פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום וברכה.. יש לי אחות בת 16 (צעירה ממני ב 12 שנה), יש לה חתול מזה 6 שנים .. קשורה אליו מאוד. החבר הכי טוב בשבילה. הבעיה שלפני יומיים קיבל שיתוק עקב בעיה בלב.. מאושפז כבר יומיים עם טיפול אינטינסיבי שלדעת הרופא הסיכוי שיחלים שואף ל-0.. והוא שוקל להרדים אותו מחר סופית!! היא מתאבלת ולא מפסיקה לבכות!!! קשה לי לכל המשפחה לראות אותה ומנסים כמה שיותר לתמוך בה... השאלה האם לקבור אותו קרוב לבית(בחצר הבית) או כמה שיותר רחוק? אני שואלת מבחינת ההשלכות על מצבה הנפשי, ואורך תקופת ההתאבלות? אנחנו מפחדים שזה ישפיע עליה לרע אם תחליט שרוצה לקבור אותו קרוב.. אנא זה דחוף , רוצה דעתכם הטיפולית.. תודה מראש

שלום נועם, אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ואובדן חיית מחמד אהובה יכול להיחוות כאבל לכל דבר. הדאגה הרבה שלך, משקפת את ההבנה הזו, ואני מקווה שתצליחו להעניק את התמיכה והחמימות הנדרשים בעת כזו. הבכי המר אותו הדגשת כל כך נראה תואם מאד למצב, וככזה - אינו מדאיג. אני מציעה להתייעץ עמה בשאלת הקבורה ולנסות לכבד את רצונה ככל האפשר. בין שתי האפשרויות שהזכרת (חצר הבית או כמה שיותר רחוק) יש תווך גדול, ואולי אפשר להציע פשרה, כמו, למשל, בקרבת מקום, אך לא ממש בגבולות החצר. כפי שהעניינים נראים כרגע, כשהכל עוד כל כך טרי וכאוב, התגובות שלה אינן חורגות מהמצופה, ולכן מוקדם לדאוג מהשלכות נפשיות יוצאות דופן. בברכה ליאת

תודה רבה

בהצלחה בפתיחת הפורום החדש. כל מי שיבקר פה, יהנה מהזכות החד פעמית והכ"כ נוגעת לקבל היענות קשובה, פתוחה ואוהבת.

תודה על האשראי הנדיב. מתכוונת לעשות מאמץ לעמוד במשימה. בהצלחה לכולנו ליאת

תודה על הברכה האנונימית. מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי :-) ליאת

מדובר על ביתי בת ה-9 בעלת אופי רגיש במיוחד. היא אינה בטוחה בעצמה ותמיד יש לה הרגשה שהיא עושה משהו לא בסדר. היא גם נפגעת מאד בקלות ותמיד זה מלווה בבכי היסטרי. לאחרונה היא סיפרה לי חלום שלה שבו היא מתארת שהיא ואני עלינו על במה לפני מאות אנשים ואני הורדתי את החולצה והחזה שלי היה חשוף לעיני כולם. כמובן שלקח לה זמן לספר לי על החלום הזה וכמובן שהיא סיפרה לי אותו בליווי בכי. כששאלתי אותה למה היא בוכה היא תיארה את זה שהיא הרגישה בבושה. אתמול בערב שוב ראיתי אותה דומעת ושאלתי מה קרה. היא סיפרה לי שבאסיפת הורים עם המורה בבית הספר בזמן שאביה והמורה דברו היא הסתכלה על המורה ובלא להתכוון היא הסתכלה גם על החזה שלה. היא החלה לבכות בגלל זה . נדמה לי שהיא מושפעת מסרטים שהיא רואה כי לפני שבוע בערך כשראינו סרט בסלון היתה סצינה של זוג במיטה (לא סצינה פרובקטיבית במיוחד ..) אבל בזמן הזה היא הרימה את השמיכה והסתירה את פניה. היום היא דיברה על זה שוב ושוב וראיתי שהיא במצוקה ומנסה לקבל חיזוקים. אבקש את התיחסותך לנ"ל, כיצד אתמודד עם בעיה זו ומה עלי לעשות ולומר לביתי . אמא.

שלום רב, מבלי להיכנס למשמעויות הדינמיות של החלום (אין טעם לעשות זאת ללא היכרות קרובה עם עולמה הממשי והתוך-נפשי של בתך) נראה שקיים אצלה עיסוק גובר בתכנים מיניים. כמי שעומדת על סיפו של גיל ההתבגרות, וחווה - אולי - ראשיתם של שינויים גופניים, הסקרנות וההתעוררות סביב נושאים אלה טבעיות למדי, אך בהיעדר מידע מספק או בשלות רגשית ייתכנו תגובות חרדה, אשמה ובושה. אני נוטה להאמין שסרטים אינם הדרך המומלצת להיחשף לסוגיות של אינטימיות ומיניות, בעיקר כשמדובר בסרטים לא מבוקרים. ה"תקרית" שאת מתארת יכולה להיות הזדמנות נהדרת ליזום שיחה פתוחה ביניכן בנושא הגוף הנשי וההתפתחות המינית. אם תצליחי לאפשר מרחב בטוח לשאלות ודיון בסוגיות אלה, את עשויה להרוויח 'ב??דרך' תקשורת חופשית ופתיחות גם בעניינים נוספים. אם מסיבה כלשהי את מתקשה לאפשר מרחב כזה, תוכלי להיעזר בספרות הענפה בנושא המצוייה בשפע על המדפים. בשמחות ליאת

שלום בני היחיד בן השלוש וחצי התחיל מלפני יותר משבוע להתאפק וסירב לעשות פיפי. כששאלתי אותו למה הוא אמר שהוא לא רוצה שהבובול שלו יהיה ריק ואכן זה באמת מה שקורה איתו בהרבה מאוד תחומים, הוא למשל לא אוכל את כל שקית הבמבה כדי שלא ייגמרו הבמבה שבשקית ופותח שקית שניה ואוכל ממנה הוא מסרב לשתות חלב בבקבוק שלו (למרות שבעבר שתה יותר מליטר ביום) כי הוא פוחד שהבקבוק יהיה ריק. אם הוא אוכל לחם הוא משאיר פיס קטן ביד ואוחז בו לשעות ומסרב לאכול אותו זה מדאיג אותי מאוד. מה הסיבה לכך אני רוצה לציין שנחנו בבית לא חוסכים ממנו דבר להיפך אני אומרת לבעלי שאנו פשוט מגזימים בכמויות הדברים שאנו קונים לו אז מה הסיבה למה שקורה לו? מלחיץ אותנו במיוחד עניין ההתאפקות כי הוא מתאפק עד שהוא לא יכול יותר ואז הכל יורד לו במכנסיים. ואני מפחדת שהילדים בגן יתחילו להציק לו מה לעשות? נא לעזור לי

שלום לך אמא עצובה, קראתי שוב ושוב את הדברים שלך, תוך מחשבה על משמעותו של הפחד מהתרוקנות המיכל. הפחד שלא יהיה, שלא יישאר. עיני חזרו אל המשפט שלך, האומר - "אנו פשוט מגזימים בכמויות הדברים שאנו קונים לו". אני מזמינה אותך לבחון מה קורה *לך* מול האפשרות שייגמר. מול האפשרות שלא יהיה לו ה-כ-ל. יתכן שהילד שלך מתנהג את הפחד הלא מודע שלכם, המבוגרים, מפני האפשרות של מחסור. כיוון מחשבה נוסף נקשר בפחד הטבעי של ילדים מפני התוקפנות/חמדנות שלהם עצמם, הנתפסת כמי שיכולה להרוס/לרוקן את הזולת המיטיב. תהא הסיבה אשר תהיה, סביבה רגועה ונינוחה יכולה לתרום להרגעת החרדות של הילד. יש לאפשר לו לפרוק בצורה חופשית ולגיטימית את הכעסים שלו, ולבטא גם את חרדותיו בסביבה מקבלת ומשרה ביטחון. במקרה שברח פיפי במכנסיים, תוכלי להגיב עניינית, ללא כעס, ולומר משהו כמו - "אני מקווה שבפעם הבאה תספיק להגיע לשירותים". אם תרגישי שהתקריות הללו אינן חולפות או נרגעות, תוכלי להסתייע בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן 5 וחצי, מאוד מפותח ורגיש. בזמן האחרון הוא מפחד ללכת לבד לשירותים בבית(בגן הוא הולך בלית ברירה). זה יחסית חדש, למרות שמאז ומתמיד פחד להמצא לבד בחושך או ללכת לחדר חשוך לבד ע"מ להדליק את האור. בשירותים הוא מפחד להיות לבד גם אם אני באה איתו ומדליקה את האור. בערב הוא גם "מזדנב" אחרי לכל מקום. מצד אחד חשוב לי שילמד לא להכנע לפחדים ולהתגבר, מצד שני הוא באמת פוחד ונורא נלחץ. מה נכון לעשות--לותר לו וללכת איתו ולחכות שזה יעבור, או לתת לו להתמודד וללמוד להתגבר? תודה!

שלום לך, את מצביעה על הדילמה הכמעט נצחית שלנו כהורים - עד כמה להיות שם בשביל ילדינו, ומהו המינון הנכון שיאפשר להם התמודדות בריאה עם אתגרים. אני מניחה שכל הורה מוצא לעצמו את שביל הזהב בדילמה הזו, ו"מזגזג" על הקו הדמיוני המסמן את ה*נכון*. ילד רגיש וחששן מאותת לנו על נזקקות רבה יותר, ובדרך כלל גם מצליח לגייס התנהגויות מגוננות יותר. מעצם זה שאת מעלה את השאלה לכאן, אפשר להניח שאת ערה מספיק למחירים של הגנת-היתר. אני מניחה שתצטרכי למצוא את דרך הביניים המתאימה לך. ככלל, מומלץ לברר עם הילד ממה בדיוק הוא פוחד, ולהשתדל לתת מענה מספק (גם אם לא מושלם) כהרגעה. אפשר להתחיל מנוכחות פיזית קרובה, ובהדרגה להרחיב את טווח ההשגחה שלך, תוך שאת מעודדת בכנות כל ניסיון התמודדות. חשוב להדגיש, בכל גיל, שגיבור הוא לאו דווקא מי שאינו פוחד, אלא מי שפוחד ומתגבר. בשמחות ליאת

אני מתנצלת מראש אם אשמע יומרנית אולם התשובה של ליאת לא מספקת אותי כלל. גם לי יש ילד בן 5.5 שמפחד מאו ובמשך שבועיים הפחדים שלו ממש חמורים בעיני. לא מספיק לשאול את הילד ( כמובן שאני שואלת וזה לא עוזר) ולומר לו להתגבר על הפחד עלול בעיני לגרום לו להתבייש בתחושות שלו כי זה משדר לו שהוא לא אמיץ מספיק. וזה עלול בעיני (מניסיון אישי) להעצים את החרדות שאולי ירגעו בטווח הקצר אבל יתפרצו בגדול אח"כ. אני החלטתי לפנות לבעל מקצוע (פסיכולוג) לעיתים יהא נוח לילד לספר מה מטריד אותו. ואם זו דרך למשוך תשומת לב אז כדאי לדעת. זו דעתי. ואני יכולה להבין מאוד התסכול של האם. בהצלחה, שלומית

שלום רב, ראשית, מזל טוב על הולדת הפורום. אשמח לקבל את חוות דעתך, בקשר לסיטואציה המתוארת: בני בן ה - 3 נוהג לאחרונה להשתמש במילים בוטות כגון: מסריח, מטונף, מטומטם, אני אזרוק אותך לפח וכו' הוא מתבטא כך כלפי הסובבים אותו הן בבית והן בגנון באופן קבע. הוא משתמש במילים הללו הן במצבי כעס ותסכול והן סתם כך, תוך כדי משחק והשתוללות. אני בהתחלה נהגתי לכוון אותו לבטא את הכעסים שלו במילים אחרות כשזה לא עזר הסברתי לו שבמילים הללו נהוג להשתמש בבית השימוש כך שאם הוא ידבר כך הוא יצטרך לגשת לשירותים ו"להתנקות" מהמילים הללו. גם את זה עשינו מס' פעמים אולם ללא הועיל. כמובן שפעמים רבות גם הרחקתי אותו ממוקד הפעילות והושבתי אותו להרגע. הוא מצידו נשאר בחדר וצוחק או צועק וגם מידי פעם מנסה לצאת. פעמים אחרות, מתוך חוסר שליטה הגעתי לטון גבוה וגם את אפשרות ההתעלומות ניסיתי אך המילים חוזרות. אציין פרטים כלליים: בני הוא הסנדוויץ בבית, יש לו אחות בת 5.5 ואחות בת שנה. הוא ילד חכם ופיקח ובעל יכולת ורבלית מצוינת. הוא שובב רציני ובד"כ אינו שש לשתף פעולה, בלשון המעטה. אני ובעלי די מותשים מהעניין. שעות אחר הצהריים הופכות להיות לא מהנות היות ואנו כל הזמן עסוקים בלהעיר לו ולאיים בעונשים שהזכרתי לעיל. אני אשמח לשמוע את תגובתך לאמור - ממה נובעת התנהגות זו? כיצד את מציעה לגשת לפתרון העניין? תודה רבה, לילך

שלום לילך, את מתארת ילד פעיל ועירני, מילולי ונבון, ובעיקר ער מאד לאופן בו התנהגותו משפיעה עליכם. אני מתרשמת שהמאבק סביב השימוש במילים גסות הוא רק חלק מקושי רחב יותר בהצבת גבולות והפעלת סמכות הורית. ילדים לומדים מהר מאד מה מפעיל את הוריהם, ונראה כי בנך זיהה שיש בידו כלי רב רושם (הגסויות), המזכה אותו בהרבה תשומת לב. ילד בן שלוש עוד לא לגמרי מבין את משמעותן של אותן מילים. ככל הנראה הוא למד אותן בדרך של חיקוי מילדים בוגרים יותר, והבין שיש באפשרותו להפעיל באמצעותן את המבוגרים, המגיבים להן בעוצמה רגשית יוצאת דופן. לפיכך, אני ממליצה לך מאד לחזור לגישת ההתעלמות. השתדלי לא להגיב, מטוב ועד רע, לפרובוקציות הללו, גם אם זה קשה מאד. במקביל, כדאי להיות קשובים לצורך האמיתי שלו בתשומת לב וחיבה. אחרי הכל, מדובר בפעוט קטן מאד, המתמודד עם נוכחותה הטריה של אחות קטנה. לטעמי, ענישה חמורה מדי על ביטויים (לגיטימיים) של כעס ותוקפנות, יכולה להוביל להחרפה שלהם או - לחילופין - להתפתחות דפוס התנהגות מרצה וכנוע. שתי התוצאות הללו אינן רצויות. לסיכום - המלצתי היא לגייס הרבה סבלנות, סלחנות ורוח טובה. אם למרות הכל תחושי הסלמה במצב, תוכלי לפנות להדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

תודה רבה על המענה המהיר, המפורט וההגיוני. אנסה זאת בהחלט ואני מקווה התופעה תחלוף במהרה.

ליאת שלום, קודם כל אני מאוד מודה לך על תשובתך המהירה. אני די מתלבטת, חוששת, מתחבטת ובייחוד לאור העובדה שהמטפלת אומרת משהו שאיני בטוחה בו. אני רק רוצה לחדד- היא מצידה טוענת שהעבודה שנעשתה סביב זה בקונסטלציה המשפחתית היתה לא תקינה..מיד הרחקנו אותה מהילד, הילד הפך להיות מחוץ לתמונה במשפחה, יכול להיות שמדברים לידה עליו והיא טוענת שכל ההתנהלות הזו רק מנפחת וגורמת לה לתפוס את המקרה בפרופורציות גדלות מידי. היא טוענת שהוא בסה"כ ילד (בן 14) ושהיא עלולה לחשוב במקרה שתעשה משהו רע שתהפוך גם למוקצה, יכול לגרום לה לפחד לעשות משהו רע, כדי שלא יקרה לה כך גם והיא טוענת שאם אנו חוסמים אותה ממנו- אנו לא מאפשרים לה להתמודד עם המקרה. היא מציינת גם שאינה מדברת עליו אלא רק על מה שמסביב. יש לה תחושה שאם נפגיש היא תוכל להתעמת עם מה שכואב לה אולי. אני מפחדת שזה יכניס אותה לתסביך, שילחיץ אותה בייחוד לאור העובהדה שלא אהיה לצידה שם. היא טוענת שהעבודה מן השורש לא נעשתה שם והחסימה הזו ביניהם רק מגבירה את העמימות ויכולה לגרום לדברים לא טובים. היא טוענת שכדאי שתראה אותו באירועים גדולים. אני לא מרגישה כך. גם אם העבודה נעשתה לא כראוי, היא עדיין בטיפול. אני לא בטוחה שאני צריכה להפגיש אותה פיזית כדי שתתמודד. את חושבת שהחסימה הזו ביניהם לא טובה? אני גם חוששת מתגובותיו אליה. אמה שחשוב לי במיוחד זה לדעת שלא אפגע בה אם הטיפול ההתחלתי לא היה תקין- שלא אפגע בה אם אנחנו ממשיכים לא להפגיש ביניהם במכוון ובקיצוניות. אני אומרת לה שאיני רוצה שתראה אותו כי א ני שמרת עליה. אני מעורערת מדבריה, אנא חזקי אותי. אני מודה לך ויום מקסים.

בוקר טוב אור, מזכירה שוב שהמידע שבידי מועט מדי. איני יודעת מהו טיב הפגיעה שנפגעה בתך, ולכן אשיב באופן כללי. מדובר בתקיפה/הטרדה מינית שנעשתה בין שני קטינים, ולכן הטיפול חייב להביא בחשבון את שניהם. שניהם צריכים עזרה בה במידה. עזרה כזו, לפחות לאמונתי, חייבת להיעשות ע"י גורמים מקצועיים, שיוכלו להביא בחשבון את מלוא ההשפעות על שני הצדדים, איני יודעת מהו טיפול "בקונסטלציה משפחתית", אך הניסיון העצוב מלמד שקיימת נטייה לסלחנות, התעלמות ואפילו השתקה של כל מה שמריח רע. אני מסכימה עם המטפלת לגבי הצורך בטיפול שורש, אך לא משוכנעת שיש לאפשר לה להתראות עם הנער כאילו שלא קרה שם כלום. שאלת הפרופורציות היא שאלה מהותית, אך כדי להביע דעה בנושא חשוב להכיר מקרוב את הפרטים. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 4.8 ילדה אקטיבית, בעלת שמחת חיים וכו'. שני מקרים לא נעימים בלשון המעטה עברו עליה. בינהם גירושי הורים ומגע מיני מצד בן משפחה בגיל נעורים. אנו נמצאים בטיפול באומנות (אם כי איני מרגישה כי זוהי המטפלת הנכונה עבורה). המטפלת טוענת שיש לה קיצוניות בתגובות, חשה אשמה וכו'. בקרוב מתקיים אירוע משפחתי מצד הצד שתקף אותה. עלי לציין כי עד היום הרחקנו אותו באופן חד משמעי ממנה מאז המקרה בתואנה שאינו ידע להתנהג ואנו שומרים עליה והתקיים מאז איזשהו וטו על העניין, יכול להיות שהיא מרגישה מן המקרה שהוא עשה משהו רע ולכן איננו בתמונה, המטפלת טוענת שלדעתה היא עלולה לחשוב שזה מה שקורה למי שלא מתנהג כראוי ויכולה להשליך זאת על עצמה. יש לציין כי היא מרגישה שהיא אשמה אולי כיוון שהביאה זאת על עצמה. המטפלת טוענת שאיני צודקת בדרכי שאני איני רוצה ללשלוח אותה לאירוע, היא חושבת שהיא צריכה להתמודד עם זה וזה עלול לגרום לה יותר רע ההפרדה המאוד מוחלטת בינה לבינו. אני חוששת מהמפגש, מהתגובה שלה, שלו וכו'. המטפלת טוענת שזה פתח לדבר על הדברים. אני חוששת כיוון שהיא לא תהיה עימי, רק עם אביה ואני מפחדת מהמפגש ביניהם, אני מפחדת שתיקח זאת קשה ויש סיכוי שיגיב אליה לא יפה בייחוד לאור העוובדה שהיא ילדה עאקטיבית ויכולה לגשת אליו. מה דעתך?

שלום אור, בתך עברה שני אירועים משמעותיים, וטוב שהיא מטופלת. קצת פחות טוב לשמוע שאת מתקשה לבטוח במטפלת ואפילו חושבת שאינה מתאימה. טיפול בילדים כרוך, כמעט כמובן מאליו, גם תקשורת פתוחה ורציפה עם ההורים. אני ערה לכך שאני נשענת על מידע חלקי, ולכן אתייחס לדברים בזהירות. קשה לי להעלות בדעתי א?ם שתהיה מוכנה להפגיש את בתה בת החמש עם מי שתקף אותה מינית. נדמה לי שהאינטואיציה האמהית שלך נכונה במקרה זה, ואת שומרת על בתך ממפגש טעון. גם אם היא כרגע לא מבינה עד הסוף את מלוא המשמעות של האירוע, היא עתידה להבינו בעתיד, והידיעה שמשפחתה "עברה לסדר יום" יכולה להיחוות כבלתי נסבלת. בברכה ליאת

שלום! אני מבקשת עזרה חברה שלי התגרשה לפני שנה, יש לה 2 ילדים בני 6 ו 4 היא מחפשת פסילוג ילדים טוב באזור כרמיאל תמליצו לי בבקשה למי לפנות

שלום אירנה, לצערי, אין לי המלצה ספציפית על פסיכולוג באזור זה. חשוב לזכור שקיימים גופים מטעם הרשויות (שירות פסיכולוגי עירוני, או מרפאת ילדים ונוער) שתפקידם לתת מענה למצבים כגון אלו. אם מסיבה כלשהי קיימת רתיעה מפניה לרשויות, אפשר לנסות ולהיעזר במאגר הפסיכולוגים המתפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית" - http://www.hebpsy.net/ בהצלחה ליאת

מלכודת