פורום פסיכולוגיית ילדים

הילדה שלי בת 5.5, זה שנתיים זהיא פוחדת מבובות. אין לנו מושג איך ומתי בידיוק זה התחיל, כל וחומר ממה זה נובע. פסיכולוגית שדיברנו איתה בנושא, קשרה זאת עם חוסר גבולות שיש לילדה,והציע שנעבוד איתה על נושא הגובות קודם, ואז נושא הפחד ייפתר. עד רגע זה לא הצלחתי להבין את הקשר. יש לציין שבבית אני לא נתקלת איתה בבעיות חוסר גבולות, נכון היא עקשנית מאוד, ילדה עם "אופי",אבל שיטת ה "1..2..3" עובדת אצלי מצויין. בגן לעומת זאת הגננת לא מפסיקה להתלונן על חוסר משמעת של הילדה. לא יודעת אם זה רלונטי, אבל היא בת יחידה שלנו אז השאלה שלי היא בעצם אם יש קשר בין שני הנושאים? ואיך מתמודיים עם הפחד. דעתי שלי "זכותה של הילדה לפחד, ואין צורך לחפש לזה הסבר", אילולא זה היה מקשה עליה כ"כ, ובמידה רבה מפריע לה, לא הייתי מתיחסת לזה כאל "בעיה".

ריטה, אשמח לקבל עוד אינפורמציה כדי לדייק בתשובתי- איך מתבטא הפחד מבובות אצל ביתך, באיזה אופן זה מפריע לה, ומקשה עליה? איך מתבטאות הפרעות המשמעת בגן? ומה זאת שיטת ה- 1,2,3 שציינת מעבר לכך- אנסה בכל זאת לענות. הקישור שאולי ניסו לעשות עבורך בין הפחד מבובות לחוסר גבולות יכול להיות קשור לכך, שפחדי ילדים הם פעמים רבות ביטוי לתוקפנות שעוברת השלכה. הכוונה היא שהילדה שלך כועסת ותוקפנית (אולי בגלל חוסר גבולות, שהופך אותה לא מוגנת ולא שקטה) והתוקפנות שלה משנה כיוון, ונחווית אצלה כאילו הבובות יכולות להיות תוקפניות כלפיה. פעמים רבות, כשילדים פוחדים ממשהו חיצוני, מחפשים על מה הם כועסים, וכשמשוחרר הכעס, נרגע גם הכעס. אולי החיבור נראה לך מוזר, אבל זה ההסבר היחיד שנראה לי. אבל בעצם, למה שנעלה השערות על מה שאמרו לך אחרים, ולא היה מתאים לך? בואי אנסה לתת לך הסבר משלי- לדעתי, אם יש לילדה בעיות משמעת בגן, יש להתמודד איתן. ללמד אותה בצורה שיטתית לציית יותר, גם אם היא 'ילדה עם אופי' ועקשנית. זה יעבוד לטובתה שתלמד להסתגל, כך יכעסו עליה פחות, וזה יעזור לבטחון שלה ובכלל. יש לה עוד שנים במערכת החינוך, למה להסתבך?! הייתי ממליצה לך לקבוע פגישה עם הגננת ולברר באופן יסודי מה קורה בגן, מתי ההפרעות, מה תדירותן, מה הביטויין. ולנסות לבנות תוכנית לשיפור המצב- אולי עיצוב התנהגות (מתן חיזוקים על נקודות נצברות), או כל שיטה שתעבוד ענינית ותשפר את המצב בו כועסים עליה בגן. אם יש צורך גייסי גם את פסיכולוגית הגן לשיחה, שתתרום את חלקה, ואולי תלווה את התהליך. בבית, אין בעיות משמעת, אבל יש פחדים. גם בהם אפשר לטפל ענינית. לברר עם הילדה אם היא רוצה להפטר מהפחד, ואם כן- לחפש איתה שיטה להפחית את הפחד בהדרגה. יתכן ותזדקקו לעזרה טיפולית של פסיכולוג/ית ילדים שיתמוך בכם. פחדים הם בהחלט סימפטום שיכול לעבור, אין סיבה שיימשך שנתיים. אם את רוצה לקרא עוד על פחדים, את יכולה לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים'. אשמח להתעדכן, ולהמשיך לסייע, בהצלחה בינתיים, חלי

בתי בת 7.5 נטייה לפתוח פצעים עד זוב דם. כל צורת התייחסות שלנו - הבטחת פרסים, כעס, הסבר רציונלי, לא מונע ממנה להמשיך ולפצוע עצמה. הפצעים הם עקיצות שמסתבכות לפצעים מוגלתיים כיוון שהיא לא מרפה.נראה שהיא אינה שולטת על התנהגות זו - מזכיר נטייה לכסוס צפורניים. אשמח לעצה.'

יעל, התופעה שאת מתארת אכן נשמעת מעט מדאיגה. חסר לי מידע ממתי התופעה התחילה? מה אומר רופא על עוצמת הגירוד, ואם יש דרך להקל? חשוב תמיד לבדוק ולשלול את ההיבט הפיזיולוגי, לפני שעוברים להשערות פסיכולוגיות. ובכל זאת, אוכל להעלות השערה, שההתנהגות של גירוד הפצעים נשמעת כמו סימפטום המרמז על מתח וחרדה. משהו כנראה מטריד אותה, והיא פורקת את המצוקה דרך הגירוד. לכן כל הנסיונות ההגיוניים שניסיתם לעשות איתה הסכמים ולהבטיח פרסים- לא הצליחו. הדחף לגרד, להפחית את הלחץ והחרדה הם בלתי נשלטים וההגיון לא יכול לעצור אותם. הייתי מפסיקה עם ההסכמים, במיוחד כשהם לא יעילים. כי כרגע זה רק צובר כעס ותסכול כל פעם שהיא לא מצליחה לעמוד בהסכם. זה מיותר. תפסיקו להתיחס לתקופה להתנהגות, כך יירד קצת הלחץ, ואולי גם הבושה שלה על מה שהיא עושה, ועל כך שהיא מאכזבת אתכם. בינתיים, תנסו לברר עם הרופא, ובמקביל אתם יכולים גם לפגוש פסיכולוג ילדים, שיוכל להתרשם ממנה, ולראות אם היא זקוקה להתערבות טיפולית מסוימת לשיפור המצב. לכו בהתחלה רק להתייעצות, ואז תחליטו יחד מה הלאה. אשמח אם תרצי לכתוב לי מעט יותר על אופיה הכללי של בתכם מעבר לתופעה הספציפית שתארת. איך היא בבית, בבית ספר, עם חברים. כך אוכל לדייק בתגובתי יותר ביי בינתיים, חלי

שלום, ראשית, ברכות לפתיחת הפורום. שיהיה בהצלחה! בני בן ה-3 בזמן האחרון מתבכיין בצורה יוצאת דופן, כאשר הוא מבקש דבר מה ונענה בשלילה, ישר מתחיל לבכות ולהשתולל, כך כמעט על כל שטות. הוא ילד מאוד פיקח ובוגר לגילו אז אני מניחה שזה פינוק או שלב התפתחותי (אני גם בהריון מתקדם אז כנראה שזה גם מוסיף). תגובתי היא, שאני מסבירה לו שאני לא מוכנה לדבר איתו כאשר הוא מתחיל לבכות אלא רק כאשר הוא רגוע ומסבירה לו שלא כל דבר הוא צריך לקבל. כאשר הוא מתחיל לבכות אני פשוט "מזכירה" לו שאני לא מדברת איתו עד שהוא מפסיק ומדבר כמו בוגר. האם אני נוהגת נכון? מהן הדרכים להתמודד עם התנהגות כזו? לעזרתך אודה מאוד. רוני

רוני, תודה על הברכות לפתיחת הפורום, מקווה שיהיה מועיל ועוזר לגבי שאלתך, אני חושבת שכיוון התגובה שלך נכון- את מעבירה לבנך מסר ברור, שבצעקות והשתוללות הוא לא משיג דבר. לעומת זאת, כשהוא רגוע ומסביר את עצמו את נענית ונותנת לו את מה שביקש. זה מסר חשוב. מה שיעזור להטמיע אותו זה אם את מקפידה לברר איתו כשהוא נרגע מה רצה ולהענות, אם אפשר כמובן. שהילד לא ירגיש שרק דוחים אותו כשהוא כועס, ואין המשך לשיחה. ככל שהוא יבין שיש תוצאה חיובית לדיבור הרגוע, הוא ימשיך בו יותר ויותר. דבר נוסף חשוב הוא הטון שהדברים נאמרים, שיהיה בו כמה שפחות כועס וביקורתי. כי זה לפעמים משפיל שמישהו סוער ובוכה והאחר מגיב אליו בקור. זה יכול להחוות דחיה פוגעת. אז הטון אמור להיות ברור ונחרץ, אבל גם אכפתי וחם בו זמנית. אני יודעת שקל לומר, ולא קל לבצע- ובכל זאת זה חשוב ככיוון תגובה מומלץ. אני משערת שבנך כועס ומתוסכל כשאומרים לו לא, וזה מתאים לגילו ולא מדאיג. יתכן והוא מעט לחוץ מהרגיל בגלל ההריון שהזכרת- נשמע הגיוני. הוא מנסה לבדוק מה הדרך הכי יעילה להשיג את שלו, וזה לגיטימי. זה חלק מהדרך שלו ללמוד את העולם סביבו בתור ילד נבון וסקרן. מה שחשוב הוא שלא ייפתח הרגל להשתולל כל פעם שהוא מתוסכל. אתם אמורים לעזור לו לפתח בהדרגה שליטה ברגשותיו, שיוכל לווסת אותם טוב יותר. כך התפרצויות זעם או חרדה שיהיו לו (וזה טבעי) יתבטאו בעוצמה פחות חזקה של ההתפרצות, וקצב מהיר יותר של הרגעה שלה זה הכיוון החינוכי אליו צריך לכוון. לאט לאט, בתהליך מתמשך וסבלני. אי אפשר להשיג את זה בבת אחת, וכעס רק עושה רע יותר. (פרוט בנושא של שליטה ברגשות תוכלי למצוא בספר שלי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים', הוצאת אח) אל תחשבי שילדך מפונק, הוא רק מנסה. אם יצליח והסביבה תקפוץ לדום להתפרצויותיו הוא יהפוך ילד מפונק שמקבל שירותי יתר וזה כיוון לא מומלץ. גייסי את כל הכוחות והסבלנות לתת לו מצד אחד חום ואמפטה, ומצד שני לשים לו גבולות ברורים. לחנך אותו למסר שהשתוללויות לא ישיגו לו תוצאות טובות, ודיבור רגוע דווקא כן. בהצלחה, אשמח לעזור גם בהמשך, חלי

שלום רב, יש לי ילד בן 7 (אמצעי בן אחים בני 9,3) מתחילת שנת הלימודים - כיתה ב' חל שינוי בהתנהגותו, הוא החל להיות עצבני מאוד, כל דבר שמישהו אומר הוא מתעצבן ואף מרביץ. העניין הוא שמאחרי חופשת ראש השנה הילד לא מספיק להעתיק מהלוח את כל מה שהוא צריך (המורה מודעת ואנו עושים בדיקת ראיה) ולא מסיים את שעורי הבית עד שאני מגיעה מהעבודה ואז אני שואלת למה, מה עשיתה באותו זמן - והוא פשוט לא עונה, אחרי ששוחחנו והוא הבטיח שישתדל הוא החל לשקר לי, פשוט, אני שואלת אם הספיק להעתיק ולעשות שיעורי בית הוא אומר לי "אמא הכל בסדר" אני סומכת עליו וממשיכה את היום. בערב כמו מידי ערב אני בודקת את התיקים ורואה שהוא לא הכין את שיעורי הבית ואז אני כועסת (למרות שאני מבטיחה לעצמי לא לכעוס). הוא פשוט משקר לי , אני לא יודעת אם אני לוחצת עליו יותר מידי או שאני צריכה לשלוח אותו ללא שיעורי הבית לבית הספר ואז המורה תעיר לו - אני זקוקה להדרכה תודה

יפה, בנך משקר לך , וזה מרגיז ומדאיג. אני בהחלט מבינה. לדעתי, הוא משקר כי זו הדרך שלו להתגונן בפני דרישות שהוא כנראה לא מסוגל לעמוד בהן. הוא לא מסוגל כרגע לעמוד בקצב ההעתקה מהלוח, ובקצב הכנת השיעורים. לכן הוא לא עושה את שניהם. בו בזמן הוא רוצה שתהיי מרוצה ממנו, ולכן הוא מספר לך שהוא כן עשה. הוא מנסה 'לספק את הסחורה' שאין לו כרגע- רוצה להיות תלמיד טוב וחרוץ, ולא יכול. מה קרה בדיוק בכניסה לכתה ב' אני לא יודעת- אולי היתה 'עליית מדרגה' בקושי הלימודי ולכן נהיה לו קשה? האם היתה החמרה בבעית הראיה? האם המורה השתנתה או השתנו הדרישות? משהו השתנה במצב החברתי שלו בכתה? בבית? התשובות חשובות כי כל אחד מהדברים הללו יכול להסביר את הנסיגה בהתנהגותו. הייתי מציעה לכם לברר, לבדוק כמובן את הראייה. ובינתיים- דברי עם המורה להוריד ממנו זמנית את הדרישות. זה לא אסון ואפילו נכון להגמיש את הדרישות כשמשתעוררת בעיה. שהמורה תדאג לעזור לו בענין ההעתקה מהלוח, שלא ירגיש נכשל ולחוץ כל כך. צריך לדעתי לוותר לו על חלק מההעתקה וגם על חלק מהשיעורים. זה חשוב כדי שהוא לא יפתח אנטי ללימודים שיפגע בו גם בהמשך. תסכמו שהוא יושב שעה על שיעורים בבית, וזה המון, ומה שהוא מספיק עם זה הוא בא לכתה. והמורה לא כועסת, להפך מעודדת. נראה לי, שהוא צריך מבוגר בסביבה כשהוא לומד, קשה לו לבד. לא צריך לעשות איתו את השיעורים, אבל להיות על יד, לדרבן, לעזור כשיש שאלה. זה ימנע חלק מההזדמנות שלו לשקר. חשוב מאוד שתהיי מתואמת עם המורה, לעבוד בצורה מתוכננת לטובת הילד. כך לא תלחצי עליו מידי בבית ,ולא תדאגי לגבי תגובות המורה בכתה. תקבעי איתה שתדברו כל שבוע, שתדעי מה קורה. שהיא תדע שאת מעורבת ואכפתית. עם הילד בבית- חשוב שתפסיקו את הכעס על השקרים. בכלל, דברו פחות על השקרים ויותר על מה הוא מרגיש. נסי לברר מה קשה לו, מה הוא חושב שיכול לעזור לו לעשות שיעורים, ילדים חכמים ועונים כששואלים אותם בלי כעס. תנסו לבנות תוכנית איך ומתי הוא יושב לשיעורים, ובשאר הזמן שיהיה חופשי. תרבי לחזק אותו על הצלחות ומאמצים שלו, ופחות תעבירי עליו ביקורת. כך יתחזק לו הבטחון העצמי, והוא ישקיע יותר. יפה, נכנסתם לפלונטר וזה לא נעים. מה שמעודד זה שהמשבר לא נמשך הרבה זמן וניתן לעצור אותו. המבוגרים (ההורים והמורה) צריכים להתעשת ראשונים, לפעול בהגיון. ואז ירד הלחץ מהילד, הוא לא יצטרך לשקר, ותמצאו פתרון לבעיה, מה שלא תהיה. בהצלחה, אשמח להתעדכן, ולעזור בהמשך. חלי

שלום אני אמא לשניים ילד בן 4 ותינוקת לאחרונה הבנתי כי שיטת החינוך שלי לא נכונה לאחר שבני האיר את תשומת ליבי אני צועקת על ילדיי המון על טעויות שילדים עושים אני מאוד נוקשה ולאחרונה הבנתי שהשיטה של החינוך שלי היא לא נכונה כלל אתמול בני ניגש אליי וביקש ממני שאפסיק לצעוק עליו כי הוא חולם על זה בלילה יש לציין שבני הוא ילד מאוד שקט צייטן וחכם מאוד זה נורא הפריע לי ומעוניינת לשנות את גישתי אליו בשאיפה שלא גרמתי לו נזק כבד מדי איך אוכל לתקן את הנזק שגרמתי??????

טוב שפנית אלי, טוב שהקשבת לבנך, וטוב שאת רוצה לשנות. זה מאוד מרגש שהבן שלך יכול היה לנסח כל כך טוב את רגשותיו, לומר לך שהצעקות שלך מטרידות אותו גם בחלום, זה בהחלט מעיד על יכולת חשיבה ומודעות רגשית גבוהה שלו. זה שיכולת להקשיב לו, ולהפיק מדבריו מסקנה של רצון מיידי לשינוי- מעיד על רגישות גבוהה שלך ללתגובות אליך. יתכן שזה מה שגורם לך לחלק מהכעסים. יתכן ואת אדם רגיש, ומגיבה בלחץ לסביבה, במיוחד למי שחשוב לך, הילדים למשל. אולי קשה לך עם עומס, עם תסכולים וחרדות, עם האשמה והביקורת העצמית. עם כל מה שהוא חלק בלתי נמנע מהורות לילדים צעירים כמו ילדיך. אינני יודעת מה מקור הצעקות, אינני יודעת גם אם את צועקת בדרך כלל או רק על הילדים. אני כן יודעת, שניתן לעשות שינוי ולהפחית צעקות. עושים זאת דרך זיהוי מקורות הכעס והלחץ, והפחתה שלהם. מטפלים בזה דרך הדרכה. אני בהחלט ממליצה לך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים באיזור מגוריך. תוכלי להשיג שינוי בטווח זמן קצר לדעתי. עשי זאת למען ילדך ולמען עצמך. שתרגישי שאת אמא טובה כמו שאת יכולה ורוצה להיות את כותבת שאת חוששת שפגעת בילד וגרמת לו נזק כבד- אני מסכימה שצעקות זה לא סגנון תקשורת מומלץ , ובכל זאת הייתי נזהרת מלהסחף לתחושות אשם וכעס עצמי כמו שאני שומעת מאיך שאת מבקרת את עצמך. כפי שאמרתי, ילדך נשמע נבון ובוגר, אז כנראה עשית דברים טובים בדרך. עכשיו לכי לייעוץ, לשפר עוד קצת את ענין הכעס. לכי ממקום עניני ולא מאשמה. בהצלחה, חלי

שלום, אני אמא ל-2 ילדים בני הבכור בן 5 וביתי בת שנתיים. לפני כ-3 שבועות הגענו לחו"ל מטעם עבודה של בעלי ונשאר לגור כאן לפחות 3 שנים.הנסיעה הייתה פתאומיות בהתרעה של חודש כך שלא יכולנו להכין את בני מראש. ההתאקלמות של בני הגדול פה היא מאד קשה והוא נכנס לסטרס נוראי וזה מתבטא בהליכה לשירותים כל 5 דקות, בכי , עצבנות והתפרצויות זעם. הוא ידע ששנה הבאה הוא ילך לגן חובה ופתאום הוא צריך ללכת לביה"ס כי במדינה הזאת ביה"ס הוא מגיל 5 ורגשית הוא עדיין לא בשל לביה"ס . המורה אומרת שהוא לא מוכן לשתף פעולה ושהוא יושב בכיתה בלי לעשות כלום וקרו מקרים שהוא עזב את הכיתה באמצע השיעור והיא היתה צריכה לחפש אחריו וכן הוא מפריע לה בשיעור שהוא כל הזמן יוצא לשירותים. הוא מסרב ללכת לביה"ס בטענה שמשעמם לו שם כי אין שם משחקים, אין לו חברים והוא גם לא מבין את השפה לכן אינו מוצא את עצמו בכיתה(זהו ביה"ס אמריקאי).והמורה שלו לפני מס' ימים התקשרה שנבוא לקחת אותו מביה"ס באמצע היום בטענה שהוא לא מוכן להיכנס לכיתה .מאד כעסתי על המדיניות של המורה כי זה לא פיתרון שנבוא לקחת את הילד שזה בעצם מה שהוא רצה שיקרה אלא היא היתה צריכה להתמודד איתו ולשכנע אותו בדרכי נועם להיכנס, אבל הם לא כל כך מוכנים להתאמץ שם.כל מה שאנחנו מבטיחים שנקנה לו לא עוזר ואם רק מזכירים את המילה ביה"ס הוא מיד רץ לשירותים ונכנס ללחץ.מדאיג אותי מאד האובססיה ללכת לשירותים לעיתים מאד תכופות.ישנה רגרסיה בהתנהגות שלו הוא לא מוכן לישון בלילה לבד הוא רוצה שאני אשן איתו הוא בוכה שהוא רוצה לחזור לישראל כי הוא מתגעגע לחברים.בנוסף הוא לא מפסיק לריב עם אחותו הקטנה הוא צועק עליה כל הזמן וגם מרביץ לה וברגע שאני מבקשת ממנו שיפסיק הוא אומר שכולם אוהבים רק אותה וכל הזמן נמצאים רק איתה והוא נמצא לבד. ילדי במצוקה ואני לא יודעת איך לעזור לו. אני רוצה לציין שבעיה למצוא פה פסיכולוגית וגם אם נמצא היא לא תדע עברית. עיזרי לי לעזור לו

אמא יקרה, הרגשתי ממה שכתבת עד כמה כבד המשבר שבנך עובר. אכן אתם במצב לא פשוט- שינוי כה מהיר ודרסטי שעברתם כמשפחה. בלי הכנה ובלי זמן לעיכול. בעלך, את ובת השנתיים כנראה מסתדרים (האומנם?) אבל בן החמש 'מתפרק'. יתכן שהוא מבטא את הלחץ בשביל כל המשפחה... אין ספק שהוא עובר משבר- הוא נזרק לעולם זר, ללא שפה, ללא תחושת בטחון והגנה שהוא זקוק להם. הוא מגיב בלחץ אדיר, בסימפטומים פיזיים ורגשיים חריפים כפי שאת מתארת. מצד אחד אני מבינה שאתם רוצים שהוא ישתלב במערכת החינוך מיידית, שלא יפסיד וייכנס למסגרת, מצד שני 'הוא מצביע ברגליים' שזה לא מתאים לו. הוא נשמע בפניקה, ומגיב כמה חזק שהוא יכול כדי להתרחק ממקור הלחץ המרכזי שלו- בית הספר. הוא כנראה מרגיש את החרדה שלכם, ואת חוסר הסבלנות של מורות בית הספר, שלא יודעים מה לעשות איתו. וזה מגביר את הלחץ שלו. אין לי תאור שלו לפני הנסיעה, והייתי שמחה לשמוע כדי לדייק בתגובתי. לפי התאור שלך הוא נשמע ילד רגיש ,ומעט חרדתי. שכל עוד היה בסביבה מוגנת- הסתדר, ועכשיו פחות. מה לעשות? התשובה בהחלט לא פשוטה. אני מבינה שאתם לא בארצות הברית או בארץ שיש בה פסיכולוגים דוברי עברית. אתם נשמעים די בודדים במבחינת האפשרות להתייעץ. טוב שפנית לייעוץ בפורום, קחי בחשבון שאת יכולה גם לקבל יעוץ רחב ואישי יותר גם דרך הטלפון, זוהי דרך מקובלת כיום. את יכולה להתייעץ עם פסיכולוגים חינוכיים, כמוני, דרך הטלפון. טיפול לילד זו בעיה גדולה יותר, כי נדרש מפגש אישי שלא אפשרי כרגע. בנוסף, אני הייתי מייעצת לך ולבעלך לזמן פגישה מסודרת בבית הספר עם המורה, המנהלת, היועצת, פסיכולוגית (אם יש כזו) . בפגישה הזו תספרו על הילד, תשמעו על מה שיש לבית ספר להציע. תגייסו אותם לרצות לעזור לו, ותנסו להגיע לתוכנית חינוכית מסודרת בשביל הילד. אין כאן פתרון של זבנג וגמרנו, נדרשת חשיבה ותוכנית מסודרת שתיתן מענה לצרכים של הילד. 'שיחות מסדרון' לא יעזרו, ושיחות לחוצות כשיש בעיה- גם הן לא יעזרו. כמו בכל תחום בחיים-צריך לחשוב בצורה מסודרת ולבנות תוכנית. יתכן שגם בית ספר נבהל, ולא יודע מה לעשות. צריך לדרבן אותם להתארגן ולהענות לאתגר של קליטת הילד. אם תגלו שהם מסוגלים למשימה- תשאירו אותו שם, ותראו שיפור. אם תראו שלא- לא הייתי פוסלת לבדוק אפשרויות אחרות, בית ספר אחר, או אפילו להשאיר אותו מעט בבית להרגע. יתכן שהכל קרה לו מהר מידי, והוא צריך זמן להסתגל. יתכן והוא מקנא באחותו, אם היא נשארת בבית עדיין. הייתי ממליצה שתחשבו ותשקלו את כל האפשרויות. בגמישות וביצירתיות. אל תילחצו, אל תלחיצו אותו. קחו את הזמן. עברתם מדינה בחטף בלי הכנה, אף אחד לא אומר שאתם לא יכולים לקחת מעט זמן עכשיו. להסתגל. להבין מי נגד מי. אם הילד אפילו יישאר מעט בבית, זה לא כשלון או כניעה ללחץ שלו. יתכן וזאת תהיה נסיגה לצורך עליה. להכניס אותו שוב בצורה בשלה יותר. הילד צריך תקופת הסתגלות, עזרה לצאת מהמשבר. הרגעה ותמיכה. שידע שאתם מבינים שקשה, שהוא לא רוצה. צריך הרבה חום אמפטי, שירגיש אתם מבינים, שמפחיד, ששונה. שקשה כל כך. נסו ליזום פגישה בבית הספר, לראות אם יש לכם עם מי לעבוד. חישבו ביניכם על הכיוון שהצעת, ואשמח שתהיי בקשר להמשך חשיבה משותפת. ביי בינתיים, חלי

שלום הילדה שלי כאמור בת שנה וארבע חודשים בעוד ארבע חודשים (כשהיא תהיה בת שנה ושמונה) יגיע ב"ה אח קטן. האם יש צורך הכנה כלשהיא בגיל הזה? האם יש צורך להסביר? כיצד? והאם בכלל הילדה מסוגלת להבין את ההריון? במידה וכן- האם צריך להסביר כבר כעת- כשהתחילו לראות אצל בטן או שהיא לא תזכור מעכשיו ועד הלידה? בנוסף- מהן הסכנות של "לקבל אח" בגיל כזה צעיר (קנאה וכו)? כיצד להערך? אשמח לתשובה מפורטת ו/או הפניה לחומר קריאה בברכה, מרינה

מרינה, ראשית מזל טוב לקראת הלידה הצפויה. שיעבור הריון קל, ולידה מוצלחת. לגבי בתך- יש טעם בהכנה אך מותאמת לגילה. היא לא יכולה להבין משמעויות, מה זה אומר שיהיה לה עוד אח, או לקלוט את השינויים שיהיו בעתיד כשיהיה לה אח. היא היום בעולם שרובו קשור לחושים (מה שהיא רואה ומרגישה) וקשור להווה הקונקרטי, מה שקורה סביבה כרגע. לדעתי, רצוי שתדברי איתה על מה שהיא רואה ממש, שהבטן גדלה, ושיהיה לנו אח חדש עוד מעט. גם אם תגידי את הדברים כמו מנטרה, בלי שהיא מבינה במדויק, זה ישיג אפקט מצטבר שהיא שומעת את המילים ומתרגלת אליהם. אם את קוראת לה סיפור ויש שם התיחסות לאח קטן, או לגור שנולד- זה גם מתקשר לנושא, גם אם לא באופן ישיר. את לא צריכה להתיחס להריון כל הזמן, רק מידי פעם. רוב הזמן תני לבתך לחיות את חייה כרגיל. כמובן, שאם היא מתיחסת, נוגעת בבטן למשל, חשוב להגיב אליה ולהסביר. בדרך הזו שתתיחסי להריון בצורה רציפה זה לא יהיה ענין של 'לזכור עד הלידה' אלא שההריון והאח המגיע יהפכו להיות לה משהו מוכר שהיא מתרגלת אליו. ושוב, רק במילים. כשהאח יוולד היא תתרגל לרעיון בהדרגה. שאלת על השפעות הלידה עליה- כמובן שיהיו, תלוי כמובן באופי שלה ובקשר שלה איתך. קשה לנבא אבל תלוי עד כמה היא רגישה לשינויים, עד כמה היא צמודה אליך ואיך היא מגיבה לפרידות ממך, ולאחרים שסביבך. היא תגיב למה שהיא תרגיש שקורה סביבה. היא צעירה, והגיל שלה לא נחשב בעייתי במיוחד להולדת אח חדש. למרות ששוב, אין כאן ניבוי מלא, לא לטוב ולא לרע. אני הייתי ממליצה לך להיות רגישה לתגובות שלה, אבל לא לפתח חרדה או נבואה שתגשים את עצמה שיהיו בעיות. לאוו דווקא. יהיה שינוי ואולי קצת נסיגה או קושי שלה. אבל רוב הילדים מסתגלים היטב, ולא סובלים מהולדת האח. צריך כמובן בהמשך לבנות סדר יום שמתיחס גם אליה, שלא יהיה לה הפסד גדול מידי מהולדת האח. אם את רוצה לקרא עוד בנושא אז בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים', הוצאת אח, יש התיחסות לנושא של הולדת אח חדש. ולסיום, אני מזכירה לך שאת לא עושה לה עוול בהולדת האח. זה תהליך טבעי וחשוב למשפחה. ואם את שלמה עם השינוי, ובעלך וכל המשפחה- זה יעבור בטוב גם לילדה. שיהיה לכם בהצלחה, אני כאן אם יש עוד שאלות בנושא,חלי

תודה רבה על תשובתך המפורטת

שלום אני מקווה שאני בפורום הנכון. בתי בת שמונה חודשים. מאז היא בת חודשיים תמיד ישנה כל הלילה בלי ולא התעוררה אפילו פעם אחת. מזה שבועיים, בתי מתעוררת כמה פעמים בלילה, אני שמה לה את המוצץ והיא נרדמה שוב לשעה ושוב מתעוררת וככה כל שעה עגולה. אני בודקת והכול נראה בסדר, טמפרטורה של החדר תקין, טיטול... מה יכול להיות? בתודה, רחלי

רחלי, אנסה לעזור. אני משערת שמשהו עובר על ילדתך ולכן השתנה דפוס השינה שלה. האם היא מתעוררת בבכי? במצוקה? יתכן ומשהו פיזיולוגי מטריד אותה. הייתי מבקשת מרופא ילדים לבדוק אותה, לייתר בטחון. ואת גם יכולים להתייעץ בפורום של רופאי ילדים, יתכן והתופעה מוכרת להם. מהזוית הפסיכולוגית- יתכן שמשהו בסביבה שלה מעט יותר לחוץ או מאיים עבורה, והיא מגיבה לכך גם בלילה.האם השתנה משהו בחייכם? אפילו קטן? על תינוקת רגישה זה יכול להשפיע. יתכן גם שהיא גדלה ונהיית יותר אקטיבית גם בשינה- זה קורה...תינוקות בגיל הזה כל הזמן משתנים ומשנים את ההרגלים שלהם. זאת אפשרות, למרות שהיא לא נראית לי מתאימה לתאור שלך של התעוררות כל שעה. הייתי מחכה לראות אם התופעה נמשכת. אם אין בסיס פיזיולוגי לקושי צריך יהיה לחשוב איך להחזיר אותה להרגלי שינה טובים יותר גם אם היא מתעוררת. אבל לכך עוד זמן. אשמח להתעדכן איך מתפתח... שיהיה יום טוב, וגם לילה טוב,חלי

שלום ביתנו בת הארבע (בת אמצעית, יש לה אחות בת 6 וחצי ואחות בת שנתיים), מוצצת אצבע מזה שמונה חודשים. בעבר היא מצצה מוצץ אך בלחץ שלנו היא הפסיקה כחודשיים לפני שהחלה למצוץ אצבע. בנוסף יש לציין שהיא ינקה עד לגיל שנה ותשעה חודשים ונאלצה להפסיק במהירות כאשר נולדה אחותה הקטנה. שמענו שמציצת האצבע עלולה לייצר נזקים למבנה הפה והלסת. מה לעשות? יוסי

יוסי, אני מבינה את הדאגה למבנה הפה והלסת. באופן ספציפי לגבי זה הייתי מתייעצת עם רופא/ת שיניים לילדים שמתמחים בתחום. לפי ידיעתי גם אם יש השפעה של המציצה על המבנה היא זמנית ומשתקמת, אבל הייתי מבררת אצל מומחה בתחום. אבל מעבר לכך, לפי התאור הקצר שלך נשמע שבתך נגמלה מהיניקה ומהמוצץ בצורה חדה, שנכפתה עליה מבחוץ. היא כנראה ילדה צייתנית וטובה ,ולכן 'הלכה איתכם' אבל אולי בתוכה נשאר הצורך במציצה שלא בא על סיפוקו. לכן היא חזרה למצוץ, והפעם אצבע. קשה יותר לגמול ממציצת אצבע, כי האצבע היא שלה, ואי אפשר לקחת לה אותה. אני הייתי ממליצה בחום לא להכנס איתה למאבק כוח, לכעסים ולחץ כי זה עלול להגביר את המתח שלה, ואת הצורך שלה במציצה כדי להרגע. אפשר לנסות לגמול אותה בהדרגה, וזו תהיה חוויה חדשה וטובה בשבילה. אינני יודעת כמה היא מוצצת, האם בכל הזדמנות או רק לקראת השינה או כשהיא בלחץ. היעד הוא להפחית את המציצה תוך כדי דיבור איתה והסכמה שלה. לא בכוח. היא עדיין קטנה, ומציצת אצבע בגילה אינה חריגה, אבל היא תהיה מוכנה לנסות להפסיק בהדרגה בשביל שאתם תשמחו (ילדים עושים הרבה בשביל אהבת ההורים), ועוד מעט גם כדי לא להיות חריגה בגן או בבית ספר. זה הכיוון שנראה לי, גמילה הדרגתית בלי לחץ. בהצלחה, ואשמח לשמוע איך מתקדם. חלי

יש לי תאומים בן ובת בני 5 ו-10 חודשים. הם נשארו עוד שנה בגן כי לדעתי הם עדיין לא מוכנים לכיתה א'. השנה עזבנו את הגן בקיבוץ והכנסתי אותם ל-2 גנים נפרדים (בפעם הראשונה). הפרידה מאוד קשה להם ואני שוקלת להחזירם להיות ביחד. האם נכון הדבר?

אמא יקרה, סליחה על האחור בתגובה, מחבלי הלידה של הפורום. לגבי התאומים, אני מבינה שהחלטתם להשאיר אותם שנה נוספת בגן בגלל חוסר בשלות. זו החלטה נבונה ומוכיחה עצמה כצודקת ברוב המוחלט של המקרים. לא ברור לי למה החלטתם להעביר אותם מהגן בקיבוץ לגנים נפרדים (בעיר, אני משערת). האם זה היה כדאי להכין אותם בהדרגה למסגרת יותר עירונית כפי שיהיה בבית הספר? או שהיו שיקולים אחרים? אני שואלת לגבי השיקולים כי הם חשובים כדי להבין את ההחלטה שלכם אם להיות נחושים בהשארתם בגן החדש למרות הקשיים, או שמא להחזיר אותם להיות ביחד. מה שיכול להשפיע על ההחלטה גם הוא מה התחושה שלכם מול הגננות של הילדים, ומול הילדים האחרים בגן. האם אתם סומכים על הגננות? איך הן מגיבות לקושי של הילדים? איך אתם מתרשמים מהגן? מהילדים האחרים? יתכן וגם אתם לא שלמים עם הפרדת התאומים ועם הגן, וזה חלק מהתחושה הקשה. ושאלה נוספת: איך מתבטא הקושי של התאומים? האם שניהם מגיבים בצורה דומה? זה מידע חשוב, שיעזור לי להגיב לשאלה בצורה מדויקת יותר. אני לא הייתי ממהרת להחזיר אותם לגן הקודם. ייתכן שאלו רק חבלי קליטה של התרגלות למקום חדש, ולפרידה ביניהם. יתכן שהם לחוצים, ומגיבים קשה רק בהתחלה ובהמשך הם יירגעו. חשוב שיקלטו מכם ההורים שאתם רגישים לתגובות שלהם, ובו בזמן לא נבהלים ומגיבים באימפולסיביות. צריך זמן...החגים לא נותנים עדיין רצף מספיק של זמן בגן כדי להחליט אם הוא טוב או לא. חכו עוד קצת לדעתי.. אשמח לקבל את המידע הנוסף ששאלתי ולהמשיך להתייחס ביי בינתיים,חלי

אנו לפני לידה וביתי החלה להפנות אלי תוקפנות רבה הכוללת אלימות וגם כלפי עצמה, אגרופים לה לקירות ולחפצים מה עושים? אני מזבינה את המצב אבל לא יודעת מה לעשות

נעם, סליחה על האחור בתגובה, חלק מחבלי הלידה של הפורום. ראשית, מזל טוב לקראת הלידה. שנית, לגבי ביתך. חסר לי מידע בת כמה היא, זה חשוב, כי התגובה קשורה במידה מסוימת גם לגיל וליכולת ההבנה וההתארגנות שלה. אשמח לדעת, ולהוסיף עוד לתגובתי. אומר לך באופן כללי, שחשוב שתפרידי בין 'להבין' את תחושותיה ובין 'להגיב' להתנהגויות שלה. אלו שני דברים שונים לכן אני ממליצה להבין אותה כמה שניתן. היא כנראה מגיבה חזק לשינוי, רואה אותך משתנה, מרגישה את הלחצים/התרגשויות סביבה בגלל הלידה המתקרבת. זה טבעי, וקורה בעוצמות חזקות לילדים רגישים וחרדים שמגיבים פחות טוב לשינויים. חשוב שהיא תראה שאת קולטת אותה, אכפתית אבל לא נלחצת. את יכולה לומר לה: אני רואה שאת כועסת, את רוצה להגיד לי משהו? ואם היא אומרת משהו על ההריון לענות לה ברוגע 'זה מלחיץ אולי שאמא משתנה פתאום עם בטן גדולה'... ולהרגיע: אמא אוהבת אותך, תמיד איתך. וגם לומר את מה שבאמת מחכה: אמא תלך לבית חולים להביא לך אח/אחות, לומר לה מי יהיה איתה, ושאת חוזרת מהר... בו בזמן אל תתני לה להוציא את הכעס והלחץ שלה בהתנהגות אלימה. תגידי לה במילים ברורות: אני לא מרשה להרביץ לי/לך, אני לא מרשה להרוס דברים. מסר קצר ועניני, עם כמה שפחות כעס. זה חשוב מאוד לשים לב גבולות. זה גם ייגן עליה מלהזיק לסביבה ולעצמה. זה חשוב במיוחד לקראת התינוק שיבוא הביתה שתדע שאסור לפגוע בו פיזית גם אם ירגיז אותה. המסר אליה בעצם אומר שמותר להרגיש הכל, והיא תקבל הבנה ותמיכה, ובו בזמן אסור לפגוע ולהרביץ. נסי את הדרך הזאת. וספרי לי איך מתקדם.

שלום חלי אני אמא צעירה לילד בן שנה וארבעה חודשים,מגיל שנה שמנו לב כי לילד קליטה מהירה של דברים,מילים וחיקויים שעושה אחרינו.. הוא ילד פעיל ומסוקרן מאוד מסביבתו, אך הבעיה היא שכשאני מקריאה לו סיפור קצר מאוד הוא לא מרוכז ומיד סוגר את הספר או קורע את הדפים. הגננת בגן שלו אמרה לי שבזמן שהיא מספרת סיפור או שמלמדת אותם את חלקי הפנים בשעה שכל הילדים אמורים להיות ישובים בכסאות, בני מסתובב בגן ומתחיל לשחק במקום להקשיב לה. שאלתי היא מה לעשות? האם להושיבו בכוח? שזה לא נראה לי כ"כ יעיל.. אני ממש לא יודעת מהו הצעד הבא? קניתי לו ספרים רביןם ומגוונים אך הוא מאבד מהם עניין במהרה וזה קורה גם בגן. תודה לעזרתך שגית

שגית, סליחה על האחור בתגובה, מחבלי הלידה של הפורום. קראתי בעיון את שאלתך. זה בהחלט יכול להטריד כשהילד מתנהג מעט שונה מילדים אחרים, במיוחד אם הגננת נותנת תוקף לחשד ואומרת גם היא שהוא לא מרוכז. אני משערת שאת דואגת וחוששת שיש כאן בעיה רצינית. לדעתי, דרושות עוד מספר בדיקות לפני שתדעי מה בעצם הבעיה. ילדך צעיר מידי, ואין מספיק נתונים כדי להחליט שיש לו בעיה רצינית, כמו בעיית קשב. יתכן והילד פשוט נבון מאוד, קולט דברים מהר, ואין לו סבלנות לקצב שהדברים מוגשים לו. חשוב למשל לברר בגן אם הוא לא מקשיב ובכל זאת יודע את הדברים שנלמדים או שהוא לא מקשיב ולא יודע. בידקי גם בבית כשאת מקריאה לו דברים אם הוא תנועתי ובכל זאת קולט, או שהוא לא מורכז ולא קולט. זאת אבחנה חשובה- כך נוכל להתחיל לגבש דעה מה השפעת חוסר ההקשבה שלו- האם היא פוגעת בלמידה שלו, או שזה סגנון שלו. יתכן ויש לו איזושהי בעיה הקשורה לראיה או שמיעה, הייתי ממליצה בחום לבדוק. אלו בדיקות לא חודרניות ולא כואבות, ולעיתים הן מקור חוסר הסבלנות של ילדים. הייתי ממליצה לך לבדוק את שני הדברים, ועם התשובות חיזרי אלי. בינתיים הייתי עושה דבר נוסף בבית- תמשיכי להקריא לו סיפורים, לא יותר מידי ולא בלחץ (שיתכן שכבר עובר ממך אליו בגלל ההרגשה הלא טובה שלך כלפי חוסר הריכוז שלו). תני לו להסתובב כשאת מקריאה, יתכן שזה עוזר לו להקשיב. יש ילדים רבים שאוהבים להיות בתנועה ובו בזמן הם מקשיבים. בו בזמן אל תתני לו לקרוע את הספר- הקפידי על כך כדרישת משמעת. זה חשוב שידע מה מותר ומה אסור מבחינה התנהגותית. רצוי להמליץ גם לגננת שתהיה גמישה איתו, שתיתן לו אולי לשחק עם משהו ביד בזמן הריכוז, וכך לא יצטרך לקום. הוא עדיין צעיר כל כך. מותר ללכת לקראתו ולהקל עליו אחכה לשמוע ממך אחרי שתעשי את הברורים. ובינתיים, תהני מילדך הנבון, והורידי את הלחץ - ילדך נשמע מקסים, יתכן שהוא מגיב ללחץ שהוא קולט מהסביבה בבית ובגן וזה מגביר את החוסר ריכוז והכעס שלו. יעזור לו אם המבוגרים סביבו יהיו פחות חרדים ביי בינתיים,חלי

שגית, סליחה על האחור בתגובה, מחבלי הלידה של הפורום. קראתי בעיון את שאלתך. זה בהחלט יכול להטריד כשהילד מתנהג מעט שונה מילדים אחרים, במיוחד אם הגננת נותנת תוקף לחשד ואומרת גם היא שהוא לא מרוכז. אני משערת שאת דואגת וחוששת שיש כאן בעיה רצינית. לדעתי, דרושות עוד מספר בדיקות לפני שתדעי מה בעצם הבעיה. ילדך צעיר מידי, ואין מספיק נתונים כדי להחליט שיש לו בעיה רצינית, כמו בעיית קשב. יתכן והילד פשוט נבון מאוד, קולט דברים מהר, ואין לו סבלנות לקצב שהדברים מוגשים לו. חשוב למשל לברר בגן אם הוא לא מקשיב ובכל זאת יודע את הדברים שנלמדים או שהוא לא מקשיב ולא יודע. בידקי גם בבית כשאת מקריאה לו דברים אם הוא תנועתי ובכל זאת קולט, או שהוא לא מורכז ולא קולט. זאת אבחנה חשובה- כך נוכל להתחיל לגבש דעה מה השפעת חוסר ההקשבה שלו- האם היא פוגעת בלמידה שלו, או שזה סגנון שלו. יתכן ויש לו איזושהי בעיה הקשורה לראיה או שמיעה, הייתי ממליצה בחום לבדוק. אלו בדיקות לא חודרניות ולא כואבות, ולעיתים הן מקור חוסר הסבלנות של ילדים. הייתי ממליצה לך לבדוק את שני הדברים, ועם התשובות חיזרי אלי. בינתיים הייתי עושה דבר נוסף בבית- תמשיכי להקריא לו סיפורים, לא יותר מידי ולא בלחץ (שיתכן שכבר עובר ממך אליו בגלל ההרגשה הלא טובה שלך כלפי חוסר הריכוז שלו). תני לו להסתובב כשאת מקריאה, יתכן שזה עוזר לו להקשיב. יש ילדים רבים שאוהבים להיות בתנועה ובו בזמן הם מקשיבים. בו בזמן אל תתני לו לקרוע את הספר- הקפידי על כך כדרישת משמעת. זה חשוב שידע מה מותר ומה אסור מבחינה התנהגותית. רצוי להמליץ גם לגננת שתהיה גמישה איתו, שתיתן לו אולי לשחק עם משהו ביד בזמן הריכוז, וכך לא יצטרך לקום. הוא עדיין צעיר כל כך. מותר ללכת לקראתו ולהקל עליו אחכה לשמוע ממך אחרי שתעשי את הברורים. ובינתיים, תהני מילדך הנבון, והורידי את הלחץ - ילדך נשמע מקסים, יתכן שהוא מגיב ללחץ שהוא קולט מהסביבה בבית ובגן וזה מגביר את החוסר ריכוז והכעס שלו. יעזור לו אם המבוגרים סביבו יהיו פחות חרדים ביי בינתיים,חלי

שלום, עם פתיחתו של הפורום החדש של פסיכולוגית ילדים, אני מזמינה הורים ואנשי חינוך להתלבט לגבי שאלות המעסיקות אותם בקשר עם ילדים. בעיות לימודיות, רגשיות, חברתיות או כל בעיה המטרידה אתכם, והייתם רוצים להבין אותה יותר, ולמצא לה פתרון. כפסיכולוגית חינוכית מומחית, ומחברת שלושה ספרי הדרכת הורים ואנשי חינוך, אשמח לסייע. מחכה לפניותיכם. חתימה טובה, חלי