פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני בן ה-10 הוא בכור במשפחה ועד לכיתה ג היה תלמיד מצטיין, כשרוני וטוב מזג באופן כללי. השנה, בכיתה ד' הוא נתקף במצבי רוח באופן בלתי צפוי ואז הוא מתכנס בתוך עצמו וננעל והכי גרוע זה שהוא לא מצליח לבטא את התסכול שהוא חש ולתחושתי כועס על עצמו בגלל זה. בנוסף הוא נוטה להיעלב ולכעוס מאוד באינטראקציה עם הסביבה, כשהדברים לא מסתדרים כפי רצונו או לפי סולם הערכים שלו לגבי מהו צדק. הוא רגיש בצורה לא הגיונית והתגובות שלו הן לא בפרופורציה למה שקורה סביבו. התגובות שלו מסתכמות בכעס תסכול והינעלות פנימה - וחוסר יכולת לדבר על מה מפריע לו.ואז הוא פשוט הולך לצד ולא מתקשר. לאורך כל השנה היו התרחשויות כאלה בבי"ס - עם ילדים מהכיתה שלטענתו התעסקו לו עם הדברים שלו כמו שולחן, כסא,קלמר והוא נעלב וכעס על האופן שבעיניו הדבר לא טופל ע"י המורה. באותה מידה בבית אם אבא שלו מרים עליו את הקול בהזדרזות בוקר לבי"ס הוא יכול מאוד להיעלב מטון הדיבור ולהוציא את עצמו מכלל תפקוד - כאילו שהוא נעלם לבפנים ואין עם מי לדבר. נראה לי שהוא זקוק לכלים מעשיים לויסות התגובה הרגשית שלו ולא רק שיחה. בשיחות איתו כשהוא מאוזן הוא הסביר לי שהוא לא יודע איך לא לכעוס או איך להרגיש אחרת.התגובה שלו מזיקה לו כי הוא גם נתקע שם במשך פרק זמן לא קצר במקום להמשיך הלאה. בשיטת שוברים את הכלים ולא משחקים - במקום להתמודד עם התחושות שלו הוא כאילו לא מסוגל להכיל אותן ומזיז את עצמו הצידה. וזו השאלה הראשונה שלי, איזה סוג טיפןל יכול להתאים, האם את מכירה את שיטת "תרגילי המח" והאם לדעתך היא יכולה לעזור - משהו שלא מבוסס רק על שיחות אלא גם על ארגז כלים מעשי. דבר נוסף שמטריד אותי בקשר אליו זה השעות הרבות שהוא מקדיש לקריאת ספרים. כמובן שידוע שקיאה היא דבר טוב אבל הוא קורא שעות על גבי שעות במשך ימים שלמים ואני תוהה אם זה לא בריחה והתנתקות מהתמודדות עם המציאות באופן כללי. הוא קורא שטוב לו כשהוא מצוברח בכל מצב שהוא (הוא יכול להוציא 16 ספרים מהספריה ביום חמישי ועד יום שבת לסיים את כולם ולהתחיל לקרוא אותם שוב) אודה לתשובתך, מיה.

שלום מיה, קשה 'לשים את האצבע' במדוייק על מוקד המצוקה של הילד, ואני מרגישה שיש צורך במידע נוסף כדי לנסח אמירה אחראית על אופי הטיפול המומלץ. אפשר להניח בזהירות, שעיקר הקושי הוא בזירה החברתית, בהבנת הקודים החברתיים ובפירוש הסיטואציה החברתית והבינאישית. אפשר שהמופע הבעייתי הזה קשור, באמת, לקושי שלו לווסת את רגשותיו, ועל כך - כמובן - אפשר וצריך לעבוד בטיפול. איני יודעת למה כוונתך בשיטת 'תרגילי המוח'. ההמלצה שלי היא על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני שעובד גם באורינטציה קוגניטיבית התנהגותית. בהצלחה ליאת

היי ליאת! יש לי ילד מקסים בן 2.10 שרק התחיל לדבר. החלטנו בשיתוף עם הגננת כמובן את הגמילה.הגמילה נעשת במשך שבועיים כאשר בגן לא מפספס בכלל אבל,לא בא ואמר שיש לו פיפי רק כאשר לוקחים אותו הוא עושה.בבית הוא מפספס גם ולא אומר שיש לו רק אם לוקחים אותו.בעיה נוספת שבמשך הגמילה אפילו לא עשה פעם אחת קקי בסיר,מפספס בתחתונים ומאוד נגעל ואומר איכס ....איך אני מגיעה איתו למצב שהוא בא ואומר שיש לו פיפי?וגם איך אני מלמדת אותוומרגיעה אותו לא לפחד ולעשות קקי בסיר?

שלום סיוון, יש שפע של מאמרים ברשת, המנחים את ההורים, צעד אחר צעד, כיצד לגמול את הילד נכון, מה לעשות ומה לא לעשות. הנה אחד- http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/healthcare/Article-3b642bc1356b221004.htm&sCh=28350a2610f26110&pId=786102762 ויש עוד המון. קראי בעיון, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 6 . אנחנו עדיין סובלים מהרטבות לילה רציניות - כל בוקר קם רטוב מאוד. היינו בטיפול עם הפעמון כולל טיפול התנהגותי אך שום דבר לא עזר. העניין הוא חוסר שיתוף פעולה מצד הילד. וזה לדעתנו העניין המרכזי. שמנו לב שהילד לא שותה מספיק במשך היום ובגלל זה גם לא מתפנה במשך היום. דווקא לקראת ערב הוא מחליט שהוא צמא - ולא מפסיק לשתות. אנחנו מסבירים לא ללא הרף את חשיבות השתייה במשך היום ואף ממש רודפים אחריו יום שלם שישתה ומסבירים לו שאם ישתה במשך היום ולא בלילה אז יקום יבש. והוא כאילו עושה דווקא. שאנחנו מבקשים שישתה במשך היום מסרב ומתעקש דווקא לשתות לפני השינה. מצד אחד אנחנו יודעים שרוצה להיגמל כיוון שבימים שקם יבש, מאוד מרוצה ומתגאה בכך. מצד שני לא עושה שום דבר כדי לקום יבש ואפילו להיפך . נראה כאילו עושה בכוונה. אולי אנחנו לא פועלים נכון בגישה שלנו לעניין והייתי רוצה עצה לאיך כדאי להתנהג במצב זה. העניין מאוד מעיק ואנחנו רוצים שיגיע לסיום אבל לא רואים את הסוף במיוחד שנראה שלילד לא איכפת. מה עושים??? תודה מראש עינת

שלום עינת, אין לי ספק שלילד שלכם איכפת מאד אם הוא קם יבש או רטוב, וגם אני נוטה להאמין שמדובר כרגע בסוג של מאבק מיותר. נדמה לי שאם היו רצים אחריי יום שלם ומפצירים בי לשתות, גם אני הייתי מפתחת התנגדות ו'דווקא'. אין לי ספק שכוונותיכם טובות וטהורות, ושאתם רוצים לעזור, אך נדמה לי שאת צודקת ויש לשנות גישה (אחרי הכל, אין לכם מה להפסיד). הייתי מנסה להגיד לילד שאתם סומכים עליו ובטוחים שיצליח להיגמל מהרטבת הלילה שלו. למדו אותו להתארגן ביעילות עם החלפת הפיג'מה והסרת המצעים הרטובים, ועשו כל מאמץ לזוז הצידה מבלי לשפוט או לבקר אותו. אני יודעת כמה קל להגיד וקשה לבצע, ובכל זאת, מאחר וממילא הסדינים רטובים, קחו אוויר, ותחליטו לא להתעצבן ולא להגיב לחלוטין (!!!) למשך חודש ימים. אף מילה. לא על השתייה, לא על הסדין הרטוב - כלום. לאחר לילה יבש, הגיבו בחיוך ובאמירה קצרה "כל הכבוד". אל תעשו פסטיבלים מיוחדים גם מול הצלחות. מבקשת ממך לחזור לכאן ולספר איך הולך, ואז נראה. בהצלחה ליאת

ומבקש לראותה,הילדה לא רוצה לראות אותו,אני מדברת איתה על "לפגוש את אבא " אך היא מתעלמת ממני,שואלת למה צריך ?...שואלת למה אני מבקשת ממנה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות. האם יש צורך לפנות לפסיכולוג לקבלת הנחיות ,אם כן ,אשמח להמלצות באזור נתניה,ת"א. תודה

שלום יאנה, לפני שמקיימים מפגש כה טעון בין ילדה קטנה לאב שנטש, חשוב לברר האם מדובר בנכונות שלו לקבל על עצמו את המחוייבות המתבקשת ממנו כהורה, או שמא בגחמה חד פעמית שרק תכאיב או תבלבל את הילדה. אני מציעה לערב גורם רווחה, או להתייעץ עם פסיכולוגית הגן, שתוכל לייעץ לך מתוך היכרות עם הנסיבות המסוימות שלכם. בברכה ליאת

אני מבינה את הצורך להכיר את האבא ,אך אביה לא מהווה דמות חיובית כלל וכלל,אני לא סומכת על דבריו ועל מעשיו ,פתאום הוא צץ אחרי 4 שנים ,אני בניתי לנו חיים ,יש לי בן זוג שאותו היא אוהבת (לדבריה :היא לא רוצה להכיר שום אדם גבוהה :) נוסף )יש לי משפחה תומכת ואוהבת והפחד הגדול שלי שמפגש זה רק יגרום לבעיות . איך פונים לרווחה ? לא ידעתי שיש פסיכולוג בגן ,איך פונים אליו ? תודה מראש .

ליאת שלום, בהמשך לשאלתי ותשובתך מיום 05/05/10 יש לי שאלות נוספות ניסית לדבר עם בני על נושא סכנות האינטרנט בדקות הראשונות של השיחה הוא הקשיב ואח"כ התעצבן ועלה לחדר שלו. הספקתי רק לומר לו כמה מסוכן לנסות להפגש עם אנשים זרים שמכירים דרך האינטרנט ונתתי לו דוגמאות לילדים שפשוט נעלמו והוא ענה לי "מה את חושבת שאני מפגר שלא יודע" לפני מספר ימים ראיתי SMS בנייד שלו מבחור שכתב לו שהוא רוצה להפגש איתו אני מבוהלת מהמחשבה על זה שבאמת יקרה משהוא אני גם חושבת שהוא מאוד מאוד צעיר לניסיונות כאלה אנא עיזרי לי מה לעסות תודה יעל

שלום יעל, מחקרים מצאו כי תעמולה הנשענת על הפחדה ואיומים עלולה להשיג תוצאה הפוכה, וליצור אצל קהל השומעים אדישות או התנגדות למסר. כיום אנחנו כבר יודעים שמה שגורם לאנשים להפסיק לעשן הוא לאו דווקא הפחד מסרטן הריאות (כי הרי "לי זה לא יקרה"), אלא דווקא הפחד להיתפס מסריח, לא סקסי, ואימפוטנט. באופן דומה, כאשר את מספרת לבן שלך על אנשים שפשוט נעלמו בגלל שגלשו בחוסר זהירות באינטרנט, זה נשמע לו מופרך ולא ממש נוגע לו. עדיף בעיני לבחור מסר מתון יותר, שיוצג לו ע"י שני ההורים, ויעמיד במוקד את הבעיות היותר 'ריאליות', עליהן דיברנו אז. אני מזמינה אתכם לבחון באומץ, מה באמת מדאיג יותר כרגע, ולנסות לגלות פתיחות גם לרעיונות של העדפה מינית הומוסקסואלית אותה הוא (אולי) מנסה לבחון. יכול להיות שגישה פתוחה ומקבלת מצדכם, תחלץ אותו מה'פינות האפלות' של הרשת, ותזמין אותו לבדיקה של המיניות המתהווה שלו בדרכים לגיטימיות יותר ובסביבה בטוחה. אולי אפילו במסגרת טיפול פסיכולוגי או בעזרת עמותות נוער שזו תכליתם. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לדעת האם להחלטה על אי עשיית ברית מילה, יכולה להיות השפעה על הילד והמתבגר שחי בחברה הישראלית ואם כן אילו השפעות?

שלום מורן, תיאורטית, ילד שלא נימול עלול לחוות תחושת חריגות בהיותו חלק מחברה שרובה הגדול מל את בניו (הילדים שאינם נימולים מהווים כ-5% מכלל הזכרים, כאשר 2% אינם יהודים כלל). בפועל, המידה בה ה'חריגות' הזו תשפיע על הילד ותפריע לו, תלויה בגורמים רבים, חלקם קשורים בו וחלקם בסביבתו, ממש כפי שקורה במצבים אחרים של חריגות גופנית. ללא ספק, מאימתי שהחלטתם שלא למול את בנכם, עליכם להיערך לשאלות שיתעוררו לאורך השנים, ולהתאים את התשובות לרמת ההבנה של הילד. ילד חזק ומסתגל, המבסס את התפיסות העצמיות שלו לאו דווקא דרך ההשוואה לאחרים - סיכוייו להיפגע נמוכים בהשוואה לילד עם נטיות קונפורמיסטיות. אני מציעה להקדיש לכך מחשבה עמוקה, ולבחון גם את כל ההשלכות הבריאותיות. בברכה ליאת

בני מסיים את כתה א ולא הצליח לרכוש את הקריאה והכתיבה ומתקשה מאוד בחשבון. עשינו אבחון ועלינו על כמה לקויות ובעיות קשב. התחלנו בהוראה מתקנת ובני מרגיש שם מצויין ויש כימיה עם המורה אבל לא ממש עושה מאמץ ללמוד. בשעור אחד הוא מראה ידיעות בחלק מהדברים ובשעור אחר כאילו ואינו זוכר דבר. קשה לדעת מה הוא יודע ומה לא ואם הוא בכוונה או לא אומר שאינו יודע. הוא מעדיף לעשות צחוק, פרצופים וקולות ונוהג בילדותיות. אני יודעת שתמיד היה ילדותי ביחס לגילו. אולי אינו מספיק בשל אבל הנחתי לו בעניין כמה חודשים ואין שינוי. הפער שהוא פותח גדול מדי. בנוסף, איני יודעת אם יש מקום לעיצוב התנהגות למרות שהוא מחונך ומקשיב להוראות. הוא פשוט מרגיש נוח עם הדימוי של לא יודע ולא להתאמץ ובעיקר כי הוא מרגיש כך קטן וחמוד..... מה עושים?

שלום חנית, בנך עדיין ילד קטן, וסביר שיעדיף צחוק ופרצופים על פני עבודה מאומצת. הוראה מתקנת בכיתות הנמוכות, בעיקר כשמדובר בילדים עם טווח קשב מוגבל ולקויות למידה, אמורה להביא בחשבון את הנטייה הזאת, ולשלב בלמידה אלמנטים משחקיים שיקלילו את האווירה ויגבירו את המוטיבציה. אני מציעה לתת את הדעת גם לאספקטים הרגשיים. לפעמים מה שנראה כמו התנהגות זחוחה, יכול להסתיר דיכאון, ייאוש ותחושות חוסר אונים וחוסר ערך. בעיני, שווה להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים, שיוכלו לתרום מניסיונם. בהצלחה ליאת

בני בן 7.5 מסיים כיתה א' ויש לו בעית קשב וריכוז עם היפראקטיביות ,לוקח ריטלין כל יום 20 מג' SR לאחר הלימודים אני משאירה אותו בצהרון.ושם הבעיה בלימודים הוא נהדר גם בהתנהגות וגם בלימודים, אך בצהרון הוא מרביץ זורק דברים על ילדים (אבנים,מספרים וכו')ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אודה לך עם תעזרי לי או תפני אותי לגורם שיכול לטפל בבעיה. תודה אורלי

שלום אורלי, ממליצה לחזור לפסיכיאטר שרשם לכם את הטיפול התרופתי, כדי לשקול שינויים במינון. מעבר לכך, חשוב לזכור שילדים עם ADHD זקוקים לסביבה חינוכית המכירה בבעיותיהם, יודעת ויכולה להכיל ולהתמודד ביעילות עם התנהגויות אימפולסיביות, ולחלץ את הילד מהמקום של "הילד הרע". כדאי לזכור כי הטיפול האופטימלי בילדים אלה משלב, יחד עם הריטלין, גם טיפול פסיכולוגי המסייע לילד להפעיל אסטרטגיות של שליטה עצמית. גם על כך תוכלי להתייעץ עם הרופא שהתאים את הטיפול התרופתי. בהצלחה ליאת

האם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולו / גית לטיפול בגיל נוער טוב/ה באיזור מודיעין?

שלום רב, התקשרו אלי 052-3106667 ואולי אוכל לעזור. ליאת

בתי בת 9 מאד מפוזרת , חדרה נראה באופן קבוע כמו אחרי מהפכה, גם אם סידרנו אותו 5 דקות קודם , פסולת במקום לפח אצלה תמיד על הריצפה , פרטי לבוש אחרי המיטה ומתחת לספריה ושום דבר לא נמצא במקום . כל הערותינו וכעסנו לא עוזרים . האם יש מקום לדאגה ?

שלום ענת, השאלה אם יש מקום לדאגה, תלוייה בשאלה מה בעצם מדאיג אותך. האם את דואגת שמא מדובר בהפרעה או לקות ממנה סובלת הילדה? האם את דואגת למראה הבית ולסידור החדר? האם את דואגת שמא איבדתם את סמכותכם כהורים? ילדים יודעים להיות 'ברדקיסטים' גדולים, ועלינו לסייע להם ללמוד לחיות מתוך התחשבות באחרים, מבלי להפוך את החדר שלהם לתוהו ובוהו ולצפות שמישהו אחר יישא בנטל הסדר והניקיון. העובדה שההערות, הכעסים והבקשות שלכם לא עוזרים, ובהנחה שלא מדובר בקשיי שמיעה או הבנה, יכולה להעיד על בעיית גבולות בבית, ועל כך שהתבססה אצלה האמונה שלא משנה מה יקרה, מישהו כבר ייסדר אחריה. בעיני, במקום לכעוס, עדיף לחשוב על דרכים יצירתיות (אומץ! אומץ!) שילמדו אותה שלהתנהגותה יכולות להיות תוצאות בלתי רצויות מבחינתה. רמז: מה יקרה כאשר השטיח ייראה כמו פח אשפה או כאשר לא תמצא את הג'ינס האהובים שלה. אם אתם חושדים שמדובר בקשיי ארגון שמקורם בלקות ממקור אורגני, פנו לאבחון. בהצלחה ליאת

בננו בן שלוש וחודשיים. ילד אינטיליגנטי, רגיש למדי, מאד מאד פעיל, שמח וטוב לב, סובל מבעיות אכילה די קשות (אוכל 2-3 ביסים בארוחה נמצא בטיפול ומעקב). אנחנו בדילמה לקראת שנה הבאה. מגיל חצי שנה הוא בגן פרטי שאנחנו מאד מרוצים ממנו. עכשיו מתלבטים אם לעבור לגן עירוני. אם הוא יישאר בגן הפרטי הוא יהיה הילד הגדול בגן, ואנחנו חוששים מהמשמעויות החברתיות של זה שלא יהיו בני גילו שיכולים לעניין אותו, לאתגר ולהעשיר אותו ולעורר אינטראקציה חברתית. בגן העירוני יהיו כמובן בני גילו וגדולים ממנו, וגם כאלה שגרים בסמוך אלינו שאפשר לעתים יותר קרובות להיפגש. מנגד אנחנו מאד לא מתלהבים מזה שבגן העירוני הוא עובר מיחס אישי וחם, טיפוח רגשי ופינוק של ארבע מטפלות על עשרים וכמה ילדים, לגננת וסייעת על שלושים ומשהו, וכל זה בזמן שממילא יהיה הלם הפרידה מהחברים והכניסה למסגרת חדשה, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בילד די רגיש. אשמח לשמוע דעתך.

שלום רועי, אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות בחייו של כל אדם, היא התנועה המתמדת לעבר אינדיווידואציה, מימוש ועצמאות. מדובר במסע מפרך, שראשיתו- התמזגות כמעט מלאה עם האם, ואחריתו - חיים בוגרים ללא תלות, התקיימות כמרכז יוזמה עצמאי. בתווך הגדול שבין שני הקטבים הללו, עובר הילד בהדרגה ממסגרות בהן הוא עטוף ומוגן פיזית וקונקרטית, למסגרות פחות ופחות מגוננות, המכשירות אותו לחיים של הסתמכות עצמית ויכולת. אוכל להניח את דעתך ולומר, שגם בגן עירוני היחס חם ואישי, הצוות מקצועי ומפוקח, ותשומת הלב קיימת, הגם שהיא מופנית פחות להיבטים של טיפוח פיזי ו'פינוק', ועוברת לממדים חדשים, קוגניטיביים וחברתיים יותר, וככזו - מאפשרת יחס חדש בין מס' הילדים למס' הגננות והסייעות. אכן, לא קל לגדול... דרך צלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 8 .הוא ילד בכור מקסים רגיש עוזר איכפתי פשוט ילד מתנה. הבעיה היא שהשנה הוא היה מעורב בהרבה מקרי אלימות (לא קשים...)והצקות. עשינו כמה שיחות והוא טוען שהוא מרגיש שלא אוהבים אותו והוא חש צורך תמיד להביא דברים מגניבים וחדשים לכיתה כדי שחבריו יהיו סביבו וירגישו שהוא cool . וכשהוא לא מביא דברים אז מתעלמים ממנו ולא ניגשים אליו. ואז הוא מציק ומכה כדי להרשים את חבריו וכדי למשוך תשומת לב. מה גם שהוא כ"כ רגיש וכשמעליבים אותו הוא מיד חש צורך לבכות ופוחד שיכנו אותו תינוק בכיין ולכן הוא לרוב נשאר בהפסקות בכיתה כדי להימנע ממצבים כאלה. מה עושים על מנת שהוא ירגיש ירגיש יותר נאהב ושהוא שווה בזכות עצמו ולא בזכות הדברים שהוא מביא. ברצוני לציין שהוא ילד נאה מאוד נקי אסטטי ילד שאוהב לתת מעצמו ולעזור. אנו מחזקים את בטחונו העצמי כל הזמן ואין לו שום סיבה להרגיש כך, כמו כן באים אליו חברים הביתה אך רק כשהוא יוזם, אך לרוב לא מתקשרים ומזמינם אותו. מה עושים???... תודה

שלום שרי, ביטחון עצמי מתפתח, בין השאר, דרך חוויות חוזרות של הצלחה ויכולת. כרגע, הייתי מנסה לזמן - במכוון - חוויות מסוג זה, בדרך של תגבור פעילויות בהן יש סיכוי שיצליח, ינצח, ירגיש כשיר ובעל ערך. זה יכול להיות בעזרת חוגי ספורט, רכיבה, אמנות, מוזיקה, וכד'. אם את חושבת שמדובר בבעיה עמוקה וכרונית יותר, אפשר לשקול טיפול רגשי, אצל פסיכולוג קליני או מטפל בהבעה (אמנות, מוזיקה, דרמה, וכיוב'). בהצלחה ליאת

בני בן 12 ונחשב שעיר באופן סביר,אבל לרוב הבנים בכיתתו אין כמעט שערות ברגליים . הוא מאוד מתוסכל ורוצה לטפל בזה. תלמיד אחר בכיתתו השעיר ממנו בהרבה גילח את רגליו ובני מודע לכך שזה צומח בצורה מכוערת. אני אמרתי שהוא בגיל ההתבגרות וזה חלק מזה והוא בן וזה נורמלי וטיבעי,אבל כמובן שהוא לא מסתפק בזה כי " כולם לא ורק הוא". כמו כן הפיטמה הימנית שלו נפוחה מעט?(גם אביו סבל מזה בגיל ההתבגרות ובגיל 18 עשה ניתוח אסתטי ) וגם זה כמובן מפריע לו,מה עושים ומה אומרים כדי שלא יבודד את עצמו מילדים,ובעיקר שירגיש טוב עם עצמו?

שלום אילי, למרות הרוחות החדשות המנשבות בזירה המטרוסקסואלית, שיער הרגליים נשאר אצל כל הגברים, למעט - אולי - שחיינים ורוכבי אופניים מקצועיים. לכן, תחושת החריגות שלו תתפוגג די מהר, כשעוד ועוד בנים (כל אחד בקצב שלו) יצטרפו לקבוצת ה'מתבגרים'. בגיל ההתבגרות, שביעות הרצון מהגוף ומראהו נמוכה למדי, בעיקר על רקע השינויים הקיצוניים, חלקם כאלה הפוגעים בפרופורציות ובמראה העור. למרות התחושות הקשות, רוב המתבגרים מצליחים לקבל את עצמם בשלב זה או אחר, ולעבור את השינוי בשלום. השתדלי להמשיך לעודד אותו, לסייע לו לבחון את עצמו בפרספקטיבה רחבה, ולהזכיר לו שהזמן פועל לטובתו. לפעמים זה עוזר... בעניין הנפיחות בפטמה, מוטב לפנות לרופא אנדוקרינולוג, ולהתייעץ עמו (גם לגבי השיעור). בריאות ליאת

האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוג ילדים טוב באיזור ראשל"צ/נס ציונה/רחובות (לגיל 12)

שלום רב, אנא צרף כתובת מייל מעודכנת, מאחר ולא נוכל לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. מקווה שיישלחו לך המלצות לשם. בברכה ליאת

עבור ילד בן 10 עם לקויות למידה

ליאת יקירה, תודה על איחולייך, מי כמוך מבין ויודע את גודל הבשורה, את מופלאה יחידה ומיוחדה תודה תודה אוהבת גילי כ"ץ בן שפר (+גדי+יותם+חצי קטנה)

בתי בקרוב בת חמש. בינקותה חברות המליצו לשים במיטתה כמה מוצצים כדי שאם תתעורר תושיט יד ותמצא אחד בקלות. אולם במהרה הילדה התמכרה למצב קבוע של שלושה מוצצים, בעיקר לצורך הרגעה או הירדמות: אחד בפה, אחד ביד שמאל ואחד ביד ימין שאיתו היא מחככת את האף בפטמת המוצץ. כשהיתה בת שלוש וחצי גמלנו אותה ממוצץ אחד כך שנשארו שניים. כמה חודשים אחר כך גמלנו גם מהמוצץ השני, זה שאיתו היא מחככת את האף (גמילה לא קלה, עד היום היא מתחננת במצבי עייפות קיצוניים למוצץ נוסף ביד, איתו היא רוצה לעשות נעים - אבל נענית בסירוב). לפני כחודשיים גמלנו מהמוצץ היחיד במשך היום - וכרגע היא ישנה עם המוצץ רק בלילה. התכנון הוא לגמול אותה גם בלילה בעוד כחודש (עם תום הגן). אבל אני ממש בדילמה. מצד אחד רופאת השיניים אמרה שהיא חייבת דחוף להיפטר מהמוצץ. מצד שני במשך היום פעמים רבות היא מוצצת את השיער או החולצה או סתם משחקת עם הלשון, ואני רואה שממש קשה לה. היא עצמה מאוד קשורה למוצץ ואומרת לי שוב ושוב שיהיה לה מאוד קשה בלילה בלי מוצץ. אני מבטיחה שאנשק ואחבק אותה ברגעים הקשים, אבל למעשה אני חוששת שאני מפילה עליה תיק כבד מדי... אשמח לקבל עצה. תודה רבה

שלום טל, כמו שאת רואה בעצמך, כאשר "חפץ המעבר" המנחם נלקח מהילד לפני שהוא מוכן לכך, יימצאו תחליפים, לא תמיד אסתטיים או מעודנים מהמקור. מכל מקום, אני מצדדת בגישה המכבדת את הקצב והצרכים של הילד בנושא זה, ומציעה להמתין למוטיבציה (גם אם חלקית) מצידה, שתגביר את הסיכוי לשיתוף פעולה והתגברות. בברכה ליאת

שלום לך ליאת שמחתי לקרוא את תשובתך המקצועית, ולמדתי להבין מימנה שאני פועל נכון או לפחות בצורה סבירה, 2 שהבנות שלי בגילאים 4 ו5 מסתדרות מצוין, זה מומלץ לשים אותם באותו גן? או שזה יהיה יותר חכם להפריד אותם ?ושוב תודה על רוח היהתנדבות 

שלום ערן, לא בטוח שיש תשובה נכונה אחת לשאלתך. כדי לקבל החלטה האם להפריד אותן או להשאיר יחד, הייתי שואלת את עצמי לא "למה לא?" אלא "למה כן?". אם התשובה היא "כי מדובר בגן טוב, כי זה נוח לנו מבחינת שעות והסעות, כי אנחנו סומכים על הצוות, וכד'" אפשר לשקול זאת. אם, לעומת זאת, התשובה היא "כי ככה הן ישמרו אחת על השניה, יעזרו אחת לשניה, יהיו יחד כל היום, וכד'" הייתי נזהרת. יש משהו בריא ביכולתו של הילד לתפקד במגוון מסגרות, עם מצבים לא מוכרים, מתוך התמודדות עם תביעות השונות מאלה של הבית, בחברת אנשים אחרים. קרבתו של אח (צעיר או בוגר) יכולה להכניס למרחב הזה "רעש" מיותר ומכביד, או לרכך את הנסיבות באופן שלא יאפשר התמודדות אמיתית. לכן, התשובה ה'אוטומטית' היא שזה לא רצוי. אך מאחר ואנחנו לא 'אוטומטים', ויתכנו מצבים אפורים, התשובה שלי היא, כאמור, "תלוי". בהצלחה ושבת שלום ליאת

ביתי השניה מבין 4 הילדים בת 12 עוד 4 חו' קיבלה את המחזור ולקחה את זה קשה מאוד מחר היא הולכת עם חברות לבריכה ומאז בוכה ולא מפסיקה מה לעשות? האם יש מקום לרופא נשים להתערב ולהפסיק את המחזור כרגע?אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות יש לציין שהיא לא בוגרת בנפשה ואני צריכה לקחת אותה לאיבחון פסיכ' מה לעשות???

שלום רב, התערבות בתהליכים פיזיולוגיים נורמליים אינה פיתרון לבעיות רגשיות. מוטב לתת סיוע רגשי, כדי ללמוד לקבל את תהליכי ההתבגרות הטבעיים באופן מסתגל. אני מציעה להמתין לתוצאות האבחון ולפעול ברוח ההמלצות. עד אז, כדאי לקיים שיחה קרובה ופתוחה עם הילדה, לעשות מאמץ לשוות מידה של חגיגיות לקבלת המחזור, ולהפוך זאת לאירוע משמעותי עבורה. בנוסף, ממליצה על הספר "איילת מקבלת" מאת דפנה שריר, המספר על ילדה בראשית התפתחותה המינית. הספר מלווה בתצלומים מקסימים במיוחד. בהצלחה ליאת

שלום לך! יש לי ילדה בת 4 שגמולה מחיתול כבר שנתיים, אבל אני לא מצליחה לגמול אותה בלילה, ניסיתי לפני שעה וזה לא הלך היא עושה המון פיפי, ואני מחליפה לה פעמיים בלילה חיתול, אני כבר אובדת עצות, גם שיחות איתה לא עזרו, אשמח אם תוכלי לתת לי פתרון תודה.

שלום מעיין, ילדים רבים בגיל 4 עדיין אינם מצליחים להיגמל מהשתנת הלילה, שכן השליטה בשרירי הסגור בזמן שינה עמוקה קשה יותר מאשר בשעות הערות. כל זמן שהיא עם חיתול, היא אינה מרגישה צורך להתאמץ ולקחת אחריות, ונראה שאין מנוס מניסיונות גמילה נוספים, עם נכונות לטפל בתאונות בסבלנות וברוח טובה. אם את חושבת שיש משהו חריג בכמויות השתן, פני לרופא הילדים או לאורולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן בשנתיים וארבעה חודשים מדבר במשטים שאין קשר בינהם. למשל: אבא הלך לעבודה והארטיק הוא בצבע צהוב... האם יש מקום לדאגה?? תודה

שלום רב, על פניו, לא נשמע לי כמו משהו מדאיג, אך מאחר ואיני מומחית להתפתחות שפתית, תוכלי להתייעץ גם עם קלינאית תקשורת, המתמצאת בתחום ההפרעות בשפה ותקשורת. יש פורום כזה באתר שלנו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-14 הינה ילדה מקסימה אך יחד עם זאת בעלת אישיות מורכבת ומאתגרת מאוד! הייתי שמח לקבל המלצה על מטפלת שמתמחה בבני נוער וטובה במיוחד לטיפול בבתי! בברכה, יד

שלום רב, איני מכירה פסיכולוגים לילדים ונוער בחיפה, אך תוכל להיעזר באינדקס המטפלים באתר זה. בהצלחה ליאת

אני בעיצומו של תהליך גירושין כואב ומכוער שמלווה באנרגיות לא נעימות מעל ראשה ביתי בת השנה ועשר. אני רוצה למזער את הנזק ולהתגרש כמה שיותר מהר, ואנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה לגבי הסדרי הראיה, ושאלתי היא : בהסדרי הראיה כתוב שהחגים מתחלקים חצי חצי וזה אומר שיש חגים שהיא נמצאת עם האב 3-4 ימים רצופים. ובחופש הגדול גם שבוע רצוף. אני גננת כבר שנים, ואני יודעת כמה חשובה השגרה, הקביעות והרצף אצל ילדים קטנים. רציתי לשמוע את חוות דעתך המקצועית לגבי העניין. האם ילדה מתחת לגיל 4 שלא רואה את אמא שלה שלושה -ארבעה ימים יכולה לחוות נטישה לדעתך? האם עלי להתעקש על מקסימום יומים עד גיל 4 לטובתה של הילדה?

שלום שרי, קשה לי לחוות דעה בסוגיה כה רגישה מבלי להכיר את הסיפור הפרטי שלכם לעומק.אחרי הכל, כשמדובר בנושאים כאלה, כל ילד וכל בית הם סיפור בפני עצמו, עם נתוני פתיחה שונים, עם היסטוריה שונה, ועם פרוגנוזה שונה. ככלל, שגרה ותחושת רציפות הם באמת צורך קריטי אצל ילדים, אך חלק מאותה שגרה ורציפות זה לראות את שני ההורים כאחד. לכן, אם האב נשאר חלק משגרת חייה, והופך דמות הורית נוסכת ביטחון, הסיכוי שתחווה נטישה בהיעדרך למס' ימים בודדים הוא נמוך. בברכה ליאת

בני בן 5 וחצי, מסרב לאכול ארוחות אצל אנשים אחרים אלא רק בביתו. מסרב לאכול אוכל שאחרים הכינו אך בהחלט אוהב לאכול במסעדות . כיצד עליי לנהוג? האם להתעקש ?

שלום רב, יש דברים שלא כדאי ולא יעיל להתעקש עליהם, ונדמה לי שזה אחד מהם. ילדים יכולים להיות מאד בררנים ומפונקים סביב נושא האוכל, וכל עימות ומאבק איתם יכול להחריף את ההתנגדות. בעיני, עדיף לעזוב את זה ולהניח לו לאכול היכן וכמה שירצה. בתיאבון ליאת

השאלה היא האם להכנע וללכת הביתה,ולהכין אוכל בבית או להתעקש להשאר אצל חברים ואם לא רוצה - שלא יאכל ?

התינוקת שלי היא בת 10 חודשים.בזמן האחרון אני שמה לב שהיא התחילה לכעוס על כל דבר שהולך לא כפי שהיא רוצה או כאשר לא מביאים מייד את משהיא מבקשת.היא מתחילה לבכות או לצעוק בכעס רב.אני לא יודעת איך עלי להתנהג:להרגיע או שלהראות שגם אני לא מרוצה מהתנהגותה?האם זה חלק מההתפתחות או האופי? בתודה

שלום דינה, תינוקות בשנת חייהם הראשונה עדיין חסרים את היכולת להתמודדות טובה עם תסכולים ואכזבות, ויכולתם לווסת את הביטויים הרגשיים שלהם מוגבלת מאד. לצורך כך הם זקוקים לתיווכו של ההורה, שימתן את עוצמת התסכול ויספק את ההרגעה באופן מותאם ורגיש. אני מציעה לך לקרוא בספרות ההורות או באינטרנט על התפתחותם של תינוקות ופעוטות, ולהתאים את ציפיותייך ממנה בהתאם. לטעמי, במצבים של התפרצות, מוטב לנסות להרגיעה או להסיח את דעתה, מבלי להיענות לדרישות לא הגיוניות מצידה. בשל הקושי של תינוקות ופעוטות לאפק את תגובות התסכול והזעם, עדיף להיות גמישים, סלחניים, ולא להתעקש יתר על המידה על דברים לא עקרוניים. כמו תמיד, איזון...סבלנות...סלחנות...ושכל ישר. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת הבת שלי בת 5 מספרת לאחרונה שהיא חולמת חלומות זוועה כמו,ציטוט, הגויים הולכים להרוג את כול בני ישראל , היא בגן דתי לצערי למרות שאני אתאיסט ובכלל ליפני שהיא הולכת לישון היא מספרת שהיא חולמת חלומות רעים וזה עצוב לה שהיא חולמת חלומות רעים הסברתי לה שבגיל הזה חולמים יותר חלמות וזה לא נורא וזה עובר הסברתי שלחלום אין שום השפעה על החיים וזה כמו סיפור לא צריך להתייחס לזה ואפשר גם לספר אם רוצים את החלומות, אגב בשנה הבאה רשמתי אותה לגן רגיל זה די מוזר לי לשמוע את ביתי האמיצה חוששת מימשהו נישאר לה עוד שבועיים בגן דתי בשבוע האחרון היא החליטה שהיא לא רוצה יותר להיתפלל אמרתי לה שהיא לא חייבת, היא גם סיפרה לגננות שאבא מאמין שאין אלוהים למרות שהסברתי לה שזה פוגע בדתיים שאומרים להם כזה דבר והם גם לוחצות עליה להיתפלל הסברתי שיש כול מני סוגי אמונות ואנחנו חילונים מנומסים ונקיים שחיים מצוין בלי אמונות בכלל אני ממש אשמח לתגובה, אני דואג שאולי אני מבלבל תילדה

שלום ערן, חלומות מפחידים הם חלק כמעט בלתי נמנע מחיי הלילה של ילדים ומבוגרים, ואני מניחה שהיית נתקל בהם גם לו בתך הייתה מבקרת בגן חילוני למהדרין. העובדה שמדובר בגן דתי משפיעה על התכנים האופייניים, אך לא על המהות: תמיד יהיה משהו או מישהו מפחיד טורד מנוחה, המגיח אל תוך חלומותיו של הילד, חלקו מציאות ומרביתו דמיון. מעבר לכך, אין ספק שילד הגדל בסביבה ובאטמוספירה אתיאיסטית, בעיקר בגיל בו החשיבה מתאפיינת באגוצנטריות וקונקרטיות, יתקשה להתנהל במסגרת אמונית המחנכת לתפילה ומצוות "עשה" כחלק מאורח החיים השוטף. הורים רבים בוחרים, מטעמים שונים, לשלוח את הילדים למסגרת דתית, בהנחה שהמפגש יכול להעשיר או להוסיף קצת "יידישקייט" לעולמו של הילד. בפועל, זה אכן עלול לבלבל, להקשות ואולי גם לעורר שאלות וחרדות מיותרות, אותן אפשר ליישב רק בגיל מבוגר יותר, כשהיכולת לחשיבה מופשטת משתכללת ומבשילה. אכן שאלה... בברכה ליאת

בני בן 4 כמעט ובשבוע האחרון פתאום התחילו בעיות שינה. כל ערב זה הפך להיות משהו קבוע אצלו - הוא לא מוכן ללכת לישון עד שהוא מקבל עונש. הוא מתחיל לבכות - זה אפילו לא בכי זה יותר צרחות. הוא נמצא באותו חדר עם אחותו (בת שנה וחצי) והצרחות שלו מעירות אותה. מה לעשות? אם שמים אותו בעונש - מספיק ששמים אותו למספר שניות - הוא נרגע והולך לישון. מה זה השטויות האלה? הלילה למשל הוא הלך לישון עם אותה "הצגה" ואם זה לא מספיק אז פתאום הוא התעורר ב- 1 בלילה, ואמר שהוא רוצה עונש ושוב התחיל לבכות.

שלום שרונית, עם כל הכבוד לצורך החשוב להציב גבול, ולצורך שלנו בערב שקט, שינוי כה חד בהתנהגות של הילד יכול להעיד על מצוקה כלשהי, על חרדה, על הזדקקות לתשומת לב מיוחדת, על משהו שקרה בגן,ועוד. לפני שנותנים עונש (על מה, בעצם???), חשוב לברר בזהירות מה עומד מאחורי השינוי החריף בהתנהגותו, ולהיענות באופן רגיש ומכיל עד שיושב האיזון. ה"שטויות האלה" הן ילד קטן, עוד לא בן ארבע, שכנראה צריך אתכם. נסו להישאר סבלניים. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 13.5 שנמצא בבית ספר שלא הייתי מגדירה כבית ספר הכי הכי אין להם סדר בשנה האחרונה שלוש פעמים החליפו מורים בכיתה של הבן בני נמצא בשנה מאוד קריטית מבחינת הלימודים אני חייבת לציין שאני גרה בחו"ל ופה זה הזמן למבחני בגרות וכו...והכרעה חשובה לגבי המשך התקדמותו. בכיתה של בני יש חמישה בנים כולל בני. ילדים דומיננטים וכל ילד ואישיותו החזקה. לצערי המורים שבאו ללמד בעצמם ילדים. למשל מורה בת 20 ולא מספיק חזקה לעמוד מול כל הבנים האלה או בשיעור אחר אנגלית למשל מורה מבוגרת שאין לה כבר סבלנות לעומת זאת בעוד שתי מקצועות אחרים שתי המורות האחרות נהדרות עם ניסיון ויודעות איך להחזיק את הבנים יפה. ואין שום בעיה . שאלתי היא: אנחנו רוצים להוציא את בני ממסגרת בית הספר הזה . כי הבית ספר לא טוב. לבית ספר יש שם כבר 20 שנה גרוע. הבעיה היא שבננו מסרב בכל תוקף לעזוב. הוא לא רוצה לעזוב לא בגלל הבית ספר אלא בגלל החברים שלו. אני חייבת לציין שהחברים שלו נחמדים הכל טוב ויפה אבל אני ובעלי רואים שיש השלכה והשפעה מצד החברים על בני לא לטובה. וזה מתבטא בכל מיני שהילד עושה כל מיני משחקי שובבות ונסחף עם האחרים. הוא אומנם לא תלית שכולה תכלת אבל לא עד כדי כך כמו שהמורים מציגים אבל גם אם אנחנו חושבים שהמורים לא בסדר אנחנו לא מראים ליד הילד אלא ההיפך אנחנו אומרים לילד המורה היא שמחליטה ושהוא חייב להתנהג בהתאם. ואם המורה לא רוצה שהוא ילעס מסטיק אז שיוציא את המסטיק ושלא ילעס בכלל...אפשר להגיד שאנחנו משתדלים לתפוס אותו קצר ולהסביר לו שהוא זה שיכול להיפגע עם הוא נסחף עם כל מיני תעלולים למינהם. אז זהו יש את עניין הבית ספר והשני זה הילדים. הוא לא רוצה לעבור לבית ספר אחר הוא ילד מאוד סוציאלי ואהוב יש לו הרבה חברים ואנחנו חושבים להעביר אותו דחוף לבית ספר אחר השנה הזו מאוד קריטית לילדים. מה עלינו לעשות כהורים? חשובה לי התשובה היום תודה רבה חפשו בפורום זה

שלום מיכל, כאשר אנחנו בוחרים בי"ס לילדים שלנו, אנו מנסים להביא בחשבון את איכות ההוראה, מאפייני המקום (בית וחצר), טיב האוכלוסייה, וגם שיקולי נוחות (כמו מרחק מהבית, הסעות, נוכחות של אחים או חברים באותו בי"ס כדי להיעזר בהם מדי פעם, וכיוב'). אני מניחה שאם החלטתם לשלוח את בנכם לבי"ס עם מוניטין כה גרוע, היו בוודאי גם שיקולי "בעד" מוצקים. כדי להחליט האם להעבירו משם, חשוב לבחון מחדש את כל אותם שיקולים, ולוודא מה יהיו כל ההשלכות, לטווח הקצר ולטווח הארוך. בגיל ההתבגרות יש משקל רב לחברים בני קבוצת הגיל, וחשוב להכיר בכך ולהתחשב בדעתו של בנכם. אם, לעומת זאת, מדובר בחברויות שיכולות לדרדר אותו או לסבך אותו בפליליפ, הייתי עושה הכל כדי להרחיקו מהם, גם במחיר של אי נוחות ותקופת הסתגלות. אכן החלטה לא פשוטה... בהצלחה ליאת

קודם כל תודה על התגובה. לצערנו לא אנחנו החלטנו לשלוח את בננו לבית הספר הזה. זה פשוט הולך לפי איזורים. אומנם אנו גרים באיזור טוב אך מכוון שיש כמה בתי ספר בכל איזור והבית ספר הזה היה הכי קרוב אז החליטו לסווג את בני בבית הספר הזה. זה לא הולך לפי ציונים או משהו כזה. לגבי חבריו של בני הם חמישה בנים בגילאי 13.5 ילדים שובבים לפעמים מדברים בשיעור או לא מרימים אצבע או לועסים מסטיק...והמורה שהיא בעצמה מאוד צעירה לא יכולה להשתלט על הבנים שהם דומיננטים וכל אחד ואישיותו. החברים של בני הם לא סוחפים אותו עד כדי כך של פלילים אבל כן בקטע של של הדיבורים בכיתה...וזה משפיע על הציונים שלו שגם אם הוא מביא ציון מצוין והמורה החליטה להוריד לו ציון בגלל התנהגות אז היא מורידה. הבעיה היא שהמוניטין של הבית ספר לא טוב ואיכות ההוראה לא טובה ובגלל שאין מורה קבוע וכל כמה חודשים יש מורה אחר בעלי חושש לבני שהוא לא יעמוד במבחני הבגרות וכו...בגלל המצב שלא פשוט ולכן אנחנו לא יודעים להשאיר אותו או להוציא אותו. בני לא רוצה. מה עושים? תודה רבה

שלום בני בן שנה וחצי ומאוד עקשן ומרדן על כל דבר אומר קודם כל לא אינו ממושמע כאשר מבקשים ממנו לעשות משהו ובנוסף גם מרביץ גם לנו ההורים וגם לילדים שפוגש בגן משחקים סתם בלי סיבה כיצד אפשר לעזור לו להתמודד עם העולם?

שלום מילי, ילדים אינם נולדים כשהם ממושמעים וצייתנים, הגם שהם נולדים עם מזג בסיסי, שיכול לנבא במידה מסויימת את העוצמה הרגשית שלהם. מאחר והעולם לא יאפשר לבנך להתנהג באלימות, בחוסר התחשבות ובזלזול באחרים, עלייך ללמדו כבר מעכשיו שהתנהגויות כאלה הן לא אופציה. גם אם מכותיו של הפעוט לא ממש מכאיבות או מאיימות עליכם, אין להרשות לו להכות אתכם בשום אופן, וכמובן גם לא את האחרים. כאשר אתם מבקשים ממנו לעשות משהו (ואני מקווה שבקשה זו היא בגבולות ההיגיון) פעלו כדי שזה יקרה, מבלי לוותר. כך הוא ילמד שעפ"י חוקי העולם, על ילדים לציית לדמויות הסמכות, לנהוג בהם כבוד ולהישמע להנחיותיהם. ילד שיודע שיש מי שנמצא מעליו ושומר עליו - גדל לאדם רגוע, נינוח, ומסתגל. ילד שנוהג בעולם כאילו מגיע לו הכל, עלול לפתח חרדות, בעיות חברתיות חמורות וקשיי הסתגלות. אם זהו בנך הבכור, אני ממליצה על ספר הורות טוב, שיוכל להנחות אתכם לאורך שנות ההתפתחות, ולסייע לכם להתאים את דפוסי ההורות שלכם לצרכים המשתנים בכל גיל. בהצלחה ליאת

על אילו ספרי הורות טובים הנך ממליצה? תודה

על אילו ספרי הורות טובים הנך ממליצה? תודה

הי ליאת , מה שלומך? אני רוצה להתייעץ איתך בנושא חשוב. היתה לנו כלבה מאד חולה וטיפלנו בה זמן רב. הילדים היו שותפים מלאים לטיפול בה ולכך שהיא חולה. היא היתה מפרקסת והם היו שמים עליה את ידיהם כדי שהיא לא תיהיה לבד. לפני שלושה שבועות, הכלבה פרקסה שעות רבות ובבוקר לא זיהתה את הילדים. למעשה הלכנו להרדים אותה כי היה מאד קשה לראות איך היא סובלת. העניין הוא שהילדים מאד מאד אוהבים אותה. אמרנו להם שהיא מאושפזת. לבן הבכור גילינו השבוע את שקרה לה. האמצעית לא שואלת עליה יותר מדי . אני מקפידה להגיד לפחות שלוש פעמים בשבוע שדיברתי עם הוטרינר והוא אמר שהמצב שלה קשה ומתדרדר. העניין הוא שביתי הקטנה, בת 5 וחצי מאד אהבה אותה. אני יודעת שהיא מאד מתגעגעת אליה וגם בוכה 'ללא הסבר'. אני מוצאת אותה מתיישבת על המקום שהכלבה היתה מתיישבת והיא גם אומרת שהיא מתגעגעת אליה. אני לא יודעת איך לספר לה שהיא יותר לא תחזור ושהיא מתה. ברקע היא בחודש זה מסיימת גן בו היתה שנתיים ועוברת לגן אחר. יש לה יותר מדי פרידות אבל מהכלבה היא לא נפרדה באמת. מה את אומרת? איך לעשות את התהליך שיהיה הכי קל/ נכון וכמובן שיהיה מקום לבטא את המצוקה והבכי שלה? אני חשבתי למתוח את זה אפילו עד לסוף החופש הגדול, אבל מצד שני דומה שהקטנה ממש מתענה ומבקשת לנסוע לראות אותה. תודה מראש ניבה

שלום ניבה, צר לי על החוויה הקשה שנאלצתם לעבור, ואני משתתפת בצערכם על מות כלבתכם האהובה. למרבה הצער, מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והניסיון לבודד את הילדים מנוכחותו אינו מומלץ, שכן הוא יוצר חרדה, תחושת אי וודאות, וקשיים עתידיים בהסתגלות לאובדנים ומוות. כדי לא לחזור על עצמי, העתקתי עבורך תשובות לשאלות קודמות בנושא, מהן תוכלי אולי לקבל עזרה שרלוונטית לכם. אם יהיו לך שאלות נוספות את תמיד מוזמנת. הנה - מותה של חיית מחמד אהובה הוא דבר עצוב מאד, אך הוא חלק מהחיים. ילד בן 7 יכול לשמוע את הדברים כהווייתם, תוך ציון העובדה המצערת שמותו של החתול היה מפתיע וטרם זמנו. במידה ולווטרינר יש הסבר הגיוני כלשהו לאירוע, כדאי לשתף בכך את הילד, ולהדגיש שדברים כאלה קורים לפעמים. יש לאפשר לילד לשאול שאלות, ולהשתדל להשיב עליהם באופן אמיתי ומכבד. ניסיונות להסתיר את האמת או לייפות אותה, עלולים ליצור חרדה גדולה יותר, ותחושה שמשהו איום ונורא קרה מחוץ לתודעתו. האמת, במקרה כזה, היא ההסבר הטוב והנכון, גם אם יש לה מחיר רגשי זמני. אפשר לעודד את הילד לביטויים רגשיים, כמו בכי, צער, וגעגועים לחיה האהובה. רצוי לא לדבר בשלב זה על תחליף לחתול המת, ולאפשר לילד להתגבר בקצב שלו על האובדן. *** פרידה מחיית מחמד, גם כשהיא בנסיבות עצובות כשלכם, היא דרך טבעית ונכונה להתוודע אל נושא המוות, ואל העובדה שהוא מלווה את החיים ומעניק להם משמעות. אני חושבת שילד בגיל שלוש עדיין אינו יכול להבין לגמרי את רעיון המתת החסד. תפיסת המוסר של ילדים כה צעירים היא פשטנית למדי, וקשה להם (וגם לחלק מהמבוגרים) להבין את מורכבות העניין, הכורכת "המתה" ו"חסד" בפעולה אחת. לכן, אפשר להסביר ולומר שלקחתם את הכלב לווטרינר כי ("כמו שראית") הוא היה זקן וחולה מאד, וכל הניסיונות להצילו לא הצליחו, והוא מת. כדאי להדגיש את הרעיון שמי שמת לא מרגיש שום דבר ולא כואב לו כלום. תוכלו לספר לו שאתם עומדים לקבור את הכלב באדמה, ושתאפשרו לו לראות את הקבר. אפשר לחסוך לו את הקבורה עצמה, אך לאפשר לו להשתתף בטקס קטן שתעשו מעט אח"כ בנוכחותו. היתרון הגדול בהמתת-חסד הוא, בין היתר, היכולת להיפרד כמו שצריך מהאהוב שלנו, וכדאי להכין את הילד לרעיון הפרידה ("הכלב שלנו זקן וחולה מאד, והוא כנראה ימות בקרוב. אבל היו לו חיים טובים והיה לנו נורא כייף ביחד. בטח נורא נתגעגע אליו"). בעיני, לא כדאי לקחת אותו איתכם לווטרינר, וגם לא לקשור בין "הרדמה" ומוות. עדיף לעשות את כל זה כשהוא אצל סבתא או בגן, ולהציב לו עובדה מוגמרת, כאמור אחרי הכנה קצרה (של מס' ימים עד שבוע). ללא ספק אתם עומדים בפני מהלך מכאיב ולא פשוט גם עבורכם, ואין לי אלא להביע את השתתפותי הכנה. אודה לך אם תוכלי לשתף אותנו בהמשך, ולספר עוד על החוויה ועל איך התמודדתם איתה. *** השאלה שלך לא מצחיקה כלל. אדרבא, היא מעמתת אותנו עם אחת הדילמות החשובות בחיינו כהורים - האם ובאיזו דרך להפגיש את הילדים הצעירים עם רעיון המוות. מותה של חיית מחמד - עצוב ככל שיהיה - הוא הזדמנות מצויינת וטבעית להעלות את הנושא, ולטפל בו בזהירות, בהתאם ליכולת ההבנה של הילד. ילדייך שניהם כבר מודעים, יש להניח, לקיומו של המוות. ילדים נתקלים בבעלי חיים מתים כל הזמן. הם נתקלים בחתול שנדרס, בנמלה שנרמסה (בכוונה או בשוגג) תחת סוליית הנעל, בג'וק שריססנו למוות, וכד'. אני ממליצה להתייחס אל מותו של הדג בצורה עניינית. להסביר לילדים שהדג מת, כמו כל בעלי החיים בטבע. תוכלו לציין שמי שמת אינו חש דבר, לא כואב לו שום דבר, וזה עצוב למי שאהב אותו ונפרד ממנו. (רצוי להימנע מהסברים מעורפלים על 'עלייה לשמיים' וכיוב'). כאשר אנחנו נשארים ענייניים וברורים, הילדים בדר"כ מאמצים גישה דומה, הגם שייתכנו ביטויי רגש טבעיים ולגיטימיים. אני סבורה שדג חדש כדאי להביא רק לאחר זמן מה, כדי לאפשר לילדים להפנים את רעיון הפרידה והאובדן. בברכת חיים טובים וארוכים לכולנו *** אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, ואובדן חיית מחמד אהובה יכול להיחוות כאבל לכל דבר. הדאגה הרבה שלך, משקפת את ההבנה הזו, ואני מקווה שתצליחו להעניק את התמיכה והחמימות הנדרשים בעת כזו. הבכי המר אותו הדגשת כל כך נראה תואם מאד למצב, וככזה - אינו מדאיג. אני מציעה להתייעץ עמה בשאלת הקבורה ולנסות לכבד את רצונה ככל האפשר. בין שתי האפשרויות שהזכרת (חצר הבית או כמה שיותר רחוק) יש תווך גדול, ואולי אפשר להציע פשרה, כמו, למשל, בקרבת מקום, אך לא ממש בגבולות החצר. כפי שהעניינים נראים כרגע, כשהכל עוד כל כך טרי וכאוב, התגובות שלה אינן חורגות מהמצופה, ולכן מוקדם לדאוג מהשלכות נפשיות יוצאות דופן. עד 120 ליאת

הי ליאת , תודה על תגובתך. סיפרנו לה וזה היה עצוב ומרגש כאחד לראות בכי אחר מכל הבכי שראינו עד היום. בכי על אובדן . תודה , עזרת לי ניבה

000000ככחחלחיךחלחךלחלך0דגעדגעדגעדע הי ליאת . התינוקת שלי בת 8 חודשים לפני כשבוע נגמלה מהנקה. היא נמצאת במשפחתון שם למדה לשתות מבקבוק ממני סירבה במשך 8 חודשים ורק לאחרונה הסכימה לקחת ממני ולכן הפסקתי את ההנקה(היי00000תי מניקה אותה בצהרים, ערב ולילה, ולפני הגמילה בערב ובלילה.) מה שקורה מאז שהפסקתי להניק כאשר אני מניחה אותה במיטתה שתישן היא בוכה ומשתגעת שלא אעזוב את החדר ממש בכי היסטרי, היא הייתה רגילה להירדם עלי תוך כדי הנקה ואם לא הייתי מנדנדת את מיטתה או דופקת לה בגב כי היא אף פעם לא מצליחה להירדם לבד מהיותה תינוקת הייתי מנסה יוצאת מהחדר מיליון פעם והיא לא הייתה מצליחה להירדם ומקטרת וקצת בוכה אבל מאז שהפסקתי להניק היא ממש צורחת גם אחרי שנירדמת היא מתעוררת אחרי חצי שעה בבכי היסטרי, אני מקשרת את זה להפסקת ההנקה ולכך שיוצא לה שיניים . איך אפשר לגרום לה להירדם לבד? ניסיתי את שיטת 5 הדקות אך גם זה לא עבד. גם עם בני הגדול היו לי את הבעיות שינה האלה והינו ישנים לידו שעות עד שהיה נרדם ורק לקראת גיל שנתיים הצלחנו לגרום לו להירדם לבד במיטתו ואלו היו שנתיים מתישות ואין לי כוח לחזור על כך. הרבה פעמים אני פשוט מרימה אותה מחבקת ומנשקת אותה ולפעמים זה עוזר לה, אולי חסר לה החום גוף שלי, אני ממש מתוסכלת מזה כואב לי עליה כאילו עשיתי לה עוול אבל הרגשתי שאני לא יכולה להניק יותר. בנוסף היא ישנה איתנו בחדרינו ואני לא מעבירה אותה לחדר של אחיה כי הם יעירו אחד את השני, היא מתעוררת מכל רעש הכי קטן שיש....ולפעמים הוא קם ובוכה או צריך לשירותים וזה מעיר אותה אפילו שהיא בחדר שלנו.... מה את ממליצה לעשות? נמאס גם לנדנד אותה כל לילה שעות , האם להעביר אותה חדר?

שלום רב, ראשית, הרשי לי לברך אותך לרגל הגמילה. זוהי אבן-דרך משמעותית, וכל הכבוד לך על ההתמסרות לתהליך ההנקה וגם על היכולת לסיים אותו. אני חושבת שהגמילה מההנקה יכולה להיחוות כמיני-משבר, גם אצל התינוק וגם אצל האם, ובהחלט אפשר שזה ייקח קצת זמן עד שיימצא האיזון מחדש. כמו שאת מציינת, מדובר במהלך חד-צדדי, המעורר אצל האם לא מעט רגשות סותרים: שמחה והקלה, אך גם דאגה, אשמה או כעס. אני מציעה לך לא לשפוט את עצמך על התחושות האלה, מצד אחד, אך גם לא לאפשר להן לנהל אותך. כרגע חשוב לפעול ברגישות, לאפשר לבתך את ההיפרדות ההדרגתית מחום גופך, תוך שאת נשארת קרובה ונוכחת בשעת ההשכבה, אך לא מוציאה אותה שוב ושוב ממיטתה. הישארי לצד מיטתה, תוכלי לנענע קצת או ללטף, אך לא להוציאה מהמיטה. כרגע, אתם בתוך תהליך הגמילה, ויש להתחשב בשינוי החד בהרגלי ההירדמות שלה. בעוד מס' ימים, לאחר שתבין שאינך מתכוונת לחזור ולהניק אותה, אפשר יהיה להתחיל לצמצם את זמן הישיבה על ידה, ולתת לה להירגע לבד. אל תשכחי שהזמן פועל לטובה גם עלייך, מפחית את תחושות האשמה, ומאפשר לך לפעול באופן יותר שקול. ההחלטה אם להעביר אותה לחדר אחר אינה 'פסיכולוגית' מובהקת, וכרגע "מותר" לך להפעיל שיקולים של נוחות ועלות-תועלת. פעלי בהתאם לתחושות הבטן שלך בשאלה זו, כשהמגמה היא לפעול בהדרגה לכינון תחושת אינטימיות וזוגיות שלכם, בחדר ללא נוכחות ילדים. ולסיום - הורים לילדים קטנים יודעים שלזמן מה (לפעמים חודשים ולפעמים שנים) הם צריכים להיות מוכנים ללילות "לא משהו". נסי ללמוד מטעויות העבר, ולשכלל את יכולת ההתמודדות שלך. אני מאמינה שבפעם השנייה מצליחים יותר :-)) ליל מנוחה ליאת

הי ליאת. בני בן שנתיים וחצי נגמל מחיתול לפני כחודש, ולא תחת לחץ אלא זה בא ממנו. מה שקורה ב 3 שבועות האחרונים הוא מפחד לעשות קקי וממש מתפטל מכאבי בטן ובישבן, לקחנו אותו לרופא מס' פעמים והיא בדקה אותו והביאה לנו תרכיז לתת לו כל יום ופעם אחת לשים לו נר. למרות כל הדברים הללו הוא בחרדות ומתאפק ימים שלמים ובוכה ונהיה חסר שקט ובסוף הוא עושה אחרי מס' ימים שמתאפק עושה בחיתול אחרי שהוא מחזיק בי או באביו ואנו עוזרים לו , הוא ממש מבקש תוציאו לי את הקקי ומשגע אותנו אני לא יודעת איך להתייחס, הבנתי שלא צריך לייחס לזה חשיבות ולהיות סביב זה . אבל הילד ממש סובל וגם הגננות אומרות. עם הפיפי אין שום בעיה אפילו לא מפספס ואף בלילה מתעורר ומבקש לשירותים הוא ישן ללא חיתול, הוא אומר לי איכסה חיתול. איך אפשר לעזור לו?

שלום קרן, לאור לוח הזמנים שאת מציינת, אין להתייחס למקרה שלכם כאל נסיגה או בעיה שהתעוררה פתאום, אלא כאל תהליך גמילה הנמצא בעיצומו, ולטעמי - תהליך שהתחיל ברגל שמאל. הייתי מציעה לוותר לזמן מה, ולהתחיל שוב בעוד מס' שבועות. בינתיים נצלו את הזמן לקרוא עוד על הדרך הנכונה לעשות זאת (למשל, להימנע מלאפשר קקי בטיטול), ולהתחיל שוב ממקום סבלני ובשל יותר. בהצלחה ליאת

לפורום שלום; לאחרונה שמנו לב(אני וגרושתי) שהילדה שלנו (בת שנה ותשעה חודשים) משפשפת את איבר מינה ומנסה להכניס לנרתיק תושים או צבעים,נראה שהיא עושה את זה תוך הנאה מסויימת ולא כי מגרד לה,ביקשתי מגרושתי שלא תאיר לילדה ולא תיחס לזה משמעות ושלא תיכנס לפניקה,האם זהו השלב הפאלי?,זה לא מוקדם מדי לשלב הפאלי? בתודה אבא.

שלום אבא, אני מבינה מדבריך שבתך כבר נגמלה מחיתולים, ומכאן הגישה שלה אל איברי המין שלה. ילדים מאוננים בכל גיל (בדר"כ זה קורה יותר כשהם נחלצים מהחיתולים), ואין לראות בכך פעולה מדאיגה או אסורה. עם זאת, אין לאפשר החדרת חפצים לנרתיק או לפי הטבעת, ויש להתייחס לכך כפי שהייתם מתייחסים לו הייתה מכניסה עיפרון לאף או לאוזן: הסבירו בקצרה שזה אסור כי זה יכול לפצוע או להכאיב, ובמידת הצורך הרחיקו ממנה חפצים אלה בזמן שהיא ללא השגחה. בברכה ליאת

הילדה שלי בת שנתים וחצי והתחלנו את תהליך הגמילה, היא מתאפקת וכמעט לא עושה צרכים. רצינו לדעת איך אפשר לגרום לה לא להרתע מלעשות צרכים? שתבין שזהו תהליך טבעי ולא בעייתי.

שלום איציק, ראה תשובתי למירי, כמה קומות מתחת... אם יהיו שאלות נוספות, אתה מוזמן. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תאומים בן ובת בני שנתיים וחצי. התחלתי איתם לפני כשבוע תהליך של גמילה. הבעיה שעם זה שבבית הם מראים עניין, התלהבות ורצון לשתף פעולה וגם עושים זאת לא רע, הרי שבגן הם מסרבים לשבת על הסיר וזה מגיע עד לבכי קורע לב. אני מסכימה עם הגננת שאסור ללחוץ עליהם לשבת על הסיר, אבל בניגוד לגננת אני חושבת שצריך להפסיק לשים להם חיתול בגן, אלא תחתונים בלבד ורק כך יש סיכוי שיתרצו וישבו על הסיר (גם אם המשמעות יותר עבודה לגננת). הגננת לעומת זאת טוענת כי דווקא זה עלול לגרום לתהליך ממושך יותר.......היא הציעה כי אביא לגן את הסירים המוכרים מהבית, אני לא רואה את ההגיון בעניין, מה אשדר לילדים שלי בזה? לדעתי כרגע הילדים רק מבולבלים....מה נכון לעשות? אשמח לעיצה בנושא. ליאת

שלום ליאת, איכשהו, גם אני קצת מבולבלת. האם הגננת מתנגדת לגמילה, או שאתן חלוקות על הדרך הנכונה לעשות זאת? אני מסכימה עם זה שתהליך הגמילה מוטב שייעשה תוך שיתוף פעולה בין הבית לגן, וחושבת שזה רעיון מצויין להביא אל הגן את הסירים המוכרים מהבית. הכוונה (כך אני מקווה) אינה שתיסחבי כל יום, הלוך וחזור, עם שני סירים, אלא שתביאי אל הגן את הסירים שהם כבר מכירים, ובבית תתקדמי (אולי) לישבנון או לסירים אחרים. גם אני חושבת שזה לא נכון ומבלבל להביא אותם לגן עם חיתול, כאשר תהליך הגמילה כבר החל. בהצלחה ליאת

בתי בת 8.5, ילדה רגישה ונבונה. הבעיה איתה היא שכאשר היא נמצאת עם ילדים מסוימים או בסיטואציות מסוימות היא מתנהגת בצורה מאוד "טפשית" וילדותית. היא כאילו מנסה להצחיק ונכנסת למצב רוח שטותי, מקפצת, עושה קולות, צועקת ומשתטה ופשוט לא מצליחה להרגיע את עצמה עד שאנחנו נאלצים להרחיק אותה כדי שהיא תירגע ולא "תעשה בושות" לעצמה ולנו. יש לה שני אחים קטנים ממנה ואני יודעת שאסור להשוות ובכל זאת אני מבינה עד כמה התנהגותה חריגה כשאני רואה איך הם במצבים דומים מצליחים להקשיב נרגעים והיא פשוט לא מצליחה. ברור לי שזה אולי נובע מהצורך לתשומת לב אבל איך גורמים לה להבין שזו לא הדרך? גם בכיתה היא מתנהגת בצורה כזו ויש לי הרגשה שחברים שלה מבינים שהיא "מוזרה" ומתרחקים ממנה. לעיתים היא אומרת שאף אחר לא רצה לשחק איתה והיא נשארת לבד וזה מאוד כואב לי. איך גורמים לה להצליח לרסן את עצמה? אני רוצה להדגיש שבעיה זו קיימת מאז ומתמיד אבל עכשיו היא כבר גדולה וזה נראה הרבה יותר חריג ולא מתאים לגיל שלה ושיחות איתה לא עוזרות.

שלום נועה, יש ילדים (וגם לא מעט מבוגרים) המאמינים בטעות שעליהם להתאמץ מאד כדי להיות אהובים וראויים לקשר. הם נוטים להרגיש משעממים, חסרי ערך, טפשים או חסרי כריזמה, ומרגישים צורך נואש להסוות זאת בכל דרך. אני מאד מבינה ללבך, אך סבורה שהביקורת שלך או ההמשגה של התנהגותה כ"טפשית" או "מפדחת" רק מחזקת אצלה את הייאוש והכאב, ואולי גם מעצימה את הצורך שלה 'להתנחמד'. לכן, למרות המבוכה שלך, אני מציעה לך לסגת, ולאפשר לה לנהל את חיי החברה שלה בכוחות עצמה. במקביל - וזה מה שחשוב יותר בעיני - לעשות כל מאמץ כדי לטפח אצלה תפיסת עצמי חיובית וריאלית יותר, להצמיח בה תחושת ערך ויכולת, הן בעזרת עידוד והתפעלות על מה שהיא, והן בקידום תחומי עניין ופעילות ספציפיים שיתרמו להעלאת הביטחון העצמי שלה, ויזמנו חוויות של הצלחה. נסי לעודד אותה ליצירת קשרים חברתיים של "אחד על אחד", בהם הצורך להרשים פוחת, ואפשרי לה גם למעוד ואפילו 'להתחנחן' קצת לפעמים. אחרי הכל, איש מאיתנו אינו נקי לגמרי משיקולים כאלה, גם אם הם מוסווים היטב או מעודנים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

ילד כיתה ד' ,בביץ-מגלה חוסר סבלנות משווע,מתחמק ,מתעצבן מאוד מדברים הדורשים ממנו הקשבה מינימלית,מאמץ.מבחינה לימודית וחברתית בב"יס טוב מואד.כמו"כ קושי גדול בדחיית סיפוקים.

שלום רב, שווה להתייעץ עם המורה, ולשקול אבחון של הפרעת קשב וריכוז. אם אין חשד כזה, הכיוון הוא שיפור היכולת לשאת תסכול, כשאתם, ההורים, ממלאים תפקיד של מאמנים. כדי ללמוד לעשות זאת נכון, אפשר להיעזר בספרי הדרכה (ספר מומלץ למטרה זו הוא "ילדים: האתגר" ברוח שיטת אדלר), במאמרים באינטרנט בנושא הצבת גבולות, או (בעיני, הכי מומלץ)בהדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ישלי בן יחיד בן 3 ושמונה חודשים , שנמצא במסגרת גן , התחלתי איתו גמילה בגיל שנתיים וחצי בשיתוף פיעולה עם הגננת , התהליך לא היה קל ,למרות שבלילות לא היה לו שום פיספוס , עד שכל התחליך הסתדר לו , אני פתחתי גן ילדים מגיל ( 1.5-3 שנים ) בקומה ראשונה באותו בניין מגורים, ומכאן התחילו הבעיות הוא תמיד ראה אותי מטפלת בילדים אחרים , ובבקור רואה שנכנסים אלי לגן לא פחות מעשרים ילדים , והוא מתחיל לבכות ולהמציא אלף תירוצים כדי שישאר אצלי בגן תמיד הייתי מכניסה אותו לכמה דקות שישחק קצת ואז הייתי משכנעת אותו ללכת לגן שלו , ואיך שהוא היה נכנס לגן היה מספר לגננת סיפורים ( אני מכה את הילדים שנמצאים אצל אימא , אני שובר לה את כל הצעצועים שבגן , ישלה גן מכוער ) ואפילו היה אומר לה מראש אני אעשה קקי במכנסיים כדי שיחזור אליי לגן ( והוא היה מקיים ) רוב הפעמים הוא נכנס לשירותים לבד למרות שפעמים רבות במיוחד בזמן משחק הוא מפספס קצת במכנס לפי שהולך , ולפעמים רבות אני מנדנדת לו שילך לשירותים ולפעמים הוא מפספס הכל במכנסיים ( בעייה פיזית אין לו הוא עבר כבר בדיקה והכל תקין ) , מה עליי לעשות כדי שיהיה נקי נקי

שלום נעמה, במקרה שלכם, המוטיבציה של הילד נראית ברורה למדי - הוא עושה קקי במכנסיים כדי לזכות לטיפול שלך, השמור (לתפיסתו) לילדים האחרים שבגן שלך. כרגע, חשוב שלא לשפוט אותו על התנהגותו, ולנסות להיענות לצורך שלו בתשומת לב, אהבה וסבלנות שלא דרך הקקי. נסי להגיע להסכם עם הגננת שלו, שלא מביאים אותו אלייך בכל מקרה, גם אם ברח לו קקי. עם זאת, תוכלי להזמין אותו אליך (או לבוא לבקר אותו) דווקא בהקשרים אחרים, כשהוא נקי. מעבר לכך, בנך נמצא בגיל בו הוא יכול לקבל ולהבין הסברים, ועליך לעשות הכל כדי לשכנעו (גם במעשים, לא רק במילים!) שהוא הילד החשוב לך ביותר בעולם, ושכל הילדים האחרים זוכים ממך ליחס של גננת *ולא אמא*. הזכירי לו כמה הוא אהוב, כמה את מתגעגעת אליו במשך היום, וכמה את גאה בהישגיו. תוכלי להביע הבנה לקושי שלו ולקנאה הטבעית שלו, ואולי להשתדל שלא לחשוף אותו למצבים בהם את 'בתפקיד'. אם את מרגישה שהמצב מחריף, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, כדי לא לפתח בעיית אנקופרזיס עקשנית יותר. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-3.8 גמול כבר שנה התחיל פתאום להתאפק לפיפי ובעיקר לקקי. פיפי הרבה יותר קל לשכנע אותו לעשות אבל קקי נהיה סיוט, הוא מסתובב שעות בחוסר נוחות, אומר שיש לו קקי ולא מוכן לשבת לעשות. אם יושב קם מהר ואומר שאין. לפני כמה ימים אפילו ברח לו בתחתונים בגן... בסוף בלית ברירה הוא עושה (כח הטבע...). חשוב לציין שהקקי לא קשה,ז"א אין עצירות הוא פשוט עוצר אותו. יש לו אחות בת שנה שהיחסים בינהם נהדרים,הוא מקבל את מלוא התשומת לב של המשפחה ולא ניראת בעיה שהוא יכול להגיב לה בצורה כזאת. מה לעשות? לכעוס? לתת תשומת לב לעניין או להתעלם? אודה לעזרתכם.

שלום מירי, לפעמים, הניסיונות להתאפק מגיעים זמן מה אחרי אירוע עצירות מכאיב, מה שיוצר באופן מעגלי לחץ, 'צירי כאב' ועצירות. הלחץ מצד ההורים, כמו גם תשומת הלב, ניסיונות שידול או כעס מצידם, רק מחריפים את המצב. לכן, לפחות בעיני, התגובה ההולמת במקרה כזה היא להניח לילד להתפנות בזמנו, ולהניח לטבע לעשות את שלו. אם 'בורח' לו, אפשר להגיש עזרה טכנית בניקוי והחלפת הבגד, ככל האפשר ללא תגובה רגשית, ובוודאי ללא כעס. בהצלחה ליאת

בני בן בחמש מתקשה מאוד בפעילויות שונות בגן. הוא נמנע מלהשתתף במסיבות יום הולדת בגן. רעשים מפריעים לו ומוציעים אותו מאיזון. לא תמיד נשמע לגננת . במפגשים זקוק לחיזוקים חומריים כדי להשתתף. בעבר היו גם התפרצויות זעם המלוות בצעקות קולניות. היום לאחר טיפול הומופטי חל שיפור קל. הגננת מדווחת על כך שהוא מכה חברים ללא סיבה. לא מוכן להשתתף בחוגים למרות שמאוד אוהב. לאחרונה מגלה פחד מכלבים. פוחד מבלונים. מאוד רוצה יעוץ לגבי המשך טיפול נכון.

שלום מיכל, בעיות בוויסות חושי מאובחנות ומטופלות ע"י מרפאות בעיסוק, ולא כדאי 'להדביק' לו תוויות או להסתפק בטיפול הומיאופתי. ההתנהגות בגן, לפחות כפי שעולה מדברייך, יכולה להיות קשורה לקושי בכיבוד גבולות וקבלת סמכות. לעיתים קרובות, בהיעדר עמדה הורית סמכותית ועקבית, מתפתחים אצל הילד פחדים. איני יכולה לומר בוודאות שזאת הבעיה, אך זה כיוון מחשבה שאפשר לשקול. בעיני, שווה להתייעץ עם איש מקצוע. אפשר להתחיל עם מרפאה בעיסוק, ואז עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אני אם לבת 3 וחצי ולבת 8 חודשים. לאחר התמודדויות (די מוצלחות) עם התוקפנות של הגדולה לאחר הלידה של הבת השניה בעיקר ע"י נחישות להפסיק התנהגויות אלימות, אנו כעת בשלב אחר: בשלב בו לעיתים יש "נודניקיות" של דבריןם מסויימים שעל פי רוב מצליחים לסיים אותה בשליום, לא כמו אתמול... אתמול קמתי עם תחושות גופניות קשות, חשתי לא טוב ובקושי יכולתי לעמוד וזאת כשעליי להכין 2 קטנות לגן ואת עצמי לעבודה. לא זכור לי מה היה שם, אך הגדולה החלה לקטר על משהו ואני חיתלתי את הקטנה ,הגדולה בוכה, מסלימה את הבכי ואני בתחילה עניתי בשקט שכשאסיים אתפנה אליה, היא בתגובה "תרגיע אותי" ( לעיתים מבקשת זאת ואני מחבקת ומרגיעה אותה אך כאן לא התפניתי לזה וגם האמת לא היה לי כוח פיזי להרגיע אותה), אמרתי שוב שאיני פנויה והיא המשיכה,לא עניתי לה ואז בשלב שלא שמתי לב, פשוט צעקתי לעיה שתפסיק אבל ממש צעקתי, היא השתתקה, מעט נבהלה נראה לי. מאז היא התמתנה ולא צרחה יותר אך האשמה בי גאתה. כמה דקות אחר כך כשהיא נרגעה כבר הצעתי לה לבוא איתי לחדר השינה והיא נראתה מהוססת, עצרתי לידה והורדתי עצמי לגובהה ושאלתי אם תגובתי הפחידה או הבהילה אותה היא אמרה שכן ושפתיה מעט רעדו ,חשתי שאולי נעלבה ושאלתי אם נעלבה אמרה שכן.העניין נגמר אבל אני תוהה אם היה נכון לפתוח איתה את האשמה שלי באופן הזה, ומה לגבי מצבים נדירים, שהורה לא חש טוב ופשוט "התחלק לו" הצעקה.. שאלה נוספת ואחרונה- היא נמצאת בגמילה מטיטול גם בלילה, לאחר שדיברנו והכנו אותה לכך. אגב כבר כמעט שנה היא גמולה ביום, בהצלחה רבה. מה שקורה הוא שבתחילת הערב היא נורא שמחה כשמשכיבים אותה ואז בשלבי ההרגעה העצמית שלה היא ניגשת לשרותים ועושה פיפי, מנופפת לי בידיה לשלום בחיוך (מתוקה כזאת, אני משוגעת עליה), והולכת למיטה, אלא מה, שבאמצע הלילה היא מרטיבה במיטה ובעלי מייד מחליף לה. היות וכבר קרה פעמיים אמרתי לו שנראה לי שאם מייד נחליף לה באמצע הלילה, בבוקר כאילו כלום לא קרה ואלי שווה לתת לה להיות עם זה ושהיא תראה שנרטבה, מה את אומרת? אודה על תשובתך לגבי כל התקריות שתארתי.

שלום גלית, הדברים שלך הצליחו לרגש אותי, אולי בגלל הכנות הכובשת שבהם, והיכולת להתבונן באומץ לתוכך, לתוכה. נדמה לי שקשה למצוא אמא שאין בה מידה של אשמה וחרטה מדי פעם (שלא לאמר מדי יום). כשלים הם חלק מכל מערכת יחסים, ומרביתנו מתנסים בהם, ומצליחים לשרוד אותם, הודות למרכיבים החיוביים והמיטיבים של הקשר. האהבה שלך לבתך כ"כ נוכחת, ועם זאת גם יכולתך להכיר בכך שגם לך יש צרכים, מגבלות ורצונות משל עצמך. אני נוטה לחשוב שזהו בדיוק האיזון המאפשר הורות טובה דיה. הילדים שלנו רואים אותנו, לעיתים, ברגעי החולשה שלנו, בימים הלא טובים ולא יפים, ושורדים אותם מכוח האהבה. בעיני חשוב שנדע לרדת לגובה העיניים ולהסביר, לרכך, ואולי גם לבקש סליחה על פגיעה שפגענו. ולשאלתך השנייה, אין לי תשובה חד משמעית. אם היא מרטיבה כל לילה, יתכן שעדיין אין בשלות לגמילת לילה. חשוב לזכור שהשליטה בשרירי הסגור ביום, לא תמיד 'עובדת' גם בלילה, מתוך שינה עמוקה, ולפעמים יכול להיות פער זמן ניכר בין גמילת היום ליובש גם בלילה. אם רוב הלילות יבשים, שווה בעיני להמשיך בכל זאת עוד קצת, או להקים אותה מיוזמתכם לפיפי באמצע הלילה. בדר"כ, אין בכך כדי לקדם מאד את התהליך (כי האחריות נשארת שלכם), אך אם ממילא אתם קמים להחלפת בגדים ומצעים, עדיף להקים לפיפי. כשמתחילים את תהליך הגמילה, עלינו להביא בחשבון את התאונות, ולהתאזר בסבלנות כלפי אי הנוחות הנלווית להם. רוב הילדים המרטיבים, אגב, מצליחים להמשיך לישון עד הבוקר גם עם ברח להם פיפי, ולכן קשה לי לנבא אם הפיתרון שלך יימצא יעיל או לא. המשיכו לנסות בדרככם. בהצלחה ליאת

שלום רב רציתי לדעת מתי נכון להשאיר ילד כיתה? ומהם הסימנים המורים על כך? אני מדברת על בני שמסיים כיתה ג'

שלום אפרת, ההחלטה להשאיר ילד כיתה היא בעייתית מאד, ולכן זו כבר כמעט לא אופציה. מדובר בקשת רחבה מאד של שיקולים, אקדמיים ורגשיים, תוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות האפשריות לטווח הקצר והארוך. אישית, הייתי מעדיפה כמעט כל מוצא אחר, ובלבד שלא לעשות זאת לאף ילד. שבת שלום ליאת

הי ליאת, זה השבוע הראשון שלנו בגן לבננו בן השנה וחצי שהיה עד כה איתי, לא במסגרת כלשהי, בשגרת יומיום מגוונת ופעילה. מלבד אלי הוא קשור לאבא שלו, לסבתא שלו ולדודה שלו. את כל שאר בני המשפחה הוא מחבב אבל לא מתרפק עליהם, לא מתגעגע אליהם, עושה רושם שקשה להתחבב עליו. מצד שני, הוא מעולם לא בכה כשהשארתי אותו לבד עם קרוב משפחה (גם לא עם הקרובים ביותר) והלכתי, ותמיד טרחתי להפרד ממנו ולומר לו שאחזור. אחרי שבוע הסתגלות בגן אני מרגישה שהוא לא בשל להשאר עם הצוות לבד, מובן שננסה לעשות זאת בהדרגה אבל הניסיון הראשון והקצר (רבע שעה) היה טראומטי, הוא לא מצא עניין בשום דבר אחר, בכה ללא הפסקה (הוא לא נוהג לבכות כמעט, מאוד בוגר ומפותח לגילו וגם אנחנו איננו רגילים שהוא בוכה). אין לי ספק שהתחלות הן קשות, ודאי במקרה של מסגרת ראשונה, מקום חדש, גיל שבו מבינים הכל, ובכל זאת - איך עושים זאת נכון וללא נזקים רגשיים?

שלום רב, בנך נמצא בגיל בו חרדת הזרים נמצאת בשיאה, ולכן מה שנראה כמו נטיה שלא לחבב אנשים הוא חלק מהתפתחות תקינה. הגיוני שבנך יעדיף במובהק את האנשים אותם הוא מכיר ואוהב, ויירתע מאנשים רחוקים יותר. גם תגובתו לגן החדש נראית נורמלית, והיא תתמתן ככל שתאפשרו לדמויות המטפלות של הגן להוות עבורו 'כתובת' במצבי הזדקקות ומשבר. לכן, גם כשאת איתו בגן, השתדלי לצמצם את נוכחותך למינימום, ולאפשר לגננות לטפל בו ככל האפשר. עזבי אותו למקטעי זמן קצרים, המתארכים בהדרגה, וכשאת מגיעה לקחת אותו עזבו את הגן. כך הוא ילמד שכשאת באה - הולכים. אל תצפי שלא יהיה בכי בכלל. גם זה נורמלי. כך יוכלו הגננות לנחם אותו ולעזור לו, ולרכוש את מעמדן כדמויות נוסכות ביטחון. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בהמשך לתשובתך בעניין הסתגלות לגן. כמה זמן, פחות או יותר, לוקחת הסתגלות תקינה? מובן שזה אינדיבידואלי, אבל בכל זאת - שבועיים? חודשיים? שאקבל מושג אם התהליך מתפתח בצורה סבירה גם מבחינת הגן.

היי, כנראה שאין חוקים, באמת, וכל ילד זקוק לזמן שלו כדי לחוש בטוח. נסי להיות רגישה וקשובה, ועם זאת להביא בחשבון שאי אפשר לחסוך את הבכי לגמרי. נסי להקשיב גם להמלצותיה של הגננת. בהצלחה ליאת

הוא בן 12 ואובחן לא מכבר בהפרעת קשב ללא היפראקטיביות+הפרעה מרדנית מתנגדת...בבית אין בעיות איתו מפני שאני עובד איתו על-פי הגישה של רוס גרין כותב הספר "ילד פיצוץ" אבל זה לא עוזר בבית-הספר שם הוא לא מתפקד מבחינה לימודית בכלל. הוא לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי ולא תיגבור לימודי ולא קורס קיץ ולא מועדונית...ביקשתי חונך עבורו המתמחה ב-ODD אין תקציב לזה...מה אני אמור לעשות? המחנכת הציעה לעזוב אותו כך וזה יסתדר מעצמו ברגע שהוא יחליט לעזור לעצמו...בלי ברירה הסכמתי איתה...השאלה היא האם יש סיכוי שזה באמת יסתדר מעצמו? שהוא יקח את עצמו בידיים בלי שיטת עבודה מדרבנת בביה"ס כגון:"טופס המדרגות של אדלר" או שליחה הביתה על כל התנהגות לא נאותה וכו'...?

שלום רונן, אני נוטה להאמין שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע מאד, בעיקר בחיזוק הכוחות שלו, ובשיפור אסטרטגיות התמודדות מסתגלות. אני מבינה את ההתנגדות של בנך למהלך כזה, שהיא אולי חלק מהסימפטום (ODD...),אך מאמינה שקיים בו חלק שמאד רוצה להיעזר. לכן, הייתי מנסה דרכים יצירתיות כדי לגייס ממנו שיתוף פעולה, ממש כמו שהיית עושה לו, חלילה, היה נזקק לטיפול חירום רפואי. אפשר לנסות לבסס איתו סוג של הסכם, לניסיון זמני בן 4-5 פגישות, שאחריהן הוא יהיה רשאי להחליט אם הוא ממשיך או לא. באופו אישי, אני מאמינה בכוחות הריפוי הטבעיים של הגוף והנפש, אך יודעת גם שלפעמים נוצרים גרעונות תפקודיים שקשה למלא. בהיעדר טיפול, יהיה עליכם להמשיך להשגיח מקרוב על התקדמותו, ולעשות זאת כך שהיחסים לא ייפגעו, ושמסת ההתנגדות לא תגדל. בטוחה שאתה ער גם לאפשרות של טיפול תרופתי, שבוודאי יכול לסייע ולהקל עליו ועליכם. שבת שלום ליאת

ריספרדל מפני שהקריזות שלו הן אחת לחודש {הכוונה לתוקפנות אלימה} למעשה מאז שילד אחד קרא לו :"ילד רטלין" הוא הפסיק לקחת ואמרתי לו שאין לי בעיה עם זה אבל הוא חייב לשלוט בעצמו...היינו בטיפול משפחתי {עו"ס קלינית} אבל הוא לא מוכן ללכת שוב ולטענתו הוא מוכן לעזרה מקצועית {חונך,פסיכולוגית} רק במסגרת התיכון ובמקום שיעור "משעמם" כדבריו ורק בתנאים אלו הוא יהיה מוכן לשתף פעולה "כג'סטה בשבילי" השאלה שלי אם זה לא חוצפה מצידי לבקש דבר כזה מהתיכון ממקום שאני נכנע לתכתיביו-אני פשוט לא רוצה להכנס לעימותים איתו,בשנים קודמות לפני האיבחון היה לנו קשר מאוד מתסכל והענשתי אותו בלי סוף עד שהוא החל לשנוא אותי כל-כך עד שכמעט הפסדתי אותו כבן...

ילד בן 10+ ,מורתו טוענת שהוא ילד שציוניו 90-100.בבי"ס עושה את המוטל עליו,ילד טוב.מקשיב ומשתתף. בבית אני רואה שמאוד מאוד קשה לו עם דחיית סיפוקים,עם ש.ב /חזרה למבחן אינו מסוגל להקדיש אפילו 5 דקות ללימוד.ובמשך הזמן הזה הוא רק מקטר ,מיילל ומתעצבן נורא,הוא אינו פנוי ללמוד= חסום מאוד, זה כבר נסחב מכיתה א . כמו"כ יש לציין שגם עם אחיו הקטנים הוא תמיד מנסה להציק,להרגיז ,לא יכול להיות בשלווה איתם.

שלום רב, לאור ציוניו ודיווחי המורה, נראה שהילד שלך דווקא מצליח ללמוד, ואפילו לעשות זאת טוב. הבעיה ככל הנראה קשורה למערכות היחסים שלו בבית, ואולי לעובדה שאיכשהו הוא נדחק לעמדת הילד ה'רע' והמציק. כרגע, הייתי עושה כל מאמץ לחלץ אותו מהמקום הזה, תוך הקשבה זהירה לצרכיו, וניסיון להבין מה הוא משיג בבית באמצעות ה'קיטורים' וההצקות. אם את חושבת שהמצוקה שלו נמשכת מאז היה בכיתה א' (האם קרה משהו מיוחד במשפחה דווקא אז?) שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שאולי יוכל לשפוך אור על מה שקורה לו, ולעזור לכם לעזור לו. שבת שלום ליאת

זה נישמע שלילד שלך יש בעיה של קשב ,הוא כנראה גם ילד מאוד חכם שסוגל ללמוד למרות הקושי יש לי בת שעולה לכיתה ג אם אותו סיפור בדיוק גם עם ציונים של90-100 ולבסוף רק בכיתה ב אובחנה עם הפרעת קשב יחסית חמורה שווה ליבדוק מאמא שמכירה את הקשיים

שלום בהמשך לבקשתה של גילי וליאת גם אני אשמח לקבל שם של פסיכולוג ילדים מומלץ ממכבי בבקעת אונו. המון תודה שירה

שלום שירה, לצערי, איני מכירה מטפלים באזור זה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 10 בכיתה ד' ילד חכם ונבון אולם אני נתקלת שוב ושוב באותה בעיה ובאותה תלונה מצד המורים הילד מעופף, מרחף, לא מכין את שיעורי הבית למרות שמבחנים הוא משיג ציונים יפים מאוד יחסית לילד שאפילו לא זכר שיש מבחן, הוא לא מעתיק מהלוח, המחברות שלו כמעט ריקות ועדיין התעודות שלו לא רעות בכלל, לגבי הבית אני מוצאת שהילד מאוד רגיש מאוד מאוד מאוד פגיע, נלחץ כשמעירים לו, אני תופסת אותו המון על שקרים, אנחנו לא צועקים בבית כך שאין לו שום סיבה לחשוש מלספר את האמת, הוא ילד חברותי, נפגש עם חבריו אחה"צ גם אצלם וגם אלנו, הוא מאוד אהוב על חבריו, אבל עדיין אני מרגישה שמשהו שם מתפספס לי ואני לא מצליחה להבין מה הבעיה בדיוק, אשמח לקבל עצה בהקדם

שלום רב, נוכח קשיי הארגון שלו, והפערים הניכרים בתפקוד, עולה הצורך באבחון פסיכו-דידקטי, שיוכל לאתר את המקור לקשיים ולהמליץ בהתאם על התערבויות או הקלות מסייעות. רק אם לא יימצאו לקויות באבחון, אפשר יהיה לחשוב על כיוון רגשי. התייעצי עם המורה ועם פסיכולוגית ביה:ס לפני הפנייה לאבחון, שכן מדובר בתהליך יקר יחסית. בהצלחה ליאת

שלום רב. לבתי, בת כמעט 8, החלו לצאת לאחרונה "ניצני ציצים". היא ילדה בריאה,רזה, יפיפיה והתזונה שלה מאוזנת ביותר. אני מוטרדת בשני מישורים: תקינות התפתחותית והתחושות הקשות שלה. היא מוטרדת שיראו, למרות, שעדין, מבעד לחולצה לא מבחינים, היא חוששת שידברו עליה ויצחקו עליה. היא בסה"כ בכיתה ב' ומלבד ילדה אחת, שהיא גדולה פיסית, היא היחידה. אני חשה שזה מעסיק אותה לא מעט, וכבר ניתקלתי במקרי תוקפנות לא ברורים שהתפתחו לבכי כאוב שהסתבר שזה מקורו. אני לא יודעת כ"כ איך לעזור וגם מה להגיד. מה את מציעה לי? תודה.

שלום דורית, זוהי אכן התפתחות מוקדמת, ולדעתי שווה להתייעץ עם הרופא שלכם כדי לוודא שהכל תקין. לאחר הבירור, יהיה עליך להתאים את ההסבר לממצאים, ובמידה והכל תקין, לפעול להרחבת הידע שלה על ההתפתחות המינית ועל השינויים הגופניים הנגזרים ממנה. אפשר לעשות זאת בעזרת ספרים הקיימים בשפע, או בדרך של שיחות פתוחות ביניכן. כרגע - לכו להיבדק. בברכה ליאת

בתנו בת ה-4וחצי עברה חוויה אתמול בגן ורצינו להתייעץ: הגן שיתפה כי קיימה מפגש בנושא חברות הזמינה לקידמת המפגש את בתי ועוד חברה (שבין השתיים כנראה בתקופה האחרונה הרבה מריבות כאשר התלונה היא שבתי מאיימת לפגוע בשנייה "אני אשבור לך...")והגננת אמרה ברוח נעימה שאינן יכולות להיות חברות ושישחקו עם אחרים ובכך עוזרת להן וביקשה מהילדים למחוא כפיים לבתי שקיבלה בבגרות את "רוע הגזירה" . אנו נרעמים על אופן הפעולה של הגננת מאוכזבים ומריגשים ששפטו ותלו את בתנו כאילו היא עבריינית מהעולם התחתון. אנו שוקלים כיצד להגיב? ומה לקחה מהחוויה הזו בתנו? תודה על העזרה

שלום ימית, כששני בני אדם (ילדים או מבוגרים) רבים ללא הרף, ולא מצליחים להסתדר ביניהם, אחד הפיתרונות האפשריים הוא הפרדת כוחות, והפניית האנרגיות ליצירת קשרים חדשים, הרסניים פחות. ממה שאת עצמך תיארת כאן, לא הרגשתי שהפכו את בתך לפושעת או עבריינית, אלא רק ביקשו ממנה ומחברתה לצנן באופן זמני את המגע ביניהן. לפני שאת 'מתפוצצת' על הגננת, נסי לבדוק האם בתך הוצגה כאחראית הבלעדית לקושי, והאם הילדים התבקשו למחוא כף רק לה או שמא לשתיהן. האם מדובר בנוהל קבוע בגן, או שמא הייתה כאן הוקעה פומבית של בתך. מדברייך לא התרשמתי שזה כך, ולכן שווה לבדוק לפני התגובה. והכי חשוב - האם בתך נעלבה ונפגעה מכך, או שזאת תחושתך, כמי שמפרשת את האירוע מבחוץ על סמך מידע חלקי? מקווה שהעניינים ייפתרו בדרכי נועם. ליאת

תודה ליאת על התשובה המהירה. למדנו מתשובתך הרבה ואכן נשתמש בעצתך לבדוק האם האחריות הבלעדית לקושי הוטלה על בתנו והחוויה של העלבון לדעתי, הרבה יותר שלנו מאשר של בתנו . על פניו לא נראה שחוותה משהו טראומתי או מעליב וחשוב שנעשה הפרדה בין הרגשות שלנו לשלה...שוב תודה ושבת שלום

ביתנו בת 5.5 הודיעה ביום בהיר שהיא שונאת את שיערה המתולתל. לדבריה שיער מתולתל זה מכוער ולכן היא מכוערת. בלילות האחרונים היא הולכת לישון עצובה ומיואשת. כל ניסיונותינו להסביר כמה היא יפה לא משכנעים אותה והדיבורים על כך שקיימים אנשים שונים בעולם וכל אחד מיוחד ואחר - נדחים. היא מבקשת פיתרון ואפילו העלתה את הרעיון לעשות פאן. כשניסינו לברר מה מקור התחושות שעלו באופן כל כך פתאומי (חשדנו שילדות בגן הן המקור לעניין) היא לא מספרת ואומרת רק שהיא בעצמה יודעת שתלתלים זה מגעיל. כיצד עלינו להגיב ואיך אפשר לעזור לה?

שלום לימור, צערה של בתך נגע ללבי, ונדמה שכל אחת מאיתנו - הנשים - יכולה להזדהות עם התחושה הזו, של חוסר שביעות רצון מחלק זה או אחר בהופעתנו החיצונית. אני חושבת שכל מה שאתם אומרים לה הוא נכון וחשוב, וכדאי מאד להמשיך בקו הזה. מאחר וזה לא ממש עוזר כרגע, אפשר לחשוב על דרכים יצירתיות יותר, כמו טכניקת "פרקליטו של השטן", בה את עצמך 'מקטרת' על התלתלים שלך, ומביאה את הטיעונים לכדי אבסורד, עד שלא תהיה לה ברירה אלא לנחם אותך בטיעונים ה'נכונים'. תוכלי, כמובן, לעשות זאת גם סביב צבע העיניים, הקרחת של אבא, הטוסיק שגדל, האף שאינו מושלם, וכד'. "זהו, מהיום אני לא הולכת יותר עם אבא ברחוב, כי האף שלו גדול נורא" (תמיד עדיף להקריב את אבא, מאשר את עצמנו, הלא כן?). "אי אפשר להסתובב עם אף כזה בשום אופן" "זה איום ונורא" "אולי נחליט שלא נזמין אותו למסיבות של הגן עם האף הזה". המבט ההמום או המשועשע שלה יהיה שווה את המאמץ, ואני חושבת שהיא תצליח להבין את הפואנטה. אשמח לשמוע איך הלך. בהצלחה ליאת

האם יש מושג כזה "גסות " בתהליך חינוך הילד ( צריך להיות יותר גס איתו , כדי שירגיש שיש סמכות להורה) במיוחד בגיל בין 3-5 שנים

שלום רעות, איני בטוחה שהבנתי לגמרי את שאלתך, אך אנסה להשיב עליה כמיטב יכולתי. ילדים, בכל גיל, זקוקים להורה סמכותי ומשרה ביטחון, המעניק במקביל אהבה, חמימות ואכפתיות. הצבת גבולות באופן עקבי, סמכותי ויעיל, *לעולם* (לעולם!) צריכה להיעשות באופן מכבד, מתחשב, ובלשון נקייה ככל האפשר. כאשר אנו פונים לילדים שלנו (ובעצם לכל אדם) בגסות ובחוסר כבוד, אנו עלולים לפגוע ביחסים, לפגוע בכבודו של האחר (ובעקיפין גם בכבודנו אנו), ולהחטיא את מטרותינו באינטראקציה. לכן, התשובה היא: לא. לא צריך גסות ביחסי הורה-ילד, אלא כבוד ונימוס - גם כאשר אנחנו כועסים או דורשים ציות ומשמעת. בברכה ליאת