פורום פסיכולוגיה רפואית

פורום פסיכולוגיה רפואית מהווה במה לדיון, להתייעצות ולתמיכה בנושאים הנוגעים להשפעות הפסיכולוגיות שיש להתנסויות במצבי מחלה ופגיעה גופנית.

עדויות מחקריות משני העשורים האחרונים מצביעות על כך שהכרה מוקדמת בגורמים הפסיכולוגיים הקשורים במצבים רפואיים שונים וטיפול בהם, מצמצמים בשיעור ניכר את התקדמות המחלה, מפחיתים סיבוכים רפואיים על רקע ניהול לא נכון של החולה את מחלתו, מעצימים תפקוד יום יומי בבית ובעבודה, מורידים את צריכת התרופות (נוגדי כאב, שינה, נוגדות חרדה ודיכאון) ומפחיתים במידה ניכרת את ההוצאות הכספיות על טיפולים ואבחוני יתר רפואיים.

מצבים רפואיים שונים מעלים על פני השטח הרבה רגשות, תחושות וחרדות שהיו חבויות עד המחלה או הפגיעה הגופנית. פעמים רבות הגוף שלנו מדבר את הדברים שהנפש לא רוצה לחשוף ולכן אנו מבקשים לדעת איך להקשיב לו.

הפורום, בהתאם לגישתה של הפסיכולוגיה הרפואית, מתמקד בכוחות ולא בחולשות, באותם כוחות שיכולים לתרום להתמודדות של כל אחד מאיתנו עם המחלה או המשבר הגופני. זו פסיכולוגיה חיובית, שמתרכזת במשאבים הפנימיים והחיצוניים שלנו כבני אדם.
229 הודעות
218 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה רפואית

שלום... מספרת את כל הסיפור שלי וארצה לדעת אם זה נשמע נורמלי... אני כבר חושבת שזה בעיה נפשית שלי... אני בת 28. עד לפני שנתיים וחצי שנים לא הלכתי בכלל לרופאים. ואז לפני כשנתיים וחצי שנים נפלתי ברחוב (לא יודעת מה קרה) ואנשים לקחו אותי לקופת חולים מדדו לי שם לחץ דם שהיה גבוה 165/110 ודופק מהיר 120 ועשיתי בדיקת דם (אחרי 20 שנה שלא עשיתי והיא יצאה תקינה). אמרו לי לפנות לקרדיולוג והתביישתי בגלל חשיפת החזה. חודש אחרי קרה אותו הדבר הפעם לא רציתי לפנות לקופת חולים. לפני שנתיים בערך התחילה לי פזילה בעין שמאל שהלכה והחמירה אז מרצוני פניתי למומחה פזילה כי רציתי לתקן אסטתית. הוא רצה שאלך לנוירולוג.. הנוירולוג שלח לסיטי ראש, emg nct ובדיקת דם למיאסטניה. הכל היתה תקין חוץ מזה שראו בסיטי שעין אחת בולטת מהשניה- אקסופתלמוס. הנוירולוג אישר לעשות ניתוח. חזרתי לרופא פזילה ובגלל האקסופתלמוס הוא רצה שאראה אנדוקרינולוג (כי זה קשור להורמונים). עשיתי בדיקת דם של הורמונים וראו בעיה רצו שאעשה mri מח. עוד לפני ה mri אמרו שיש לי גידול שפיר בהיפופיזה וה mri אישר את זה. האנדוקרינולוג אישר ניתוח פזילה וביקש שאקח כדורים דוסטינקס וביקש מעקב כל שלושה חודשים אצלו. הכדורים עשו לי תופעות לוואי אז הפסקתי. בגלל שהניתוח בהרדמה כללית נאלצתי לעשות גם את הבדיקות הקרדיולוגיות שלדעתי יצאתי בטראומה מהם... היה לי ממש קשה... בסוף עשיתי את הניתוח לפני שנה (אחרי שנה של בדיקות ורופאים!) והפזילה אחרי חצי שנה חזרה. בשנה הזו התחילו לי כאבי ראש איומים. התעלמתי. לא הקפדתי על המעקב אצל האנדוקרינולוג (לא מסוגלת לקחת את הדוסטינקס וקדה לי עם בדיקות דם) כי זה קשה לי. כשראיתי שכאבי הראש לא עוברים פניתי לרופא המשפחה שרק גער בי שאני מזניחה את עצמי ושאני חייבת לקחת את הכדורים. הכדורים עושים לי כאבים חזקים בשד... אני יודעת שאם אדבר על זה ישלחו אותי לכירורג. בכל אופו הוא הפנה לבדיקות דם לנוירולוג ולאנדוקרינולוג. לאנדו ולבדיקות דם טרם הלכתי. פניתי לנוירולוג באופן פרטי שלא מבין מאיפה כאבי הראש נובעים.. הביא לי לעשות בדיקת דם בגלל צניחת עפעף בעין אחת (בדיקה של מיאסטניה גרביס... עשיתי לפני הניתוח ויצא תקין והוא רוצה לבדוק שוב) וכדורי טגרטול שעושים לי תופעות לוואי אז הפסקתי. אני מרגישה שבא לי להיות בריאה... כל הבעיות כבר לא נשמעות לי אמינות ואני חושבת לעצמי שאולי אני מדמיינת... רופא המשפחה מידי פעם גם זרק לי הערה שזה מוגזם... ושאני צעירה... מה אני אעשה... הפסקתי ללכת בכלל לרופאים בקופה כי אני מתביישת ומובכת מכל הבעיות שלי. מפחדת שיפסיקו להאמין לי או שיכתבו לי בתיק שאני היפוכנדרונית... אבל עכשיו נפלה עליי עוד צרה... בערך באותה תקופה שהתחילה לי פזילה התחיל לי דם בצואה וגדלה לי מן בלוטה כזאת בישבן שעושה לי כאבי תופת.. לא סיפרתי לרופא משפחה ואני סובלת כבר שנתיים (במיוחד מהבלוטה).. הלכתי לפרוקטולוג פרטי.. לא תכננתי להבדק חשבתי רק לדבר ושהוא יביא לי מרשם למשהו... והוא ממש התעקש איתי והיה אסרטיבי איתי.. אין לי מושג איך הסכמתי אבל מצאתי את עצמי בתנוחה המשפילה נבדקת בבדיקה המביכה הזו... לא נעים בכלל... בקשר לבלוטה- יש לי סינוס פילונידלי מודלק ואני צריכה ניתוח... ובקשר לדם- הוא לא ראה שום דבר לא טוב בבדיקה והוא רוצה שאלך לגסטרו וקולונסקופיה. אני לא יודעת מה לעשות כבר.... מתביישת ללכת לרופא משפחה להגיד לו שנבדקתי ושאני צריכה עוד דברים... זה באמת כבר נשמע לא אמין... ואני עוד יותר מתביישת לעשות את הבדיקות המביכות האלו... וניתוח שם... אני מאוד ביישנית.... אני כבר לא נהנית מהחיים בגלל הבדיקות האלה... בנוסף אין לי בן זוג ואני ממש חוששת שאף אחד לא ירצה אותי חולנית כזו. אני לא מתכוונת לפנות לרופא המשפחה שלי ולספר או להמשיך מעקבים ובדיקות דם שנשלחתי וכדו'. באמת נגמר לי הכח. מרגיש שאת הבעיות שבאמת מפריעות לי אי אפשר לפתור (הפזילה שחזרה, כאבי הראש) ורק מוצאים עוד ועוד בעיות. כבר התעייפתי. ואם זה לא מספיק- עשיתי הרבה בדיקות דם וקשה למצוא אצלי ורידים... גם לפני הניתוח פזילה אמרו שהמצב נדיר. דוקרים אותי מלא פעמים וזה סיוט בשבילי... בגלל זה אני גם לא ששה לעשות בדיקות דם שזה "בדיקה פשוטה" יש לי איזה 6 שלא עשיתי. אודה לעצה איך לצאת מהברוך הזה... סליחה על האורך...

שלום הדר ותודה שאת כותבת, כואב ועצוב לשמוע את ההתמודדות הלא פשוטה שלך. עצתי המיידית היא לא להסס ולפנות לקבלת עזרה מקצועית מתאימה מאיש מקצוע בבריאות הנפש, שזמין כיום יותר מתמיד במסגרת קופת החולים אליה את שייכת. אנא אל תהססי ובימים הקרובים פני לרופא המשפחה לקבלת הפנייה לפסיכולוג/ית העובדים בקרבת מקום. בהצלחה

17/07/2018 | מאת: הדר

רופא משפחה אין סבלנות אליי... אין לי עם מי לדבר...

02/02/2018 | מאת: ניר

יש לי בעייה שאני מסרב לעבודות בגלל שיש לי קצת בעייה בזכרון אני מתקשה לזכור מה שאומרים לי בפרונטלי/טלפוני אני חולה סכיזופרניה ולוקח טיפול איך משפרים את הזכרון ככה שלא יהיה לי חשש מעבודות חדשות ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ניר,
ממליץ לך להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה קלינית, שם יש מומחים בנושא הסכיזופרניה, לצערי אינני הכתובת.

02/02/2018 | מאת: שי

אני רוצה לדעת איך אפשר לשפר את התפיסה ככה שאני יוכל לקלוט דברים הרבה יותר מהר ובקלות ? כמו שמסבירים לי על התפקיד בעבודה חדשה /שימוש בסלולרי וכו'

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שי,
ראשית רק אומר שתשובתי נעשית בלשון זכר וסליחה מראש אם המדובר באישה. מדבריך עולה שאתה מרגיש או חושב שתפיסתך איטית מכפי שהיית מצפה. במידה ואכן כך הדבר צריך קודם כל לשאול האם יש קושי או בעיה בתפקודים הקשורים בזיכרון ועיבוד מידע. אינני יודע בן כמה אתה אבל יש באפשרותך לעבור בדיקה מקיפה בנושאים אלו באמצעות פנייה דרך הקופה בה הנך מבוטח למבחנים פסיכו-דידקטיים. כמו כן ייתכן ועשוי לעזור לך לעבור גם מבחן לאיתור קיום של הפרעת קשב וריכוז. אני מציע שתשתף את רופא/ה המשפחה שלך בעניין הנוכחי ותתייעץ אתה בקול רם באשר לאפשרויות הבדיקות הקיימות במסגרת הקופה או מחוצה לה.

שלום אני בת 27 הגובה שלי הוא בדיוק 1.40 אני שונאת את הגובה שלי,אני נמוכה מתחת למומצע,גמדה,ננסית,דרדסית. נמאס לי להרגיש כמו ילדה קטנה אני רוצה להרגיש אישה אמיתית. אני מקנאה ברמות באותן הבנות הגבוהות, זה כל כך משנה. הייתי מעדיפה להיות 1.80 מאשר 1.40. ואני חסרת אמונה לכל הקילשאות האלו שזה יפה כי זה שקר,כי זה לא האידיאל,רחוק מכך. ,אבל זה לא עובד,זאת רמאות עצמית. למה? כי אני לא מקבלת את זה. ולעולם לא אוהב את עצמי שאני ככה. אני אובססיבית לגובה שלי,זה נהפך להיות כל חיי,בלי הגזמה,ממש בצורה מטרידה. החסרון הזה מוריד לי את כל הביטחון העצמי,מוריד לי את כל החשק לצאת מהבית,מרוב בושה בעצמי. הפחדים והלחצים נוצרים מתוך מחשבות שגברים לא ירצו אותי בגלל הגובה שלי (המכה) ככה אני מרגישה,ואני באמת לא יכולה לשלוט על הרגש,הוא אוטם אותי ומכאיב לי מבפנים.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דנה,
לצערי אין תשובה פשוטה או התייחסות אחת לדברייך, שתשנה את הרגשתך באחת. הנושאים שאת מדגישה בדברייך הם רגישים וצריכים להיות מטופלים במסגרת של טיפול פסיכולוגי. את מעלה נושאים שקשורים בדימוי העצמי ובקשר שלך עם העולם החברתי, אלו נושאים חשובים שצריך לתת להם משקל ראוי בטיפול. הרשי לי רק לומר שגובה הוא לרב עניין נתון אבל האופן בו נתמודד עם מצבים בחיים וכיצד נרגיש בתוכם הוא עניין שנתון לשינוי, גם אם השינוי דורש מאמץ מסוים.

שלום רב לא כל כך מצאתי את מי ואיפה לשאול. אז מקווה שהנך כפסיכולוג מומחה אולי יודע הדבר או לפחות להפנות למי שיידע. קרובת משפחתי הסכימה לבקשת הפסיכולוג שלה להסרטת הפגישות שלה לצורך מחקר. עכשיו היא מבקשת את זה ממנו והוא לא מסכים. מי צודק ומה החוק הנוהג במקרים כאלו? יצויין שלא היה איזה חוזה או משהו על איך יעבוד. תודה רבה

שלום נירה, אינני מומחה לנושא האתיקה בטיפול הפסיכולוגי. את מוזמנת להפנות את שאלתך לועדת האתיקה בהסתדרות הפסיכולוגים.

לפני חודשיים עברתי ניתוח מיני מעקף ירדתי 20 קילו, יש לי בעיה מאוד מדאגת מיום הראשון לאחר הניתוח הרגשתי שנשארה לי קיבה גדולה (לא קטנה כמו שצריך) אז הייתי יכולה לאכול כל מה שבא לי ובכמות שאני רוצה למרות שיש לי קצת הקאות , קשה חי מאוד להתמודד עם החיים החדשים עדיין אני אוכלת מהר ובכמות גדולה אני מכניסה אוכל ככל האפשר עדיין בחירות סוגי האוכל לא השתנו לא יכולה לשנות את התזונה והרגלי החיים שלי עכשיו אני מאוד מאוד עצבנית ומרגישה חרטה למרות כל הסבל והקושי לחיות עם השמנת יתר אני מאוד רוצה לחזור כמו שהייתי מאושרת אוכלת מבלי גבולות ואפילו החשיבה שאני לא דומה לבן אדם רגיל מעייפת אותי , אני אוהבת אוכל מאוד מאוד הוא כל החיים שלי הגעתי למשקל של 120 קילו בגיל 17 המשכתי לעלות ולרזות עד שהגעתי להחלטה לעבור ניתוח בריאטרי עם משקל 125 קילו בגיל 19 ،רק אחרי הניתוח ידעתי שההשמנה לא הייתה בעיה גדולה אני אוהבת את עצמי שמנה ויש לי בטחון עצמי מצד שני אמרתי לעצמי זו לא חיים כאבי גב ורגליים דיכאון ולחץ דם בעיות בבולטת התריס שקשורות להשמנה אבל הבעיה ההכי שחיחה אצלי היא למצוא חבר כמו כל הנערות אני מתלבטת . מה שמדאיג אותי עכשיו שאני מנסה כל דרך אפשרית להרחיב את הקיבה שלי אני מכניסה אוכל מצד שני אני יודעת שזה לא נכון את מכשילה את הניתוח ומאבדת את ההזדמנות שנתתי לעצמי עברתי תקופה קשה עם הניתוח , רק רוצה לחזור כמו שהייתי 😢😭 אני מרגישה שעם כל קילו שאני יורדת אני מאבדת מה שהוא מפנים אני בוכה ובוכה ואף אחד יכול לעזור לי. אין פתרון...

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, לפי תאור מצבך אני ממליץ לך לפנות לאבחון במכון להפרעות אכילה, שבו יש מומחים בתחום השמנת היתר והשיקום בעקבות ניתוח בריאטרי. כיום האבחון והטיפול בתחום נעשים תוך כיסוי ביטוחי של קופות החולים. אנא פני לרופא המשפחה שלך ובקשי הפנייה לאבחון במכון עמו עובדת הקופה. בהצלחה

שלום יהודה ראשית מתנצלת על השאלה הלא קשורה לפורום... קיבלתי שם פרטי ומספר טלפון נייד בלבד, של פסיכולוג ואני רוצה לוודא שהוא אכן בעל רישיון. לא למטרת טיפול שכן אז היה לי יותר קל לברר פרטים... :). האם כל הפסיכולוגים צריכים להופיע ברשימת האלפון בהסתדרות הפסיכולוגים? כדי לוודא שמדובר בפסיכולוג מורשה, ניסיתי לחפש באלפון בהסתדרות הפסיכולוגים, באתר פסיכולוגיה עברית. קשה לחפש בפנקס הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות מכיוון שיש לי רק שם פרטי ומספר נייד... אשמח לעצתך כיצד אוכל לאתר שאכן יש לו רישיון (ולא מדובר במתחזה )לפי שם פרטי ונייד... תודה תמרי :)

שלום תמרי, אין לי מושג. את מוזמנת להפנות את השאלה לפניות הציבור באתר משרד הבריאות.

20/08/2017 | מאת: שולה

הצילו...אני מיואשת בת 42...שלא ממש נהנית מהחיים. לפני כשנה התגלה לי קריש דם בריאה. החלמתי, אך נאלצתי להפסיק את הטיפול בנוגד דיכאון שעשה לי טוב כמה שנים לפני (מדללי דם ונוגדי דיכאון מעלים סיכון לדימומים). במהלך השנה עלו חרדות בלתי פוסקות על כל תחושה לא טובה בגוף, עם כל בדיקת דם, וכו' וכו'. הגעתי למצב שכל כאב הוא משהו מסוכן, והרופאה שלי כבר רואה אותי כל שבוע. לאחרונה הורידו לי מינון של מדללי דם ואמרה לי המטולוגית שאני יכולה לחזור לנוגד דיכאון כי הסיכון פוחת מאחר ואני על מינונים נמוכים. אני חוששת להחליף חרדה אחת באחרת. אני מיואשת. כל הגוף כואב לי ואני מבוהלת מאוד. מדמיינת שזה הנורא מכל. הפסיכולוג המקסים שלי מאוד מעודד חזרה לטיפול תרופתי. השאלה היא עד כמה מצב נפשי מתוח מאוד וחרדתי, יכול לגרום לגוף להרגיש לא טוב? כיצד ארגיע את עצמי כשאחוזר לתרופה, ולא אלחיץ את עצמי מפחדים נוספים? הצילוווווווו...אשמח סתם לכל תגובה תודה תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שולה,
בהחלט מסכים עם הפסיכולוג שלך שבמידה וניתן מבחינה רפואית לשוב לטיפול נוגד חרדה הרי שהדבר מומלץ.
על פניו אני מתרשם שאת במעגל הרפואי לא מעט זמן ועם תחושות פיזיות לא נוחות בלשון המעטה. הדבר לכשעצמו מגרה חרדה ודאגה. עם זאת שימי לב שכשאות הרגעה מגיע את מאפשרת לעצמך לנוח מבחינה מנטלית ולמלא את המחסנים הנפשיים בפעילויות מהנות שמשיבות את עצמך לעצמך. אני מחזק אותך על היותך בטיפול פסיכולוגי. חשובה הכנות והנכונות מול ועם הפסיכולוג להתמודד עם החרדה ולקבוע סדר יום שעוזר להסיח את דעתך מהגוף.

היי אני לא יודעת אם זה המקום, אבל יש לי בעיה מאוד קשה.. אני בת 20 וממש ממש מכורה לאצבע בפה.. לא לאגודל אלא לאצבע.. מהיום שבו הורידו לי את המוצץ אני היתי עם אצבע בפה מאז שאני זוכרת את עצמי אפילו מהמעון.. אני ממש מכורה זה ממש מבאס לי את האיכות חיים במקום לעשות דברים אני פשוט נמשכת להרגע עם האצבע בפה זה ממש ממכר אותי וכל יום שעובר אני מרגישה שההתמכרות גוברת וזה פשוט מבאס אותי לגמריי, זה התמכרות של שנים ואני עם מוטיבציה אדירה להפסיק את ההתמכרות אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה! זה אולי נשמע קל לקריאה אבל המצב ממש קשה! וגם עוד משהו שמצחיק שהתמכרתי בנוסף לאצבע בפה זה לקחת חלק מהשיער שלי מקדימה ופשוט להריח אותו תוך כדיי האצבע בפה אני כבר תקופה של חצי שנה מכורה ל״הרחת שיער״ שזה מגיע ביחד עם האצבע.. זה נשמע בדיחה אבל זה באמת המצב שלי חוץ מזה אני ילדה מאוד בוגרת אחראית וחכמה ורוצה להתפטר מההתמכרות הזאת כי היא הורסת לי את השגרה ואת כל מה שאני רוצה לעשות.. ההתמכרות משחררת לי הורמונים של רוגע ועצלנות מה עליי לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מוריה ואני שמח שכתבת.
ראשית זו לא נשמעת בדיחה כלל, נהפוכו.
מחקרים מראים לנו שהדרך ככל הנראה היעילה ביותר להיפרד מהתמכרות התנהגותית שכזו היא להתחיל בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, אשר בהדרגה מלמד אותך לשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות, המפריעים בשינוי הדפוס הטורדני והחזרתי של מציצת האצבע. באמצעות קופת החולים שלך את יכולה להגיע למספר מטפלים מומחים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר יסייעו לך בזאת.
שימי לב שאת מתייחסת אל עצמך כאל ילדה על אף שאת כבר בגיל שניתן לראות בו בגרות צעירה, ממש לא ילדות. ייתכן וזו סתם דרך שלך לתאר את עצמך וייתכן שכך את מרגישה, כמו גם עם מציצת האצבע אשר נמשכת מילדותך. זו נקודה למחשבה וכזו שרצוי להביא לשיחה עם המטפל/ת שתבחרי שילוו אותך.
בהצלחה.

אוקיי תודה רבה! רציתי לשאול, שמעתי על חוק ה21 יום, שאם אדם רוצה לשנות הרגל הוא צריך להקפיד עליו יום יום במשך 21 יום וכך זה הופך להרגל, אם אני יפסיק עם האצבע בפה 21 יום רצופים אני כבר לא יהיה מכורה? כי אני ממש מכורה מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם אצבע לא יכולה בכלל להפסיק אלא אם כן זה עבודה ודברים הכרחיים.. תודה

שלום מוריה
אינני מכיר את השיטה ולכן לא יכול לחוות דעה מקצועית לגביה. כל טיפול פסיכולוגי סטנדרטי במסגרת הקופה יכול לסייע לך במצבך.

17/08/2017 | מאת: אביגיל

שלום לכולם , אני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה ויש לי כמה שאלות בנוגע לשכר משך ההתמחות ומבה עוסקים בהתמחות. אשמח להתייעצות בפרטי עם מי שמחפש התמחות או התחיל , מחפש עבודה או התחיל וגם עם כאלה שכבר שנים בתחום . תודה ויום מקסים !

שלום אביגיל
בהמשך לשאלתך נא צרי קשר דרך המייל yehuda@danielly.co.il ושלחי את פרטי ההתקשרות עמך.
יהודה

שלום לפני כארבעה שבועות רשמתי פוסט באחד הפורומים פה בשם גיהנום בראש..לא זוכר כל כך בכל אופן עברתי אירוע פסיכוזה. בסופו של דבר פניתי לסיוע וקיבלתי טיפול תרופתי.. והנה אני בסופו של הטיפול לפני השחרור מהמחלקה.. מרגיש תחושה של ריקנות.. כאילו המהות שלי בחיים זה לאכול ולהישאר חי... לא מצליח להינות מנופים או מדברים שאמורים להינות מהם.. מה לעשות?

שלום לך,
פורום זה איננו המקום הנכון ביותר לקבל מענה לשאלתך מאחר ותחום המומחיות כאן איננו מצבים פסיכוטיים. נכון יותר להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה קלינית שם זו מומחיותם. עם זאת כן חשוב לי לאמר שיש חשיבות גדולה אחרי אשפוזים בבריאות הנפש ללוות את עצמך באופן סדיר ושבועי על ידי פסיכולוג ואחת לכמה שבועות להיות במעקב אצל רופא פסיכיאטר.

סובלת מאורטיקריה כרונית כבר שנתיים. מלווה עם דיכאון ותחושת חוסר אונים וחוסר יכולת. באיזה מסגרת אפשר לקבל טיפול של פסיכולוגיה רפואית באזור המרכז? אני במכבי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך,
אני לא מכיר היטב את מכבי בשביל לענות תשובה אחראית. עם זאת, יצא לי להכיר לא מעט פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעובדים עם הקופה לאורך השנים.
תחום הפסיכולוגיה הרפואית שצומח מאוד בעשור וחצי האחרונים בא לידי ביטוי יותר במסגרות בתי החולים ומרפאות החוץ שלהם (כמו בבילינסון, באיכילוב..) ופחות בתוך קופות החולים, אבל גם מגמה זו עוברת שינוי חיובי מאז החלת הרפורמה בבריאות הנפש לפני כשנתיים.
את תאלצי לפנות לקופה שלך על מנת לקבל לידייך את רשימת הפסיכולוגים עמם הם עובדים באזור המרכז ואז לעשות בדיקה מי מהם פסיכולוג רפואי. זו נראית לי הדרך הבטוחה ביותר לקבל את מבוקשך.
יהודה

אין איזה אתר או רשימה של פסיכולוגים רפואיים שעובדים במכבי?... תודה...

תקראי את מה שמכבי מציעה בקישור הבא, שם גם יש קישור לרשימת פסיכולוגים
http://www.maccabi4u.co.il/4493-he/Maccabi.aspx
בהצלחה

27/05/2017 | מאת: היפוכונדריה פורצת גבולות

אני היפוכונדרית בת 15 מגיל 13. אני מוצאת סרטן כל הזמן. אני מוצאת סימן, אמא שלי אומרת שהוא בסדר אבל אני לא יכולה להאמין לה כי אני לא נורמלית לגמרי. מה לעשות ואיך לצאת מזה ? אני לא יכולה להרים את עצמי בכוח כי אני מפחדת לפספס מחלה אמיתית. אני בדילמה! עזרו לי! נדמה לי שיש לי דם בקקי אמא שלי אומרת שלא.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך,
אני מבין את המצוקה שלך ובטוח שהיא מסבה לך סבל רב. היום יש אפשרות לקבל טיפול יעיל להיפוכונדריה המשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי. טיפולים שכאלה ניתנים היום דרך קופת החולים.
למרות שאני מניח, שיכולים להיות לך חששות לפגוש אנשי מקצוע, דעי שבתחום ההיפוכונדריה אנו יודעים היום לא מעט ויכולים באמת לעזור לך. אני מציע, שבצעד הראשון, שבי ושוחחי עם אמך על רצונך לקבל טיפול פסיכולוגי.
לכל דבר נוסף כתבי לי כאן
יהודה

13/04/2017 | מאת: אייל

שלום אני אייל בן 24 עובד בהיי טק, לפני שנתיים בערך הלכתי לפסיכייטר והתלוננתי על סטרס כרוני ללא סיבה, ואז הרופא המליץ לי על שימוש בצירפלקס, לפני 4 חודשים לא לקחתי מרשם בזמן, ולכן הפסקתי ליטול את הכדורים מאז. למשך כמה ימים סבלתי מוורטיגו אבל זה עבר לי, כרגע 4 חודשים אחרי אני סובל מהמון תופעות לוואי: עצבנות, חוסר ביטחון, חוסר אסרטיביות, אי ריכוז, בעיות זיכרון, אני שוכח מילים. גימגום קל. אפילו אנגלית הייתי מדבר יותר שוטף והיום אני מגמגם. פגיעה בכושר העבודה. חשיבה איטית, נדודי שינה, הרגשת בדידות. ועוד המון תופעות שאני לא זוכר. אני מרגיש ממש שינוי בתיפקוד הכללי ובאישיות שלי. מה ניתן לעשות על מנת לחזור לעצמי? אני לא יכול להמשיך ככה. זה פשוט סיוט כל המצב הזה. אני מת שזה ייגמר.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אייל,
אתה מתאר מצב של החמרה בחרדות ובתנודות מצב הרוח שלך ביום יום. ייתכן מאוד שהפסקת הטיפול התרופתי בוצעה טרם זמנה. מאוד ממליץ לך לשוב לפסיכיאטר להתייעצות והמשך טיפול ובמקביל להתחיל כמובן בטיפול פסיכולוגי חד שבועי באזור מגוריך על מנת לטפל באופן יותר ממוקד בקשיי התפקוד ובהשבת הביטחון העצמי.

שלום לכולם, לא יודע כבר מה לעשות אני תום בן 25, כבר חודשיים אני סובל כל פעם ממשהו אחר - זה התחיל בתחושה מציקה בפי הטבעץ, אף רופא לא הבין מה יש לי , לא מצאו כלום. ואז התחילו לי מחשבות טורנדיות של אולי יש לי סרטן פי הטבעת אולי יש לי סרטן המעי וכו' וכו' שנרגעתי מזה, עשיתי בדיקה לקנדידה וגילו שבאמת יש לי פטרייה במערכת העיכול התחלתי טיפול והתסמינים לאט לאט יורדים. איך הסמינים ירדו, התחלתי לחשוב אולי יש לי מחלות סופניות אחרות בגוף ואני לא יודע עליהן, מתחיל למדמיין את עולי קורס עלי, את עצמי בבית חולים וכו' וכו' אני כבר שבוע מתקשה לישון, מחשבות כל היום, לא חי, לא מסוגל לעבוד או לאכול כמעט... מנהל אותי, אני מרגיש שהחיים בורחים לי מקצה האצבעות

לקריאה נוספת והעמקה


שלום תום,
מה שאתה ככל הנראה סובל ממנו זו חרדת בריאות או היפוכונדריה. אני אומר את זה בזהירות עד שתעבור אבחון אצל פסיכולוג או פסיכיאטר אבל הדברים שאתה כותב עליהם מצביעים על כיוון אפשרי זה. כך או כך אתה מתאר סבל ביום יום מהמחשבה או המחשבות שאתה חולה במחלה זו או אחרת והמחשבות "דוהרות" לכיוונים שליליים נוספים. אם אני קורא נכון בין השורות אתה מבין שאתה במצוקה לא רק מהאפשרות שיש/תהיה מחלה בעתיד אלה בעיקר וקודם כל מהעיסוק האובססיבי סביב הנושאים הללו וסביב תחושות הגוף השונות הפוקדות אותך. מוטב ששעה אחת קודם תפנה לטיפול פסיכולוגי קצר מועד שיעזור לך להבין מאין מגיעה החרדה וכיצד להתמודד איתה ביום יום. ייתכן ויצטרך להיות שילוב של טיפול תרופתי מקביל שיסייע לך לחזור למסלול. מניסיוני ולאחר שנעשו הבירורים הרפואיים על מנת לוודא שאכן המקור למצוקה איננו גופני מומלץ מאוד לפנות לטיפול נפשי ולהימנע מהחרפה של המצב.
היום הטיפול הפסיכולוגי ניתן במסגרת קופות החולים וכחלק מהביטוח שם כך שכל מה שאתה צריך לעשות זה להתקשר לסניף הקרוב ביותר לביתך ולבקש רשימת פסיכולוגים בהסדר הנמצאים באזור המגורים שלך
בהצלחה.

27/05/2017 | מאת: מבינה אותך

אני כל כך מבינה אותך.. אני בת חמש עשרה ובאותו מצב. הצילו...

איך אפשר לעודד קשישים שהופכים לסיעודיים? וקשישים סיעודיים- עם דמנציה- שכל פעם מחדש קולטים את המצב החדש שלהם (למשל בכל פעם שמתעוררים) אז מה להגיד כדי לעודד אותם? איך לעזור להם?

שלום יוני,
הנושא מורכב מעט יותר ממה שאני יכול לסכם בתשובה קצרה. העיקרון המנחה את העבודה הפסיכולוגית בגיל המבוגר הוא של עבודה מערכתית, קרי עבודה משולבת רפואית-פסיכו סוציאלית-סיעודית. המלצתי החמה מניסיוני היא לקבוע פגישה עם מנהל/ת המחלקה בו אביך/אימך שוהה בו תשתף במחשבות ובהתלבטות לגבי התקשורת עם ההורה וכיצד ללוות אותו/ה. זה לגיטימי שתבקש שבפגישה תהיה נוכחת גם העובדת הסוציאלית ואו הפסיכולוגית העובדת עם המחלקה.

08/12/2016 | מאת: עידו

שלום אני עידו בן 26. האמת אני לא יודע מאיפה להתחיל זה פעם ראשונה שלי בפורום בכלל. אני בשנים האחרונות מחפש זוגיות ולצערי לא מצליח אפילו ליצור לעצמי דייט. התחלתי ואני מתחיל עם נשים ברשת ברחוב בעבודה באוטובוס אך לצערי אני נענה בשלילה . הבעיה היא ההורים שלי. הם כל הזמן לוחצים עליי מה יהיה איתך ומתי תתחתן וכו'. זה כל פעם מוביל לעימות שאני לא רוצה ואני כל פעם מסביר להם שלצערי לא הולך לי. מה אני אמור לעשות ?

שלום עידו וסליחה על התגובה המאוחרת,
ראשית אני חייב להגיד שאינני פסיכולוג קליני ותחום השאלה שלך איננו המומחיות שלי.
עם זאת ובכל זאת אני מקשיב לך כפסיכולוג ואולי אוכל לתת לך עצה ואולי היא תעזור לך.
שים לב לנשים שאתה פוגש ואתה דוחה מסיבה זו או אחרת. תבחן מדוע אתה דוחה אותן ושם אתה עשוי למצוא כמה תשובות וכיוונים מעניינים שעשויים לתת מענה לשאלה שלך ואף להוביל לפתרון. מומלץ מאוד להביא את הנושא לטיפול פסיכולוגי שכיום הנו זמין ביותר דרך הקופה לה אתה משתייך.

06/12/2016 | מאת: דניאל

בת 52, לאחרונה סובלת מחרדה לגבי העתיד. אין לי ילדים או אחיינים ובעלי לא ממש "תומך". אבי ז"ל נפטר ממחלה קשה לאחר ייסורים והמחשבה של מי יהיה לצידי ומה יעלה בגורלי מעסיקה אותי יום יום. בנוסף, ישנם צרות "אמיתיות" שעליי להתמודד איתן. לא קל לי ולמרות זאת חבריי לעבודה חושבים שאני מאושרת ואפילו מקנאים. מיום ליום אני שוקעת יותר. לא משתפת אף אחד. איך ממשיכים? .

שלום רב וסליחה על התגובה המאוחרת,
את חווה ככל הנראה רמה כזו או אחרת של עצבות ודכדוך, שלא רק שאינם מקבלים תוקף מהסביבה אלא עוברים סוג כזה או אחר של הכחשה. אם להסיק בזהירות ממה שאת כותבת את חווה בדידות (לא הכוונה שאת לבד) מהבחינה הרגשית. זו עשויה גם להיות עבורך הזדמנות לבחון דברים שבעבר שמת מאחורייך ותכננת להתעסק בהם לכשיגיע הזמן המתאים. ואולי הגיע הזמן הזה? אין פתרון קסם שאני יכול לתת לך אלא הזמנה לפנות לפסיכולוג/ית באזור מגורייך שילוו אותך במסע הפרטי והחשוב הזה של הבנת עצמי והמצוקה שאני חווה, וצמיחה ממנה לחיים, בהם תחושי יותר שביעות רצון מעצמך ומבחירותייך. דעתך?

22/08/2016 | מאת: אלמוג בר

אני בת 67 ומשך 11 שנים לקחתי כדור ציפרלקס בעקבות התאבדותה של בתי הקטנה, והרגשתי פחות או יותר טוב, לפני 4 חודשים הפסקתי לקחת אותו על דעת עצמי וכן הפסקתי לעשן. ומאז יש לי כאבי ראש כל פעם לכמה שניות וכל פעם במקום אחר בראש. פעם ברקות פעם בעורף וכד' בנוסף אני ישנה הרבה שעות בצהריים אני יכולה לישון 2-3 שעות ובערב מהשעה 9 ועד הבוקר ועדיין לחרגיש עייפה וחסרת אנרגיה. הרבה דברים הפסיקו לעניין אותי ולפעמים גם מחשבות אובדניות ובכלל מחשבות טורדניות. אודה לכם על תשובתכם. רחל.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רחל
ראשית מצער אותי מאוד לשמוע על אובדן בתך זכרונה לברכה.
לגבי הבעיה שאת מציגה אני הייתי קודם כל מציע לך להתייעץ עם רופא המשפחה שלך על מנת לשלול בעיות רפואיות שיכולות להסביר את העייפות הרבה שאת חשה ולבחון את ההשפעה של ההפסקה החדה של השימוש הממושך בציפרלקס.
במידה ונשללה כל בעיה גופנית אז נפתח הפתח לבחינה יותר מעמיקה של האבל ומצבי הרוח המלווים אותך בשגרת חייך. זה עניין לעשותו עם איש פסיכולוג/ית בפגישה אחד על אחד. טבעי לחשוב על אובדן בתך כמסביר את הקשיים שאת חווה אבל גם ייתכן שמאז ועד היום עברת משברים אלו ואחרים המחייבים ברור ועיבוד בתוך טיפול פסיכולוגי מקצועי.

שלום רב אני אשה לא צעירה מאז ומתמיד אני רגישה כמו ילדה קטנה נפגעת מהר אוהבת נימוסים אבל בארץ רק צריך לחלום על זה. שאלי היא דבר שחוזר כמה פעמים . היתי בסופר שמתי שקית של ירקות לא נשאר מקום במשואה כי היתה מישהי לפני. אחר כך באה אשה והניחה את המוצרים שלה ליד המוצר שלי שכשלמעשה לא היה מקום במסוע היה אולי כמה סמ .האם זה לא מעצבן .גם הקופאית יכולה להתבלבל ולחשוב שהמצרים שלי. אבל הכעס שלי שהיה כמה סמ מקום ליד השקית שלי ובעשר סמ שהיה מקום היא הניחה את הדברים? בבקשה תענה לי כי זה חוזר על עצמו כמה פעמים תודה מר ניניו וסליחה מראש

שלום דנית
לצערי אין באפשרותי לענות על הבעיה שאת מצביעה עליה מאחר ואין מדובר בתחום הפסיכולוגיה הרפואית.

13/05/2016 | מאת: אני

שלום. הייתה לבת שלי תוקית.. קניתי לה אותה ביום הולדתה ואהבנו אותה מאוד.. הייתה מטיילת ועפה ברחבי הבית.. היתה אוכלת איתי מהצלחת וכו. היא מתה בצוק איתן וכשגססה רצתי איתה לוטרינר ושם היא מתה לי ולקחתי את זה מאוד קשה.. בכיתי והייתי על סף עילפון ..לא הייתי מוכנה לזה מה גם שזה היה פתאומי והסבירו לי שככה זה עם ציפורים.. שזה פתאום וכנראה שכל האזעקות והמתח גרמו לה לזה. השארתי להם את הכלוב ומסרתי באותו היום את כל מה ששייך לה.. שיניתי את הבית לקחתי כדורי הרגעה ולא עבדנו שבועיים. נמנעתי מסדרות שהייתי רואה שהייתה יושבת עליי ולקח לי כמה חודשים להפסיק לבכות בלילות. עכשיו אחרי שנתיים וחצי עדיין נזכרת בה ועיניי צפות דמעות.. כל שיר מזכיר אותה.. אפילו ביום הזיכרון אני חושבת רק עליה.. האם זה יעבור וטבעי.. ומתי.. ?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך,
אובדן של בעל חיים אהוב הוא מקור לתחושות אבל ואובדן. חלק מהתחושות מופיעות כעצב, געגוע וכאב וחלק כקושי לשוב לשגרה כפי שאפיינה את חיינו טרום האובדן. תיארת בצורה נוגעת ללב את הזיכרון הכואב ששב ופוקד אותך בשגרת חייך. הייתי רוצה לשמוע איך חוותה זאת הבת שלך כמו גם שאר בני הבית. היכולת שלנו לחלוק תחושות שכאלו עם אחרים מהווה פעמים רבות מקור לתמיכה, ומעניין אותי אם את חווה זאת. כמו כן לעיתים הבאת בעל חיים חדש לבית מאפשרת להעביר חלק מתחושות האובדן לתחושות של דאגה וטיפול בבעל החיים החדש, מצב שמפיח רוח חיים במקום הכואב שלנו.
אני גם ממליץ לך לשקול לקבל תמיכה פסיכולוגית, שתעזור לך לעבד את הרגשות שלך בצורה טובה יותר במידה ואת יכולה להתפנות לכך.
יהודה

22/05/2016 | מאת: אני

הבת שלי הייתה 3 ימים בוכה במיטה בקולי קולות.. דיברתי איתה המון ובכינו יחד.. מה גם שהתוקית ניקנתה לה ביום הולדת וגם מתה ביום הולדתה לאחר שנתיים. לאחר שבועיים היא ביקשה חיה אחרת וקניתי לה ארנב והיא התאוששה ..ואני לא. יש לציין שעד היום הבת שלי לא מרשה לאף אחד לשבת על חלק מהספה איפה שהיה מונח הכלוב של הציפור וקוראת לזה מקום קדוש. גם ראיתי במגירה שלה שהיא שומרת חלק מהנוצות שלה . אני מפחדת להתחיל לדבר איתה עליה כי אני יודעת שאפרוץ בבכי ולא הייתי רוצה שתראה אותי כך.

שלום רב, אני עובד במסגרת שיקומית באחד ממקצועות הבריאות עם קשישים ומתעניין בצד הפסיכולוגי של התהליך השיקומי. לעיתים קרובות אני נתקל בחרדה מן המוות אל מול מחלה משמעותית או ארוע מסכן חיים. רציתי לשאול אם תוכלו להאיר את דרכי במעט בהתמודדות הטיפולית עם חרדה כזו תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אוהד,
לצערי קצרה היריעה פה בפורום מלהכיל את ההתייחסות ההולמת את בקשתך, עם זאת אנסה כן להתייחס ולו במעט. חרדה, כאשר היא עולה בהקשרים שציינת, הינה חרדה מותאמת. ככזו היא מאפשרת למטפל להיכנס טוב יותר לנעליים של חווית הקשיש או האדם המבוגר ומנקודה זו להוות עבורו תמיכה ועידוד לספר את חייו ולעזור לו לעבד את הסיטואציה העכשווית בה הוא נתון בקונטקסט הרחב יותר של חייו. זו גישה טיפולית בעלת אופי נרטיבי, העוזרת לאדם המבוגר להרגיש מובן, מוכל וככזה המסוגל לחוות תחושות ערך ומשמעות בחייו. אינני יודע מהו מקצועך בתחום הטיפול אולם במידה ואינך מתחום בריאות הנפש אתה בהחלט יכול למצוא הדרכה וליווי בדמות השירות הפסיכולוגי במוסדכם או במקום אחר על ידי פסיכולוגים רפואיים ואו שיקומיים. בל נשכח גם את הצד הרפואי/פסיכיאטרי, אשר במידת הצורך עשוי להיטיב עם חווית הסבל הנפשי של המבוגר באמצעות תרופות נוגדות חרדה. נקודה אחרונה קשורה בטיב מערכת התמיכה של המבוגר ובטיב היחסים שלו עם הצוות המטפל בו במוסדכם. אלו נושאים שראוי שיקבלו מקום בשיחה עם מטופליך, שכן פעמים רבות מערכות יחסים אלו הן בעלות ההשפעה הגבוהה ביותר על מצבו הנפשי של המבוגר. בהצלחה ויישר כוח על עשייתך. יהודה

14/03/2016 | מאת: אחות מודאגת

אחותי בחורה בת 23 (סטודנטית + עובדת) שהייתה תמיד בחורה רצינית חרוצה, מצטיינת בלימודים ויחד עם זאת מלאת שמחת חיים, הפכה לפני כחצי שנה לבחורה כבויה, עצובה וכעוסה (זה קרה בהדרגתיות, המצב הולך ומחמיר). אכן היה משבר כלשהו,קושי במקום עבודה והתנהגות לא ראויה של הממונה עליה שגרמה לה למעין פחד ממנה,מה גם ששונה תפקידה במקום העבודה בעקבות שינויים בארגון, אבל עדיין תמוהה לי התנהגותה.היא טוענת שאינה מסוגלת לקרוא או לכתוב, שהיא כל הזמן בבועה ושהיא לא רואה טוב.מה שמאוד מפליא, הואיל וכאמור הייתה בחורה מצטיינת בלימודים ובכל תפקיד אותו מילאתה.היא טוענת שיש מעין מסך לנגד עיניה,שהראיה שלה מצומצמת. נלקחה לטיפול פסיכולוגי,לבדיקה אצל רופא עיניים, נוטלת תרופה נוגדת דכאון מזה כשבועיים אך המצב הולך ומחמיר.היא טוענת שמשהו בראש אצלה לא בסדר. (פיזי) לטענת הפסיכולוגית לא מדובר בדיכאון. היא לא בחורה שמזניחה את עצמה, לא בהגיינה או מראה חיצוני,היא דואגת לאכול היטב.משהו בהבעת הפנים השתנה,היא בוכה ללא הרף וגם לא מצליחה להסביר מדוע. אודה לעזרתכם!

שלום לך,
אחותך נמצאת במשבר ולגבי זה אין ספק. העובדה, שהיא בטיפול פסיכולוגי ורפואי, היא חשובה וגם את צריכה לראות בפסיכולוגית ובפסיכיאטר כתובת למתן מענה לפניות המשפחה בנוגע למצב אחותך (כמובן שאחותך צריכה לתת הסכמתה לכך). על פניו קשה לומר דברים מוחלטים וברורים בנוגע למצבה, ייתכן ומקור הבעיה הוא בעבודה וייתכן ומדובר במשהו אחר שהיא איננה מספרת. תפקיד המשפחה בתקופה שכזו היא בעיקר לתמוך ולשדר "עסקים כרגיל", ובכלל זה לשמור על קשר רציף עמה, להזמינה לצאת החוצה יחד, להדגיש את החלקים הטובים והחיוביים בה ובקשר איתה.

05/03/2016 | מאת: רינת

במערכת יחסים זוגית, אמור וראוי שיהיה אמון בסיסי. וכעת אני אובדת עצות - מתי להוריד את הקונדום ? אני מודעת לחשיבות הבדיקות לפני עשיית מין לא מוגן, שכן העבר המיני שלו לא בהכרח ברור... כי השותפות שהיו לו אינן ידועות וברורות... ובכל זאת נראה לי שאחרי 3 חודשים מסיבים יחד זה בסדר לקיים יחסים לא מוגנים זה מצד אחד מפחיד אותי בטירוף הסיכוי לחטוף איזו מחלה או הנורא מכל - איידס, ומצד שני זה כמו עליית מדרגה בתחום האימון ותחושת השייכות כמו גם ההרגשה שהסיכוי שזה יקרה הוא בלתי סביר - כי הוא לא משתייך לקבוצות הסיכון ואני תוהה, מתלבטת ולא יודעת כיצד לפעול... אנא עצתכם.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רינת ותודה על השיתוף הכנה,
את נוגעת בנושא חשוב שמטריד לא מעט צעירים וצעירות. אל תוותרו, את ובן זוגך, על ביצוע בדיקות לגילוי מחלות מין (גם מעבר לאיידס). זו פרוצדורה פשוטה שאפשר לעשותה יחד ואז זה גם נחמד יותר. את פונה לרופא/ה שלך או שלו בקופה שנותן לכם הפנייה לכמה בדיקות. זכרי שמחלת מין איננה בהכרח מצב שרואים אותו. בהצלחה

04/03/2016 | מאת: צבי

הייתי בכל מיני טיפולים ואינני מתכוון לביו-פידבק אני מתכוון ממש למציאות מדומה או באנגלית virtual reality שנעזרים בטכנולוגיה הזאת בכל מיני פוביות לדוגמא פחד קהל וכד ? זה שימוש במחשב ובתוך חדר בקרה יושב המטפל שחושף מטופל לתרחיש מאיים דרך משקפי או קסדה של מציאות מדומה. יש את זה באמריקה וחול מעניין אותי אם יש את זה בארץ.

שלום צבי,
לצערי אינני מכיר את הטכנולוגיה הזו בהקשרים הטיפוליים שלה (אשמח שתשלח לי את שם החברה שאחראית על הטכנולוגיה).
במידה וזה כבר קיים בארצות הברית, כלומר עבר מחקר ובקרה ונמצא ראוי לשימושים קליניים שם, הרי שקרוב לוודאי שזה יגיע לארץ בהמשך.

שלום ד"ר יהודה! ברור לי שלא כולם רוצים להיות בזוגיות עם נכה. אז איך זה הולך? איפה כן יש לי סיכוי? בקבוצת נכים? מבחינתי זאת לא אופציה ,כי למה אני צריך נכות של מישהו? יש לי את שלי. זה מספיק. אני לא מבין איך הסביבה מצפה ממני ליצור זוגיות. אני שואל אותם "האם היית בונה זוגיות עם נכה?" ומקבל תשובה חד משמעית "לא", ואז בא משפט הבא "אבל זה לא אומר שמישהו אחר לא ירצה" . אוקיי . מי זה מישהו אחר? איפה מישהו אחר הזה? בתודה מראש אורן

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אורן ותודה על פנייתך,
אתה נוגע בסוגיה רגישה מבחינה אישית וחברתית. הלוואי שהייתה לי תשובה או התייחסות פשוטה לעניין וצר לי אם דבריי מוסיפים לתסכול שאתה חש.
אינני יודע בן כמה אתה ואם בעבר היית בזוגיות ואיך זה היה עבורך... כמובן שאשמח לדעת. במידה ותבחר להשיב אשמח גם לשמוע קצת יותר עליך.
יהודה

אני רק לא מבין למה קרוביי וחבריי לוחצים עליי בעניין מציאת זוגיות. אני כיום בן 29 ולדעתי אני צעיר כל חיי עוד לפניי. כיום לומד מוזיקה ומתמטיקה באופן פרטי. לפני כמה שנים מצאתי עבודה במשרה מלאה שאני כן מסוגל לבצע על הצד הטוב ביותר. היה די קשה למצוא ,אבל היום אני מאוד שמח שאני יכול להתפרנס בכוחות עצמי. זה גם מאפשר לי יותר תקשורת עם אנשים בגילי. בעבר היו לי כמה קשרים רומנטיים אינטימיים. חלקם ארוכים יותר חלקם פחות. הכי ארוך נמשך שנתיים וקצת. רוב בנות זוג שלי היו יותר בוגרות ממני וגרושות בלי ילדים ועם ילדים. חלקן היו צעירות בגילי. אבל מה שמשותף ביניהן כולן מיואשות מהחיים. חלקן עם בעיות נפשיות כמו שזה הסתבר בשלב יותר מתקדם. לא יכול להגיד שהיה רק טוב או רק רע. היה גם טוב וגם רע כמו בכל זוגיות. הרוב החליטו להפסיק קשר כי אני לא תואם את הציפיות שלהן בעיקר כלכליות למרות שנתתי מעצמי את כולי למענן. אז מה לעשות שיחררתי אותן לחפש את המיליונרים כי זה מה שיעשה אותן מאושרות. אני אישית לא חושב שכסף זה הכל או מעל הכל ,ואפשר לחיות גם חיים פשוטים בלי פריוילגיות ולהיות מאושר מדברים קטנים. אני מאושר בדרך הזאת ורוצה לצידי בן אדם כמוני אבל לא נתקל בכאלה. איפה הם? חלק מועט יותר מבנות הזוג עזבו כי לדעתן אני לא מספק אותן מינית כפי היו רוצות, כי יש לי איבר מין מלאכותי. כי המקורי נפגם בתאונה בצורה משמעותית. כול הבנות זוג שהיו לי היו בזמן כשכבר הייתי במצב הזה. מה שאני רואה בכל התמונה שצעירות מחפשות את האביר על הסוס הלבן שיש לו לפחות חצי מלכות בבעלותו ושיהיה גם מושלם לפי דרישותיה השונות הנוספות. בחורות מסוג זה תופסות מרחק ממני, חלקן מסתפקות באמירה "סליחה, לא מתאים לי". חלקן אומרות "אין לך מספיק בכיס" . ואז אני נתקל במיואשות ומנסה להראות להן את הכוס המלאה שיש להן ועדיין הן מכתרות על מה שאין וממשיכות להיות מיואשות. אבל אני לא עוצר. אני מחפש לאט לאט בלי אובססיביות שהייתה לי לפני עשר שנים. מאז למדתי ששום דבר לא קורה מהר. רק תהיתי לרגע אולי אני מחפש במקום הלא נכון? זה פחות או יותר חיי היום יום שלי.

01/03/2016 | מאת: צבי

רציתי לדעת האם יש מקום בארץ שמטפל בפוביות בשיטת מציאות מדומה ?

שלום צבי,
במידה ואתה מתכוון לשימוש בטכנולוגיות על מנת לטפל בחרדות אזי התשובה היא כן. למשל שיטת הטיפול בביו-פידבק.
הייתי שמח אם היית יכול לתת רקע לשאלתך כולל ניסיון קודם בטיפול.
יהודה

20/01/2016 | מאת: גדי

אני בן 24, סובל מOCD אמרו לי שכושר יכול לעזור להיפטר מהבעיה, או למזער אותה, האם זה נכון?

לקריאה נוספת והעמקה

גדי שלום,
לצערי אינני מומחה ל OCD ולכן אמליץ לך לפנות לפורום פסיכולוגיה קלינית באתר.
ממה שאני יודע ספורט הוא דרך יעילה לחיות חיים בריאים ואף להפחית באופן משמעותי סימפטומים של חרדה בחיי היום יום. מכיוון שלחרדה תפקיד משמעותי בOCD הרי שלספורט עשויה להיות השפעה עקיפה ומיטיבה על מצבך.
עם זאת, רצוי ומומלץ שתתייעץ עם הרופא הפסיכיאטר שמלווה אותך בכל הקרשור לפעילות גופנית.

האם יש למישהו המלצה על פסיכולוג למבוגרים שהקליניקה שלו נגישה לנכה , או האם משהו מכיר פסיכולוג בירושלים שמגיע הביתה

צרי עמי קשר בטלפון

24/12/2015 | מאת: אני

שלום רב בת 18 אני עושה טיפולי שיניים בשיניים קדמיות מכיוון שאני עושה טיפולי שורש בהם במטרה לכתרים לאחר מכן הם חלשות אני נמצאת בבעיה ללא פתרון כרגע בכך שאני כל הזמן נוגעת בהם משחקת בהם עושה פעולות לא נכונות בפה בכוונה מצד אחד אני רוצה להפסיק ומצד שני זה מסקרן אותי אני לא יכולה להפסיק , נשברה לי כבר השן הרופא השלים לי אבל אני לא יודעת מה לעשות פניתי לכל מקום למה אני ממשיכה לגעת בהם איך אפשר להפסיק אני מנסה להכניס לראש לא לגעת שהם ישברו אבל שום דבר לא עוזר , בבקשה תתייחסו ברצינות , אני יודעת שזה נשמע רע אבל בבקשה :(


שלום לך,
המגע שלך עם השיניים הוא מצב טבעי ונורמלי במיוחד כאשר משהו משתנה לנו בפה. במידה וקבלת הוראה רפואית לא לגעת בשן וזה קשה לך (שלא לגעת) את צריכה ללמוד לעשות הסחת דעת. למשל על ידי העברת תשומת הלב למקום אחר בפה או בגוף. למשל על ידי העברת תשומת הלב מהפה אל משהו חיצוני. שימי לב שהפעולה עצמה של מגע עם השן הפגועה מזכירה כמו בדיקה עצמית, של לבדוק מה קורה שם. ייתכן ויש לך מעט חרדות סביב הנושא וזו הזדמנות לדבר את החששות עם מישהו קרוב או עם אשת מקצוע (פסיכולוגית) או לכתוב לי לכאן.

20/11/2015 | מאת: אנה

היי אני בת 22 בדרך כלל בריאה חוץ מאפילפסיה שגילו לי בצבא . אני נמצאת בזוגיות בריאה , הכל טוב בבית בעבודה ועם החברים אבל בזמן האחרון (חודש וחצי כמעט) אני נמצאת בחרדות יומיומיות . בהתחלה חשבתי שזה בגלל המצב הבטחוני כי זה התחיל בערך בתקופה שהכל התחיל. היו לי כאבים בחזה והתקפי חרדות ואחרי ביקור בטרם איכילוב שלחו אותי עם האבחנה שזה באמת רק התקף חרדה ונתנו לי ואליום . אחרי שהמשיכו לי הכאבים הייתי בטוחה שיש לי מחלה לבבית כלשהי וכל הזמן הייתי בביקורים אצל הרופאה שלי שאמרה לי שהכל בסדר . אבל אני ממשיכה להאמין שיש לי משהו . כל דבר קטן , כל פצע או כאב אני ישר מחפשת בגוגל ומתחילה לקרוא מאמרים. בדרך כלל התוצאות הניתנות בגוגל מצביעות על דברים חמורים כמו סרטן וכו. אני בוכה לפחות פעמיים ביום . אני מתוסכלת חרדה ומפחדת . בחיים לא הייתי במצב הזה ואני מרגישה שאני לא עצמי . אני מפחדת שבסופו של דבר כל החרדות וההיפוכונדריה הזאת תתחיל להשפיע על הקרובים עלי ובכך אני אתחיל לאבד אותם. חבר שלי כל הזמן תומך ועוזר אבל אנע מרגישה שאני משתגעת מהמצב שלי ומפחדת בעיקר שזה ישפיע עליו. אני אמורה ללכת לפסיכולוג בתחילת דצמבר שיפנה אותי לטיפול מתאים . עד אז האם יש לך עצה או איזה טיפ שיוכלו לעזור לי לחזור לשגרת חיים רגילה? תודה רבה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אנה,
קודם כל עשית את החלק הראשון והחשוב ביותר – להבין מה הבעיה שלי! את מבינה כיום שאת סובלת מחרדות ושינויים במצב הרוח, ככל הנראה על רקע אירועי סטרס חיצוניים. זה עדיין לא מסביר למה, ללא רקע נפשי קודם, החלו החרדות בעיתוי המסוים בו הן התחילו וגם לא מסביר כיצד ניתן לווסת ולהפחית אותן ביום-יום, אולם כפי שאמרתי, הצעד הראשון נעשה.
הצעד השני, שיכול להיעשות רק במסגרת טיפול פסיכולוגי, הוא להרחיב את האבחון הפסיכולוגי ולקבוע את המטרה הטיפולית. לאחר מכן יחל הטיפול שיתמקד בלימוד שיטתי של הדרך להחזיר את תחושת השליטה לחייך, אם באמצעות ברור רגשי מעמיק של אישיותך ואם באמצעות הקניית כלים מחשבתיים-התנהגותיים ביום יום.
תחילת דצמבר זה ממש מעבר לפינה ורצוי שתגיעי למפגש עם הפסיכולוג עם רשימה של כל הדברים שמציקים לך ואפילו רישום של החוויות והאירועים המלווים אותך בימים אלה (רישום אישי בכל סוף יום של מה שעברתי תוך מיקוד ברגעים בהם הופיעה חרדה)
בהצלחה
יהודה

עברתי ניתוח הרניה דו צדדי, לפני מספר חודשים,והסתבך לי כל העסק מסיבה שלא ברורה לי עדיין, באם זה מפשלה או מתופעה אפשרית שלא ידעתי עליה, אני סובל מאוד מתופעות איומות בבטן, תחושת צריבה או גירוי מטרף בצד בו היה הבקע, ותחושת אי נוחות כללית בבטן עצמה,, כאילו שאכלתי גבס תחושת כבדות בפנים, כאילו קיבלתי בוקס לתוך הבטן, התופעות גורמות לי סבל רב, כמעט ולא יכול לתפקד מזה,חושב על מה שעובר עליי, ומאוד מיתענה מהכל, סובל גם מפעימות מוקדמות, שלאחרונה חזרו אחרי זמן רב שלא הרגשתי את זה, יש לי פגיעה במיתרי הקול אולי מעבודה שכללה דיבור רב, הרופאים לא נתנו לי תשובה ברורה ממה הצרידות הקשה, קיימת, אני יושב בבית ומאוד סובל, גופנית ונפשית, חרדות יש לי גם שרק היתגברו מכל מה שאני עובר מאז הניתוח, הרופא רשם לי רסיטל, שאותו אני פוחד לקחת, אחרי שהבנתי שהוא עשוי לגרום שינויים בקצב הלב, ואני עם הפעימות המוקדמות, ופירפור הפרוזדורים שהיה לי לפני כשנה, ממש לא צריך בעיות נוספות, אני לא עובד, כי מה שיכולתי לעשות, עבודת הסקרים, לא יכולה להתבצע כעת,יש לי נכות כללית, מב,ל, ואני מוגבל פיזית למשל, לא יכול להרים דברים כבדים, כי יש לי בעיית ברכיים , ניוון הסחוס,בעיות... הסבל מתוצאות ניתוח הבקע, איום ונורא, מצב מורכב ,זה ברור לי, מה עושים במצב כזה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום גדי,
אתה מציג תמונה רפואית מורכבת. האם יש רופא שעוזר לך לרכז את כל המידע ולקבל החלטות ?
כאשר רמת המורכבות הרפואית עולה חשוב לבחור רופא, לרב אלו רופאי משפחה, שיעזור לך להבין את המידע הרפואי, להבין את הקשר בין הדברים ולעזור לך לקבל החלטות הקשורות באבחון וטיפול.
בדומה לכך חשוב שתבחר פסיכולוג/ית רפואי/ת אשר יסייע לך לאורך התקופה הלא פשוטה הזו מבחינתך, ובכלל זה עזרה במיון הרגשות והמחשבות שצפות ומציפות אותך ועזרה בקבלת החלטות קונקרטיות כמו האם ליטול או לא ליטול טיפול תרופתי.
למרות שיש אנשים שנוטים לא להעריך את התרומה שיש לפסיכולוג רפואי בניהול של המחלה/ות לאורך הזמן, מחקרים מעידים על התרומה המשמעותית שיש לטיפול פסיכולוגי רפואי על הרווחה הנפשית של החולה והפחתה דרמטית בסימפטומים גופניים הנובעים מדחק ומאי היענות לקו הטיפולי.
כיום פסיכולוגים רפואיים נמצאים בכל בתי החולים בארץ ובקליניקות פרטיות. לצערנו קופות החולים טרם השכילו להבין את המומחיות של הפסיכולוגיה הרפואית ולכן הם אינם ניתנים כטיפולים בסל.
לכל דבר ועניין שוב אליי
יהודה

09/11/2015 | מאת: יוהנה

כתבתי המשך לדבריך. אשמח אם תתיחס.

לקריאה נוספת והעמקה

התרגול או החשיפה ההדרגתית נעשים באמצעות דמיון מודרך במפגש הטיפולי. חשוב לומר שלכל תרגול שכזה קודמים הערכה פסיכולוגית מקיפה, קביעת יעדים, הסבר על התרגול ומטרותיו והתרגול עצמו.

09/11/2015 | מאת: יוהנה

03/09/2017 | מאת: ביישנית

הי, זו אני שכתבתי את ההודעה המקורית... סליחה שאני מחזירה אותך שנתיים אחורה. מעניין אותי האם התגברת על זה? כי אני עדיין לא... תודה

05/11/2015 | מאת: יוהנה

ביישנות.בבדיקות. האם בטיפול הפסיכולוגי אצטרך להתפשט בקליניקה של הפסיכולוג כחלק מהטיפול?

שלום יוהנה,
שאלת שאלה טובה ואענה תשובה ברורה- לא!
בשום מקרה ובשום שלב ובשום טיפול פסיכולוגי מטופל או מטופלת מתבקשים להסיר את בגדיהם.


09/11/2015 | מאת: יוהנה

אני שמחה לשמוע שלא נדרש להתפשט בקליניקה של פסיכולוג. אבל מה הכוונה שכתבת כאן למישהי שהחשיפה נעשית בהדרגה? אני למשל מאוד מתביישת ללכת לבדיקת שד ובדיקה אצל גנוקולוג וגם חוששת מהבדיקות האיחו. איך ניתן חעזור לי? תודה.

04/10/2015 | מאת: ביישנית

שלום. בת 24. כבר שנתיים יש לי שתי בעיות רפואיות במקומות אינטימיים בגוף ואני מאוד מתביישת ללכת לרופא ולעבור בדיקה. אחת מהבעיות מאוד מדאיגה אותי כי אני לא יודעת מה זה. והבעיה השניה אני יודעת מה יש לי ואני יודעת שככל שעובר הזמן אני מזיקה לעצמי בלי טיפול ואני פשוט לא מסוגלת ללכת להיבדק. זה מתסכל. התכונה של הביישנות נמצאת אצלי מגיל קטן. תמיד התביישתי מדברים שאחרים זרמו איתם.. ועכשיו אני חייבת לעשות בדיקה אינטימית ולא מסוגלת להתגבר על הבושה. אשמח לעצות איך אפשר להתגבר? מתביישת גם מרופאה אישה. אגב, חשבתי ללכת לפסיכולוג על זה אבל אשמח להבהרה מה הוא יוכל לעזור לי. ההבנה שאני חייבת בדיקה כבר בתוכי וההבנה שאין לי מה להתבייש כי יש אלפי כמוני גם בתוכי. אבל מהבנה למעשה המרחק גדול מאוד מבחינתי. איך פסיכולוג יגרום לי להגיע "למעשה"? תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב,
הפסיכולוג יעזור לך להבין את המכשול שאת חווה ו"יאמן" אותך בחשיפה הדרגתית עד שתצליחי לקיים את הבדיקה. מדובר בחשיפה הדרגתית לסיטואציה של הבדיקה תוך תרגול הפחתת מתח נפשי. בהתחלה החשיפה תעשה בקליניקה של הפסיכולוג ואח"כ בהדרגה במציאות החיצונית (הקליניקה של הרופא). בחרי בפסיכולוג/ית רפואיים, העובדים בכל אחד מהמערכים הפסיכולוגיים בבתי החולים ואו בקופת החולים.

28/10/2015 | מאת: רוית

שיותר קל לך.לעשות. תקבעי תור כבר עכשיו. אחרי שתעברי את הראשונה תתמודדי עם הבדיקה השניה.

01/09/2015 | מאת: שון

שלום אני אספר בקצרה אני טיפוס מאוד חרדתי ובזמן האחרון פיתחתי חרדת בריאות פעם זה נקודת חן וםעם ורידים בחזה ועכשיו ראיתי מזמן כבר באמנון לוי את הבחור עם ניוון השרירים ונכנסתי לחרדה נוראית ופחד נוראי הייתי אצל נירולוגית מומחית שהיא הדקה אותי גופנית ותודה לאל רשמה שהבדיקה יצאה תקינה עכשיו יש לי שאלה האם לחץ ממושך וחרדה ממושכת יכולה לגרום לממש כאבים פיזים יש לי כבר כמה זמן מין כאב ביד שמאל וכמו חולשה כזה והרגשת כמו זרמים אי נוחות חרדה יכולה לגרום לכאב יד? יש לי כל מיני כאבים בגוף שהולכים ובאים.. אבל בעיקר ביד שמאל.. האם חרדה ממושכת יכולה לשלוח סימנים על הגוף הכוונה ככה לגרום לכאב שרירים חולשה התכווציו וכל זה? גם אם אני מרגישה כביכול פחות לחוצה הסימנים עדיין יכולים להשאר? אני כבר נורא מפחדת... חרדה שהיא ממושכת וכל כך הרבה זמן יכולה לגרום לכאבים גופניים של ממש כאבים?

לקריאה נוספת והעמקה

כאשר אנו סובלים מחרדה ממושכת אנו גם עשויים לסבול כתוצאה מכך מסימפטומים גופניים, גם כאשר אין מחלה או ממצא רפואי שמסביר זאת. מבחינה פסיכולוגית אבחון של חרדה כולל גם בדיקה האם מופיעים במקביל לתחושות הפחד והדאגה של החרדה גם תלונות על מיחושים גופניים שונים, כמו למשל כאבים באזורים שונים בגוף, תחושת מתח בשרירים, תחושות לא נעימות במערכת העיכול וכיוצא בזה. המחקרים מראים שאנשים שסובלים מחרדה גם יטו לחוש יותר בעיות גופניות וכתוצאה מכך ימנעו מפעילות גופנית או מתפקוד גופני רגיל, מצב שעשוי להחמיר את התחושות הגופניות הלא נעימות. חשוב לומר בצורה מפורשת, חרדה לא גורמת למחלות גופניות. חרדה יכולה להחמיר מחלה גופנית או יותר נכון את תחושות הסבל הגופני. חרדה היא מצב נפשי, היא איננה מחלה גופנית. חרדה היא מצב נפשי המשפיע על האופן שבו נחווה את הגוף והאופן שבו נרגיש חופשיים לתפקד עם גופנו. למרות האמור חרדה ממושכת היא מצב לא בריא שיכול לפגוע בתפקוד שלנו בעבודה, במשפחה, בחברה וכיוצא בזה, ולכן חשוב לא להזניח מצב זה ולפנות לטיפול פסיכולוגי. כיום, בעידן שלאחר הרפורמה בבריאות הנפש, כל אזרח זכאי לקבל טיפול פסיכולוגי כחלק מהביטוח הבסיסי בקופת החולים שלו. מקווה שהדברים יעזרו לך לקבל עזרה.

14/08/2015 | מאת: אני

שלום, לפני כ-3.5 שנים בערך, עברתי תאונת דרכים, שממנה יצאתי בסדר גמור. שבועיים לאחר מכן, התחילו לי בחילות חזקות, אך לא קישרתי את זה לתאונה. כשהבחילות לא עברו, התחלתי סדרת בדיקות, אך כלום לא נמצא ואז התחלתי ללכת להמון רופאים ובדיקות למשך זמן מאוד רב, ועדיין כלום לא נמצא, במהלך התקופה הזאת ככל שהזמן עבר דאגתי יותר ונלחצתי יותר שלא מוצאים כלום, הבחילות התחזקו, פחדתי עוד יותר, רזיתי מאוד, הייתי עצוב מזה, הלכתי פחות לבית ספר, פחות נפגשתי עם חברים ומשפחה, הייתי המון בבית, ורק נוצר מעגל כזה שהלך והתעצם. זה היה תקופה של בערך שנה וחצי. בהתחלה המחשבות עוד היו מאוד חיוביות, והראש שלי הסתכל על המציאות והאמין שיהיה טוב, ולאט לאט המחשבות הפכו ליותר פסימיות ויותר פחדים וכו וכו, וזה התחיל בהדרגה עד שבתקופות הממש קשות המחשבות ממש השתלטו עליי וזה מבחינתי היה המציאות. כל הקשב כמעט הלך אל המחשבות האלה, וכמעט כלום ממנו למציאות עצמה. וזה אני חושב יצר תחושה של ניתוק ביני לבין המציאות. אחרי המון זמן הלכתי לפסיכולוג שאמר שהתאונה כנראה גרמה להרבה לחץ שהיה צבור אצלי לצאת החוצה דרך הבחילות. ובאמת התחלתי לחזור לאכול כמו שצריך. מאז התקופה הזאת, המון דברים השתפרו, אבל אני מרגיש שהתקופה הארוכה הזאת יצרה אצלי טראומה גדולה ממה שעברתי בה,הרבה מחשבות שליליות אולי מתוך הגנה אולי מתוך הרגל, וזה דפוס שהלך וחזר על עצמו והלך והתעצם ולזה הראש שלי התרגל. ככה שגם הקשב הופנה למחשבות האלה, והפך אותן למציאות וגרם להכל לראות הרבה יותר קיצוני ממה שהוא באמת. זה מה שיוצר את התחושת ניתוק, ומאמץ מהגוף המון משאבים וריכוז. ככה שכל דבר קטן יכול לגרום לעומס על המערכת. אני מרגיש היום הרבה פעמים ניתוק ממה שקורה כאן ועכשיו כי אני מרגיש שהמחשבות שלי בורחות לתקופה הלא טובה שהייתה, שזה עדיין יושב עליי כזה, מזהיר אותי, מפריע לי, מרגיש שזה מעייף אותי, שאני לא מרוכז, שהגוף תפוס בגלל זה. ומרגיש שמה שצריך לגרום זה ליצור מעגל חדש של מחשבות חיוביות, והעברת הקשב למציאות החיצונית ולא למחשבות, מה שיפתור את הבעיה של המחשבות והרעש בראש וככה יעלים את דפוסי המחשבה שנוצרו, וככה הכל יפתר. השאלה שלי אם מה שאני אומר פה הגיוני, ואיך ניתן להעביר את הקשב שוב אל מה שקורה בחוץ במציאות ולא למחשבות בראש? בנוסף, האם יש קשר בין כל המחשבות שלי ותחושה שהגוף תפוס, להרגשה שהברך שלי תפוסה? תודה רבה!

שלום לך,
בן כמה היית בזמן התאונה?
תאונת דרכים יכולה לעורר בנו טראומה מושהית, שעשויה לבוא לידי ביטוי שבועות ואף חודשים לאחריה, ולהימשך לאורך זמן. אני סבור שלזה, בין היתר, התכוון הפסיכולוג כשאמר שהבחילות הן סימפטום של הלחץ.
אני לא יכול שלא להתרשם מהכוחות באישיות שלך שעזרו ועדיין עוזרים לך להתמודד עם לא מעט "רעש" שאתה חווה בשגרה. החזרה במחשבות לאותו אירוע היא לעיתים תוצאה אוטומטית של פוסט-טראומה.
הייתי ממליץ לך בחום להיפגש עם רופא פסיכיאטר בקהילה על מנת שיערוך עמך אבחון לגבי מצבך הנפשי, ולפי הצורך ייעץ לך איזה קו טיפולי נכון לקחת.
לשאלתך, אנו יודעים היום לא מעט על הקשר בין מצבים נפשיים, כמו חרדה ופוסט-טראומה, לבין הופעה של מיחושים גופניים ותחושות שליליות בגוף כמו תחושות לחץ ו"היתפסות" של הגוף.
יהודה

27/08/2015 | מאת: אני

14/08/2015 | מאת: שירז

שלום אני פונה אלייך אחרי לבטים קשים מאד. אני חיילת בת 20 , מאז ומתמיד סבלתי מחרדות חרדות קיומיות ויומיומית על כל דבר ועל כל נושא.החיים שלי הם חיים רווים בלחצים גם בבסיס וגם לפני הצבא תמיד היו לי קשיים ולחץ נפשי גבוהה מאד. הלכתי לפסיכולוגית לפני הצבא כדי שתעזור לי עם החרדה בעזרת טכניקות שונות. התנגדתי לכדורים בכל תוקף כשהתגייסתי הפסקתי את הטיפול אצל הפסיכולגית ובצבא לא פגשתי קבן ולא המשכתי את הטיפול. כרגע במצב בנפשי שבו אני נמצאת היום אני לא רואה דרך אחרת לעזור לעצמי מלבד כדורים בגלל שאני לא מצליחה "לעבוד "על עצמי בשום דרך ורק גורם חיצוני שיש לו השפעה מיידית(כדורים)יוכל לעזור לי לפי דעתי כמובן.. הגעתי למצב שאני נושמת נורא שטחי,נושמת כדי להתקיים ככה אני קוראת לזה אבל לא נושמת באמת כמו שצריך.כל הפעולות היומיומית שלי נעשות במהירות הבזק ואני פשוט לא רגועה ורע לי. האם תוכלי להמליץ לי על כדורי הרגעה שהם נטו מרגיעים ולא משבשים את הדעת?כי מזה אני מאד מפחדת. כדורים לא חזקים.משהו שיתן לי שלווה.. תודה רבה

שלום שירז,
אני רוצה קודם כל לחזק אותך על היכולת שלך לתת מילים למצוקה שלך ולפנות לעזרה.
אני מתרשם שהנושא של הטיפול התרופתי בחרדה מעורר חרדה בפני עצמו אצלך. הרשי לי לומר כי אין כדורים נוגדי חרדה אשר משבשים את הדעת, נהפוכו, רובם ככולם מרגיעים את הדעת ומאפשרים תפקוד תקין נטול חרדה.
עם זאת, טיפול תרופתי רצוי שיהיה מלווה בטיפול פסיכולוגי, גם אם טיפול קצר מועד שיתמקד באירועים או המצבים מעוררי חרדה ביום-יום שלך.
אני לא רופא ואינני מוסמך לתת עצות בנושא סוג הטיפול התרופתי. זאת תוכלי לקבל באופן מקצועי אצל רופא המשפחה שלך.
חרדה היא לא אות קין או משהו שיש להתבייש בו. חלק לא מבוטל מאתנו סובל מחרדות, מסיבות שונות. לשמחתי אנחנו חיים בתקופה בה הטיפולים התרופתיים הינם יעילים ובטוחים לשימוש וטיפולים פסיכולוגיים נגישים עבור כל אחד ואחת.
יהודה

תודה על תשובתך המהירה. ולשאלתך, האם נפגשה עם פסיכולוג ב-4 השנים הקשות היא טופלה על ידי פסיכולוג בעת אישפוזה בבית החולים השיקומי, לפי בקשתי התחיל הטיפול עוד כשהיא לא יכלה לדבר, הם נעזרו בלוח אותיות. וגם בשנה וחצי של שיקום בקהילה. האם זה נורמלי לאחר טראומה כל כך קשה שעברה בחייה להתנתק מן העבר? היא שקועה כל כולה בלימודים ומאוד ניהנית . לעניות דעתי אין לה עדיין חברים חדשים. או אולי זו הפרעה נפשית?

שלום ורד,
קשה לי מאוד לנקוט עמדה בעניין בעיקר משום שהדבר דורש ביצוע הערכה ישירה באמצעות שיחה. קשה מאוד להתרשם מחילופי הדברים ביננו האם "ההתנתקות" מהעבר הינה "נורמלית" על רקע הטראומה המתמשכת שחוותה או שהמדובר בהחרפה של מצב נפשי קיים. דבר אחד בטוח, בתך היא בעלת כוחות והצליחה להשתקם ולקשור את עצמה בחזרה לחיים ולתפקוד. אני מתרשם שהנושא החברתי מאוד חורה לך, וייתכן ובצדק, את מכירה את בתך כל השנים כנערה וכאישה צעירה חברותית ובעלת קשרים חברתיים. אני מניח שהפער בין מה שהיה לשנים האחרונות מסב לך כאב לא קטן. שימי לב שפרט לליווי פסיכולוגי פרטני, בו בתך איננה מעוניינת, יש מסגרות שונות חברתיות באופיין לאנשים המתמודדים עם נכויות. מסגרות אלה בהחלט עשויות להוות קרקע ליצירת קשרים חברתיים בסביבה מוגנת וטיפולית.
יהודה

13/07/2015 | מאת: ורד

לפני 4 שנים,בתי בת 34 חלתה .חיידק פגע במערכת העצבים המרכזית.תוך שבוע לא יכלה ללכת ,לא לאכול וגם לא לדבר. אושפזה בבית חולים במשך חודש וחצי ואחר כך נשלחה לבית חולים שיקומי למשך 9 חודשים. היתה סיעודית 100 אחוז. חל שיפור במצבה. לאחר שיחרורה מבית החולים השיקומי המשיכה עוד שנה וחצי בשיקום. כעת היא הולכת בעזרת קביים מצליחה חלקית לשרת את עצמה, מדברת אוכלת, אך לא מסוגלת לעבוד. היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה ומצליחה מאוד. לאחרונה החליטה להתנתק מן החברים שלה שהיו לה בעבר,לפני שחלתה. היא הודיעה להם שהיא אינה מעוניינת בקשר איתם. מה דעתך על הצעד הזה שהיא עושה? האם יש מקום לדאגה? האם צריך לטפל בזה? היא לא מעוניינת בטיפול פכיכולוגי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך ורד,
בראשית דבריי אני רוצה לחזק אותך ואת בתך על שנים לא פשוטות שאת מתארת, וזה אני בטוח רק על קצה קצהו של המזלג.
ניתוק ממעגלים חברתיים זהו צעד לא פשוט שככל הנראה בתך קבלה לאחר זמן לא קטן של התלבטות. ייתכן ובכך בתך מסמנת את הגבול בין חייה ה"ישנים" לבין חייה החדשים. אקטים מסוג זה אנו רואים לא מעט אצל אנשים שעברו משבר בחייהם, כשניתוק מדברים שהיו טרום המשבר נדמה כמסמן התחלה חדשה. עם זאת, לא הייתי מסתכל על כך רק בעיניים חיוביות, בהחלט ייתכן ודווקא זהו סימן לא חיובי. אני מציע שתשבי עם בתך ותנסי לברר מה הוביל אותה להחלטה שכזו, האם זה משהו שקשור בה, האם זה משהו שהם אמרו או עשו...עוד אני ממליץ לך לברר באווירה חיובית כמובן ולא חטטנית האם יש אנשים שהיא מתחברת איתם, מהלימודים, מהאינטרנט אולי...
אני מניח, מהיכרותי עם מצבי חולי ופגיעה גופנית, שההיבט החברתי הוא לא היחיד שנוטה להיפגע. יש גם את העניין התעסוקתי שהזכרת, יש את נושא הזוגיות, הקשר עם המשפחה, ועוד כהנה וכהנה. הייתי מעוניין לדעת האם איפשהו לאורך הדרך בארבע השנים האחרונות ראה את בתך או אתכם כמשפחה פסיכולוג או פסיכיאטר?

08/07/2015 | מאת: טלי

אני סובלת מחרדות סביב מצב הבריאות , הכל התחיל לפני כ- 6 שנים לאחר לידה 3 בקיסרי, לחץ דם עלה ל135/85 ונאמר לי להמשיך לבדוק בבית, כמו כן אימא שלי הלחיצה אותה גם שזה נורא גבוה , חזרתי הביתה עייפה , מפוחדת וכואבת , התחלתי לבדוק ולחץ דם עלה ממדידה למדידה עד הגעתי ל 170/110 , חזרתי לבית חולים , שם הייתה העליה נוספת ל180/115 , בירורים ,בדיקות הכל תקין ואז כודרים נגד לחץ דם שעזרו אבל מצאתי את עצמי מודדת את לחץ דם 100 פעם ביום , זה היה יוכל להיות 10 פעמים בחצי שעה ובסופו של דבר עליית לחץ דם עם הכדור נגד לחץ דם, שוב עליית מינון ואז לאחר 4 שעות במדידה לחץ דם היה תקין 120/80 אבל הדופק היה 164, ישר חרדה נוראית, חשבתי שאני הולכת לקבל התקף לב , כאשר הגעתי לבית חולים ההדופק כבר ירד ,בדיקות תקינות ולחץ דם שוב גבוה , נתנוי לי מרשם לעוד תרופה נגד לחץ דם ,אבל כאם הגיון הבריא שלי אמר -זה לא לחץ דם - זה פחד מלחץ דם , חזרתי הביתה, הפסקתי לקחת את התרופות נגד לחץ דם , הלכתי לרופאת משפחה וביקשתי תרופה הרגעה , נתנה לי טרנקסל פעמיים ביום ואו פלא... לחץ דם 115/75. עד היום אני לי יודעת האם קפיצת דופר ל- 165 היה כתופעת לווי ממנת יתר של כדורים נגד לחץ דם שלמעשה הייתה חרדה ולא לחץ דם או זה היה התקף פאניקה.אומנם, טרנקסל עזר לי להגיע לרמות תקינות של לחץ דם אבל לא הייתי רגועה נשפית והמשכתי לבדוק את עצמי שוב ושוב וכמובן לחץ דם ודופק היו עולים, בסופו שלי דבר נכנסתי לדכאון וחרדות חזקות מאוד, הגעתי לפסיכיאטר, התחלתי טיפול בציפרקלס 10 מ"ג ליום, טיפול ביאופיבדק,CBT וnlp. יצאתי מהמצב הזה לגמר'ה , זרקתי את מודד לחץ דם וחייתי חיים שמחים וטובים עם כדור אחד בלבד של ציפרקלס 10 מ"ג. לאחר שנתיים עשיתי חיסון נגד שפעת העופות ולמחרת קיבלתי ום גבוה מאוד, מיד נלחצתי שחיסון עובד בצורה לא תקינה , שוב כנסנתי לסרטים ודכאון , אך התברר במקביל לחיסון פשוט חליתי בסטריפטוקוקים, מיד פניתי לספכייאטר, מיד הגדל מינון של ציפרקלס ל- 15, שוב CBT, NLP ולאחר חודש - חזרתי למינון הרגיל שלי של 10, הרגשתי מצויין והיה שקט לעוד 3 שנים. לפני חודשיים חליתי בברונכיטיס עם שיעול מאוד לא יפה וליחה בכמויות מסחריות , למרות שרופא אמרה לי שזה ברונכיטיס הייתי חייבת להיכנס לאינטנט ולמצוא שזוהי מחלת ריאות סופנית או שחפת, לאחר שיחות חוזרות ונשנות עם צוות הרפאוי הם הצליחו לשכנע אותי שאם אני לא מעשנת אז אין שום סיכוי למחלת ריאות סופנית ומחלת שחפת היא מחלה מאוד נדירה ולמרות שסבא של חברים של ילדים שלי חלה בה - הסיכוי אחלה בה גם הוא 0 כי אפילו אישתו שישנה איתו באותה מיטה לא נדבקה.פחדתי שחיידק אולי קיים אצלי אבל כיוון שב- NLP למדתי שמחשבות שלנו יוצרות מציאות ואני פוחדת משפחת ולא יכולה להשטלת על הפחד הזה אז הוא יעיר לי את החיידק שיכול להיות וקיים אצלי כבר 30 שנה במצב רדום ואני אחלה במחלה הזאת ואז אני אגיע לבית חולים ושם ימדדו לי לחץ דם שבטח יהיה בשמיים ושוב הכל מהתחלה עם חרדות ודכאון.לאחר אנטיביאוטיקה נגד ברונכיטיס השיעול עדיין היה ואני לא יודעת אם זה היה שאריות של המחלה או פסיכוסומטי אלב בערבים כאשר הייתי רגועה לא התשעלתי.לאט לאט שיעול נעלם ואיתו הפחדש מהשחפת, אבל נצמדתי לדופק , אני בודקת אותו כל 10 דקות, אם הוא תקין אני רגועה אבל ל- 10 דקות בלבד ואז אני צריכה לבדוק שוב מה איתו, כי אם הוא יתחיל לעולת אני צריכה לעצור התקף פאניקה בזמו כדי לא להגיע לבית חולים כי אחרת ימדדו לי שם לחץ דם ושוב הוא יהיה בשמיים ואני אתחיל הכל מהתחלה. ואם דופק שלי לא תקין אז נכנסת לחרדה יותק גדולה ומודדת כל 5 דקות. אני שוב בטיפול מוגדל של ציפרקלס 15 מ"ג לאחר התייעצות עם פסיכיאטר שלי, שוב בטיפול CBT,הפחד שמחשבות שלנו יוצרות מציאות כפי למדתי ב- NLP מלחיץ אותי, אני משגעת את הילדים שלי עם המדידות שלי, את הבעל שלי, לא מסוגלת להתרכז , תאבון ירוד (יש ימים ויש ימים),שינה גרוע(בין 3-7 שעות בלילה)ואני לא מצליחה להכריח את עצמי לא למדוד דופק כי לדעתי זה נותן לי בטחון שאני לא אגיע לבית חולים, אם אני לא מודדת אני מרגישה איך החרדה שלי עולה , ממש רעד באיזור הלב.מה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום טלי,
קראתי בעיון את השתלשלות האירועים ואני מתרשם מסבל רב שלך שאיננו פג למרות טיפולים שאת מקבלת. אינני חושב שיש פתרון קל או מהיר לבעיות שאת מציגה. אני מניח שבנוסף לחרדות הבריאות הקשות נוצרים גם שחיקה ודיכאון. אין מנוס מטיפול פסיכולוגי ממושך שיעזור לך לא רק לטפל בסימפטומים אלא לברר את המקור לחרדות אלה ולעזור לך לייצר תובנה באשר למצבך.
את שואלת מה לעשות אבל אני מתרשם שאת לכל אורך הדרך עושה דברים ולא נמנעת מםניה לעזרה וזה הדבר הכי נכון לעשות במצבך, זה מעיד על כוחות ומסוגלות. המשיכי לקבל עזרה פסיכולוגית יציבה ולאורך זמן ממושך.
יהודה

05/06/2015 | מאת: ח

שלום, כבר הרבה מאוד זמן שיש לי התנהגות שאני לא מצליחה להמנע ממנה למרות שהיא מזיקה לי ואני באמת משתדלת- אני מקלפת את שפתיי ופוצעת לעצמי את הקרקפת. כל פעם מחדש כשאני מצליחה לא לגעת זמן מה אני מרוצה ממראה השפתיים ואומרת לעצמי שלא אשוב לעשות זאת אבל תמיד נשברת ומוצאת את עצמי מקלפת במודע או בלי לשים לב בכלל.. בקרקפת יצרתי פצע שאני לא מאפשרת לו להחלים ולמרות שביקשתי מחבר שלי להעיר לי בכל פעם שאני עושה את זה אני לא מצליחה להפסיק כי לא תמיד הוא לידי למנוע ממני לגעת בזה. אני מאוד מתביישת בעצמי שאני לא מצליחה להפסיק את ההרגל המוזר והמזיק הזה. מה יכולה להיות הסיבה ואיך נפטרים מהבעיה הזו?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך,
ההתנהגויות שלך הקשורות לפציעת העור בשפתיים ובקרקפת קשורות בחרדה וכפייתיות. אני מאמין שבתקופות/ימים/שעות בהם את חווה יותר מתח ואו דאגה התנהגויות אלה מחמירות.
טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קלאסי, שזמין בכל שירות פסיכולוגי במערכות הרפואיות (בתי חולים, קופות חולים) אמור להיות מספיק על מנת לעזור לך להכחיד את ההתנהגויות הללו. לעיתים נדרש גם טיפול תרופתי לתקופה מוגבלת על מנת שתרגישי הפחתה בכפייתיות ועל מנת שתוכלי להטמיע את ההנחיות הפסיכולוגיות יותר בקלות.
אני מכיר את השירות הפסיכולוגי בבילינסון שנחשב לטוב ובאיכילוב. את גם יכולה לחפש בגוגל פסיכולוגים רפואיים שמתמחים בכך (זה נקרא CBT)
בהצלחה

08/06/2015 | מאת: ח

04/06/2015 | מאת: -

שלום, האם ארועים מהעבר יכולים להשפיע מאוד גם לאחר הרבה שנים? אני בת 25, ולפני כ9 שנים אבא שלי בגד באמא שלי וכמובן שידעתי, הכל התפוצץ וזו היתה תקופה נוראית, כשכלפי חוץ בבית הספר תפקדתי כרגיל, ציונים גבוהים וכו'.. אבל כלפי פנים הרגשתי סוג של התעללות נפשית, זלזול בי ובאמא שהוא אפילו לא התאמץ מספיק להסתיר, העובדה שהוא עירב את אחותי הקטנה בדרך כלשהי ועוד ועוד. מאז עברו 9 שנים ההורים נשארו יחד (למרות שתמיד קיוויתי שיתגרשו למען אמא). אבא שלי בן אדם קשה אבל תמיד ניסה לדאוג בתור אבא (כספית בעיקר).. במשך הרבה שנים היה לי מטען כלפיו.. בשנתיים האחרונות עברתי לגור לבד ולכן היחסים איתו השתפרו (כנראה בגלל המרחק) אבל בזמן האחרון כל הזמן עולות לי מחשבות על התקופה ההיא, אני מתמלאת בכעס, ממש זעם כשאני חושבת עליו, וזאת למרות השיפור ביחסים והעובדה שהוא באמת מנסה.. ביחד עם כל זה אני מרגישה סוג של ניתוק רגשי לפעמים ומצד שני לפעמים אני מרגישה זעם רב, עצב.. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל אני מרגישה ממש אבודה. האם ייתכן שיש קשר לארוע הזה מהעבר שמשום מה רק עכשיו נותן אותותיו? תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך,
כמובן שארועים מהעבר יכולים לשוב ולהתבטא בהווה, על זה פחות או יותר מבוססת הפסיכולוגיה.
אין דרך קלה או נוחה לפתור את הקונפליקטים שאת מצביעה עליהם בדברייך.
אני אמנע מלכתוב יותר מכך משום שהפורום הזה עוסק בתחום ספציפי של פסיכולוגיה רפואית. נסי לפנות לפורום משפחה עם הנושא החשוב הזה.
יהודה

02/06/2015 | מאת: דונא

אני בת 18 ורוצה ללמוד באוניברסיטה .... רוצה סיעוד ובאותו זמן רואה שהמורה יותר טוב לבת אבל לא יודעת מה לעשות.. האם הדבר הזה רוצה פסיכולוג ...ואפשר לומר מה היותר טוב בשבלי ???!

שלום דונא,
אני באמת לא יודע מה נכון לך. זה לא רק העניין שמה מתאים לבת ומה מתאים לבן, אלא מה מתאים לאופי והאישיות שלך.
לצערי אני לא הכתובת הנכונה לשאול אותה. ממליץ לך להיוועץ בפסיכולוג תעסוקתי
יהודה

21/05/2015 | מאת: חיים

אני בזוגיות 5 חודשים עם בחורה שמאוד מצאת חן בעייני. הבעיה היא שיש לה אחות עם אוטיזם ופיגור שכלי. כמעט כל החיים של אמא שלה מלווים סיביב אותה אחות כבר 20 שנה, ורואים שזה ביגר אותה ב 10 שנים לפחות. אין ספק שזה לא קל לגדול בבית כזה. אני מרגיש נעים אצלם בבית ודי מתרגל למצב , אבל אחת לשבוע אני מקבל היסוסים ונכנס למצב של כמעט חרדה שזה גנטי ויהיו לי גם צאצאם הלוקים באוטיזם\פיגור. ועד כמה שבת זוגתי מוצאת חן בעייני ,המצב מעיב עלי. כמו כן לפעמים אני שואל את עצמי שאלות , מה יהיה שהוריה יתבגרו ולא יוכלו לטפל בה , או בבוא היום ... האם בת זוגתי יכולה בתור אפוטרופסית לסרב לשלוח את האחות למוסד ולבקש להכניס אותה לבייתנו , או בבקשה זמנית שתהפוך לקבוע ותהרוס לי את הנישואין. איני רוצה שילדי או בת זוגתי תעבור את מה שאמא שלה עברה (ביטול כמעט מוחלט של חייה לטובת האוטיזם) טוב לי עם בת זוגתי ואנחנו חושבים על חיים משותפים , אך העניין מכניס אותי מידי פעם לחרדות, שברור שהטיפול בהן אינו כדור. אני עובד עצות.. אני מפחד לשתף את בת זוגתי במחשבותיי מחשש שהיא תפגע ולא תהיה דרך חזרה. מה תיעץ לי?

שלום חיים ותודה על פנייתך,
בדבריך אתה מביא לידי ביטוי חששות ופחדים מובנים וטבעיים, כך שלפני הכל אני מבקש לחזק אותך על כנותך ויכולתך להיעזר בעזרה מקצועית.
הייתי מפריד את תשובתי לשתיים משום שאתה מדבר פה על שני דברים שונים הקשורים יחד- החרדה מפני הולדת ילד עם אוטיזם והחרדה או החשש שנטל הטיפול באחות יהיה על כתפי זוגתך ומן הסתם גם על כתפיך, לו תבחרו בחיים משותפים.
לגבי האוטיזם. מחקרים בתחום הגנטיקה של הספקטרום האוטיסטי לא הצליחו להוכיח את הקשר בין תורשה גנטית לבין אוטיזם. כך שהנושא שנוי במחלוקת. חשוב שתבין שאוטיזם לא עובר בתורשה במובן הפשוט של העניין, כלומר שיש גן ספציפי שעובר מההורה לילד. עד כה לא זוהה גן ספציפי שאחראי לאוטיזם ועובר בתורשה. אז לפחות במובן הזה אני מציע שתיקח כמה צעדים לאחור, תנשום עמוק ותתמקד בבעיה השנייה והקשה לא פחות.
לגבי עניין הטיפול באחות. אתה מצייר פה תמונה של משפחה מלוכדת ואכפתית, משפחה שלא רק שלא מתביישת ודוחה את החריג אלא נהפוכו, משפחה שיודעת לתת חום ואהבה גם במצבים הקשים ביותר. הדברים הללו, חיים, הם נכס שלא יסולא בפז, או במילים אחרות אלו ערכים שלא קונים בכסף. ערכים אלו אשתך ספגה מגיל צעיר ובטוחני שילדיכם המשותפים יזכו לחינוך עם עולם ערכים תקין וגבוה. עכשיו לגבי חששותיך פן הטיפול בעתיד "ייפול" על כתפיך או כתפי אשתך ו"יהרוס את הנישואין" כלשונך. חשוב ביותר! לתת לחששותיך מקום, אם באמצעות שיחה כנה וישירה עם אשתך ועם באמצעות קבלת עזרה מפסיכולוג שיעזור לכם לתווך את הנושא.
בכל מקרה אני מציע שאל תיתן לחששותיך המובנים להשפיע על אהבתך לבת זוגך. הדברים שאתה מדבר עליהם ניתנים לגישור ולהסכמה הדדית.

27/05/2015 | מאת: חיים

תודה על התשובה הכנה והמרגשת. התייעצתי עם רופא גנטיקאי וקראתי מעט מחקרים ואכן העניין לגביי גנטיות שרוי במחלוקת. לעת עתה החלטתי לשים את העניין בצד ולהתמקד בזוגיות. נקווה לטוב.

01/05/2015 | מאת: רון

איפה עובר הגבול בין הצורך לדעת מה קורה לילד שלך לבין הצורך שלו בפרטיות ??? מה נכון וראוי לעשות כאשר אתה חושב שהוא מתנהג באופן שאינו ראוי לו, וכאשר אתה יודע בוודאות שהוא לא אומר לך את האמת... שהוא מתנהג בצורה שתגרום לו להתחרט על מעשיו ? בני הוא חייל ולא מזמן סיים מערכת יחסים זוגית בת שנתיים וחצי. אני חרד לאושרו של בני ורוצה שיהיה לו רק טוב אך מתקשה לסמוך על הבחירות שלו, בזוגיות, ובסגנון הבילוי. אני מניח שחלק גדול מהבעיה הוא שלי, הפחד ממה יגידו אם ידעו... או התחושה שכהורה לא ממש מילאתי את תפקידי כראוי ואולי לא כיוונתי אותו מספיק טוב לחיים. איך מתמודדים ?

שלום רון,
תסלח לי שאינני יודע לענות על שאלתך.
שים לב לתחום המומחיות של פורום זה.
ממליץ לך לפנות לפורום משפחה או הורות בדוקטורס
תודה וכל טוב

21/04/2015 | מאת: דנה- שם בדוי

שלום, בת 44 עוד מעט, בריאה פיזית ב"ה, אך נפשית סובלת מאוד, מאוד. נשואה +3 ילדים כבר שנים שאני פוחדת ממחלות, בגיל 20 התפרצה חרדה קשה מאוד, און אוף במשך חצי שנה בקושי תפקדתי ורזיתי המון. (פחד מהתקף לב...) רק לאחר כשלוש שנים התחלתי טיפול תרופתי שהרגיע קצת. אבך לאחר חמש שנים התפרקתי ונטלתי טיפול תרופתי במשך כמעט שנה וחצי סרוקסט וקסנאס משהו כזה... המצב הקשה נרגע תודה לאל, אך אני סובלת מהיפוכונדריה קשה מאוד - פחד ממחלת הסרטן. אציין רק שתודה לאל בקרב משפחתי כולם בריאים. כל מקרה שאני שומעת אני מייד מיישמת עליי, אני כל היום מדמיינת בליטות וגולות באזורים שונים בגוף. עד כדי כך שאני מתקלחת באור מעומעם, פוחדת להסתכל על עצמי במראה (כל הזמן מדמיינת גולות בצוואר). עד שאני מגיעה לרופאה אני כבר ממוטטת, מאוד מתביישת לגשת אליה ופשוט נמצאת בחוסר וודאות עד שהיא מרגיעה אותי. לא יודעת כבר מה לעשות. אציין שכלפי חוץ הכל נראה תקין, עובדת במשרה בכירה, לומדת... (מתאמצת מאוד לשדר עסקים כרגיל). מה הצעתך?

לקריאה נוספת והעמקה


שלום דנה,
חרדות הקשורות בבריאות וחולי (היפוכונדריה) בכוחן לשבש באופן נרחב את האיזון הנפשי בתפקוד היום יומי.
אין דרך אחת להתייחס לחרדות בריאות ולרב הפסיכולוג מבקש להבין את המקור החרדתי המשותף להן.
אנו יודעים היום שמרכיבי אישיות מסוימים (אישיות דיכאונית או חרדתית, קשיי ויסות רגשי, דאגנות מופרזת) ומאפיינים בהיסטוריה האישית שלנו (דיכאון, אובדן, מחלה של אדם קרוב) בכוחן להגביר את עוצמת חרדות הבריאות ומשכן.
מחקרים הראו שהשילוב בין טיפול תרופתי לבין טיפול פסיכולוגי בעל אופי קוגניטיבי-התנהגותי הוא בעל התרומה הגבוהה ביותר להקטנת החרדות והשלכותיהן על חיי היום יום.

17/04/2015 | מאת: עידן

שלום, האם אדם אשר נוהג להצטלם ללא סוף ולטפח את עצמו לעיתים מאוד קרובות (אפילו יותר מאדם ממוצע) יכול לשנוא את עצמו? או שכל סוג האנשים האלו אוהבים את עצמם ללא גבולות?

שלום עידן,
תסלח לי שאינני יודע לענות על שאלתך.
שים לב לתחום המומחיות של פורום זה.
תודה וכל טוב

03/04/2015 | מאת: הודיה

היי, אני במחשבות כל היום לגבי אחי. נתחיל מזה שהוא לא עושה כלום חוץ מלהיות דבוק למחשב ואוזניות, אם זה לא מחשב אז זה דבוק למיטה מתחת לשמיכה עם הפלאפון. בקושי יוצא מהבית ואם כן אז אחת לשבוע . נפגשנו עם המורה שלו לא מזמן והיא מספרת שבכיתה הוא לא מדבר בכלל, לא שואל שאלות ולא מתעניין גם כשמתקשה. יש לו חברים אבל גם בכיתה לא מדבר איתם, לא מתקשר עם המורים בכל קושי ובכלל כששואלים אותו שאלות עונה רק בכן ולא.. או עם הראש. לא מגיב לשום דבר שאומרים לו בכיתה, רק עם הבעות פנים אפשר להבין אותו. אציין שבגן גם שלחו אותו לפסיכולוג בשל בעיות תקשורת היה נפגש אחד ושם זה נגמר לא זכור כלכך למה. עוד דבר חשוב, המורה מציינת וגם אני רואה בעצמי שהכתב שלו ממש ממש קטן ואפילו חלש מדיי . בלימודים הוא לא מתאמץ ולא מאמין שיכול מתחיל מבחן ולא מסיים או לא מתחיל בכלל לא יןדעת כבר מה לעשות איתו, בבית הוא מסתגר בחדר ויוצא רק לשירותים או למטבח . מה עושים במצב כזה ?? חושבת שזה כבר מעבר לסתם אופי של ילד שקט

שלום הודיה, בת כמה את ובן כמה אחיך?

שלום,אנו סטודנטיות לתואר ראשון בפסיכולוגיה שעורכות מחקר על הורים לילד המתמודד עם הפרעה נפשית או מחלה פיזית כרונית. נשמח מאוד אם תוכלו להקדיש מס' דקות למילוי השאלון בקישור הבא: https://docs.google.com/forms/d/1E321x7GMFJfnRW66tAeLHn1ic-x1er_0GP3XQlWMNr0/viewform תודה רבה וחג שמח נופר ושרה