פורום פסיכולוגיית ילדים

שלום. אני ובעלי מוטרדים מכך שבננו בן ה-9 (הגדול מבין שלושת ילדינו) מתנהג לעיתים קרובות בילדותיות,מתווכח כל הזמן ( "בודק" אותנו ללא הפסקה),טוען כל הזמן שהוא מקופח.. הוא נהיה מרדן ומתווכח בלי סוף, קשה לרצות אותו ,מיד צועק,שולח ידיים לאחיו ובקיצור: כמו על פתיל..כל דבר מדליק אותו. אנחנו חושבים שהוא מקנא באחיו, למרות שאנו נותנים לו יותר( גם רגשית וגם חומרית)כדי שלא ירגיש כך. מה לעשות? אנו אובדי עצות... בלימודים הוא תלמיד טוב, לא מאוד חברותי,אך יש לו 3-4 חברים טובים. מחכים לעיצה,תודה.

ליאת, עניתי לך. השאלה הופיע פעמיים, חלי

חלי שלום בתי בת שנתיים וחודשיים. עד שהיתה בת שנה גרנו בבית מאוד קטן והיא ישנה איתנו בחדר. בגיל שנה עברנו לבית גדול שבו חדר הילדים מרוחק מעט מהחדר שלנו. פחדנו שמעבר הדירה בשילוב עם המעבר לחדר לבד יהיה קשה מדי עבורה (וגם עבורנו...).ולכן השארנו אותה איתנו בחדר- מה שבדיעבד היה טעות..... עד היום היא ישנה בחדר שלנו. היא נרדמת במיטה שלנו (לא לבד) ואז אנחנו מעבירים אותה למיטה שלה. אני רוצה לבצע מספר שינויים (שאני מודעת לזה שהיו צריכים להעשות מזמן) וברצוני לשאול איך לשלב בינהם: 1. להעביר אותה לחדר משלה (יש לה חדר שהיא מאוד אוהבת אך היא לא ישנה בו) 2. להעביר אותה למיטת מעבר. (היא עדיין במיטת תינוק) 3. אני רוצה להרגיל אותה אחרי הסיפור להרדם לבד בלי נוכחות שלנו (לפעמים זה לוקח שעה וזה מאוד קשה לי). אני חושבת שעניין המיטה החדשה מאוד יכול לעזור ומצד שני גם יכול להקשות-מה דעתך? תודה יערה

שלום יערה, אמנם לא חלי אבל אולי אוכל לעזור. את בהחלט צודקת בכך שהדבר הנכון לעשות כעת הוא להרגיל את בתך לישון במיטה משלה, בחדר משלה. יתכן שזה תהליך לא קל למי שהורגלה לישון במיטה אחת עם אבא ואמא ונראה לי שאת מודעת לקושי, ערה ורגישה לו. אני חושבת שכדאי לשלב בין כל השינויים "בנחישות ורגישות" כמו שאומרים... כלומר - כדאי להלהיב את הילדה בקשר למיטה חדשה עם אמירות מחזקות כמו "איזה יופי תהיה לך מיטה משלך", "תשני במיטה של גדולים", "את כ"כ בוגרת ויכולה לישון במיטה שלך" וכו' וכו'. כדאי לנסות ולעצב את החדר באופן מושך ואטרקטיבי עבודה. לשים במיטה בובה שהיא אוהבת או כל חפץ שיכול לנחם אותה בשעת הצורך. כמובן שהמיטה תהיה בחדר משלה ולכן רק שם היא יכולה לישון. חשוב להכין אותה לכך - "היום את תשני בחדר שלך כמו גדולה", לחזור על ההכנה מספר פעמים לקראת שעת השינה. וגם להגיד לה: "אחרי הסיפור את תלכי לישון במיטה שלך" ואחרי שאת מסיימת את הסיפור תני לה נשיקה, חיבוק ואמרי לה שאת יוצאת וכל אחד הולך לישון במיטתו. אם היא קמה מהמיטה מיד להחזירה בלי כעסים או מצד שני- "התמרחות", בלי יותר מדי מילים אלא מעשים שקובעים את העניין. אם היא ישנה לילה שלם במיטתה - חשוב מאד בבוקר לחזק את זה "כל הכבוד", "ישנת במיטה שלך!" ואפשר גם להכין הפתעה קטנה לפעמים הראשונות. יש דעות חלוקות אם לעשות את התהליך בהדרגה או בבת אחת. לדעתי, עדיף לנצל את המומנטום לעשות את השינויים הנדרשים יחד ולא למרוח את התהליך וליצור פוטנציאל לבילבול. במילא זה יקח זמן מה עד שהיא תתרגל לכל הדברים החדשים האלה. אגב, אני ממליצה לך לצפות בתכנית "בית הבנדיטים הקטנים" בערוץ 8, רואים שם הרבה סיטואציות דומות להתלבטויות כמו שלך ומציגים דרכי התמודדות. בהצלחה, סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

שלום. אני ובעלי מוטרדים מכך שבננו בן ה-9 (הגדול מבין שלושת ילדינו) מתנהג לעיתים קרובות בילדותיות,מתווכח כל הזמן ( "בודק" אותנו ללא הפסקה),טוען כל הזמן שהוא מקופח.. הוא נהיה מרדן ומתווכח בלי סוף, קשה לרצות אותו ,מיד צועק,שולח ידיים לאחיו ובקיצור: כמו על פתיל..כל דבר מדליק אותו. אנחנו חושבים שהוא מקנא באחיו, למרות שאנו נותנים לו יותר( גם רגשית וגם חומרית)כדי שלא ירגיש כך. מה לעשות? אנו אובדי עצות... בלימודים הוא תלמיד טוב, לא מאוד חברותי,אך יש לו 3-4 חברים טובים. מחכים לעיצה,תודה.

ליאת, בנך נשמע בהחלט מוטרד ולחוץ, והוא מכניס אתכם לתחושות דומות. יתכן שהוא בהחלט חש מקופח, או לחוץ מכניסת אחיו הקטנים לחייו, יתכן שהיחסים ביניכם הסתבכו וזה בפני עצמו מלחיץ את כולם, במעין מעגל סגור. אני חושבת שתגובותיו עדיין לא שייכות לגיל ההתבגרות. ועדיין הן מטרידות. התגובה כלפי צריכה להיות משולבת: גם תגובות משמעת ברורות, בהן אומרים לו חד משמעי מה מותר ומה אסור (למשל להרביץ לאחיו), ומגיבים בצורה חדה שתלמד אותו חד משמעית דפוסי התנהגות בבית בו בזמן חשוב לדבר איתו, להקשיב לו ולנסות להבין את תחושותיו. בלי ביקורת, בלי לתקן אותו, בלי להתווכח, אלא להיות איתו באמפטיה. יתכן שתרצו להעזר בפסיכולוג ילדים שידריך אתכם, ועל פי צורך יפגוש אותו- להפחתת המתח, ולשיפור הקשר איתו.אתם גם יכולים להעזר בספרי 'בגובה העיניים' בו יש טכניקות לדיאלוג משמעת ולדיאלוג רגשי של הקשבה וקירבה. זה השילוב- גבולות ודיאלוג. כדי שהילד יוכל להרגיש את הנוכחות שלכם, ולבטוח בכם שאתם מסוגלים להתמודד איתו בלי להישבר. לדעתי הדרך הזו תשיג שיפור הדרגתי, ועוד לפני גיל ההתבגרות בהצלחה, חלי

שלום, אני אם לתינוק בן חודשיים וחצי, כעת לא עובדת. שוקלת אם לחזור לעבודה שאני מאוד אוהבת עם קבוצת ספורט. עבודה זו מתחילה בינואר ונמשכת כ 7 חודשים. הבעיה היא שבסגרתה יש מחנות אימונים הדורשים בד"כ העדרות מהבית למשך 24-48 שעות וכן נסיעות לחו"ל כשיהיה בסביבות גיל 11 חודשים. האם יש אפשרות לחזור לעבודה כזו בלי לפגוע בו?

מורן, אני מבינה את ההתלבטות שלך. בין האמהות לקריירה. איך לשלב בין שניהם בלי לפגוע בילד. אין לדברים תשובה ברורה, הכל יחסי. כולל המושג 'לפגוע בילד'. ברור שלפי ההגיון טוב לתינוק קשר רציף כמה שיותר עם 'דמות ההתקשרות' שלו- וזו בדרך כלל האמא. פרידות ארוכות הן לא רצויות ויכולות לפגוע בקשר, בתחושת הבטחון והיציבות של התינוק. גם לא ברור איך את תרגישי עם הפרידות וההתרחקות מהתינוק. חשוב גם אם יש אבא קבוע ויציב בתמונה כשתסעי. יתכן ששווה למצוא פשרה, יצירתית ככל שתהיה שתוכלי לעבוד בקבוצת הספורט ולראות את הילד בצורה יותר רציפה גם במחנות האימונים וגם בחול, או שתבחרי לדחות את הענין בשנה, או 'שתלכי על זה' ותדאגי שתהיה דמות קבועה ויציבה שתחליף אותך. כל בחירה יש לה משמעויות. יש לך בודאי נטיית לב. אם תשתפי אותי אוכל להמשיך לשקול איתך את המשמעויות בהצלחה, חלי

בתי בת ה3 נכנסה השנה לגן, לאחר שהייתה איתי בבית. בבית היא מדברת בשמחה על הגן ומספרת על חוויות טובות. בבית היא ילדה פעלתנית, צוחקת, מדברת, מתרוצצת, אך בגן היא לא מדברת מילה (עם הצוות מעט) ומאוד סגורה. הגנן הזכיר את המושג סלקטיב מיוטיזם. אשמח ואודה להמלצות ורעיונות כיצד ניתן להקל עליה ולעזור לה להיפתח מעט. הוצע לנו לקיים מפגשים עם ילדים מהגן אחה"צ ועשינו זאת כמה פעמים. האם יש אולי חוג ספציפי שיכול לסייע? והאם זה משהו בשיתוף ההורים (תנועה) או אולי דווקא משהו כמו בלט, ריקוד או משהו כזה- שבו ההורים הם רק צופים מהצד? כל כיוון ורעיון יתקבל בברכה. תודה מראש!

אניאני, אני יכולה להבין שאת מודאגת ורוצה לפתור את הבעיה בהקדם. אנסה לעזור. לפי הבנתי בתך מגיבה בחרדה חזקה לכניסה לגן שהיא שינוי גדול עבורה. היא בת שלוש ונכנסה פעם ראשונה לגן. מעבר חריף מהשנים איתך בבית. היא כנראה ילדה רגישה שזקוקה לבטחון. ההסתגרות שלה בגן, בהחלט סוג של אילמות סלקטיבית היא דרך להתגונן מהחרדה, והצפת הגירויים. לא כתבת איך היא מסתדרת בגן מעבר לכך, איך יחסיה עם הילדים, מה רמת התיפקוד הכללית שלה?איך היא במפגשים חברתיים ומשפחתיים מחוץ לגן? זה יעזור לי להבין. בכל מקרה, לדעתי חשוב שצוות הגן בסבלנות וברגישות ימצא את דרכו אליה. חשוב שתהיי איתם בקשר רציף לתרום ההתמודדות. יתכן שכדאי לערב פסיכולוג התפתחותי שיעשה תצפית בגן ויבין יותר במדויק מה קורה שם, ומה עובר על בתך. המפתח הוא בגן כי שם התופעה קורית. אפשר ללכת לחוגים, זה תמיד נחמד, אבל ההתערבות צריכה להיות לדעתי טיפולית, ובגן. שלחי לי את המידע הנוסף, ואת דעתך על הכיוון שהצעתי, ואנסה להמשיך לסייע חלי

חלי תודה על תגובתך, להלן פרטים נוספים: אינטראקציה עם ילדים אחרים בגן יש כאשר היא יזומה (על ידי ילד או מישהו מהצוות). במסגרת המשפחתית היא פתוחה ומתנהגת כמו בבית, עם חברות שלא ראתה זמן מה לוקח לה מעט זמן להפתח מחדש (רבע-חצי שעה). רמת התיפקוד הכללית שלה מצויינת-מתפתחת יפה, מדברת יפה, יצירתית, אוהבת לרקוד, לשיר להשתולל, לשחק (גם משחקי השתוללות וגם משחקי חשיבה). לגבי הצוות בגן אני מאוד מאוד רגועה ושלווה. הגנן מקצועי ורגיש מאוד לנושא, וכך גם הגננת השניה ושאר נשות הצוות. אולי תוכלי לומר לי גם מה דעתך על שתי עצות שקיבלתי: 1- להגיע לגן להעביר הפעלה לכל הילדים כדי לחזק את הביטחון והשייכות שלה (אני עובדת עם ילדים כך שזה יהייה טבעי ולא משהו מאולץ ואעשה זאת בשמחה). 2- לנסות מידי פעם להשאיר את האח הקטן שלה (בן שנה וחצי שהוא מאוד פעלתן ובעל ביטחון) בגן, לחצי שעה שעה, כדי שהיא תשבור את החומה של "בגן אני ככה", וכדי לנסות לשחרר אותה מעט. איך מתנהל ביקור כמו שהמלצת של פסיכולוג/ית ילדים בגן? מאוד מאוד מודה לך!

אני אמא ל 3 ילדים ויש לי בעיה עם האמצעי בן ה 7 , הוא מאוד מפחד ללכת למקומות שבהם אני או אביו לא נוכחים זה מתבטא בחוגים , ימי הולדת ואפילו לבית הספר לאחרונה התגברנו על בעיית בית הספר לאחר שעירבנו את היועצת והמורה וכולם הסבירו לו שהוא חייב להגיע לכתה ולבית הספר , יש לציין שאין לו בעיה חברתית הוא מוקף חברים וגם שוחחנו איתו ביררנו שאין אף אחד או משהו שמציק לו , הוא פשוט לא מסוגל להשתחרר ולהיות במקום בלעדנו אפילו שאנחנו נמצאים איתו במקום מסויים למשל מסיבה או בבריכה הוא כל רגע בודק שאנחנו בסביבה ולא הלכנו יש לציין שהוא אף פעם לא עבר טראומת עזיבה או פרידה לכן איני יודעת מאיפה זה נובע אנו מאוד מתוסכלים מהמצב האם תוכל לעזור לנו?

ליאת, כדי להעלות השערה אני צריכה לדעת אם זו התנהגות שתמיד היתה או שהיא חדשה בתקופה האחרונה. ואם היא חדשה, מה השתנה בחייו, אפילו לא טראומה, אלא משהו כלשהו. האם הוא נצמד אליכם רק בהתחלה או לכל משך הארוע? חשוב לי גם לדעת מה זה אומר שהתגברתם על בעיית בית הספר, האם הוא נפרד בקלות? יתכן והילד חרדתי מטבעו וזקוק לנוכחותכם לבטחון, יתכן שיש הסברים נוספים שלחי לי את המידע, ואנסה להמשיך לענות, חלי

בני בן השש בגן חובה(הפסיד שנה) צייר ציורים עם דמויות רק עם עיניים ללא אף ופה. כששאלתי אותו מדוע הוא אמר שיותר יפה כך. האם זה יכול להצביע על משהו ואם כן על מה? תודה

אילת, ראשית רציתי לומר שאולי בנך הרוויח שנה ולא הפסיד, אם הוא נשאר עוד שנה בגן. כך תתאפשר לו התפתחות נינוחה לפני הכניסה הבשלה לכתה א'. לגבי הציורים קשה להעריך מבלי לראות אותם. אבל הוא בגיל צעיר מכדי להסיק מסקנות מהציור. יתכן וזה ביטוי לחוסר בשלות בציור, ובתחום הגרפומוטורי. רק בגיל מאוחר יותר ועם יותר עדויות אפשר לחשוב על פרשנויות רגשיות אם את חוששת תבקשי להתיעץ עם הגננת או עם פסיכולוגית הגן, הם יוכלו לומר לך גם הן את דעתן בהצלחה, חלי

הילדה שלי כשהיא הייתה בת 5 היא ציירה עץ שפרותיו עשויים מלבבות עננים בענן שבתוך ענן מצוייר פרפר את אבא ואמא כשלאמא יש לב ענקי באצמע הגוף ליד היא ציירה ים שהדגים קופצים מתוכו הייתי רוצה לדעת אם זה אפשרי מה הפירוש של הציור הזה? תודה רבה

מישהו יכול לעזור לי עם הנושא הזה בבקשה? ילדתי בת השנתיים וחצי מחליפה כל הזמן בגדים בטענה שיש בהם "קוצים" שבכתף מפריע לה התפר, גרביים היא אינה יכולה לסבול על הרגליים הקוקו בשיער לוחץ לה או חלש מידי היא מסתובבת בבית רוב הזמן בלי בגדים וכל העניין עלה עכשיו עם בוא הסתיו בקיץ היה בסדר. היא אינה רגועה בכלל אלימה לפעמים ותוקפנית ונראית גם מוטרדת באמת ולא עושה "דווקא" להורים אנחנו גם בגמילה עכשיו מקקי האם זה קשור? יש לה קושי עם זה גם, מפיפי היא גמולה. אשמח לשמוע כל תשובה אנחנו מיואשים!!! האם מדובר בסוג של רגישות יתר?

מאיה, אכן נשמע שיש סיבה לבדוק אם לבתך יש רגישות יתר שגורמת לה לכל התופעות שתארת. אתם יכולים ללכת לאבחון של מרפאה בעיסוק, או גם רופא ילדים יכול להתחיל בבדיקה. אל תגיעו לתחושה של יאוש והתפרקות- אתם צריכים לשמור על עצמכם ועל הילדה. אם גם אתם תיכנסו להצפה ורגישות יתר- מי ישמור על המצב? גם אם יש לילדה רגישות יתר, יש מה לטפל. לכו לאבחן ותראו שתקבלו כיוון בהצלחה, חלי

הייתי ממליצה לך ללכת למכון להתפתחות הילד באיזור מגורייך בקשר לנושא כי יש שם אנשי מקצוע מיומנים לדבר.

שלום, יש לי בן שיהיה בן 4 עוד חודשיים. ורציתי לשאול האם התנהגותו מעידה על בעיה כלשהי. הוא לא רוצה לדרוך על המדרכה או הכביש כשרטוב, או כשיש קצת בוץ או אפילו על משטח של חול ואבנים. הוא מבקש שירימו אותו על הידיים. הוא לא היסטרי, הוא לא בוכה אבל מקטר. הוא עושה עבודות יצירה עם גואש וכו' אבל לא מוכן שישימו לו מדבקות עליו (בגימבורי למשל...) לא מוכן שיצירו עליו (במסיבות יום הולדת...). הוא כן מסתדר בים עם החול, הוא כן דורך על דשא וכו'... השאלה האם זה מעיד על הפרעה כלשהי או.סי.די שמתחילה ואיך אפשר "לגמול" אותו מזה..........

שלום שירה, הרגישות שלך להתנהגויותיו של בנך מעוררת הערכה רבה, בהחלט חשוב לשים לב אם לילד יש קושי במגע עם חומרים מסוימים. הסתייגותו עשויה לנבוע מגורמים שונים, אחד מהם היא התנהגות כפיייתית שהזכרת (OCD). אגב, האם יש סיבה מיוחדת שחשבת על בעיה רגשית כזו? כיוון אחר, שהייתי ממליצה לבדוק הוא הכיוון התחושתי - ילדים רבים, בעיקר בגיל צעיר מגלים סימנים של רגישות יתר או תת-רגישות לתחושות מסוימים ומגע עם מרקמים שונים (חול, צבעים, בדים וכו'). אפשר לבדוק את הנושא ע"י אבחון של מרפאה בעיסוק. נראה לי שכדאי לשלול היבט זה לפני פניה לפסיכולוג שיבדוק את הנושא הרגשי. כל טוב, סיגלית

בני גמול כבר כמעט חמישה חודשים גם לילה. הבעיה היא שהוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים או בסיר אלא רק בטיטול.כשהוא צריך הוא מבקש טיטול אני מנסה למשוך אותו לא לתת לא טיטול ולהציב עובדה שיש רק שירותים/סיר והוא מתאפק ולא מוותר עד שמקבל טיטול.. שאלתי היא מה עליי לעשות?

שלום רעות, תהליך הגמילה אינו פשוט ולעיתים מלווה בקשיים בשלבים שונים שלו. במקרה שלכם הגמילה מעשיית קקי בטיטול קשה יותר מהגמילה מעשיית פיפי. כדי שהנושא לא יהפוך למאבק כוחות בינך לבין ילדך וכדי לאפשר לו לעשות את המעבר הזה בדרך חלקה יותר, מומלץ שלא ללחוץ או להכריח עשיית צרכים בשירותים/סיר. לתת לו זמן (אגב, לא ציינת את גילו), לשדר לו שאת נינוחה עם התהליך וסומכת עליו, לחזק אותו על כל צעד לכיוון השירותים/סיר גם כאשר זה פיפי תוך אמירות מחזקות ומעודדות.בדר"כ לחץ רב מדי רק משמר את האיפוק של הילדים וחבל. בהצלחה, סיגלית אבירם ייעוץ חינוכי לגיל הרך MA

ביתי בת 7 וחצי. ילדה נבונה מאוד. מגיל קטן התפתחותה המוטורית הייתה איטית מאוד, לעומת זאת דברה מהר והתבטאה יפה מאוד מגיל צעיר. עברנו תקופה של ריפוי בעיסוק. כיום אנחנו נתקלים בבעיות לימודיות כגון: שגיאות כתיב קשות ביחס לבני גילה הן בכתיבת אותיות והן בכתיבה, שיעורים מתפרסים לאורך שעות ובנוסף קושי בארגון החדר, התיק ועצמה. מתווכחת איתנו המון ואינה מבצעת פעולות שנדרשות ממנה ביום יום. תופעה חדשה שצצה הן בעיות חברתיות - אינה מסתדרת עם בנות גילה, ולפי מה שהצלחתי לעקוב היא משקרת, מרמה במשחק, מניפולטיבית. אביה ואני שונים מאוד ומנסים בדרכי נועם ושיחות, אך לא מצליחים. למי צריך לפנות? תודה

אמא יקרה, אני יכולה להבין את התסכול והדאגה. יש לילדה בעיות שונות ומעבר לידיעה שיש לכם שיש לה קושי מוטורי אין לכם הסבר מספיק לתופעה. הייתי ממליצה לכם בחום לעשות לה אבחון מקיף, פסיכודידקטי. כזה שכולל גם מבחני אינטליגנציה, גם מבחני לקויות למידה (יראו מה עם התחום המוטורי, הקשב- יש סימנים שאולי שם יש קושי, ועוד) וגם מבחנים לתחום הרגשי. מכל המידע ביחד יציעו לכם השערה למקור הקושי, והצעה לטיפול. את האבחון עושים פסיכולוגים חינוכיים מומחים. חפשי אותם בעיר מגוריך. דרך השרות הפסיכולוגי או באופן פרטי. מנסיוני האבחון יעזור לכם מאוד, ויתן כיוון של אבחנה וטיפול בהצלחה, חלי

בני בן השנתיים חוזר מהגן כמעט כל שבוע מאז תחילת השנה עם נשיכה במקום אחר, הגננת כבר לא יודעת מה לעשות..היא מפרידה בין בני לילד שנושך בזמן האוכל ובריכוז אך ללא הועיל. חלי, יש לי בעיה נוראית עם העניין הזה, פעם הפתעתי והגעתי לקחת את בני מוקדם מהצפוי והוא בדיוק ננשך ברגע שנכנסתי לגן והילד צרח ופרקס , משהוא שזכור לי כדבר נוראי אני מרגישה שהוא לא מוגן מספיק... האם זה יכול להיות בתכיפות כזאת כתוצאה משעמום? כשהגננת עסוקה בלהחליף חיתולים ושאר ילדי הגן יושבים חסרי מעש?? לי נראה שלא מעסיקים אותם שם מספיק. וישנם הרבה "רווחים" במהלך היום שבהם הילדים מועדים לנשיכות. מה לעשות? אגב, קבלתי עצה ממישהיא גננת שאומרת שבגן שלה, לגילאי 3 ו-4 ילד שנושך היא שמה לו מוצץ, האם זו שיטה להתמודד עם הבעיה? אודה לךל מאוד לתגובתך... תודה, ש,א,

אני יכולה להבין את הדאגה וגם הכעס שלך על המצב. ללא כל הסתייגויות- הבן שלך לא אמור להינשך בגן. על כך אין ויכוח, וגם אין מקום להסברי יתר. על הגננות לקחת אחריות על כך, בגלל שהנשיכות קורות בגן. חשוב שתיפגשי איתן, ותשמעי מה התוכנית שיש להן לטפל בנשיכות, להגן על בנך. הן אמורות למצוא פתרונות, אולי מוצץ, אולי חיזוקים ואולי להפנות את הילד הנושך לטיפול. אני חד משמעית בדעתי. ואם הגן לא מרגיש לך מספיק בטוח, אזי בנך עדיין בגיל של גן פרטי ואת יכולה לחפש גן אחר. זו לא חוויה טובה לילד להיות מותקף כך. חישבי על כך. בהצלחה, חלי

שלום לך, אני מסכימה עם חלי שתופעת הנשיכות היא מטרידה וממש לא נעימה לכל הצדדים - לא להורים, לא לילדים (הנושכים והננשכים) ולא לגננות. יחד עם זאת, חשוב לי להוסיף שנשיכות הן תופעה מוכרת ושכיחה בקרב ילדים צעירים, בעיקר סביב גיל 3 ויש לה סיבות שונות (רקע תחושתי, שפה לא מפותחת דיה, כישורים חברתיים לא בשלים וכו') ועל אף שזו התנהגות שנראית מבהילה, כדאי לזכור שזה חלק מההתפתחות ולא דבר פתולוגי (לא נורמלי) בגילאים אלה. אני מצרפת לך כאן חלק מתוך מאמר קצר מאת יועצת חינוכית- התפתחותית (נטע ברכל) בנושא זה: העובדה שרוב הילדים נושכים, ושהנשיכות בקרב גילאי ילדי הגיל הרך הן שכיחות, ונובעות מגורמים התפתחותיים, אין בה כדי לומר, כי אין מה לעשות כדי להפחית ואף למגר את התופעה. לתגובות הסביבה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה ועם מזעורה עד העלמתה. במקרים בהם ילדיכם הוא הנושך - כאשר מדובר בנשיכות במסגרת הגן, סביר שתקבלו את האינפורמציה לאחר מעשה. תפקידה של המטפלת / גננת המוסרת לכם את האינפורמציה במקרה זה, הוא ליידע אתכם, לשתף אתכם. בשום פנים ואופן אין זה אומר שמתפקידכם לכעוס על הילד כעת בנוגע למה שנעשה בגן. מטרת השיתוף של ההורים במקרה כזה הוא למידה טובה יותר על התנהגותו של הילד. הצלבה של אינפורמציה. האם מדובר בתופעה חד פעמית? האם מדובר בילד שמרבה לבטא את תסכוליו על ידי נשיכות? האם ניתן למצוא דפוסי התנהגות דומים גם בבית, או במסגרות אחרות בהן שוהה הילד? לאינפורמציה זו יש חשיבות במציאת הגורמים לנשיכות, ולאופן ההתייחסות אליהם. ילדים, המתקרבים לגיל שלוש, ואף בוגרים יותר, שנושכים מתוך צורך בגירויים חזקים במיוחד,יכולים למתן צורך זה באופן משמעותי, על ידי הדרכה של מרפאה בעיסוק, למשל. במקרים בהם ילדים נושכים מתוך צורך ביצירת קשר, מתוך חיבה או שמחה, חשוב שנערוך עם עצמנו, כהורים וכאנשי חינוך, בדק בית, באשר להתייחסות שלנו לנשיכות הנובעות מאהבה. באם הן קיימות, יש להפסיקן מייד! כאשר אתם נתקלים בנשיכות של ילדכם, בהשגחתכם, חשוב לעצור את הנשיכה במהירות האפשרית (אם אפשר, אז אפילו שנייה קודם....). לומר בתקיפות, "אנחנו לא נושכים" , לנסות לברר מה הייתה הסיבה לנשיכה, ולהציע דרך חלופית לפתרון התסכול. ("אם אתה רוצה שיחזיר לך את המשחק, את יכול לומר לו: תחזיר לי את המשחק שלי!" וכדומה....) על התהליך להיות קצר וענייני. חשוב שהילד לא ירוויח מהנשיכה את הצעצוע שבגינו היה מתוסכל, או את תשומת הלב אותה ביקש. המסר חייב להיות כזה שלשימוש בנשיכה (כמו בכל אלימות אחרת) אין רווח! במקרים בהם ילדיכם הוא הננשך - כאשר הנשיכה מתרחשת שלא בנוכחותכם, ואתם מקבלים את האינפורמציה לאחר שוך הסערה, חשוב שתדעו שברוב המקרים, ילדכם כבר אינו זוכר את הנשיכה, וגם אם הוא זוכר, הוא כבר שם את האירוע מאחוריו, וסביר שכבר שיחק שוב בהנאה עם הילד שנשך אותו. ילדים בגיל זה אינם נוטרים טינה! כמו כן, חשוב לזכור כי נשיכות אינן מתרחשות רק במקרים של חוסר בהשגחה. הן יכולות להתרחש גם כאשר הילד נמצא עם הוריו, או בטיפול אישי צמוד אחר. החשיבות הגדולה ביותר היא בתגובת המטפלת / הגננת לאירוע. תוכלו לברר איתה, מה בדיוק אירע, כיצד נוהגים בגן במקרים של נשיכות, וכיצד טופל ילדכם באירוע הספציפי. (כיצד הרגיעו אותו, האם חזר לשחק במהרה? האם שיחק שוב עם אותו הילד?...) חל איסור על צוות הגן לספר להורה אחד על ילד אחר, ומשום כך, אסור לאיש מאנשי הצוות למסור להורי ילד ננשך, את שם הילד שנשך אותו. במקרים רבים, קורה שהילד הננשך יספר להוריו מי נשך אותו, אולם חשוב! להזכיר בנקודה זו, כי ילדים בגיל זה מספרים אירועים מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית, וילד בגיל זה, יכול לתת שם של ילד מהגן, שנשך ילד אחר והאירוע נחרט בזיכרונו, יותר מאשר הילד שנשך אותו בעצמו. בכל מקרה - הילד הנושך - אינו פושע. הנשיכות בקרב ילדי הגיל הרך הן תופעה התפתחותית, חולפת, ברוב המקרים, והתמדה בתגובות הולמות לננשך ולנושך, תהווה טיפול הולם ויעיל לבעיה.

שלום, יש לי בת בגיל שנתיים וחצי שנושכת (לא דבר שבשגרה) כאשר שוחחתי עם הגננות הובר לי כי הנשיכות באות בתגובה להצקה של ילדים / לקיחת משחקים מהיד. ברוב המקרים פתרתי את הבעיה בכך ששוחחתי איתה והסברתי כי אסור לנשוך או להרביץ ויש לפנות לילד שמציק ולומר לו שזה לא נעים ולפנות לגננת, הבטחתי לה שאם היא תתנהג יפה ולא תנשך היא תקבל הפתעה (בהתייעצות עם הפסיכולוגית של הגן). היום כאשר הגעתי לגן נמסר לי ע"י הגננת כי ילדתי נשכה והארוע שקדם לזה שהיא ביקשה מוצץ ולא נתנו לה(ביקשתי לתת לה מוצץ רק בשינה) בגן הציעו לי שכאשר ילדתי תבקש מוצץ יתנו לה האם זהו פיתרון לנשיכות אולי הצורך שלה במוצץ מגביר את הנשיכות? שאני שאלתי את ילדתי מדוע היא נשכה תשובתה הייתה כי הילדה חטפה לה משחק מהיד. חשוב לי לציין כי לילדתי אין בעיה עם השפה והיא יודעת להביע את עצמה והיא מאוד חברותית בגן על הילדים והגננות.

חלי שלום בני בן שנה+6 חודשים, כשהוא חוזר מהגן הוא אוכל תמיד אך שבזמן האחרון הוא רוצה יותר להתעסק בשאר הצעצועים שלו ופחות באוכל.. האם זה סימן לכך שהוא לא רעב כל כך??

שגית, לא בהכרח, יתכן שהוא יותר סקרן לסביבה ולכן נמשך לצדדים. זה טבעי לגילו אני הייתי ממליצה לשמור על מידה סבירה של מיקוד באוכל, וכן גלישה קצת לצעצועים. את תחליטי מה השילוב שמתאים. אפשר לבחור צעצוע או שניים שיהיה לידו באוכל, וזה לא בהכרח מפריע לתהליך. שמרי על המידה ההגיונית של הדברים, ועל מה שמתאים לך. בהצלחה, ובתאבון,חלי

חלי שלום אני רק רוצה לומר לך שמזמן שהכרתי אותך העצות שלך מבורכות מאוד ומקצועיות ברמה יוצאת דופן שטרם הכרתי כמוה.. שאלה נוספת אלייך היא שבני בן השנה וחצי בערך אוכל את הצבעים והטושים ( על אף שהם לא רעילים) בזמן הציור והצביעה בבית משהו חוויתי שדרכו ניתן גם ללמד אותו על הצבעים הופך להיות משהו כמו:"אל תכניס לפה..""אנחנו לא מכניסים לפה צבעים" "תוציא את הצבע מהפה.." ועוד.. איך ניתן לגרום לו להפסיק עם ההרגל הזה, או שמא זה מוקדם והוא עדיין בשלב האוראלי של חקר הסביבה דרך הפה. ?? לתשובתך אודה מאוד...

שגית, תודה על הפרגון, זה מחמם לב. לגבי בנך, מותר שינסה להכניס את הצבעים לפה, זה בהחלט מתאים לגיל ולכן גם עושים את הצבעים לא רעילים. לא טוב שיאכל אותם... יש הבדל מעשית- כשאת איתו ועם הצבעים, ואת רואה שהוא מכניס את הצבע לפה. את יכולה בעדינות להוציא היד ולומר קצר וישיר 'אנחנו לא אוכלים צבעים'. ולעבור באופן טבעי לסוג של משחק כמו שרצית- לשאול: איזה צבע זה? ואיזה כיף עם הצבע'. השילוב הממולץ הוא : מסר משמעתי ישיר שהוא הכרחי לבין ההקפדה לא להישאב לכעס ומסרים חינוכיים יותר מידי זה יעזור. תמשיכי להנות עם ילדך... אני כאן. חלי

בתי מתחילת השנה מתקשה חברתית בכיתה ולפי דבריה ודברים ששמעתי מהורי מספר בנות בכיתה יתכן כי יש ילדה אשר עושה לה עוול בעקבות סכסוך בינהן. בתי היא ילדה לא וותרנית עקשנית וחזקה שאני משוכנעת כי היא יכלה אולי להביא על עצמה את הבעייה אך במשקל אשר אינו תואם את מה שבפועל קורה לה שמרבית הכיתה אינה מדברת איתה והופכת אותה לשעיר לעזאזל. איך אוכל לעזור לה כי לדעת את כל הפרטים המדויקים לא אדע אך באיזה כלים אשתמש שלא אהייה מגוננת מדי? תודה מראש

עליזה, אני מבינה את דאגתך, בעיות חברתיות של ילדים יכולות להדיר שינה מעיני ההורים. אתה רואה את הכאב של ילדך ולא ממש יכול לעזור (כתבתי על כך מאמר באתר שלי, את יכולה לעיין) לדעתי, בגלל שהדחיה החברתית מתרחשת בבית ספר הייתי ממליצה לך לתאם פגישה עם הצוות החינוכי- מורה יועצת מנהל/ת. לשבת ביחד בפגישה מסודרת ולדון במצב. להעלות השערות ופתרונות ביחד. לבית ספר יש אחריות שילדה לא תהיה שעיר לעזאזל, ויש דרכים לעשות זאת. העזרי בהם. בו בזמן אם הילדה מסכימה אתם יכולים לקחת אותה להתיעצות פסיכולוגית. לראות איך אפשר לסייע לה. אולי להפחית מעט את הנוקשות והעקשות שלה שתורמת. נסו לפעול בדרך זו, מקווה שיעזור. בהצלחה חלי

בתי נכנסה לכיתה א' היא גוזרת את המחק, למרות שהסברתי לה שזה לא בסדר. לפעמים היא מנגבת את האף בחולצה, שלשום זה כבר עבר את הגבול, היא גזרה את המפית אוכל. התשובות שלה למעשים, שהיא לא יודעת היא לא חשבה שזה מעשה לא טוב. אמרנו לה שבכל פעם שהיא רוצה לעשות משהו שתחשוב אם אבא ואמא ישמחו או הכעסו על המעשה. כנראה שהיא לא מבינה את המשמעות של להעריך את הדברים שלה. איך בכל זאת ניתן ללמד אותה להעריך את הדברים שיש לה. תודה.

דלית, הייתי רוצה להמליץ לך לנקוט בגישה מעט שונה להתנהגות הלא רצויה שלך בתך. כרגע את כועסת יותר כי את רואה בהתנהגות חוסר הערכה לדברים, וזה מרגיז. אולי תוכלי לראות את ההתנהגות שלה כביטוי של לחץ. ילד לא סתם גוזר מחק ומפית. זה בדרך כלל ביטוי של מתח או כעס שיוצא ככה. צריך להתיחס ללחץ, להבין מה מציק לה, הכעס עליה רק מגביר את הלחץ לדעתי, ויגביר את ההתנהגות. האם משהו מלחיץ אותה? נסו לענות מזוית ההרגשה שלה ולא לפי השיפוט שלכם כמבוגרים...אולי היא מנסה להגיד לכם משהו... אם תרצו לקרא עוד על איך מנסים להבין מסרים של ילדים קיראו בספרי 'בגובה העיניים' איך להבין ילדים. שאלו את הילדה אם משהו מציק לה, אולי בכניסה לכתה א', משהו בבית ספר בבית. אם היא תצליח לדבר על רגשותיה היא לא תצטרך לגזור דברים. אני חושבת שהגישה הזו תהיה יעילה יותר. ניגוב האף בחולצה הוא התנהגות לא חריגה, צריך ללמד אותה התנהגותית דרך משמעת לא לעשות זאת. אם דברים לא ישתפרו הייתי מתייעצת עם פסיכולוג ילדים בהצלחה, חלי

בני כמעט בן חמש. במשך שנים שעה במעון והיה מאוד מעורב ומוערך. מאז הכניסה לגן החדש אנחנו רואים התדרדרות בהתנהגות שלו: מכה, מתחצף. ההתנהגות מתרחשת גם בגן וגם בבית. בשיחות איתו הוא מרבה לדבר על ילדים שמכים ומתקיפים. בשיחות עם הגננת היא רואה ילד חסר גבולות ובעיות קשב. איך נוכל לעזור לילד לחזור למצב יציב שהיה בו בעבר? תודה רבה

אמא יקרה, אני מבינה שאת מודאגת מהשינוי הגדול בהתנהגות של ילדך. אני חושבת שקשה לו להסתגל למעבר לגן חדש, בו כנראה יש ילדים יותר חזקים ו/אלימים ממנו, והגננת יכול להיות לא מספיק מגנה עליו. כך נשמע לפי השיפוט שלהן אותו ללא מספיק הבנה אמפטית לקושי שלו. הוא מנסה ללמוד את שפת המקום ולהיות בעצמו תוקפני, זו הישרדות. הוא גם נשמע לי מאוד בלחץ בגלל השינוי, המאבק בגן והכעס עליו. בגלל הלחץ הוא מתנהג עוד יותר 'לא טוב' וזה מעגל קסמים שלילי. לדעתי, חשוב שתעשו שיחה יסודית עם הגננת, קבעו פגישה רשמית לא בדלת. ספרו לה איך הילד היה קודם, ספרו על ההשערה שקשה לו להסתגל, שאולי הוא נאבק ולא מרגיש מספיק מוגן. אל תתקיפו ואל תתנו שיתקפו אתכם. היו עניניים. נסו לבנות יחד תוכנית פעולה בגן, שתשפר את המצב. גם בבית חשוב שתתנו לו גבולות להתנהגות הסוערת, ובו בזמן תעודדו אותו לדבר על תחושותיו. שיבטא אותם כמה שיותר. תראו אם זה עוזר. אתם אמורים לפעול בשתי החזיתות- בגן ובבית. בספר שלי 'בגובה העיניים' יש פרק על שיחה לפתרון בעיות עם ילדים ומבוגרים. אתם יכולים להעזר בעקרונות שמוצבים שם לבעיה שלכם. באתר שלי תוכלו למצוא מאמר להורים ואנשי חינוך על התקשורת ביניהם. אולי זה יעזור עדכנו אותו אם תרצו, בהצלחה חלי

היי, רציתי לדעת איך מתמודדים עם בכי מתגבר כשבתי בת השנה וחצי רוצה משהו ולא מקבלת (ולא בגלל שאני לא רוצה לתת לה אלא כי היא לא אומרת מה היא רוצה). הילדה מדברת ואומרת בד"כ הכל אין לה בעיית התבטאות בד"כ כשרוצה משהו. עכשיו התחיל מצב חדש שלפעמים היא פתאום רוצה משהו ומתחילה לבכות ולהמרח על הריצפה בבכי. איך להתמודד עם המצב אני לא רוצה שזה ייגבר. תודה

עמית, הילדה מרגישה תסכול כשהיא רוצה משהו ולא מוצאת מיד את המילים. כשנחסם הערוץ של המילים בא הבכי. זה טבעי לגילה. חשוב שלא תתנו יתר תשומת לב לבכי כי זה רק יתחזק אותו. תגידו לה בנועם, שתפסיק לבכות ואז תוכל להסביר לכם מה היא רוצה. תהיו סבלניים. היא תרגע מהבכי, ואז אל תשכחו לשאול מה רצתה. כך היא תלמד למצוא את המילים מהר יותר בהמשך, ולהרגיש פחות מתוסכלת. בהצלחה, חלי

שלום, אני אמא לילדה בת 7 לפני כשבועיים, ביתי לקחה מהכיס של בעלי כ-800 ש"ח (סכום ענק לכל הדעות), כאשר גילינו זאת, שוחחנו איתה, הסברנו לה את חומרת המעשה, שאלנו אותה אם חסר לה משהו, והבהרנו לה שלא נוכל לקבל התנהגות כזאת שוב, עוד הסברנו, שמאחר וזאת פעם ראשונה ומאחר ויוצאים מתוך נקודת הנהחה שהיא לא הייתה מודעת לחומרת המעשה, אנו לא נכעס, לא נעשה מכך סיפור גדול ואף נמנע מלשוחח על כך (היא הייתה מאוד נסערת, בהתחלה הכחישה שלקחה את הכסף, ורק לאחר שלחצנו, הודתה) היום, שבועיים לאחר מכן, לקחה שוב כסף שהיה מונח על שידה בחדר שלנו, לקחה 700 ש"ח. אני מניחה שהיא לא ממש מודעת למשמעות של הסכום הזה, אבל לא ייתכן שאינה מודעת לחומרת המעשה. שאלתי היא: כיצד לנהוג איתה? האם מדובר בחסך רגשי של הילדה? אולי חוסר בתשומת לב? (היא ילדת סנדוויץ, יש לה אחות גדולה ממנה ואחות קטנה ממנה) אודה לתגובה בנושא, אני ממש אובדת עצות

ענת, זה בהחלט לא נעים, ואני מבינה את הדאגה שלך. ההתנהגות של הילדה לא שגרתית, ובהחלט יתכן שההתנהגות 'מנסה לומר משהו'. אולי סוג של כעס עליכם, סוג של חרדה סביב כסף, הכל ברמה לא מודעת. האם יכול להיות שמשהו מטריד אותה בזמן האחרון? דרך לקיחת הכסף היא מצליחה להדאיג אתכם, להסב את תשומת לבכם אליה, שתעמיקו בהבנה שלה. אולי זו היתה מטרתה. זה לא אומר בהכרח שאתם עשיתם משהו לא בסדר, אז אל תרגישו אשמים. יתכן שהגירוי להתנהגות הוא משהו שאפילו לא תצליחו לזהות אותו. אבל עובדה שקורית התנהגות שדורשת לעצור ולחשוב. אני הייתי אומרת לילדה חד משמעית שאסור לקחת כסף, לא הייתי משאירה כסף נגיש (שלא תהיה לה נגישות לכסף) והייתי נותנת לה יתר תשומת לב- לעשות איתה דברים לבד, להתעניין בה. לא ממקום של לחץ או כדי לחנך. להיות איתה יותר ואז לראות מה קורה... אין לי מספיק מידע איך היא בדרך כלל, אם זה סימפטום בודד או יש עוד. אם לא מסתדר כדי להתיעץ עם פסיכולוג ילדים אם תרצי, ספרי לי עוד. בהצלחה, חלי

שלום , 1. רקע : בני בן השנה וחצי חלה בדלקת אוזניים קשה , במהלכה טופל באנטיביוטיקה. בסיום הטיפול והמחלה , החלה לצוץ פריחה צפופה על גופו , שאובחנה ע"י רופא משפחה ורופא עור כאלרגיה לפניצילין. 2. המחלה חלפה , אך בני החל לפתח דפוס התנהגות הנראה כפחד משינה : - מוכן להירדם רק על הידיים - תהליך ההשכבה אורך זמן רב: אחרי שנרדם על הידיים וברגע שמריש תזוזה לכיוון המיטה, הוא מזדקף ונצמד בכל כוחו אלינו. לאחר שמניחים אותו , הוא זועק זעקות אימה . הזעקות נמשכות זמן רב ( עד 15 דקות ) עד שמשהו מאיתנו לוקח אותו שוב לידיים. התהליך חוזק בלילות שהוא מתעורר לטובת אכילת סימילק. שוב ההליך ההשכבה ארוך מאוד ( כשעה וחצי ) , עד שנדרם על הידיים שינה עמוקה ו"מוכן" לחזור למיטה. - במעון , הנושא גם כן אם כי בעוצמה פחותה. 3. מעבר לכך הוא ילד חייכן , שמח ומתקשר ( ממלמל מילים, משתף פעולה עם מוזיקה ומשחקים במעון ). הוא נפרד יחסית בקלות בעת הפרידה במעון. כמובן , שהנושא מטריד מאוד ומדיר זמן שינה רב מאיתנו – בכל המובנים. מה אפשר לעשות ? איך אפשר לעזור להתגבר על הפחד משינה ? האם ייתכן שזה קשור מחלה ? כל עצה טובה תתקבל בברכה דניאל

דניאל, כדי לענות חסרה לי אינפורמציה. מתי היתה המחלה? אם הפרעת השינה החלה קרוב למחלה יתכן ויש קשר ביניהן. יתכן שהילד חווה חרדה מול הכאב הגופני, וכעת קשה לו להרפות לקראת השינה. שינה דורשת הרפיה, והיא כנראה קשה לו. אני חושבת שאתם צריכים סבלנות אליו, ואם התופעה לא תעבור ללכת להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי שינסה להבין מדויק יותר, ולהנחות אתכם איך לעזור לו לישון. כי מעבר לסיבה לתופעה, צריך לבנות מחדש את הרגל השינה. בהצלחה, חלי

דניאל, כדי לענות חסרה לי אינפורמציה. מתי היתה המחלה? אם הפרעת השינה החלה קרוב למחלה יתכן ויש קשר ביניהן. יתכן שהילד חווה חרדה מול הכאב הגופני, וכעת קשה לו להרפות לקראת השינה. שינה דורשת הרפיה, והיא כנראה קשה לו. אני חושבת שאתם צריכים סבלנות אליו, ואם התופעה לא תעבור ללכת להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי שינסה להבין מדויק יותר, ולהנחות אתכם איך לעזור לו לישון. כי מעבר לסיבה לתופעה, צריך לבנות מחדש את הרגל השינה. בהצלחה, חלי

שלום רב ביתי בת 6 . עומד להיוולד לנו בשבועים הקרובים (בעזרת השם) בן. יש לציין כי ביתי ילדה עצמאית וחכמה - אבל צריכה שיהיו עימה כל הזמן, למרות שמסוגלת לבצע כל דבר לבד. למשל - בכיתה היא מבקשת מהמורה לקרוא לה את ההוראות למטלות למרות שכבר יודעת לקרוא - רוצה תשומת לב וכו'. אני מבקשת את עזרתך בשני דברים: 1. כיצד להפחית את התלותיות הזו (למשל אם אנני אומרת לה : בואי נכין שיעורים, בואי נשחק במשחק , בואי נסדר את החדר - היא יכולה להישאר בלי שיעורים ליום המחר, חדר הפוך, לא לעיין בספר, משחק וכל זה לא יזיז לה כלל. יש לציין שהיא רואה אותי מנקה ואני תמיד מבקשת את עזרתה, רואה אותי לומדת ואת בעלי ואף רואה אותנו קוראים וכו' - פשוט אינה מוכנה ליזום בעצמה ). דוגמא נוספת, בכיתתה יש מנהג רשות : להיות סופרים צעירים - הילדים כותבים סיפור קצרצר וקוראים אותו בכיתה. נודע לי על נוהג זה רק השבוע כאשר הגענו באיחור לכיתה וכל הילדים רצו להראות לי את סיפוריהם. רק ביתי לא עשתה כלום מתחילת השנה וששאלתי אותה - היא אמרה לי זה לא חובה. יש לציין כי ניסיתי להניע אותה לעצמאות בעזרת משחק, דבקיות על לוח שבועי, צ'ופרים וכו'. שום דבר לא עוזר לתכונה זו של חוסר חשק לעשות משהו. מה דעתך? האם תוכלי לתת לי עצות פרקטיות או לתת לי שם של ספר שעוסק בכך ? 2. כיד להכינה לאח החדש - חשוב לומר שהיא מחכה, ביקשה אח אולם כל זה לא אומר כלום לגבי הבאות. האם יש ספר או קישור להדרכה כלשהיא ? תודה רבה רבה רבה...

דרורית, בהצלחה ומזל טוב ללידה לגבי השאלות שהעלית על הכנה להגעת אח קטן, יש ספרי קריאה לילדים שעוסקים בנושא, חפשי בחנויות. בספר שלי 'תקשיבו לי רגע' יש פרק על אחים, יהיה לך מעניין. באופן כללי צריך להסביר לה ענינית מה הולך לקרות, ולהקשיב בתשומת לב לכל התגובות שלה. לגבי היוזמה והאחריות- קראי את התשובה שנתתי לאמא ששאלה על 'הצטמצמות' חלק מהדברים רלוונטיים גם לך , ולא אחזור עליהם. אני חושבת שאין טעם ללחוץ על ילדים לעצמאות כי זה רק סוגר אותם יותר כתגובה, כחרדה ואנטי. צריך להקנות להם הרגלים- יכול להיות שאת צריכה להיות בקשר עם המורה, לדעת מה קורה, לפקח ולהמשיך לדרבן אותה, אבל בלי כעס ולחץ. כזו הילדה, צריכה דרבון. להקפיד שתהיה פעילה, גם אם לא מתחשק לה. בנוסף, אין תכונה כזו של 'חוסר חשק'. צריך לברר מה מקור העניין- אולי סוג של טמפרמנט פסיבי, אולי חרדה מסוימת. אם תרצי תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים והוא יעזור לך להבין. בכל מקרה אל תיכנסו איתה לקרבות ולחצים, זה לא יעיל. בהצלחה, חלי

שלום חלי האם תוכלי להמליץ לי על חוג ריתמוסיקה לילד בן 4,באזור המרכז? ניסיתי לאתר באינטרנט ולא מצאתי באזור מגוריי. האם את מכירה מקום מסויים בו אוכל לברר? תודה רבה. דפנה

דפנה, אני ממש לא מכירה חוגים שכאלו. אולי תיגשי למתנ"ס המקומי, או דרך הגננת. בהצלחה, חלי

הי חלי, בננו הבכור הינו בכיתה ב'. הוא ילד חכם מאד עם יכולת הבנה וחשיבה מופשטת גבוהה במיוחד. הוא קורא ברמה גבוהה מאד ומבין חשבון ברמה גבוהה מאד. למרות זאת, הוא אינו אוהב ללמוד, הוא אינו אוהב לקרוא והוא אינו מגלה סקרנות מיוחדת ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. הוא תמיד היה ילד יותר פאסיבי ונמנע, ולכן כנראה גם נהנה מאד מלראות טלויזיה (כולל תכניות אלימות וטפשיות), לשחק במחשב, בסוני. זה מאד מפריע לנו שאין לו את חדוות הלמידה והוא רק בתחילת דרכו. אני החלטתי לא לוותר לו בעניין הקריאה והוא מחויב לקרוא מדי יום פרק קצר לפני השינה. זה מאד מתסכל שאני צריכה להכריח, אבל אחרת הוא לא יעשה כלום בכל תחום (כך זה היה תמיד). כחלק מהצמצום שלו הוא כמובן לא רצה ללכת לאף חוג, אבל בסופו של דבר התפשרנו על כדורגל. מבחינה חברתית, יש לו מספר חברים טובים והוא לא זקוק ליותר. אבל אני זו שמדרבנת אותו להיפגש אחר הצהריים (והוא נהנה). הצמצום שלו מתבטא גם במאכלים הבודדים שהוא אוהב. יש באופי שלו משהו עקשן ושהולך בדרך שלו ועושה מה שטוב לו אבל כחלק מזה יש גם אנטי וחוסר פתיחות וזרימה. כיצד אוכל לפתוח אותו בלי לפגוע ביחסים בינינו ובלי שהאנטי שלו רק ילך ויגדל? האם יש לך הסבר אפשרי לאנטי הזה? תודה, נעמה

נעמה, אני שומעת את התסכול הרב בדבריך. את מפרשת את ההתנהגות של בנך כצמצום רגשי, וזה מטריד אותך מאוד. הייתי רוצה להציע לך לבדוק את האפשרות שהפרשנות שלך נובעת אולי מהבדלי טמפרמנט ביניכם (את נשמעת מאוד אקטיבית?...) או שיש לך ציפיות שלא מתאימות לאופי שלו, או שהוא מזכיר לך בהתנהגותו מישהו שמטריד אותך גם בצמצום שלו (אבא?...) בכל מקרה, הפרשנויות שלנו לתופעות היא תמיד סוביקטיביות, וחשוב לבדוק אותן מידי פעם. כי הפרשנות היא שמובילה לתחושות ולהתנהגות. הייתי ממליצה לך לפנות ליעוץ אצל פסיכולוג ילדים,שיוכל לברר איתך מדויק יותר את תחושותיך, וידריך אותך בהתנהגות איתו. אולי תצטרכי לשנות את הגישה. אם תימצא אכן הצטמצמות אצל הילד, יתכן מחרדה, אפשר יהיה לטפל גם בו בכל מקרה, ללחוץ עליו, בדרך שמשדרת ביקורת- זה לא יעיל, ויוצר התנגדות. ואת זה הייתי בכל מקרה מפחיתה. בהצלחה, חלי

הי חלי, בננו הבכור התחיל השנה כיתה א' ואני נתקלת בכמה בעיות ממוקדות. ראשית, הוא אינו רוצה לעשות את שיעורי הבית - ואיני יודעת כיצד עלי להביא אותו לעשייה? כשהוא חוזר מביה"ס הוא רוצה לראות טלויזיה ואני לא יודעת באיזו מידה להגביל אותו? והאם עלי לאסור עליו, למשל, לראות תכנית אלימות?. לעיתים, כשאני יושבת איתו על שיעורי הבית איני יודעת כמה להתערב ולתקן לו את הטעויות שהוא עושה? השנה הוא לא מעוניין בחוגים - האם להתעקש איתו על זה? עם חברים אחה"צ הוא אינו יוזם מפגשים ואני זו שיוזמת עבורו - האם זה נכון? באופן כללי, אני מתלבטת בשאלה כמה עלי להיות על המשמר, להתערב ואף להתעקש (למשל, לפתוח את התיק לראות מה נעשה בבית ספר, להאיר, להעיר ולחזק במידת הצורך) וכמה עצמאות לתת לו בבחירותיו. תודה, מיכל

מיכל, בנך הבכור נכנס לכתה א', ואת רוצה לעשות את הטוב ביותר בשבילו. אני מבינה. אנסה לענות לשאלותיך הכלליות והספציפיות. באופן כללי- אני לא חושבת שאת צריכה להיות מעורבת יותר מידי, וחשוב מאוד שייפתח עצמאות. אחרת תצטרכי כל השנים ללמוד איתו בבית הספר, וזה לא רצוי. אם את רוצה להיות רגועה לגבי מצבו- תהיי בקשר עם המחנכת וקבלי ממנה עדכון. כך תהיי 'עם יד על הדופק', ולא תצטרכי להלחיץ אותו ואותך. בו בזמן חשוב שתעזרי לו לפתח הרגלי למידה כבר בגיל הזה. למשל, לקבוע שעה קבועה בו עושים שיעורים. אחרי שחוזר מבית ספר,נח קצת מול הטלויזיה (את תקבעי את הזמן אבל רצוי להגביל, חצי שעה/שעה). לקבוע מקום קבוע לשיעורים, ליד שולחן וכו' לגבי החוגים, לא הייתי מכריחה אותו. חוגים אמורים להיות צ'ופר. חכי לשנה הבאה, אולי אז ירצה. בהצלחה, ותהנו מכתה א', חלי

שלום רב. שמי תמר ולפני שבועיים איבדתי באופן פתאומי את אימי היקרה שהיתה מאוד דומיננטית בחיי( הלכה לישון ולא התעוררה). יש לי שני ילדים: הבן בן 13 והבת בת 8.5. במהלך החגים והרבה מהשבתות היא היתה אצלנו, ובקטנותם היא שמרה עליהם כשאני הלכתי לעבודה. אין ספק שהילדים קבלו את מותה הפתאומי בהלם מוחלט. אולם תגובותיהם מאוד שונות. בעוד שהילדה בכתה וצרחה שעות, והיום היא נרגעה הרי שהילד (שאגב, אימי חיכתה לבר מצווה שלו בעוד חודשיים בקוצר רוח והבטיחה לו המון מתנות) מסתגר בתוך עצמו ואסור כמעט להזכיר את סבתא או או מותה לידו. כולם יודעים, ובמיוחד הוא, שהוא היה הנכד האהוב והיקר לה מכל. בשיחה איתו השבוע הוא הראה לי תמונה בפלאפון שצילם אותה כשהתארחה אצלנו ואפילו לא ידעתי על קיומה. הוא הסביר ש"לא יעזור לי אם אדבר עליה וזה רק יעשה אותי עצוב". ניסיתי להמשיך ולהסביר שזה בסדר להיות עצובים, אבל הוא כמעט פרץ בבכי והלך לישון (הוא ממש החזיק את הבכי). הוא לא מוכן לשמוע על פסיכולוגית, וכשהוא רואה אותי בוכה-הוא מיד נכנס ללחץ ומרגיע אותי במילים "די, שקט". מה עושים ואיך אני יכולה לעזור לו? מדובר אגב בילד חכם ומצטיין. בתודה, תמר

תמר, משתתפת מכל ליבי באובדנך, אני רק יכולה לשער כמה זה כואב... ואת לא יכולה להיות לגמרי פנויה לכאב שלך, כשאת דואגת ומרגישה אחראית לילדים. אני חושבת שאת פועלת מצוין, ותמשיכי ללכת 'צעד אחרי' התגובות שלהם. הילדה בכתה, ואולי עוד תבכה- תהיי איתה. הילד מנסה לשלוט ברגשות, תמשיכי לומר לו שמותר לבכות, המשיכי לבכות כמה שמתאים לך, ואל תתני לו להשתיק אותך. אין עוד טעם לדחוף אותו לפסיכולוג, עבר זמן קצר מידי. אם עוד מספר שבועות תמשיכי להיות מודאגת מההתנהגות שלו, צריך יהיה לחשוב שוב. אל תלחיצי אותו, וגם לא את עצמך. יש זמן... אם את רוצה לקרא עוד על שיחות כאלו אחרי אובדן, יש פרק בספרי 'בגובה העיניים' על הנושא, אולי גם יעזור. אני איתך, אם צריך המשך, חלי

בני בן השנה וחצי עוד מעט, התחיל לקום בזמן האחרון בשעה 2 בלילה בערך והוא ממש עירני עד שעה-שעה וחצי אחרי כן, אנחנו מאוד תשושים וזה באמת לא הזמן שמתאים לנו לשחק איתו שמעתי על התופעה הזו אצל עוד הורים בגן, וטוענים שזה בגלל עונת המעבר אין לי מושג מה הקשר.. ממה זה נובע? תודה

שגית, אני לא שמעתי על תופעת עונות המעבר...אבל ילדים עוברים תקופות בנושא השינה. והבעיה היא שההתעוררות יכולה להפוך הרגל ולכך צריך להגיב הייתי מציעה שתעבירו לבנכם מסר חד משמעי שבלילה לא משחקים. גם הוא מתעורר ועירני, שישחק לבד, ואתם רק תגיעו לבדוק מה איתו. והכיוון הוא שיירדם מחדש כמה שיותר מהר. מה שאתם תעבירו לו כמסר - זה מה שיקרה בהצלחה, ולילה טוב, חלי

שלום חלי, בני בן 3 ווחצי החליט ביום הראשון של הגן השנה שהוא מוריד את החיתול. גמילת לילה עברה מצוין (פרט לכמה "פספוסים"), גם עם פיפי כבר בד"כ מסתדר. הבעיה היא שקקי הוא עושה בתחתונים. לא תמיד ממש מסכים להחליץ בגדים ולנקות (למרות שאין לו ממש ברירה). לא ממש מסכים לשבת ולנסות מספר פעמים ביום. מה עושים? צריך לעשות משהו? חשוב אולי לציין שיש לו אחות קטנה בת כחצי שנה. תודה רבה!!!

שלום אמא, אמנם אינני חלי, אבל אשתדל לעזור (-: בדרך כלל הגמילה מקקי קשה יותר מאשר הגמילה מפיפי, כך שמה שאת מתארת איננו יוצא דופן. יש מספר סיבות לכך, ביניהן התפיסה של הילדים את הקקי כחלק מהם, כמשהו שהם עלולים לאבד ושלא ישוב. נראה לי שכדאי לתת לו קצת זמן, לשדר לו שאתם סומכים עליו שכשהוא יצטרך את הסיר/שירותים - הוא יגיע לשם. לחזק אותו מאד על פעמים שהוא כן עושה בישיבה ואפילו על כוונה לשבת. כלומר, כל צעד לכיוון עשיית הצרכים בשירותים/סיר ללוות בחיזוק מילולי, חיבוק והמון עידוד. לפעמים יש חשש אצל הילד "להפסיד" משהו - זמן איתך, משחק או זמן עם אחותו כאשר הוא בשירותים. אז לומר לו שאתם לא ממשיכים בלעדיו, שאתם תחכו לו. מה דעתך? כמובן שתמיד אפשר לפנות לייעוץ מקצועי אצל פסיכולוג התפתחותי או ייעוץ בטיפת חלב. כל טוב, סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

שלום רב ביתי בת שנתיים פלוס 4 ח. היא עושה לי המון בעיות עם האוכל, היא לא אוכלת כמעט בכלל מוצק לא פירות. לא ירקות היא לא רוצה לאכול לבד אני צריכה לעשות מאמצים שתאכל עם משחקים השחי דעת בחוץ וכו. אני כל הזמן צריכה להשלים לה את התזונה עם מרקים טחונים וגם זה בכח וגרבר. היא במשפחתון כמעט לא אוכלת היא נורא רזה שוקלת 9 קילו. ניסיתי כמה סוגי טיפות תאבון של כמה חברות שונות ושם דבר כרגע אני נותנת לה מולטי וןיטמין בגלל שהיא לא מקבלת את כל הויטמינים מהאוכל הדבר היחיד שהיא אוכלת לבד זה דייסה עם מטרנה בבקבוק. בקר וערב מה לעשות תודה על העיצה.

עינת, אני מבינה את הדאגה ולחץ שלך. כשהילד שלך לא אוכל זו גם דאגה בריאותית, וגם הרגשה גרועה שאת כאמא לא יכולה להזין אותה, ולעשות לה טוב. אני הייתי ממליצה לך לבדוק את הסיבה לחוסר אכילה שלה. בגילה לא אמורה להיות בעיה כזו. ראשית לבדוק אצל רופא אם יש סיבה פיזיולוגית כלשהי (אולי בהקשר למערכת העיכול) ואם אין בעיה, לבדוק עם פסיכולוג התפתחותי את הצד הפסיכולוגי- אולי האוכל מבטא התנגדות שלה למשהו בתוך הקשר שלכם. כרגע היא לא אוכלת ואת מאוד מאוד מתאמצת ומתוסכלת, אולי זו תשומת הלב הרבה שהיא מרוויחה. אינני יודעת לפי הפרטים המועטים שיש, אבל זה שווה בירור. ואם ימצאו את הסיבה אפשר יהיה להדריך אותך איך לנהוג כדי להפחית את הבעיה. גם עם דיאטנית לקטע הרפואי וגם עם פסיכולוג לקטע הרגשי. הייתי מייעצת לך בחום לא להשאר בתיסכול אלא לעשות את הבירורים. אפשר גם במרפאות להתפחות הילד בהצלחה, אשמח להתעדכן. חלי

בדקתי את הנושא עוד בגיל שנה כי מאז שנולדה היא עשתה בעיות עם האוכל גם מטרנות היא היתה מקיאה הבעיה שגם במשפתון היא לא אוכלת יש ימים שהיא דווקא בסדר ורוב הזמן לא. חשבתי על הרקע הפסיכולוגי שאמרת בעיקרון היא מקבלת המון חום ואהבה מתנות היא מוצפת ההורים שלי גרים לידי ומה שהיא מבקשת היא מקבלת יש בעיה קטנה שבלי לא נמצא הרבה בבית, הוא משרת בטשחים ומגיע בימי שני וחמישי שישי שבת, והיא קצת כועסת כשהוא בא, יש גם משחקי כוחות אבל זה גיל שנתיים גיל המרי ואנחנו מבינים את הקריזות והתפרצויות הזעם, למרות שהיא ילדה טובה רוב הזמן.

אני מוסרת עוד מס. פרטים כפי שביקשתם: העצירות איננה קשורה לגמילה, היא התחילה בעקבות התנסות חד פעמית של עצירות פיזיולוגית, לפני יותר משנה, מאז הוא מטופל במרככים כך שהצואה היננה קשה/מכאיבה, ובעיני מעורבים פה חרדה מסוימת והתנגדות (או רצון בשליטה).

מיטל, סמכי על תחושת הבטן שלך ואם נראה לך שיש כאן איזושהי בעיה רגשית, שווה לבדוק אותה לעומק. כפי שחלי הציעה, כדאי לפנות לרופא התפתחותי. במקביל, נסי לחשוב מה בעצם מנסה בנך לומר בהתנהגות הזו? אולי בתקופת המחלה (כשהעצירות הופיעה לראשונה) הוא קיבל יחס מיוחד, תשומת לב גדולה מהרגיל, אולי הוא חש שזוהי דרכו להשיג שליטה כלשהי בחייו? מי עוד במשפחה שלכם מרגיש שהוא צריך יותר שליטה בחייו או שהוא במצב לחץ כלשהו? המלצותיי לגבי הסבלנות ומתן האמפתיה והכבוד למקום שלו עומדות בעינן בכל מקרה. לא ללחוץ עליו, לא לעשות מזה עניין גדול מדי. כל טוב, סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

במקום רופא התפתחותי התכוונתי כמובן לפסיכולוג התפתחותי... סליחה. סיגלית

חלי שלום, ביתי בת 6 ועלתה השנה לכתה א'. מעט לפני תחילת השנה התפתח אצלה שיעול כתוצאה ממחלה שלאחר מכן המשיך באופן שהיא משתעלת כל כמה דקות שיעול ש"מנקה" את הגרון, ונעלם בלילה. שיעול זה נמשך כבר מעל שלושה חודשים. בביקור אצל רופא הילדים אובחן השיעול ככרוני והומלץ לנו להתעלם ממנו ולחכות שיעבור. מבירורים שעשיתי עם ביתי, ה"בעייתיות" היחידה שעולה שיכולה להשפיע עליה הינה חברה "שתלטנית", אבל אין לי הכלים לאבחן האם זו אכן הסיבה (היא ילדה מאוד טובה וממושמעת גם בכיתה, ובמידה מסויימת אפילו חסרים לה "מרפקים"). הבעיה היא, שלפני יומיים היא החלה גם למצמץ בעיניים כל כמה שניות, בנוסף לשיעול שעדיין לא עבר. אני לא רוצה ללחוץ עליה מצד אחד, אך מצד שני, אני לא שקטה לגבה מצבה הפסיכולוגי. האם תוכלי לסייע בהמלצתך ואם המלצה זו כוללת בירור אצל פסיכולוג/ית ילדים אשמח לקבל הפניה למומלצים (גם פרטי).

ליהיא, אני מבינה את הדאגה. הסימפטומים שאת מתארת אכן מבטאים לחץ שבו בתך נמצאת כנראה. אולי העומס של כתה א', כעסים שמצטברים אצלה, תחושות אשם, את אומרת שהיא ילדה טובה וממושמעת שרוצה שיהיו מרוצים ממנה. בהחלט יש מה להרוויח מפניה לפסיכולוג ילדים, לברור ואולי להתערבות טיפולית. לגבי המלצה, אינני יודעת היכן אתם מתגוררים, אבל הדרך הטובה היא לפנות (גם בעילום שם) לשרות הפסיכולוגי העירוני ולבקש מהם המלצה. הם מכירים פסיכולוגים באיזור. בהצלחה, חלי

שלום, אנו הורים לשלושה - בת 7 וחצי\ בן 5 ובת שנה וחצי, לידה צפויה בעוד 4 חודשים. השאלה היא לגבי הבן - יש לו נטיה לראות דברים בשחור-לבן, ויותר בשחור. היום היינו במשחקיה ענקית, במשך שעתיים. שלושתם נהנו, צחקו, קפצו והשתוללו. הודענו שצריכים לעזוב בעוד 10 דקות - הגדולה הגיבה ב"אני רצה להספיק עוד,, הבן התחיל ליבב "היינו רק דקה, אוף היה משעמם, בשביל מה צריך את זה, שיסגרו כאן..." וכו'. לאחר שדיברנו על כך שלפעמים מרגישים רע כמו המספר 1 ולפעמים מצוין כמו 10, הגדולה אמרה שלה היה 9, והיה כיף. הבן אמר בקול מיבב "היה לי 5". בבית במקלחת הוספנו לדבר והוא שינה את מה שאמר והוסיף "התכוונתי שהיה 1 לעזוב, הלוואי שהייתי גר שם". התחלנו להרגע אבל אז הוא אמר "הכל משעמם לי,, בשביל מה צריך את העולם הזה, אני כבר יעזוב את הבית מהר". ושוב נלחצנו... צריך לציין כי הוא ילד מאד נבון, יש לו פער בולט בין היכולת השכלית לרגשית - הגננת כבר הודיעה לנו שמבחינה שכלית הוא מתאים לכיתה ב אך רגשית הוא "בן 5 טיפוסי", כדבריה - נעלב מהר, רודף צדק בקיצוניות, מתקשה להמתין לתורו וכו'. השאלה היא - כיצד להתמודד עם אמירות כאלו? האם הוא בדכאון? אין שינוי מבחינת התנהגותו בבית או בגן, עדיין מדי פעם התפרצויות בכי וכעס, לפעמים בלי כל סיבה... האם לפנות ליעוץ? תודה וסליחה על האורך אמא מודאגת ואוהבת

אמא יקרה, אני יכולה להבין את דאגתך, את רוצה שיהיה לבנך הטוב ביותר והוא מתלונן ולא מרוצה. את יכולה להבין, שהיכולת השכלית הגבוהה שלו שמתלווה אליה עולם רגשי סוער (שני הנתונים הם מולדים כנראה) יוצרים עבורו התמודדות לא פשוטה. התלונות והפסימיות הם חלק מהתופעה. אין טעם לכעוס עליו או להתאכזב. אתם אמורים לאט לאט ללמד אותו טכניקות של ויסות עצמי. לא להתרגש מהסערות הרגשיות, אלא לעזור לו להרגיע אותן כמה שיותר מהר. משפטים אמפטיים כמו: "אתה שונא כשמקלקלים לך" , השיטה של הסקלה עוזרת, תוכלו להשתמש בה בשיטה של 'מה צריך לעשות כדי שתרגיש 5 או 6'? כך יוכל לזהות ולווסת את רגשותיו. אני מפרטת הרבה בנושא בספרי 'תקשיבו לי רגע' בפרקים העוסקים בעולם הרגשי. אם תרגישו שאתם לא מתקדמים לבד, אתם בהחלט יכולים להרוויח מיעוץ פסיכולוגי, ואולי לפרק זמן מסוים גם טיפול בשבילו. בהצלחה, חלי

שלום רב יש לי שלושה ילדים בני 8 , 6, ו 10 חודשים אני ובעלי רוצים לטוס לחו"ל ל 10 ימים ולהשאיר את הילדים עם סבתא בבית שלי, השאלה שלי היא לגבי התינוק המקסים שקשור אלי מאוד (גם מאחר ששמונה חודשים הייתי איתו בחופשת לידה בבית ). האם העזיבה שלי ל 10 ימים שהוא בגיל כזה שהוא עוד לא מבין יכולה לגרום לאיזה שהוא נזק נפשי והאם כדאי לחכות שהוא יגדל יותר תודה קרן

קרן, לצערי אין לשאלה תשובה אחת חד משמעית. ברור שפרידה של 10 ימים היא ארוכה לכל הילדים, וגם לתינוק שזו הפרידה הראשונה שלכם. לילדים בוודאות יהיה קשה, לא בהכרח טראומטי. תלוי מה רמת הרגישות שלהם לפרידות, מה רמת הקשר עם סבתא. קשה לנבא. וגם צריך לקחת בחשבון איך תרגישי את ממרחקים עם הגעגועים ואולי עם רגשות אשמה. האם תוכלי להנות? האם יש דרך לקצר את הטיול? ליסוע בפעם הראשונה לזמן קצר יותר? אולי זו תהיה פשרה בין הרצון שלכם בחופש לבין צרכי הילדים? אשמח לשמוע, חלי

שלום בני בן 4.8 חודשים נמצא היום בגן חובה עם ילדים בני 5.5 עד 6 35 ילדים בגן מתוכם ארבעה כולל הוא קטנים יותר שנה שעברה בגן היה לו חבר שהם היו ביחד מאוד מחוברין ממש זוג יונים וגם היו מרכז העניינים בגן כי הם היו בגן הכי גדולים היום הוא בן הקטנים וגם עבר חתול שחור בינהם ממזמן הם ממש גרושים יש להם חבר ששותף לשניהם ולאר שהילד שלי אומר לי כל הזמן אמא מתי נעבור דירה אני מנסה להבין למה ואז הוא מספק שהחבר שהיה לו כל הזמן סורט אותו מציק לו נותן לו סטירות היום כשהגעתי לגן דיברתי עם הגננת היא אמרה שהם בכלל לא קרובים אחד לשני ופתאם ראינו את אותו חבר של שניהם כששניהם לידו וכאילו נלחמים על תשומת הלב שלו כל אחד לצד שלו ואז שאלתי את הגננת אם החבר הזה שהבן שלי היום אוהב הם משחקים ביחד היא אומרת שלא אלא עם האויב של בני היום ולא הבנתי איך כי אחה"צ אנחנו נפגשים כל הזמן והגננת לא רואה אותם ביחד לאחר שיחה עם הגדול יותר מסתבר שהם כולם ביחד בחבורה וכנראה החבר הגרוש מסיט נגד נאור הוא גם ילד כזה מתוך ההיכרות שלי איו משנה שעברה זה עשה לי מאוד רע במיוחד שאני רואה איך הילד שלי נלחם על מקומו לידו אני לא כל כך יודעת איך להתייחס לזה חשוב לציין שאני דואגת אחה"צ להפגיש אותו עם ילדים נוספים מהגן אבל נראה לי שהמקרה של החבר הגרוש מאוד מציק לו למשל הוא הביא סוכריות לחלק בגן ואז הוא אמר החבר הגרוש כך אני קוראת לו היה חבר שלי היום והוא היה מרוצה כנראה שבחבורה הוא לא הציק לו אז הוא היה בעניינים מה לעשות אני לא מוכנה שהוא יהייה מתוסכל..... אודה על תשובתך

לימור, אתחיל בסוף דבריך, שאת לא מוכנה שהוא יהיה מתוסכל. אני רוצה לומר לך ישירות, שאין דרך שתמנעי מהילד שלך להיות מתוסכל ברמה זו אחרת, בתחום זה או אחר בחייו. ככה זה בחיים. מה שכן, את צודקת שאת רוצה לראות אותו פחות סובל, ויותר מרוצה בגן. לדעתי, אם תהיי פחות בלחץ מהתסכול שלו, תוכלי לעזור לו יותר טוב. למשל, לחשוב איתו על רעיונות איך להסתדר בגן, איך להתמודד עם החבר 'הגרוש שלו'. מנסיוני ילדים מגלים גמישות וכוחות מול חברים יותר משנדמה לנו. אל תיכנסי להזדהות איתו, ולאנטי נגד הילד, כי יכול להיות שמחר או בשנה הבאה הם יהיו שוב חברים. תני לו להסתדר, ורק תמכי בו מאחור באהבה, ועם עצות. לא יותר מידי. ותהיי בקשר עם הגננת, לגייס גם אותה לעזור לו בגן כמה שיותר. אם תראי שהדברים ממש חמורים, ושאת לא סומכת על הגננת (זה עולה מדבריך ) אולי תשקלי בשנה הבאה להעביר אותו גן. בהצלחה, אשמח לשמוע מה קורה בהמשך, חלי

לימור, אם את רוצה לקרא עוד קצת על העולם החברתי של ילדים, את יכולה למצוא פרק בנושא בספר שלי 'תקשיבו לי רגע'. וגם במאמר באתר שלי. לפעמים לקרא על הנושא עוזר להבין ולהתמודד טוב יותר עם הקשיים. בהצלחה חלי

שלום, היום התברר לי שבן שלי, הקטן בין 3 ילדי, לקח ביום חמישי האחרון כ-5 כדורים מסוגים שונים (להורדת לחץ דם, אקמול, נגד אלרגיה ועוד) במטרה לסיים את הקשיים ישי לו בחים.. אני רוצה להגיד שאנחנו משפחה נורמתיבית, במצב כלכלי טוב, נותנים לילדים את כל מה שנחוץ. הסיבה הייתה ציון 61 במבחן וונזיפה שעשיתי לו על כך שהוא עיבד את השעון שלו ואפילו לא טרח לחפש אותו. בעבר, לפני כשנתיים הוא גם דיבר על התאבדות בעקבות קשיים חברתיים. היינו באיבחון אצל פסיכיאטרית, שקבע שנטיות התאבדות הם לא רציניות והוא טופל תקופה קצרה אצל פסיכולוג, כדי לעזור בנושא חברתי. שוחחתי איתו היום על מה שקרה, הוא אומר שזה היה מקרה חד פעמי ומבטיח שזה לא יקרה. מה לעשות? תודה, לאה.

הבן הוא בן 14.

לאה, אני יכולה להבין כמה את מודאגת. בנך לא רק איים בהתאבדות אלא ביצע צעד מעשי בכיון. למזל כולם הוא לא הצליח, אבל האיתות חזק מכדי להתעלם ממנו. הייתי בא לנער, בלי לחץ מוגזם, בלי כעס כמובן אבל עם מסר ברור- שהוא חייב לפגוש פסיכיאטר נוער או פסיכולוג למספר פגישות כדי לוודא שהכל בסדר. זה הנוהל הבלי נמנע במקרה כמו שלא. גם אם הוא אומר שהכל בסדר, צריך להבהיר לו שמה שקרה לא היה כנראה בשליטתו כמו הרבה תגובות רגשיות שלנו, ולכן צריך לנקוט משנה זהירות. אל תוותרו, תהיו מאוד נחושים שיפגוש איש מקצוע. אפילו כדי לוודא שזו היתה אפיזודה חולפת ולא תחזור. יתכן שיהיה צורך גם בפגישה איתכם והדרכה לכם איך להמשיך ללוות אותו. הוא נשמע נער רגיש וסוער, ואין קשר להורות שלכם שיכולה להיות מעולה, זה גיל ומצב שצריך הדרכה מקצועית. בהצלחה, ואשמח שתמשיכי לעדכן.

שלום חלי! בתי בת חמש ובערך לפני כשנה התחילה לגרד את הציפורניים בעזרת הציפורניים. לאחר מכן היא לאט לאט עברה לשים את האצבעות בפה והתחילה לגרד את הציפורניים בשיניים, מה שנקרא לכסוס ציפורניים. יש לציין שי לה אח בן שנתיים ואני כרגע בהריון. לא שמתי לב לשינוי משמעותי בהתנהגותי כדי שאוכל להגיד שמשהו משפיע עליה. כמו כן אני לא מקשרת את הנושא לאיזשהו מתח שיש לה. מה אפשר לעשות על מנת שזה לא יחמיר? או שזה כבר מאוחר מידי? אני משתדלת לא להעיר לה על זה, ולא תמיד מצליחה. מהכרות קרבוה של אחות שכססה ציפורניים, אני יודעת שמי שמתחיל, אף פעם לא נגמל, גם לא בשנות השלושים לחייו. מה עושים? אובדת עצות. תודה חגית

חגית, אני מרגישה שאת מתוחה מאוד סביב כסיסת הציפורניים, בעיקר מהחרדה שזו תופעה שתלווה אותה שנים. אז ראשית, רציתי לומר שיש ילדים שכוססים ציפורניים בגיל צעיר, ומפסיקים בגיל מאוחר יותר. לא כולם ממשיכים שנים כמו שאת מתארת אצל אחותך. שנית, כסיסת ציפורניים אכן מתחילה ממתח. עצם העיסוק בציפורניים ובפה פורק מתח. אחרי תקופה זה הופך להרגל, והרגל אכן קשה יותר לשנות. אני חושבת שמקור המתח של בתך אולי קשור להריון המתפתח, זה בודאות משפיע עליה גם אם אתם מתיחסים לנושא בצורה הטבעית והטובה ביותר. וגם אח בן שנתיים שתופס תשומת לב, ואולי עוד ענינים משלה. אני מציעה לכם לדבר איתה על התחושות שלה, לשאול אם משהו מציק לה, להגיד לה שאולי ההריון מלחיץ, אולי יש לה שאלות. לדבר איתה חופשי בנושא, גם אם בעיניכם אין בעיה, ולראות איך היא מגיבה. דיבור משחרר לחץ. עוד על איך לדבר עם ילדים על הרגשות שלהם תוכלי לקרא בספרי 'בגובה העיניים לדבר עם ילדים'. לגבי כסיסת הציפורניים עצמה, אין טעם להעיר ולכעוס, זה רק מכעיס יותר. אפשר להגיד שרוצים שתפסיק, להציע לה לשחק עם דברים אחרים בידיים או בפה (כדור נמעך למשל) ולראות איך מתקדם. טפלי בנושא בעניניות, עם כמה שפחות לחץ. אשמח לשמוע איך מתקדם. בהצלחה, חלי

בני בן שנתיים ושמונה וסובל כשנה מהתנגדות לעשות את צרכיו. אין לו עצירות פיזיולוגית (הצואה רכה לרוב) אבל איזשהו פחד/התנגדות פסיכולוגית. הוא מתאפק ימים (עד שבוע), סובל מאד מכאבי בטן וממצב רוח ירוד. אני נותנת לו מרככי צואה טבעיים, ללא הואיל. מה ניתן לעשות בנידון? תודה.

מיטל, בהמשך לתשובה של סיגלית, שאני מצטרפת לכל מילה בה. אם נדע עוד פרטים אפשר יהיה להעלות עוד השערות לגבי מקור הבעיה. אבל ללא קשר שווה וכדאי להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי שזו מומחיותו. והוא יוכל להעמיק בהבנה וגם לתת לכם הדרכה מדויקת איך להגיב ולהקל על הילד. בהצלחה חלי

בני בן שנתיים ושמונה וסובל כשנה מהתנגדות לעשות את צרכיו. אין לו עצירות פיזיולוגית (הצואה רכה לרוב) אבל איזשהו פחד/התנגדות פסיכולוגית. הוא מתאפק ימים (עד שבוע), סובל מאד מכאבי בטן וממצב רוח ירוד. אני נותנת לו מרככי צואה טבעיים, ללא הואיל. מה ניתן לעשות בנידון? תודה.

שלום מיטל, עצירויות אצל ילדים רכים היא תופעה לא פשוטה, משהו בילד - במודע או שלא במודע, מתקשה להרפות, נמצא באיזשהו מאבק שליטה עם עצמו או עם סביבתו. כמובן שצריך לשלול בעיה רפואית כלשהי ולפי הודעתך אני מבינה שכיוון זה נבדק. לא פירטת האם הוא בתהליך גמילה? האם התופעה חדשה או הופיעה סביב ארוע כלשהו? בכל מקרה אין להכריחו לעשות את צרכיו, ככל שתתעקשו שיעשה בסיר (שוב, האם הוא מתאפק לסיר או גם בחיתול?) - הוא יתבצר יותר בעמדתו. חשוב לתת לו הרגשה שאתם סומכים עליו וכשהוא יצטרך לעשות את צרכיו הוא יידע לעשותם. בכל מקרה כדאי להתייעץ עם גורם מקצועי - רופא ילדים/התפתחותי או מישהו מוסמך בטיפת חלב. בהצלחה ורק בריאת, סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

לפני מס' ימים התבשרתי במקום עבודתי כי אני עתידה לעלות מחצי משרה למלאה. נכון להיום בני בן ה- 4.5 נמצא בגן עיריה ואני אוספת אותו לבית בסיום הגן. אני מאוד מתלבטת לגבי מסגרת חילופית,הפחד שלי הוא בעיקר מכך שאולי הוא צעיר מידי לצהרון מלא בילדים בשעות אלה. ראיתי מס' אופציות ואת כולן פסלתי מהסיבות הבאות: מרחק (מהבית או מהגן- המשמעות הסעה ומסלול ארוך), נוקשות של הצוות (לטעמי) אוכל לא בריא ולא מגוון ( תפריט של: נקניקיות, המבורגר, שניצלונים- בלי אוכל מבושל בכלל!) מחיר גבוה. רציתי לדעת אם השיקולים שלי נכונים והאם ישנם שיקולים אחרים או חשובים יותר? ובכלל מה סדרי העדיפויות?

שלום, כל אחד מהשיקולים שהעלאת הוא משמעותי ולכל הורה סדר העדיפויות שלו לפי החשיבות שהוא רואה בהיבטים שונים. את ההחלטה את צריכה לקבל ע"ס מה שהכי חשוב ונכון עבורך ועבור ילדך. כשאת תהיי שלמה ורגועה עם המסגרת שבחרת - בנך ירגיש זאת ויהיה לו קל יותר להסתגל. קחי בחשבון כמה שעות הוא יימצא שם, מה מסגרת של צהרון אמורה להוות (זה לא אותו תפקיד כמו של גן כמובן). את גם יכולה לחפש ברשת האינטרנט מאמרים בנושא בחירת מסגרת חינוכית שאולי יעזרו לך להגיע להחלטה. בהצלחה לך בתפקיד החדש ולבנך בכניסה לצהרון. סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

ילדתי בת שנתיים וחודשיים. בתקופה האחרונה היא התנהגותה נעשתה אלימה בגן היא מרביצה לילדים ללא כל סיבה. בבית יש לה התקפי זעם והיא פשוט מתחילה לזרוק חפצים. אני לא יודעת כיצד להגיב? כי לאומר אסור ולהסביר לה לא עובד.

שלום שגית, אין לי ספק שההתנהגות של בתך מטרידה אותך וגורמת לאוירה לא נעימה בבית ונשמע שגם בגן. לא לחינם נחשב גיל זה ל"גיל שנתיים האיום" ול"גיל ההתבגרות הראשון" - סביב גיל שנתיים הילדים הופכים עצמאיים יותר, רוצים לעשות יותר דברים לבדם, לבדוק את הגבולות בינם לבין הוריהם בפרט והסביבה בכלל. הרבה פעמים כוללות התנסויות חשובות אלה גם תוקפנות, התקפי זעם, מעשי "דווקא" וכדומה, גם בגלל שיש פער בין הרצון הרגשי להיות גמרי עצמאי לבין היכולות השפתיות והמוטוריות שטרם בשלו. את צודקת שאין טעם להסביר, מה שכן חשוב זה לשים את הגבולות להתנהגות שאינה מקובלת עליהם - להרחיק מהמקום, לקחת את החפץ מהיד והכל באופן רגוע ועם הסבר כמה שיותר תמציתי: "אני יודעת שאת רוצה עכשיו X אבל אי אפשר כעת" זהו. אם היא מתחילה לצרוח לומר בשלווה שאת מבינה שלא נעים לה עכשיו ואת תוכלי להתייחס אליה כשתרגע. לא להסחף אחר התקף הזעם שלה אלא לתת לה דגם להתנהגות שלווה ומאופקת. ההסברים ממש לא מעניינים אותה, אך כאמור חשובים הגבולות הברורים והעקביים. במקביל, מאד חשוב לחזק התנהגויות חיוביות (אני תמיד בעד חיבוק ומילות שבח ולא פרסים ומתנות). האם הכיוון ברור? נראה לך שתוכלי לנסות? כל טוב, סיגלית אבירם MA ייעוץ חינוכי לגיל הרך

שלום וברכה, אודה לעזרתך: ביתי מגיל 10 חודשים נכנסה לגן פרטי, כ- 10 תינוקות. כיום, לאחר 5 חודשים בגן עדיין ברוב הפעמים בוכה כשאני משאירה אותה בגן, כניראה כמו הרבה ילדים. לא בכי היסטרי, אלא רצון שאשאר איתה או שאקח אותה. לאחרונה אמרו לי בגן שכשאשר נכנסים גברים לגן (אבא של ילד) היא נבהלת ופוחדת מאוד ורצה לכיוון הגננת. כנ"ל כשהגיע צלם לצלם את הילדים, היא הייתה מבוהלת מאוד. כשהיא איתי זה כמעט ולא קרה. בגן פגשתי את אחד האבות שאמר לי שהוא נכנס עם כובע קסקט והיא פחדה ובכתה... בבית היא לא פוחדת מאורחים, אך לוקח לה זמן כחצי שעה עד שהיא מתרגלת אליהם ומשחקת איתם. בבית - לפני מס' חודשים כשהיא הייתה שומעת את רעש המפתחות והמנעול בדלת היא הייתה מיד שמחה ורצה כיוון שידעה שאבא הגיע חזרה הביתה מהעבודה (אגב, בת יחידה). בחודשיים האחרונים לערך, זה לא קורה. היא שומעת את המנעול של הדלת או את הנקישות ומיד נבהלת וקופצת לעברי בבהלה, עד שרואה שזה אבא נכנס הבייתה ומיד רצה בשמחה גדולה אליו. כשהייתה בת 4חודשים לערך, פגשה בבעל של חברה שהוא גבוה מאוד והייתה גם מבוהלת וגם באחי שהוא גבוה מאוד. היום זה קורה פחות. אבל בגן עדיין זה קורה לדברי הגננת. זה די מלחיץ ומפריע לי ואני לא יודעת מה לעשות. מיותר לציין שביקור אצל הרופא גם קשה לה מאוד, אבל זה לא פחד דומה, אלא הידיעה של הבדיקה שתיכף תגיע (אוזניים וכו'..) אשמח לשמוע את דעתך בעניין, מה אני יכולה לעשות לעזור לה? בסה"כ ילדה מאוד מאוד חייכנית וצחקנית. בבית כשהיא איתנו, היא כמובן לא פוחדת ולא מבוהלת והכל בסדר. הולכת לישון בסדר (בוכה קצת אבל לא נורא). וכשהיא איתי במשחקיה, היא משחקת במגלשה ולא מראה סימני פחד מיוחדים.

לא רגישה לרעשים, הבית עובד כרגיל כשהיא ישנה. ועוד דבר: אבא ואמא היו פחדנים מאוד כשהיו קטנים (לאמא זה עדיין לא עבר) אבל משתדלת תמיד לא להראות לילדה את פחדיי, וכך עשיתי גם בתקופת ההיריון.

שלום אתי, ההתנהגות שאת מתארת מתאימה מאד לאחד הפחדים הנפוצים והטבעיים ביותר בינקות והוא פחד מזרים (שמגיע הרבה פעמים "בשילוב" חרדת נטישה). בערך מגיל חצי שנה הפעוט מבחין היטב בין אנשים מוכרים שלידם הוא חש בטוח ומוגן לבין אנשים זרים שהוא לא מכיר. לאנשים זרים מגיב הפעוט בבכי ו/או הצמדות חזקה להורה. עד גיל שנה וחצי תופעה זו נחשבת תקינה במהלך התפתחותו הרגשית של הילד. ציינת שגברים הם ש"מפעילים" את הבכי, מה קורה בקרבת נשים זרות? האם הילדה מבלה יותר זמן איתך מאשר בעלך? אם כן, יתכן שהיא עושה סוג של הכללה לכל הנשים כמוכרות יותר ולכן היא פחות מגיבה לידן. טוב שאת מודעת להשלכות של פחדייך שלך על בתך, אין ספק שילדים קולטים אותנו ואת כוחותנו/חולשותנו גם ללא מילים. שימי לב האם את משדרת לה גם באופן לא מילולי את החששות שלך. המשיכי לעקוב אחרי התנהוגתה ואם זה הפחדים לא חולפים בעוד מס' חודשים, יתכן שכדאי לגשת לייעוץ מקצועי של פסיכולוג ילדים/התפתחותי כל טוב, סיגלית אבירם יועצת חינוכית לגיל הרך MA

שלום רב, בתי בת 3.6 התחילה השנה בפעם הראשונה ללכת לגן עירייה , לאחר שנתיים במשפחתון המונה 5 ילדים בלבד. אין ספק שהמעבר היה לה קשה וכל שינוי בהתנהגותה אנחנו מייחסים לזה. אבל קיימת אצלה התנהגות נוספת שהחלה כבר בסביבות אוגוסט לאחר שחזרנו מחופשה משפחתית בחו"ל של חודש ימים ( הילדה הייתה איתנו בחו"ל ). הילדה לא מסכימה שנצא מהבית בלעדיה גם אם אני הולכת לזרוק את הזבל היא רוצה להתלוות אליי. היא פוחדת ובוכה ומתחננת על נפשה שלא אצא מהבית עד "שנגמר לה האויר" ואני פשוט מתוסכלת. אני מסבירה לה שאני יוצאת וחוזרת ולא משקרת לה ומכינה אותה מראש ואפילו היא יודעת לחייג מהטלפון של בעלי אליי ולהיפך וברגע שאני לא נמצאת בבית היא לא מפסיקה להתקשר ולבכות מתי אני חוזרת. הרגישות היא גם כלפי בעלי אבל יותר אליי. בבוקר כשהיא הולכת לגן היא פחות עושה סצנות כאילו הפנימה שאני חוזרת מהעבודה. אתמול הגיעה אמא שלי לבקר אותנו והילדה לא עזבה אותי לשניה כי חשבת שהסבתא הגיעה לבייבי סיטר. כל הזמן אמרה לה "לכי לבית שלך" , למה באת?" ולי היא אמרה " מתי את לובשת פיג'מה?" לאן את הולכת?" . היום בעלי אסף אותה מהגן כי התעכבתי בעבודה ופשוט חיכיתי כמה דקות אחרי כי ידעתי שהמיא תתקשר אליי לראות מה קרה ואכן כך קרה היא התקשרה ובכתה כל כך שהיא מתגעגעת ומתי אגיע. אני לא מבינה מהיכן ההתנהגות הזו נובעת? האם זו חרדת נטישה? אם כן למה? מה עשיתי לא בסדר? אני חוזרת ומציינת שההתנהגות הזו החלה לפני כניסתה לגן החדש. בעוד שלפני כן היא הייתה ילדה מאוד עצמאית ובוגרת . תודה

שני, אני ממש יכולה להרגיש מכתיבה שלך את המצוקה שהילדה ואתם עוברים. קשה לדעת בברור מה הסיבה לשינוי. לא נראה לי שזו חרדת נטישה התפתחותית, כי זה לא מאפיין את הגיל, ובטח לא את העוצמה של התופעה כפי שאת מתארת. נשמע שמשהו עבר עליה, וכנראה לא קשור לגן. האם היה משהו בחופשה שהכניס אותה ללחץ? אולי למרות שהיה כיף השינויים הרבים, המעברים היו יותר מידי בשבילה? או שאולי קרה משהו אחר, אפילו שלא נראה לכם משמעותי אבל בעיניה כן? כתבי לי. נשמע שמשהו הכניס אותה לחרדה וכדאי לברר מה. ללא קשר צריך להגיב באופן התנהגותי וברור לתגובות החרדה שלה. לא לבוא אליה מאשמה והגנה, אלא לומר לה חד משמעית מה מותר ומה לא מוסכם עליכם. למשל, לא לצלצל כל כמה דקות, להגיד שאת יוצאת לזרוק זבל ולא לחכות לאישור. אל תיבהלו מהתגובות החזקות שלה, היא תפחית אותן כשלא יהיה לה קהל. אני לא מתכוונת שתתעלמו אבל אל תתעסקו מידי בתגובות, הגיבו קצר ועניני והמשיכו הלאה. זה אמור לעשות שיפור. אם המצב לא ישתפר אני מציעה לפנות לפסיכולוג התפתחותי לברור יותר יסודי. בהצלחה, חלי

ראשית תודה על התייחסותך. שנית, שהינו בארה"ב כמו שכתבתי חודש ימים ומאחר ואני פעם ראשונה באמריקה וצצו שמועות בעניין חטיפת ילדים בייחוד בדיסני, הילדי ם כל הזמן היו צמודים אלינו בייחוד שאינם מבינים את השפה. סדר היום שלהם השתנה ואף חשבנו וחששנו שכשנגיע לארץ הם ימשיכו עם השובבות שלהם כיוון שהיינו מוגבלים במלון מבחינת " ענישה" ( ספת המחשבה וכו'). שאלה נוספת האם אני מבינה נכון דווקא להגביל אותה בעניין הטלפון? אני חשבתי שבכך שאני מאפשרת לה להתקשר היא יותר בטוחה ופחות חוששת?! תודה

שלום רב, התינוקת שלי בת חודש וחצי אינה מוציאה קקי בטיטול בכוחות עצמה, רק כאשר אני מחתלת אותה ופותחת את המדבקות של הטיטול ..זה מן סימן בשבילה להתחיל ללחוץ...ורק אז..היא מוציאה בעזרתי(ע"י לחיצות הרגליים לבטן)...ומתחילה לבכות בהיסטריה כאילו מבהלה.....(אוכלת סימילאק 160 מ"ל כל 3 שעות לערך) איך מרגילים אותה לעשות קקי בטיטול לבד??

שלום אורית, אני חושבת שכדאי להתייעץ עם רופא ילדים או בטיפת חלב, נראה לי שהם יוכלו לעזור לך יותר. כל טוב, סיגלית אבירם יועצת חינוכית לגיל הרך MA

בני בן 5.5 שנים. ילד חכם וסקרן, שמח, חברותי, שובב וחייכן. עניין אחד מטריד את מנוחתו - הוא מאוד מאוד מאוד פוחד מזיקוקים. ביום חמישי שעבר - הפנינג זיקוקים בכל הארץ - ולבקשתו "אטמנו" את הבית, סגרנו חלונות ובזמן הזיקוקים שכב מכווץ על הספה ואטם אוזניים בידיו. במשך הימים הבאים דיבר המון על העניין, ובשעות החשיכה - היה מוטרד אולי שוב יהיו זיקוקים, ובדק כל הזמן בחלון. מחוץ לבית - קולות "פיצוץ" (כמו אגזוז או נפצים) מבהילים אותו מאוד. כבר בימים אלה הוא מתחיל לתכנן מה יעשה ביום העצמאות כשיהיו זיקוקים. הוא סיפר לי ש"הוא יודע שגם כשיהיה בן 60 הוא יפחד מזיקוקים". אמרנו לו שיש ילדים רבים שפוחדים מזיקוקים וגם מהמון דברים אחרים, שזה לגיטימי כי עושה רעש ואורות, שלא חייבים לאהוב את זה וכו' וכו'. ניסינו כל מיני דברים - לדבר, להרגיע, להתעלם. הראינו לו באינטרנט תמונות וסירטונים - עם קולות - של זיקוקים. בהתחלה היה לו מאוד קשה אפילו לצפות בזה. אחר כך קצת התרגל. אבל "בשעת אמת" - מבועת ומבוהל וממש סובל. אמנם זה לא עניין "קריטי", וברור ש"עד החתונה זה יעבור" אבל בגלל שהוא סובל וזה גם מעיב עליו בימים "רגילים" אולי יש רעיון / עצה מה כדאי לעשות ואיך להגיב ? תודה

אני יכולה בהחלט להבין את דאגתכם, ואפילו שהסימפטום כנראה יעבור עדיין זה מטריד את הילד ואתכם. בנכם סובל מפוביה, חרדה קיצונית סביב זיקוקים. מה הסיבה? אפשר לשער, שהוא רגיש לרעשים חזקים, שהעוצמה של הרעש והקולות בלתי נסבלת עבורו. יתכן שזה קשור לדפוס חרדה כללי יותר (משינויים, מעוצמות) ויתכן שלא. מה ההרגשה שלך כאמא שלו? על מה יושבת החרדה? בכל מקרה, חרדה היא תגובה רגשית חזקה, שלא מגיבה להגיון ואפילו לא לתירגול, לכן בנכם ממשיך להגיב בבעתה 'בזמן אמת' של הזיקוקים, ומכליל את החרדה גם למחשבות על הזיקוקים שיבואו. אני ממליצה בחום שתלכו איתו להתערבות קצרה שתפחית את השפעת הסימפטום. אפשר ללכת לפסיכולוגים המטפלים בשיטת CBT (טיפול קוגנטיבי התנהגותי המתמקד בסימפטומים) . הם מתמחים בנושא. אם הסימפטום יושב על דפוס עמוק יותר, גם לכך הפסיכולוגים יתנו מענה. בהצלחה, חלי

ביתי בת שנה וחצי ומאוד מפותחת יחסית לבני גילה (מדברת מאוד ברור, עצמאית ורוצה הכל לבד, זכרון מצויין, נבונה מאוד וכו'...) לאחרונה אני ממש מרגישה שהיא משתעממת מהמשחקים שלה וקשה מאוד לגרום לה להעסיק את עצמה. אני לא רוצה לשעמם אותה, ומצד שני אני לא רוצה להעמיס עליה גירויים ולכן שאלתי היא אילו משחקים אפשר לתת לה שיתאימו לגילה וגם יעניינו אותה בלי להעמיס מדי?.

שלום נורית, איזה משחקים היא אוהבת? ממה את מוצאת שהיא נהנית ומועשרת? אלה הכיוונים שאפשר לתת לה ברמה קצת יותר גבוהה. חשבי אלו תחומי התפתחות את רוצה לחזק - מוטוריקה? (הליכה, קפיצה וכו'), שפה? חשיבה? תאום עין-יד? יש המון אפשרויות. החל מחומרים שונים, דרך עגלות והתאמת צורות וכלה בספרים. כדאי גם להתייעץ בחנויות שמתמחות בצעצועים לתינוקות, הם יוכלו לכוון אותך. המשך משחק מהנה! סיגלית אבירם יועצת חינוכית לגיל הרך MA

נורית, בהמשך לכיוון של סיגלית רציתי להוסיף מספר מילים על ההיבט הרגשי של דבריך. את כותבת שבתך משתעממת, וזה מדאיג אותך. עד רמה מסוימת של דאגה זה מצוין, ומוביל אותך להתחדש ולחפש לה משחקים כמה שיותר מתאימים. בו בזמן חשוב שתשימי לב לא להכנס ללחץ מאי השקט של הילדה. מותר לה גם קצת להשתעמם, וקצת לא להיות מרוצה בלי שתעשי משהו מעשי לשנות את המצב. אם לא - תהיי כל הזמן במרוץ להעסיק ולעניין אותה, וזה לא רצוי. בנוסף, אל תלחיצי את עצמך לקדם ולפתח אותה כל הזמן. ילדים מתפתחים גם מהאהבה ותשומת הלב בלי קשר לסוג המשחק. נקודה למחשבה, ובהצלחה, חלי

בני בן 5.5 התחיל השנה גן חובה. בד"כ בבית הוא ילד שקט נבון, אוהב ללמוד והכל בכוות עצמו , דרך המחשב הוא למד לקרוא, מנהיג את הילדים בגן הילדים אוהבים אותו. יש לו בעיה אחת קטנה / גדולה שמשפיעה כנראה על מהלך יום תקין בגן הילדים ואנחנו כהורים אובדי עצות- הילד מאוד אוהב שמחמיאים לו ונותנים לו פידבקים חיוביים אבל ברגע שמעירים לו בדרך יפה או בדרך תקיפה ( במקרה שלא התייחס מספר פעמים קודם לפניות אליו) הוא נכנס למעין התנהגות תוקפנית ואמירות תוקפניות מתעצבן, נעלב, כועס, בוכה יכול גם להרביץ לילדים אחרים ( לטענת הגננת) . בבית ההתפרצוות האלה גם קורות אבל הוא לא מרביץ, הוא מיישם את מה שביקשנו באותו רגע אבל תמיד תוך אמירת דברים מתוך כעס ובכי יחד. ההתפרצויות אינן יומיות אך קורות לעתים קרובות כך שהגננת כבר אתמול התלוננה על העניין. יש לציין שבבית לא עברנו איזה שינוי בזמן האחרון החיים מאוד שגרתיים. הילד הוא בני הבכור ואחותו קטנה ממנו בהפרש של שנה. גן הילדים אמנם חדש עבורות אך ילדים רבים עברו מהגן שהיה בו בשנה שעברה לאותו הגן , כלומר החברה לא זרה לו. לטענת הגננת כאשר יש פער כזה גדול בין היכולת הקוגנטיבית שלו ( לדעתה הוא גאון) לבין ההתנהגות שלו כשמעירים לו - הוא חייב טיפול פסיכולוגי- " כי אולי יש לו פחדים סמויים". אני מאוד מוטרדת מהעניין ולא יודעת להסביר את התופעה. אנחנו מאוד למדנו לחיות איתה בבית ולכן אני לא רואה את התופעה כמשהו כל כך חריג אבל בשנה הבאה הילד אמור לעלות לכתה א' ושם לא כל המורות עושות קוצי-מוצי כל היום. מה עושים? בבקשה עזרה.

שלום שני, נשמע שבנך מתקשה להתמודד עם מצבי תסכול, כלומר מצבים שבהם הוא חווה מצוקה, איזשהי אי נוחות או אי שביעות רצון. במילים פשוטות, כשדברים לא הולכים כפי שהוא רוצה. ככל שגדלים - נתקלים ביותר מצבים מתסכלים בחיים... בנוסף, אני מבינה מדברייך שהוא מאד נסמך בעיקר על חיזוקים חיצוניים כדי לחוש את כוחותיו. את מציינת שבבית "למדתם לחיו"ת עם התנהגותו - למה את מתכוונת? יתכן שבלי משים, משהו בתגובת הסביבה מחזקת ומשמרת את ההתנהגות הזו. כדאי לגשת לייעוץ מקצועי שבו תוכלו לקבל כלים להקניית לילדכם כישורי התמודדות עם גבולות ותסכול ולחזק את בטחונו בכוחותיו הפנימיים. מה דעתך? סיגלית אבירם יועצת חינוכית לגיל הרך MA

שלום יש לי בן בן שנה וחודש. לפני מס' ימים הכנסנו אותו לגן פרטי שבו 13 ילדים בגילאיים מ- 7 חודשים עד גיל 4 שנים. יש לנו אפשרות להכניסו לגן אחר טוב יותר שבו 6 ילדים, אבל הילד הצעיר ביותר בן שנתיים. הילד שלנו מפותח בדיוק לגילו. אנו בהתלבטות. מה תיעצי לנו לעשות? תודה

שלום לך, ההחלטה על מסגרת חינוכית היא חשובה ואפשר להבין את התלבטותכם. בנך עדיין מאד צעיר והפן החברתי והדידקטי (כלומר- מפגש עם ילדים אחרים או למידת תכנים חדשים) פחות משמעותי בשלב זה מהפן הרגשי של יחס אישי יותר, תשומת לב חמה, בטוחה ואוהבת. באיזה משני הגנים הוא יקבל זאת יותר? לא פירטת במה הגן השני שבו 6 ילדים טוב יותר מהגן הראשון? אמנם יש בו פחות ילדים אבל מה לגבי מס' המטפלות? יתכן שבגן שבנך כבר נמצא יש מספיק מטפלות ותשומת הלב אישית וחמה. כשאת נכנסת לשני הגנים - באיזה מהם את חשה יותר בנוח? התחושה שלך לגבי הגן חשובה מאד כדי שגם הסתגלותו של ילדך תהיה טובה. נסי לחשוב על זה ואם תרגישי, נמשיך לחשוב יחד. סיגלית אבירם יועצת חינוכית לגיל הרך MA

תודה על התייחסותך בגן עם 6 ילדים יש גננת אחת, דירה גדולה יותר והילדים יוצאים כל יום לשחק בחוץ, וגם יש לו שם בת דודה בת שנתיים וחצי. בגן עם 13 ילדים יש 2 גננות, אבל הדירה קטנה יותר, ושמתי לב שלא מוציאים את הילדים כל יום החוצה לטייל. מה היית מציעה?

אינני יודעת אם הגעתי למקום הנכון לשאלתי ואשמח להפנייה. בני בן 12 ומדבר הרבה מאוד מתוך שינה. כשאנו ניגשים אליו הוא מסוגל לשוחח איתנו שיחות שלמות אך נטולות קשר למציאות. בבוקר הוא אינו זוכר כמעט דבר. בחצי השנה האחרונה הוא החל ללכת מתוך שנתו. פעמים מצאנו אותו במיטת אחותו הקטנה בחדר הסמוך, פעמים בסלון. אנו חוששים שמא יפתח את דלת הבית ויצא בעודנו ישנים. האם יש פיתרון לבעיה והאם התופעה מוגדרת כבעיה? תודה מראש, ההורים המודאגים

אשחר, אני יכולה להבין את דאגתכם, גם מבחינת בטחון אישי, וגם מחשש לבעיה רגשית. הייתי מיעצת לכם לפנות לנוירולוג שיבדוק את הבן מבחינת המקור הפיזיולוגי לתופעה. הוא יוכל להגדיר אם זו בעיה. העובדה שהתופעה לא שכיחה לא בהכרח מגדירה אותה כבעיה. הרופא יכול לקבל עוד פרטים, ולהחליט. מבחינה פסיכולוגית- אפשר לברר אם התופעה חדשה, האם משהו השתנה בחיי הילד, האם יש לו סימני מצוקה נוספים? לפי הנתונים אפשר להבין ולגבש תגובה. אם תרצי לכתוב לי עוד פרטים, אנסה להמשיך לענות. ביי בינתיים, חלי

חשבנו הרבה בכיוון של - האם הילד מוטרד ממשהו ולא מצאנו אלמנט חדש בחייו בשנה האחרונה. לא ניכרים סימני מצוקה, לחץ, סטרס או אחרים. מה שמעניין הוא שאם אנו לנים אצל סבא וסבתא התופעה אינה מתרחשת. הילד קם והולך רק בבית, כאילו גופו יודע שהוא במקום מוכר ויומיומי. רופא הילדים אינו סבור שמדובר בבעיה נוירולוגית אבל אולי באמת נצטרך ללכת לנוירולוג ילדים. תודה!

שלום, יש לי ילדה כבת 8 מזה כמה חודשים היא מגיעה באמצע הלילה למיטה שלנו ההורים על מנת לישון איתנו בטענה שהיא מפחדת מגנבים בלילה, לפעמים אנו ההורים אף לא מרגישים שהיא מגיעה אלינו, כנראה שיש לנו שינה חזקה מאוד, וכשאנו מרגישים שהיא מגיעה אלינו אנו מצהירים בה לחזור למיטתה אך יש לציין שברוב המקרים היא לא מוכנה, למרות שהסברנו לה שאין גנבים ואנו גרים בקומה שישית, כל החלונות מסורגים בסורגים ולכן לא יכולים להכנס גנבים בלילה. משהו נוסף וחשוב הוא שהיא לא לבד בחדרה אלא ביחד עם אחיה שגדול ממנה בשנה והוא אף אומר לה בעצמו שאם היא מפחדת אז היא יכולה לישון איתו באותה המיטה אך היא מסרבת היא רוצה לישון רק עם ההורים. שאלתי היא מה עושים , על מנת לעזור לה להתגבר על פחדיה ועל מנת שתפסיק את ההגעה אלינו בלילה? בתודה מראש. רינה

רינה, אם התופעה התחילה בזמן האחרון ולא היתה ברצף קודם- אז כדאי לחפש מה השתנה בחייה של הילדה שעורר את החרדה. חשבי אם קרה משהו לה או לסביבתה, אם נאמר משהו אפילו לא דרמטי או טראומטי, אבל שקרה בחודשים האחרונים ולא היה קודם. משהו שעלול לעורר בה כעס (כעס נוהג לייצר חרדות) או חרדות. כך אולי נבין מה מקור ההתנהגות. היא לא יכולה להסביר את החרדה, ורצוי לא לשאול יותר מידי, כי זה בפני עצמו מעורר לחץ וחרדה. ברמה ההתנהגותית חשוב להחזיר אותה בהקדם למיטה שלה, כדי שלא ישתרש הרגל של חרדה. אפשר להגיד לה שתחפשו יחד מה יעזור לה להרגיש בטוחה במיטתה. חפשו יחד רעיונות (אור קטן, חיבוק לאחיה) כל רעיון שיתאים לה הוא טוב, ותתחילו ליישם. אם יעזור, טוב. אם לא חל שיפור פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה, חלי

בתי בת 7 וחצי סובלת כשנה וחצי מפחדים בלתי נשלטים. ללא כל הודעה מוקדמת היא רצה אלי או אל בעלי ומבקשת שנחזיק חזק את ידה. היא אומרת שהיא רואה באחיה הגדול (9) או הקטן (5 חודשים) מפלצת ואינה מוכנה שיתקרבו לחדר בו אנחנו נמצאים ומתעקשת להסתכל על הדלת כל הזמן. אנחנו מנסים להרגיעה, אך היא מבקשת שנהיה בשקט. ההתקף מלווה בדפיקות לב מהירות ולפעמים הזעה. יש שבועות של שקט ויש גם ימים של מספר התקפות כאלה ליום. לאחר ההתקפה היא ממשיכה בפעילות הקודמת כאילו לא קרה דבר. יש לציין שהיא ילדה חכמה ומאוד חברותית. היא מאוד אוהבת את אחיה הקטן והיא ואחיה הגדול חברים טובים מאוד.

שלום לך אמא, התנהגותה של בתך אכן מעוררת סימני שאלה והסימנים הפיזיולוגים שתיארת אכן תואמים למאפייני חרדה, אך לפני ששמים כותרת כמו "הפרעה" או "התקף חרדה", כדאי לבדוק את הדברים יותר לעומק ומאד רצוי לעשות זאת יחד עם איש מקצוע - פסיכולוג ילדים, פסיכיאטר ילדים, אולי מטפל משפחתי וכדומה. ראשית, כדאי לבדוק עם עצמכם מס' דברים - סביב מה התחילה ההתנהגות הזו? (ארוע, תקופה, זמן בשנה, תחילת ביה"ס וכו') כיצד הגבתם כשזה התחיל? כיצד אתם מגיבים כעת? כיצד אחיה מגיבים? האם זה קורה גם בביה"ס? מה קורה בימים שההפרעות לא מופיעות? - מה "עוזר" להן לקרות מס' פעמים ביום? האם היא מקבלת תשומת לב מיוחדת כאשר היא מתנהגת באופן חרד? איך אתם מנסים להרגיע? הרבה שאלות... אם תרצי לענות כאן על חלק מהן נוכל להמשיך. וכפי שהצעתי, אפשר גם לפנות לגורם מקצועי שיכיר אתכם יותר ויוכל לסייע. בהצלחה! סיגלית אבירם יועצת חינוכית לגיל הרך MA

שלום ביתי בת 4.8 שנים , תמיד היתה ביישנית ליד אנשים גם שמכירה כמו דודים ,עם קשיי הסתגלות בחודש הראשון לגן או חוג חדש רוצה אותי לידה. מה שמפריע לי זה למשל כתבה מילה מאד יפה והחמאתי לה בקול ליד סבא וסבתא והיא פרצה בבכי זה קרה גם בעבר אני מרגישה קצת לא בסדר ש"נפלט לי",אבל מצד שני היא מבלה איתם המון למה החוסר ביטחון הזה? למשל היא לא רוצה שאספר אפילו לאבא על דברים שהיא מספרת לי..הרבה פעמים בסיטואציות יכולה להגיד שהיה כייף אבל זה וזה לא היה משהו.. נולדה לי תינוקת לפני חצי שנה והיא מאד מקנאה אבל ההתנהגות הזו שלה תמיד היתה. כדאי לגשת ליעוץ פסיכולוגי מה זה יתרום לה? תודה.

אמא יקרה, אני מבינה את דאגתך. אני חושבת שבהחלט יש טעם ללכת ליעוץ פסיכולוגי כדי להבין יותר במדויק את הקושי של הילדה. להרחיב את ההבנה, ומכאן את ההתמודדות. למשל, אני חושבת לפי דבריך שמעבר לחוסר בטחון יש לילדך חרדה- מבקורת, מכשלון, מדחיה. ויתכן שזה מסביר חלק מההתנהגויות שלה. פסיכולוג שישמע ממך יותר פרטים יוכל לאשש או להציע פרשנות אחרת מעבר לכותרת של בישנות. וזה מאוד עוזר, ושווה לנסות. לגבי עניין המחמאות, תמשיכי לתת מחמאות, אל תלכי סביבה על ביצים בזהירות יתר, זה רק מעודד את החרדה. את יכולה לדבר איתה מראש, ולהגיד לה שתנסי לא להביך אותה אבל אם תגיע לה מחמאה את תתני, והיא לאט לאט תלמד לא להבהל מזה... זה כיוון מסוים ששווה מחשבה. עוד על נושא של בישנות וחרדה את יכולה לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע', אולי גם יעזור. בהצלחה, חלי