ילדה בת 8.5

בתי בת 8.5, ילדה רגישה ונבונה. הבעיה איתה היא שכאשר היא נמצאת עם ילדים מסוימים או בסיטואציות מסוימות היא מתנהגת בצורה מאוד "טפשית" וילדותית. היא כאילו מנסה להצחיק ונכנסת למצב רוח שטותי, מקפצת, עושה קולות, צועקת ומשתטה ופשוט לא מצליחה להרגיע את עצמה עד שאנחנו נאלצים להרחיק אותה כדי שהיא תירגע ולא "תעשה בושות" לעצמה ולנו. יש לה שני אחים קטנים ממנה ואני יודעת שאסור להשוות ובכל זאת אני מבינה עד כמה התנהגותה חריגה כשאני רואה איך הם במצבים דומים מצליחים להקשיב נרגעים והיא פשוט לא מצליחה. ברור לי שזה אולי נובע מהצורך לתשומת לב אבל איך גורמים לה להבין שזו לא הדרך? גם בכיתה היא מתנהגת בצורה כזו ויש לי הרגשה שחברים שלה מבינים שהיא "מוזרה" ומתרחקים ממנה. לעיתים היא אומרת שאף אחר לא רצה לשחק איתה והיא נשארת לבד וזה מאוד כואב לי. איך גורמים לה להצליח לרסן את עצמה? אני רוצה להדגיש שבעיה זו קיימת מאז ומתמיד אבל עכשיו היא כבר גדולה וזה נראה הרבה יותר חריג ולא מתאים לגיל שלה ושיחות איתה לא עוזרות.

שלום נועה, יש ילדים (וגם לא מעט מבוגרים) המאמינים בטעות שעליהם להתאמץ מאד כדי להיות אהובים וראויים לקשר. הם נוטים להרגיש משעממים, חסרי ערך, טפשים או חסרי כריזמה, ומרגישים צורך נואש להסוות זאת בכל דרך. אני מאד מבינה ללבך, אך סבורה שהביקורת שלך או ההמשגה של התנהגותה כ"טפשית" או "מפדחת" רק מחזקת אצלה את הייאוש והכאב, ואולי גם מעצימה את הצורך שלה 'להתנחמד'. לכן, למרות המבוכה שלך, אני מציעה לך לסגת, ולאפשר לה לנהל את חיי החברה שלה בכוחות עצמה. במקביל - וזה מה שחשוב יותר בעיני - לעשות כל מאמץ כדי לטפח אצלה תפיסת עצמי חיובית וריאלית יותר, להצמיח בה תחושת ערך ויכולת, הן בעזרת עידוד והתפעלות על מה שהיא, והן בקידום תחומי עניין ופעילות ספציפיים שיתרמו להעלאת הביטחון העצמי שלה, ויזמנו חוויות של הצלחה. נסי לעודד אותה ליצירת קשרים חברתיים של "אחד על אחד", בהם הצורך להרשים פוחת, ואפשרי לה גם למעוד ואפילו 'להתחנחן' קצת לפעמים. אחרי הכל, איש מאיתנו אינו נקי לגמרי משיקולים כאלה, גם אם הם מוסווים היטב או מעודנים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת