פורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות

ילדים המגיעים לטיפול רפואי או לניתוח עלולים לחוות חוויה קשה ואף טראומטית. בשל כך קיימת חשיבות רבה להכנתם לקראת פרוצדורות רפואיות אותן הם צפויים לעבור. אופן ההכנה וההיערכות יקבעו במידה רבה את גישתם כלפי הצפוי ובמקרים רבים אף עשויה לקצר את משך זמן ההתאוששות.

הורים רבים נמנעים מלספר לילדם את אשר צפוי מתוך רצון טוב לגונן עליהם. אולם ללא הכנה זו, ילדים עלולים לחוות את הטיפול בהם כאקט של תוקפנות נגדם או אפילו כעונש. הכנה רגשית טובה, נועדה לייצר לילד מקום בו הוא יהיה הקליינט הראשי, בו הוא יוכל לשמוע הסבר מותאם על הצפוי לו ולהגיב באופן אקטיבי לכל המתרחש סביבו. ההדרכה צריכה להינתן בהתאם לגילו, מינו ומידת הבנתו, תוך התחשבות ברקע ובנסיבות הספציפיות שלו. דרך הכנה מתאימה הילד מצליח להפחית את תחושת הפסיביות וחוסר האונים שלו, להגדיל את תחושת השליטה ולהרגיש שותף ולא רק קורבן.

מטבע הדברים הורים הם המתווכים האידיאליים והטבעיים של התהליך לילד. הדרכה טובה תספק להורים כלים כיצד להיות נוכחים בצורה מיטבית עם הילד ואיזה סוג של הסבר הוא הכי רלוונטי לילדם הייחודי.

בפורום זה תוכלו לקבל ייעוץ ראשוני על האופן בו ניתן להכין את הילדים באופן מיטבי לפני הטיפולים הרפואיים הצפויים.

.
18 הודעות
15 תשובות מומחה

מנהל פורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות

26/08/2020 | 16:17 | מאת: שושי

שלום, אני לקראת ניתוח פילונידלי שייערך ביום ראשון.. ואני ממש חוששת... זה ניתוח חוזר.. הניתוח הראשון היה לפני שנה ושמונה חודשים.. והפצע מאז לא נסגר... עברתי חבישות יומיומיות, VAC חודשיים, צריבות לפצע, הטריות שונות ועוד... בזכות הטיפולים בפצע הפצע כן הצטמצם מאוד... אבל לא נסגר ועדיין מפריש ולכן רוצים לפתוח שוב... במילים אחרות, אני מתחילה הכל מההתחלה... אחרי הניתוח אתחבר ל VAC... בהתחלה שמחתי שהולכים לניתוח אבל ככל שהזמן מתקרב אני שוקלטת להתחרט... מי אמר שהפצע ייסגר לי הפעם? כששאלתי את הרופאים הם הפנו אצבע כלפי השמיים... אני לא יודעת אם נפשית אני מסוגלת לעבור הכל שוב...עד שהפצע הגיע לאן שהגיע.... התקופה הזו היתה עבורי ממש קשה... גם החשיפה, גם הכאב, גם הייאוש... בכיתי המון... הפילונידלי היה לי בגוף 5 שנים עד שהלכתי לבדיקה כי התביישתי.... ועד שהכרחתי את עצמי להתנתח עברה עוד שנה... ובסוף הניתוח לא הצליח ולא רק זה- עשרות אנשי צוות טיפלו בי בתקופה הזו.. בושות... באחד הביקורים באחד מבתי החולים היו מעל המיטה 8 אנשים... רציתי לקבור את עצמי... גם ה VAC שאתחבר אליו מאוד מרתיע אותי.. פעם שעברה חיברו אותי חמישה חודשים אחרי הניתוח למשך חודש... ההרכבה כואבת וכולם מסתכלים במבט מסכן איך בחורה צעירה מגיעה למצב הזה... להוציא את הספוג מהפצע כל יומיים כאבי תופת... ואני לא מדברת על האי נעימות שמחזור לא דוחה חבישה- חבישה כל יומיים ע"י אח שמגיע הביתה חובה... אני גם לא סכרתית כך ששום דבר לא מונע מזה לקרות שוב... ועכשיו זה יהיה כמה ימים אחרי הניתוח כשהמקום ממש ממש רגיש וכואב... אז הביאו טרמדקס לקחת אבל עדיין... בגלל הסיבוך מהניתוח הקודם אז אני מתאשפזת ואז ממשיכה עם אשפוז בית... אף פעם לא התאשפזתי... נראה לי שאני הולכת להיות בניתוח במחזור... אני נוטלת גלולות אבל לא חישבתי נכון... אם אהיה מה אני אמורה לעשות... ממש לא נעים, מביך ואני בלחץ מזה.... אם אקבל אני לא יודעת איך אלך לניתוח.... הניתוח הקודם היה בהרדמה מקומית אז היתה לי קצת שליטה.. הפעם החחיטו שהולכים על הרדמה כללית... מביך אותי לחשוב שיהיו מלא אנשים בחדר... שאני נכנסת כשאני על הגב והם אלו שהופכים אותי על הבטן... שמורידים לי את החלוק ושמים בדים סטריליים על כל הגוף... אני בלחץ מהכל... אני שבורה... אני זורמת עם כל מה שהרופאים אומרים אבל אני מרגישה שכלום לא יעזור.... ועם המחזור בניתוח זה נראה לי הקש ששובר אותי... אין לי מושג מה לעשות, מה להחליט, אני לא שלמה עם הניתוח הזה... אולי אני צריכה כדורי הרגעה

לקריאה נוספת והעמקה

היי שושי, אני מבין שעברת כבר כברת דרך ארוכה עם הפילונידל ואני מצטער לשמוע שזה עדיין לא מאחוריך. כפי שהניסיון כבר לימד אותך דחייה של הטיפול עלולה להחמיר את המצב. את אומרת שאת מתחילה הכל מההתחלה אבל בעצם , זהו המשכו של הטיפול שנועד לייצור את התנאים שהפצע יוכל סוף סוף להיסגר. אני מתאר לעצמי שבהרגשה זה כמו להתחיל מהתחלה אבל במציאות יש טיפולים שהם מתמשכים...ואת בדרך. יש לך את כל החיים עוד להיות ללא הפילונידל ושווה לעשות מאמץ לסגור את הפצע שלו. לגבי ההערכה שלך שתהיי במחזור בזמן הניתוח : אני לא חושב שלרופאים או לאחיות זה באמת משנה אבל מה יעזור לך להרגיש קצת יותר נוח? האם יש לך אפשרות להשתמש בטמפון בזמן הטיפול? אולי תרצי ליידע את הרופא לפני הכניסה לחדר הניתוח או את האחות שנמצאת שם? (אין הרבה אנשים בחדר ניתוח כמו שאת מדמיינת..) האינטראקציה הקצרה סביב המחזור תוכל לעזור לך להרגיש קצת יותר בשליטה ובבעלות על הגוף שלך. ובכלל, מי הדמות שמלווה אותך בבית החולים ושאת יכולה לסמוך עליה? תמיד כדאי לחלוק חלק מהחששות עם מלווה שסומכים עליה. בנוסף, יש בביה"ח דמויות טיפוליות (עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, מטפלות באומנות) שאיתן אפשר לדבר ולמצוא דרך להרגיש יותר בטוחה. אם את מתאשפזת באותו מקום אז בטח את מכירה חלק מהצוות וכבר יודעת עם מי אפשר לדבר, להתייעץ ולהתנחם.. שושי, אני מאחל לך שזה יהיה הטיפול הכירורגי האחרון בפצע ושעוד כמה שבועות כבר תוכלי להגיד שכל זה מאחוריך ותתפני לכל מה שיש עוד בחיים עבורך :) בהצלחה, שחר

30/08/2020 | 22:41 | מאת: שושי

תודה על התשובה.. כמו שחששתי- הייתי במחזור... לא הסכימו טמפון.. אבל לא נתנו לי להרגיש לא נעים והתנהגו בסדר גמור... גם ביקשתי שירדימו אותי כשאני כבר על הבטן ולא הסכימו... הרדימו אותי על המיטה שהסיעו אותי איתה.. הם העבירו אותי למיטת ניתוח והפכו אותי... מנסה לא לחשוב על זה... עכשיו עזרו לי לום לשירותים... קשה לי ממש עם זה... לא יודעת למה... עוד כמה ימים אתחבר שוב לוואק... מקווה שאחלים מהר ובאמת אוכל לחזור לחיים שלי... עצרתי אותם לשנתיים- יצאתי לחופשת מחלה ארוכה בהוראת רופא עם אישור רופא תעסוקתי... מקבלת נכות מביטוח לאומי.. ממשכורת של 14 ירדתי לקצבה של 3... לא טוב לי... יש עוד דרך ארוכה לפניי... יש מצב שאפילו עוד שנה וחצי כמו שעברתי... התעייפתי

21/07/2020 | 11:31 | מאת: סופי

בהמשך לעניין ניתוח בבית חולים פרטי שכחתי לציין שהניתוח יהיה בהרדמה מלאה תודה סופי

שלום סופי, אני לגמרי מבין את הרצון שלך להרגיש שאת נמצאת בידיים טובות ולדעת שבבית החולים קיימים מענים לכל התרחישים הצפויים. בתי החולים הפרטיים שונים זה מזה ולא כולם ערוכים לטיפול מקיף בחולים עם צרכים נוספים מעבר לטיפול הכירורגי הנקודתי. מאחר שהניתוח שלך מתבצע בהרדמה מלאה אני ממליץ לך לשאול את המרדימ/ה את כל השאלות שנוגעות לא.ק.ג שביצעת ולבעיות וסיבוכים שעלולים להתרחש. יכול להיות שפגישה עם מרדים תערך רק באותו יום של הניתוח לכן אם את חוששת, פני אל נותני השירות בביה"ח ובקשי לראות את המרדים מספיק זמן לפני. בהצלחה, שחר ברשף

21/07/2020 | 10:59 | מאת: סופי

שלום לשחר, אני עומדת לפני ניתוח השתלת נקז בעין הניתוח יתבצע בבית חולים פרטי, בתרשים של א.ק.ג גילו שיש לי סימנים של אכיסמתים, ,ואני קצת דואגת אם יש בבית חולים פרטי את כול מה שצריך אם חלילה מתעוררת בעיה ? תודה רבה מאוד לתשובה סופי

23/04/2020 | 16:28 | מאת: דניאלה

שלום רב, השאלה שלי היא לא לקראת פרוצדורה אלא אחרי פרוצדורה. הבן שלי בן 13 עבר אתמול לפנות בוקר ניתוח תסביב אשך. מסתבר שהוא סבל יומיים מכאבים באשך ימין שהחמירו והתבייש/פחד להגיד עד שבלילה לפני הניתוח הוא אמר לנו (הוא דיבר עם רופא בפייסבוק והרופא אמר לו שהוא חייב בית חולים). הבן שלי לקח את כל מה שעבר בבית חולים ממש קשה.. לא שיתף בכלל פעולה מרצונו.. היה הרבה בכי... גם בבדיקות רופא באולטרסאונד גם בהחדרת אינפוזיה היה צריך הרבה כוח... הוא כל פעם בכה שהוא רוצה הביתה... כל פעם אמר שהוא מתבייש שרואים לו.. אבל בגלל שהכל היה מהר ולחוץ וחרום לא היתה לנו ברירה... בין לבין ניסיתי להרגיע ולהסביר לו שפשוט אין ברירה... בכלל על הקבלה שלו על הבשורה על הניתוח אני מעדיפה לא לדבר... הרדימו אותו כשהוא בוכה... הבן שלי עדין ורגיש וכאב לי עליו אבל הסבירו לנו שאין ברירה... אני חייבת לאמר שהצוות ממש ניסה לעשות אווירה טובה בהתחלה וזה פשוט לא הלך... מאתמול כשהגענו הביתה הוא רק ישן.. חוץ מלבקש לשתות ולבקש אקמול... כשחזרנו מהבית חולים הוא אמר שהוא לא רוצה שאחים שלו יידעו מה היה ולהגיד להם שהניתוח היה בבטן ומאז הוא לא מדבר על מה שהיה... הוא יודע ומבין שהאפשרות השניה היתה איבוד אשך ושהיה סיכון ממשי לזה.. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ההשפעות של ההרדמה אבל זה לא.. הוא ערני כשמדברים איתו.. אני ידעתי שהוא ייקח את זה קשה.. אבל לא חשבתי שיסתגר... לפי הרופאים באמת לא היתה לנו ברירה.. נכנסו לניתוח בידיעה שאולי יכרתו אשך והאשך הצליח להתאושש ממש בנס.. אני כל פעם מנסה לשאול אותו איך הוא מרגיש ואם הוא רעב (הוא גם לא אכל כלום) והוא אומר שהוא בסדר.. בעלי אתמול בערב קנה לו פלייסטיישן 4 שהוא ממש רוצה הרבה זמן הוא שמח מזה אבל לא נגע בזה בכלל... גם בגלל הקורונה אמרו להיות במעקב בקהילה אם מרגישים משהו מוזר... הבעיה שהבן שלי מסוגל שוב לא לשתף פעולה והוא יפחד לספר לנו אם קורה משהו... הוא גם מסרב להראות לנו את מקום הניתוח הוא אומר שהכל בסדר ושנעזוב אותו... רק שלא יהיו לו משקעים... אני לא יודעת איך לעבור את זה... אני לא רגועה ומאוד דואגת שיפתח דכאון אני ממש מבינה אותו... כואב לי הלב על מה שהיה אבל לא היתה לנו ברירה... דניאלה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דניאלה, אני מצטער שזו הייתה החוויה של בנך ושמח עבורו שהספיק להגיע בזמן לניתוחו ולא איבד אשך. מהתיאור שלך אני מתרשם כי הוא מנסה לשמור את המכאובים והמצוקות שלו לעצמו ואינו מרגיש מספיק בטוח להיחשף ולבקש עזרה בצורה ישירה. לילדים/נערים כאלו המפגש עם בדיקות וטיפול בביה"ח בדרך כלל מאוד מאתגר מאחר וישנו אלמנט של חשיפה, פולשנות ומגע שלא נמצא בשליטתם. אני מבין שאת והצוות עשיתם את כל מה שניתן יחד עם הדחיפות הרפואית שיש במצבים כאלו. לצערי, בנך הוצא מתוך מרחב הביטחון שלו (מרחב שלא מאפשר לו לחלוק את מצוקותיו כי להרגיש בטוח=לשמור לעצמי בסוד) ונשאר בלי כלים להתמודדות לכן היה כל כך מוצף והתנגד לביצוע הפרוצדורות (לפעמים זו הדרך היחידה שזמינה לילדים על מנת לנסות להרגיש בטוח) דברים אלו הייתי מנסה קודם לשקף לו יחד עם המסר שזו לא אשמתו (האשמה יכולה להיקשר למצב הרפואי באשכים וגם להתנהגות בביה"ח) ושאתם יודעים שהוא עשה כל מה שהוא יכול על מנת להתמודד עם המצב. אני מניח שהוא עדיין מנסה לעכל את החוויות הלא קלות שעבר ולא פנוי או יכול לשתף ולהיתמך. כרגע, הוא זקוק לתמיכה שקטה בבית יחד עם המסר שהתמודד בדרכים שהיו לו בביה"ח והוא הצליח לעזור לעצמו לשמור על שלמות הגוף. כדאי גם להוסיף שהוא לא יכול היה לגרום למצב הזה שקורה לא מעט לבנים וחשוב לתת למקום זמן להחלים. אתם יכולים לשקול בהמשך פנייה לטיפול רגשי על מנת לעזור לו להרגיש בטוח יותר לשתף ולהיעזר וכמובן לעבד את חוויותיו מביה"ח בהצלחה, שחר

24/04/2020 | 15:34 | מאת: דניאלה

תודה רבה

13/04/2020 | 13:36 | מאת: תהל

אני בת 14 וחצי ועדיין לא קיבלתי מחזור.. החזה שלי קרש חיתוך אבל כן נהיה לי קצת שיער בכל מיני מקומות של התבגרות.. אני נמוכה מהחברות שלי וכל החברות שלי כבר קיבלו מחזור אני מרגישה לא קשורה לשיחות שלהן על זה... אני רוצה לקבל אבל אחותי שקיבלה מחזור בגיל 14 אמרה שביקשו ממנה להוריד קצת תחתונים ולהשאר עם גוזיה צמודה צמודה (לה כן היה קצת ממני יכולים לבקש גם להוריד כי באמת אין לי כלום) וגם לעשות שתי בדיקות דם... בסוף אחותי קיבלה מחזור בגיל 14 וסתם יצא שהיא הלכה לרופא ובגלל שאני בת 14 וחצי ואני לא מפותחת כמוה אמא שלי רוצה לקחת אותי "רק לראות שהכל בסדר" אבל אני גם מתביישת מהרופא שיבדוק ואני גם מפחדת מבדיקת דם... בדיקת דם עשיתי בגן וחיסון עשיתי השנה וזה כואב מאוד הדקיררה... אני מתה מפחד ואני באמת בוכה מזה.. קרה דבר כזה בעולם שלא מקבלים מחזור? בסוף אני יקבל לא? למה אני צריכה לבדוק? באיזה גיל הכי מאוחר שכדאי ללכת לרופא לבדוק את זה? אם תאשר לי שאפשר ללכת לא עכשיו לבדוק- תכתוב שלא צריך עכשיו ולא דחוף ואפשר לחכות עם זה... אז אני יראה לאמא שלי את התשובה... אז אם זה נכון ותכתוב אני יודה לך מאוד.. כי היא בטוחה שכן צריך עכשיו דחוף... היא רוצה שאחרי הקורונה כבר בדיקת דם לפחות (כאילו זה לא כואב 😥)

לקריאה נוספת והעמקה

היי תהל, אני בטוח שהדבר הכי טוב מבחינתך הוא שפשוט תוכלי להמשיך להתפתח בקצב שלך בלי דאגות ובירורים רפואיים.. את בטח גם יודעת שחלק מהאחריות של הורים זה להתרשם מאופן ומקצב ההתפתחות של ילדיהם מרגע שהם נולדים ועד שהם מסיימים את גיל ההתבגרות. אני מבין שאימא קצת מודאגת ורוצה לקבל חוות דעת רפואית מאחר וקצב ההתפתחות שלך יותר איטי יחסית לממוצע. זה לא אומר שלא תמשיכי להתפתח ולהיות נערה ואישה רגילה לחלוטין אבל לפעמים צריך רק לבדוק שלא קיימת בעיה. הייתי מציע לאימא להקשיב בנוסף לחששות שיש לך מהבדיקה אצל הרופא ומבדיקות הדם הצפויות. את לגמרי כבר בגיל שדעתך, מחשבותיך וחששותיך לגבי הבדיקה רלוונטים מאוד. זה יוכל להיות טוב עבורך אם תוכלי לקבל את מלוא האינפורמציה לגבי הבדיקה, שתוכלי, במידת האפשר, להעדיף אפשרות להיבדק אצל רופאה ולא רופא ושתוכלי לבחור מלוות שיוכלו לנסוך בך ביטחון. זה הגוף שלך ולא של אף אחד אחר לכן אופן וקצב ביצוע הבדיקה צריך להיות תלוי גם בך, כלומר את יכולה לעשות מה שאת צריכה כדי שתוכלי להרגיש מספיק בנוח. אולי תנסי לדבר עם אימא ולתכנן עד כמה שניתן את הסיטואציה של הבדיקה. בדיקת הדם ובדיקת הרופא לא קורות ביחד ואת יכולה להיערך לקראת בדיקת הדם בנפרד ולחשוב על הדרך שבה תרגישי בטוחה בזמן זה - גם פה כדאי לחשוב על מלווה שיודע/ת לתמוך את מוזמנת לכתוב לי שוב ולהגיד לי איך את לקראת הבדיקות בהצלחה, שחר ברשף

16/04/2020 | 14:55 | מאת: תהל

חזרנו עכשיו מהרופאת ילדים היא רק דיברה ושאלה כל מיני שאלות חטטניות היא לא ביקשה לראות כלום אבל כן אמרה שצריך בדיקת דם (כמו שחשבתי) וללכת למומחה אנדוקרינלוג עם מה שייצא... אני יעשה את זה ביום ראשון מה אני יעשה אני מפחדת מהמחט זה באמת כואב לי... אני לא יודעת מה לעשות... אני בלחץ... כתבת שאמא שלי צריכה להקשיב לחששות שלי... עם אמא שלי אפשר לדבר עד שזה מגיע לרופאים ובדיקות שם הדעה שלנו לא מעניינת ולא בא לי לריב איתה על זה... בגלל זה ביקשתי שתכתוב שלא צריך או שלא דחוף לעשות עכשיו כי לרופאים היא כן מקשיבה... אבל לא חשוב...

היי תהל, לצערי אין לי סמכות לקבוע אם צריך כרגע בדיקות או לא. אני רוצה להציע לך שבמקום לריב עם אימא על נחיצות הבדיקות ואז ללכת איתה לא בטוב אולי פשוט תשתפי אותה בחששות שלך ותבקשי ממנה לעזור לך - ככה לפחות תהיה לך יותר תמיכה ממנה. תנסי אפילו להיות ממש ספציפית : איך את רוצה שתהיה איתך בזמן הבדיקה..שתעמוד או תשב לידך..שתלטף אותך או רק תיתן לך יד..אולי שתגיד לך משהו נחמד ומרגיע תחשבי מה יכול לעזור לך בזמן הזה. נראה לי שזה יהיה עדיף מאשר ללכת לשם במריבות וויכוחים. מקווה שיעבור חיובי, בהצלחה, שחר

19/04/2020 | 09:38 | מאת: תהל

עשיתי היום את הבדיקת דם היה דווקא בסדר בסוף לא נורא כמו שדמיינתי... רק בדקירה עצמה החזיקו בי חזק כדי שאני לא יזוז בכיתי פחדתי מהמחט זה היה מפחיד אבל עבר... הבדיקה של הרופא המומחה עוד כמה חודשים יש זמן אולי אני יקבל מחזור עד אז ואני לא יצטרך

09/02/2020 | 02:54 | מאת: דני

שלום רב למומחה, אני מבין שלצורך בדיקת קולונוסקופיה, מחייבים לבוא עם מלווה, האם זה בגלל שמטשטשים את הנבדק, ואולי עדיין יהיה מטושטש אחרי הבדיקה, ויתקשה להגיע לבד הבייתה, או שיש סיבה נוספת? הבנתי שהמטופל מטושטש בדורמיקום, אז מי מלביש אותו בחזרה אחרי הבדיקה? לבסוף, באם יש מצב שהנבדק ללא מישפחה, ערירי, ואין מישהו שיכול ללוותו לבדיקה, מה קורה אז? מהי הפרוצדורה במקרה ולא ניתן להשיג מלווה?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, עד כמה שאני יודע הליווי נועד להמשך השגחה ולליווי חזרה הביתה. המטופל לובש חלוק מיוחד לפני הבדיקה ומחליף חזרה לבגדיו, ברגע שיכול, לאחר שמתאושש. מטופלים שמגיעים בגפם יצטרכו כנראה לבלות זמן ארוך יותר בהתאוששות עד אשר הצוות יתרשם כי יכולים לדאוג לעצמם. בכל מקרה רצוי לבקש את דף ההנחיות לבדיקה ולבקש מענה ישיר לשאלות ספציפיות טרם ההגעה לבדיקה בברכה, שחר ברשף

כבר הרבה זמן שאמא שלי לא מכבדת את הזכויות שלי כמטופלת בביקורים אצל רופא, ובדגש על הזכות לכבוד או צנעת פרט. למשל, כשאני מבקשת להוריד בגדים מאחורי הווילון, גם אם זה רק בגד אחד (למשל להוריד חולצה ןלהשאר עם חזיה) ואמור לקחת שניה, אמא שלי מתעקשת שאני לא אעמוד מאחורי הווילון ואתפשט מול הרופא. הרופאים במצבים האלה, לא אומרים כלום או מסכימים עם אמא שלי. אני עברתי את גיל 18 ואין לי מלווה אחרת. יש לי בדיקות יותר אינטימיות לעבור, ואני פוחדת שאמא שלי תמשיך להרשות להפקיר אותי ואת הכבוד שלי. היא מחטטת לי בטלפון וחוקרת אותי לפני כל יציאה מהבית. אני לא יודעת איך אצליח ליצור קשר עם עובדת סוציאלית או גורם אחר אם ארצה להתלונן. מה לעשות?

שלום לך, אני מבין שישנו קונפליקט מורכב בינך לבין אימא. נראה לי שאתן צריכות תיווך של גורם שלישי על מנת למצוא פתרונות שיתנו לך דרכים חדשות להיעזר באימא וגם לשמור על המקום שלך. אולי באמת כדאי לפנות לעובדת סוציאלית מהרווחה בשביל להתייעץ? אני מניח שתוכלי לחפש באינטרנט את מספר הטלפון של מחלקת הרווחה בעיר בה את מתגוררת ולבקש שם הפנייה בהצלחה, שחר ברשף

תודה שענית. האם אפשר להעזר גם בעובדת סוציאלית מטעם קופת חולים או שמהעיריה בלבד? ומה לעשות אם אמא שלי לא תסכים לשתף פעולה?

07/11/2019 | 08:02 | מאת: שני

שלום, בתי בת ה-6 מופנית לניתוח עיניים. מדובר בילדה מאוד רגישה, ובנוסף חששנית והיסטרית מביקורי רופאים וכל היוצא בזה. אני מאוד חוששת לגבי ההכנה שלה מבחינה רגשית לניתוח, ומסופקת האם אצליח לתת לה את הביטחון. האם מקובל לתת טיפול רגשי לילדה כזו לפני ניתוח? ובמידה וכן למי עלי לפנות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אימא יקרה, רצוי מאוד שגם הורים וגם ילדים יקבלו הכנה מתאימה לקראת ניתוח. אני שומע את החשש שלך מהמפגש של בתך עם רופאים ובדיקות וגם את החשש שלא תוכלי להיות עבורה באופן שישרה ביטחון. במקרים כאלו רצוי לקבל עזרה ממוקדת של הכנה רגשית לניתוח. הכנה זו תעזור לגייס משאבים על מנת לתמוך בבתך. הכתובת הראשונה שאני מציע לך לבדוק היא בית החולים עצמו שם יש אנשי מקצוע שעוסקים בדיוק בזה. כתבי לי באיזה בית חולים תנותח בתך ואנסה לעזור לך להגיע אל אנשי המקצוע הרלוונטים בהצלחה, שחר ברשף

22/08/2019 | 22:32 | מאת: נוגה

שלום דוקטור אני נוגה בת 15. היה לי פילונידל במקום מביך ממש ועשיתי ניתוח לפני שבוע ממש כואב לי אני בקושי זזה ואני צריכה ללכת כל יום לאחות שתשים לי תחבושת סילברסל ועוד שבוע יש לי ביקור אצל הרופא עצמו... הבעיה שכל פגישה עם מישהו אני ממש מתביישת זה ממש לא נעים לי וכואב לי וזה גם ממש פאדיחה ואני לא יודעת מה לעשות רציתי לשאול האם חייב את הביקורות? עשיתי את הניתוח בלית ברירה וגם חשבתי שזה רק הניתוח ןנגמר לא לקחתי בחשבון ביקורות כל שניה וחצי גם בניתוח התביישתי חבל שעשיתי וגם כל החופש נהרס לי

לקריאה נוספת והעמקה

היי נוגה, קודם כל טוב שטיפלת בפילונידל, אני מניח שהמצב הסב לך סבל מתמשך. כרגע את בתהליך ההחלמה מהניתוח. תהליך זה כרוך בכאבים באזור הניתוח (שהולכים ופוחתים), החלפת תחבושות וביקורת אצל הרופא המנתח. מדבריך נשמע שלא קיבלת מידע מספיק ברור לקראת הניתוח (את כותבת שרצית רק לגמור עם זה מהר). הכנה מתאימה הייתה מספקת לך מידע לגבי תהליך ההחלמה והיית יודעת מראש מה צפוי לך. אני ממליץ לך לא לוותר על החלפת התחבושות והביקורת בשביל להשלים את הטיפול ולהיפטר מהפילונידל. את יודעת נוגה שהחלפת תחבושת היא טיפול לכל דבר וחשוב שתוכלי להרגיש בנוח עד כמה שניתן. זכותך להגיע עם מלווה וחשוב להגיע עם בן אדם שיכול להשרות עליך רוגע ולתמוך בך. אני יודע שצריך להוריד חלק מהבגדים בשביל להחליף תחבושת אבל חשוב שתוכלי להיות מכוסה במקומות שלא חייבים להיות חשופים: תשאלי שם כמה בדיוק צריך לחשוף. זה הגוף שלך וזכותך לשאול ולקבל תשובה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש חשופים מאוד ומבוישים למרות שנחשף רק חלק קטן מאיתנו. אני מציע לך להכין מראש פעילות פנימית עם עצמך לזמן החלפת התחבושות/ביקורת כמו למשל לדמיין מקום נעים ובטוח ולהתמקד בכל הפרטים שבו. אפשר גם לשמוע מוסיקה שאת אוהבת (באוזניות) ולפעמים מה שעוזר זה לדבר עם האחות לפני ואפילו להגיד לה שאת תמיד קצת מתביישת לפני הטיפול. אחות רגישה תוכל להגיב אליך בצורה נעימה. נוגה, אני יודע שרצית לסיים עם כל זה מהר ולחזור לחופש הגדול.. החופש האמיתי הוא להיפטר ממה שמציק, מפריע ומגביל אותך, ואת זה עשית! עשית משהו טוב עבור הגוף שלך שלא תצטערי עליו בעתיד. הייתי משתף מישהו שאת אוהבת וסומכת עליו בכל הרגשות שאת מעלה פה כי זה יכול להקל על ההתמודדות. בהצלחה, 0545483333 שחר ברשף פסיכותרפסיט MA

25/08/2019 | 22:19 | מאת: נוגה

תודה רבה על ההשקעה בתשובה! אתה יודע באיזה איבר עשיתי את הניתוח? כי נשמע שאתה יודע למרות שלא אמרתי במפורש.. וזה יכול להיות בהרבה מקומות נראה לי.. לצערי אצלי הניתוח היה במקום ממש פדחני.. ממש.. צריך ממש להוריד ןלחטט.. חוויה.. לא סיפרתי לשום חברה שעשיתי ניתוח כי הם יתחילו לשאול איפה ולא בא לי.. עוד שבוע בית ספר ואני ממש מקווה שאוכל ללכת רגיל ולא כמו ברווז.. איזה בושות... האחיות דווקא בסדר הן מכסות אותי רוב הזמן ומורידות ועושות את זה מהר ומחזירות את הסדין.. הכאבים שהיה לי לפני הניתוח היו פחות כואבים ממה שיש לי עכשיו.. עכשיו ממש כואב יותר.. וכבר עבר שבוע וחצי.. גם החבישה עצמה כואבת כשנוגעים לי למרות שהן ממש עדינות.. אני גם לא מבינה למה צריך 2 אחיות כל הזמן.. אבל מה אני אעשה אין לי כל כך מה לעשות חוץ מלסבול...

הי נוגה, אני שומע ממך תיאור של שני סוגים של סבל: הראשון הוא הפיסי, כלומר הרגישות במקום של הניתוח, הקושי ללכת והכאבים והשני, נשמע כמו סבל נפשי יותר, כזה שקשור להסתרה, לבושה שמתעוררת ול"פאדיחה" שאת מתארת. נשמע ששני סוגי הסבל ביחד יכולים להרגיש קצת יותר מידי. אני חושב שאחד הדברים שיכולים להקל עליך הוא הכרה באופציה נוספת של שיתוף בטוח! אסביר: את יכולה להכין גרסה משלך לדברים. אפשר להגיד למשל שעברת טיפול קוסמטי בגב התחתון בשביל להסיר נקודת חן או משהו אחר בעור מבלי לגלות בדיוק את המיקום. דבר זה יכול גם להסביר את הכאב, את הקושי בהליכה וגם יספק את הצורך של אנשים לדעת מבלי להיכנס לתוך הפרטיות שלך. את יכולה להמציא את הגרסה שנוחה לך וכך לא תהיי במתח על כך שחייבת להסתיר יחד עם ההרגשה ש"רואים לך" . נוגה, בקרוב כל זה יהיה מאחוריך ותהיי משוחררת מהמצב הרפואי הזה. האמיני לי שאנשים לא כל כך מתעניינים בטיפולים רפואיים של אחרים ובתחילת השנה החברה יתעסקו בדברים אחרים ולא יתעמקו יותר מידי במצבך ואם ישאלו אז את יכולה לתת את הגרסה שתכיני מראש. את כנראה תהיי הרבה פחות חשופה ממה שאת מרגישה בטיפולים אצל האחות ומאיך שמרגישה בכלל שתהיה תחילת שנת לימודים מוצלחת והרבה בריאות, שחר ברשף

27/08/2019 | 23:45 | מאת: נוגה

ממש רעיון טוב.. אני יאמר לכולם שהיתה לי נקודת חן שהוצאתי באמת זה עדיף.. אני חשבתי כבר לא ללכת והתבאסתי כי זה הימים הכי כיפים... מחר יש לי ביקורת של הרופא איזה בושות.. האמת שאני מרחמת על הרופא שהוא צריך ליגוע שם.. מצד שני הוא בחר לעבוד בזה... הוא גם זה שעשה לי את הניתוח אז הוא כבר ראה לי הכל אז למה אני מתביישת? אני מרגישה שהתבגרתי שאני הולכת לבדיקות כאלה.. אם תכתוב בפייסבוק פרוקטולוג שזה הרופא שניתח אותי אז תראה שיש מלא בדיחות על זה אנשים צוחקים אחד על השני.. אנשים לא הולכים לרופא כזה וצוחקים ואני באמת הלכתי ובאמת בדקו אותי אני מרגישה כאילו אני חולמת.. אני ממש חופרת לך סליחה אתה לא חייב לענות רק פרקתי למזכרת.. לילה טוב ותודה על הכל

26/02/2018 | 12:51 | מאת: מיה

שלום, הבן שלי בן ארבע, ואני רוצה לקחת אותו לבדיקה אצל רופא שיניים. אני די בטוחה שאני רואה איזה התחלה של עששת וחוששת שהעניין יסתיים בסתימה. האם יש משהו שאני יכולה לעשות חוץ מאשר להגיד לו שיש רופא שיסתכל לו בפה ויבדוק אותו? כמו כן הבן שלי סובל בבעיות בוויסות חושי ומאוד רגיש לכל נגיעה. בד"כ צורח והמתעצבן כשכל רופא נוגע בו..האם יכול להיות שיעשו לו סתימה כבר באותו יום אם צריך? אני די בלחץ מכל הסיפור למרות שזה "רק בדיקה אצל רופא שיניים"..כמו שכולם אומרים לי. תודה מראש

05/03/2018 | 11:14 | מאת: שחר ברשף

שלום, לקראת מפגש שאינו דחוף/חרום עם אנשי רפואה רצוי להכין ילדים מראש. במקרה של רופא/ה שיניים כדאי קודם לשחק בבית באווירה רגועה משחק של רופא/חולה שמדמה בדיקה/טיפול בשיניים. הילד יכול להיות גם הרופא וגם החולה. משחק זה יכול לאפשר היכרות לא מאיימת עם הסיטואציה, עם מצב השיניים וגם לאפשר לו להגיב לטיפול שכזה. דבר נוסף ששווה להשקיע בו זמן הוא ביקור היכרות במרפאת השיניים זה דבר מקובל שילד יכול להגיע לפגוש את הרופא/ה, להכיר את סביבת הטיפול, לשבת על הכסא ולייצר אינטראקציה קצרה ולא מאיימת עם הרופא/ה בסיטואציה זו יש גם זמן ליידע את רופא/ה השיניים בנוגע לרגישויות של הילד ולשמוע בעצמך כיצד נהוג לטפל בחור בשן: מה נדרש מילדך ומה נדרש ממך. בזמן זה גם הייתי מתרשם אם לרופא/ה יש באמת גישה חיובית ומזמינה כלפי ילדים ושאת יכולה גם לסמוך עליו. בהצלחה, שחר ברשף

שלום, לקראת מפגש שאינו דחוף/חרום עם אנשי רפואה רצוי להכין ילדים מראש. במקרה של רופא/ה שיניים כדאי קודם לשחק בבית באווירה רגועה משחק של רופא/חולה, שמדמה בדיקה/טיפול בשיניים. הילד יכול להיות גם הרופא וגם החולה. משחק זה יכול לאפשר היכרות לא מאיימת עם הסיטואציה, עם מצב השיניים וגם לאפשר לו להגיב לטיפול שכזה. דבר נוסף ששווה להשקיע בו זמן הוא ביקור היכרות במרפאת השיניים. זה דבר מקובל שילד יכול להגיע לפגוש את הרופא/ה, להכיר את סביבת הטיפול, לשבת על הכסא ולייצר אינטראקציה קצרה ולא מאיימת עם הרופא/ה. בסיטואציה זו יש גם זמן ליידע את רופא/ה השיניים בנוגע לרגישויות של הילד ולשמוע בעצמך כיצד נהוג לטפל בחור בשן: מה נדרש מילדך ומה נדרש ממך. בזמן זה גם הייתי מתרשם אם לרופא/ה אכן יש גישה חיובית ומזמינה כלפי ילדים ושאת יכולה לסמוך עליו. בהצלחה, שחר ברשף

03/10/2016 | 07:03 | מאת: אורח

שלום, לבתי בת השש אובחנה התפתחות מוקדמת לגילה המצריכה טיפול של זריקה מאטה פעם בחודש. כיצד מומלץ להסביר לה כך שלא יווצרו בעיות נפשיות או חברתיות? תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, טיפול מתמשך אכן דורש הסבר והכנה, גם לזריקה וגם למעקב הרפואי. האם ביתכם מרגישה ו/או קולטת שהיא מתפתחת מוקדם מהמצופה? האם היא עסוקה בזה? מה הסימנים העיקריים המצביעים על מצבה? האם הרופא גם דיבר ישירות איתה? תשובות לשאלות אלו יעזרו לי לענות לך בצורה מדוייקת יותר. בברכה, שחר ברשף

09/10/2016 | 13:51 | מאת: אורח

הילדה מודעת להתפתחותה והיא אפילו גאה בזה. הרופא לא דיבר איתה ישירות על המצב. אנו ההורים מעדיפים שתהיה גאה מאשר מתביישת, אך לא רוצים שתוציא החוצה ותשתף מהסיבות הידועות. לכן הדילמה היא עניין ההסבר, שהרי למה הזריקות אם זהו דבר "חיובי"?

26/08/2016 | 13:04 | מאת: אמא

שלום, כתבתי בפורום כירורגית ילדים והציעו לי להיעזר בפסיכולוג ילדים לכן אודה לעזרה ראשונית פה... הסיפור הוא כזה.. בתי היחידה בת שנה ושלוש. בגיל חצי שנה עברה ניתוח לתיקון הירשפונג (בעיה במעיים) במהלכו נכנסו דרך שלושה פתחים קטנים בבטן ודרך פי הטבעת. מאז הניתוח אנחנו כל פעם באים לביקורות בבית החולים, בהתחלה היה כל שבוע שבועיים כי עשינו טיפול הרחבות בבית, כשנגמרו ההרחבות התחלנו לבוא כל חודש חודשיים. לילדה בוודאות יש טראומה מהבדיקות הרקטליות שעושים לה כל ביקורת, היא רואה את הרופא במדים מרחוק, והיא בוכה, היא מבינה. אנחנו כמובן נמשיך לבוא כי זה מאוד חשוב... באיזה גיל לדעתך מתחילים להסביר לה? כי מצד אחד היא באמת כבר מבינה ופגועה ומצד שני היא עדיין קטנה כך שאי אפשר באמת להסביר. מה עוד שככל שהיא גודלת היא יותר מתנגדת ובועטת ברופא. איך עושים את זה? איך גורמים לזה שזה לא יפגע בה נפשית? בתודה ובהערכה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, לאחר ניתוח לתיקון הירשפרונג, עדיין צריך לעזור למעי לחזור לתפקוד תקין, לכן זה חשוב שאתם אכן מקפידים למצות את הטיפול. הדבר החשוב ביותר הוא שאתם כהורים תוכלו לשאת באי הנוחות ובסבל של ביתכם ולהתפנות להיות עבורה עם נוכחות רגועה ויציבה שתוכל להקרין עליה ביטחון. חשוב שתהיו קרובים אליה בזמן הטיפול, שתוכל להרגיש אותכם פיסית ולהישאר בקשר עין. כדאי לתווך את מה שנעשה לה, שתישמע זאת מכם יחד עם מילות הרגעה. במידה והטיפול נעשה אצל אותו רופא/ה אז רצוי מאוד שתוכל להתאפשר אינטראקציה קצרה ומשחקית בין הרופא/אחות לביתך על מנת שתוכל גם להיווצר זיקה חיובית ביניהם. תבדקי אם אפשר לעודד דבר כזה. ביתך אמנם אינה יכולה ממש להבין את מטרת הטיפולים אולם בכל זאת חשוב שתשמע הסבר קצר ואמיתי על מטרת הטיפול, משהו כגון "צריך לעשות טיפול בטוסיק בשביל שהקקי יוכל לעבור החוצה". חשוב שהמילים תהיינה כאלה שאפשר לדבר אותן בטון מרגיע ועם מבט אוהב. בכל מקרה, חשוב שתוכל להגיב לטיפול - גם במחאה ובכעס לכך שהיא צריכה לסבול. הרצון והצורך שלה לבעוט ברופא הוא מתאים לסיטואציה וגם אם כמובן מגבילים את התגובה הזו בזמן הבדיקה אז היא צריכה אח"כ למצוא בעזרתכם דרך לבטא את הטעינה הזו ולקבל הרגעה ונחמה. ככל שתוכל יותר לקבל הסבר (שילך וישתכלל) + לקבל רופא/ה סימפטי + להגיב לחוסר הנעימות ולקבל הרגעה מנחמת, כך תוכלו להפחית את ההסתברות של משקעים טראומטים. בהצלחה, שחר ברשף

19/08/2016 | 15:50 | מאת: שחר

היי אני שחר בת 13 וחצי יש לי הרבה זמן דם בפיפי נראה לי שלושה חודשים והלכנו לרופא אני ואמא שלי ועשיתי בדיקת שתן ודם וראו שבאמת יש לי דם... אז הלכנו לרופא אורולוג והוא רצה שאני יעשה בדיקה כזו שיסתכלו לתוך השלפוחית עם מצלמה כי הוא חושב שיש לי בעיה בכליות.. והבדיקה עוד שבועיים ואני מפחדת ממש מהבדיקה הזאת ואני גם ממש ממש ממש מתביישת מזה.. אני לא יודעת מה לעשות כי אני יהיה שם בלי בגדים אבל זה בהרדמה אבל אני עדיין מתביישת.. ואני גם מפחדת מהבדיקת דם והזריקות שיעשו לי לפני הבדיקה כי אני מפחדת מזה עשיתי לפני חודשיים וממש כאב לי.. אני ממש בדכאון.. חוץ מזה שהדם עבר לי לפני שבוע אבל למרות זאת אני צריכה לעשות את זה.. וגם לא כואב לי שיש לי דם ואני מצטערת שבכלל אמרתי לאמא שלי על זה.. אני לא יודעת איך להתגבר על זה ואני לא רוצה שיעשו לי בכח

לקריאה נוספת והעמקה

היי שחר, ראשית אני מצטער על העיכוב במתן התשובה. מקווה שתוכלי להיעזר בה עד מועד הבדיקה. אני חושב שזה מאוד חשוב שתשלימי את הבדיקות, גם אם הפסיק להופיע דם בשתן זאת משום שבבדיקה אפשר יהיה להתרשם מהיבטים רבים ולהפחית במידה רבה את חוסר הודאות לגבי המצב האורולוגי (כל מה שקשור בשלפוחית השתן והכליות)וגם לנסות לוודא שהמצב הזה לא יחזור על עצמו בעתיד. הכי חשוב שחר, שיהיה לך מלווה טוב/ה לבדיקות המקדימות ולפרוצדורה עצמה - מישהו/י שאת מרגישה נוח ובטוח איתו. אם זו אמא למשל, אפשר לדבר איתה לפני ולהסביר לה איך היית רוצה את הנוכחות שלה איתך (שקטה יותר, או דווקא זו ששואלת עבורך את השאלות וכיוב'). את יודעת כמה בדיקות דם/זריקות צריך לעשות לפני? יכול להיות שפחות ממה שאת חושבת? זה מידע שאפשר לקבל באופן ברור במקום שבו תעשי את הבדיקה וחשוב שתקבלי את מידע הזה. קל יותר להתכונן לבדיקת דם אחת או שתיים מאשר למספר לא ידוע. מהניסיון שלך בבדיקות הקודמות מה עזר לך? למרות שהן היו לא נעימות תמיד כדאי שיהיה דבר אחד או שניים שאת יודעת שחשוב לך ועוזר לך בזמן בדיקת דם. קרבה ונוכחות מסויימת של אימא, אולי ללחוץ כדור ביד השניה בזמן הדקירה. אולי להתחיל את הבדיקה רק אחרי ספירה שלך עד 5. אני בטוח שיש משהו ספציפי שיכול להקל במעט לעבור את הרגע של הבדיקה. תזכרי שזה הגוף שלך וצריך גם שאת תגידי ותראי מה חשוב לך שיקרה בזמן הבדיקה. לגבי הבדיקה של השלפוחית בהרדמה : קודם כל את זכאית שהמלווה שלך יהיה איתך לפחות עד הרגע בו את נרדמת ויסתכל ביחד איתך שהכול קורה כשורה.יהיה גם זמן קצר שבו תוכלי לדבר עם הרופא/ה, לשאול שאלות ולהביע את הרגשות שלך. למרות שזה זמן קצר זה יהיה טוב אם תוכלי להיות פעילה, לדבר ולשאול. בנוגע למבוכה. אני מאוד מבין אותך ואני בטוח שאת רגילה לכך שאף אחד לא חודר לפרטיות שלך, אבל תזכרי, גם כאן הרשות היא לבדוק את השלפוחית והכליות בלבד ולא שום דבר אחר. בעת הפרוצדורה שאר הגוף מכוסה בבדים סטריליים ולאחר שהמצלמה מגיעה לשלפוחית אז תשומת הלב מופנית לתמונה של פנים השלפוחית שמופיעה על המסך. גם בסיום הבדיקה את תהיי מכוסה ושמורה. טוב שסיפרת על מה שקרה וטוב שאת מבררת עד תום את המצב. כך הכל נעשה לאט לאט ואפשר להתכונן ולהערך לכל הדברים ולא להגיע למצב שהדברים נעשים בלחץ. אני ממליץ לך גם להיעזר במשאבים של המרפאה (עובדת סוציאלית, מטפלים באומנויות או פסיכולוגיות) במידה ואת מרגישה שזקוקה לשיחה לפני. בהצלחה! שחר ברשף

28/08/2016 | 22:21 | מאת: שחר

הבדיקה ביום רביעי ועשיתי שבוע שעבר בדיקת דם וגם מחר יש לי בדיקת דם... האמת שזה קצת כואב אבל נראה לי שהתרגלתי אבל אני לא מבינה איך האחיות והרופאים יש להם אומץ ולב לעשות כואב לאנשים אני יודעת שזה לטובתנו וזה חשוב אבל אני עדיין לא מבינה איך הם מסוגלים... שבוע שעבר היה תינוק בן שנתיים שעשו לו בדיקת דם והוא צרח והאחות המשיכה לעשות לו ממש כאב לי הלב למרות שאני יודעת שזה לטובתו אבל מסכן וזה מרגיש כאילו הרופאים אין להם רגש, לא בקטע רע פשוט אני לא קולטת את זה.. אני מקווה שיהיה לי רופא בסדר ביום רביעי אני מפחדת שלא, אני לא ישנה בקושי בלילה כי אני בלחץ :( ואני עדיין קצת מתביישת איזה מביך זה לחשוף את המקום הזה מול מישהו גם אם הוא רופא זה לא נעים אני מקווה שיעבור מהר ושאני באמת לא ירגיש כלום כמו שהבטיחו לי ושלא ימצאו כלום ושזה יהיה הבדיקה האחרונה שאני יעשה! ודבר אחרון אני רוצה לומר לך תודה רבה על התשובה!

17/05/2016 | 00:53 | מאת: עינת

רציתי לשאול, אני גננת גן חובה וצריכה לעבור ניתוח בקרוב, אני אעדר אם הכל ילך כשורה לתקופה של שבועיים. אני לא מעוניינת לספר לילדים מה סיבת הניתוח אך מצד שני אני לא רוצה להשאיר אותם בחרדה ואי וודאות. הקשר שלי איתם מאד קרוב והם שואלים אותי הרבה שאלות אישיות וגם עכשיו ברור לי שהם יתקשו להרפות אם לא יקבלו תשובות. האם יש לך רעיון מה אפשר לומר שמצד אחד ירגיע, יתן מידע ולא יעורר חרדה, ומצד שני ישמור על הפרטיות שלי ויציב גבול ברור בפני מבול השאלות? תודה לך! עינת

לקריאה נוספת והעמקה

הי עינת, העדרות של שבועיים ללא שום הסבר אכן יכולה לעורר מתח ואי ודאות ולחבל בקשר הטוב שיש לך עם הילדים. אני מבין שאת רוצה לתת הסבר מציאותי לילדים ומצד שני את מתלבטת היכן לסמן את הגבול. מאחר ולא פירטת איזה סוג של ניתוח את צריכה לעבור, אני מציע לך כן לומר לילדים שאת צריכה לעבור טיפול בביה"ח, אפשר אפילו לומר ניתוח, ושתצטרכי להמשיך לנוח ולהחלים עד שתרגישי טוב ותחזרי לפגוש אותם שוב בגן. אם תרצי תוכלי אפילו לסמן באופן כללי את האזור בגוף בו תעברי את הניתוח/טיפול וזאת מבלי להיכנס לפרטים נוספים. זה סיפור המסגרת שאינו חייב לעסוק רק בגוף הפרטי שלך אלא יכול להיות גם במסגרת משחק של טיפול בבובות, בו כל זוג ילדים יכול לשחק בטיפול ולהעלות תכנים מעולמם הפנימי. תוכלי גם לנצל את ההזדמנות להעביר מסר לילדים שלפעמים בחיים קורה שחולים, שצריך לקבל טיפול ולנוח עד שמרגישים טוב. אינני בטוח שתוכלי או שכדאי לעצור את "מבול" השאלות הצפוי, אני מציע לך להסתכל ולהתייחס אליהן כדאגה של הילדים לשלומך ואני מסכים שתשובות מפורטות מידי רק יעצימו דאגה זו. לכן גם אם עולות המון שאלות, אפשר פשוט להכיר בהן כדאגה ולהודות לילדים שרוצים שתרגישי טוב. יכול להיות שילדים ירצו לדעת איך אפשר לדרוש בשלומך ולשמור איתך על קשר, לכן חשוב שבשיתוף עם צוות הגן תמצאי דרך שתרגיש לך מתאימה. בהצלחה ורפואה שלמה! שחר ברשף

25/05/2016 | 23:49 | מאת: עינת

תודה רבה, תשובתך מאד עזרה לי!

07/08/2015 | 14:41 | מאת: דינה

שלום רב, אולי לא הפורום הנכון....מעוניbת לנתח נערה בת 14' איך מתחילים?? הנערה סובלת מאוד חברתית ורגשית בעקבות הזעת היתר בכפות הידיים.האם נכון לנתח? האם אפשר לעזור לה בדרך אחרת? אולי זה מוקדם מידי? תודה מראש דינה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דינה, הזעת יתר בכפות הידיים אכן עלולה לגרום לאי נוחות חברתית ואישית ומכאן למועקה. ההחלטה על ניתוח היא קודם כל שלכם ההורים אולם אני ממליץ לקחת אותה בשיתוף עם ביתכם. ראשית כדאי לשתף אותה לאורך כל תהליך ההתייעצות עם הרופאים, זאת על מנת שתוכל לשמוע בעצמה מהי המשמעות של לעבור פרוצדורה כזו, הסיכונים וסיכויי ההצלחה. יש לתת לה זמן לעכל את המשמעות של התהליך ולבחון שנית את עמדתה. כמו כן, חשוב במיוחד להתרשם אילו פנטזיות או מחשבות יש לה סביב הניתוח : האם היא חושבת שזה יפתור לה את כל הבעיות החברתיות? האם הקשיים הרגשיים קשורים רק למצב הזה? ייתכן שגם אם הניתוח יהיה מוצלח, עדיין יהיו אתגרים חברתיים ואישיים להתמודד איתם. התהליך ההדרגתי (זה אינו ניתוח חירום) מול הרופא יחד עם ההתרשמות שלכם מעמדותיה הפנימיות, יסייעו לכם לקבל את ההחלטה המשותפת הכי נכונה לביתכם בשלב זה. כמו כן, ניתן להיעזר בפגישה - שתיים של איש מקצוע לצורך כך. בהצלחה, שחר ברשף

06/05/2015 | 09:15 | מאת: אילנה

שלום רב, אני פונה אליכם כדי לקבל עצה לגבי בני הקטן. אובחן אצל בני בקע מפשעתי שיש לתקנו בניתוח. הילד מאוד חכם ובוגר ,מזה מס' שבועות הבחנו בנפיחות במפשעה שלעיתים נראתה ולעיתים נעלמה ולצערנו הוא אכן כאמור ,צריך לעבור ניתוח.במהלך השבועות הללו ,בעלי ואני נגענו במפשעה שלו כמה פעמים ובני כעס על זה וכשסיפרתי לו שנלך לרופא שיבדוק ,אמרתי לו שהרופא יבדוק ויגיד שהכל בסדר ולא ניגע בזה יותר.עוד אצל הרופא ,הוא שאל את הרופא אם הוא בסדר והרופא ענה לו שהוא בסדר גמור וכשחזרנו הביתה ,הודיע לי שהוא בסדר גמור ואנחנו לא ניגע לו שם יותר כעת אנחנו לקראת קביעת תור לניתוח ואנחנו אובדי עצות מה לומר ואיך להסביר...על עצם הניתוח והפצע שיהיה ,על הימנעות כחודש מפעילות מאומצת ... כפי שציינתי ...אי אפשר לספר לו סיפור ...הוא מבין הכל,מעבר לגילו. תודה ומתנצלת על האריכות !

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אילנה, את צודקת בכך ש "אי אפשר לספר לו סיפור". אני מאמין שרצית למנוע ממנו את הדאגה והחשש מהניתוח, אבל זה הגוף שלו וזכותו לדעת (בהתאם לגילו) מה הוא צפוי לעבור. נשמע שבנך קצת מבולבל ומבוהל מכל הבדיקות שעבר והמסרים השונים שקיבל. אני מציע לך לעשות לו סדר ולספר לו את האמת. כדאי לומר שהוא הולך לעבור טיפול קטן שיתרחש בחדר ניתוח, שהטיפול לא כואב כלל ושהוא יישן לאורכו. לדבר איתו על אותה בליטה בגוף שלו שכבר מכיר היטב, זו שיוצאת וחוזרת ושצריך לעזור לה להישאר בפנים ולא לקפוץ החוצה. להבטיח לו שלא לוקחים לו שום דבר מהגוף ושלא משנים לו דבר, ושכל מה ששלו נשאר שלו. חשוב כמובן להדגיש בפניו שאתם הוריו, תלוו אותו לאורך כל הזמן בו ישהה בביה"ח. קחו בחשבון שייתכן ובנכם בכל מקרה יכעס כי כבר אמרתם לו שהכול בסדר ועכשיו אתם משנים את הגרסה.. לכן יש לתת לגיטימציה לכעס אם יתעורר, ובמקביל להמשיך ולהדגיש את החשיבות של הטיפול בשביל ש"הבליטה לא תמשיך לגדול ותתחיל להכאיב לו". זכרי אילנה כי הוא מצפה ממך לעזור לו להרגיש בטוח. אמירת האמת תעזור לך להפנות את המשאבים שלך ללהיות איתו מבלי לחשוש שהוא יגלה "את האמת" בדרך אחרת ויכעס ששיקרו לו. אני ממליץ בחום גם להיעזר בצוותים של המחלקות הכירורגיות בבית החולים בהצלחה, שחר ברשף

07/05/2015 | 21:58 | מאת: אילנה

על התשובה המפורטת. רציתי לשאול בנוסף ברשותך : מתי אתה ממליץ להתחיל את ההכנה הזו? הניתוח נקבע ל 21/5...ודבר נוסף הוא שאין ממש נפיחות נראית לעין ,בטח לא של ילד -כנראה שאיתרנו את הבעיה די מהר ,כך שב"בדיקות" שראה שעשינו ,לא הבין את סיבתן כ"כ ,למרות שאמרתי שככה בודקים לכל הילדים כדי לראות שהכל בסדר...ולאחר הניתוח בע"ה ,איך מסבירים שאסור לו לטפס על מתקנים בגן כחודש ,מבלי שירגיש שונה ולא כמו כולם (עד כמה שאפשר...) תודה רבה !

16/04/2015 | 23:27 | מאת: ד

הי שחר נראה לי מאד חשוב ואמליץ למנותחי להיעזר בשרותך. בברכה,

16/04/2015 | 23:29 | מאת: דני ירדני

תודה דני, אני יודע שנושא ההכנה הרגשית לקראת ניתוחים חשוב לך ככירורג. אשמח להיות כאן עבור מטופליך בברכה, שחר

18/02/2015 | 10:53 | מאת: שלי

שלום שחר, יש לי ילד בן 4 שצריך לעבור ניתוח תוספתן בעוד כשבוע. נראה שהוא מתחיל להיות בלחץ. מבקש להיות קרוב אלינו כל הזמן וגם בלילה. לא סיפרנו לו יותר מידי מה הולך להיות ואנחנו מתלבטים מה כדאי להגיד לו? אשמח לשמוע את דעתך תודה, שלי

שלום שלי, אני מניח שבנך יודע בדרכו שקורה משהו לא טוב בבטן. הוא בודאי נבדק כבר ובטח גם שמע דיבורים על הניתוח. אם עדיין לא הסברתם לו באופן מסודר ומרגיע מה הולך להיות אז כנראה שהוא מנסה להבין בעצמו מה קורה לו. ילדים בגיל הזה עלולים להיות מבולבלים ומפוחדים סביב המצב הגופני ויכולים להפליג בדמיונם למחוזות מפחידים מאוד. אני רוצה לעודד אותכם לספר לו את הסיפור מההתחלה מהכאב בטן שהתחיל, דרך הבירור והבדיקות ועד ההמלצה של הרופא איך לטפל. אפשר להדגיש לו שהתוספתן הוא איבר קטן בצד הימני של הבטן וכשיש בו פצע, אז כל הבטן יכולה לכאוב. צריך רק לטפל בפצע בתוספתןושהוא ינוח בבית החולים וירגיש טוב אח"כ.חשוב להדגיש שתהיו איתו כל הזמן בבית החולים ורצוי להזכיר שהטיפול לא כואב ושיהיה רופא מיוחד של שינה אשר יעזור לו ללכת לישון וישמור לו על השינה במהלך הטיפול. כמו כן, כדאי להגיד לילדך שזה לא קרה בגללו ושהוא לא אשם במצב. ניתן בד"כ להיעזר בצוותים הסיעודיים והפסיכולוגים בבתי החולים על מנת לחדד את המסר ולעזור לילד להכיר יותר את סביבת בית החולים. בהצלחה, שחר ברשף