עכשיו כבר מאוחר בבוקר

הי אנשים, מישהו שומע אותי? אתם כבר יודעים שאני מתעוררת בשעה מאד מוקדמת, תמיד וככה זה, ואלו גם השעות בהן המוח איכשהו מתרכז. שונה מהרבה אנשים. כשאבא היה חי, הוא היה האדם היחיד בעולמי שהייתי מתקשרת איתו (בשנים האחרונות וברגשוני ווצאפ) בשעות האלה. מישהו לומר לו שהתעוררתי וההיפך. זה חסר ומכאיב ואין לי חלופה. מבינה שמוזר שכך לאישה בגילי. הוא היה הקור האחרון מול הבדידות שלי. איכשהו מזלו שנחסכה ממנו התופת שמתרחשת במדינה. אבל הוא גם לא זכה לראות אותי מתפתחת. הוא, אולי, היה שמח לכך. מצטערת, אבא, שאכזבתי. היא (אמא שבי) ניצחה, והראש נותר לרוב תחת לקרקע. השבעה באוקטובר הייתה שבת, והזוועות התחילו בבוקר. היום בו אבא ניסה להתאבד גם הוא היה שבת לפנות בוקר. בשתי הפעמים הללו, אולי כי שבת, ניסיתי לאפשר לעצמי לנוח עוד, ואז הגיעו הודעות מבהילות. הכי שקט הכי רועם. הכי בית, הכי המקום הלא בטוח. הכאבים בגוף, אגב, מבקשים עד כדי מחייבים, להרגשתי, גם מנוחה, ואני מאד מנסה. סוריקטה

תודה אודי יקר. כדרכי, רואה את התגובות רק למחרת היום בבוקר. תודה. ממש. יש לנו אומנים נהדרים. חייבים לשמור על זה. גם כחלק מהליברליזם. יום שלישי פעמיים כי טוב. שלכם ואיתכם, סוריקטה