פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב . ביתי הבכורה מבין שלוש בת 7, מרבית היום נהדרת לעיתים אני חשה כי היא נמצאת במתח רב, כעס פנימי, בטחון עצמי ירוד, קושי בהכנת שעורים, לא מסוגלת לקבל את המילה "לא" , רצון לשלמות הגורמים להתפרצויות כעס, צרחות , ניבולי פה, ובסופו של דבר לאחר רגיעה לצער רב על ההתנהגות ולפי דבריה " אני לא מסוגלת לשלוט על עצמי", אנו משתדלים להיות רגועים אך לעיתים זה כבר לא מצליח. אנו זקוקים לעצה והכוונה ויותר מכל ביתנו האהובה.

שלום לולו, כדי לא להגיע למצבים קיצוניים, עליהם היא מצטערת, חשוב לסייע בהרגעה ובוויסות לפני שמגיעים לשם. ילדה ש"מתפוצצת" בעוצמה כזו צוברת, ככל הנראה תסכול גדול, וחשוב לנסות ולהבין מה גורם לכך. היא אומרת נכון, שקשה לה לשלוט על עצמה, ולכן המשימה העיקרית שלכם זה לעזור לה לפתח שליטה. כמו אימון כושר, גם אימון בשליטה צריך להיעשות בהדרגה. עליה ללמוד להתמודד עם תסכולים קטנים, כדי שתצליח לשרוד תסכול גדול. התסכולים הקטנים הם כל אותם מצבים בבית, בהם אנחנו אומרים לילד "לא", סביב ענייני היומיום, ומצפים ממנו ללמוד להתמודד עם זה בלי לפוצץ ולהתפוצץ. כאשר היא מגיבה בזעם, נסי לעזור לה לפרוק אותו בדרך לגיטימית ("אני רואה שאת כועסת, וזה בסדר, בואי נחשוב מה יכול לעזור לך עכשיו"). אם תוותרי לה כדי למנוע את ההתפרצות, לא לימדת אותה דבר, מלבד זה שכדאי לה להתפרץ, כי כך נכנעים לה והיא מקבלת מה שהיא רוצה. אם התפתח אצלה דפוס פרפקציוניסטי, שווה להשקיע מאמצים בהרגעה, לגלות סלחנות (מצידך) לטעויות בשיעורי הבית ולתוצרים לא מושלמים, ולהימנע מביקורת ושיפוטיות כלפיה. כשלא מצליח לה, את יכולה לעזור ולומר "גם אני לא אוהבת שלא מצליח לי, ואני מבינה מאד מה את מרגישה עכשיו. אבל לא אוכל להרשות לך לנבל את הפה או להשתולל כאן. את חושבת שתצליחי להירגע, או שאת מעדיפה ללכת לחדר שלך ולהירגע שם?". גישה כזו משדרת מסר של הבנה והשתתפות מצד אחד, אך גם של גבול ברור, השומר עליה מפני התוקפנות המקצינה עליה תצטער אחר כך. מה את אומרת? ליאת

הבעיה לדעתי מתחלקת לשתיים. ראשית חוסר היכולת לקבל את המילה "לא" יחד עם חוסר יכולת בדחיית סיפוקים. במצב הזה אנו מנסים לטפל כפי שאמרת ביומיום בדברים הקטנים. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא ואז זה גורם להתחלת ההתפרצות. שנית,אני מבחינה בדברים נוספים כגון: כפי שהגדרת תסכול רב מאוד או כעס פנימי, בטחון עצמי ירוד כלפי חוץ , קינאה באחים סביב, ואולי אף היפרסנסטיביות לא רק רגשית אלא פיזית: רגישות לתפר בגרביים, תג במכנסיים, פצע ביד, לפעמים רתיעה מנשיקה(לתת ולקבל), ובכל המצבים הללו התגובה חריפה גם כן. רעשים סביבתיים מוציאים אותה מריכוז מהר מאוד, פעם אחת "נתקעה על שיר" שחזר במוחה ודפקה את ראשה בכרית כדי להוציא אותו. מקריאה ראשונית לא נראה לי שמדובר בסוג של הפרעת קשב וריכוז אך יכול להיות שאני טועה.

בני עלה לכיתה י'. התחיל את החטיבה (כתה ז') בכיתת מופת.(המצטיינים). מופת כולל רק את כיתות ז' ח' ט'. בכיתות י' מפרידים למגמות והכתות מופרדות ל"מצוינות" ו"רגילות" כשברגילות יש גם את החלשים יותר שלא היו בחטיבה בכיתות מופת. בני בסוף כיתה ט' בחר לו את המגמות הרצויוח והמתאימות לו. לא רצה להמשיך עם ילדי "מופת" כי לא רצה ללמוד שעות ארוכות כ"כ.(מופת לומדים עד שעות אחה"צ). בסדר. את זה אני מבינה ומקבלת. שבוע שעבר היה יום הורים ורק ביום ההורים התברר לי שהוא בכלל בכיתה ה"רגילה" (שבה תלמידים חלשים ) ז"א אפילו לא בכיתת המצוינות, וזאת למרות ציוניו הגבוהים איתם סיים כיתה ט' מופת. כשהגעתי הביתה מיום ההורים, שאלתי אותו מדוע לא סיפר לי שהוא בעצם בחר בכיתת ה"חלשים" ז"א ב"רגילה". הייתי מאוד מאוכזבת. שאלתי אותו מדוע , אמר ש"אמא, זה לא משנה , המגמות הם אותם המגמות לכל הכיתות והבגרות היא אותה הבגרות". יכול להיות שהוא צודק. (אני לא כ"כ מתמצאת) אבל , ועכשיו שאלתי אליך, האם "להציק" לו בענין, האם להסביר לו שזה לא רק הקטע של הבגרויות שמפריע לי אלא הקטע שהוא מעדיף להיות עם "רגילים" ופה ושם גם "חלשים" ולא עם חבריו החזקים מכיתת מופת בה למד שלוש שנים. מדוע שלא יהיה בחברת תלמידים עם מוטיבציה גבוהה?, מדוע צריך להיות בינוני? כשיש לו ציון של 9 במבחן קרני (יכולת לימודית גבוהה שפות ומתמטיקה)?? מה הסיפור שלו? בינתיים אני לא לוחצת , ולא שואלת יותר מידי, רוצה לשמע את דעתך. תודה.

שלום נתי, בנך ציין כבר בסוף כיתה ט', שיום הלימודים הארוך קשה לו, והוא מעדיף לקצר את שעות השהות שלו בביה"ס. התגובה המבינה שלך הייתה (בעיני) במקומה, ונדמה לי שאפשר לאמץ גישה דומה גם הפעם. ילדים מוכשרים נושאים עמם לא פעם מעמסה עצומה של ציפיות (של עצמם ושל הוריהם), והיכולת להגיד "יאללה, לא על כל הר מוכרחים לטפס" חשובה למדי. יכול להיות שאחרי שלוש שנים של מצויינות ועבודה קשה, בנך החליט שאפשר להגיע לאותו מקום בפחות מאמץ, באווירה פחות תחרותית, ובקצב רגוע יותר. יכול להיות שההעדפות שלו כלל אינן קשורות לתחום האקדמי, אלא דווקא לזה החברתי. הבחירה ללמוד בכיתה 'רגילה' אינה הופכת אותו לבינוני. אחרי הכל, הוא כבר הוכיח את המצויינות שלו. למרות האמור כאן, ולמרות שאני סבורה שנכון להניח לו ולא ללחוץ, חשוב להישאר עם אצבע על הדופק, ולגלות עירנות סביב התפקוד הלימודי שלו, כדי שלא תהיה התרופפות ו"עזיבה", וכדי שרמת הלימודים וההשקעה שלו תישאר ברמה סבירה. חשוב לזכור שבתיכון, בהשוואה לחטיבה, יש ירידה טבעית במוטיבציה הלימודית, ועלייה בהתעניינות החברתית והבינאישית. לפעמים אפשר אפילו לברך על כך... בהצלחה ליאת

והחלטתי באמת לא לשאול יותר לגבי החלטתו ולהשלים עימה. כעצתך אעקוב אחר ציוניו ואבדוק שלפחות אין ירידה בהם.

שלום, בתי בת הארבע, ילדה חכמה מקסימה ומצחיקה, בכורה, קצת מפונקת (עם גבולות). הרבה אנשים מעידים שהיא חזקה ומצליחה להשיג את מה שהיא רוצה (גם בגן). בבית זה גם כך (היא מאוד עקשנית) אך היא גם מתלוננת הרבה ובוכה הרבה ומכל שטות. לאחרונה זה הפך להיות הרגל קבוע שהיא מבקשת הכל בייבבות. מצאתי משהו שעוזר לי והוא להגיד לה שאני לא שומעת ושתחזור על הדברים ואכן היא חוזרת בלי בכי. הבעיה היא כאשר אנחנו בחברת אנשים ואני לא רוצה שהיא תבכה (במיוחד מול ילדים אחרים- שהתחילו לקרוא לה בכיינית) ומול מבוגרים אחרים שגם כן הדביקו לה את השם. איך אפשר לפתור את עניין הבכי ואת זה שהיא באה אליי עם כל בעיה וכל שטות במיוחד כשהיא משחקת עם ילדים אחרים ולא מנסה לפתור את הבעיה לבד? כיצד עליי להגיב? אני נורא מתוסכלת מזה ומרגישה שאין לי את הכלים המתאימים להגיב? איך לעודד אותה לעצמאות ושתנסה לפתור את הבעיות האלה במשחק לבד? בעיה נוספת הקשורה בעניין היא שכאשר ילד אומר לה שהוא לא רוצה לשחק איתה היא מתחילה לבכות ישר ובאה אליי מתייפחת" הוא לא רוצה לשחק איתי" ואז אני אומרת אז שלא ישחק תישחקי עם מישהו אחר או לבד ואז היא אומרת "אבל אני רוצה לשחק איתו.. ולא לבד" . לפעמים היא חוזרת "לזירה", צועקת על הילד או הילדה או מכה אותם.. ואני מרגישה שזה מתוך תסכול. השאלה היא איך ניתן לשפר את הביטחון עצמי שלה בכך שלא תתרגש מכל פנייה שכזו (זה קורה המון במיוחד מצד שתי בנות שהיא משחקת איתן- קרובות משפחה- ושאין ברירה כשהמשפחה נפגשת היא משחקת איתן וזה קורה לעיתים תכופות). איך יהיה עלי להגיב למצב כזה? מה להגיד לה? לפעמים אני נפגעת בשמה ולא רוצה שהיא תרגיש מתוסכלת או פגועה. וגם דפוס ההתנהגות הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים שזה מעייף ומתיש. מה גם שאני לא יודעת איך להגיב כאשר היא מכה ילדים אחרים (במיוחד בפני ההורים שלהם- מצד אחד אני לא נוזפת בבת שלי מול אנשים ומצד שני אני לא רוצה להראות שאני אדישה לעניין). תודה מראש לורי

שלום לורי, אתחיל מהסוף - כאשר בתך מתנהגת בצורה פוגענית או אלימה מול ילדים אחרים, כולל ילדי המשפחה, עלייך להגיב מיד ולהרחיקה, כדי שלא תחשוב שהתנהגות כזו מקובלת עליך או אפשרית בכלל. אפשר לעשות זאת בצורה עניינית ולא מעליבה, ואפילו לצאת מיד ולחזור הביתה, בלי הרבה תוכחות והסברים. כך היא תלמד שלמכות שלה יש תמיד (!) תגובה מיידית שגורמת לה מידה של הפסד. נדמה לי שהקושי שלך לראות אותה עצובה או פגועה מפריע לך לתפקד ביעילות כהורה מציב גבולות, ולכן בתך למדה להשתמש בחוסר האונים שלה ככלי. היא ניגשת אלייך בבכיינות, ויודעת שאת תתערבי לטובתה או תפצי אותה בדרך כלשהי. לכן, כאשר היא "מתבכיינת" הביעי השתתפות קצרה ברגשותיה ("זה באמת מעליב שלא רוצים לשחק איתך. את צודקת...") וכווני אותה לפעולה עצמאית ("...אבל אני סומכת עליך שתסתדרי. את ילדה גדולה ונבונה"). כאשר את פותרת לה את העניינים את משאירה אותה חסרת כישורים. אם את סבורה שהקשיים החברתיים והבינאישיים שלה הם אמיתיים, ושבאמת חסרות לה מיומנויות חברתיות, פני לטיפול אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיסייע גם לכם בהבנה טובה יותר של הדרכים לעזור לה בבית. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה לך על התשובה, ןלעניינינו, כאשר בתי מכה ילדים אחרים, אני מבהירה לה שזו לא התנהגות מקובלת ואני אומרת לה שאם זה חוזר על עצמו אז אנחנו הולכים הביתה (לפעמים לא נעים לקום באמצע הביתה ולפעמים זה קורה כשרק הגענו ואין ברירה אלא להישאר). העניין הוא שנהגתי לכעוס עליה ולצעוק ושכחתי שאני מדברת איתה בפני אנשים. מאז אני אומרת שזה לא מקובל ואם זה חוזר אז הולכים הביתה (כדי לא לעודד אנשים אחרים במשפחה להיטפל אליה כמו שזה קרה כבר כמה פעמים), לרוב זה נפתר. שמתי לב שהילדה מכה במיוחד כשהיא מקבלת מכה מילד אחר, כלומר היא מחזירה לו, או כאשר מישהו מציק לה במיוחד (אני גם חושבת שהיא מאוד רגישה אבל כמובן זאת לא סיבה להכות) ושזה לא דפוס קבוע שהיא מכה גם תוך כדי משחק. היא מקבלת מכה וזה לא נעים וכאן אני לא יודעת איך להגיב, ומה להגיד? הייתי אומרת שהיא צריכה לסלוח אבל היא נתנה לי כאלה מבטים של: "על מה את מדברת? אבל הוא היכה אותי ואני רוצה להחזיר לו". וכאן אני רוצה להגיד שאני אובדת עצות. מצד אחד זה לא נעים להחזיר מכה ובמיוחד מול ההורים האחרים וגם לילד, ואני לא רוצה ללמד אותה שיכולים לפתור בעיות דרך אלימות ומצד שני הילדה התחילה לקבל מכות על ימין ועל שמאל ולא ידעה איך להגיב. ואין לי מה להגיד לה, להגיד לה להבליג- היא תהיה ילד כאפות ולהגיד לה להכות זה אלימות. באמת שאני אובדת עצות. בקשר לקושי לראות אותה פגועה או עצובה את צודקת, זה כל כך קשה לי שלפעמים אני שמה את עצמי במקומה ומרגישה שאני מגוננת יותר מדי ולא משחררת. נראה לי שאני צריכה לשחרר יותר אבל לא יודעת איך ומאיפה להתחיל. בקשר להתבכיינות שלה כאשר היא פונה אליי, ההצעה שלך מאוד טובה להביע השתתפות ולהציע לפתור את העניין אך מה יקרה אם זה לא ייפתר. מצד אחד אני לא רוצה להתערב במשחק של ילדים ואני לא כזו קטנונית (למרות שכמה מהבנות -הגדולות יותר- מפעילות עליה מניפולציות שאני לא מאמינה שזה בא מילדות כל כך קטנות? כל כך הרבה רוע בבנאדם קטן. איך ללמד אותה להתייחס למניפולציות האלה? זו אחת הנקודות שמאוד מציקות לה ואני רואה את זה בבירור. היא כולה חוסר אונים מול זה. למשל: לא רוצה לשחק איתך, או מישהי אוספת את הילדים האחרים מולה או שמישהי אומרת לילדה הכי קטנה להכות אותה על מנת שבתי תגיב ואז תחטוף נזיפה ממני או ממישהו אחר) ומצד שני אני גם לא רוצה שהיא תישאר לבד או חלילה תחזור ותכה אחד מהילדים. בקשר לכישורים החברתיים שלה, אני לא יודעת אם יש בעיה או לא. בסך הכל היא לא ביישנית ואם היא פוגשת ילדים חדשים אז היא פותחת בשיחה ישר ואם היא פוגשת ילד ביישן אז היא ישר שואלת למה אתה לא מדבר אין לך פה. והיא לא מפחדת לגשת למבוגרים ולדבר איתם (כמובן לא זרים כי הזהרתי אותה מפני זה). בגן היא מאוד פעילה והמורה מספרת שהיא משתלבת יפה עם הילדים (במיוחד עם הבנות, הילדה מספרת שהיא לא אוהבת את הבנים ולא הם אותה, האם זה הגיל שהם מתחילים להפריד?). אני לא יודעת אם יש בעיה או לא. כשהיא עם ילדים אחרים (חברות מהכיתה, או מחוץ לכיתה אשר נפגשות בבית אני לא רואה בעיה ספיציפית- פה ושם אבל לא משהו רציני- אבל כאשר היא עם הילדים במיוחד במשפחה אז קמה לה מלחמת עולם שלישית. לאחרונה התחלתי להימנע מהמפגשים האלה רק שלא יקרה משהו. ואל תביני אותי לא נכון, אני רוצה שהיא תשחק ותיהנה (במיוחד שהיא ילדה יחידה ובכורה) אבל קשה לי ולה עם המניפולציות שהילדים האחרים עושים ועם התגובה של הילדה שלי. סליחה על החפירה אבל אני באמת אובדת עצות

שלום רב! יש לי בעיה גדולה- אני לא יודעת איך להתמודד איתה! הבן שלי בן 4.5 חברותי, עליז ומלא שמחת חיים כרגע עובר משבר קשה מאוד ואני לא יודעת איך לעזור לו. השינויים שעברנו לאחרונה בתחילת ספטמבר- מעבר דירה, כפועל יוצא מכך - מעבר גן, וצהרון חדשים, עד כה היה בגן ויצו, וכעת עבר לגן עירוני. כמו כן לבקשתו הועברה לחדרו אחותו בת שנה ושלושה חודשים, בבית הקודם ישנה בחדר איתי, ועכשיו הוא ביקש שתהיה איתו ( למרות שיש חדר נוסף פנוי שמשמש כעת כחדר משחקים). כל הסיפור התחיל לפני שבוע בדיוק, ביום שישי שעבר כאשר מהערב החל להתלונן על כאבי בטן (מצבעה על אמצע הבטן) אני עבדתי לילה , א זבעלי הזמין לו רופא מביקור רופא, שהורא ללכת למיון במידה וימשיכו התלונות- כך נעשה, במיון לא התרשמו מבעיה חריפה כל שהיא והוא שוחרר, תלונות לא פסקו... כל יום שבת ולילה אחריו הוא בכה והתלונן לסירוגין, ביום ראשון בבוקר פנינו לרופא שלו שגם הוא הפנה אותנו למיון - במיון, חשבו על תולעים??? למרות שאין תלונות על גרד בפי הטבעת, ניתן מרשם לורמוקס- אותו קיבל, ושוחרר. התלונות לא פסקו גם את הלילה של יום ראשון הילד לא ישן ( וגם אנחנו), כאשר הילד משתמש במילים : "את לא מבינה אני סובל?" , "אני צריך רופא דחוף"- דאי מלחיץ. ביום שני פנינו שוב לרופא ילדים (אחר) ושוב הופננו למיון, והילד אושפז למעקב נעשה US בטן שהדגים בלוטות לימפה מרובות בבטן אמצעית ותחתונה שאולי מסבירים את הכאבים, כל בדיקות דם שנעשו תקינות. הילד מאוד נהנה בבית חולים- היות ואני עובדת שם, אז פינקו אותו, ביום השיחרור מאוד התאכזב ולא רצה לעזוב! תלונות על כאבים לא פסקו, הוא קם בלילה מספר פעמים והרבה זמן לא נירדם בין היקיצות, מתלונן על כאב בטן, מבקש ש,אעשה לו סיבוב בכל הבית על הידיים, בוכה וככה כל הלילה, במשך כבר 8 לילות. פרט חשוב פיספסתי- כמובן לא מעוניין ללכת לגן, אמר שיש ילד שהרביץ לו, כמובן נושא הועלה בפני הגננת והוא בטיפול, ישנו קושי בפרידה בבוקר יותר מהאבא מאשר מהאמא , למרות שגם איתי הוא בוכה. אין לי מושג איך להתייחס לכאבי בטן הללו שכמעט בטוח על רקע פסיכוסומתי, אין לי מושג איך להוציא את הילד הקטן שלעי מה"דיכאון" הזה, כאשר אני לוקחת אותו לגן משחקים להפגש עם חברים מהגן הקודם, לא משחק איתם, מרבה לשבת על הספסל, ליילל, להתלונון בין היתר על הייפות שמאוד מוסברת כי הוא לא ישן טוב בלילות. מאוד אשמח לעצה טובה, אני שוקלת אפילו פניה לפסיכולוג- האם זה נחוץ? תודה נ.ב בחודש ספטמבר נוסף לחגים עשינו כניסה הדרגתית לגן- כמעט ולא שלחנו אותו לצהרון- לא עזר כנראה :(((

שלום לך, הסיפור שלכם נשמע לא פשוט, ולהערכתי הברור הרפואי טרם הסתיים. בכל מקרה, הילד שלכם סובל, וחייב לקבל עזרה. נדמה לי שהפנייה לעזרתו של פסיכולוג יכולה לסייע בכל מקרה, ולו להרגעה והנחייה שלכם. את שואלת איך להתייחס לכאבי הבטן, ואני חושבת (עד כמה שזה יישמע מוזר) שככל שזה נוגע לנו, ההורים, זה לא באמת משנה אם הכאב הוא ממקור נפשי או גופני. בגוף יטפלו הרופאים, ואנחנו ניתן את התמיכה הרגשית, ההכלה והתמיכה הנחוצות כ"כ בשעה כזאת. ממליצה בחום על פנייה (גם!) לפסיכולוג. בריאות ליאת

ליאת שלום, בני בן 3 ו-7 חודשים ונמצא במסגרת של גןפרטי הגננת העירה את תשומת ליבי כי בני אינו אוהב לבצע עבודות יצירה בגן עם דבק, חול , נגיעה במכחול מלוכלך וכו' הנושא ידוע משנה שעברה אך בשנה קודמת מדי פעם כן שיתף פעולה אך השנה טען בפניה כי זה מגעיל.בנוסף קיימת בעיה נוספת שהחריפה השנה והיא תופעת המכות שנותן לילדי הגן.יש לו מן דחף להרביץ לעיתים בלי סיבה.לאחר התייעצות עימה המליצה על אומנות טיפולית שתוכל לפתוח אותו לחומרים וכןתהיה תרפיה שתטפל בנושא האלימות אודה על חוות דעתך בנוגע לבעיה הרגשית של בני וכן לטיפול שהוצע לי. בתודה רבה רבה מראש,

שלום רב, טיפול באמנות יכול לתת מענה מצויין, רק לפני כן הייתי פונה לאבחון וייעוץ גם אצל מרפאה בעיסוק, שתוכל לשלול קושי בתכלול התחושתי. בברכה ליאת

שלום ליאת, אתמול היא הגיעה. קודם כל התייעצתי גם עם הגננת והציעה מהיכרות קצרה איתו שאולי אספר לו מעט וכך הוא יסתקרן לגביה. אחהצ סיפרתי לו שמגיעה בחורה עם שער כהה בגובה שלי עם חיוך גדול גדול והיא באה לעזור לאמא ותוכל גם לשחק איתו. הוא לא הפסיק לשאול מתי היא באה כבר. הכנתי לה שקית עם צבעי גואש ומברשות מיוחדת ושמתי על ידית הדלת והיא נכנסה עם זה וסיפרה לו שהביאה לו מתנה. מרגע זה אני לא הייתי קיימת. ....הם צבעו את הבית שאביו עשה לו מקרטון, הוא היה מבסוט ממנה והיא הייתה ממש טובה איתו. שהלכה ביקש שתבוא שוב, במשך כמה פעמים חזר על זה. בנוסף לפני המקלחת אמר שאתמול (אתמול= בשבילו כל מה שקרה היה אתמול) לא רצה שתבוא ולא התנהג יפה ולשאלתי אם עכשיו רוצה השיב בחיוב. יש! אני עשיתי מרק, תליתי כביסה, קיפלתי...כמה כייף לעשות זאת בניחותא. תודה רבה!

יקירה, לא קיבלת חופש כדי לעשות מרק ולתלות כביסה! מחכה לעדכונים על כ??יו?פי שלווה :-)) כיף לשמוע אותך בכל מקרה. יחי החופש! ליאת

שלום! לפני כחודש בני בן ה3 החליף גן. הסתגלות בהתחלה הייתה קשה מאד, אבל כעבור שבועיים הוא התבגר, הפסיק לבכות בבקרים ומתנהג בגן בצורה מקסימה. הוא גם נהנה שם, מספר לי על הגן. אבל, בבית - זה כבר סיפור אחר. מתעצבן, מרביץ לי, צורח ובוכה, לא מוכן לקבל לא כתשובה. לא ניתן להוציא אותו מגן משחקים, ממשקיות - הוא פשוט צורח!! וגם מרביץ לכל ילד שעובר.. לפני כשבוע וחצי התחיל להרטיב, בעיקר בבית אבל גן בגן. מרטיב מס פעמים ביום, וזה נובע בעיקר בגלל שהוא מתאפק. אנחנו לא יודעים איך להתנהג. האם לכעוס עליו או להתעלם. אנחנו מיואשים, קשה לנו מאד עם ההתנהגות כזאת. מה עושים תודה מראש

שלום טלי, הכניסה לגן וההתאקלמות בו גוזלת משאבים עצומים מילדים קטנים, שלפעמים מצליחים להתנהג נפלא בגן, במחירים רגשיים עצומים, הבאים לביטוי דווקא בבית, בסביבה הבטוחה והמוגנת. אם ההתנהגות התוקפנית הופיעה רק עם הכניסה לגן, אפשר לייחס אותה למשבר הקליטה. ההרטבה, למשל, נראית כמו משהו תגובתי, שיכול להיות קשור לגן החדש, ולכן רצוי להמתין מבלי להעיר ובסלחנות עד לתום תקופת ההסתגלות. אם, לעומת זאת, מדובר בהמשך או החמרה של תוקפנות או פינוק שהיו גם לפני הכניסה לגן, יש להתייחס לכך כאל קושי בוויסות רגשי, ולהיענות לכך בדרך של הצבת גבולות 'מתוקנת', עליה תוכלי ללמוד מקריאה בפורום והרבה הרבה יותר מקריאה כללית בנושא הסמכות ההורית. בכל מקרה, אין להרשות לילד להכות את הוריו, ושום משבר אינו יכול להצדיק התנהגות אלימה. נסי לחפש המלצות לפעולה בפורום שלנו, ופעלי ללא דיחוי. בהצלחה ליאת

בני בן השמונה התחיל לעסוק מאוד בנושא המוות, הוא לא נרדם בלילות ומפחד ושואל שאלות. אני יודעת שזה טבעי בגיל הזה, אבל איך אפשרל לעזור לו? ומה עלי להגיד ולעשות. תודה רבה

שלום מאיה, פחד המוות אופייני לא רק לילדים; גם מבוגרים רבים נמנעים מלחשוב ולדבר עליו, והם נותרים חסרי מילים מול שאלותיהם של ילדים. כששואלים אותי איך מסבירים לילד את נושא המוות, אני אוהבת להשיב "בעברת צחה". סביב המוות התבססו הרבה מנהגים ואמונות, וכל קהילה/עדה/דת 'תוקפת' את הנושא מעט אחרת. ועם זאת, אפשר להסכים על כך שהמוות הוא מוחלט וסופי מאד, ומחכה לכולנו מתישהו. ילדים בני שמונה כבר מודעים מאד לשרירותיות המוחלטת הזו של המוות, וקשה "למרוח" אותם עם סיפורים עוקפים. לכן, אני מציעה לא לברוח מהנושא, ולתת תשובות ענייניות לשאלותיו. "נכון, למות זה באמת מפחיד, בעיקר כי אנחנו לא באמת יודעים הכל על המוות"; "אנשים מתים נקברים בבתי קברות, אך הם אינם מרגישים דבר, וכלום לא כואב להם"; "נכון שאנחנו לא יודעים מתי וממה נמות, אבל אנחנו יכולים לעשות לא מעט כדי להיות בריאים ולחיות המון המון שנים"; "אין לנו שליטה על המוות, אבל יש לנו שליטה על החיים". ואם כבר הזכרתי עדות, דתות ותרבויות, אני ממליצה להימנע מרעיונות 'ספיריטואליים' של הישארות הנפש, שיכולים דווקא להפחיד ילדים. יש ילדים שנרגעים מרעיון גן העדן, אך יש לא מעט ילדים (בעיקר בגיל של בנך ומעט יותר) שפוחדים מכוחן של רוחות ונשמות, הנתפסות כאורחות בלתי קרואות מהעולם הבא. נסי להקשיב לשאלותיו, ולענות עליהן עניינית, מבלי להיכנס למידע עודף ומיותר. הזכירי לו (ולעצמך) שהתרופה הטובה ביותר כנגד פחד המוות היא האהבה והחסד האנושי. גם זה משהו להתנחם בו. עד 120 ליאת

שלום רב, ביתי בת שנה וחצי עברה לקבוצה של הגדולים בגן פרטי בו היתה גם בשנה שעברה. יש לה מטפלות חדשות והם נמצאים בחדר חדש. היא ילדה מאוד פיקחית, יודעת מה היא רוצה ויודעת לעמוד על שלה. הילדה מסרבת ללכת לגן, כולל סצנות של בכי כבר שיוצאים מהבית. בוכה כמעט לאורך כל היום בגן ובעיקר בין מעברים / שינויים. לא משתתפת, לא משחקת עם הילדים, יושבת בצד "ובוהה" במתרחש. כשהיא מגיעה הביתה כאילו מדובר בילדה אחרת - היא צוחקת, מדברת, שרה, רוקדת, משחקת עם ילדים אחרים. חשוב לציין שגם בשנה שעברה ההסתגלות שלה לגן היתה קשה אבל לא ברמות היסטריות כאלו. האם נראה לך שזה מצב בו צריך לערב ייעוץ חיצוני? האם להעבירה גן ולקוות שבגן אחר אולי יהיה לה יותר טוב? תודה, אמא נואשת...

שלום לך כמו הרבה ילדים גם ילדתך עוברת את שלב הקליטה. השנה עקב סמיכות החגים והחופשים לתחילת השנה, הקליטה היא יותר ארוכה. כפי שליאת כבר צינה בעבר עלינו להתיחס ל1.10. כאל תחילת השנה ולא בתחילת ספטמבר. החופשים אכן בילבלו והיקשו על לא מעט ילדים את הקליטה במסגרות החדשות. אנא התעזרי בסבלנות גלי אמפתיה כלפי הקושי ואפשרי לה להסתגל בקצב שלה. בהצלחה אריאלה

שלום כוכבית, לאריאלה ולי יש קילומטרז' די מכובד בגני ילדים, ולכן התשובות שלנו נראות מתואמות להפליא. תודה, אריאלה, על העזרה. עוד קצת סבלנות, כוכבית, ויהיה בסדר. הילדה שלך אמנם חזקה ודעתנית, אבל היא בסה"כ בת שנה וחצי. תני לה עוד זמן. אשמח אם תחזרי בעוד שבוע-שבועיים לדווח :-)) ליאת

היי בני בן 10 חודשים . לפני חודש עברנו דירה ומאז לא מוכן לישון במיטתו. גם בעגלה הוא כבר לא נרדם. יש לציין כי מגיל שלושה חודשים הוא ישן בחדרו במיטתו. הוא בוכה בהיסטריה גם אם אני בחדרו מנסה להרגיע אותו. המקום היחידי בו הוא נירדם זה כמובן במיטתנו. גם כשהוא נרדם הוא בוכה מתוך שינה בהיסטריה ובבוקר כאילו לא היה כלום אנחנו כבר עייפים ומותשים מה אני צריכה לעשות? במה אני טועה? ומהי שיטת חמש הדקות המפורסמת? אודה על תשובתך ... אמא עייפה

שלום לך אביטל ברכות על מעבר הדירה. בנך אומנם רק בן 10 חודשים אך הוא בהחלט מרגיש, רואה ומבין שיש כאן משהו חדש.מצד אחד נראה כי ילדך נמצא בשלב שהוא מבין שאמא ואבא הם דבר נפרד ממנו וכמו כל תינוק הוא לא כל כך מרוצה מכך. תינוק בן 10 חודשים כבר מבין שאבא ואמא עוזבים אותו והוא גם כבר יודע מה יחזיר אותם- הבכי!כמו כן יתכן והמעבר לבית החדש מגביר את תגובותיו כי המקום עדין זר לו. יתכן ובנך לא מרגיש עדיין כל כך בטוח במקום החדש. אני מציעה לך לנסות לבלות איתו בחדרו. כלומר בזמן הערות לשבת ולשחק איתו בחדר עצמו. יתכן וזה יעזור לו להרגיש קצת יותר בטוח במקום החדש. אני מציעה להמשיך להשכיבו במיטתו ולא להיתפתות להשכיבו במיטתכם ,רק כדי לקבל קצת שקט, כי אתם עלולים למצוא את עצמכם במערבולת חדשה. היו איתו בזמן ההרדמות, אך אל תשחקו או תדברו איתו בזמן זה אלא פשוט היו שם, שימו עליו יד מרגיעה וגלו סבלנות. לגבי שיטת חמש הדקות- לי אישית מאוד קשה איתה ואני לא חושבת שהיא מתאימה לגיל 10 חודשים. אבל זו דעתי האישית בלבד. שיהיה לילה שקט אריאלה

שלום אביטל, אני מסכימה ומחזקת את דבריה של אריאלה, שייעצה לך כיצד לחבב על בנך את חדרו החדש. חודש ימים זה לא מעט זמן, ואפשר לצפות שלאחר פרק זמן זה כבר יש מידה של הסתגלות. לא ברור איך התחילה ה'לינה משותפת', אך ברור שזה לא היה רעיון של התינוק. את יודעת, בבתים בהם מיטת ההורים אינה אופציה, זה פשוט לא קורה. לפעמים, אנחנו מקדימים את הילדים, ומעניקים להם 'פיצוי' או צ'ופרים עוד *לפני* שנוצר באמת משבר, ויכול להיות שזה מה שקרה אצלכם. יכול להיות שמיהרתם לפרש את הבכי שלפני השינה כ"משבר מעבר", ולהציע את הקן החמים שלכם כתרופת פלא למצב החירום. כדאי לזכור שתינוקות שעדיין אינם מדברים פורקים מתח באמצעות בכי (לפעמים זו מטרתו של בכי ממושך), מאחר ואין להם הרבה אפיקי ביטוי אחרים. הבנה זו הולידה כל מיני שיטות המאמינות שאפשר לתת לילד לבכות לבדו עד שיירגע כך וכך דקות. גם אני, כמו אריאלה, מתנגדת לרעיונות הללו, ומציעה - במקום למדוד לתינוק זמנים - פשוט לשהות לצידו בחדרו עד שירגע, וילמד ששם מקומו בלילה, ושם עליו להירדם ולהישאר עד הבוקר. הנוכחות השקטה והמרגיעה שלכם בחדרו חשובה, ולכן אני מציעה לדאוג שיהיה בחדר מזרון נוח או כורסא/שטיח, עליהם תוכלו לבלות זמן מה, עד שהילד ייכנס חזרה למסלול. עלול להיות מעט תובעני בתחילה, אך עובד בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

היי ליאת, את מקסימה. אני מרגישה שאני עוברת כברת דרך איתך, דרך התלבטויות, שאלות ועד לקראת הדרכה לגבי ההתמודדות עם בתי בת ה 4. קשה, יש ימים יותר טובים ויותר קשים אך לא מפסיק להיות מורכב. אפילו שאנחנו לפני פגישה שנקבעה לשבוע הבא, אני מוצאת את עצמי עושה את הדברים הנכונים לטעמי (אם מתפרעת אפילו משהו קצר, או מרביצה) אני אומרת שאני מתרחקת ולא נעים ככה להיות איתה וזה באמת עוזר היא נרגעת תוך מקסימום 7 עד 10 דקות, כמובן בוכה וככה, אבל כל הזמן באי שקט פנימי " עזבתי אותה, התעלמתי ממנה, אני נוקשה איתה" ומחשבות כאלה, ובכלל הצומת בה אני נמצאת היא מצד אחד אנו חייבים לא לתת לה להיות "גדולה" בדרכים שליליות קרי התפרעות או צעקות ומצד שני "איך לחזור בחזרה"? "כמה זמן להתרחק"? מה היא תרגישה כלפיי וכו? מה שכן למדתי בימים אלו שכשאני מתרחקת ממנה ואני עצמי במצב רגוע, זה ממש טוב. אתמול לא רצתה לצאת מהגן כי לא לקחתי אותה מהשער שדרכו דווקא רצתה לצאת. אמרתי שהולכים וכשהתנגדה, הלכתי.עם זאת היא חזקה ועקשנית ולא באה אחריי ובסוף באתי והרמתי אותה עד האוטו "בכוח" כשהיא מתנגדת ואף הרביצה קצת.אמרתי שעכשיו לא אעשה איתה דברים כיפיים ולא אהיה איתה וכשבאנו הביתה היא המשיכה לבכות ואני בענייניי.כעבור כמה דקות החלה לשחק עם עצמה וניסתה לשחק גם אתי אך לא הגבתי. הביאה לי טבעת ממשחקיה ושם לא ממש לקחתי את זה , הבנתי שהיא בדרך חזרה מה שנקרא.רק כשחזרתי מהעבודה כעבור שעתיים באתי ליטפתי, שאלתי מה שלומה, הכנו ארוחת ערב, מקלחת ואגב, היא לא צעקה ולא בכתה למרות שידעה שהערב לא אקרא לה סיפור... ואז השאלה היא אני חשה נוקשה מדי לעיתים, "מאריכה" את משך הסנקציה. איך עושים את האיזון?

את צודקת מאד גלית. איזון הוא דבר חשוב, והשאלה עד כמה להאריך את משך הסנקציה היא שאלה קריטית. נדמה לי שמרוב הדגשה של נושא הגבולות בפורום, קצת פחות זמן מוקדש לחלק חשוב לא פחות, וזה ה'חיזוק' והשבח, כמו גם החום, האהבה והסבלנות, שחייבים לבוא לידי ביטוי בכל פעם שהילדים מתנהגים טוב ומשתפים פעולה. הבת שלך (כמו כל ילד אחר) צריכה ללמוד שכדאי לה יותר להיות בסדר, כי כך היא תרוויח אותך, את אהדתך, את התפעלותך ואת תשומת לבך. סנקציה שמתמשכת מעבר לזמן סביר, עלולה לגרום לתחושת מרמור, אי צדק וקיפוח אצל הילד, ולכן חשוב לישאר ענייני וממוקד, ולהגיש לילד סולם לרדת מהעץ. כאשר בתך נרגעת, אפשר לומר משהו כמו "הרבה יותר נעים על ידך ככה". נדמה לי שבסיטואציה שתיארת, בפגישה המחודשת שלכן לאחר השעתיים בעבודה, אפשר בהחלט להתחיל 'דף חדש'. ואגב, גם קודם, אני חושבת שלא רצוי לא להגיב לגמרי לילד קטן. זה עלול להיות מפחיד. הסבר קצר כמו "כרגע אני לא רוצה לשחק, כי התעייפתי. כשארגע קצת ממה שקרה, אחשוב על כך שוב". אנסה לנסח "כלל אצבע" שמשקף את כוונתי - כאשר ילד מתנהג בחוצפה/אלימות/פוגענות נתרחק לזמן מה וניתן לו תחושה שהוא מפסיד אותנו לזמן מה. הפסד זה מתייחס לצ'ופרים, תשומת לב, ופעילויות נעימות משותפות איתנו. למרות זאת, *לא* נעניש בברוגז מוחלט כי זה מפחיד ילד צעיר, לא נמנע מילד אוכל, השגחה, או טיפול בסיסי. אני יודעת, גלית, שלא פעלת באכזריות או חוסר התחשבות כלפי בתך, ושאת 'מגששת' עד להדרכת הורים (יופי! בהצלחה!), אך אני מנצלת את דברייך כדי לחדד את הדברים, גם למענך וגם למען האחרים. לפעמים, ההליכה בין הטיפות היא שם המשחק הנקרא הורות. בהצלחה ליאת

שלום אני אם ל3 6.5, 4, 2.5 יש לי 2 שאלות : 1 לאחרונה בתי בעת כעס על רקע הצבת גבול או מענה תשובה שלילית לבקשתה, מכה את אחיה או אותי. כאשר מכה את אחיה אני מרחיקה אותם ממנה אך כאשר היא מפנה זאת כלפי אני לא יודעת ככ כיצד להגיב. אם אני הולכת ממנה היא עוברת להכות את אחיה, או שנצמדת אלי בכח.ניסיתי גם מתן עונש כמו לא ללכת לחברה למחרת כמובן שזה לא אפקטיבי, בשעת כעס שוב חוזרת על התנהגותה. 2. בני בן ה6.5 נהנה לומר מלים שבעלי ואני לא אוהבים כמו פלוץ (על כל ההטיות) קקי וכד'לשלב אותם במשפטים ובשירים בכל הזדמנות. בעלי ואני התעלמנו מכך בהתחלה,אך התופעה לא חלפה. לאחרונה נוצרה בעיה אחרת שהיא זו שמטרידה, שבני הצעיר בן 2.5 התחיל לחקות אותו ומדבר כמוהו בכל הזדמנות. כיצד עלינו להגיב לכך? אודה על התייחסותך לשאלותיי

שלום רב, בתך בת הארבע, מתקשה להתמודד עם תסכול, ומגיבה בזעם אלים בכל פעם שאינה מקבלת את מה שהיא רוצה. זה, כמובן, לא בגלל שהיא רעה או בעייתית, אלא רק בגלל שאף אחד לא מאמן אותה ומתרגל אותה בסוג כזה של התמודדות. איך מלמדים? כאשר היא רוצה משהו שאינך רוצה או יכולה לספק לה, עליך לעזור לה לזהות את התסכול ("אני יודעת כמה בא לך לראות את התכנית הזאת, וכמה קשה לך שאני לא מרשה לך. זה באמת יכול לעצבן נורא"), ולהתמודד איתו בדרך לא הרסנית ("אבל אני לא מרשה לך להרביץ, לא לי ולא לאחיך, ואם תרימי יד נצטרך להרחיק אותך לחדר אחר"). כאשר היא מצליחה להכות אותך (אני מאמינה שאם תחליטי שאינך מוכנה לאפשר לה את זה, זה פשוט לא יקרה), נסי להימנע מעונשים 'רחוקים', והשתדלי למצוא סנקציה מיידית, הקשורה ככל האפשר להתנהגות שלה. למשל הרחקה לחדר אחר, למשל יציאה שלך מהבית בלעדיה, וויתור על פעילות משותפת איתה שתכננתן, או אפילו התעלמות מנוכחותה למשך זמן מה. כאשר את מאיימת בעונשים ולא מקיימת אותם, או לחילופין מענישה אחרי זמן רב, ובעונש שאינו קשור ל'עבירה', הסיכוי שזה יעבוד פוחת. היא חייבת ללמוד שכאשר היא מכה, יהיו לזה תוצאות שליליות עבורה, ולקשר ישירות בין המעשה לתוצאתו השלילית. תוכלי לקרוא עוד בנושא כאן בפורום, אם תחפשי לפי מילות מפתח כמו "גבולות", "ענישה", וכד'. לשאלתך השנייה: אני חושבת שהתעלמות היא הדרך היעילה ביותר, אך היא עובדת רק אם מתמידים בה (אומץ! אומץ!). ילדים נהנים לגלות את הכוח המופלא הטמון במילים מסויימות, המחלצות מן ההורים תגובות בעוצמה כבירה. אני מציעה לך לתת ל'פלוץ' את משקלו הראוי - אוויר בלבד, עם ריח לא משהו, שאין בו שום נזק/תועלת נראים לעין. פשוט תתעלמי! נסי לא להגיב גם בהבעות פנים או שפת גוף. ממש כאילו היה אומר 'בלון' או 'רוח'. תני לעצמך שבועיים ותחזרי לספר לנו. זכרי - שום כלום! בהצלחה ליאת

בתי בת השנה וחמש החלה לפחד בצורה מאוד קיצונית משינה בלילה בחדרה. בעבר היא היתה נרדמת עם מוסיקה לבדה ומשם זה עבר לכך שהיא רוצה שנשב לידה ונשיר לה ואילו היום היא לא מוכנה שנעזוב לרגע את חדרה כשהיא הולכת לישון. זה מלווה בצרחות אימה וגם בהקאות יזומות שלה. לאחרונה אני ובעלי חולקים משמרות של שינה בחדרה מתוך כוונה להשיב לה את תחושת הביטחון. יש לציין שמעולם לא ישנה לילה שלם בלי להתעורר ורוב הלילות היא מתעוררת כ-4-5 פעמים. (זאת גם הסיבה שהחלטנו לישון בחדרה). ההתעוררויות הליליות אמנם פחתו מאז שאנחנו ישנים איתה אבל הבכי והאימה שמלווים את ההרדמות שלה רק מחריפים. זה מגיע למצב שברגע שהיא במיטתה היא לא מפסיקה עד שמישהו נמצא לידה. אנחנו די מוטרדים מהתנהגותה הקיצונית. מה כדאי לעשות??

שלום רב, לא בטוח שמה שאת מתארת הוא בהכרח "פחד משינה לבד בחדר". בעיני, זה נשמע יותר כמו הרגלי שינה בעייתיים, וצורך בנוכחות שלכם, המקבל מענה דרך הבכי הלילי. אני ממליצה להמשיך לישון בחדרה, אך לצמצם למינימום את האינטראקציות עמה בזמן היקיצות. את השירים, הדיבורים והחיבוקים יש להשאיר לטקס ההשכבה בערב, ובלילה להסתפק בנוכחות קרובה, כדי שלא יתפתחו 'רווחים' משניים מהיקיצות. גם בזמן ההשכבה, רצוי להסתפק בטקס קצר (שיר, סיפור, חיבוק ונשיקה), ואז - ישיבה דמומה לצידה, המשדרת מסר ברור של "נגמר היום, עכשיו לא משחקים אלא הולכים לישון". בהצלחה ליאת

0545510028ליאת שלום, ראשית סליחה כי ראיתי הודעה ממש דומה אך לא נותנת לי מענה ביתי המקסימה מגיל שנתיים וחצי גמולה מפיפי קקי. יש לה הסטוריה של התאפקויות, לפני שבועיים החלה להתלונן ששורף בעת היציאה וגם אחרי. לא קישרתי לעצירות חשבתי שמדובר בתולעים וקיבלתי טיפול מהרופאה. לפני שבוע הפסיקה לעשות קקי והתחיל לנזול לתחתונים. קראתי והסקתי שמדובר בעצירות. כעת המצב הוא שהיא חרדה מהאסלה, בוכה כשיש לה כאב בטן ולא רוצה להוציא את הקקי. ניסיתי לשים לה טיטול גם בטיטול לא רוצה. נתתי לה נר גליצרין. הילדה עוצרת קקי. עשיתי לה חוקן והיא עדיין עוצרת קקי. אני כבר בהסטריה, בוכה איתה, היא כולה מכווצת ובוכה כל הזמן מפחדת מהקקי. אנחנו אובדי עצות הצילו

קרן שלום כשאת כותבת על הסטוריה של התאפקויות ,למה את מתכוונת? לפני הגמילה? במהלך הגמילה? לכמה זמן היא מתאפקת כל פעם? קצת קשה לדעת מה בדיוק הגורם אך לפני הכל אני חושבת שכדאי להתיעץ עם רופא גסטרו ילדים. יתכן ולילדה יש פיסורה (סדק בפי הטבעת) ודבר זה גורם לכאבים רבים ובעקבות כך הילדה משתדלת לעצור את צואתה. ברוב המקרים שמן פרפין על בסיס יום יומי עוזר מאוד לבעיה. כמו כן מאוד לא מומלץ לעשות חוקנים ולהשתמש בנרות גליצרין לילדים כל כך צעירים. על פעולה כזאת כדאי שיחליט רופא. אני מציעה לפנות לרופא לפני שמחליטים שיש בעיה התנהגותית. בברכה אריאלה

שלום קרן, עצירות היא סיפור לא פשוט, אך עם זאת מדובר בתופעה לא מאד יוצאת דופן. בגיל הרך, עצירות בעלת גוון כרוני יכולה לשקף סוג של התנגדות או מרד של הילד כנגד ניסיונות גלויים או עקיפים של ההורים להתערב במשטר היציאות של הילד (ואולי לא רק בו). העיסוק הרב והעיקש של ההורים סביב היציאות של הילד, טיבן ותדירותן, מכניס הרבה מתח ליחסים ביניהם, ועלול להוביל לאנקופרזיס. גם אני, כמו אריאלה, סבורה שנרות וחוקנים הם עניין מיותר ומזיק, שעלול להחריף את ההתנגדות והלחץ אצל בתך. אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים מקצועית בנושא, ועד אז, תוכלי לקרוא את המאמר המצויין הזה - http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 בשמחות ליאת

שלום רב! בני כמעט בן 3. הגו שלו נהדר, הגננת נפלאה ואני מאד מרוצה. עניין אחד - הם שולחים את הילדים למיטה להירגע כאשר עושים משהו לא בסדר. האם זה לגיטימי בגיל הזה? אני לא נוהגת לעשות זאת בבית, האם זה בסדר שעושים זאת בגן? תודה מראש!

שלום תמר, בעיני, כדי להכחיד (או להפחית את שכיחותה של) התנהגות בלתי ראויה, עדיף להשתמש בסנקציה הקשורה אליה בדרך של תוצאה טבעית, ולא באמצעות עונש שרירותי שאינו קשור בה. כאשר ילד מתנהג בניגוד לכללים, יש משהו נכון בהרחקתו, בעיקר אם ההרחקה מלווה באמירה קצרה כמו "לא נעים לנו כשאתה מתנהג ככה. לך לנוח קצת, ותחזור כשתרגיש שאתה רגוע". יש כאן מסר ברור מאד, שמשאיר לילד את כבודו, ומאפשר לו באמת להירגע ומשאיר לו "סולם לרדת מהעץ". הדבר היחיד שעלול להיות מעט בעייתי בשיטה של הגן הזה, זה הקישור שילד קטן יכול לעשות בין המיטה שלו (שאמורה להיות מקום נעים ובטוח) לבין הסנקציה הבלתי נעימה. מצד שני, אם המיטה היא מקום נעים ובטוח, ההרחקה אינה פוגענית מדי, והילד באמת יכול להירגע באמצעותה. בקיצור, נראה לי שאת יכולה לסמוך על הגננת שלכם, לפחות ככל הנוגע לתחום זה. בברכה ליאת

בתי בת השלוש נכנסת לבכי היסטרי מדי פעם כשמשהו שהיא רוצה לא ניתן לה. כשהיא היתה קטנה יותר היא היתה נרגעת מעצמה ביתר קלות. כיום יש פעמים שניתן להתעלם אבל לעיתים הבכי מתארך והוא בלתי נסבל. היא יכולה לבכות ברצף יותר מחצי שעה (קשה במיוחד אם מדובר בשעה 5 וחצי בבוקר...והיא מעירה את כל המשפחה...) תוך כדי הבכי היא מחפשת תשומת לב ורוצה שאני אהיה לידה אבל קשה לה להירגע. אני מודה שקשה לי מאד לראות אותה צורחת.

שלום רווית, ילד שמתמיד בצווחות ובבכי זמן ממושך מאמין שההתמדה תשתלם לו בסופו של דבר, שההורה יתעייף וימלא את מבוקשו. כדי להכחיד התנהגות מסוג זה, חשוב לעשות כל מאמץ שלא להיכנע לסחטנות היבבנית. עם זאת, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים מאד, שעמידותם למצבי תסכול עדיין נמוכה, אני ממליצה לנסות להרגיע באמצעות הסחת דעת, מילים מרגיעות, חיבוק או כל דבר אחר שיכול למתן את התסכול מצד אחד, אך לא "לשבור לכם את המילה" מצד שני. זה לא קל בטווח הקצר, אך יעיל מאד לטווח הארוך. שולחת לך כוח וסבלנות ליאת

זקוק לעזרתכם הדחופה להמלצה לפסיכולוג/ית ילדים באיזור נתניה או כפר יונה

שלום ויקו, פרסום שמות מטפלים בפורום עומד בניגוד למדיניות האתר, ולכן אתה מוזמן להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בברכה ליאת

האיימל שלי [email protected]

שלום ליאת ביתי בת שנתיים היא מרבה לגרד בראשה ויש לה פצעי גירוד, בדקתי ואין לה כינים אך תופעת הגרד שלה מתמיהה במיוחד בגן בו זה לא מתקבל בקלילות. אציין שלאחרונה היה לה דלקות אוזניים מוגלתיות וגם נולדה לה אחות לפני כחצי שנה.היא מגרדת בראשה ללא הרף ואני די מודאגת ואציין ואוסיף, שבבית היתה תקופה בה בעלי ואני היינו בסוג של משבר...אני חוששת שאולי הגרד הוא מעין סוג של תסכול או שזה בעיית עור? אשמח לתשובך

שלום נועה, מציעה לפנות, קודם כל, לרופא עור שישלול כל בעיה רפואית/זיהומית. במקביל, עם או בלי קשר לגירוד, עשי כל שביכולתך להפחית את רמות המצוקה שלה, אם בדרך של תשומת לב, ואם בדרך של הרגעת הרוחות בבית, או לפחות בידוד-מה שלה ממצבים רויי קונפליקט. בברכה ליאת

שלום רב בני בן 11 ראה באקראי במהלך שיטוט באינטרנט (בעיה בפני עצמה) את הסרט "משחק ילדים" המתאר בובה בשם צ'אקי שהיא בובה בעלת נשמה של רוצח ומבצעת פשעי רצח בסרט. חשוב לציין כי בני הינו ילד אקספרסיבי מאוד אשר מבטא רגשות כלפי חוץ,הוא מסוקרן מאוד מעולם המשחק ואף חולם להיות שחקן בעתיד. הוא נהנה מאוד להקליט עצמו בוידאו מבצע קיטעי משחק שונים. הוא גם משתתף בחוג לדרמה. בקרוב יחול יום הולדתו ולרגל הארוע ביקש לקבל את "הבובה הרוצחת" צ'אקי. האם ניתן להיעתר לבקשתו?

שלום לך, לא ציינת דבר בנוגע לתגובתו לסרט. האם הוא היה מבועת ואחוז אימה, או שמא משועשע וסקרן מבחינה "אמנותית". אישית, אני נוטה לראות בחיוב את נכונותם של ילדים 'לגעת' באובייקט שמפחיד אותם ולהתיידד איתו, גם אם הוא דמות שלילית, מפחידה או ביזארית. מקווה שתוכלו לשלוט מעט יותר בתכנים אליהם הוא נחשף, כך שלא יהיה צורך למלא את הבית ביצורי אימה. אחרי הכל הוא עדיין ילד צעיר מכדי לחלוק חוויות עם בובה רצחנית כמו צ'אקי. :-)) בשמחות ליאת

שלום ליאת, ביתי בת שנתיים וחודשיים והיא גמולה מתיתולים מזה 3 חודשים. הגמילה עברה בצורה די טובה ואפילו בלילות היא כבר בלי תיתול ואין פיספוסים. הבעיה התחילה כשהיא חזרה לגן בתחילת ספטמבר, היא לא מוכנה לעשות פיפי בגן אלא אם כן אני איתה. היא מתאפקת יום שלם ולפעמים בורח לה. בתחילת השנה היא הסכימה מספר פעמים לעשות עם הגננות אבל עכשיו היא מסרבת בכל תוקף אפילו שהן מושיבות אותה באסלה היא לא עושה. אני חייבת לציין שוב שבבית המצב שונה לגמרי היא תמיד מבקשת גם אם אנחנו מחוץ לבית. אשמח אם תוכלי לעזור לי וליעץ לי מה לעשות כי אני יודעת שבמצב הנוכחי זה אלול לגרום לדלקות.

שלום ג'ני, אני מציעה להתייחס לשבוע הנוכחי כאל השבוע הראשון בגן. עכשיו, כשהסתיימו כל החגים, ואפשר לשמור על שגרה רציפה, גם הילדים הרגישים יצליחו להסתגל ולהתאקלם במסגרות, ולהתחיל להרגיש בבית גם בגן. אני חושבת שמספר ימים של התאפקות אינם מסוכנים לבריאותה, והעיסוק הרב בפיפי ("עשית או לא עשית") מיותר, ונושא איתו םוטנציאל מזיק להתעקשות ומאבק. מציעה להתאזר בסבלנות עוד מספר ימים, ולתת לה את הזמן לחזור לעצמה. אשמח אם תעדכני אותי ליאת

שוב שלום המצב רק הולך ומחמיר כניראה שעשינו מזה עיניין והיא עושה דווקא. עכשיו היא לא מוכנה ללכת בכלל לשירותים והיא מתאפקת ימים שלמים לפעמים בורח לה, היא פשוט בוכה וסובלת כל היום. בנוסף התחילו גם השתנות לילה לפעמים בלילה היא קוראת לי ואם אבא שלה בה אליה היא אפילו לא אומרת לו שיש לה פיפי היא פשוט בוכה "אמא אמא". אם הלילות אני יכולה להתמודד אבל במהלך היו אני לא איתה והיא סובלת מאוד. מה לעשות?

אני אמא לילדה מאומצת בת 10,(היא מאומצת מגיל 1.8)בימים האחרונים אני מזהה אצל הבת שלי סימני מצוקה,היא מדברת הרבה מאוד על המוות,ברצוני לציין שהבת שלי בגיל צעיר היתה מלאה ביטחון,שמחת חיים,ילדה מאוד חכמה,ותמיד שידרה עמוד שדרה. מאז ביה"ס לאט-לאט הכל דאך,היום היא בכיתה ה והמצב ממש מדאיג אותי,היא כל הזמן אומרת שהיא-0,שהיא שמנה ומכוערת,(דבר שהוא לא נכון)שאף אחד לא אוהב אותה ,והיא רוצה לקחת מספריים ולגזור את הוריד. כבר היום ניסיתי ליצור קשר אם פסיכולוגי אך לצערי זמן ההמתנה הוא 10 חודשים,אבקש בדחיפות עזרה ראשונה מה עלי לעשות?

שלום רב, אני מניחה שדיברת עם המרפאה הציבורית של משרד הבריאות, שם התורים באמת ממושכים מאד. אני רוצה להזכיר גם את האופציה של טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים, שאמנם עולה כסף, אך המחיר נמוך יחסית. אופציה נוספת זה לפנות ליועצת ביה"ס ופסיכולוגית ביה"ס, ולבקש להיעזר במשאבים העומדים לרשות ביה"ס, כמו טיפול באמנות/מוסיקה או דרמה. אני משערת שבקרוב תקבלו זימון לפגישת אבחון ראשונית במרפאה (לשיחת האבחון הראשונה לא ממתינים כ"כ הרבה), ויתכן שהם יעריכו אחרת את מידת הדחיפות כאשר ידעו את כל הפרטים, ויקדימו את הטיפול עצמו. ללחוץ קצת, גם לא יזיק. בהצלחה ליאת

מה תאמרו לנער שלא מוכן ללמוד, ועושה כמעט הכל כדי שיזרקו אותו מהמסגרת החינוכית בה הוא לומד? ובשיחה קצרה איתו הוא מעיד על עצמו שלא ירצה לעולם לעבוד באותה עבודה כל יום, שהוא חייב להספיק הכל ורוצה להתנסות בהכל לפני שימות? הנער חווה גרושים לא יפים של הוריו, והקשר עם אביו נותק לפני שלוש שנים. חווה גם ניתוק קשר מאחותו הקטנה החורגת שנעלמה עם העלמות האב מחייו. מה תאמרו?

שלום לך מודאגת, הפנייה שלך קצת עמומה, ונראה שמסתתר מאחוריה סיפור ורכב ועצוב. נער שעושה הכל כדי להיזרק מהמסגרת הוא נער שמרגיש שאין לו מה להפסיד, או לחילופין, נער שזועק "תתעקשו עלי!". תחושה נוספת שמתעוררת בי למקרא הדברים, היא שמדובר בנער שחווה דברים קשים, המבין שהחיים יכולים להיות מפתיעים, שבריריים מאד ובלתי צפויים, ובכל רגע עולמו יכול להתהפך ולהיטרף מבלי שתהיה לו שליטה על האירועים. אני ממליצה מאד להפנותו לטיפול פסיכולוגי, כדי להחזיר לו תחושה של רציפות ושייכות, וכדי לאפשר לו לעבד את החוויות הקשות שעברו עליו בליווי של דמות יציבה ותומכת. דווקא עניין הלימודים הכי פחות מדאיג בעיני. הייתי נותנת לנער כזה את התחושה ששום דבר לא אבוד, ושתמיד יוכל להשלים את החוסרים האקדמיים שלו, לאחר שהמצוקות הגדולות שלו יקבלו הקשבה ומענה. בברכה ליאת

מעריכה מאד את תשובתך. עזרת לי מאד

שלום, ראשית עלי לומר שאני נהנית לקורא את תשובותייך ושמחה שיש לי היזדמנות לשמוע את עצתך. יש לי בן בן 3 וחודש ובת בת 4 חודשים. בעלי עובד קשה בהייטק וחוזר בשעות מאוחרות דהיינו לפעמים בעשר בלילה ולא רואה את בני רק למחרת בבוקר. אימי נפטרה וחמתי גרה רחוק ואינה מסוגלת לעזור גם שנמצאת קרוב כך שאין לי שום עזרה אף פעם בטיפול בילדים. החלטנו בעלי ואני שאני אקח ביביסיטר פעם פעמים בשבוע שתעזור לי עם ילדיי(או אם ארצה ללכת להצגה עם הילד או חוג ספורט בערב וכו...). מצאתי נערה בכיתה יב. היא הגיעה היום ו....בני החל לבכות אמר לה ללכת לא נתן לי לדבר איתה אני הגבתי בקור רוח וביקשתי שיתן לדבר איתה כי היא באה לעזור לאמא להיות איתנו ואני לא הולכת. בשלב מסוים איימתי כי אם לא יפסיק להפריע אשים אותו בצד הנערה אמרה שנראה שעדיף שתלך והציעה שפעם הבאה אתן לו ממתקים.... אני השבתי לה שאינ אכין לה משהו תביא לו ממנה. מה את אומרת? חשובה לי עזרה כזו והתרשמתי כי היא מעוניינת להגיע רק פשוט מופתעת מתגובתו (שאלה אותי אם פעם שמרו עליו). יש לציין שהיא הנערה ה- 2 שמגיעה. הנערה הקודמת היתה לפני חודשיים איתנו חודש ואני לא קראתי לה יותר כי התרשמתי שאין לה כוח אליו הוא שיתף עימה פעולה בקושי רב!!! לא רצה לשחק איתה במיוחד והיה נראה שהיא לא התאמצה במיוחד. עזרי לי לגרום לזה להצליח.....

שלום שקד, אני מברכת אותך על ההחלטה להיעזר בבייביסיטר. בעיני, זה פיתרון מעשי ונפלא, שעושה חסד גדול הן עם אימהות עייפות, הן עם נערות שמתות לקצת דמי כיס, והן עם הילדים שמרוויחים נוכחות חביבה וסבלנית מלבד זו של אמם העייפה. לפעמים, ההתנגדות של הילדים לנוכחותו של 'מטפל' חדש משקפת את האמביוולנטיות של ההורה עצמו סביב הרעיון. זה קורה לפעמים מול גננת חדשה, מורה, ואפילו מול סבים וסבתות. אני מאמינה שאם תחליטי שאת נחושה וצודקת, בנך יקבל את הרעיון של בייביסיטר, וילמד ליהנות ממנה כמוך, גם אם זה ייקח לו קצת זמן. לפעמים, לנערות צעירות יש "ראש טוב" וחשיבה בריאה, ואולי הרעיון שלה לא היה רע כ"כ. לא בטוח שהייתי 'משחדת' אותו עם ממתקים דווקא, אבל בהחלט אפשר לעשות זאת בדרך אחרת, כמו למשל לשלוח את שניהם (הוא והנערה) לסרט לילדים או להרשות להם לעשות יחד משהו שבדר"כ אינך מרשה לו לעשות לבד (לעשות עוגה, לצבוע בצבעי גואש, להשתעשע במתקנים המטופשים שבקניון, וכד') מה שיכול לסייע ביצירת הברית ביניהם. תוכלי גם להשאיר אותה לבד איתו, חרף מחאותיו, כדי שלא תהיה לו ברירה אלא להסתמך עליה ולשתף איתה פעולה עד שתחזרי. בדר"כ לנערות החמודות האלה יש דרכים מקוריות לשעשע ילדים סרבנים. אם תסמכי עליה, גם הוא יסמוך עליה, והיא תרגיש יותר ביטחון וחופש לפעול ביצירתיות וליהנות גם היא מהשהות בביתך. בהצלחה, ואת מוזמנת לדווח ליאת (שחייבת את חייה לאורית, הבייביסיטר הכי מגניבה במזרח התיכון, שגידלה בעזרתי שלושה ילדים לתפארת)

שלום יש לנו 2 ילדים בן 6 ובת 2 בחודשים האחרונים בני לפעמים יוצא ביציאות לא נעימות רובן לכיווני , בדר"כ לאחר שהוא מציק או משהו בסגנון שאני קורא לו לשבת בצד או ליידי , הוא מתחיל במשפטים כגון , אוף איזה אבא מעצבן , אני לא רוצה לאבא יקנה לי מתנה ליוםהולדת , האבא הכי מעצבן בעולם , זה הכיוון . יכול להיות שאחרי חצי שעה זה נגמר , כאילו הוא שכח את זה , הוא יכול לבוא לחבק להגיד לי אתה האבא הכי טוב שיש לי בעולם סתם אתמול באמצע המשחק הוא דיבר עם אשתי ובלי שום מקום הוא אמר , אני לא רוצה שאבא יקנה לי מתנה ליום ההולדת , אשתי מנסה לדובב אותו אבל ללא שום הצלחה ... מה יכול לעורר לו את התגובות האלו ??

שלום רב, הבן שלך נותן ביטוי לרגשותיו באופן חופשי, ובעיני זה לא נורא כ"כ, בעיקר אם זה קורה אחרי תקרית שבה באמת עצבנת אותו או עשית משהו שפגע בו או תסכל אותו. אחרי הכל, גם אנחנו מתעצבנים לא פעם, ולפעמים גם כועסים ופורקים את הזעם על מי שעצבן אותנו. באופן אישי, אני חושבת שסוג כזה של אמירות, גם אם באמת בלתי נעימות, הן לגיטימיות ומעידות על כך שהוא אינו חושש ממך, ומרגיש נוח לבטא בפניך את רגשותיו. "אוף איזה אבא מעצבן" זו לא קללה או התחצפות, ולכן אפשר להתייחס לזה ברוח טובה ולהגיב בהתאם ("יכול להיות שאני אבא מעצבן, אבל זה האבא שיש לך, ואתה צריך לשמוע בקולו"; או "אם לא תרצה מתנה ממני ליום ההולדת שלך, זה בסדר. אבל תזכור שליום ההולדת שלי אני דווקא רוצה מתנה ממך"). אני חושבת שככל שהתגובה שלך יותר מתרשמת או פגועה, כך אתה מגביר את הסיכוי לאמירות כאלה בעתיד. נסה להישאר קליל, ולקחת את הדברים בפרופורציה. אם, למרות כל זה, אתה מוצא את האמירות שלו לחלוטין בלתי נסבלות, פעל להכחדתן כאילו היו התחצפות או עלבון: אמור לו שזה לא נעים לך והתרחק ממנו לזמן מה, כדי שיידע שהוא 'מפסיד אותך' בכל פעם שהוא מתנהג באופן בלתי ראוי. בברכה ליאת

שלום, בני בן 4 התחיל השנה גן שפתי חדש. דווקא כשנראה שהתחיל להתאקלם לגן החלו אצלו גרודים באזור הפנים (אף, עניים) ולאחרונה תעוקת נשימה (מעין שאיפות אויר עמוקות מידי פעם). היינו אצל אלרגולוג ומומחה לריאות ולטענתו הדבר לא קשור לאלרגיה כלשהיא, הוא ביקש שלא נתיחס לזה כדי לא להחמיר את הבעיה והדבר יעבור מעצמו. האם התופעה הזו ידועה כביטוי למתח נפשי בגיל כל כך צעיר ? או שמדובר ב"טיקים" חולפים? אנחנו אובדי עצות. אם מדובר בתחום רפואה אחר למי עלינו לפנות ? תודה

שלום גלית, לא אוכל לדעת האם מדובר בתופעה ממקור גופני או נפשי, אך אוכל לומר לך שבהחלט נתקלתי בילדים (ומבוגרים) שפיתחו סימפטום כזה כביטוי של לחץ ומתח. במידה ואכן מדובר בקוצר נשימה ממקור פסיכולוגי, אני מצטרפת להמלצה האומרת לא להגיב. לטעמי, לפני שמחליטים שבעיה היא ממקור נפשי, יש למצות עד תום את הברור הרפואי. פני לרופא הילדים שלך והתייעצי איתו. מעבר לכך, לא יזיק לנסות להפחית גורמי מתח מחייו של הילד. זה נכון תמיד, ונכון אף יותר כשמתעורר חשד ל'טיקים'. בברכה ליאת

שלום רב. לפני כמה שנים עברתי גירושים לא קלים ויש לי 2 ילדים כשהבכור בן 11. הוא לקח את הגירושים קשה והפך לילד עם בעיות אכילה(עם עודף משקל) ילד ללא קישורים חברתיים, לא מזמן עברנו דירה וחשבתי שבבית הספר החדש יכיר חברים אך הוא לא יוזם ואין לו חברים. הוא לא מוכן לרדת לגינה אחר הצהריים ולא מעניין אותו כלום מלבד מחשב. המצב מאוד מתסכל ומעציב אותי .ואני הייתי מאוד רוצה המלצה לפסיכולוגית באיזור חולון שתעזור לבני לחזק את ביטחונו . מאוד אודה לך מראש.

שלום אפרת, אני מניחה שכתובת המייל למטה היא שלך, ומציעה לך לצרפה גם לכאן, כדי לקבל המלצות מקוראי הפורום, אם יהיו כאלה. במקביל, אני מציעה לך להתענין גם אצל רופא הילדים שלך או אצל יועצת ביה"ס. בדר"כ הם מכירים אנשי מקצוע טובים ויכולים לעזור. בהצלחה ליאת

בני בן ה9 העברתי אותו לבית ספר אחר הא ואחותו הקטנה הא ידד בלימודים ואין לו חשק לילמוד וגם ניגרר אחרי ילדים שלא מתנהגים טוב פשוט נימשל לילדים הללו.לכן חשבתי אולי העביר אותו בית ספר וזה יכול לעזור הא התאקלם יפה המון חברים וכיף לו מאוד שם .אבל מיבחינה לימודית עדיין אין לו חשק לילמוד ושוב מיתחבר לילדים לא מתאימים.(ביטחון עצמי יש לו)חשבתי שאולי יש לו בעייה ריגשית למרות שחוץ מלימודים הכל תקין ואולי זה המחשב אני פשוט בדילמה שאלתי מה הסיבה הכי הגיונית ואיך אוכל לטםל או להתנהג?איך אפשר לטפל בזה שהא נימשך לילדים לא מתאימיפ אנא בבקשה תעזרי לי תודה מראש

שלום דנה, לפעמים, החיבור לילדים בעייתיים מאפשר לילדים חלשים או חסרי ביטחון לקבל "רוח גבית", ולזכות באהדה חברתית, תשומת לב או כוח בקבוצת בני גילם. תלמידים חלשים או לקויי למידה, שחוויית הלימודים שלהם מאד בלתי מתגמלת, עלולים לחפש פיצוי בדרך זו, ולהרוויח תחושת ערך, גם אם מפוקפקת. אני מאמינה שמעבר כיתה או בית ספר אינם עוזרים במקרים אלה, ואת השינוי צריך לעשות מן השורש. כלומר - לאתר בצורה מקצועית ומדוייקת את מקורות הקושי האקדמי (אבחון דידקטי), לסייע נקודתית בהתאם לחולשות הספציפיות, ולזמן חוויות של הצלחה בלימודים, גם אם תחילה הן יהיו צנועות. בנך עדיין ילד קטן, ושום דבר לא מאוחר. פני לאבחון מסודר, כדי לסייע לבנך לשקם את ה'לומד' שבתוכו. כך יש סיכוי טוב שהצורך שלו לטפח את ה'בריון הקטן' שבתוכו יפחת משמעותית. בהצלחה ליאת

ילדה בת 5.5 עליזה מאושרת צוחקת משתוללת ופלפלית.נחשבת לשובבה של המשפחה. לעתים לא מקשיבה לנו, צריך לבקש הרבה פעמים ולפעמים לצעוק, ילדת סנדביץ שלפעמים מציקה לאחיה ואחותה. נמצאת בצהרון יחד עם עוד 6 בנות (חברות מהגן ואחיותיהן מבית הספר) בבית של אשה שגם בעלה הפנסיונר עוזר וגם ילדיה הגדולים שלעתים מגיעים לבקר גם משחקים עם הבנות. בעלת הצהרון זימנה אותי לשיחה. מבין כל הבנות בצהרון רק שלי שואלת את הגברים שגרים בבית בו יש את הצהרון אם יש להם בולבול, "נדבקת" אליהם (בעלת הצהרון עשתה חוק שאין יותר חיבוקים ונשיקות אלא רק כיפים),נתנה לילדה אחת נשיקה על השפתיים (לפעמים אני נותנת להם נשיקה כזו שנפרדים בבוקר)ברח לה קצת פיפי יום אחד, בתחילת השנה היא אמרה לבעלת הצהרון שרצתה לחבק אותה "אל תגעי בי", היא ניסתה להכניס אצבע לטוסיק של בעלה של בעלת הצהרון (מעל הבגדים כמובן)ולטענתה זה קרה כמה פעמים. ניסיתי דרך חידות ומשחקים לשאול אותה שאלות שאולי ירמזו אם מישהו נגע בה או איפה יכלה לראות את זה אבל לא גיליתי משהו.במקרה ראיתי הודעה שכתבתי באחד הפורומים שכתבתי כשהיא היתה בת 3 ואז סיפרתי שהיא חזרה מהגן ואמרה שאחד הילדים נתן לה מכה בפות. ששאלנו אותה איך זה קרה היא הראתה סתם מכה וחשבנו שאולי תוך כדי משחק זה קרה בלי כוונה. אני כבר לא זוכרת אם דברנו אז עם הגננת או לא אבל אם לא הייתי נתקלת בהודעה הזו ששלחתי לפני שנים לא הייתי זוכרת את זה בכלל. אולי זה קשור, אולי זה משהו שהילדה מגוללת במחשבותיה מאז. חייבת לציין שהיא לא נותנת לאף אחד לרחוץ אותה בפות. בכל הגוף אפשר לעזור לה אבל בפות רק היא כי לפעמים זה אדום ושורף לה. קרם היא מרשה לי למרוח כשזה אדום ושורף לה אבל לרחוץ אותה שם היא לא מרשה ואני לא זוכרת מאיזה גיל זה. דבר נוסף- באחד מנסיונות הברור שלי היא שאלה אותי אם כשהיא נולדה היה לה בולבול או פות. היא אמרה שהיא היתה רוצה שיהיה לה בולבול ושהיא תיוולד אחרונה מבין הילדים כדי שהיא תהיה הכי קטנה ותהיה הכי הרבה זמן בלול. לא יודעת אם זה קשור או לא ואם זה מקנאה או לא. אשמח לקבל את עצתכם.

שלום לך, גם לי קשה, מכאן, להבין עד הסוף את ההתנהגות של בתך, ולהעריך האם חוותה פגיעה מינית כלשהי, או שמדובר בסקרנות מינית או מודעות מוגברת לנושא. מפאת רגישותו של העניין, ומה שנראה כמו הצפה מינית, אולי שווה להתייעץ עם פסיכולוגית ילדים קלינית, שתוכל לפגוש את הילדה ולברר בעזרת כלים מקצועיים את האפשרות הזו. בכל מקרה, אני ממליצה מאד לשוחח עם הילדה, ולחדד עבורה את כללי ההתנהגות הנוגעים למרחב אישי ולצנעת איברי הגוף האינטימיים, בעיקר כשמדובר באנשים זרים. בברכה ליאת

בני בן ה 5.5 סובל בשבועות האחרונים מחרדות לפני השינה. בהתחלה הספיק שישבנו לידו כ 5 דקות לפני השינה . בימים האחרונים לאחר שעוזבים את מיטתו הוא קם וניגש אלינו בדמעות שיש לו מחשבות רעות והוא לא יודע איך להפטר מהן ורק לאחר שכנוע מסכים לחזור למיטתו כאשר אחד מאיתנו ניגש אליו כל 5 דקות לנשיקה, עד שנרדם. כמו כן ב 3 הלילות האחרונים מתעורר בבכי וחרדה באמצע הלילה ומבקש שנשב לידו עקב מחשבות רעות, ולוקח לו עד שעה להרדם חזרה עם מעורבות שלנו. פנינו ליעוץ מקצועי, אך נקבעה לנו פגישה לשבוע הבא. בנתיים אנחנו חסרי אונים כיצד לנהוג? תודה

שלום רונית, יופי שפניתם להתייעצות. עד אז, אני מציעה להישאר זמינים מצד אחד, אך גם ענייניים ורגועים מצד שני, ולא נסחפים אל תוך החרדה שלו. העובדה שאתם מתעקשים על זמינות מעט מרוחקת, וניגשים מדי פעם, נכונה בעיני, ומשדרת מסר של "הכל בסדר, אנחנו שומרים ומגינים עליך גם ממרחק מה, וסומכים עליך שתצליח להירגע בכוחות עצמך. למרות האמור כאן, במצבים של הצפה חרדתית, לא נורא אם למשך מס' ימים תהיו קרובים יותר, זמינים יותר ופתוחים לשיחה על מה שמטריד אותו. מקווה שתקבלו הדרכה בהקדם, ותחזרו לשגרה מהר בהצלחה ליאת

בתנו בכתה ב' רוצה מאד להיות נערה. להתלבש...לשים מסקרה בעיניים...ורוצה לכתוב צ'אטים. הסבתי לה שאני צריכה ללמוד את הנושא מהורים אחרים. שבאינטרנט יש טוב אבל גם רע. גם סיכון. רוצה פייסבוק. אמרתי עדיין לא. קודם אני אלמד את הנושא. הצעתי לה לכתוב מיילים לחברותיה מהשכבה. היא רק חצי שנה כותבת ( נח עם 7 שגיאות). היום צלצלה אלי אמה של חברתה הטובה ביותר. הבת סיפרה לה בחשש ( מפחדת להפסיד החברות עם בתי ) שבתי נכנסה לצ'אט בזמן שהן שיחקו ביחד במחשב. בתי התחזתה לבת 19 !!!!! ענה לה מישהו עם מצלמה. הראה את הפנים שלו. בתי המשיכה להתכתב. הראה את בטנו....ויותר כנראה השיחה לא נמשכה. החברה נפחדה מאד. לכן סיפרה לאמה. הבטחתי שלא אומר לבתי שהאם הודיעה לי -ושהחברה סיפרה. חייבת לכבד את הבטחתי כי אני לא רוצה לפגוע בחברות , וביקשתי שתמשיך לספר לי כל דבר מפחיד שהיא שומעת על בתי. לא חושבת שזה יהיה חכם "לפתוח חזית עוינת , כועסת ,מענישה " עם בתי - בשום ענין. נאבד כך את האמון והפתיחות. ואת הגשר אל עולמה הפנימי. אבל אני דואגת. כמובן במישור הפרקטי נעשה דברים. היום המחשב מבודד בחדר מחשב - נעביר אותו למטבח. נשים עין. נשב איתה / לידה כשהיא במחשב. נשוחח על הטוב והמסוכן בצ'אטים. יותר מאוחר נדבר על הגבלה. הגבלת תוכניות טלויזיה לנוער ( היא אוהבת רק תוכניות לנוער -לא תוכניות ילדים או מדע). אני דואגת במיוחד - במישור האופי של בתי. להתחזות לגיל 19 בהיותך בכיתה ב ????? כמה זה חמור לדעת הצוות כאן? כמה זה נפוץ ? איך מדריכים נכון מבלי להביא אותה להחביא מאיתנו את חייה ופעילותה. היום אנחנו עוד שולטים על מהלכיה הפיזיים מחוץ לבית , מסיעים - אבל מאוחר יותר... זה ענין של עזות. נועזות, סקרנות - ואני לא מעיזה לחשוב שאולי זו כבר מרידה. לפחות עקיפת ההורים. אמרנו לא צ'אטים עד שלא נעשה זאת ביחד ונוכל ללמוד וללמד אותה את הסכנות. יש לה אופי חזק , עצמאית , אינטליגנטית ובעלת כישורים (כמסתבר). אני דואגת מה אומרת ההתנסות הזאת על אופיה הבסיסי ? זו עיקר שאלתי.

שלום רב, אני מצרפת לכאן שלושה לינקים לתגובות שנתתי בעבר לפניות דומות: http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24169#message-24169 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-16859#message-16859 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-9157#message-9157 לשאלתך, מה זה אומר לגבי אופייה של בתך, קשה להשיב. אני מניחה שאת מכירה היטב את אופיה הבסיסי, ללא קשר לסקרנותה האינטרנטית. בעיני, לא כאן הבעיה, אלא דווקא בעובדה שהיא עדיין אינה מודעת לסכנה, ומנהלת 'מחתרת' קטנה מתחת לאפכם. אני מסכימה איתך מאד, וחושבת כמוך שאין טעם לפתוח חזית, אלא דווקא לפתוח ערוצי תקשורת חדשים באווירה חיובית ומזמינה, שתעודד את בתך לשתף אותך ולהיעזר בהנחיותייך, ולא לפעול מחתרתית בדרכים שעלולות לסכן אותה. אם אינך רוצה להסגיר את מקורות המידע שלך, תוכלי ליזום שיחה עם בתך, ולספר לה ששמעת בעבודה או במספרה על ילדה שגלשה לאתרי צ'ט ונתקלה במה שנתקלה... וכד'. כך מתפתח מרחב לדיון החשוב, מבלי לגלוש להאשמות או התגוננות. זכרי שעם כל הכבוד לפרטיות ולמרחב שאת מאפשרת לבתך, היא עדיין צעירה מאד לסוג כזה של בילוי, ואכן חשופה לסכנה. את מוזמנת לחזור ולעדכן איך היה. בהצלחה ליאת

אמרתי לה שנכנסתי להיסטוריה במחשב וגיליתי...ואני מאד כועסת. ואני מבקשת שתספר....הסתבכה במלא שקרים. בלילה בהשכבה עדיין כעסתי כי הרגשתי שנושא השקר הוא החשוב כאן.הסברתי לה כמה חשוב שתהיה אמת בתקשורת . בסוף היא ביקשה לדבר איתי ביחידות ואמרה שהיא פוחדת שאכעס. הבטחתי שלא. היא סיפרה , היתה שיחה - עזרתי לה בשיחה....ומאז אנחנו משוחחים. בנחת ואפילו בהומור. היא מתה להראות לי את יכולותיה בתחום - ואני אכן אראה. כי מגיע לה כבוד על היכולת. אבל אמרתי שיהיו עכשיו גבולות חדשים : בשום אופן לא צ'אט...נסתכל איתה ביחד על התכנים שהיא רואה בטלויזיה , וגם אבא וגם אמא יחוו דעתם האם התכנים מתאימים. שאסור לה בשום אופן צ'אט. שמדי פעם נסתכל במה היא עסוקה במחשב וזה מתוך רצון לשמור עליה , מתוך רצון להגן עליה תוך שיתוף פעולה איתה. היא סיפרה מי היו המקורות - חברה....שהיא גם מחתרתית בעניני הצ'אט , ובן דודה המתבגר - שאצל משפחתו אנו מבלים הרבה ושם היא שהתה שבוע בהיעדרנו בחופש. אמרתי לה שכשנחליט על שינויים כמו הפסקת אישור לתוכנית X בטלויזיה , זה לא יבוא בבת אחת כעונש. לא נוריד לה ונשנה את חייה באחת , אלא לאט לאט נבלה יותר בבית ונמצא לנו דרכי הנאה שאינם הצ'אט. במקביל אנחנו עושים מאמצים להתחיל טיפול פסיכולוגי. אני הסקתי מזה שאולי אני/ אנחנו הזנחנו ונתנו לה יותר מדי חופש . שהפילוסופיה שהיתה לנו " לחופש נולדה - כדי לגלות מה אופיה האמיתי ) ( THE REAL SELF וכו'" היא מוטעית. הכי קל היה לנו - כשהילדה חברותית וכל יום המון שעות נמצאית עם חברות ולנו יש שקט. כבד לי. אבל נטפל בזה. היא מאד משתפת פעולה עכשיו והאוירה טובה. המון תודה לך - על תשובתך המפורטת והמסבירה ! יישר כח !

מחפשת פסיכולוג ילדים בחולון, לילד בגיל 11

שלום לך, אנא, כתבי שוב וצרפי לגוף הודעתך כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח המלצות. בברכה ליאת

[email protected]

בני השנה לומד בכיתה ז' ויש לו חרדות בבית הספר. זה התחיל משנה שעברה ואחרי כמה שיחות עם יועצת בית הספר (גם בנוכחותנו) המצב השתפר והשנה עברה בשקט. תחילת השנה הנוכחית הייתה שקטה אך לפני חופשת סוכות החרדות התחילו עוד הפעם. קשה לו מאד.אנחנו רוצים לעזור לו.לאיזה איש מקצוע לפנות חוץ מלאנשי בית הספר? מנחי הורים? פסיכולוגים? למי? תודה מהורים אוהבים

יש לי אותה בעיה עם הילד שלי אבקש לקבל תגובה בנושא אם אפשר כמה שיותר מהר

שלום רב להורים האוהבים ולאם המודאגת, חרדת בי"ס נופלת בקטגוריה של פוביות ספציפיות, המתאפיינות בתגובות חרדה עוצמתיות במפגש עם אובייקט ספציפי ומוגדר, במקרה שלכם - בית הספר. לעיתים קרובות, מעורבת בחרדת ביה"ס של הילד חרדה כלשהי גם אצל ההורה, או מידה של אמביוולנטיות סביב הפרידה ממנו. כמו שראיתם, יועצת ביה"ס יכולה להיות כתובת ראויה בנושא זה, וכך גם פסיכולוגית ביה"ס שיכולה להנחות אתכם כיצד לעזור לילד. אם אתם מרגישים שביה"ס אינו יכול להכיל את המקרה או להתמודד איתו בהצלחה, פנו לפסיכולג ילדים קליני, רצוי כזה העובד בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי אח בן 17. בשנה האחרונה הוא התחיל לעשות כל מיני תנועות מוזרות כמו לנשק את הספה, לשטוף ידיים לעיתים תכופות מאוד ללא סיבה, לנשק מזוזה המון פעמים, לגעת במשהו כמה פעמים, להרים את הגופיה ולנגוע בה עם הפה ודברים כאלה נוספים מוזרים. בזמן האחרון הדבר הפך להרגל דבר שדיי מעצבן לראות אותו. הבעיה היא שאנחנו אומרים לו והוא מכחיש כאילו הוא לא מודע לזה, למרות שהוא כן. פעמים רבות שאלנו אותו מה הסיבה והוא מתעלם מכך. אנחנו חושבים שזה דמיונות, אני לא זוכרת אם פעם הוא סיפר לנו אבל כביכול אני חושבת שבדמיונות אומרים לו "אם לא תעשה ככה יקרה ככה (משהו רע) " וכו' .. אני לא יודעת אם יש לזה שם אבל הייתי רוצה לדעת ממה זה נובע ואיך אפשר להוציא לו את זה מהראש.

שלום אור, הסימפטומים שאת מתארת אופייניים מאד להפרעת חרדה הנקראת הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), ואינם מצביעים בהכרח על מחשבות שווא. מדובר בטקסים כפייתיים שמבצע האדם כדרך להשיג שליטה (מדומה) על המציאות, ולהתגונן כך מפני אירועים קשים מהם הוא פוחד מאד. הפרעה זו מגיבה מצויין לטיפול תרופתי המשולב בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. אני ממליצה על הפנייתו לפסיכולוג קליני מהגישה ההתנהגותית או לפסיכיאטר, שיוכלו לאבחן במדויק ולהציע טיפול. בהצלחה ליאת

ביתי בת שמונה שנים.למעשה אף פעם לא נגמלה לחלוטין מעשיית צרכים (קקי). הדבר בא לידי ביטוי בהתרוקנויות חוזרות ונישנות בתחתונים אשר אני מתייחסת אליהם כבר כמו אל חיתולים וזורקת לפח.הדבר בא בתקופות או בגלים. תקופות רעות של מספר חודשים קשים ותקופות טובות של התרוקנות רגילה בשרותים ,גם כן למספר שבועות עד חודשים.התקופה האחרונה הטובה היתה של שלושה וחצי חודשים ולצערי כשהחלו הלימודים שוב יציאות בתחתונים.שמתי לב שבהמלך השנה בתקופת הלימודים היציאות ברובן בתחתונים וכאשר מתקרב הקיץ ובמהלך החופש הגדול היציאות בשרותים. כמובן שאני מתגמלת אותה על כל יציאה בשרותים ומעודדת אותה.שאלתי היא מה לעשות על מנת להחזירה מהר לרוטינה ולהרגלים של הקיץ(לא יציאה של כל יום אך לא בתחתונים)וכיצד לשמר את ההרגל של יציאה בשרותים כאשר מצליחים לעלות על הדרך הטובה. ביתי לא מוכנה לשבת כל יום בשעה קבועה על האסלה לפרק זמן קבוע כפי שהמליץ הרופא ולא משתפת פעולה.ולמעשה כפי שמתחילה תקופה טובה כך היא נגמרת ואני לא יודעת למה. אני לא יודעת מה גורם לה לעשות בשרותים ומה בתחתונים. כעת המצב בכי רע ואין לה שליטה כלל על הספינקטר. הצואה יוצאת רכה מאוד ללא שליטה ויש צורך להחליף תחתונים (ולזרוק) מספר פעמים ביום.ייתכן שיש "גוש חוסם" ויציאות רכות פשוט "עוקפות "אותו ויוצאות החוצה.היינו אצל גסטרו ילדים אשר שלל בעיה אורגנית ולדעתו הבעיה פסיכולוגית. כיצד פותרים בעיה חמורה זו והאם יש פסיכולוג/ית ילדים המומחה לבעיה כמו זו.

שלום שירה, הבעיה שאת מתארת נקראת בשפה המקצועית "אנקופרזיס", ואני ממליצה לך להקליד את המונח בגוגל ולקרוא קצת באתרים העוסקים בנושא. כמו שודאי תלמדי שם, מדובר בבעייה עם מרכיב פסיכולוגי חזק, המחריפה לעיתים עד כדי התפתחותו של מאבק כוחות בין הילד להוריו. הטיפול בבעיה זו מתמקד בתקשורת המשפחתית, ובהדרכת ההורים כיצד להימנע משיפוטיות וביקורת (זה קשה נורא, אני יודעת!) , כדי לא ליצור פגיעה בתפיסה העצמית של הילד. כל פסיכולוג ילדים קליני יכול לטפל באנקופרזיס ואני ממליצה לך מאד להגיע להתייעצות ולהיעזר. בהצלחה ליאת

א

שלום דגנית, את מוזמנת לספר יותר... :-)) ליאת

ליאת שלום רב! ביתי בת ה- 10 וחצי, הרגישה מאוד קשה לאחר שסבתה חלתה במחלה קשה, והיא היתה קשורה אליה מאוד. אפילו עכשיו קשה לה להסתכל על סבתא או אפילו לדבר איתה. מאז חלו פחדים מגנבים ורוצחים, והיא איננה מוכנה להירדם, היא כל הלילה מסתכלת לעבר דלת חדרה ומבקשת שאשב עד שתירדם, ההירדמות מלווה בללכת לשירותים כל חמש דקות, ולבסוף הקשיים בהירדמות, קשה לי לשבת ליד מיטתה עד שתירדם, זה לוקח המון זמן, וזה פשוט מתיש, היא מודה על הפחד, ואומרת לי כשאני רוצה לקום, שאינני פחדתי מימי, ואינני מבינה אותה, ושאמא אמיתית היתה ממשיכה לשבת. התחלתי לתת לה רסקיו, כמה טיפות מרגיעות, אבל שום דבר לא עוזר, וחוזר חלילה כל לילה...והשינה החשובה שלה, מותירה אותה עייפה בבוקר בדרך ללימודים... מה עושים???????????????????

שלום רב, לא ברור אם החרדה שמציפה כרגע את בתך קשורה למחלתה של סבתא או לא, אך בכל מקרה צריך לנסות לעזור לה. אם את חושבת שיש קשר בין הדברים, רצוי מאד לאפשר לה לתת ביטוי חופשי לרגשותיה ולחרדותיה סביב מחלתה של סבתא, סביב הדאגה לשלומה ואולי גם סביב האפשרות שתמות. ילדים בגילה עסוקים מאד בשאלת המוות, וחשוב לשוחח על הנושא בפתיחות כדי להפחית ככל האפשר עמימות ומתח. אני מציעה להדגיש ש"אנחנו עושים הכל כדי שסבתא תבריא ותחייה איתנו עוד זמן רב", ולדבר גם על האפשרות "שמתישהו נצטרך להיפרד ממנה, כמו שקורה בדרך הטבע, כאשר אנשים מזדקנים ומתים". בעניין הפחד בלילה, אני מציעה לא לאפשר לה "לסחוט" אותך באמצעות אמירות כמו "אמא אמיתית הייתה יושבת". תוכלי לומר לה שאמא אמיתית שומרת על ילדיה ככל יכולתה, ושבבית שלכם היא מוגנת, גם כאשר את בסלון או בחדרך. נסי לבסס הסכם על זמן קבוע מראש שאת יושבת לצידה לפני השינה (10-15 דקות), ולאחר מכן את עוברת לסלון (למרות המחאות!). אם את חושבת שהחרדה גולשת גם אל שעות היום ומפריעה לה לתפקד, פני להתייעצות עם פסיכולוג/ית ילדים. בברכת בריאות ליאת

שלום ליאת, יש לי ילד בן 4 עוד חודש ואנחנו משפחה חד-הורית. בגן החדש הוא לא נח צהריים. אין שום בעיה עם זה, הוא מחזיק מעמד עד הערב ובשעה 20:30 כבר "אין עם מי לדבר" עד הבוקר, שזה מעולה. הבעיה היא אחרת: בשישבת ובחגים. אני חייבת לנוח בצהריים, כי אם לא, קשה לי מאוד לתפקד, בעיקר כשהוא נמצא בבית ולמשך כל השישבת/חג אני צריכה להיות "קצין הבידור" שלו, כי אין גן, ועם כל הכיף זה גם מתיש. ניסיתי להסביר לו שהוא לא חייב לנוח צהריים אם הוא רוצה, הוא יכול להמשיך לשחק, אבל "אמא עכשיו נחה". בהתחלה הוא היה רוצה "לנוח איתי במיטה", אבל זה לא היה רעיון כל-כך מוצלח, כי הוא לא "יודע" לנוח איתי במיטה: כל הזמן מסתובב, קופץ, דופק בקיר, מטפס לי על הגב, כל הזמן "אמא, אמא, אמא", אז הסברתי לו שמהיום הוא כבר לא ינוח איתי ביחד, כי זה לא נעים לי ואני אוהבת לנוח לבד במיטה שלי, יש לו מיטה שלו וכל אחד ישן במיטה שלו. הוא בהתחלה צרח והתנגד, אבל לא עזר לו. בסוף הסכמנו שהוא ינוח על הספה. יש פעמים שהוא באמת הולך לנוח, אבל בפעמים שלא, הוא ממש מפריע לי. הוא מבין ש"אמא נחה ולא להפריע", אבל בפועל כמובן זה לא תמיד קורה. בתקופה הזו של החגים ממש התחרפנתי וזה הגיע כבר לעימותים די רציניים איתו. השאלה שלי האם באמת הדרישות שלי ממנו לא מוגזמות מדי. הוא בסך הכל בן 4. אמנם הוא יודע להעסיק את עצמו יפה לבד ולפעמים אכן עושה את זה, אבל מה לעשות במקרים שלא? שאני רוצה לנוח והוא פשוט מפריע (לא נעים לי להגיד)? אין לי זכות לקצת שקט? תודה ושבת שלום, אמא

שלום לך, הצורך שלך במנוחה לגמרי מובן וטבעי, דווקא בשל העובדה שאת מתפקדת כהורה יחיד. עם זאת, לא כל הילדים בגיל ארבע מסוגלים להישאר לבדם ולהעסיק את עצמם ללא נוכחותו של מבוגר. לפעמים, אין ברירה אלא להתפשר, והפשרה במקרה שלכם היא מנוחה משותפת או לפחות נוכחות שקטה שלו לצידך (למשל סרט וידאו שיוכל לראות בשקט, אולי עם אוזניות, בזמן שאת ישנה), או בייביסיטר שתהיה איתו בזמן שאת מוכרחה לנוח. כמובן שהמטרה הסופית היא שתוכלי לישון בעודו משחק לבדו, אך כדי שזה יקרה, יש צורך לתרגל אותו במשכי זמן קצרים יותר, בהם הוא מעסיק את עצמו בלעדייך. זה חלק מתביעה לגיטימית לגמרי, בעיני, וחשוב לעמוד על כך. התחשבות ושיתוף פעולה הן חלק ממיומנויות יסודיות שכל ילד חייב ללמוד במסגרת המשפחה, ותפקידנו כהורים לתת לילד את ההזדמנות לכך. אני מעודדת אותך להמשיך לעמוד על זכויותייך בבית, אך מזכירה לך לעשות זאת בהדרגה, ולשבח את בנך גם על הצלחות חלקיות (חצי שעה שקט זה יופי בשביל ילד בן 4), כדי לעודד אותו להמשיך. בהצלחה ליאת

שלום רב אני בן 28 לאחר תאונת דרכים קשה,אני נימצא בשיקום באחד הבתי חולים וחלק מהשיקום הוא טיפול פסיכולוגי ביגלל תיסמונת פי טי אס די שיש לי כחלק מהטיפול חלקתי עם המטפלת שלי דברים אישיים על מישפחתי וילדיי והרגשתי הכי נכון לשתף אותה ,היום לאחר הפסקה של חודש (חופש שלה) היתברר לי שהיא שיתפה את המזכירה בשיקום בדברים אשר אמרתי לה על רישתי וילדי ,דברים אישים שקרו ביגלל התאונה השאלה שלי ,עכשיו לאחר איבוד האמון מה אני יכול לעשות.לקח לי מספיק זמן להיפתח ולחשוף מה אני צריך לעשות עכשיו? ליתבוע?! להיתלונן?!עזרי לי בבקשה להבין את העיניין הקשה הזה שאני נימצא בו אבקש לציין שהפסיכולוגית סיפרה על הפגישה למזכירה אך לא רק היא שמעה את הדברים עוד אנשים שמעו וכך גם גיליתי (שאלו אותי מספר פעמים איך אני מרגיש ולמה אישתי היתנהגה בצורה מסויימת)

שלום חי, על תכני הטיפול חל חיסיון מלא, והוא אינו אמור לעבור לאדם אחר שאינו חלק מהטיפול. כדי לדעת אם יש עילה לתלונה, והאם באמת מידע עבר באופן לא ראוי, אני מציעה להתייעץ עם מנהל המרפאה או עם מועצת הפסיכולוגים (03-5151186) בברכה ליאת

שלום רב!!! היכן ניתן לאבחן תינוק בן שנה וחצי כדי להבין את רמת מחונננותו ואיך לתפקד מול המצב

שלום ברוך, בגיל שנה וחצי אין כל צורך במבחני משכל. למיטב ידיעתי אין כלים שבודקים בצורה טובה את רמת האינטליגנציה של התינוק, עליה אפשר להסיק דרך קצב ההתפתחות שלו. אם אתה חושב שיש לך תינוק מאד מפותח, דאג להמשיך להעשיר את סביבתו, ולגוון ככל האפשר את הגירויים עמם הוא נפגש. יהיה זמן מספיק בעתיד, להעריך האם הוא בעל צרכים מיוחדים בתחום זה. כרגע - אין לשכוח את צרכיו הרגשיים, שחשובים ממש כמו אלה הקוגניטיביים. בברכה ליאת

בתי בת שנה ותשעה חודשים. ב1.9 נכנסה לגן בפעם הראשונה (הייתה איתי בבית עד עכשיו). בגן היא נהנת מאוד ואפילו פרידת הבוקר נעשתה קלה יותר. הבעיה היא בבית: היא נצמדת אליי בכל רגע, בוכה כל הזמן "אמא,ידיים" גם כאשר אני יושבת על ידה, לא מוכנה שאף אחד אחר ייגע בה.אני לא יכולה להסתובב בבית מבלי שהיא תראה אותי ותבכה. בלילות היא בוכה מתוך שינה ומתעוררת המון המון פעמים. כבר עבר חודש ואין שום שיפור באופק.לציין שזו ילדה עצמאית מאוד,נהגה לישון לילה שלם ולהתרחק ממני בקלות.יכול להיות שזהו שלב טבעי אבל...המצב זר לי, מתיש אותי ומביא עימו הרבה חוסר-שקט וכעס מצד שתינו. האם יש דרך להקל? מה עושים עם "ההידבקות" הזו אליי? איך להגיב?

שלום רב, למרות שחלף חודש ימים מאז האחד בספטמבר, בגלל רצף החגים לא ניתנה לילדים (בעיקר הצעירים שבהם) הזדמנות לחוות רצף של שגרה במסגרת החדשה. עבור ילדה כה צעירה, גם הפסקת סוף השבוע יכולה ליצור משבר זמני של הסתגלות מחדש לגן, ולכן המצוקה העכשווית שלה עדיין לגיטימית, למרות אי הנוחות שהיא יוצרת לשתיכן. כאמא, עליך לעשות מאמץ להכיל את הקשיים הללו, שאמורים לחלוף ככל שתתרגל לגן החדש. זכרי שתגובות של כעס ואי שקט מצידך עלולות להחריף אצלה את תחושת המצוקה (אני בכוונה לא משתמשת במילה "נטישה", אך משהו מהארומה שלה קיים בכל זאת). נסי לגייס עוד סבלנות ורוח טובה, ולהישאר זמינה פיזית ורגשית עבור בתך, שעדיין מאד מאד קטנה וזקוקה לך. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילד בן שנתיים שניזון רק מסימילאק. הוא מתפתח יפה פיסית (אחוזון 90), ומנטלית (מדבר משפטים שלמים ובעל אוצר מילים עשיר). בגיל חצי שנה התחלתי עם ניסיונות האכלה של אוכל טחון, אך הוא לא הסכים לבלוע. מגיל שנה עד שנה וחצי הצלחתי לשלב לו פעמיים ביום אוכל טחון - דייסה בריאה (על בסיס קוואקר, מעט טחינה, פרי טרי טחון או אבוקדו ודבש), או קערה קטנה של עגבניה מרוסקת עם שמן זית ומלח (גיליתי שהוא אוהב עגבניה) אך מאז, ניסיונותיי לתת לו אוכל מוצק/טחון הכולל ירקות, פירות, בשר (למשל תבשיל ירקות עם קציצות או מרק עוף עם ירקות ועוף) לא הצליחו. מגיל שנה וחצי עד היום, כאמור בן שנתיים, הוא החל לסרב לאכול דייסות מכל סוג, ניזון בעיקר מסימילאק, ומסכים לאכול לעיתים רחוקות בלבד ובכמויות מזעריות ביותר (שניים שלושה ביסים) מסוגי האוכל המוצק הבאים - פחמימות מקמח לבן, ביצים, עגבניות, מוצרי חלב ( לדוגמה - חביתה עם עגבניות, פסטה מקמח לבן ללא רוטב או עם רוטב עגבניות, לחם לבן עם ריבה, דני וניל או תות). הוא אוכל גם צ'יריוס יבש לא חלב, ולפעמים (לא נותנים הרבה) ג'אנק פוד כמו תפוצ'יפס, דברי מתיקה כמו שוקולד, עוגות, גלידה. יש ציין כי כל פעם שבעלי ואני אוכלים אנו מושיבים אותו ומציעים לו מהאוכל שלנו, שזה בדרך כלל אוכל בריא (לחם מלא, ירקות מבושלים, בשר וכולי). ניסיתי לתת לו גם אוכל של ילדים - צ'יפס, פיצה וכולי אבל גם את זה הוא לא רוצה. מגיל שנה וכמה חודשים הייתי מנסה לתת לו סוגי אוכל שונים כל שלוש שעות, מכינה וזורקת, ורק אז נותנת סימילאק. במשך יומיים ניסיתי גם למנוע ממנו את בקבוקי הסימילאק במהלך היום, אך הוא פשוט ויתר עליהם ולא אכל כלום, עד שנשברתי כשראיתי שהוא מרזה, ובגלל שאני לא בטוחה שמניעת סימילאק היא השיטה תגרום לו לאכול. דבר נוסף - עד גיל שנה הוא היה מקיא בקלות יחסית, תופעה שעברה לשמחתי. רופא הילדים אמר שאינו מודאג כיוון שהילד מתפתח יפה ועולה במשקל אך אני מודאגת בכל זאת - האם יש לו בעיה פיזית או נפשית? אני מעוניינת שיגמל מסימילאק, שיאכל אוכל בריא ומזין ושנוכל לסמוך על התזונה שלו. מה לעשות??

שלום אלונה, ראשית, יש לשמוח על כך שבנך אינו סובל מחוסרים תזונתיים, ומצבו הבריאותי תקין. בעיות של בררנות-יתר בגיל הרך יכולות להיות תוצאה של בעיות בוויסות התחושתי, קשיים בתקשורת עם האם (לפעמים בעקבות חרדה שלה) שהתפתחו למאבק כוחות בינה לבין הילד, או תוצאה של טראומה מוקדמת שהייתה כרוכה בחנק או בקשיי בליעה. אני מציעה לפנות למרפאה להתפתחות הילד של קופת החולים שלך לצורך אבחנה ראשונית. הבה נקווה שלא מדובר בבעיה רצינית (אני מתרשמת שהרגעת החרדה שלך תספיק...). אפשרות נוספת, היא פנייה למרפאה המתמחה בהפרעות אכילה של הינקות. יש אחת כזו בביה"ח שניידר, וכמובן במרכזים רפואיים נוספים. אם את חושבת שלא מדובר בבעייה מהסוג שתיארתי, נסי להיעזר באחות טיפת חלב שמנוסה בטיפול במקרים כאלה. בהצלחה ליאת

הי אני בת 16 ואני סובלת מכאבי ראש יומיומיים שנמשכים כבר כמה חודשים בעיקר בבית הספר. נדבקתי אצל רופא עיניים ונוירולוג ומצאו שהכל תקין. רופא המשפחה אמר לי שהכאבים יכולים להיגרם כתוצאה מלחץ. האם כאבי ראש יומיומיים יכולים להיגרם כתוצאה מלחץ? ומהו הטיפול? תודה

שלום אנה, אין להתייחס לכאבים כנובעים ממקור פסיכולוגי, אלא אם נשללה *לחלוטין* כל סיבה גופנית. ככלל, אם הרופאים מיצו את כל הבדיקות, וסבורים שהמקור הוא נפשי, חשוב לנסות ולמפות את גורמי הלחץ, ולהפחיתם באופן עצמאי או בעזרתו של גורם מקצועי, פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. בדר"כ, כשהגוף מדבר במקומנו, ההנחה היא שקיים קושי לבטא באופן ישיר את רגשותינו. לכן, אני מציעה לעשות הכל כדי להיעזר באיש מקצוע, שיוכל לסייע לך לזהות ולבטא את רגשותייך כך שלא יהיה צורך באפיק החלופי הסומטי (גופני). בריאות ליאת

ליאת מנדלבאום היקרה שלום, ראשית כל, האם ניתן לפנות אלייך ישירות, גם לצורך בדיקת האפשרות לקבלת ייעוץ בלתי אמצעי? אני פונה בנוגע לילדה בת 5.5 אשר באופן פתאומי ביותר איבדה את ראייתה. כעת, במהלך אשפוז ולקיחת סטררואידים במינון גבוה ביותר ראייתה חזרה באופן חלקי. נעשה ברור מקיף לגבי סיבת המחלה, וכרגע הנושא נמצא בבירור- אין עדיין דיאגנוזה סופית ובכל מקרה מדובר בתופעה נדירה מאוד. הפרוגנזה טובה. אם כי דרך ארוכה ארוכה לפנינו, לדברי הרופאים. שאלותיי הן: הילדה התמודדה בחודשיים האחרונים עם מעברים - מעבר מהגן לבית הספר, מעבר מעיר למושב וכו'. יש רופאים קונבנציונאלים, עם מעוף לקשר הגופני-הנפשי העמוק, הסבורים שחוסר הרצון להתמודד עם המעבר היה יכול ליצור מצב שכזה. מה דעתך מנקודת מבטך כפסיכולוגית ומתוך ניסיונך? הילדה הראתה התנגדות רבה לעלות לכיתה א'. היא אף נהגה לארוז את הבובות בתיק לבית הספר מדי בוקר. הבנתי שהמעבר מגן לבית הספר הוא לא פשוט בכל מקרה (גם כאשר הילד עבר כבר את גיל 6, ולא כמו במקרה של הילדה), כיצד יודעים מתי נכון לא ללחוץ על המעבר ולהשאיר את הילד שנה נוספת בגן? האם בשלב זה יהיה נכון להחזיר את הילדה לגן? האם זה אפשרי מבחינת המערכת אם הילדה כבר התחילה כיתה א'? האם זה נכון מבחינת ראיית הילד את עצמו - לא יראה בזה כישלון שלו עצמו? ולסיום, בני המשפחה הבוגרים 'העוטפים' את הילדה (כולל אני, כמובן) שרויים בעצמם בטראומה מכל מה שקרה בתקופה האחרונה - הילדה עברה בדיקות רבות, היא היתה במצב של העדר ראייה מלא יותר מיום (וביקשה לראות, והמבוגרים היו חסרי אונים וכואבים), היא עדיין עוברת בדיקות רבות ומתמודדת עם תופעות לוואי קשות של הסטרואידים במגה דוז. איך אפשר להקל עליה בתקופה זו? אני מתנצלת על עומס השאלות (הקודחות במוחי). חג שמח ולילה טוב, לין

שלום לין, צר לי לשמוע על ההתמודדות המבהילה עמה הייתם צריכים להיפגש. אין לי ספק שזה הטיל מעמסה רגשית כבדה על כתפיכם. בהיסטוריה הפסיכיאטרית מכירים היטב מצבים של אובדנים תפקודיים על רקע פסיכולוגי, ומקרים דומים (של עיוורון ללא הסבר אורגני) כבר נרשמו ותועדו. מאחר ואיני מכירה את הרקע הפרטי שלכם לא אוכל, כמובן לחוות דעה בנושא, מלבד האמירה שדברים כאלה ייתכנו. אני מבינה שבתך עלתה לכיתה א' בגיל צעיר, יחסית, מה שגרם (אולי) להצפה רגשית עזה. אני אישית מכירה מקרים בהם ילד הוחזר מביה"ס לגן, ותמיד מדובר היה במקרים חריגים מאד, לאחר שנשקלו בכובד ראש כל ההשלכות האפשריות. אני חושבת שהחלטה מסוג זה חייבת להיעשות בעצה אחת עם גורמים המכירים את המקרה לעומק, המכירים את הרקע המשפחתי והאישי של הילדה, ואשר יוכלו להביא בחשבון את היתרונות והחסרונות של כל החלטה. לטעמי, יש הצדקה לפנייה לעזרתו של איש מקצוע מיומן (מטפל משפחתי?), שיוכל לתת מענה רחב לצרכים של המשפחה כולה, שאכן מתמודדת עם משבר בעל אופי מתמשך. אל תסתפקו בעצה דרך האינטרנט, וגייסו עזרה ממשית. זה שווה את ההשקעה והמאמץ. מאחלת לכם בריאות והתאוששות מהירה ליאת

שכחתי לציין שאני מאיזור המרכז.

ראי תגובתי למטה...

מחפשת המלצה לפסיכולוגית קלינית לנערה בת 18 לטיפול במחשבות טורדניות. דחוף, תודה

שלום רמי, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, שכן זה נוגד את מדיניות האתר. אם תצרפי כתובת מייל מעודכנת, אולי תקבלי המלצות ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום, מבקשת לקבל המלצה על סדנה לפיתוח מיומנויות חברתיות והבנת מצבים חברתיים לילד בן 8 בחיפה.

שלום מירי, איני מכירה אישית סדנה מהסוג שאת מחפשת. תוכלי לנסות לפנות למרפאה הציבורית בעירך ("תחנה לבריאות הנפש לילדים ונוער" של משרד הבריאות), ולהתעניין אם נפתחת קבוצה כזו. ערוץ אפשרי נוסף, זה האתר של 'פסיכולוגיה עברית', המפרסם בלוח המודעות מידע שוטף על סדנאות כאלה. ראי כאן - http://www.hebpsy.net/bulletinBoard_list.asp?cat=folder&typ=10 לפעמים גם יועצת ביה"ס מכירה מסגרות כאלה, ויתכן שתוכל להמליץ לך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני קרן אמא לטל בן ארבע,ילד חכם, מצחיק, מבריק, סקרן, ואהוב נורא ואולי אפילו קצת מפונק (מהיותו בן יחיד אחרי טיפולי פוריות). לטל היו הרבה נקודות מפנה של התנהגות אלימה כלפי ילדים אחרים והוא למד את זה מ"מורה" חבר טוב שאיתו הרבה לשחק בגן. בגיל שנתיים וקצת העברתי אותו לגן אחר שם הגננת יותר מעורבת בהקפדת יחסי הכבוד בקבוצת הילדים ומכוון שהוא היחיד שהכה אחרים הוא זה שנענש הרבה ונאלץ להתרחק עד שירגע. היום כבן ארבע עם אותה קבוצת ילדים שחלקם קבוצה שקשה "להכנס" ולהיוות חבר כמניין, טל מתקשה שוב לשחק איתם דרך מילים ונאלץ להשתמש בידיים שוב. הגננת מעירה לי ואני שואלת את טל למה, והתשובה שלו היתה "אני רוצה לשחק איתם אבל הם לא רוצים" ולכן הוא חוטף להם את המשחק, או מרביץ או דוחף. אני נורא חרדה לצורת ההתנהגות ורוצה לדעת איך אפשר לעזור לו להשתמש במילים יותר, להאמין בעצמו, ולרכוש תשומת לב נענת בדרך חיובית? פעם נשאלתי על ידי חברה אם אני מרבה לחזק אותו בקומפלימנטים חיוביים (וכנראה שראיתי אותם כמובן מאליו) אז אני משתדלת לשים לב ולחזק אבל הוא פשוט לא רוכש כבוד לחברים בגילו ואח"כ הוא מצפה ליחס אדיב ומשתף מצידם. חשוב לי לציין שטל הוא ילד נורא חכם, אך ביישן קצת ורגיש נורא, וצייתן למה שאומרים החברים שלו. אני נורא רוצה לעזור לו אבל לא יודעת איך, אקבל כל עצה או כיוון לבעיה. נ.ב - אנחנו גרים בניו יורק והגן הוא גן של ילדים דוברי עברית ואנגלית, כך שהקושי החברתי לא מגיע מקשיי דיבור. תודה מראש קרן

שלום קרן, ילדים ש"מדברים עם הידיים" הם בדר"כ ילדים שמתקשים לשאת מצבי תסכול, ולווסת רגשות עוצמתיים. מובן שהתנהגות כזו מרחיקה מהם ילדים, פוגעת בדימוי העצמי שלהם, ובאופן מעגלי מגבירה את המצוקה ואת הקשיים. בראשית דברייך את מציינת שטל הוא בן יחיד וקצת מפונק, ולהערכתי כאן מקור הקושי. לפעמים, מתוך רצון להעניק לילד 'עולם ומלואו', נפגעת היכולת להציב לו גבולות באופן יעיל, מה שמוביל לפינוק ולאוריינטציה של "מגיע לי" אצל הילד. אם תחשבי על משמעותו של פינוק, תראי עד כמה הוא קשור לפגיעה במיומנויות חברתיות בסיסיות. יכולת חברתית טובה קשורה ליכולת לראות ולהכיר בצרכיו של האחר, להתאפק, לוותר, למתן תגובות תוקפניות, לפתור קונפליקט בדרך של משא ומתן, וכיוב'. ילד מפונק, שמקבל מה שהוא רוצה, מחמיץ את ההזדמנות ללמוד את כל אלה, ועלול לשלם על כך מחיר חברתי כואב. בנך עדיין צעיר, והכל בר-תיקון, ולכן אני ממליצה מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי, שיוכלו להנחות אותך כיצד לשנות את הגישה בבית, כדי לעזור לו בחוץ. אם תדפדפי קצת בפורום שלנו, תוכלי למצוא לא מעט המלצות קונקרטיות כיצד לפעול לשיפור הסמכות ההורית בבית. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 4 חכם רגיש ואנטלינט אוהב משחקים כמו לגו או בנייה של מייצגים הכוללים מכוניות קוביות וחפצים הוא מאוד פדנט וכאשר לאיוצא לו משהו מדוייק הוא נכנס לפאניקה קלה הוא אינו אוהב לצייר הוא מראש פוסל את הציור אם הוא לא מדוייק הוא אינו אוהב לצבוע חוץ מצבעי גואש מדי פעם הרבה פעמים הסברתי לו שקישקוש זה דבר יפה השאלה שלי היא האים יש כאן מצב ריגשי שמונע ממנו להתחיל לצייר כמו ילדים בגילו תודה רבה

שלום נועה, ילדים הנמנעים מציור (או כל פעילות אחרת שעלולה לצאת בלתי מושלמת), הם ילדים המקשרים בין הישגים ו"שלמות" לבין התפעלות, הערכה ואהבה. הם מאמינים שתוצר בלתי מושלם עלול לסכן אותם באובדן האהבה וההערכה מצד זולתם. עמדה כזו מתפתחת לעיתים דווקא בבית שבו מתפעלים-יתר מחכמתו וכשרונו של הילד, ונותנים לו תחושה שכל תוצר שלו הוא יצירת מופת. במצב כזה, ילד עלול להרגיש שהוא יכול רק להפסיד, ולפתח עמדה הימנעותית מכל מה שיכול לקלקל לו. אני מציעה להניח לנושא, לאפשר לו ליצור כאוות נפשו, ולמתן את תגובותיכם (החיוביות!) לתוצרים שלו. אם אתם מוכרחים להתפעל, עשו זאת מול התהליך, ופחות מול התוצר ("כל הכבוד על הסבלנות שלך לשבת ולעבוד כ"כ בריכוז והתמדה" או "איזה כייף לראות אותך מצייר/צובע/בונה..."). בברכה ליאת

היי ליאת. אני מעלה בעיה שקשה לי להתמודד איתה. בני מאז שנולד... עצבני, מגיב בצרחות והיום כשגדל... בד"ר עונה כשגבותיו צמודות ושפתיו קפוצות!. ברוב במקרים כאשר אני מתמודדת מולו הוא נרגע במילים, או "נענש" אם הוא מתנגד וכדו' הבעיה היא כשהוא כועס מול אחרים הוא עונה באמירות כמו: "שתוק"/"לא אכפת לי" ועוד ועוד. ואני ממש מתביישת בתגובותיו ומתנצלת בשמו בפני המבוגר. בתחילת השנה נכנס לגן עירוני. שאלותיי: האם ניתן לעשות משהו כדי למגר את עצביו (טיפולים, חוגים מרגיעים) והאם ניתן לדרוש איזשהו טיפול/סיוע מצד הגן. תודה להתייחסותך וחג שמח.

שלום רב, גנים עירוניים נמצאים תחת מטריית השפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) של העיר שלכם. יש ערים בהן השפ"ח פועל רק בגני החובה, ויש מקומות בהם השירות מגיע גם אל גני הטרום חובה. התייעצי עם הגננת. במידה וכן, יש לגן פסיכולוגית מטעם השפ"ח המגיעה אחת לשבוע, ומאתרת בעזרת הגננת/ההורים קשיים אצל הילד. אם לא תקבלי מענה דרך הגן, תוכלי לפנות למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ולבקש התייעצות אבחנתית. למטב ידיעתי, ילדים בני שלוש נופלים בטווח הזכאות לאבחון וטיפול שם. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן ארבע וחצי,שאינו מוכן לחשוף את כפות רגליו ליד אנשים שהם לא אנחנו{ההורים ואחותו}הוא מסתובב רק עם גרבים גם כשהולכים לים ובגן כשעושים מקלחת זה מגיע לצרחות של בכי.שאלתי אותו למה הוא לא מוכן להוריד גרביים והוא ענה שכפןת רגליו הן סודיות. אשמח לחוות דעת. תודה.

שלום דנה, הפרטים שאת מביאה לכאן חלקיים מאד, ואינם נותנים את תמונה כולה. בגדול אוכל לומר שהתנהגות זו לבדה אינה מאד מדאיגה, ויכולה לשקף איזו אמונה ילדית מאגית שתחלוף מאליה (אם לא תעשו מזה עניין גדול). עם זאת, אם ישנם עוד פחדים או התנהגויות מוזרות/כפייתיות, שווה להתייעץ ולשלול בעיית חרדה רחבה יותר שדורשת התערבות. בכל מקרה, בגיל כה צעיר, אני מאמינה שהדרכת הורים קצרה וממוקדת תספיק במקרה כזה. בברכה ליאת