושים

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דניאל, ידוע כי התמודדות עם מחלת לב, בוודאי כשזו כוללת המתנה להשתלה, מעוררת תגובות נפשיות שליליות ובכלל זה חרדה גבוהה ותחושות ייאוש. ההתמודדות עם מצבים נפשיים אלה חשוב שתכלול הצפת התחושות מול הרופא המטפל והצוות הפסיכו-סוציאלי, שמלווה את הרופא/ה וכולל בכל יחידה רפואית היום בארץ פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות. במידה וטרם פגשת את הצוות הפרא-רפואי המלווה את רופא/ה מומלץ שתעשה זאת בהקדם על ידי הפניית בקשה שכזו לרופא/ה. מניסיון מצטבר לליווי הפסיכו סוציאלי יש השפעה מיטיבה על ההתמודדות הנפשית עם המצב המורכב בו אתה נתון

17/02/2019 | 17:59 | מאת: מייק

יש אצלי בעייה של סלידה מדברים מגעילים מתי שאני רואה אותם ( צואה/ דגים וכאלה ) ושזה גורם גם לבחילות/הקאות ומעוניין לדעת איך לפתור את הבעייה הזאת ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מייק, לכולנו יש מצבים בהם אנחנו חווים דחייה או גועל מדברים מסוימים. אני מניח שמסיבה זו או אחרת אתה מרגיש שמצב זה מסב לך סבל ואולי פוגע בתפקודך בשגרת החיים. לצערי הפורום הזה איננו עוסק במצבים נפשיים מסוג זה ולכן ממליץ לך להפנות את השאלה לפורום לפסיכולוגיה קלינית.

08/02/2019 | 13:21 | מאת: ח

כמה זמן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי במרפאה לבריאות הנפש? האם זה נתון לשיקולו של מנהל המרפאה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, לכל קופה הסדרים שונים עם מרפאה לבריאות הנפש, זו או אחרת. בעיקרון מאז הרפורמה בבריאות הנפש, כל קופה מנפיקה טפסי 17 לטיפול נפשי במרפאות השונות. הטופס מעניק כמות מפגשים שונה עבור ההליך של האבחון ועבור ההליך הטיפולי שבא לאחריו. בעיקרון ידוע לי שמקובל להנפיק טפסי 17 ובם אישור לשניים עד שלושה מפגשים עבור אבחון (אינטייק) ועד 12 מפגשים לטיפול פסיכולוגי. בתום כמות הטיפולים המאושרת ניתן לבקש הארכה לשנים עשר נוספים וחוזר חלילה ובהתאם לשיפור וההטבה במצב הנפשי של המטופל/ת. מקווה שהדברים מבהירים את ששאלת.

לפני כ20 שנה, בסוף התיכון עברתי משבר התבגרות- חרדות לבריאות ומוות ומהעתיד המלוות בO.C.D על רקע תלותיות גדולה בהוריי. טופלתי בפקסט ובשיחות ע"י מטפלים פרטיים. במכתב לצבא הפסיכיאטר ציין o.c.d והפרעת אישיות תלותית-נמנעת. לאורך השנים היו מעט מקרים של חרדות (דיכאון תגובתי) וטופלתי בפאקסט במינון נמוך. כיום, לאחר מות הוריי אני מתפקד בעבודה ובבית אך עם קשיי התארגנות-ניהול זמן, ריקנות וקושי בפיתוח יחסי חברות- נמנע מפיתוח קשרי קרבה, כל דבר שיאתגר אותי מלבד עבודה-התנהלות בבית. בשנה וחצי האחרונות פניתי למרפאה צבורית ושם האבחנות היו מאוד לא ברורות, כנראה משום שהתפקוד יחסית גבוה. האם ניתן לבצע הערכה מדוייקת למרות שכיום במצב טוב- שאדע להעריך את מצבי. מי מבצע אבחון אישיותי- כיצד ניתן לדעת אבחנה כמה שיותר מדוייקת אם יש כזה דבר. מבקשותיי מהרופא קבלתי תשובות לא ברורות, דוגמת קויים אישיותיים וכדומה. אשמח לעצתכם/הכוונתכם מבולבל מהתשובות של מערכת הבריאות- האם ניתן להגיע לאבחנה מוחלטת/ברורה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, הערכה קלינית מקיפה, שכוללת העברה של מקבץ אבחוני וראיון קליני, הם חלק מהליך מקובל במרפאות לבריאות הנפש, אם כי ייתכן ובמרפאות שונות מקובל לערוך היקפים שונים של הערכה פסיכולוגית. פנייה למרפאה זו או אחרת בשאלה בנושא תאפשר לך להכיר את הפרוצדורה הספציפית הנהוגה שם עוד לפנ תחילת הטיפול בה. בשים לב לשאול האם עובדים בהסדרים עם הקופה שלך. בהצלחה

18/01/2019 | 17:11 | מאת: ירין

אני מעוניין לדעת איך לשפר/לפתח את כושר הלמידה בשביל ללמוד/להבין מהר יותר טוב יותר כמו איך להגיע ממקום למקום+תפקיד חדש בעבודה וכו' ?

שלום ירין, לצערי שאלתך איננה בתחום מומחיותי. אנא פנה לפורום לפסיכולוגיה קלינית.

18/01/2019 | 15:16 | מאת: אייל

שלום רב !! אני מקווה שהפורום כאן יענה לי על בקשתי ושאלתי . אז ככה אתחיל שאני נוטל תרופות פסיאטריות עם הטבה טובה . . כמו"כ נוטל כל בוקר נקסיום 40 מ"ג . ביקשתי מהרופא להפחית לי מינו ן ל 20 מ"ג מינון זה נוטל כבר ב 4 ימים האחרונים אציין שהכדור היא נגד צרבות מהם סבלתי . שאלתי היא האם אני אסתדר עם כמות שכזו ? דבר נוסף עקב נטילת תרופה בשם לפונקס שגורמת לי ביו הי תר לעצירות ממש קשה וכרונית .. אשמח לקבל מכם עצה להמשך כי זה מאוד מגביל אותי . תודה רבה למשיבים שבת שלום

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, לצערי אני לא יכול להשיב לנושא תרופתי, שאין לי את הידע או ההכשרה המתאימה לכך. אנא פנה להתייעצות עם רופא גסטרו וכמובן עם הרופא שרושם לך את התרופות הפסיכיאטריות.

19/01/2019 | 21:45 | מאת: אייל

שלום לך !! אכן רופא המשפחה שלי הפנה אותי לרופא גסטרו .. כעת שאלתי היא מה הוא ימצא שם ?? כלומר האם תהיה לנו תמונה ברורה ממה נובעת העצירות המתמשכת הזו ? אשמח לתגובתך תודה שבוע טוב

שלום אייל, שאלותיך חשובות וטובות אך אינני רופא. נא הפנה את השאלות למומחים כאן באתר בתחום הגסטרו.

שלום שמי עדי בת 30 פלוס אני בטיפול 5 שנים אצל פסיכולוגית קלינית רציתי לשתף במקרה שקרה מולה אז ככה:אני מתמודדת עם בעיה בריאותית מסויימת בימים אלו הבעיה היא די חדשה וגורמת לי לתופעה של כאב פיזי,אבל היא לא מסוכנת ,נבדקתי ע"י רופאים ובפגישה האחרונה שיתפתי בכך את הפסיכולוגית ופתאום היא ממש ירדה עלי על כך שיש לי חרדות מאותה הבעיה. מכך שאותה בעיה מגבילה אותי וזה גורם לי לחרדות קשות שהפכו לי את החיים למרות שאני משתדלת להמשיך בשגרה אבל זה קשה, כי יש הגבלה ענקית בתפקוד בכל אופן,היא אמרה לי "טוב אז תפחדי," "אז תסבלי " אז תתנהלי ותתנהגי כמו איזה זקנה " משפטים כאלו......מרוב העלבון והכאב לא הצלחתי אפילו לענות לה ,,גם אני במצוקה מהבעיה שנחתה עליי וגם חוסר אמפתיה וחוסר הבנה מצידה.. כל הפגישה לא הייתי מסוגלת להעיר לה למרות שממש נעלבתי.. שלחתי לה הודעה אחרי הפגישה כתבתי לה שנעלבתי ושאני מבינה שהיא חסרת סבלנות כלפיי וזה לא נעים לי להרגיש ככה ..כתבתי לה שאני מבינה שהיא בנאדם ולא מכונה ומותר לה להתעצבן או להיות חסרת סבלנות אבל גם לי מותר להיעלב ולא להסכים ולצפות לאמפתיה ותמיכה... במקום להיות אמפתית היא פשוט יורדת עליי ואומרת לי מה לעשות ואיך לחיות... בכל אופן הייתי בשוק שהיא לא הגיבה להודעה שכתבתי לה ו לא הופעתי לפגישה והיא כמובן לא טרחה אפילו להתקשר אליי במשך שבוע אתמול היא פנתה אליי,התקשרה(טוב שנזכרה אחרי 8 ימים אבל מילא )נפגשנו היום והיה קשה.... היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה ומה לא תקין בהתנהלות שלה.. ניסתה להתכווח איתי ולהראות למה היא צודקת ומשהו בדברים שלה לא פגש אותי נכון והתפוצצתי (ואני לא בנאדם שנוטה להתפוצץ ..). בשורה התחתונה היא מבינה שקרה לה "כשל אמפתי" והתנצלה על כך. קיבלתי את ההתנצלות שלה כי אלו דברים שיכולים לקרות היא לא ידעה שהתגובה שלה לא מותאמת ופוגעת בי והיא הבינה איפה היא טעתה בכל אופן .אני מרגישה ש זה כבד עליה רק לעודד לתת מילה טובה ולנחם ..פשוט זה מאוד כבד עליה ואי אפשר להוציא את זה ממנה בכוח גם אם זה משהו שאני צריכה ורוצה לקבל . יש פגישות שאני צריכה רק עידוד וכבד עליי לעשות "עבודה טיפולית" היא אומרת שהיא מבינה את הצורך והיא פשוט טעתה איתי וכנראה שהיתה צריכה להתנהל אחרת אבל מאוחר מידי ואני פשוט לא סומכת עליה .נפגעתי ופוחדת להיפגע שוב . הפגישה הסתיימה בזה שאמרתי לה שאני שמחה על היכולת שלה להכיר בטעויות והכשלים שלה ולהתנצל עליהם והיא אמרה בתגובה שהיא שמחה שחזרתי לקליניקה ולא ברחתי ובכל זאת קשה לי לסמוך עליה .ואיך ממשיכים מכאן? יש עוד המון דברים שלא הספקתי להגיד לה ומפריעים לי ואני מרגישה שהיא חוסכת בתמיכה ועידוד ,אותה תמיכה שפשוט נחסכה ממני כל חיי אני מרגישה בדידות תהומית אין לי תמיכה מסביב חוץ מהטיפול.וגם שם זה מתפספס

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, ראשית התנצלותי על הופעת התואר ד"ר לפני שמי, זוהי טעות ואפעל לתקנה. לענייננו, אני מתנצל מראש שאינני יודע כיצד להגיב לטענות שאת מעלה ביחס להתנהגות הפסיכולוגית המטפלת בך וליחסים ביניכן. זה נושא רגיש וחשוב שנכון שידובר עמה ונראה שעשית כן. אם יש לך שאלה בנושא הקשור לפסיכולוגיה רפואית אשמח לעשות כן.

01/11/2018 | 14:53 | מאת: תמרה מיל

בחודשים האחרונים החלו לי בעיות במערכת העיכול. בהתחלה זה היה רק בלילות, בחילות וצרבות ללא הקאות. אחר כך זה המשיך גם למהלך היום שבמשך כל היום הייתה תחושה כללית רעה של הבטן לעיתים גם שלשולים בנוסף לתופעות שהיו לי של בחילות וצרבות. עשיתי בדיקת הליקובקטור והיא יצאה שלילית. בבדיקות דם שביצעתי היה רק המוגלובין נמוך ואנזימי כבד גבוהים יחסית..  אני סובלת 24 שעות ביממה ומפחדת להכניס אוכל לפה. אשמח להצעות לטיפול, בדיקות לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמרה, ראשית התנצלותי על הופעת התואר ד"ר לפני שמי, זוהי טעות ואפעל לתקנה. לענייננו, מצבך דורש בדיקות רפואיות מקיפות על מנת להגיע לאבחנה, ככל שהבנתי הבדיקות עד כה העלו כי אין ממצא גופני המסביר את הסימפטומים מהם את סובלת. כשאנו באים לקבוע את הקשר בין הופעת הסימנים הגופניים למצב נפשי זה או אחר, עלינו לעשות זאת בזהירות ואחרי ראיון פסיכולוגי אבחוני מקיף. על פניו, סטרס זמני או מתמשך, שינויים בולטים במצב הרוח, שינויים בנסיבות חיים הם חלק ממשתנים שבכוחם לעורר תגובות גופניות שליליות במערכת העיכול. נסי לבחון את סגנון החיים שלך ולברר האם יש משהו שמטריד אותך ומדיר שינה מעינך או שאת מוצאת שהוא/הם קשים לעיכול נפשי. במידה וכן ובמקביל לפניה לעזרה יותר מקצועית, נסי להעריך מה ממצבים אלה נמצא בשליטתך גם אם היחסית, ונסי לבנות תכנית כללית איך את משנה לאורך זמן את המצב. בנוסף, הוכח שתרגול טכניקות גוף-נפש כגון דמיון מודרך או מיינדפולנס מסייע בהפחתת אי נוחות כרונית במערכת העיכול. מקווה שהייתי מעט לעזר.

01/08/2018 | 16:41 | מאת: רינת

אני בת 51 אבא שלי חלה בדמנציה קשה אני באמת משתדלת ומתפקדת כרגיל עם כל הקושי אני בחורה מאוד חזקה אני עובדת מתפקדת יוצאת הכל כרגיל רק יש לי בעיה אחת יש לי מחשבות מאוד חרדתיות וקשות על המחלה של אבא שלי אני לא מרפה מהמחשבות הדבר היחיד שמפריע לי שאני לא מפסיקה לחשוב עליו בלי סוף זה מאוד קשה המחשבה של הפחד לאבד אותו חס וחלילה המחלה איך אני יכולה להתמודד בלי טיפול נפשי כרגע עם המחשבות הרעות הטורדניות? אשמח לטיפ או אולי איפה אני יכולה לקרוא על זה באינטרנט? אני ממש ממש אודה לך מכל הלב אשמח למענה מהיר בבקשה כרגע בלי עצה לטיפול כי אני מתפקדת למרות הקושי וחיה רגיל רק המחשבות מפריעות לי שאני מפחדת חס וחלילה שהמצב שלו יחמיר ואני מפחדת לאבד אותו יש לי משפחה מאוד תומכת שמאוד עוזרת לי אבל באמת אני אודה לך מכל הלב על עצה אפילו מעשית מה לעשות. ממש ממש תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רינת, מצוקתך מוכרת ומובנת. שום דבר לא באמת מכין אותנו למצב בו ההורים שלנו הופכים לנזקקים לנו ונחלשים במידה כזו שמתהפכים תפקידי התמיכה והדאגה מההורה כלפי הילד לילד כלפי הוריו. את עושה נכון כשאת משתפת ומחפשת תמיכה, זו הדרך הנכונה לבחון שינויים בהתנהגות ובהתייחסות למצב מורכב שכזה. אין לי עצות קסם אלא פניה לקבלת עזרה ותמיכה מאיש שנה מקצוע שילווה אותך בחרדות שעולות מהמצב המתמשך של אביך.ככלל כשהורה מזדקן והופך חולה נכון ורצוי לחלוק את העזרה בתוך המשפחה, לבחון איך אני מתמודדת עם המשימות שהופכות מורכבות ולא אחת משפיעות על יכולתנו לנהל שגרה יציבה. עוד מומלץ לבחון השתתפות בקהילות תומכות עם אחרים החווים מצבים דומים. מאוד ממלית לך למצוא תמיכה שכזו למשל דרך ארגון נפלא שנקרא "רעות- משפחה מטפלת" שהוא חלק מעמותת רעות. אצרף פה לינק לקריאה של כתבה יפה בנושא רגיש זה. בהצלחה https://www.reutheshel.org.il/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%98%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%9D/

02/08/2018 | 12:29 | מאת: רינת

שיהיה לך סוף שבוע נעים

22/07/2018 | 01:40 | מאת: Pandora

שלום לד.ר, אני סובל כבר כ3 שנים (לאחר חזרה מטיול ארוך בהודו) מחרדות (בעיקר חרדה חברתית וחדה מוכללת) עם התקפי חרדה, חוסר שקט בלתי נסבל, תפקוד ירוד, שינויים במצבי רוח (הרבה עצב ודיכאון) קשיים במערכות יחסים והרבה סבל נפשי. יש לציין שהיו תקופות בחיי שתפקדתי בצורה נורמלית (למרות הקשיים) וכן היו תקופות שהרגשתי טוב ושמח (הו כמה שאני מתגעגע....), עם זאת היו משברים חברתיים ואחרים גם מגיל צעיר. בעקבות כך ובעקבות ההדרדרות במצב וזה שלא חל שום שיפור למרות השינויים, אני מתחיל להרגיש שהחרדות מוזרות, משתלטות על כל הגוף (ממש ברמה הפיסים והנויירולוגית), אני לא מצליח כמעט לחוות עונג והמחשבות נהיות מוזרות וטורדניות.. - שאלתי אליך: האם יש חשש להתפתחות סכיזופרניה פרנואידית? תחושת בטן מפחידה אותי שזה הולך לכיוון הזה, ורציתי לשאול אותך האם לפי המדע כיום התפתחות סכיזופרניה היא כתוצאה מפגמים גנטיים מוחיים בלבד, או שגם סבל נפשי מתמשך, חרדות קשות, וכו׳, עלול להביא לפרוץ המחלה? בחיפוש באינטרנט מצאתי שכולם שמים דגש על המרכיב התורשתי והפגמים המוחיים המולדים, אך ההרגשה שלי היא שהמחלות האלה נובעות גם מקונפליקטים רגשיים עזים בלתי ניתנים לפתירה וסבל מתמשך.. האם אני צודק? (אציין במוסגר שאימי הייתה חולה בעבר במשהו שדומה לסכיזופרניה לא ברור כל כך.. והיום היא בריאה ומתפקדת..) שאלה שניה: אני בן 33, עד איזה גיל הכי מאוחר עלולה לפרוץ המחלה? אודה לך מאוד על תשובה מפורטת מכיוון שאני מודאג בעניין.. תודה רבה!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב, עלייך להפנות את השאלה לפורום לפסיכולוגיה קלינית ולא רפואית . בהצלחה

02/02/2018 | 17:05 | מאת: ניר

יש לי בעייה שאני מסרב לעבודות בגלל שיש לי קצת בעייה בזכרון אני מתקשה לזכור מה שאומרים לי בפרונטלי/טלפוני אני חולה סכיזופרניה ולוקח טיפול איך משפרים את הזכרון ככה שלא יהיה לי חשש מעבודות חדשות ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ניר, ממליץ לך להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה קלינית, שם יש מומחים בנושא הסכיזופרניה, לצערי אינני הכתובת.

02/02/2018 | 16:56 | מאת: שי

אני רוצה לדעת איך אפשר לשפר את התפיסה ככה שאני יוכל לקלוט דברים הרבה יותר מהר ובקלות ? כמו שמסבירים לי על התפקיד בעבודה חדשה /שימוש בסלולרי וכו'

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שי, ראשית רק אומר שתשובתי נעשית בלשון זכר וסליחה מראש אם המדובר באישה. מדבריך עולה שאתה מרגיש או חושב שתפיסתך איטית מכפי שהיית מצפה. במידה ואכן כך הדבר צריך קודם כל לשאול האם יש קושי או בעיה בתפקודים הקשורים בזיכרון ועיבוד מידע. אינני יודע בן כמה אתה אבל יש באפשרותך לעבור בדיקה מקיפה בנושאים אלו באמצעות פנייה דרך הקופה בה הנך מבוטח למבחנים פסיכו-דידקטיים. כמו כן ייתכן ועשוי לעזור לך לעבור גם מבחן לאיתור קיום של הפרעת קשב וריכוז. אני מציע שתשתף את רופא/ה המשפחה שלך בעניין הנוכחי ותתייעץ אתה בקול רם באשר לאפשרויות הבדיקות הקיימות במסגרת הקופה או מחוצה לה.

שלום אני בת 27 הגובה שלי הוא בדיוק 1.40 אני שונאת את הגובה שלי,אני נמוכה מתחת למומצע,גמדה,ננסית,דרדסית. נמאס לי להרגיש כמו ילדה קטנה אני רוצה להרגיש אישה אמיתית. אני מקנאה ברמות באותן הבנות הגבוהות, זה כל כך משנה. הייתי מעדיפה להיות 1.80 מאשר 1.40. ואני חסרת אמונה לכל הקילשאות האלו שזה יפה כי זה שקר,כי זה לא האידיאל,רחוק מכך. ,אבל זה לא עובד,זאת רמאות עצמית. למה? כי אני לא מקבלת את זה. ולעולם לא אוהב את עצמי שאני ככה. אני אובססיבית לגובה שלי,זה נהפך להיות כל חיי,בלי הגזמה,ממש בצורה מטרידה. החסרון הזה מוריד לי את כל הביטחון העצמי,מוריד לי את כל החשק לצאת מהבית,מרוב בושה בעצמי. הפחדים והלחצים נוצרים מתוך מחשבות שגברים לא ירצו אותי בגלל הגובה שלי (המכה) ככה אני מרגישה,ואני באמת לא יכולה לשלוט על הרגש,הוא אוטם אותי ומכאיב לי מבפנים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דנה, לצערי אין תשובה פשוטה או התייחסות אחת לדברייך, שתשנה את הרגשתך באחת. הנושאים שאת מדגישה בדברייך הם רגישים וצריכים להיות מטופלים במסגרת של טיפול פסיכולוגי. את מעלה נושאים שקשורים בדימוי העצמי ובקשר שלך עם העולם החברתי, אלו נושאים חשובים שצריך לתת להם משקל ראוי בטיפול. הרשי לי רק לומר שגובה הוא לרב עניין נתון אבל האופן בו נתמודד עם מצבים בחיים וכיצד נרגיש בתוכם הוא עניין שנתון לשינוי, גם אם השינוי דורש מאמץ מסוים.

21/11/2017 | 17:51 | מאת: נירה

שלום רב לא כל כך מצאתי את מי ואיפה לשאול. אז מקווה שהנך כפסיכולוג מומחה אולי יודע הדבר או לפחות להפנות למי שיידע. קרובת משפחתי הסכימה לבקשת הפסיכולוג שלה להסרטת הפגישות שלה לצורך מחקר. עכשיו היא מבקשת את זה ממנו והוא לא מסכים. מי צודק ומה החוק הנוהג במקרים כאלו? יצויין שלא היה איזה חוזה או משהו על איך יעבוד. תודה רבה

שלום נירה, אינני מומחה לנושא האתיקה בטיפול הפסיכולוגי. את מוזמנת להפנות את שאלתך לועדת האתיקה בהסתדרות הפסיכולוגים.

19/09/2017 | 17:06 | מאת: למא

לפני חודשיים עברתי ניתוח מיני מעקף ירדתי 20 קילו, יש לי בעיה מאוד מדאגת מיום הראשון לאחר הניתוח הרגשתי שנשארה לי קיבה גדולה (לא קטנה כמו שצריך) אז הייתי יכולה לאכול כל מה שבא לי ובכמות שאני רוצה למרות שיש לי קצת הקאות , קשה חי מאוד להתמודד עם החיים החדשים עדיין אני אוכלת מהר ובכמות גדולה אני מכניסה אוכל ככל האפשר עדיין בחירות סוגי האוכל לא השתנו לא יכולה לשנות את התזונה והרגלי החיים שלי עכשיו אני מאוד מאוד עצבנית ומרגישה חרטה למרות כל הסבל והקושי לחיות עם השמנת יתר אני מאוד רוצה לחזור כמו שהייתי מאושרת אוכלת מבלי גבולות ואפילו החשיבה שאני לא דומה לבן אדם רגיל מעייפת אותי , אני אוהבת אוכל מאוד מאוד הוא כל החיים שלי הגעתי למשקל של 120 קילו בגיל 17 המשכתי לעלות ולרזות עד שהגעתי להחלטה לעבור ניתוח בריאטרי עם משקל 125 קילו בגיל 19 ،רק אחרי הניתוח ידעתי שההשמנה לא הייתה בעיה גדולה אני אוהבת את עצמי שמנה ויש לי בטחון עצמי מצד שני אמרתי לעצמי זו לא חיים כאבי גב ורגליים דיכאון ולחץ דם בעיות בבולטת התריס שקשורות להשמנה אבל הבעיה ההכי שחיחה אצלי היא למצוא חבר כמו כל הנערות אני מתלבטת . מה שמדאיג אותי עכשיו שאני מנסה כל דרך אפשרית להרחיב את הקיבה שלי אני מכניסה אוכל מצד שני אני יודעת שזה לא נכון את מכשילה את הניתוח ומאבדת את ההזדמנות שנתתי לעצמי עברתי תקופה קשה עם הניתוח , רק רוצה לחזור כמו שהייתי 😢😭 אני מרגישה שעם כל קילו שאני יורדת אני מאבדת מה שהוא מפנים אני בוכה ובוכה ואף אחד יכול לעזור לי. אין פתרון...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, לפי תאור מצבך אני ממליץ לך לפנות לאבחון במכון להפרעות אכילה, שבו יש מומחים בתחום השמנת היתר והשיקום בעקבות ניתוח בריאטרי. כיום האבחון והטיפול בתחום נעשים תוך כיסוי ביטוחי של קופות החולים. אנא פני לרופא המשפחה שלך ובקשי הפנייה לאבחון במכון עמו עובדת הקופה. בהצלחה

שלום יהודה ראשית מתנצלת על השאלה הלא קשורה לפורום... קיבלתי שם פרטי ומספר טלפון נייד בלבד, של פסיכולוג ואני רוצה לוודא שהוא אכן בעל רישיון. לא למטרת טיפול שכן אז היה לי יותר קל לברר פרטים... :). האם כל הפסיכולוגים צריכים להופיע ברשימת האלפון בהסתדרות הפסיכולוגים? כדי לוודא שמדובר בפסיכולוג מורשה, ניסיתי לחפש באלפון בהסתדרות הפסיכולוגים, באתר פסיכולוגיה עברית. קשה לחפש בפנקס הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות מכיוון שיש לי רק שם פרטי ומספר נייד... אשמח לעצתך כיצד אוכל לאתר שאכן יש לו רישיון (ולא מדובר במתחזה )לפי שם פרטי ונייד... תודה תמרי :)

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תמרי, אין לי מושג. את מוזמנת להפנות את השאלה לפניות הציבור באתר משרד הבריאות.

20/08/2017 | 11:21 | מאת: שולה

הצילו...אני מיואשת בת 42...שלא ממש נהנית מהחיים. לפני כשנה התגלה לי קריש דם בריאה. החלמתי, אך נאלצתי להפסיק את הטיפול בנוגד דיכאון שעשה לי טוב כמה שנים לפני (מדללי דם ונוגדי דיכאון מעלים סיכון לדימומים). במהלך השנה עלו חרדות בלתי פוסקות על כל תחושה לא טובה בגוף, עם כל בדיקת דם, וכו' וכו'. הגעתי למצב שכל כאב הוא משהו מסוכן, והרופאה שלי כבר רואה אותי כל שבוע. לאחרונה הורידו לי מינון של מדללי דם ואמרה לי המטולוגית שאני יכולה לחזור לנוגד דיכאון כי הסיכון פוחת מאחר ואני על מינונים נמוכים. אני חוששת להחליף חרדה אחת באחרת. אני מיואשת. כל הגוף כואב לי ואני מבוהלת מאוד. מדמיינת שזה הנורא מכל. הפסיכולוג המקסים שלי מאוד מעודד חזרה לטיפול תרופתי. השאלה היא עד כמה מצב נפשי מתוח מאוד וחרדתי, יכול לגרום לגוף להרגיש לא טוב? כיצד ארגיע את עצמי כשאחוזר לתרופה, ולא אלחיץ את עצמי מפחדים נוספים? הצילוווווווו...אשמח סתם לכל תגובה תודה תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שולה, בהחלט מסכים עם הפסיכולוג שלך שבמידה וניתן מבחינה רפואית לשוב לטיפול נוגד חרדה הרי שהדבר מומלץ. על פניו אני מתרשם שאת במעגל הרפואי לא מעט זמן ועם תחושות פיזיות לא נוחות בלשון המעטה. הדבר לכשעצמו מגרה חרדה ודאגה. עם זאת שימי לב שכשאות הרגעה מגיע את מאפשרת לעצמך לנוח מבחינה מנטלית ולמלא את המחסנים הנפשיים בפעילויות מהנות שמשיבות את עצמך לעצמך. אני מחזק אותך על היותך בטיפול פסיכולוגי. חשובה הכנות והנכונות מול ועם הפסיכולוג להתמודד עם החרדה ולקבוע סדר יום שעוזר להסיח את דעתך מהגוף.

18/08/2017 | 16:36 | מאת: מוריה

היי אני לא יודעת אם זה המקום, אבל יש לי בעיה מאוד קשה.. אני בת 20 וממש ממש מכורה לאצבע בפה.. לא לאגודל אלא לאצבע.. מהיום שבו הורידו לי את המוצץ אני היתי עם אצבע בפה מאז שאני זוכרת את עצמי אפילו מהמעון.. אני ממש מכורה זה ממש מבאס לי את האיכות חיים במקום לעשות דברים אני פשוט נמשכת להרגע עם האצבע בפה זה ממש ממכר אותי וכל יום שעובר אני מרגישה שההתמכרות גוברת וזה פשוט מבאס אותי לגמריי, זה התמכרות של שנים ואני עם מוטיבציה אדירה להפסיק את ההתמכרות אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה! זה אולי נשמע קל לקריאה אבל המצב ממש קשה! וגם עוד משהו שמצחיק שהתמכרתי בנוסף לאצבע בפה זה לקחת חלק מהשיער שלי מקדימה ופשוט להריח אותו תוך כדיי האצבע בפה אני כבר תקופה של חצי שנה מכורה ל״הרחת שיער״ שזה מגיע ביחד עם האצבע.. זה נשמע בדיחה אבל זה באמת המצב שלי חוץ מזה אני ילדה מאוד בוגרת אחראית וחכמה ורוצה להתפטר מההתמכרות הזאת כי היא הורסת לי את השגרה ואת כל מה שאני רוצה לעשות.. ההתמכרות משחררת לי הורמונים של רוגע ועצלנות מה עליי לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מוריה ואני שמח שכתבת. ראשית זו לא נשמעת בדיחה כלל, נהפוכו. מחקרים מראים לנו שהדרך ככל הנראה היעילה ביותר להיפרד מהתמכרות התנהגותית שכזו היא להתחיל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, אשר בהדרגה מלמד אותך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות, המפריעים בשינוי הדפוס הטורדני והחזרתי של מציצת האצבע. באמצעות קופת החולים שלך את יכולה להגיע למספר מטפלים מומחים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר יסייעו לך בזאת. שימי לב שאת מתייחסת אל עצמך כאל ילדה על אף שאת כבר בגיל שניתן לראות בו בגרות צעירה, ממש לא ילדות. ייתכן וזו סתם דרך שלך לתאר את עצמך וייתכן שכך את מרגישה, כמו גם עם מציצת האצבע אשר נמשכת מילדותך. זו נקודה למחשבה וכזו שרצוי להביא לשיחה עם המטפל/ת שתבחרי שילוו אותך. בהצלחה.

אוקיי תודה רבה! רציתי לשאול, שמעתי על חוק ה21 יום, שאם אדם רוצה לשנות הרגל הוא צריך להקפיד עליו יום יום במשך 21 יום וכך זה הופך להרגל, אם אני יפסיק עם האצבע בפה 21 יום רצופים אני כבר לא יהיה מכורה? כי אני ממש מכורה מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם אצבע לא יכולה בכלל להפסיק אלא אם כן זה עבודה ודברים הכרחיים.. תודה

שלום מוריה אינני מכיר את השיטה ולכן לא יכול לחוות דעה מקצועית לגביה. כל טיפול פסיכולוגי סטנדרטי במסגרת הקופה יכול לסייע לך במצבך.

17/08/2017 | 12:43 | מאת: אביגיל

שלום לכולם , אני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה ויש לי כמה שאלות בנוגע לשכר משך ההתמחות ומבה עוסקים בהתמחות. אשמח להתייעצות בפרטי עם מי שמחפש התמחות או התחיל , מחפש עבודה או התחיל וגם עם כאלה שכבר שנים בתחום . תודה ויום מקסים !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אביגיל בהמשך לשאלתך נא צרי קשר דרך המייל yehuda@danielly.co.il ושלחי את פרטי ההתקשרות עמך. יהודה

09/08/2017 | 21:19 | מאת: י

שלום לפני כארבעה שבועות רשמתי פוסט באחד הפורומים פה בשם גיהנום בראש..לא זוכר כל כך בכל אופן עברתי אירוע פסיכוזה. בסופו של דבר פניתי לסיוע וקיבלתי טיפול תרופתי.. והנה אני בסופו של הטיפול לפני השחרור מהמחלקה.. מרגיש תחושה של ריקנות.. כאילו המהות שלי בחיים זה לאכול ולהישאר חי... לא מצליח להינות מנופים או מדברים שאמורים להינות מהם.. מה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, פורום זה איננו המקום הנכון ביותר לקבל מענה לשאלתך מאחר ותחום המומחיות כאן איננו מצבים פסיכוטיים. נכון יותר להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה קלינית שם זו מומחיותם. עם זאת כן חשוב לי לאמר שיש חשיבות גדולה אחרי אשפוזים בבריאות הנפש ללוות את עצמך באופן סדיר ושבועי על ידי פסיכולוג ואחת לכמה שבועות להיות במעקב אצל רופא פסיכיאטר.

30/07/2017 | 15:21 | מאת: מורן

סובלת מאורטיקריה כרונית כבר שנתיים. מלווה עם דיכאון ותחושת חוסר אונים וחוסר יכולת. באיזה מסגרת אפשר לקבל טיפול של פסיכולוגיה רפואית באזור המרכז? אני במכבי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אני לא מכיר היטב את מכבי בשביל לענות תשובה אחראית. עם זאת, יצא לי להכיר לא מעט פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעובדים עם הקופה לאורך השנים. תחום הפסיכולוגיה הרפואית שצומח מאוד בעשור וחצי האחרונים בא לידי ביטוי יותר במסגרות בתי החולים ומרפאות החוץ שלהם (כמו בבילינסון, באיכילוב..) ופחות בתוך קופות החולים, אבל גם מגמה זו עוברת שינוי חיובי מאז החלת הרפורמה בבריאות הנפש לפני כשנתיים. את תאלצי לפנות לקופה שלך על מנת לקבל לידייך את רשימת הפסיכולוגים עמם הם עובדים באזור המרכז ואז לעשות בדיקה מי מהם פסיכולוג רפואי. זו נראית לי הדרך הבטוחה ביותר לקבל את מבוקשך. יהודה

אין איזה אתר או רשימה של פסיכולוגים רפואיים שעובדים במכבי?... תודה...

תקראי את מה שמכבי מציעה בקישור הבא, שם גם יש קישור לרשימת פסיכולוגים http://www.maccabi4u.co.il/4493-he/Maccabi.aspx בהצלחה

27/05/2017 | 20:26 | מאת: היפוכונדריה פורצת גבולות

אני היפוכונדרית בת 15 מגיל 13. אני מוצאת סרטן כל הזמן. אני מוצאת סימן, אמא שלי אומרת שהוא בסדר אבל אני לא יכולה להאמין לה כי אני לא נורמלית לגמרי. מה לעשות ואיך לצאת מזה ? אני לא יכולה להרים את עצמי בכוח כי אני מפחדת לפספס מחלה אמיתית. אני בדילמה! עזרו לי! נדמה לי שיש לי דם בקקי אמא שלי אומרת שלא.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אני מבין את המצוקה שלך ובטוח שהיא מסבה לך סבל רב. היום יש אפשרות לקבל טיפול יעיל להיפוכונדריה המשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. טיפולים שכאלה ניתנים היום דרך קופת החולים. למרות שאני מניח, שיכולים להיות לך חששות לפגוש אנשי מקצוע, דעי שבתחום ההיפוכונדריה אנו יודעים היום לא מעט ויכולים באמת לעזור לך. אני מציע, שבצעד הראשון, שבי ושוחחי עם אמך על רצונך לקבל טיפול פסיכולוגי. לכל דבר נוסף כתבי לי כאן יהודה

13/04/2017 | 07:43 | מאת: אייל

שלום אני אייל בן 24 עובד בהיי טק, לפני שנתיים בערך הלכתי לפסיכייטר והתלוננתי על סטרס כרוני ללא סיבה, ואז הרופא המליץ לי על שימוש בצירפלקס, לפני 4 חודשים לא לקחתי מרשם בזמן, ולכן הפסקתי ליטול את הכדורים מאז. למשך כמה ימים סבלתי מוורטיגו אבל זה עבר לי, כרגע 4 חודשים אחרי אני סובל מהמון תופעות לוואי: עצבנות, חוסר ביטחון, חוסר אסרטיביות, אי ריכוז, בעיות זיכרון, אני שוכח מילים. גימגום קל. אפילו אנגלית הייתי מדבר יותר שוטף והיום אני מגמגם. פגיעה בכושר העבודה. חשיבה איטית, נדודי שינה, הרגשת בדידות. ועוד המון תופעות שאני לא זוכר. אני מרגיש ממש שינוי בתיפקוד הכללי ובאישיות שלי. מה ניתן לעשות על מנת לחזור לעצמי? אני לא יכול להמשיך ככה. זה פשוט סיוט כל המצב הזה. אני מת שזה ייגמר.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל, אתה מתאר מצב של החמרה בחרדות ובתנודות מצב הרוח שלך ביום יום. ייתכן מאוד שהפסקת הטיפול התרופתי בוצעה טרם זמנה. מאוד ממליץ לך לשוב לפסיכיאטר להתייעצות והמשך טיפול ובמקביל להתחיל כמובן בטיפול פסיכולוגי חד שבועי באזור מגוריך על מנת לטפל באופן יותר ממוקד בקשיי התפקוד ובהשבת הביטחון העצמי.

19/03/2017 | 11:56 | מאת: תום

שלום לכולם, לא יודע כבר מה לעשות אני תום בן 25, כבר חודשיים אני סובל כל פעם ממשהו אחר - זה התחיל בתחושה מציקה בפי הטבעץ, אף רופא לא הבין מה יש לי , לא מצאו כלום. ואז התחילו לי מחשבות טורנדיות של אולי יש לי סרטן פי הטבעת אולי יש לי סרטן המעי וכו' וכו' שנרגעתי מזה, עשיתי בדיקה לקנדידה וגילו שבאמת יש לי פטרייה במערכת העיכול התחלתי טיפול והתסמינים לאט לאט יורדים. איך הסמינים ירדו, התחלתי לחשוב אולי יש לי מחלות סופניות אחרות בגוף ואני לא יודע עליהן, מתחיל למדמיין את עולי קורס עלי, את עצמי בבית חולים וכו' וכו' אני כבר שבוע מתקשה לישון, מחשבות כל היום, לא חי, לא מסוגל לעבוד או לאכול כמעט... מנהל אותי, אני מרגיש שהחיים בורחים לי מקצה האצבעות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום תום, מה שאתה ככל הנראה סובל ממנו זו חרדת בריאות או היפוכונדריה. אני אומר את זה בזהירות עד שתעבור אבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר אבל הדברים שאתה כותב עליהם מצביעים על כיוון אפשרי זה. כך או כך אתה מתאר סבל ביום יום מהמחשבה או המחשבות שאתה חולה במחלה זו או אחרת והמחשבות "דוהרות" לכיוונים שליליים נוספים. אם אני קורא נכון בין השורות אתה מבין שאתה במצוקה לא רק מהאפשרות שיש/תהיה מחלה בעתיד אלה בעיקר וקודם כל מהעיסוק האובססיבי סביב הנושאים הללו וסביב תחושות הגוף השונות הפוקדות אותך. מוטב ששעה אחת קודם תפנה לטיפול פסיכולוגי קצר מועד שיעזור לך להבין מאין מגיעה החרדה וכיצד להתמודד איתה ביום יום. ייתכן ויצטרך להיות שילוב של טיפול תרופתי מקביל שיסייע לך לחזור למסלול. מניסיוני ולאחר שנעשו הבירורים הרפואיים על מנת לוודא שאכן המקור למצוקה איננו גופני מומלץ מאוד לפנות לטיפול נפשי ולהימנע מהחרפה של המצב. היום הטיפול הפסיכולוגי ניתן במסגרת קופות החולים וכחלק מהביטוח שם כך שכל מה שאתה צריך לעשות זה להתקשר לסניף הקרוב ביותר לביתך ולבקש רשימת פסיכולוגים בהסדר הנמצאים באזור המגורים שלך בהצלחה.

27/05/2017 | 20:28 | מאת: מבינה אותך

אני כל כך מבינה אותך.. אני בת חמש עשרה ובאותו מצב. הצילו...

15/03/2017 | 01:23 | מאת: יוני

איך אפשר לעודד קשישים שהופכים לסיעודיים? וקשישים סיעודיים- עם דמנציה- שכל פעם מחדש קולטים את המצב החדש שלהם (למשל בכל פעם שמתעוררים) אז מה להגיד כדי לעודד אותם? איך לעזור להם?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יוני, הנושא מורכב מעט יותר ממה שאני יכול לסכם בתשובה קצרה. העיקרון המנחה את העבודה הפסיכולוגית בגיל המבוגר הוא של עבודה מערכתית, קרי עבודה משולבת רפואית-פסיכו סוציאלית-סיעודית. המלצתי החמה מניסיוני היא לקבוע פגישה עם מנהל/ת המחלקה בו אביך/אימך שוהה בו תשתף במחשבות ובהתלבטות לגבי התקשורת עם ההורה וכיצד ללוות אותו/ה. זה לגיטימי שתבקש שבפגישה תהיה נוכחת גם העובדת הסוציאלית ואו הפסיכולוגית העובדת עם המחלקה.

08/12/2016 | 21:29 | מאת: עידו

שלום אני עידו בן 26. האמת אני לא יודע מאיפה להתחיל זה פעם ראשונה שלי בפורום בכלל. אני בשנים האחרונות מחפש זוגיות ולצערי לא מצליח אפילו ליצור לעצמי דייט. התחלתי ואני מתחיל עם נשים ברשת ברחוב בעבודה באוטובוס אך לצערי אני נענה בשלילה . הבעיה היא ההורים שלי. הם כל הזמן לוחצים עליי מה יהיה איתך ומתי תתחתן וכו'. זה כל פעם מוביל לעימות שאני לא רוצה ואני כל פעם מסביר להם שלצערי לא הולך לי. מה אני אמור לעשות ?

שלום עידו וסליחה על התגובה המאוחרת, ראשית אני חייב להגיד שאינני פסיכולוג קליני ותחום השאלה שלך איננו המומחיות שלי. עם זאת ובכל זאת אני מקשיב לך כפסיכולוג ואולי אוכל לתת לך עצה ואולי היא תעזור לך. שים לב לנשים שאתה פוגש ואתה דוחה מסיבה זו או אחרת. תבחן מדוע אתה דוחה אותן ושם אתה עשוי למצוא כמה תשובות וכיוונים מעניינים שעשויים לתת מענה לשאלה שלך ואף להוביל לפתרון. מומלץ מאוד להביא את הנושא לטיפול פסיכולוגי שכיום הנו זמין ביותר דרך הקופה לה אתה משתייך.

06/12/2016 | 22:23 | מאת: דניאל

בת 52, לאחרונה סובלת מחרדה לגבי העתיד. אין לי ילדים או אחיינים ובעלי לא ממש "תומך". אבי ז"ל נפטר ממחלה קשה לאחר ייסורים והמחשבה של מי יהיה לצידי ומה יעלה בגורלי מעסיקה אותי יום יום. בנוסף, ישנם צרות "אמיתיות" שעליי להתמודד איתן. לא קל לי ולמרות זאת חבריי לעבודה חושבים שאני מאושרת ואפילו מקנאים. מיום ליום אני שוקעת יותר. לא משתפת אף אחד. איך ממשיכים? .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב וסליחה על התגובה המאוחרת, את חווה ככל הנראה רמה כזו או אחרת של עצבות ודכדוך, שלא רק שאינם מקבלים תוקף מהסביבה אלא עוברים סוג כזה או אחר של הכחשה. אם להסיק בזהירות ממה שאת כותבת את חווה בדידות (לא הכוונה שאת לבד) מהבחינה הרגשית. זו עשויה גם להיות עבורך הזדמנות לבחון דברים שבעבר שמת מאחורייך ותכננת להתעסק בהם לכשיגיע הזמן המתאים. ואולי הגיע הזמן הזה? אין פתרון קסם שאני יכול לתת לך אלא הזמנה לפנות לפסיכולוג/ית באזור מגורייך שילוו אותך במסע הפרטי והחשוב הזה של הבנת עצמי והמצוקה שאני חווה, וצמיחה ממנה לחיים, בהם תחושי יותר שביעות רצון מעצמך ומבחירותייך. דעתך?

22/08/2016 | 11:54 | מאת: אלמוג בר

אני בת 67 ומשך 11 שנים לקחתי כדור ציפרלקס בעקבות התאבדותה של בתי הקטנה, והרגשתי פחות או יותר טוב, לפני 4 חודשים הפסקתי לקחת אותו על דעת עצמי וכן הפסקתי לעשן. ומאז יש לי כאבי ראש כל פעם לכמה שניות וכל פעם במקום אחר בראש. פעם ברקות פעם בעורף וכד' בנוסף אני ישנה הרבה שעות בצהריים אני יכולה לישון 2-3 שעות ובערב מהשעה 9 ועד הבוקר ועדיין לחרגיש עייפה וחסרת אנרגיה. הרבה דברים הפסיקו לעניין אותי ולפעמים גם מחשבות אובדניות ובכלל מחשבות טורדניות. אודה לכם על תשובתכם. רחל.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רחל ראשית מצער אותי מאוד לשמוע על אובדן בתך זכרונה לברכה. לגבי הבעיה שאת מציגה אני הייתי קודם כל מציע לך להתייעץ עם רופא המשפחה שלך על מנת לשלול בעיות רפואיות שיכולות להסביר את העייפות הרבה שאת חשה ולבחון את ההשפעה של ההפסקה החדה של השימוש הממושך בציפרלקס. במידה ונשללה כל בעיה גופנית אז נפתח הפתח לבחינה יותר מעמיקה של האבל ומצבי הרוח המלווים אותך בשגרת חייך. זה עניין לעשותו עם איש פסיכולוג/ית בפגישה אחד על אחד. טבעי לחשוב על אובדן בתך כמסביר את הקשיים שאת חווה אבל גם ייתכן שמאז ועד היום עברת משברים אלו ואחרים המחייבים ברור ועיבוד בתוך טיפול פסיכולוגי מקצועי.

31/05/2016 | 20:24 | מאת: דנית

שלום רב אני אשה לא צעירה מאז ומתמיד אני רגישה כמו ילדה קטנה נפגעת מהר אוהבת נימוסים אבל בארץ רק צריך לחלום על זה. שאלי היא דבר שחוזר כמה פעמים . היתי בסופר שמתי שקית של ירקות לא נשאר מקום במשואה כי היתה מישהי לפני. אחר כך באה אשה והניחה את המוצרים שלה ליד המוצר שלי שכשלמעשה לא היה מקום במסוע היה אולי כמה סמ .האם זה לא מעצבן .גם הקופאית יכולה להתבלבל ולחשוב שהמצרים שלי. אבל הכעס שלי שהיה כמה סמ מקום ליד השקית שלי ובעשר סמ שהיה מקום היא הניחה את הדברים? בבקשה תענה לי כי זה חוזר על עצמו כמה פעמים תודה מר ניניו וסליחה מראש

שלום דנית לצערי אין באפשרותי לענות על הבעיה שאת מצביעה עליה מאחר ואין מדובר בתחום הפסיכולוגיה הרפואית.

13/05/2016 | 17:10 | מאת: אני

שלום. הייתה לבת שלי תוקית.. קניתי לה אותה ביום הולדתה ואהבנו אותה מאוד.. הייתה מטיילת ועפה ברחבי הבית.. היתה אוכלת איתי מהצלחת וכו. היא מתה בצוק איתן וכשגססה רצתי איתה לוטרינר ושם היא מתה לי ולקחתי את זה מאוד קשה.. בכיתי והייתי על סף עילפון ..לא הייתי מוכנה לזה מה גם שזה היה פתאומי והסבירו לי שככה זה עם ציפורים.. שזה פתאום וכנראה שכל האזעקות והמתח גרמו לה לזה. השארתי להם את הכלוב ומסרתי באותו היום את כל מה ששייך לה.. שיניתי את הבית לקחתי כדורי הרגעה ולא עבדנו שבועיים. נמנעתי מסדרות שהייתי רואה שהייתה יושבת עליי ולקח לי כמה חודשים להפסיק לבכות בלילות. עכשיו אחרי שנתיים וחצי עדיין נזכרת בה ועיניי צפות דמעות.. כל שיר מזכיר אותה.. אפילו ביום הזיכרון אני חושבת רק עליה.. האם זה יעבור וטבעי.. ומתי.. ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, אובדן של בעל חיים אהוב הוא מקור לתחושות אבל ואובדן. חלק מהתחושות מופיעות כעצב, געגוע וכאב וחלק כקושי לשוב לשגרה כפי שאפיינה את חיינו טרום האובדן. תיארת בצורה נוגעת ללב את הזיכרון הכואב ששב ופוקד אותך בשגרת חייך. הייתי רוצה לשמוע איך חוותה זאת הבת שלך כמו גם שאר בני הבית. היכולת שלנו לחלוק תחושות שכאלו עם אחרים מהווה פעמים רבות מקור לתמיכה, ומעניין אותי אם את חווה זאת. כמו כן לעיתים הבאת בעל חיים חדש לבית מאפשרת להעביר חלק מתחושות האובדן לתחושות של דאגה וטיפול בבעל החיים החדש, מצב שמפיח רוח חיים במקום הכואב שלנו. אני גם ממליץ לך לשקול לקבל תמיכה פסיכולוגית, שתעזור לך לעבד את הרגשות שלך בצורה טובה יותר במידה ואת יכולה להתפנות לכך. יהודה

22/05/2016 | 21:40 | מאת: אני

הבת שלי הייתה 3 ימים בוכה במיטה בקולי קולות.. דיברתי איתה המון ובכינו יחד.. מה גם שהתוקית ניקנתה לה ביום הולדת וגם מתה ביום הולדתה לאחר שנתיים. לאחר שבועיים היא ביקשה חיה אחרת וקניתי לה ארנב והיא התאוששה ..ואני לא. יש לציין שעד היום הבת שלי לא מרשה לאף אחד לשבת על חלק מהספה איפה שהיה מונח הכלוב של הציפור וקוראת לזה מקום קדוש. גם ראיתי במגירה שלה שהיא שומרת חלק מהנוצות שלה . אני מפחדת להתחיל לדבר איתה עליה כי אני יודעת שאפרוץ בבכי ולא הייתי רוצה שתראה אותי כך.

שלום רב, אני עובד במסגרת שיקומית באחד ממקצועות הבריאות עם קשישים ומתעניין בצד הפסיכולוגי של התהליך השיקומי. לעיתים קרובות אני נתקל בחרדה מן המוות אל מול מחלה משמעותית או ארוע מסכן חיים. רציתי לשאול אם תוכלו להאיר את דרכי במעט בהתמודדות הטיפולית עם חרדה כזו תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אוהד, לצערי קצרה היריעה פה בפורום מלהכיל את ההתייחסות ההולמת את בקשתך, עם זאת אנסה כן להתייחס ולו במעט. חרדה, כאשר היא עולה בהקשרים שציינת, הינה חרדה מותאמת. ככזו היא מאפשרת למטפל להיכנס טוב יותר לנעליים של חווית הקשיש או האדם המבוגר ומנקודה זו להוות עבורו תמיכה ועידוד לספר את חייו ולעזור לו לעבד את הסיטואציה העכשווית בה הוא נתון בקונטקסט הרחב יותר של חייו. זו גישה טיפולית בעלת אופי נרטיבי, העוזרת לאדם המבוגר להרגיש מובן, מוכל וככזה המסוגל לחוות תחושות ערך ומשמעות בחייו. אינני יודע מהו מקצועך בתחום הטיפול אולם במידה ואינך מתחום בריאות הנפש אתה בהחלט יכול למצוא הדרכה וליווי בדמות השירות הפסיכולוגי במוסדכם או במקום אחר על ידי פסיכולוגים רפואיים ואו שיקומיים. בל נשכח גם את הצד הרפואי/פסיכיאטרי, אשר במידת הצורך עשוי להיטיב עם חווית הסבל הנפשי של המבוגר באמצעות תרופות נוגדות חרדה. נקודה אחרונה קשורה בטיב מערכת התמיכה של המבוגר ובטיב היחסים שלו עם הצוות המטפל בו במוסדכם. אלו נושאים שראוי שיקבלו מקום בשיחה עם מטופליך, שכן פעמים רבות מערכות יחסים אלו הן בעלות ההשפעה הגבוהה ביותר על מצבו הנפשי של המבוגר. בהצלחה ויישר כוח על עשייתך. יהודה

14/03/2016 | 21:42 | מאת: אחות מודאגת

אחותי בחורה בת 23 (סטודנטית + עובדת) שהייתה תמיד בחורה רצינית חרוצה, מצטיינת בלימודים ויחד עם זאת מלאת שמחת חיים, הפכה לפני כחצי שנה לבחורה כבויה, עצובה וכעוסה (זה קרה בהדרגתיות, המצב הולך ומחמיר). אכן היה משבר כלשהו,קושי במקום עבודה והתנהגות לא ראויה של הממונה עליה שגרמה לה למעין פחד ממנה,מה גם ששונה תפקידה במקום העבודה בעקבות שינויים בארגון, אבל עדיין תמוהה לי התנהגותה.היא טוענת שאינה מסוגלת לקרוא או לכתוב, שהיא כל הזמן בבועה ושהיא לא רואה טוב.מה שמאוד מפליא, הואיל וכאמור הייתה בחורה מצטיינת בלימודים ובכל תפקיד אותו מילאתה.היא טוענת שיש מעין מסך לנגד עיניה,שהראיה שלה מצומצמת. נלקחה לטיפול פסיכולוגי,לבדיקה אצל רופא עיניים, נוטלת תרופה נוגדת דכאון מזה כשבועיים אך המצב הולך ומחמיר.היא טוענת שמשהו בראש אצלה לא בסדר. (פיזי) לטענת הפסיכולוגית לא מדובר בדיכאון. היא לא בחורה שמזניחה את עצמה, לא בהגיינה או מראה חיצוני,היא דואגת לאכול היטב.משהו בהבעת הפנים השתנה,היא בוכה ללא הרף וגם לא מצליחה להסביר מדוע. אודה לעזרתכם!

שלום לך, אחותך נמצאת במשבר ולגבי זה אין ספק. העובדה, שהיא בטיפול פסיכולוגי ורפואי, היא חשובה וגם את צריכה לראות בפסיכולוגית ובפסיכיאטר כתובת למתן מענה לפניות המשפחה בנוגע למצב אחותך (כמובן שאחותך צריכה לתת הסכמתה לכך). על פניו קשה לומר דברים מוחלטים וברורים בנוגע למצבה, ייתכן ומקור הבעיה הוא בעבודה וייתכן ומדובר במשהו אחר שהיא איננה מספרת. תפקיד המשפחה בתקופה שכזו היא בעיקר לתמוך ולשדר "עסקים כרגיל", ובכלל זה לשמור על קשר רציף עמה, להזמינה לצאת החוצה יחד, להדגיש את החלקים הטובים והחיוביים בה ובקשר איתה.

05/03/2016 | 19:04 | מאת: רינת

במערכת יחסים זוגית, אמור וראוי שיהיה אמון בסיסי. וכעת אני אובדת עצות - מתי להוריד את הקונדום ? אני מודעת לחשיבות הבדיקות לפני עשיית מין לא מוגן, שכן העבר המיני שלו לא בהכרח ברור... כי השותפות שהיו לו אינן ידועות וברורות... ובכל זאת נראה לי שאחרי 3 חודשים מסיבים יחד זה בסדר לקיים יחסים לא מוגנים זה מצד אחד מפחיד אותי בטירוף הסיכוי לחטוף איזו מחלה או הנורא מכל - איידס, ומצד שני זה כמו עליית מדרגה בתחום האימון ותחושת השייכות כמו גם ההרגשה שהסיכוי שזה יקרה הוא בלתי סביר - כי הוא לא משתייך לקבוצות הסיכון ואני תוהה, מתלבטת ולא יודעת כיצד לפעול... אנא עצתכם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רינת ותודה על השיתוף הכנה, את נוגעת בנושא חשוב שמטריד לא מעט צעירים וצעירות. אל תוותרו, את ובן זוגך, על ביצוע בדיקות לגילוי מחלות מין (גם מעבר לאיידס). זו פרוצדורה פשוטה שאפשר לעשותה יחד ואז זה גם נחמד יותר. את פונה לרופא/ה שלך או שלו בקופה שנותן לכם הפנייה לכמה בדיקות. זכרי שמחלת מין איננה בהכרח מצב שרואים אותו. בהצלחה

04/03/2016 | 00:47 | מאת: צבי

הייתי בכל מיני טיפולים ואינני מתכוון לביו-פידבק אני מתכוון ממש למציאות מדומה או באנגלית virtual reality שנעזרים בטכנולוגיה הזאת בכל מיני פוביות לדוגמא פחד קהל וכד ? זה שימוש במחשב ובתוך חדר בקרה יושב המטפל שחושף מטופל לתרחיש מאיים דרך משקפי או קסדה של מציאות מדומה. יש את זה באמריקה וחול מעניין אותי אם יש את זה בארץ.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום צבי, לצערי אינני מכיר את הטכנולוגיה הזו בהקשרים הטיפוליים שלה (אשמח שתשלח לי את שם החברה שאחראית על הטכנולוגיה). במידה וזה כבר קיים בארצות הברית, כלומר עבר מחקר ובקרה ונמצא ראוי לשימושים קליניים שם, הרי שקרוב לוודאי שזה יגיע לארץ בהמשך.

שלום ד"ר יהודה! ברור לי שלא כולם רוצים להיות בזוגיות עם נכה. אז איך זה הולך? איפה כן יש לי סיכוי? בקבוצת נכים? מבחינתי זאת לא אופציה ,כי למה אני צריך נכות של מישהו? יש לי את שלי. זה מספיק. אני לא מבין איך הסביבה מצפה ממני ליצור זוגיות. אני שואל אותם "האם היית בונה זוגיות עם נכה?" ומקבל תשובה חד משמעית "לא", ואז בא משפט הבא "אבל זה לא אומר שמישהו אחר לא ירצה" . אוקיי . מי זה מישהו אחר? איפה מישהו אחר הזה? בתודה מראש אורן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורן ותודה על פנייתך, אתה נוגע בסוגיה רגישה מבחינה אישית וחברתית. הלוואי שהייתה לי תשובה או התייחסות פשוטה לעניין וצר לי אם דבריי מוסיפים לתסכול שאתה חש. אינני יודע בן כמה אתה ואם בעבר היית בזוגיות ואיך זה היה עבורך... כמובן שאשמח לדעת. במידה ותבחר להשיב אשמח גם לשמוע קצת יותר עליך. יהודה

אני רק לא מבין למה קרוביי וחבריי לוחצים עליי בעניין מציאת זוגיות. אני כיום בן 29 ולדעתי אני צעיר כל חיי עוד לפניי. כיום לומד מוזיקה ומתמטיקה באופן פרטי. לפני כמה שנים מצאתי עבודה במשרה מלאה שאני כן מסוגל לבצע על הצד הטוב ביותר. היה די קשה למצוא ,אבל היום אני מאוד שמח שאני יכול להתפרנס בכוחות עצמי. זה גם מאפשר לי יותר תקשורת עם אנשים בגילי. בעבר היו לי כמה קשרים רומנטיים אינטימיים. חלקם ארוכים יותר חלקם פחות. הכי ארוך נמשך שנתיים וקצת. רוב בנות זוג שלי היו יותר בוגרות ממני וגרושות בלי ילדים ועם ילדים. חלקן היו צעירות בגילי. אבל מה שמשותף ביניהן כולן מיואשות מהחיים. חלקן עם בעיות נפשיות כמו שזה הסתבר בשלב יותר מתקדם. לא יכול להגיד שהיה רק טוב או רק רע. היה גם טוב וגם רע כמו בכל זוגיות. הרוב החליטו להפסיק קשר כי אני לא תואם את הציפיות שלהן בעיקר כלכליות למרות שנתתי מעצמי את כולי למענן. אז מה לעשות שיחררתי אותן לחפש את המיליונרים כי זה מה שיעשה אותן מאושרות. אני אישית לא חושב שכסף זה הכל או מעל הכל ,ואפשר לחיות גם חיים פשוטים בלי פריוילגיות ולהיות מאושר מדברים קטנים. אני מאושר בדרך הזאת ורוצה לצידי בן אדם כמוני אבל לא נתקל בכאלה. איפה הם? חלק מועט יותר מבנות הזוג עזבו כי לדעתן אני לא מספק אותן מינית כפי היו רוצות, כי יש לי איבר מין מלאכותי. כי המקורי נפגם בתאונה בצורה משמעותית. כול הבנות זוג שהיו לי היו בזמן כשכבר הייתי במצב הזה. מה שאני רואה בכל התמונה שצעירות מחפשות את האביר על הסוס הלבן שיש לו לפחות חצי מלכות בבעלותו ושיהיה גם מושלם לפי דרישותיה השונות הנוספות. בחורות מסוג זה תופסות מרחק ממני, חלקן מסתפקות באמירה "סליחה, לא מתאים לי". חלקן אומרות "אין לך מספיק בכיס" . ואז אני נתקל במיואשות ומנסה להראות להן את הכוס המלאה שיש להן ועדיין הן מכתרות על מה שאין וממשיכות להיות מיואשות. אבל אני לא עוצר. אני מחפש לאט לאט בלי אובססיביות שהייתה לי לפני עשר שנים. מאז למדתי ששום דבר לא קורה מהר. רק תהיתי לרגע אולי אני מחפש במקום הלא נכון? זה פחות או יותר חיי היום יום שלי.

01/03/2016 | 03:13 | מאת: צבי

רציתי לדעת האם יש מקום בארץ שמטפל בפוביות בשיטת מציאות מדומה ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום צבי, במידה ואתה מתכוון לשימוש בטכנולוגיות על מנת לטפל בחרדות אזי התשובה היא כן. למשל שיטת הטיפול בביו-פידבק. הייתי שמח אם היית יכול לתת רקע לשאלתך כולל ניסיון קודם בטיפול. יהודה