דימוי עצמי

ביתנו בת 5.5 הודיעה ביום בהיר שהיא שונאת את שיערה המתולתל. לדבריה שיער מתולתל זה מכוער ולכן היא מכוערת. בלילות האחרונים היא הולכת לישון עצובה ומיואשת. כל ניסיונותינו להסביר כמה היא יפה לא משכנעים אותה והדיבורים על כך שקיימים אנשים שונים בעולם וכל אחד מיוחד ואחר - נדחים. היא מבקשת פיתרון ואפילו העלתה את הרעיון לעשות פאן. כשניסינו לברר מה מקור התחושות שעלו באופן כל כך פתאומי (חשדנו שילדות בגן הן המקור לעניין) היא לא מספרת ואומרת רק שהיא בעצמה יודעת שתלתלים זה מגעיל. כיצד עלינו להגיב ואיך אפשר לעזור לה?

שלום לימור, צערה של בתך נגע ללבי, ונדמה שכל אחת מאיתנו - הנשים - יכולה להזדהות עם התחושה הזו, של חוסר שביעות רצון מחלק זה או אחר בהופעתנו החיצונית. אני חושבת שכל מה שאתם אומרים לה הוא נכון וחשוב, וכדאי מאד להמשיך בקו הזה. מאחר וזה לא ממש עוזר כרגע, אפשר לחשוב על דרכים יצירתיות יותר, כמו טכניקת "פרקליטו של השטן", בה את עצמך 'מקטרת' על התלתלים שלך, ומביאה את הטיעונים לכדי אבסורד, עד שלא תהיה לה ברירה אלא לנחם אותך בטיעונים ה'נכונים'. תוכלי, כמובן, לעשות זאת גם סביב צבע העיניים, הקרחת של אבא, הטוסיק שגדל, האף שאינו מושלם, וכד'. "זהו, מהיום אני לא הולכת יותר עם אבא ברחוב, כי האף שלו גדול נורא" (תמיד עדיף להקריב את אבא, מאשר את עצמנו, הלא כן?). "אי אפשר להסתובב עם אף כזה בשום אופן" "זה איום ונורא" "אולי נחליט שלא נזמין אותו למסיבות של הגן עם האף הזה". המבט ההמום או המשועשע שלה יהיה שווה את המאמץ, ואני חושבת שהיא תצליח להבין את הפואנטה. אשמח לשמוע איך הלך. בהצלחה ליאת