פורום פסיכולוגיה קלינית

46355 הודעות
34926 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
29/08/2019 | 09:33 | מאת: מכל

השאלה האם הם מרפאים??? חלומות של כעס. של פגיעה בחזרה. של ילדה זועמת...אבל לא כלפיי..אלא כלפיו..לא הייתי ילדה כזו בכלל. הייתי שמחה כלפי חוץ עם חיוך ואופטימיות מזוייפת. והלילה לא עצמתי עין כמעט. כאבי ראש מטורפים וכדור שלא עוזר.. ההד של הכאב ראש עדיין איתי עכשיו...הגב תפוס שרירים תפוסים. אבל עדיין עם כל זה יש הקלה.. אני ברגשות מעורבים למרות שאני שלמה עם זה שדברתי...ויודעת שהיה צריך להאמר כבר מזמן...כאילו חשבו שאם לא נזכיר אולי שכחתי כי הייתי קטנה..ואני בכלל לא יודעת ולא מבינה. היום אני מבינה טוב מאוד!! כבר לא טפשה. זה לא קל ובטח שלא הבטיחו לי מעולם גן של ורדים וגם בורדים יש קוצים דוקרניים.. לא קל לי... זקוקה למילים שקטות ומרגיעות...וחיבוק אוהב..

הי מיכל, יש תפיסות שרואות בחלום תהליך של עיבוד, ומבחינה זו החלום בהחלט מרפא ומשלים את תהליכי העירות. אודי

02/09/2019 | 10:36 | מאת: חטוליתוש

באיזשהו שלב הם מרפים גם אם נראה כאלו לעולם לא יעזבו...הם יעזבו.. מיכלי מאמי ..מעולם לא היית טיפשה...היית רק ילדה קטנה .. להם לא היה נוח לדבר ..להזכיר..כי היו נאלצים לטפל בך..בפגיעה !! האמת שמעולם לא הבנתי למה משתמשים בבטוי הזה של " גן של ורדים " כאלו בא להבטיח משהו נשגב.. באמת שבגלל הקוצים ..אי אפשר לגעת בפרח.. ועל קוץ וריח ..אין להתווכח.. לא אוהבת את הריח .. חיבוק ענק ורך עד אליך .. חטולית

28/08/2019 | 13:02 | מאת: ינשוף

לא מרגישה בטוחה לא מרגישה בטוחה לאפשר להם לדבר כי תהיה מצוקה ואני לא יכולה להתמודד לבד אז אני יושבת בטיפול ומחזיקה אותם והמצוקה גדולה וגם הייאוש... היא אומרת שאני מתמודדת על ידי זה שאני הולכת לעבודה ועושה ספורט אבל היא לא מבינה שאני מפורקת בפנים...מפורקת.. אני לא יודעת איך להמשיך... לא מרגישה בטוחה ושוב היא נוסעת.. המצוקה כל כך גדולה...

28/08/2019 | 13:23 | מאת: ניקול123

ואו, כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת ומרגישה. אין מילים שבאמת יכולות לנחם ולהקל על הכאב כשהיא נוסעת ולא נמצאת והגעגועים אליה אוכלים מבפנים ואין רגע אחד של שקט. ספורט ועבודה הם סוג של בריחה ולפעמים זה באמת לא מספיק.

28/08/2019 | 20:14 | מאת: סוריקטה

הי ינשופית, נשמע נורא קשה ומחליש. ועוד נסיעה ועוד יציאה משגרה מוכרת :-( מקווה שכשיתארגנו הדברים ויסתדרו באופן הרגיל שלהם תוכלי לנסות לחדש אמון, שכנראה כבר יש לו בסיס. המצוקה מאד מאד מובנת. ואני חושבת שהמטפלת כן יודעת. ואני, אני ממש מתלהבת עדיין מכך שסיפרת בעבר שרצת מרתון. וגם מסוג העבודה שלך. לצד הבנת הערעור הגדול. שלך, סוריקטה

29/08/2019 | 08:29 | מאת: ינשוף

ניקול וסוריקיטה יקרות תודה שאתן מבינות סליחה שאני לא מגיבה לכם ובכלל קשה לי מדי כרגע

הי ינשוף, המצוקה המתגברת קשורה לזה שהיא שוב נוסעת? אודי

30/08/2019 | 09:26 | מאת: ינשוף

היי אודי המצוקה גם בגלל החופש הכפול וגם בגלל שיתוף של תכנים קשים בטיפול ושהיא רק חוזרת אלינו לאחר 36 שעות ....ותחושת הנטישה ב 2 המצבים האלה...

28/08/2019 | 08:03 | מאת: סוריקטה

אודי, הי, ראיתי את התגובה שרשמת ללירן למטה: "זה אכן מצב משברי שיש בו מרכיבים של שחיקה, חרדה ודיכאון. ומצב כזה דורש כוחות רבים. חשוב מאוד שתתן לעצמך מקום בו אתה יכול גם לפרוק, אבל גם להטען באנרגיה נפשית. טיפול נראה מקום בהחלט מתאים לזה." מילים של תקווה שנכתבו למטופל בראשית הדרך, אניח. יודעים, ייתכן שבלהיטען אני גרועה. אולי גם בלפרוק. אבל הכל יחסי לעבר וכנראה יש שיפור. קצת בהקבלה כמו שאני מנהלת את מכשיר הטלפון שלי, אולי. טוחן בגדול סוללה ומשאבים. ויש לו סוללה חזקה וגם זיכרון חזק. ובאשר לטיפול - אולי, לאורך תקופה, תהליכית, גם כמו שגור באיזה שלב מתחיל לאכול מגוון ולא יכול לחיות רק על חלבי (וכמו שעוד קודם, בלידה, מתנתק מהשלייה), אולי, לפעמים, הטיפול כשלעצמו לא מספיק. ... סוריקטה

29/08/2019 | 06:22 | מאת: סוריקטה

... הנה דוגמא לאיזה דקלום. כן, יודעת שהוא נכון. מלכתחילה המטפל לא יספק לי אוכל, מקום לגור או לישון, למשל. או מקום עבודה. אני עם זה לבד. ואני גרועה כל כך בעניינים האלה עד היום. מסתובבת אבודה בשומקום. לא מבינים שחסר לי הגשר הזה, היוזם, ומשאלתי לחונך מתווך נותרה. ואיך קורים דברים בכל זאת - מעט מהם, מצומצם מצומצם - בהסתברויות נמוכות יש הצלחות לרכב על הזדמנויות שגם להן החשיפה קטנה. מעט מעט. לאט לאט. זה מה שאני יכולה. והזמן. ואיך אמרתם - סוף. מה זה הסוף הזה בכלל? אתמול הייתה דוגמא ליום אבוד וסופר פגיע כזה. אולי אסור לסמוך עליי איתי. סוריקטה

29/08/2019 | 07:26 | מאת: סוריקטה

... והמטפל שלי כנראה היה אומר שאני עסוקה כל הזמן בלהוציא ולהכניס הזה. לפנות לפנות לפנות החוצה! :-( סוריקטה

29/08/2019 | 09:40 | מאת: מכל

יקירתי את כל הצעדים עלינו לעשות בעצמנו..הצעדים המעשיים. הם טובים בדיבורים איתנו. בלראות אותנו... מטעינים אותנו ברגישות ואמפתיה והבנה יותר רחבה של עצמנו. וכשנבין ופחות נפחד הצעדים לעשיה יגיעו...כמו שאמרת לאט לאט..לפעמים אני חושבת שלאט מידיי או מאוחר מידיי. אבל יודעת מה? אף פעם לא מאוחר. יש אנשים מבוגרים שיושבים להרצאות באוניברסיטה להרחבת הידע..יש מבוגרים שממשיכים לעבוד כמה שניתן הרבה אחרי הפנסיה..ויש המגשימים חלומות...כך שלעולם לא מאוחר. כל עוד אנחנו כאן.

הי סוריקטה, אשתף במחשבה: לכאורה, הפנימה וההחוצה צריכים להיות מאוזנים. בשביל גדילה צריך קצת יותר דברים שנכנסים ונשארים. אבל נתינה (או החמלה הבודהיסטית, למשל) היא סוג של החוצה שהוא גם פנימה. אודי

אודי וכלם, הפתעתי אותה על העימות עם הוריי... וואו איזו פגישה היתה לנו. הקראתי לה הכל מפה, ספרתי על מה שעברתי השבוע, טלטלה עם השלמה בסופה. היא פשוט הייתה מקסימה, ואמרה שהיא נפעמת!! זאת הייתה המילה! ושאני אמיצה! וואו...וגם דברה על הקסמים של הפרידה :) ממש אהבה את שענית :) ואמרה שזה קורה כמו שהחיים אינם נצחיים אז אנחנו פועלים כי יודעים שיש סוף...משהו כזה. אולי הפנמתי שזה סוף... דמיינתי אחרת את הרגע שבו יהיה לי עימות כזה, דמיינתי אותי צועקת ובוכה ומתעצבנת כרגיל אבל היה הפוך..השיחה הייתה מאוד שקטה אני מולם. אני בשלי והם בשלהם שאין מושג על מה אני מדברת..אני מפונקת... ואני לא מאמינה שאני בסדר!!! ידעתי שזו תהיה התגובה שלהם, חשבתי שאהיה מפורקת... בכל מקרה תודה שכל זה התאפשר. אוהבת את המקום המיוחד הזה ואת המטפלת המיוחדת שלי. עצוב להפרד אבל אולי זה לא היה מתרחש או מתרחש יותר מאוחר??? אומץ, הפחד משתק והתסריט יותר גרוע מהמציאות, ממש חשבתי שאקח את הכל קשה!!! ממש חשבתי שאבכה שאין הבנה, שיש הכחשה ושתיקה, אבל לא אכפת לי!! מאמין אודי? שלא אכפת, אני אמרתי את שלי! אני יודעת ולא מפקפקת בהרגשה שלי, שהוא יתבייש,! וזה הורגש..הו הו הורגש...ירכין ראש ושהיא תכחיש..בסדר..אני בסדר! היה לי חלום עוד באותו הלילה אבל שם כבר דובר...בקיצור טיפול זה דבר מבורך!!! ואפילו לא יאמן לפעמים. אני בשוק מעצמי, מהקור רוח שהפגנתי ומהאומץ. כן אני אמיצה :)

28/08/2019 | 20:24 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אמיצה ובחתיכה אחת. יישר כוח! סוריקטה

הרבה רגשות מציפים אותי... זה כבר לא בשחור/ לבן אבל בכל זאת לא בטוחה שאני בחתיכה אחת.. כן יש איזושהי הרגשה של רצף פתאום... קשה להסביר הכל...יש עוד חלקים לא ברורים בפאזל חיי. מקווה שהתמונה תהיה חדה יותר בהמשך. היה לי לילה נוראי..הערפל מתפוגג לאט. תודה לך.

הי מיכל, באמת מפעים! אודי

27/08/2019 | 14:30 | מאת: ניקול123

שלום, לפני כמה ימים התקיימה פגישה עם הפסיכולוגית שחזרה מהחופשה השנתית שלה. סיפרתי לה כמה היה קשה לי בלעדיה ושזו באמת הייתה תקופה בלתי נסבלת עבורי. התלבטתי אם לכתוב לה משהו אחרי הפגישה שהייתה מלאה באמוציות ובמילים או לוותר הפעם ולהמתין בסבלנות עד הפגישה הבאה. בכל מקרה, כך רצה הגורל ואני יודעת איפה היא גרה. מתוך סקרנות החלטתי שהפעם אני רוצה לראות אותה ואת המשפחה שלה, מסקרן אותי לדעת מי האנשים הקרובים אליה שאני לעולם לא אוכל להיחשף אליהם. המתנתי בסבלנות עד שלפתע ראיתי אותה ואת הילדים שלה, היא לא שמה לב בהתחלה זה בטוח אבל לאחר מכן כשבאתי ללכת יכול להיות או שלא שהיא פתאום ראתה אותי בזווית העין אבל זה לא בטוח כי הייתה עסוקה בנהיגה ובילדים. אחרי המעשה הזה, הרגשתי רע ומושפלת שאני רודפת אחרי המטפלת שלי רק כדי לראות אותה גם אם מרחוק ולרגע אחד. אני פוחדת שזה חציית גבול שעשיתי ושהיה אסור לי לעשות. לא פעם אני גם ממתינה אחרי הפגישה שלנו רק כדי לראות אותה נוסעת, רק עוד פעם אחת. בהנחה שהיא ראתה אותי והיא תדע על כל זה, כנראה שזה יהיה סופו של הטיפול, למרות הצורך הבלתי נשלט שלי לראות אותה ולשמוע אותה. היא הפכה לגורם כל כך משמעותי עבורי כשגם בפגישה אמרתי לה לא פעם שאני באמת מרגישה בחסרון שלה כל כך שאני לא מסוגלת לשרוד אותו. אין שום סיכוי בעולם שאצליח לדבר איתה על זה או להזכיר את זה. אני מרגישה רע עם עצמי על שהגעתי למצב נואש כזה, זה באמת מתסכל. אין בוקר שאני לא קמה בתחושת ריקנות וחושבת כמה הייתי רוצה אותה איתי כל הזמן. הפחד הזה שאולי היא יודעת ואולי לא וגם אם לא, אני מרגישה שזה לא היה בסדר ולא רוצה לפגוע במערכת היחסים שלנו. מה עליי לעשות?

29/08/2019 | 06:28 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, מניחה שתצטרכו איכשהו לשוחח על זה בפגישות ואולי לבדוק מדוע את נמשכת לריגושים האלה. חשבתי ככה - האם זה משהו שאת מוצאת שמאפיין אותך גם בתחומים אחרים? צריך גם להגדיר במילים מדויקות יותר מה זה המשהו הזה... יכול להיות שאפשר ללמוד מכך עוד עליך. ואולי דיברתי שטויות. סוריקטה

29/08/2019 | 09:56 | מאת: .במבי פצוע..

ניקול הי, ראשית,ברוכה הבאה :) שנית, רוצה לשתף אותך ולומר לך שהתיאורים שלך מוכרים לי מאוד מאוד... לפני מעט למעלה מ 10 שנים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית שהיא גם פסיכואנליטיקאית. הטיפול התחיל כטיפול של פעם בשבוע והתיאורים שלך ניקול מאוד דומים לתחושות שליוו אותי.. שיתפתי את הפסיכולוגית שלי ( אני מכנה אותה בפורום אמא צביה) שיתפתי אותה במחשבות, רגשות והתנהגויות ,בפנטזיות.. ממש שיתפתי למרות שזה שורף ומבייש..אחר כך זה גם מרגיש קל יותר ומרגיש שאתה לא לבד ואיכשהו גם הרגשתי הרבה יותר קרובה אליה.. אמא צביה הציעה שניפגש פעמיים בשבוע וכך היה.. העצומות של הצורך נרגעו קצת... מה שאני מנסה לומר לך ניקול,הצרכים שלך מאוד מאוד אנושיים... אל תילחמי בצרכים... אלו הצרכים שלך.. כל אחת ואחד והצרכים המיוחדים שלו.. יש לך הזדמנות לשתף את המטפלת שלך בשיתוף אמיתי וביחד לדון ולהחליט מה עושים... מהניסיון שלי - הרווחתי ובענק!!! איתך, במבי

29/08/2019 | 15:55 | מאת: ניקול123

היי סוריקטה, כן, גם בתחומים אחרים אני מחפשת ריגושים, ללא ספק. העניין הוא שהפגישות האקראיות משהו ברחוב הן קצת מערערות את הקשר, לא?

הי ניקול, עלייך לדבר על זה. זו כמובן חציית גבולות, וזה כמובן לא יהיה קל ופשוט - אבל חשוב לפתוח את זה, אחרת ממילא זה יהיה בזבוז זמן... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע שלנו. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

26/08/2019 | 06:14 | מאת: סוריקטה

הי כולם, ייאוש ושבר. כתבתי כמה מילים קודם. לא יודעת מה ואין לי מושג למה. לילה טוב (בוקר, אני יודעת) וגם זוכרת שמשפט כזה כבר רשמתי בעבר ואנ'לא מקורית. סוריקטה

26/08/2019 | 08:10 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה, למה נכבה לך הבוקר? מקווה שהיה זה רק רגע ואחריו הצלחת לצאת אל יום חדש. מכירה את התחושה, פטישים הולמים בראשי כל בוקר, בכי משתולל בפנים, הכל מפני שהתעוררתי. אחר כך אקרא מה שכתבת למטה. קודם את אחר כך המילים סוריקטה, אני דואגת לך.

בוקר טוב יקרה..אולי ספרי לנו מעט על היאוש והשבר?? אנחנו קבוצה חזקה :) נוכל להכיל הכל. עצוב לי התעוב העצמי הזה שאת מייחסת לעצמך, התבגרות הגוף, חלק מהחיים..אך איתו מגיע ניסיון חיים של אישה כל כך נבונה ורגישה. התובנות העמוקות וכן הרהורים רבים. ומילותיי אלו בעצם נכתבות גם לכן בנות יקרות. כולכן כל כך מדהימות ויקרות!!! סוריקטה, כתבת מילים ומילותייך נקראו בצמא על ידי ובתובנה עמוקה. את גורמת לי להרהר ולקרוא שנית...ממש כמו מטפלת נפש אמיתית!!! תודה.

הי סוריקטה, מצטרף לבקשה לשמוע יותר... אודי

28/08/2019 | 07:21 | מאת: סוריקטה

הי, אודי, לא יודעת אלו מילים עוד... כתבתי כל כך הרבה. כל כך הרבה. הן היו שם. אולי נחבאות בתוך הבליל. מחליפה עבודה, חופשת קיץ בטיפול. טיפולים גופניים רפואיים חודרניים. בדיקות. כמה דמויות כבר מכירות אותי וחושבים על שיבוץ שלי בתוך צוותים, למשל. אבל גם של הסבה בכלל. לעתים לתחומים יצירתיים. אומרים ובינתיים עובר ליד. מיכל, מסכימה באשר לגיל וחכמת השנים. עם זה אני בסדר. אולי אני סוג של מטפלת בנפש, אבל, למשל, לגורי אדם בתחילת דרכם. ואיכשהו מרגיש לי לפעמים סוג של חוסר הגינות. מושקעת כל-כך, נפשית ופיזית, כי זו אני, ותראו מה זה, מרוויחה כארבעה אחוז ממטפלי נפש מקצועיים פרטיים. כן, בגלל שהסך נמוך יחסית, גם משלמת פחות מס. ועדיין מרגיש לי קטלני. בכל אופן, כאן גם נכנס העניין של היות ראויה. מניחה שיש לי, בקטנה, זכויות במגוון תחומים שלא מימשתי. שירה - קללת הבוקר של ההתעוררות אצלי מרגישה (כשהיא מרגישה...) יותר מרוכזת ונקודתית, כמו דקירות חדות, אולי. פיתולים נפשיים. כך גם טרום שינה. כאב הקיום האיום (ולכן אני נזקקת לתרופות להירדמות, כי אחרת אין צ'אנס בשלב זה). מרגישה עד שעובר את הגבול ומגיעה סוג של אפטיה. ומעניין - לפעמים יוצא לי לחשוב שדווקא סימני הגיל כשיבה, וקמטים מקלים עליי. כבר לא ‘בשר טרי’. מונח אומלל. אמנם, לא ממש שלחתי למטפל תמונות אבל כן הראיתי לו בעבר כמה בסגנון מחנה ריכוז. וכמה פוטושופים שאלמלא היו איומים ומתוך בורות חשוכים, שוב אומר, אפשר לראות בהם איזה הומור, או יצירתיות. שירה, דיברת עם המטפל על המשאלה לאינטנסיביות? כי אני שומעת אותה בך המון. ככל שאת מבקשת לפרוש, כך אני שומעת שהיית רוצה שיזום רעיון כזה לפחות (מבלי שתאמרי מילה). כבר מזמן שהתדירות אצלי היא נמוכה. היו לי תקופות צפופות - ביקשתי עבורן סיוע וזה היה כרוך בחתיכת מחיר. בסך הכל, ברגעים אלו, ואולי לאחרונה, די אדישה לעצמי, לרגשות וזה, כנראה, לא להיט. לילה טוב, בוקר אני יודעת. סוריקטה

28/08/2019 | 11:57 | מאת: חטוליתוש

לא חייבת להיות מקורית ....תהי ..רק את....

25/08/2019 | 14:11 | מאת: liranb

שלום רב, שמי לירן, בן 35, נשוי עם ילד בן 4. אני במשבר נפשי גדול מאוד בתקופה האחרונה בעיקר.. אימי אובחנה בסרטן אלים לאחרונה, מרגישה בסדר עדיין ומתפקדת אבל בקרוב תקבל תוצאות בדיקות חשובות וגם תתחיל טיפולים קשים. אבא שלי מבוגר גם הוא עם היסטוריה מאוד עשירה של מחלות קשות והיא גם מטפלת בו. אנחנו משפחה מאוד מאוד מלוכדת, יש לי שני אחים גדולים יותר ואנחנו מדברים ונפגשים על בסיס יומי/שבועי. אנחנו בערך 10 שנים עם מחלות קשות של ההורים, בעיקר של אבא. אני סובל מאוד במיוחד לאחרונה. לא מסוגל לתפקד כמעט, כמעט לא מגיע לעבודה, בוכה הרבה, קשה לי להיות עם הבן שלי ולהתנהג איתו רגיל, כל יום וכל היום קורא מאמרים רפואיים מסובכים כדי לקבל קצה חוט ורק נלחץ עוד יותר מסטטיסטיקות לא טובות. מרגיש שהחיים שלי פשוט הרוסים וזה בערך 10 שנים של מכה אחר מכה, עם הפוגות של כמה חודשים ולפעמים שנים ספורות, אבל כל הזמן מתח עצום סביב הטלפון המפחיד הבא והבדיקה הבאה. הייתי אצל פסיכולוגית פעם ראשונה לפני כמה ימים, עשה קצת טוב להוציא הכל, אבל לא יותר מזה. לא יודע איך לא לחשוב רק על המחלות והבדיקות ועל הפחד מהטיפולים ואם הטיפולים לא יצליחו ועל איך אני אעבור את החודשים והשנים הקרובות. זה פשוט המרכז של החיים שלי, יותר חשוב לי מכל דבר, מעבודה וגם מהמשפחה הקטנה שלי עם אישתי והילד. אשמח לעצות. תודה מראש.

שלום לירן, זה אכן מצב משברי שיש בו מרכיבים של שחיקה, חרדה ודיכאון. ומצב כזה דורש כוחות רבים. חשוב מאוד שתתן לעצמך מקום בו אתה יכול גם לפרוק, אבל גם להטען באנרגיה נפשית. טיפול נראה מקום בהחלט מתאים לזה. אודי

25/08/2019 | 09:12 | מאת: מכל

מעניין שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת לך על משהו שקשה ואתה עונה בחיוב... כתבת " קסמים"... ובכלל לפעמים כלנו כותבות הודעות נפרדות אבל על אותו נושא. לצאת לאור, לעשות דברים של גדולים וכתיבה עלינו שזה גם לצאת לעולם..וגם אנוכי יוצאת לעולם כן אודי, סיפור חיינו( זוכר שביקשתי שאתה תכתוב עלינו? עדיין רוצה). ניסיתי לבדוק למה עכשיו להתעמת?? למה? אולי כי היא עוד פה ועדיין תעזור אם צריך. אבל לנסות בעצם לבד אבל לא ממש. לרגע קט כשהרגשתי שוב נורא כתבתי לה והיא בקשה שאנסה להכיל ונדבר בפגישה. והבנתי שהיא צודקת! אז יום שלם ריחפתי והייתי בתוך הבלאגן וניסיתי בכל מאודי לעשות פגישה איתה ללא פגישה. כלומר בראשי. מה הייתה אומרת. מה הייתי מספרת. והנה נפלאות הטיפול, קסמים אודי? של פרידה?? מעניין שפעם התשובה החיובית שלך הייתה קצת מעצבנת אותי. אבל הפעם וואו.. פשוט חוויתי כמו קסם את החרדה והדיכאון שרוצה להגיח והרחמים העצמיים מתפוגגים. ואותה אומרת ( בראשי) " זה לא הפתיע אותך? נכון?"הכוונה לתגובה שקבלתי. " זה היה צריך להאמר" ועוד" אני גאה בך! " היא תתן את החיבוק המתבקש ואני לאט ארגע ואשלים. לא אוכל לשנות אותם. אך אוכל לרכך את עצמי ולהחליט איך לפעול. ועד כמה מתאים להיות קרובה אליהם...ולהבין ולא לפקפק יותר בהרגשה שלי ובסובייקטיביות שלי ולא משנה כמה שתיקה והכחשה תהיה.. תודה🌷 אתה ממש קוסם😁

26/08/2019 | 06:21 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אהבתי את התגובה של אודי - הקסם שעשוי להיות בפרידה. בעיניי, מעין מנהרת זמן שרצה בקצב מהיר. מחברת זכרונות, אולי. מסכימה במציאת הקשר בין הודעות של כולנו בסמיכויות. מיכל - אני אוהבת שאת מראה שאת חכמה ואיתנה. נסי פחות לברוח מזה? איתך, יום נעים, סוריקטה

26/08/2019 | 08:12 | מאת: מכל

סוריקטה...איך את רואה הכל?? (כיווץ בבטן) רוב מה שכתבתי נמחק...אז אכתוב רק זאת: אכן עדיין הדימוי העצמי של "טפשה" שדעותיי אינן נחשבות וכו'. שמעי משהו מעניין: קראתי הרבה ספרי פסיכולוגיה ולא דנו בהם מעולם..כמעט מעולם. מידי פעם עלה. מעין רצון שתבין שאני יודעת בלי לומר זאת בפירוש...והיא אכן ידעה! ושוחחנו רק על רגשות...חמקתי מלדבר על תאוריות. וקראתי שוב את" מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" כנראה לסיכום ;) תודה יקירתי. הרואה כל.

הי מיכל, היה ממש כיף לקרוא אותך. אודי

24/08/2019 | 23:15 | מאת: ניקול123

שלום לכולם, המטפלת שלי חוזרת עוד מעט מהחופשה השנתית שלה ופתאום למרות כל הרגשות החזקים שלי והרצון לראות אותה, זה מרגיש לי כל כך מגוחך כל העניין הזה. איך אישה זרה גורמת לי להרגיש ככה ולמה אני משתוקקת לראות אותה אבל בו זמנית גם לא רוצה לראות אותה ולספר לה מה עבר עליי.

26/08/2019 | 17:40 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, אולי היא כבר לא כל כך זרה? ונראה לי שכולנו כאן איכשהו מכירות את האמביוולטיות והקונפליקטים עליהם את מדברת. סוף אוגוסט, הנה הוא בא, סוריקטה

הי ניקול, למה זה מגוחך בעינייך? לי זה נראה טבעי. אודי

24/08/2019 | 22:13 | מאת: בריה

אחרי ההזמנה הכנה שלו לתלות, אני פתאום מרגישה שאין לי צורך.. דווקא כשהוא נתן לי את כל האפשרויות לדבר אתו כשקשה לי אני מוצאת את עצמי בסדר, ולא מגיעה למצב של כאב וטירוף. אני לא יודעת אם זה דבר טוב או שאני פשוט אחרי ההזמנה מפחדת וחוזרת בי.. הסיבה שאני כותבת כאן, זה שלאחרונה מתחילה להיות לי קשה המחשבה שמתישהו אני אצטרך לעזוב את הטיפול, ולהיפרד ממישהו שכרגע הוא כל כך חשוב בחיים שלי, הטיפול הזה הוא כל כך הזוי מבחינתי. הוא מזמין אותך להיקשר לאדם, להיות תלותי בו, לאהוב אותו ולהרגיש את הרגשות הכי עוצמתיים שיכולים להיות ובו בזמן אתה צריך לשים בראש, שהקשר הזה הוא זמני, שמתישהו תצטרך לחיות בלעדיו. זה קשה.

26/08/2019 | 13:11 | מאת: סוריקטה

הי בריה, ... אני חושבת שגם הקשר ההדוק עם ההורים בתפקידם המכונן, המעצב, המגדיר, המלמד, המצמיח אמור להיות סופי... סוריקטה

הי בריה, כל קשר סופו להסתיים (באופן כזה או אחר). זה לא אומר שזו סיבה להמנע מקשרים... אודי

23/08/2019 | 08:04 | מאת: אביב 22

ראיתי רק עכשיו את ההמשך שם למטה .... יש לי המון מילים אבל כשאני כותבת הם יוצאות כמו סלט מילים .... מאוד מבינה אותך ...עדין הרבה פעמים אני שם במקום שבטוח שהאחר יוותר עלי ....אבל יש את הרצון שלא יוותרו . ואני דיברתי על הרצון... בטיפול הראשון הייתה גם הפנטזיה שיראו מבלי שאדבר ..שיקחו את הכאב שיבינו ושאני אשתוק .. זה די גרם להרבה בעיות ... אז היום אני מביאה דברים ישיר עם המון מבוכה ובושה אבל ישר .. זה אולי החלק שלי בלא לוותר על עצמי לפחות בטיפול ... אני גם ברגעי התנגדות כמו שכתבתי לשירה וינשוף לא מוותרת אני יבוא לעוד פגישה אני אכתוב אני אלחם בשיניים בכל התנגדות פנימית שתהייה בי ....השינוי עכשיו זה שאני מוכנה שגם ההתנגדות תבוא ... זה מפחיד אבל יש להתנגדות מקום .... אבל נכון שצריך מטפל שיצליח להכיל ..אצל הקודמת הייתי גוררת את עצמי פנימה לחדר ...כמו אני עשיתי את חלקי, עכשיו תורך תעזרי לי איתם ...לא פעם היא הגיבה ב"לא נעים איך שאת באה כאילו את עושה טובה"זה כיווץ יותר היא לא הבינה את המלחמה הפנימית ....היום כשאני באה ונתקעת קטטונית ליד הדלת היא ניגשת וברכות מכניסה פנימה ... אז לא הכל תלוי בנו אבל בהחלט יש לנו מקום בלהילחם בקולות הרגש שמשביתים אותנו ...הנשק שלי זה הגיון .. נניח כאן ,אודי בא בטוב בהתנדבות אז כשיש התנגדות למילותיו עד רצון לברוח אני יחזור כמו מנטרה על ההגיון שאודי כאן בטוב וילחם ברגש שאומר אחרת .. אולי זה חלק מימה שכתבתי גם על הגדולה קטנה כל הזמן שיח פנימי ...היום אני משתדלת שהוא יהיה רך ומבין אבל בהחלט שיח לא מוותר ... עבודה קשה ביותר מול קולות העבר שאומרים אחרת... לפני האמונה שזה יהיה דו כיווני ....חשוב לראות את הרצון ....אם יש בנו את הרצון זה עוזר לנו לא לוותר עליינו כפי שאת ואני עשינו כאן . לא וויתרת עלייך ....ואז יכולת אולי לשים לב שגם אנחנו לא ויתרנו עלייך ...חשוב לשים לזה לב גם אם אחרי ...כל פעם כזו שאנו רואות את זה מגדילה את האמונה שמגיע לנו ..(וואוו זה הופך בטן אמיתי עד כדי חרדה אני יודעת אבל זה התהליך ואני רואה אותך שם עם הקושי .. כל כך גאה בך באמת ) אתך אביב

25/08/2019 | 19:20 | מאת: סוריקטה

הי אביב, רק לומר בינתיים שראיתי. חזרתי ממוטטת, ימים של מעברים בלי אוויר. סחרחורות. בחילות. הגוף כנראה מדבר את מה שהנפש לא מרשה להרגיש. אודי וחברות - אנחנו קבוצה, ובמחשבה על אביב, הייתי מבקשת עבורה שגם אתם תצטרפו לעץ. לבחירתכם. מקווה שזה בסדר וגם מתאים לך, אביב. הרצון - אכן בעייה. מוצאת את עצמי ממשיכה להסתובב עם הפנטזיה שייפול עליי המון כסף מהשמים. זה קטע שכאילו מבקשת להיות בלתי תלויה. זו גם משאלה לנוח סוף סוף ושיהיה פיצוי. 'נתקעת קטטונית' - אהבתי. מוכר עד מאד. הייתי יכולה להיתקע בזה חצי שנה עד שנה בעבר. טיפה לתקשר באופן עקום ושוב. טוב, זו לא ממש קטטוניה במובן המתאבן כמו שהייתי רואה אצל האמא, אבל מצב שותק. יפה שאת מאפשרת לה לשחרר אותך מזה. המוח לא מתפקד, אז לילה טוב בינתיים, סוריקטה

26/08/2019 | 05:56 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כבר לא זוכרת בדיוק מה רשמתי אתמול. גם הבוקר המוח לא עובד. המשאלה שלא יוותרו עליי - באמת שלא יודעת. יש, כנראה, משאלה לא ריאלית שיאמצו. מניחה שגם הכיוון נוטה להסיר אחריות ממני. איני יכולה להשוות בין טיפולים, כי הנוכחי הוא בעצם היחיד שבו נעשתה עבודה ואולי נוצר קשר. הפגישות הקודמות עם אנשי מקצוע היו לפני עשרות שנים, כשהייתי נערה בבית ההוא, והייתי צריכה לעשות וי ליד הלכתי לפסיכולוג בשביל האמא. לא קרה שם כלום. כן קרה, שברגע שהפסיכולוג אמר שחבל על הזמן נתפסתי לקשר הרסני נוסף. ואת יודעת, אני גם חושבת שלא רק שהמטפלות שונות, אלא שגם את השתנית. התפיסה שלך. בהקבלה ל פעם הלכתי בשביל האמא ובשנים האחרונות בחרתי ללכת בשבילי. אולי כך נכון לומר גם במקרה שלך. זה השינוי העיקרי. לא יודעת. שיבינו מבלי שאומר מילה - עם התפיסה הזאת הגעתי. היה סוג של ברור לי שרק אם יראו אותי ידעו הכל. לא הבנתי בכלל מה זאת הפרדה ושאין לאף אחד גישה לקרוא מה הולך בתוך הראש שלי מבלי שאשתף. דבר שלמדתי מאד מאוחר. אנ'לא בטוחה עד כמה ההגיון מצליח לעבוד אצלי. כרגע לא נראה שיש מילים שישכנעו אותי שלמישהו אכפת, ואני יכולה להבין שזה מרתיע וקל לוותר על המאמץ. האכפת הזה הוא חמקמק. זה, כנראה, לא אכפת אכפת עם הפרדה, זו כנראה שוב אותה משאלת התמזגות. כל יום, כל שנייה, יש המון מחשבות ויתור. על החיים בגדול. בתכל'ס - עובדה - אני כאן. איך? דבר מפליא ולא מוסבר. כלומר, יש הקוראים לזה כוחות חיים. לעתים נורא להיות תלויה במילים כאילו עליהן ייפול ויקום. וגם כשהן מחזיקות, הן מתפוגגות מהר כל כך. הנה רשמתי הודעה נוספת כשהמוח במצב מעורפל מאד מאד. ומיואש. לילה טוב ארשום - ואני רק מתחילה את היום. הנה, בעוד זמן לא רב אמצא את עצמי כביכול באיזה מצב קטטוני (לא באמת) אי שם בכניסה לבניין העבודה. עד שבשנייה אחת יבוא איזה מנוף דימיוני וירים אותי פנימה ולא יראו כלום. סוריקטה

הי אביב, הי סוריקטה, לא ויתרנו על סוריקטה, לא ויתרנו על אביב, ואתן לא ויתרתן על עצמכן. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

22/08/2019 | 22:30 | מאת: שירה2017

הי אודי לא מאמינה ששמתי את המילה הזו בכותרת, מניחה שחונכתי שקנאה צריך להסתיר ואף שיבחו אותי שלא הראיתי סימנים של קנאה בחברות שהיה להן הכל ולי לא... עכשיו היא ממלאת אותי, אני מרגישה שהקנאה מכרסמת, כמו סרטן. בשילוב עם התיעוב העצמי ותחושת הערך הנמוכה ומה שהוא מכנה "עיוותים קוגניטיביים" אבל אני מכנה "המציאות שלי", זה בלתי נסבל. מושא הקנאה הוא מטופלת שלו או מטופלות. אולי בעיקר מפני שראיתי אחת יוצאת לפני, הכרתי אותה מפני שהיא מדברת על הפגיעות, פעילה בנושא, לא נחבאת ולא מסתירה. יש לה אומץ. היא הולכת בשמלת כתפיות קייצית חשופה ואני מסתירה את הגוף שלי. היא חושפת מה שעברה ואני מסתירה. הוא ודאי מעריך את האומץ שלה לעומת הפחדנות, הביישנות וההמנעות שלי. אני בטוחה שהוא מחבק אותה והיא לא צריכה לבקש, או קורא לה יקרה מבחי שתצטרך ללמד אותו שלפעמים יש רכות כזו שמתאימה. קשה לי להכיל את התחושות האלה עד כדי כך שאני חושבת שמוטב שאפסיק את הקשר איתו כי זה תמיד יעמוד מעל, כמו ענן שחור, עד כדי כך שאני רוצה לפגוע בעצמי כדי לעמעם ולו במעט את התחושה הקשה שאני כל כך שולית ובינונית ומטה. שירה

הי שירה, יש מקום לקנאה, וטוב שאת נותנת לה כאן שם, צורה ומרחב. אני מקווה שתצליחי להביאה גם למפגש. אין אנושי מזה. אודי

23/08/2019 | 08:43 | מאת: אביב 22

שירה אהובה... לא פשוט ,קנאה וכל כך מבינה אותך מול אותן נשים שמרשות לעצמן להחשף לצאת עם הכל ללא בושה... יש לזה מחירים . שמתי לב שאותן נשים שנחשפות ככה בגלוי הופכות את הפגיעה למנוף בחייהן ...כלומר את מחיר החשיפה הם הופכות לתפקיד /מקצוע/התמחות ... ככה שלצד הקנאה בהן יש גם רגשות אחרים של איזה מחיר כבד הן משלמות ...וכן זה עניין של בחירה . אישית אני נחשפת אבל לא כמו שהייתי רוצה ...ולמדתי לראות את מה שיש לי בהשוואה ...כלומר אילו דברים אני לא מוכנה להפסיד בשביל החשיפה. וכל הנאום הזה למה ...אספר לך שאני מאוד יוזמת תהליכי שינוי אבל מאחורי הקלעים .. דוחפת נשים שנחשפו לעשות דברים ..עוזרת מאחורי הקלעים ... עזרה אחת כזו יצרה שיתוף פעולה עם המטפלת שלי ..כן , קשה לא פשוט מורכב ....אבל מדובר ועוד איך מדובר עם כל הרגשות שזה מעלה ....מעבר לקנאה ,חרדת נטישה תוקפנות עצב הרגשת פיספוס הרגשבה של קטועת רגל .... חלקיות . המון רגשות ....דברי אותם בטיפול כמו שאמרתי כאן בעבר קנאה זה לא דבר רע זה אנושי טבעי ותלוי מה עושים איתו . .כשמדברים אותו לפעמים מוצאים דרכים נוספות .... חיבוק

23/08/2019 | 12:19 | מאת: סוריקטה

אמרתי יפה והתכוונתי. הי שירה, האם את מוצאת קשר בין העיתוי בו העזת לרשום על רגשות הקנאה שלך, לבין תכנים שהתפרסמו ממש כאן ביום חמישי? לי ממש נראה שיש קשר. רשמתי לפני זמן לא רב כאן שלפני כמה וכמה שנים טובות העליתי לכאן מחשבות שנושאן קנאה... כנראה שלא היה להן הכל, לילדות ההן. אבל ככה עובדת הקנאה. מתמקדת בנקודה מסוימת ומבודדת אותה. אשתף - גם בי עולות תחושות קנאה חזקות, לענייננו, בהקשר שהזכרת, בעיקר מול מי שנחווית בעיניי כעושה שואו אוף, מול הדרך השקטה. מוחצנות מול מופנמות. קצת אולי כמו שכאן התחושה שלי היא ש'אודי' מעדיף את האכלניות הטובות, המטופלות שמראות שעושות עבודה טובה, ופחות את שכמותי (וכנראה גם כפי שאת חווה את עצמך), האכלניות הגרועות. המאתגרות. המאוכזבות. המביסות. שלכאורה אין צ'אנס מולן. אבל רגע, פה, באינטרנט, בחיים הכפולים שלנו (?), אנחנו איכשהו כן מראות לא מסתירות, כך שהמישהי הזאת היא גם אולי חלק מאיתנו? אולי... את יודעת, ייתכן שגם בדרך ההפגנתית - בין אם להראות בגדול, אבל גם בלהתכווץ לכדי סוג של אי קיום (שזה, בעיניי, די היינו הך) יש בכדי או להרתיע או אפילו לעוור. תתפלאי, אבל אני חושבת שרוב הבנות כאן, הן, לפחות בשלב עיקרי של הטיפול שלהן, המטופלות הכי. הכי ב וואו לא יודעת אלו מילים לבחור. אבל הכי. במחשבותיי - את ממש בינהן מול המטפל שלך. זוכרת שדיברנו על תחרות? אולי על הצטיינות? בחיי, שירה, מצאת לך מישהי בינונית שולית ומטה. את?!?! לא סותר את זאת שאני מבינה מאד, כאמור, את ההרגשה שלך. שמעי, מוצאת את הניסוחים שלנו, חברות הקבוצה, על עצמנו קצת קומיים טראגיים. את, שירה עם מילותייך, במבי עם ביטויים אומללים כרפת-שכל (אוי במבי במבי), גם לי יש ת'ביטויים האלה שלי. תוכלי להבין למה התכוונתי? ולא יודעת, איכשהו נראה לי, כן, שיש איזה הומור בלעג העצמי שלנו כלפינו, והוא גם מחזיק אותנו. אולי אנחנו כאלה צפויות בנקודה הזאת. שירה, כתבת באחת התגובות אליי, שהתיעוב קשור לכולך. אנסח זאת באופן מעט שונה. להבנתי. לא כולך, כי אם חלקים בך שדוחקים את השאר ומצמצמים אותם עד כדי בלתי נראים בלתי מורגשים. לא ייתכן כולך. אין מושלם. לא לטוב (אידאליזציה) ולא לרע (דמוניזציה). מדוע דוחקים? קנאה (ראי למעלה) כבר אמרנו? הפירושים המוזרים שאני מוצאת, נו, הם מוזרים ולא כולם מתחברים אליהם באופן חיובי. סוריקטה מסתובבת עם כתפיות. שנים של גלי חום, כמה כל שעה, וכל אחד זו קריסה, עושים את זה. העובדה ה'קטנה' הזאת ופרמטרים נוספים, אגב, לא הספיק לרופא כדי לתת אישור לטיפול הורמונלי. אז ככה סוריקטה, עם לבוש 'קל', לחלקה, אבל לא בטוח לוק הכי נשי, ויש לה את ההגנה שהיא כבר לא צעירה והמחשבה שהיא בטח לא סקסית. אבל כל מה שלמטה בגוף - לא נחשף לקהל הרחב כבר מגיל עשרה המוקדם. (מי שניצל, כן ראה. הניצול נמשך עד גיל מאד מאוחר. כמעט ארבעים. דוחה). אם כך, התיעוב הוא בעיקר של האזורים האלה. עדיין יודעת לומר שכן, החלקים האלה אצלי מאד לא יפים, וכן, רואים את כל הסימנים של ההשמדה העצמית - מתיחה, דליות, צלוליט, שריטות וסימנים כחולים, שומות והעור המקומט של הגיל, ושלא נדבר על השיניים. בנוסף למבנה הלא משו. אבל לעזאזל זה מה יש. קצת יותר לכיוון של נקבל את נו-לא-הכי-יפה-הזה ולא נעריץ ונהלל אותו (מקביל לתיעוב). לפחות היום אלו לא שלוש שכבות של לבוש לפחות בכל עונה, והפנים והעיניים לא מוסתרות. אולי משום שבפנים גדל קצת עור. בחלק מהזמן. אשמיע את הקול של - לא לוותר. להמשיך את הקשר. הקנאה, כפי שאני מצליחה לתפוס, יכולה להיות פיק בטיפול. שנאמר - אוף. סוריקטה

25/08/2019 | 19:42 | מאת: שירה2017

תודה אביב יקרה, על השיתוף וההבנה... לפעמים אני חושבת שקל יותר להחצין מאדר להסתיר, אפשר למנף את זה לסוג של הצלחה.... ??? וזה מכעיס אותי, כאילו עושים שימוש ציני בדבר הנורא הזה. לא יודעת. אני מדברת על זה בטיפול. הוא לא ממש מבין, לעתים אפילו נדמה שהוא כועס מול עוצמות הקנאה / כעס שלי. שלך שירה

25/08/2019 | 21:02 | מאת: שירה2017

וואו סוריקטה... איך ידעת לתת מילים לכל זה! איך דייקת כל כך... אוף כל כך קשה לי לקבל את עצמי גם עם פגעי הגיל, לחשוב שתמיד ראיתי את השמנה במראה גם כשהייתי במשקל נמוך מאוד, שאף פעם לא הרגשתי ילדה יפה או נערה יפה או אשה יפה ועכשיו מרגישה שעוד רגע זקנה. שונאת את המראה הזה, את סימני הגיל. וכל הימים שאני מתהלכת כעורה ונלעגת וכל יציאה מהבית מוקפדת ככל שתהיה מעוררת חרדות שהנה אני נראית כל כך מגוכחת. והתיעוב שעולה גם במילותייך שלך. מתי אספיק אם כל כך הרבה הפסדתי וממשיכה להפסיד כל יום שעובר ולא עוזרות כל המילים שאני אומרת לעצמי וכל הדירבונים שאני מדרבנת את עצמי, ממילא הקולות מתבגרים וההרס וההשחתה של הגוף ממשיכים, כאילו זו האמירה שהיא הכי אני וזה הכי שלי, גם אם זה לא נורמלי. ואף אחד לא יודע ולא רואה, חוץ ממנו שיודע ולא רואה, אולי רק כמה פעמים ששלחתי לו תמונות מדממות. וגם לי נדמה שכולן מקבלות טיפול טוב יותר, אינטנסיבי יותר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי יותר מפעם בשבוע. אוף. וכן, שכולן אכלניות טובות כפי שהיטבת לתאר ואני אכלנית גרועה במיוחד שהודפת ולא מצליחה להפנים פירורים. מרגישה שכאן כל כך התפשטתי ונחשפתי לפעמים עד בושה. לפעמים אני מנסה לחשוב אם הייתי יכולה לשבת איתכן ממש בקבוצה. תודה על המילים האלה ועל ההבנה העמוקה שלי ואותי. שלך שירה

פתאום רוצה לפתור דברים.... אז ניסיתי לדבר עם הוריי..לקבל הסבר. אז מבחינתם אני ילדה מפונקת שרצתה חיבוק. לא היה כלום. כלום כי אין כלום. לא מבינה. הכחשה ושתיקה.למה בכלל ניסיתי??? באסה..9 וחצי שנים היא רצתה שאדבר ורגע לפני שנפרדות אני נזכרת???? למה??

,מיכל יקרה, כמה מוכר וקשה הסיפור שהסביבה דבקה בו ובלבד שלא יצטרכו לגעת או לחשוב בכל הנורא שקרה. כמה נוח להאשים את הקורבן. מניחה שהםרידה לא תהיה מוחלטת ותוכלי להעזר מפעם לפעם? איתך שירה

הי מיכל, זה אחד מהקסמים שיש בפרידה... זה בסדר. אודי

22/08/2019 | 09:25 | מאת: אביב 22

https://youtu.be/akcujZ6kbss איך מסבירים געגוע . ..בחיי נכתב עבוריינו 😊😀😁 רק שאנחנו במקום לדבר געגועים מדברות כעס תחושת נטישה בגידה ....והכי הכי לעזוב לברוח לא לחזור .... אז איך מסבירים געגוע,בכאב ובאהבה💜💛💚

22/08/2019 | 23:44 | מאת: ינשוף

תודה אביב יקרה תודה על היותך תודה שאת מסבירה ומבינה דברים וזה מקל תודה שאת חברה שלנו

הי אביב, יפה! אודי

23/08/2019 | 12:39 | מאת: סוריקטה

הי אביב, איך מסבירים געגוע, זו שאלה מצויינת. כנראה שאולי חלקנו (ובינהן גם אני) לא תמיד הכי יודעות. תקועות בכעס או בהלם או בהכחשה. חוסר אונים, בלבול ואימה. לעתים מקשקשת מתנתקת במקום להמתין או להרגיש. אולי (?) סוריקטה

22/08/2019 | 06:12 | מאת: סוריקטה

הי, אודי, רשמת לי שאני מבקשת לזקק. אאל"ט. התעצבנתי עליך כתגובה מיידית, חלפו כמה ימים, וגם יום חמישי, סופשבוע, סוף שנת עבודה, סוף שנה טיפולית, ועוד. יש קשר. שורה תחתונה - מכל המילים שערבבתי כאן, בסוג של עולם סגור דימיוני קצת-הרבה של האינטרנט, מרחב ביניים, אולי. בשלב זה הייתי אומרת שהייתי שומעת את המשאלה שלי לצאת לאור. כנראה שגם לא סתם דיברתי על כתיבת מילים, משפטים, פסקאות, סיפור (ברצינות ובמציאות) לעולם. כמו שרשמתי למיכל - במימדים אנושיים. קצת מעניין לפעמים. גם משעמם. רגיל וגם מיוחד. סוריקטה

22/08/2019 | 09:38 | מאת: אביב 22

סוריקטה יקרה .... זה יכול להיות רעיון לא רע לשנה הבאה ... להתחיל לכתוב לאסוף כתיבות ישנות לאגוד ואולי אחר כך זה יצא אל האור .... וכן אגלה לך בסוד שגם לי יש משאלה כזו לצאת אל האור..במימדים אנושים רגילים ....מחזיקה תקווה שפעם האור לא יסנוור כל כך ... אתך אביב

22/08/2019 | 09:39 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה, מרגישה איך את יוצאת לאור עם כתב היד והחתימה הייחודיים שלך. את יודעת, גם לי יש משאלה כזו והיו זמנים שמעט העזתי, תחת שם בדוי, לפרסם שירה. גם זו אפשרות, אולי גם בשבילך, חשבון בשם בדוי או בלוג. שמחה על המשאלה הזו שלך. כתבתי על כך גם בהודעה קודמת אלייך. איתך, שירה

22/08/2019 | 14:17 | מאת: סוריקטה

הי שירה, קראתי אותך למטה בתגובה אליי. אחזיר לעץ הנוכחי. מעניין שאת רואה יצירתיות דרך הרשת. מעניין שאנשים רואים זאת בי גם בעבודה שלי. רשמת נהיגה כדבר של גדולים. לא צמחתי לשם. (אפילו לא רשמתי 'טרם', כי לא בתוכניות). במקום של ההתמודדות עם הפתעות מוצאת את עצמי גרועה ביותר. גם התמודדות עם תוקפנות מחוץ שמאד נקשרת אצלי לנהיגה. השתלבות ותפיסת מקום. וגם היו אוכלים אותי בלי מלח בכל הקטע של הטיפולים הטכניים. למרות שאולי חלק מהם הייתי יודעת לבצע בעצמי. עם זאת, מהישגי הטיפול היא טיפל'ה יותר ספונטניות(יחסית, מאד יחסית) מהעבר. סוריקטה

22/08/2019 | 14:38 | מאת: סוריקטה

בשבילי המעברים האלה בעבודה שעוסקת בה בינתיים - לצד השחרור, נחווים גם כסוג של אסון. כאלה נפלאים שטיפחתי. היו שלום. סוריקטה

22/08/2019 | 17:53 | מאת: חטוליתוש

אאל"ט....שוב לא מבינה ..כמו תמיד... לשמוע את המשאלה שלך..נשמע לי גדול !! במימדים אנושיים.. קצת מענין.. לפעמים גם משעמם.. רגיל וגם מיוחד.. נשמע מתכון מושלם להתחיל לבשל משהו על כתיבה ולדעתי את גם מסוגלת.. בהצלחה ...כשתליטי.. חטולית

הי סוריקטה, לצאת לאור. יפה ומפחיד. אני בעד... אודי

21/08/2019 | 18:58 | מאת: אביב 22

המון חרדות קטנה קטנה קטנה ובכל זאת גדולה ועושה .... דברים של גדולים אמרת סוריקטה ואני מחבקת את המילים האלה אוחזת אותם בתוך החרדה ....ומזכירה לעצמי שאני יכולה .כי אני כבר גדולה ...דברים של גדולים .....אז למה למה אני לא משתחררת מהתחושה הזו של החרדה שלופתת את הלב והנשמה ... קטנה קטנה קטנה קטנה .... דברים של גדולים ...כל כך קשה אפילו אחרי מליון שנות טיפול ... אני לא ממש יכולה לחשוף אותי אבל מחכה לי תקופה של הרבה עשייה של גדולים ואני כל כך קטנה ....קטנה ... משתבללת כאן בפינה .. קטנה קטנה קטנה

21/08/2019 | 23:30 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, כל כך מסינה את התחושה ומכירה את הרגעים של עשייה של גדולים שלתוכה משתרבבת הבהלה הגדולה שאיך בכלל אני יכולה. לפעמים אפילו בנהיגה. איך אני יכולה, או למצוא את הדרך והפחד של ללכת לאיבוד. מקווה שתהיה לך עשייה טובה ומספקת. שלך שירה

21/08/2019 | 23:37 | מאת: ינשוף

אביב יקרה אני רואה אותך ומבינה אותך אני מבינה את החרדות.. תחבקי ותקבלי את כולך .. עוזרת לך לאסוף ולחבק את כולם הכל בסדר... הכל בסדר איתך, ינשופים

22/08/2019 | 05:29 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כל כך מתקשר לי למדובר גם כאן בקבוצה לאחרונה. מבחינתי לוקח כיוון ליזמה אישית ופחות להמתין לביצוע של מישהו אחר ולהישאב לתסכול. מפחיד מאד, אולי אפילו בענק, משום שיש בזה ויתור על פנטזיה. למשל, שהגדולים יהיו בריאים ומדויקים ויעשו עבורנו. נראה לי שלפחות בחודשים האחרונים הכתיבה שלי (פה) עסוקה בנושא. אודי - אמרת לזקק. לא בטוח שאני מבינה, אך זה הניסיון שלי. אביב, דבריי מגיעים בהמשך להודעתך, כי מילותייך עוררו את האסוציאציה להיזכרות במחשבות הללו שלי. ומזכירה את המשפט המפורסם ששוב מי יודע כמה פעמים רשמתי כאן - שעצמאי הוא אדם שמתיר לעצמו להיעזר באחרים. הנה שוב הגענו לתלות. גדולים נעזרים בעורכי דין ורואי חשבון ורופאים וסבלים ושיפוצניקים ועוד ועוד ומתמודדים מול גופים מלבלבים כמו מס הכנסה וביטוח לאומי ורשויות. וגם ככה ב'קטנה' בחברים ומכרים. בוקר אור, סוריקטה

22/08/2019 | 09:29 | מאת: אביב 22

סוריקטה יקרה נעזרת נעזרת נעזרת וזה עדין משתק ברמות .. אבל עושה ... הפעם יציאה משגרה ארוכה ביותר ....חושבת איך להיות גדולה וגם לא לא להיות כאן ככה כמו גדולים ...וגם להנות ולהיות אוףףף גדול עלי הכל . יודעת שאחרים כשהם חושבים על נכדים למשל חושבים על הרחבת המשפחה על המשכיות ואני ישר חושבת על צעצועים חוקיים בבית 😊😀 קטנה גדולה ...ותודה

22/08/2019 | 09:31 | מאת: אביב 22

וואוו שירה כן גם רגעים כאלה של העלמות שאני חייבת לנהוג ולאסוף ... אבל אוסף ארועים שאני מגיבה לפי מה שאני יודעת שאני חייבת להגיב והבפנים צועק אחרת לגמרי נמאס באמת ....רוצה כמו כולם ....אבל כנראה שאין דבר כזה כמו כולם וגל אחד והבאג שלו ... תודה על המילים

22/08/2019 | 09:34 | מאת: אביב 22

ינשופי אהובה ...תודה שאת הינך ואת כאן עבורי ....תודה

22/08/2019 | 09:46 | מאת: מכל

כל כך מבינה...אישה/ילדה..הפחדים. איתך

22/08/2019 | 17:46 | מאת: חטוליתוש

אפשר רק לשבת לידך ? לא מוצאת מילים מתאימות לתחושות שמלוות אותך.. חיבוק גדול עד אליך חטולית

הי אביב, גם קטנה, אבל גם גדולה. יש את שניהם ואני משער ששניהם אמיתיים. אודי

23/08/2019 | 12:35 | מאת: סוריקטה

אביב, בטח שאני מבינה שזה משתק ברמות. בטח שאני יודעת שאת נעזרת. (איזה כיף לך, אני מקנאה). בשורה התחתונה בלשון העם הייתי אומרת בפשטות (אולי) ש את מתרגשת... אני קשקשנית גדולה. לא יודעת עדיין להיות במקומות האלה. תשמעי - (אפשר להגיד?) - אליפות! שתהיי בריאה. שלך, סוריקטה

25/08/2019 | 01:17 | מאת: אביב 22

ולכל אחת ואחד צריך לתת מענה .....נו אז אני אף פעם לא לבד 😀😁😂 קבוצה שלמה .. תודה אודי על התזכורת ....אחבק את הקטנה ואתן לה יד ...קטנה גדולה יחד .. ...

21/08/2019 | 09:47 | מאת: ינשוף

אני עושה הכל כדי להרגיע את המצוקה בפנים..... אני רצה..... אני עובדת.... אני הרבה עסוקה.... נסיתי להתקשר למרכזי הסיוע למינייהם אבל הם ממש לא הועילו... המטפלת חוזרת שבוע הבא ואז שוב כעבור שבועיים לוקחת עוד חופש... אין לה פתרונות להציע לי ואני מרגישה כל כך הרבה חוסר אונים..... היא עזרה לי הרבה... אני לא שוללת את זה אבל כרגע המצב רק מחמיר..

22/08/2019 | 09:08 | מאת: ינשוף

כאשר הכי זקוקים למילים ולעזרה... אין... קשה שלא מגיבים ואולי זה מובן כי אני מתקשה גם להגיב לכם...

22/08/2019 | 16:53 | מאת: ניקול123

ינשוף, כואב לי לקרוא את ההודעה שלך כי אני בדיוק כמוך נמצאת במצב הזה. המרחק, הגעגוע האינסופי, הפחד שאולי זה לא יקרה יותר. גם אני סופרת את הימים והדקות עד שתחזור ועד אז משתדלת להתעסק בדברים אחרים שישכחו מעט את המחשבות והגעגועים שלא מפסיקים לפקוד אותי. מאחלת לך שתצליחי למצוא פתרון הולם יחד עם המטפלת. אפשר לנסות להיעזר בכתיבה, בהודעות, אולי לתאם שיחה קצרה בזמן שמתאים לשתיכן. אני לא יודעת מה מקובל אצלך בטיפול עם המטפלת ומה הגבולות ועד כמה הם גמישים אבל כדאי להציע או לנסות משהו כזה. מקווה שתצליחי להרגיש טוב יותר למרות הכל.

22/08/2019 | 17:44 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי באמת לא יודעת מה עוד להציע לך.. מצטערת שיצא כך חיבוקי חטולית

הי ינשוף, התחושה של חוסר מענה קשה מאוד. טוב שצפוי מענה מסויים בשבוע הבא, כאשר היא חוזרת, וטוב שגם כאן היה מענה. מקווה שיתייצב. אודי

ספר זה כבוד גדול!!!! לקחת דוגמא ממטופל זה בהחלט מראה על התקדמות והצלחה!!!! אני אפילו מקנאה בך!! תסמכי עליה שאין מצב שידעו שזו את! ודבר שני נראה לך שככה היא רואה אותך????, באמת???? ממש לא! ממתי קראת מאמר או ספר שזלזל במטופל??? להפך! היא גאה בך מאוד!! וגם אני! איזו גאווה!!! אני רואה את זה כדבר חיובי ממש. ברור שמפחיד קצת ומאוד מאוד מסקרן. את זוכרת שפעם ביקשתי ממנה לקרוא מה היא כותבת עליי??? כל כך נלחצתי מהסיכומים שלה! והיום, אני מרגישה הפוך. הייתי רוצה שהסיכומים האלה ישארו אצלה לתמיד!!! איזה שינוי הא??? וכן, עדיין סקרנית לגבי מה נכתב. במבי! את כתבת שאת תקועה והנה באה הוכחה ניצחת שאת ממש לא!!!!! היא מכניסה אותך למאמר או ספר!!כבוד!שאפו! ואודי, בכל דבר קטן, בכל נים מהטיפול אני מרגישה התקדמות גדולה! כמה טוב להרגיש כך לפני פרידה, נכון? איזה שינוי בתפיסה..לא יאמן. תודה במבי שנתת לי להבין ולהזכר ממה שספרת על הרגשות שלי לגבי הסיכומים. :)

21/08/2019 | 18:23 | מאת: סוריקטה

מיכל, את מבינה שגם כל אחת מאיתנו יכולה לכתוב את הספר עליה. במילותיה ולאו דווקא מאמר מקצועי. מה את אומרת? רשמתי למטה כמה הודעות, אחת מהן בהקשר. הן מאחור ולא אלחם עליהן. אבל כן, יש רעיון שספר שכזה ייכתב על ידי. אשמח אם תחרישו תגובות. טנקס. סוריקטה

21/08/2019 | 23:18 | מאת: .במבי פצוע..

מיכל הי, מורכב לי עם זה... כפי שכתבתי.. לא חוששת מזיהוי...סומכת על אמא צביה לחלוטין שתשנה את פרטי האישיים כך שלא יהיה ניתן לזהות שמדובר בי.. החשש הוא בעיקר ממה שאני עלולה לגלות שהיא חושבת ומרגישה כלפי וזאת באמצעות 'הדמות שתלביש עלי'... מרגישה שבקטע הזה אני חשופית לגמרי ואפילו פסיק קטן שיצרום לי עלול לפגוע בי באופן כזה שארגיש מרוסקת וזה גם ירסק את הקשר ביננו... מיכל,אני חושבת שבתחומים רבים גדלתי ,התפתחתי ועברתי שינויים אולי אפילו מרשימים.. בתחום של מגע מיני -תקוע אצלי לחלוטין...לא מסוגלת.. בזמנו, מאוד מאוד רציתי ילדים ולכן הייתי איתו ואני זוכרת את זה כאילו התרחש עכשיו ... אני זוכרת שהוא כזה עם הגוף שלי (הגופה) ואני כזה כאילו מלמעלה צופה במה שקורה וזה כזה כאילו לא קורה לי ...ואין לי שום מרגיש בלב.. בתחום הזה לא זז כלום.. אולי זה עצוב..???? שלך, במבי

21/08/2019 | 23:32 | מאת: שירה2017

אני יכולה לראות אותך יוצרת בכל מדיה אפשרית, ודאי שבכתיבה. לא יכולתי להחריש תגובה שלך שירה

22/08/2019 | 06:02 | מאת: סוריקטה

הי שוב, לאחרונה סוריקטה במקטעים - בכל אופן - אני דווקא שומעת (גם) את המשאלה שדווקא כן ידעו במי מדובר. שידעו מי זו מי. שידעו מי זו אמא צביה. כנ"ל גם (אולי) לגבי כל אחת מאיתנו. שידעו מי המטפל, שידעו מי המטופל. מי הנפשות הפועלות. מי האדם. ומעבר. אולי. אולי זו משאלתי. לצאת לאור, וניתן לכך ביטוי כאן. בסך הכל אדם. פשוט. מורכב. מעניין וגם משעמם. ובמימדים אנושיים. גם ממוצעים. סוריקטה

22/08/2019 | 09:23 | מאת: .במבי פצוע..

כן... יש גם בי באיזשהו אופן משאלה שיידעו מי זו מי ...יש בזה משהו שלם יותר.. המשאלה הזו קיימת גם אצלי.. לפעמים אני מפנטזת שאודי עושה לנו פגישה אצלו בבית בגילון ואנחנו מכירים באופן מלא ושלם יותר... החשש שלי לגבי המאמר או הספר שאמא צביה כותבת ,זה 'הדמות' שתלביש עלי' מה היא חושבת ומרגישה כלפי... והחשש שלי שאם אפרש ובעקבות זאת ארגיש פגועה מאיזה פיפס הכי קטן שלא מתאים עבורי,אפגע ,אתרסק וגם הקשר ביננו יתרסק לגמרי... זהו לעכשיו סוריקטה ואני מאוד מאוד שמחה שאת פה וכולכם שלך, במבי

סוריקטה יקרה! אני מצטרפת לדבריה של שירה. צאי אל העולם ותכבשי אותו!!! אומרים שכל ספר או יצרה זה כמו לידה. אני בעד. ואם חשוב לך לצאת לאור עם שמך האמיתי בסדר. ואם לא אפשרי גם בשם בדוי/ ספרותי.

במבי. כדאי שתשוחחי איתה על החששות שלך של ריסוק הקשר... אולי תתבדי והפוך זה יהפוך לחיזוק הקשר? ועדיף שתדעי מה היא מרגישה כלפייך.. לא? אני מאמינה שבחדר יש כנות ולכן פחות תופתעי ממה שהיא חושבת עלייך. ומבינה ממש את החששות..כדאי מאוד לדבר איתה על החשש.

22/08/2019 | 13:12 | מאת: סוריקטה

במבי, אם להשתמש במילותיו של אודי (שהופנו, כמדומני למיכל בשעתו)- אני שומעת כאן משאלה, ואולי לכן החרדה כל כל כל כך עצומה. נדמה לי ששומעת אותה אצלך, או דרכך אצלי. המשאלה כן להיחשף. רמזים רבים בעיניי רשמת כאן לאורך השנים. אולי גם אני. אולי. באשר למיניות - השתמשתי בעבר ב'מת', אודי תיקן ל'קבור'. מניחה שמנעתי מעצמי חשיפה בפועל וייתכן שלכן אין לקטע שום ביטוי בינתיים. חתיכת אופטימיות לאישה בגילי. סוריקטה

הי מיכל, הי כולן, בהקשר למה שכתבה כאן סוריקטה: במידה מסויימת כל אחת כותבת כאן פרקים מהספר שלה... אודי

תודה רבה רבה ששתפת! כמה אומץ!!! כמה טוב לב שיש בך! את מדהימה שאחרי מקרה כזה מסוגלת לא לכעוס כל כך עליה. זה קשה! וואו. ואת ממש עזרת לי לחשוב...פשוט להיות שם ולהכיל. עצם הדיבור פה ממש הפחית אצלי את החרדה!!! אני לא מאמינה. הכל נכתב מחרדה גדולה!!! שתבינו זאת חרדה של אמא שנפגעה!!! אז תודה לכל אחת ואחת מכן. אביב, סוריקטה, שירה, חטולית ובמבי יקרות!!! פקחתן את עיני ונתתן לי עוד זווית ראייה.. ולך אודי יקר!! הפחתת חרדה גדולה! אני יודעת שאני פה בשבילו ואוכל להתמודד עם הכל! קבלתי פה אומץ. מעניין. גם בטיפול היא עזרה לי לראות את התמונה השלמה. תודה.

תודה מיכלי שמחתי לעזור גם אם במעט. שנשמע כבר דברים טובים מאוד מקווה שלא גרמתי לכן לטריגר קשה..שלא בכוונה.. הייתי שמחה אם הייתן מגיבות גם להודעה שלי גם אחרי שאודי כבר סגר ... חיבוק עדיו לכל אחת ואחת מכן .. אוהבת אתכן חטולית

הי מיכל, נהדר! אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב וניפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

19/08/2019 | 23:16 | מאת: ניקול123

אודי, אמרת שעדיף לדבר על נושא החופשה כשתחזור. לא כדאי ליצור קשר וכן לעשות שיחה כלשהי לפני כן כפי שהיא הציעה? היא אמרה שתהיה זמינה טלפונית ואפשר יהיה לקבוע זמן לשיחה.

בת 51 לאחר שנים של טיפולי פוריות. מחפשת המלצה לפסיכולוגית שמתמחה בטראומה מורכבת מהילדות ובטיפולי פוריות : אמהות מאוחרת.מאזור המרכז.תודה.

שלום דנדן, צרפי כתובת מייל ותוכלי לקבל המלצות ישירות לשם (איננו ממליצים כאן שמית). אודי

19/08/2019 | 14:54 | מאת: ניקול123

שלום, השאלות לא בהכרח קשורות אחת לשנייה אבל אשמח לקבל תשובה על שתיהן. 1. למה מטפלים מסוימים מעדיפים לשלוח הודעות SMS ולא להשתמש בווטסאפ? 2. עכשיו כשהיא בחופש שלה, לא טוב לי. אני מוצאת עצמי בוכה כמו ילדה קטנה על זה שהיא לא כאן. לא חושבת שקרה לי דבר כזה כמישהו אחר מבני המשפחה, חברים או כל מכר טוב אחר היה בחו"ל או בחופש או משהו כזה. מה קורה כאן?

19/08/2019 | 22:31 | מאת: אביב 22

הי ניקול קודם כל ברוכה הבאה ויכולה לומר לך שאישית אני גם מעדיפה sms יש בו משהו יותר מרוחק יותר מוגדר ואין את העקוב אחרי שגורם לאובססיה. בקיצור אני מעדיפה לכתוב לה בסמס ושתחזור אחי כך

19/08/2019 | 22:44 | מאת: חטוליתוש

היי ניקול יכולה להעלות השערה שבהודעות sms אין תמונה מזהה כמו בווצאפ..יכול להיות אולי משמעותי למטפלת....כך לפחות נראה לי לשאלה השניה..היא חסרה לך..את מתגעגעת אליה כי החסרון שלה מורגש חטולית

הי ניקול, 1. מאותה סיבה שגם לא מטפלים מעדיפים SMS על פני ווטסאפ.... 2. זה טבעי להרגיש כך. זו תגובה לפרידה. אודי

אני חיילת כרגע בצבא עם כאבים בפרקים והגב והרופא יחידה לא עוזר לי ואני חושבת שהוא חושב שאני ממציאה ושלח אותי לקבן וראיתי שאבחן אותי עם administrative purpose encounter מה הכוונה??

שלום לך, למיטב הבנתי המשמעות היא שהפגישה נועדה למטרה אדמיניסטרטיבית (למשל, מילוי הפניה או משהו כזה, ללא התערבות או בדיקה). אודי

19/08/2019 | 12:48 | מאת: חטוליתוש

התחבטתי המון אם לכתוב או לא לא פשוט לי לבוא ולהודות שכן... קראתי אותך מיכלי מההתחלה עוד למטה..ועד הכותרת האחרונה שלך מוכרחה להודות שאת צודקת ..יותר מצודקת לגבי החששות שלך ! נכון אף אחת מאיתנו לא היתה רוצה ! ...קשה לתת לבן...לילד ..שלנו ..להיות שם עם מישהי שנפגעה..לקח לי זמן להודות שגם לי שהסיטואציה הזו הבן שלי כן היה במקום הזה עם מישהי שנפגעה ..! הוא היה כל כך מבין וכל כך איתה עד שהלך לאיבוד איתה !! היא התגלתה כשקרנית לאורך כל הדרך..שיקרה על ימין ושמאל..הם גרו בנפרד..בבית שכור ..שאני עזרתי להם לנקות אותו..למרק אותו...כל שבוע הייתי מביאה להם קניות לבית ..פירות ..יררות..בשרים..דגים ומה לא ! לא ראיתי על פני השטח את הדברים לאשורם..לצערי הייתי תמימה מידי וסמכתי על הבן שלי בלי לבדוק... אחרי 9 חודשים הבן שלי הגיע הביתה עם פנים נפולות מעצב ולא ידע אייך לשאול אותי ..מה עושים כשאין כסף לקיום ? לא חשבתי פעמים ואמרתי החדר בבית פנוי בוא הביתה...לא ידעתי שגם היא כלולה בעיסקה אבל נתתי להם לגור אצלי... לאט לאט התחלתי להבין ש..היא..לא רק שיקרה לו לאורך הדרך אלה גם סחבה ממנו סכום אגדי של 50.000 שקלים ולכן לא יכלו להמשיך שם... כבר לא מדברת עם התכונות הנוספות הדוחות שלה...רק חשבתי אייך לגרום לו להפרד ממנה..כי כבר הגיעו מים עד גועל נפש.. הדברים התפתחו בכיוון הזה לבד..הוא התחיל להבין לתוך איזה בור עמוק ונורא נפל ...גם כל החברה שלו..ישבו לו על הראש עד שפקח עינים... והם נפרדו תוך חודש ימים מאז שגרו בביתי... בזה עדיין לא הסתיים הענין כי ברור שלא יכולתי להשאיר את הבן שלי לבד ..הוא את הלקח שלו למד כל כך טוב שהפסיק להאמין באנשים...וגם לא האמין בנשים יותר... לקח לנו שנתיים עד שראינו אותו יוצא מהבוץ הזה ...וכמובן לא לבד.. לימים הוא נישא ..לא כל כך מרצון אלה מתוך שרצה להקים משפחה..אך מעולם לא חזר להאמין ...עד היום הזה..נשארה לו שריטה טבועה בראש ובנשמה על מה שקרה מיכלי תודה ..המון תודה שנתת לי את האומץ לכתוב את הכאב הזה כאן מבינה אותך כל כך מתוקה שאת וגם במבי אהובה גם אותך מבינה.. החרדות האלה קשים ולא מרפים אני יודעת ...תלחמו על מה שנכון לכן..גמני עשיתי זאת ובשורה התחתונה רק אומר כך . האם אני שונאת אותה על מה שעשתה ?? לא.. אני מרחמת עליה..רק זאת ולא כל נפגעת תעשה מה שעשתה לבן שלי..ישנן המוני נשים נפלאות שהקימו בית והן כן דוגמה טובה חפשו אותן וממני בייי תודה שקראתן והייתן כאן אוהבת חטולית

הי חטולית, אכן אמיץ מה שכתבת. אודי

21/08/2019 | 08:05 | מאת: אביב 22

חטולית מתוקה אמיץ כואב ולא פשוט כן יש הרבה נפגעים שהם גם פוגעים בזה אין ספק. אבל כמו שכתבת לא כולם ולצערי לא רק הם ....בני האדם זן לא פשוט.. אבל יש גם טובים ואחרים :)

19/08/2019 | 10:17 | מאת: .במבי פצוע..

אודי הי, נראה לי שאני קצת בבלבלה... אני שמה לב שהגבתי אתמול להודעתה של אביב ואיכשהו כתבתי בהודעה גם לך ,למיכל לסוריקטה,לשירה ולעוד אולי..? משהו אצלי פחות מפוקס... אתה יודע אודי? אמא צביה לקחה חופש של שבוע אבל היא פה בארץ והחופש שהיא לקחה זה בגלל שהיא כותבת ... היא גם אמרה לי שכשנחזור ונפגש היא תרצה לדבר איתי בעניין מה שהיא כותבת.. אם הבנתי נכון,אמא צביה כותבת מאמר ורוצה להכניס אותי כדוגמא למשהו...???? אם הבנתי נכון אז היא רוצה להראות לי ולקבל את רשותי לכך.. היא כבר אמרה שתשנה פרטים שעלולים לחשוף אותי... ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שאני יודעת איך הדברים מתנהלים .. שקראתי כבר יותר ממאמר אחד ..:) מורכב לי אודי... מצד אחד אמא צביה בחופש וזה קצת מערער.. מצד שני ,אני יודעת שבאיזשהו אופן היא עסוקה 'בי' ( היא עסוקה במאמר /ספר שלה) ויש בזה משהו שמרגיש שהיא חושבת עלי כל הזמן..( למרות שאני יודעת שהיא עסוקה במאמר/ספר ואני רק הכלי שהיא משתמשת בו) מורכב... ומעניין אותי וגם מפחיד,מלחיץ ,מכניס אותי למתח העניין של איך היא תשנה את הפרטים שעלולים לחשוף אותי... איך היא תציג אותי..????? הרי דרך זה יש לי אולי אפשרות לבדוק מה היא חושבת ומרגישה כלפי... ואם היא תציג:" מדובר על מטופלת לא יציבה,רפת שכל, מכוערת רמת משכל נמוכה,מלוכלכת,מוזנחת שלעיניים שלה מבט משוגע...????? וואו..אם היא תכתוב כאלו דברים...... חבל שבכלל יצרתי קשר... קשר זה דבר כל כך מסוכן אודי... אתה יודע אודי שבילדות שלי הייתי כזו חצי אוטיסטית ? העולם החיצוני היה כזה רעשי רקע לחיים שלי... וואו אודי... לא יכול להיות שכך אמא צביה חושבת ומרגישה כלפי.... ואולי אני טועה..????? לך תדע...... בני אדם זה דבר סתום שקשה ואולי אפילו בלתי ניתן להבנה...??????

19/08/2019 | 22:36 | מאת: חטוליתוש

אז מה אם יש קצת בלבלות.. אף אחת לא נפגעה .. אולי אפילו מעלה חיוך קל..כן לפעמים זה אפילו נחמד ואמא צביה כותבת.. כמה נפלא.. את לא באמת חושבת שהיא תכתוב עליך את כל מה שכתבת שם..כי הרי כל כך ברור שאת ממש לא ..!! אני משוכנעת שאת טועה .. את כל כך נעימה ועדינה ..פשוט נהדרת ..ומקסימה כבר אמרתי ? המתח של...לפני..ומה היא חושבת ..מובן.. אוהבת חטולית

הי במבי, זה מפחיד לדעת מה באמת חושבים עלינו... וגם מאוד מפתה לדעת... חוויה לא פשוטה. (אני משער שהסך הכל יהיה טוב. מטפלים נוטים לכתוב על הצלחות :-) ) אודי

21/08/2019 | 05:42 | מאת: סוריקטה

הי במבי, הרגע מאד לא מפוקסת. מנסה... הרשי לי להאמין שכשמישהו כותב, בכתיבה נכנס עולמו ואולי קצת חלק מכל מה שהוא מכיר. אם זה מטפל, אז מטופליו בפרט. גם אם הכתיבה היא לא ספציפית על מקרה. ואת יודעת, וואלה, אותו דבר אפשר לומר גם על כל אדם אחר, בפרט מטופל והדמויות מעולמו שלו ובפרט מטפלי העבר והווה כחלקים ממנו. נחזור לכתיבה של אמא צביה - הייתי מניחה גם שהמילים לא תהיינה כמו המצחיקות-עצובות שרשמת, כי הכתיבה היא גם איכשהו גם פני הכותב ומעידה עליו. עליה. ועל אישיותה. מאמינה שהיא לא הייתה רוצה להחוות כבזה לבני אדם, למשל, אלא ההיפך. הפנטזיה שלך על הלך המחשבות של אמא צביה, היא פנטזיה שלך, ומעידה על מה שרץ לך שם בפנים ומתמקדים בזה. את כבר יודעת. אזכיר - אנחנו וגם אודי (עם שם ופנים) כותבים פה. סוריקטה

21/08/2019 | 23:32 | מאת: .במבי פצוע..

... לא יודעת כל כך מה לומר לכם.. העתקתי גם את הודעתי וגם את תגובותיכם.. כשאפגש עם אמא צביה בשבוע הבא אחכה לשמוע מה היא רוצה לדבר איתי בהקשר למאמר או הספר שהיא כותבת. תחילה,לפני שאקריא לה את הודעתי ותגובותיכם ארצה לקרוא אילו שינויים עשתה לגבי איזה טישטוש.. במילים אחרות איזה דמות 'הלבישה' עלי... אם 'הדמות' כלומר מה שאבין שהיא חושבת ומרגישה כלפי לא ירסק אותי אשתף ואקריא לה את התכתובות מפה... מפחיד ומלחיץ אותי ... שלכם, במבי

19/08/2019 | 08:47 | מאת: שירה2017

בואי בואי כל הזמן קוראים לי מבפנים. אחד הוא המוות. השני רוצה לעשות לי דברים. לגעת לי בגוף. לקחת את הגוף שלי. בואי. כמו מקצב הליכה. לפעמים אני מצליחה להמיר את בואי האלה בבואי צריך לעשות כך וכך. בואי נתלבש בואי נצא לעבודה בואי נבשל, נכבס, נהיה, את יכולה. בואי. כל יום גם בואי כזה. למה אני לא יודעת לבד למה הכל כמו מתוך צו פנימי. למה הכל כמו סרט ואלה הוראות בימוי. למה אין לבד בלי ליווי והוראות. זה מרגיש כל כך מנותק. כאילו אני נמצאת בתוך קרום או בועה שבתוכה בליל של קולות מתמללי מציאות, מדרבנים להרס וגם לעשייה שפויה, נכונה. ואני לא יכולה להתרכז בכלום, אי שקט נוראי, קוראת את אותו משפט כמה פעמים ועדין, עוצרת, לוקחת משהו לאכול ולא יכולה לנשום כי הבטן מתנפחת. אני לא יכולה לשאת את עצמי, התיעוב הזה מביא אותי אל הקצה. לשם. לשם. אני לא יכולה. אני רוצה להכות אותו לשבור את מעטה האדישות כדי לדעת שהוא מבין, להרגיש שהוא מבין, בגוף אני רוצה. אני רוצה לצרוח לנפץ דברים בחדר שלו לצרוח כל כך חזק לצאת משליטה עד שהכל יתפרק ועל השטיח שלו ישארו רק שברי חפצים ושברי אני. אחר כך הוא ינער את השטיח מהחלון והחדר שלו יחזור אל הסדר, בלי חפצים שבורים ובלעדי. אולי אז יהיה פתאום שקט.

19/08/2019 | 22:30 | מאת: חטוליתוש

בואי שבי כאן לידי אין צורך להרוס הכל וגם לא להרוס את עצמך את יקרה מידי כדי שלא תהיי עוד..מחשבה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינתי קחי את ידי המושטת לך ובואי נלך אל הים הגלים ינעימו לך..וירגיעו.. אוהבת אותך יקרה לי עד בלי די.. חטולית

הי שירה, זכות הצעקה לך. אודי

20/08/2019 | 18:21 | מאת: סוריקטה

הי שירה, חולה, עייפה ושבורה, ומכולם לך חשוב לי לרשום - קוראת את הפנטזיה שלך, ומוצאת אותה מאד דומה לאלו שאני מכירה אצלי. לי יש ת'מילים האחרות שלי, אבל, לפחות כפי שאני תופסת את זה, הרעיון דומה. מאד. הרשי לי לתת מחשבה לפירוש שהייתי מציעה עבורי, וגם, אם תרצי, עבורך - הפנטזיה הזאת, היא כאילו לעשות מסע בזמן, להיכנס לחדר המיטות של ההורים (ואל תשאלי אותי איך הזוג הזה היה ככה ביחד) ולנפץ את הרגע. הרגע בו נוצרתי. פוף! והארץ הייתה תהו ובהו וחושך. זאת פנטזייה שהיא מאד בראש של הכל-יכולות שמאפיינת, בעיניי, את מי שעל הציר של האנורקסיה, כמי שנוצרה ומתקיימת מתוך עצמה. איכשהו נראה לי שהתיעוב קשור גם לאותו רגע מיני. |צעקה| לפני לילה טוב, סוריקטה

21/08/2019 | 23:45 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה כתבת שאת חולה... איך את מרגישה היום? מקווה שאת מטפלת בעצמך. תודה שהגבת קצת קשה לי לחשוב על הפירוש הזה, במונחים האלה, אבל יש בו המון עוצמה. מעולם לא הרחקתי לאותו הרגע או עירערתי עליו, ודאי שנמנעתי מלחשוב עליהם כעל ישות מינית, התיעוב קשור לכולי וכולי קרתה אז באותו רגע. אז אולי. שולחת לך בריאות טובה והחלמה מהירה. שלך שירה

היי אודי וכולם, עד כמה הקרובים אליכם מודעים לפגיעה? אז אצלי רק המטפלת יודעת הכל. הבעל מודע אבל לא יודע ממש ולא יודע מי הפוגע הוא יותר יודע על חבר שפגע בגיל מאוחר יותר. היא מעודדת ועודדה לספר לו או למישהו קרוב..כי כל עוד זה "סוד"בעיה... הבעיה שזה לא מישהו רחוק בכלל...שזה משפחה...שזה היה כשהייתי קטנה ונפסק פשוט ערב אחד וזהו....ושעדיין חייבים לכבד אותו. להיות שם עם הילדים שלי, שנפגשים כל הזמן...משפחה לא בוחרים. אבל להגן עליהם אני רוצה, לא בלאגן ולא ניתוק קשר...בעייתי. מה עושים?? האם באמת כשאחרים יודעים קל יותר??

מה יודעים..? אצלי ישנם רק דברים מסויימים שבעלי יודע..כי היה מסוכן מידי שידע הכל.. התגובות שלו היו קשות ..רצה לנקום על המעט שידע חטולית

הי מיכל, ההודעה עלתה פעמיים, אז אתייחס לאחת מהן (לזו): קל זה לא. ולכל אחת מהאפשרויות יש מחירים - חיצוניים ופנימיים. אבל אני חושב שבסופו של דבר, יש חשיבות רבה להיותו של עד לחוויה שלנו, ותיקוף לה. וזה מגיע מבחוץ. אודי

היי אודי וכולם, עד כמה הקרובים אליכם מודעים לפגיעה? אז אצלי רק המטפלת יודעת הכל. הבעל מודע אבל לא יודע ממש ולא יודע מי הפוגע הוא יותר יודע על חבר שפגע בגיל מאוחר יותר. היא מעודדת ועודדה לספר לו או למישהו קרוב..כי כל עוד זה "סוד"בעיה... הבעיה שזה לא מישהו רחוק בכלל...שזה משפחה...שזה היה כשהייתי קטנה ונפסק פשוט ערב אחד וזהו....ושעדיין חייבים לכבד אותו. להיות שם עם הילדים שלי, שנפגשים כל הזמן...משפחה לא בוחרים. אבל להגן עליהם אני רוצה, לא בלאגן ולא ניתוק קשר...בעייתי. מה עושים?? האם באמת כשאחרים יודעים קל יותר??

מיכל יקרה, איזו סיטואציה קשה... להיות עם הפוגע במפגשים ולהביא לשם את ילדייך, שהם אולי אחת מההוכחות שלך שניצחת אותו, שהוא לא הרס את חייך לגמרי. כמה כוחות את נדרשת לגייס, ואני מתארת לעצמי שבכל פעם המפגש הזה מערער מחדש גם אני חיה בסוד וגם אותי המטפל מעודד לשתף. מצד אחד אני לא מסוגלת, גם מפני שאני אדם מאוד פרטי ומופנם וגם מפני שאיני רוצה שיראו אותי באור של "הנפגעת" (לא רוצה לתייג את עצמי), אבל מצד שני אני מודעת לכך שהמון אנרגיות מופנות להסתרה הזאת וכמה קושי יש בהסתרה. לפעמים בא לי להכנס לחדר ולצעוק את זה. אני חושבת שאם את מסוגלת לשתף עוד, אפילו את בעלך עוד קצת (בן זוגי יודע), אולי עוד בת משפחה שמגיעה לפורומים המשפחתיים, אולי תצליחי להרגיש שיש עוד מישהו לצידך ואת לא לבד שם. אולי. ומיכל, מצטערת אם נפגעת מהתגובה שלי בקשר לבנך, לא היתה כל כוונה לשיפוטיות, אלא לתגובה כנה. מניחה שהתגובה היתה יותר מהצד של הנפגעת או אם הייתי אמא לנפגעת. ובכל מקרה, אין בתגובה כדי להפחית מעוצמת הקושי וסערת הרגשות שזה מעורר בך. שלך שירה

מיכל בעלי יודע לא את כל הפרטים אבל יודע ....ברגע שאני הבנתי גם הוא יודע ...החשיפה לא הייתה פשוטה אבל היא הייתה הכרחית ...אחרת מבחינתי זה לחיות בשני עולמות .. ושוב בסוד . במהלך הטיפול שיתפתי חברה קרובה .את אמא . אחות . בת דודה ....זה לא עשה את זה קל יותר כולן ענו לי אותו הדבר איך לא ראינו איפה היינו ...וזהו ...לא יכלו להכיל ואני הרגעתי אותן ואת רגשי האשם שלהם ....אבל אני די משתפת כשזה נראה לי מתאים ....מתאמנת על עניין הבושה וסטיגמה ורגשי האשם והמחשבה שאני פסולה ...זהו שאני לא !!!

הי מיכל, לשאלתך - לפי שעה, מספר מצומצם של אנשים מבוגרים בעולמי - קרבה משפחתית וגם מכרי ילדות - איכשהו יודעים. ואפילו בסך הכל לא מכחישים. זה אולי מסייע באופן מסויים לחשש פן לא יאמינו. גם כך, זה עדיין לא מספיק לי :-/ סוריקטה

19/08/2019 | 18:53 | מאת: סוריקטה

הי מיכל שוב, ... חשבתי על כך שאולי עצם היות הטיפול הנפשי בסוד גם מהווה קושי? ייתכן קשר? סוריקטה

18/08/2019 | 17:36 | מאת: מכל

לא יודעת כל כך מה לומר. שמחה שבאת, שאת כאן. תמיד יש לך פינה חמה אצלי בלב. וכן, נפרדות הפעם ממש ממש ממקום אחר. וגם אני חשבתי שלא אעזוב לעולם, אבל דברים ורגשות משתנים. ואי אפשר לדעת. וחוץ מזה היא פעם אמרה לי אז מה אם זה לתמיד? גם זה בסדר. כמה שתצטרכי אני כאן בשבילך. נותן ביטחון נכון??? וגם עכשיו היא הבטיחה שאם אצטרך תמיד אפשר לחזור. הדלת פתוחה. כמה טוב לדעת לא?? והמקום פה עם אודי נשאר על תילו! יציב! הכל בסדר וחוזר על מקומו בשלום.

19/08/2019 | 10:00 | מאת: .במבי פצוע..

מיכל הי, גם לי שמור מקום חם בלב אלייך.. אני מרגישה שאנחנו צועדות זו לצידה של זו כבר שנים לא מועטות.. מתפעלת לראות את תהליך הפרידה שאת עושה.. ...אולי גם אני אוכל להתנסות בתהליך מעין זה....????? נכון לעכשיו,פרידות נחוות אצלי כמשהו שנחתך,ללא תהליך.. אמרתי לאמא צביה לא פעם שאם הייתי צריכה לתת כותרת למאפיין אולי מרכזי בחיים שלי ,הייתי נותנת את הכותרת 'פתאום'.. הפתאומיות ..ללא כל הכנה .. אגב,אפילו הפטירה של אבי ז"ל לפני שנתיים וחצי היה בפתאומיות ..מדום לב.. אגב מיכל, בתגובה שכתבתי אתמול להודעתה של אביב אלי התייחסתי גם לקטע שלך עם בנך בהקשר למישהי שנפגעה מינית...

הי מיכל, המקום כאן יציב ועומד על תלו. בהחלט. אודי

אודי, האם התכוונת מה הייתי עושה אם בני היה נפגע?? הרצתי את זה בראש כל חיי...... אז גם אם הוא היה נפגע, דבר ראשון הייתי שולחת לטיפול, הייתי מכילה ואמפתית, ללא שיפוט ומספרת מנקודת מבטי. ורק אחרי שהיה מעבד הכל, וממש תלוי במצבו אם הוא מוכן לזוגיות אז כן. אבל אם הייתי רואה אותו מבולבל וצריך אוזן קשבת ועדיין לא עיבד הייתי אומרת שעדיין לא מתאים זוגיות. ברור שהייתי רוצה זוגיות בשבילו, מה חשבת? שלא???? אוףףףףףף ...אם הוא לא בטוב לא הייתי בכלל ממליצה שיכנס לזוגיות ככה!!!! מצטערת! עכשיו לענינינו הם לא חברים במובן חברות..הם מבלים יחד, הם ידידים. שוחחתי איתו והוא אמר שהם רק ידידים והוא מהווה אוזן קשבת עבורה, וטוב להם יחד. אז בסדר.. ברור שזה מלחיץ.. למה אתם כולכם מרגישים שאני רעה ושלא בסדר????? צריך להבין גם אותי שאני פוחדת...זה לא רגיל! אתן רוצות שכלם יתנהגו רגיל אבל זה לא!!!! זה תיק...וכל אחת פגועה אחרת!!! וזה מפחיד!! ועוד אין בניהם כלום אז ברגע שימשיכו אני מכירה את הבן שלי..הוא אוזן קשבת לכלם. תמיד פונים אליו. ומה איתו???? הוא לא פסיכולוג!!!! ומה עם הנפש שלו?? למה שתיווצר תלות?? הוא אדם שלא משתף בקלות ויודע להקשיב לאחר ורגיש ברמות. אז מותר לי לפחד בתור אמא!!!!!!! לא אמרתי שאני לא רוצה בכלל. אני פוחדת!!! זה קשה נורא!!! בבקשה תבינו גם את הצד שלי ולא רק של הנפגעת. בבקשה אודי!!!! תעשה לי סדר בראש. מרגישה שכלם כועסים עליי ועושים עליי עליהום שאני ככה....אגב, כן, בעלי סבל ממני הרבה! זה לא פשוט!!!

18/08/2019 | 16:46 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, אתן מקום לכל מילותייך וחששותייך - אך אוסיף, היות שהכללת, לפחות אומר לגבי עצמי - שלרגע לא חשבתי שאת רעה או לא בסדר. נדמה לי שאולי אודי הציע היפוך תפקידים. קרי להיכנס לראש של הבן, ולחשוב מה היה מצפה מאמא או אבא ו/או קרובים אחרים בהינתן המצב. רעיון שחשבתי עליו בדימיון (שלי בלבד) הוא אפילו לאמץ בחורה כזאת כבת. ייתכן שפספסתי ועמכם הסליחה. סוריקטה

18/08/2019 | 17:49 | מאת: סוריקטה

ואולי, מיכל, (כמה קל לומר מבחוץ...) אולי שניהם יצטרכו ללמוד מתוך חווייתם האישית, בין אם תמשיך, בין אם תסתיים כך או אחרת. ואם יהיו כשלים - ללמוד מהם לעתיד. כשגם בעתיד יתכנו כשלים וחזרה על טעויות. בוודאי שגם לחרדותייך יש מקום להקשיב להן. השחרור וההפרדות האלה... בכלל בכלל לא פשוט... ייתכן שאני מקשקשת שטויות. איני במיטבי בזמן האחרון. סוריקטה

זה בדיוק אבל בדיוק!! מה שהמטפלת שלי אמרה :) לגבי לתת לו לחוות ללמוד מהחוויה האישית..להכשל וללמוד מזה.. וואו אני אמא שפוחדת שיפגעו... ותודה שאת לא חושבת שאני רעה.

19/08/2019 | 12:12 | מאת: אביב 22

והפעם אני נתלית על העץ שלך ... סוריקטה לדעתי זאת מהות של זוגיות ושל כל מערכת יחסים כזו או אחרת ... חשוב הכנות והתקשורת הישירה ...תיראי איך זה מסתדר בניינו עם כל הבאגים במערכת אני מאמינה בתקשורת אני מאמינה בכנות אני מאמינה בהסתכלות פנימה והחוצה אני מאמינה שזר מבחוץ (מחוץ לזוגיות )לא באמת יודע מה קורה שם אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו ולצמוח במסלול שלו .. ומי אמר שזוגיות זה דבר פשוט ...אבל זה אפשרי בהחלט .

הי מיכל, לא לזה התכוונתי. התכוונתי אם את היית במקומו. ולגבי הדאגה שלך - כתבתי בהודעה קודמת . אני בהחלט מבין אותך. אודי

18/08/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

שבוע, בוקר, ואוטומטית ארשום גם טוב, ככה בתור תקווה, אולי. מתפקדת. אני כאן. באסה אולי. כותבת את ההודעה בחשש מסוים, היות שאיני יודעת מה התרחש בסופ"ש ועולים בי חששות. למרות זאת, ובאופן בלתי תלוי, תוך הקשבה למשפט שרשמת, אודי, למיכל, בודקת את נטייתי לוותר על צרכיי מול צרכי האחר. ימים רבים רבים, וישנם רגעים ממש אינטנסיביים בהם איני מזהה את עצמי. מה שפה, למשל, או שאני נכנסת פנימה בעוצמה, או שאני בחוץ ולא מבינה מה הקשר שלי לזה. סוג של ‘או’ באמת, כשנראה, שהגשר הרגשי חסר. בהגיון אני יודעת. רגעים בהם לא מזהה אותי. אולי כמו מחלה אוטואימונית של הנפש. לעתים כל כך לא מזהה, עד אשר אפילו חפצים, שאני עצמי משתמשת בהם, המקום בו אני מסתובבת מריחים לי כמו מישהו אחר, זר, ונדחים. מאיימים. ההנחה היא שנוצרתי ככה. נולדתי עם זה. נדונתי. וכנראה שפחות פשוט לי לקחת על כך אחריות. אולי. הייתי רוצה לומר שגם אם איני מביעה זעקה גולמית – היא עדיין קיימת. תמהני איך ניתן להעביר את המסר הזה. היה לנו איזה רעיון בהקשר בשיחות. סוריקטה

18/08/2019 | 17:00 | מאת: אביב 22

הי סוריקטה , אז שבוע טוב מתוך התכוונות שהשבוע יהיה טוב ומטיב לנו לעצמיינו ולזולתיינו.. בקצב שלך . בדרך שלך זה הכי נכון .... והנה העברת את המסר על הקושי במרחב הלפעמים לא מוכר מנותק מפחיד .... שומעת את הזעקה השקטה על הנוצרתי ככה .... כואב אתך אביב (שמשתדלת לחתום אבל לא מבטיחה מפחד לטעות ולכתוב את שמי)

18/08/2019 | 17:10 | מאת: אביב 22

סוריקטה קראתי אותך שם למטה ....הייתי שמחה עם היית כותבת לאודי למעלה כדי שתזכי גם לתגובה ראוייה ... את יודעת אין ילדה שנולדה כועסת וקשה ...יש ילדה שהיה לה רע והפכה כועסת כדי שהעולם ישים לב אלייה ... מותר וליגיטימי לילדה לכעוס הכאיבו לה פגעו בה התנהגו אלייה בצורה מבזה ....אל תיכעסי עלייה חבקי אותה עטפי אותה במילים רכות כי מגיע לה ... שולחת חיבוק רך ועוטף לילדה וגם לגדולה ... עצוב וכואב אתך אביב

18/08/2019 | 17:50 | מאת: סוריקטה

ומה שיש לי לומר עליהן (ממש קשה לי לכתוב את זה אבל) איכס סוריקטה

18/08/2019 | 20:14 | מאת: סוריקטה

... חיפשתי במרחבי הרשת וגם ברשימות כלליות מודפסות, או כתובות בכתב יד מהעבר הממש ממש רחוק. בימים בהם לא היה לי כינוי בשומקום. יודעת לזהות כל הודעה אם היא שלי או לא. כולן. וכולן לא ברורות באותו אופן. מפותלות. עם אותם קודים. מזהה ולא מזהה. אולי הכי מזוהה איתו זה חוסר הזיהוי. כמה שהייצור הזה מוזר. כמה שהוא מוזר. חבל על הזמן. לוותר עליו. סוריקטה

19/08/2019 | 08:38 | מאת: שירה2017

סוריקה יקרה, כל מילה, כל המילים, כאילו נכתבו מפי. על תחושת חוסר הערך התמידית, כמה קשה להתנהל כך בעולם, על הניכור העצמי, ההתבוננות מהצד, הזרות והתעוב העצמי. כל כך הרבה פעמים אמרתי בטיפול שאני מרגישה כמו במחלה אוטואימונית, הגוף תוקף את עצמו. ואת יודעת, כש"ירדתי" מהחיים והתאשפזתי זה היה גם סיפור הכיסוי, מחלת הנשיקה. הזעקה הגולמית, הצעקה הפנימית, כמו אנרגיה אצורה. מרגיש שתתפרץ כל רגע ותכלה את הכל. וסןריקטה, טוב שבאת וטוב שנתת מילים לכל אלה. אני כל כך מבינה ומרגישה אותך. אני חושבת שזה שאת באה וכותבת את כל זה יש מן המאבק במה שמרגיש כמו הגזירה או הגורל. המרווח בין חוסר השלמה עם התחושה שככה נולדת לתחושת הגורל וההשלמה הוא המקום שיוצר תנועה, חוסר קבלת המצב, ותנועה משמעה חיים וסיכוי לשינוי. אולי תצליחי ליצור את הזעקה? לקחת גליון נייר גדול, צבעי גואש או אקריל, מכחולים או ידיים, לשים מוסיקה שאת אוהבת ולצייר את הזעקה, במריחות צבע על הנייר, לתת לחלקים ממנה לצאת. זה יכול להיות מאוד עוצמתי. ואני כל כך רואה אותך יוצרת. היו תקופות שציירתי והיה שם זמן לפני תעוב היצירה של נחת, והנה אני זוכרת. היו תקופות שסרגתי צעיפים, שורות ארוכות ארוכות, סרגתי את כל המילים הצועקות. איתך שירה

סוריקטה יקרה. ניסיתי דרך המחשב לא הולך כלום..70 תווים בכל כינוי אפשרי שקרוב למיכ..מבאס. אז לא מתייאשת כי את חשובה!! כן, את אהובה ראויה לאהבה!! לחיבוק! תרגיל קטן, אילו היית פוגשת בילדה הזו היום גם היית חושבת כך? או תרגיל יותר מרוחק..אם היית פוגשת ילדה שלא קבלה חיבוק מעולם, אמא מתעללת וחולה, שהתעללו בה. האם היית גם חושבת עליה כך? האם היית מסוגלת לחבק אותה?? וכמו שכתבת שאפילו היית מאמצת ילדה כזו, נכון? אז קודם כל אמצי את עצמך!! את הילדה שבך הקטנה הזו. חבקי אותה, אותך!! כי את אהובה וראויה ותני לאהבה להכנס אל ליבך מתחת לכל הנוקשות הזו. אני אוהבה אותך. ובטוחה שכלם פה יסכימו שאת אהובה. חיבוק לילדה ולבוגרת. לכולך!! ❤

19/08/2019 | 12:45 | מאת: סוריקטה

הי אביב יקרה, עדיין, כך ניסו להסביר לי, שיש תכונות לא פשוטות אולי (תלוי גם מי המתבונן, אני מניחה) שנולדתי איתן. ובאמת שהיצור הזה בעייתי. הוא לא יודע להירדם בכוחות עצמו, למשל. ועוד כל מיני פעולות גוף לכאורה אלמנטריות, שנלמדו רק ממש בשנים האחרונות. הרבה סבל. התחבקתי היום עם כמה אנשים ככה קצת לפני הפרידה הצפויה בקרוב. חיבוקים לבביים מאד, אמיתיים, ועדיין מעט מידי מכדי למלא ולהחזיק לאורך זמן. סוריקטה

הי סוריקטה, את מבקשת לזקק את קריאתך. מה את רוצה להגיד? הייתי רוצה שתאפשרי לשמוע, כמה שניתן. אודי

20/08/2019 | 05:36 | מאת: סוריקטה

הי שירה, כנראה שיש לי מה לרשום לכולם, בינתיים ראשונה לתגובה בחרתי בך. הרעיון של המטפל שלי הוא לכתוב. בכתב יד. וסיפור שלם, שאולי אחר כך גם ייצא לאור. לא רק צעקה כצעקה. רעיון אמיץ מאד. והכיוון הוא, כפי שהצעת, כנראה יצירתי יותר. גם בתחום המוזיקה, למשל. יש שם עצירות ביצירה. וכבר ניתנו לכך המוני הסברים. בינתיים, השמש טרם עלתה ועוד מעט אצטרך לצאת לדרך. סוריקטה

20/08/2019 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, מעניין ששמתי לב לאחרונה שסוף סוף האדונים דוקטורס תיקנו איזה באג טכני שנמשך מול המכשירים שלי הרבה מאד חודשים. בהקבלה לנפש, אם תרצו. טכנית - ניסית גם מגוון של דפדפנים? נו שוין. לו הייתי פוגשת ילדה כזו? ראי - אני פוגשת בעלי חיים כאלה. פראיים אולי גם קצת מבויתים.קצת כמוני, אולי. ומכירה את עצמי - עובדת איתם על אמון. חיבוק או מגע לעתים גדול הרבה הרבה יותר מידי. לא תמיד נותנים להתקרב. לעתים נסים על נפשם. אני גאה באלה שאחרי שנים כן מתקרבים וכן ניגשים אפילו רק בכדי להריח. אולי קצת כמו שהמטפל שלי נהג מולי. הכמיהה גדולה, אבל בפועל לא ניתן ואולי גם אסור משהו שהוא הרבה יותר מידי. כמה טוב שיהיה. סוריקטה (זה גם שם של בעל חיים)

21/08/2019 | 05:50 | מאת: סוריקטה

דברנו הרבה בטיפול על הפחד לשתף בדברים " הקשים" יותר. דברנו על זה שלא יודעת איך לאסוף את עצמי אחייכ.. הפחד להיות לבד עם הכל. ושוב הייתי אמיצה ואפשרתי מקום לספר ואז המצוקה לאחר מכן... ויותר קשה מהכל המטפלת רק חזרה אחרי יום ויותר.... תחושת הנטישה קשה לי מאווווווד!!!! וזה קורה שוב ושוב שלוקח לה הרבה זמן לחזור אלי.. (מעל יום) אני לא מוכנה לעשות את העבודה הזאתי כאשר אין פתרון להתמודדות עם המצוקות הקשות אחרי טיפול..... ועכשיו המטפלת בחופש והכאב והסיוטים ותחושת הנטישה קשה לי מדי...... אני לא מסוגלת להמשיך טיפול כך.... אני לא מוכנה..... אני לא רוצה...

18/08/2019 | 17:21 | מאת: אביב 22

אין לי מילים חכמות בעיקר כי אני לא יודעת מה נכון לכם ... רק להגיד לך שאני אתכם עם כולכם ...ורואה את הקושי וגם את המאמץ והאומץ להמשיך שומעת גם את התקווה שהמטפלת תמצא פתרון אולי פנטזיה שמישהו יקח את הקושי הזה .. רואה את ההתנגדויות מול החופש והחשיפה נצבעות בכל מיני צבעים של לא יכולה לא רוצה ועוד .... יכולה לספר לך שמכירה את התחושות וזה תמיד גל כזה שנרגע אחר כך . . ממליצה על פעילות גופנית וחיבוק עצמי ממשי עם הידיים כזה שירגיש בלב ..להכניס אויר נקי כמו שאודי אומר ולהמשיך ...העבודה בהחלט קשה . מחבקת אותך את כולך באהבה

ועוד משהו... סכמנו ביינינו שתשלח הודעה קולית לפני שתסע לחופש וגם את זה היא לא עשתה והמצוקה כל כך גדולה...

i feel desperate

ינשוף יקרה, מכירה את התחושה וכמה זה כואב, כמה קשה תחושת הנטישה. מקווה שתראי שבכל זאת היא גם חוזרת. ובינתיים בין לבין אולי תרצי קצת להשתמש בצ׳אט של סה"ר או מרכזי נפגעות... אני נעזרתי לפעמים בעיקר בלילות מצוקה גדולה ותחושת בדידות תהומית, רק כדי להרגיש שיש מישהו בצד השני. איתך שירה

ינשוף מתוקה, קשה כל כך התחושה הזו..חבל שהבטיחה ולא קיימה, אולי שכחה בגלל הנסיעה וכו'. היא תחזור. ובינתיים החיבוק העצמי שהציעה אביב מצטרפת, חבקי את עצמך תוך כדי תיפוף עם האצבעות..זה עוזר! וכן, ספורט ופעילות שאת אוהבת גם עוזר. איתך יקרה

19/08/2019 | 12:26 | מאת: ינשוף

אין לי מילים הכאב גדול מדי

19/08/2019 | 22:29 | מאת: ינשוף

כבר לילה ועדיין המצוקה לא נרפה אני לא אעזוב טיפול בלי לשתף אותה אבל כבר לא אלך פעמיים בשבוע... אין טעם... אני כל הזמן חושבת שאי אפשר באמת להמשיך כי אין פתרון על איך להתמודד עם המצוקות.. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק.. אני צריכה לתפקד ..

19/08/2019 | 22:59 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי כל כך מצטערת שזה קורה לך היא לא השאירה הודעה ואת שוב סובלת וכואבת מבינה שמאוד קשה לך חיבוק גדול עד אליך יכול לעזור ..רק לבנתיים ?? אוהבת חטולית

הי ינשוף, את זקוקה להחזקה, וחשוב שתדברו (ואני בטוח שאתן עושות זאת) על איך מאפשרים זאת בשגרה ובזמני חופשה. זה לא יהיה קל, אבל יותר אפשרי. אודי

היי אודי לא בטוחה שאני מבינה אותך... זה שאני זקוקה להחזקה בין הטיפולים ובחופשים ברור.... אנחנו דברנו על זה הרבה ולמטפלת וגם לי אין תשובות לכן אני יותר ויותר חושבת שאין טעם להמשיך את הטיפול.....

17/08/2019 | 17:19 | מאת: ניקול123

שלום אודי וכולם, בעוד מספר ימים המטפלת שלי תצא לחופשה השנתית שלה. ניסיתי להתעלם מהרגע הזה למרות שידעתי עליו הרבה זמן מראש אבל לפני כמה ימים זה פתאום הכה בי והבנתי שהיא באמת הולכת להיות שבוע שלם בכל מקום אפשרי בעולם או אולי אפילו בארץ, אני לא יודעת באמת וזה גם לא כזה משנה. בשנה שעברה כשהייתי אצלה והיא הייתה לקראת נסיעה, היא לא הציעה לי את האפשרות לתאם זמן לשיחה והפעם כן ואני רק יכולה לנחש שבשנה שעברה הכרנו מעט זמן ואולי לא היה שום דבר בטיפול שמצריך איזשהו קשר מעבר לפגישות הקבועות. עכשיו אנחנו כבר מעל שנה בטיפול ביחד ואולי היא באמת מרגישה שהיא יכולה לתת לי את זה כי יש מה ובמיוחד כי היו גם הרבה עליות וירידות בתקופה האחרונה. למרות ההצעה המפתה, אני לא מסוגלת לעשות את זה. למה אני מבטלת את הצורך שלי מול ההצעה האמיתית והכנה שלה? אני אולי לא רוצה להטריד אותה או להפריע לה. רק מהמחשבה שהיא תצטרך להתנתק לכמה דקות מהמשפחה או מכל דבר אחר שהיא עושה ולשמוע אותי, זה רק גורם לי לחשוב שזה יקטע את השמחה והאושר שלה ואת הסיבה שהיא אולי בחרה לצאת לחופש. למה לא יהיה לי את האומץ באמת לשמוע אותה?

18/08/2019 | 17:07 | מאת: מכל

היי.. אני מכירה את התחושה הזו. ממש!!! אצלי זה לא בחופשות. זה קורה כאני מרגישה שמשהו אצלה פחות קשוב או כשהיא באה עם גב תפוס. אז אני לא רוצה להכביד. ממליצה לשוחח איתה על כך. יודעת מה המטפלת שלי ענתה? שאם היא נותנת לי לצור קשר סימן שזה בסדר מצדה ושאני לא אחליט במקומה אם זה בסדר עבורה או לא. היא יודעת לשים את הגבולות שלה לעצמה!! עובדה שנתנה לך רק שיחה אחת, זה גם סוג של גבול. בקיצור תסמכי עליה שהיא יודעת מה מתאים לה ולך. בנוסף לדבר איתה על ההרגשה הזו!!! הכי חשוב! בהצלחה

19/08/2019 | 07:12 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, איני יודעת לגבייך. אך אשתף ואומר לגבי עצמי שאיני מסוגלת להרים טלפון למטפל גם אחרי שנים של טיפול ולאו דווקא בהקשר חופש. יתרה מזו, מאד מסובך לי אפילו סתם לתפוס תור אצל רופא כלשהו. מה יגידו על זה אצלי? יש איזו התנסחות מעולם הנפש. נעזוב. בכל מקרה - כתבת יפה, בעיניי. הן את שומעת אותה והן היא שומעת אותך. סוריקטה

19/08/2019 | 10:07 | מאת: ניקול123

היי מיכל, תודה על התגובה. כן, זו הרגשה לא פשוטה להרגיש ככה ובטח שהיא עכשיו רחוקה ואני כאן מוצפת במחשבות. גרוע מזה, אני מוצאת את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה, חושבת עליה ומקווה שהכל בסדר אצלה והיא כן יודעת לנצל את הימים לנוח, לבלות, לצבור חוויות חדשות. אני פשוט לא רוצה להיות זו שתקטע את האושר שהיא מרגישה עכשיו. ברור שאם היא החליטה ככה אז יש סיבה מספיק טובה לעשות את זה ואני סומכת עליה בעניין. אני גם חושבת מה בכלל אפשר להגיד לה כשתגיע השיחה הזו? את כן היית מציעה לבקש שיחה או להיות גיבורה ולחכות עוד כמה ימים כשתחזור?

19/08/2019 | 10:09 | מאת: ניקול123

היי סוריקטה, אני גם לא מכירה אותך אז אני לא יכולה להביע את דעתי אבל אני בטוחה שיש משהו כאן שמסתתר מתחת לפני השטח. מצד אחד הנזקקות הזו והצורך לשמוע, להרגיש, לדעת שהכל בסדר ומצד שני, להיות כזו אמיצה וגיבורה בלעדיה. תודה.

הי ניקול, בהחלט נושא חשוב להעלותו בפגישה. אודי

אתמול בלילה כתבתי ממש מהבטן..אולי באמפולסיביות מסויימת..מכעס שלא מבינים. סליחה כולם. וגם סליחה אודי שלא הייתי קשובה ממש לשאלה. עכשיו קראתי שוב, מה הייתי צריכה מהסביבה? אז שתסמוך על שיקול הדעת שלי שאדע להתמודד, שידעו להכיל ולהבין, ללא שיפוט ובקורתיות. אני חושבת שיכולה להבין את זה. אודי, אני לא יודעת אם יש שם אהבה, והם לא ממש נקראים "זוג" רק מבלים יחד כי טוב להם יחד כך הוא אומר...הוא יותר מהווה אוזן קשבת עבורה וזה טוב ונפלא אבל מה שמפחיד הוא הגבול! לשים גבול לעצמך עד כמה אתה יכול להכיל ועד כמה זה יכול לפגוע בך. הוא לא פסיכולוג! ולא הייתי רוצה שישמש לה ככזה. מצטערת שאני נשמעת אדם רע שלא רוצה זוגיות כזו, זאת לא כוונתי. ומצטערת אם פגעתי בבנות שנפגעו כאן. סליחה בנות.

18/08/2019 | 17:17 | מאת: אביב 22

בואי רגע לא מהבטן ... לא חושבת שמישהי כאן שפטה אותך כן גם לי כאב איך ומה שכתבת ... יחד עם זאת ראיתי אותך כתבתי לך שאני שומעת את הקושי שלך ...אבל זה בהחלט הקושי שלך ולא בהכרח שלו ... גם הבן שלי יצא תקופה עם נערה שנפגעה ...אני זוכרת שפחדתי שהקשר הזה יחשוף אותי ...כי היא באה בגלוי ודיברה איתו על זה וגם איתי ...כן זה מורכב אבל מה בחיים האלה לא מורכב ... אני בהחלט חושבת שהקשר הזוגי הוא שלו ...אישית לא הייתי מתערבת ולא מציעה הצעות הייתי שם מחבקת תומכת מכילה אם הוא היה מבקש ממני .... אבל ,מה שחשוב ....זה מה את מבקשת מאיתנו ...למה את זקוקה כאן ?? שולחת חיבוק כי מבינה שקשה והקשר מטרגר ושם מראות למערכות זוגיות ומפחיד ....אני מאמינה שהבן שלך יכול לדאוג לעצמו אבל תמיד יש את הדאגה של אמא 😍

19/08/2019 | 08:51 | מאת: מכל

תודה אביב שאת מבינה... אולי גם אני חוששת מהחשפות שלי..תקראי מה כתבתי למעלה..וואו.

הי מיכל, זה הקושי שלך כאמא. זה טבעי ובסדר, ובעיקר אם בסופו של דבר את יכולה להוות מיכל עבור בנך ועבור בחירותיו. אודי

16/08/2019 | 09:20 | מאת: אביב 22

תודה יקרה תודה על המילים החמות תודה שאת כאן ככה בגדול נותנת לנו לראות אותך כבר מזמן לא היית כאן ככה נראה לי בראייה המרחבית שכולנו כאן היינו זקוקות לרצפה מחודשת ... בקשר לזה שאני לא מוותרת ...בדיוק דיברתי על זה עם המטפלת ,שאני ככל שיש יותר קושי או התנגדות נלחמת יותר ולא מוותרת. חשבתי על זה בעקבות התגובה שלי לשירה לגבי המטפל שלה ,אני בתקופות שהפנים צועק לי שצריך להפסיק להגיע אני באה יותר. גם בעבודה שלי לאורך השנים (כל מי שליוויתי בקושי שלו )לא יכולתי לוותר כמו אני לא רוצה שיוותרו עלי לא מוכנה לוותר על האחר .... תודה שראית תודה שאת כאן

18/08/2019 | 23:51 | מאת: .במבי פצוע..

הי לכם , חזרתי עכשיו הביתה מיום עמוס ביותר.. העיניים שלי מפלבלות, אך בכל זאת רוצה לומר לכם.. אביב, תודה על המילים הטובות שלך.. אודי :)) כל כך שמחתי לקרוא את תגובתך להודעה שכתבתי לאביב.כך,בכזו ספונטניות , בפשטות , וזה הרגיש כזו נשיקה ללב.. :)) מיכל.. מקווה שאף אחד פה לא יהרוג אותי אבל אני רוצה לומר לך שאם הבן שלי היה יוצא עם נפגעת תקיפה מינית ,הייתי מתה.... זה היה משגע אותי... אני הרי נפגעתי כשהייתי ילדה בת 10..ואני נכה..נכה במובן המיני.. אני לא רוצה שהבן שלי יעבור את מה שבן זוגי עובר איתי... אני הרי כבר למעלה מ 10 שנים אצל אמא צביה 4 פעמים בשבוע.. בתחום הזה - תקוע...לא זזים דברים ואולי יש נפגעות פגיעה מינית שכן מצליחות להשתקם.. לא יודעת.... וואו... ח'תכת בלגן... רוצה לומר לך שאני ממש מבינה אותך... לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה עם מישהי פגועה כמוני... אל תהרגו אותי על מה שכתבתי עכשיו... אולי רק אני 'נשארת כיתה' בתחום הזה ולא מצליחה להשתחרר מהקטע הזה...??? אולי אני כותבת מילים אלו בגלל שאני לא מפוקסת בגלל העייפות שלי..??? ושירה .. וסוריקטה ..וכולכם .. אני מתגעגעת אליכם... מקווה שלא כתבתי שטויות.. אתם צריכים לראות אותי עכשיו.. העיניים ממש ממש מפלבלות מעייפות

19/08/2019 | 08:44 | מאת: מכל

במבי יקרה! וואו.. לא חשבתי שבכלל מי שפה ונפגעה תבין אותי. חשבתי שכולן כועסות כי כאילו הכל רגיל ושנתייחס רגיל. והנה באת ואמרת כל כך בכנות!!! זה מפחיד!!!!! וזה טריגר עבורינו. ולא רוצה את הסבל הזה שיעבור. כי כמו שכתבת הזוגיות כל כך נפגעת. לכן אני חושבת שזה ממש תלוי עד כמה הפגיעה והחוזק של הבחורה וכו'וגם החוזק,שלו לשמש כמאזין.. תודה על מילותייך וכנותך!!

19/08/2019 | 21:19 | מאת: שירה2017

במבי מקסימה שאת בעצמך, גמני התגעגעתי אלייך לפעמים אני סקרנית לשאול ולדעת מה את עושה, במה את עוסקת. ברור שלא כתבת שטויות, כתבת ככה מהלב וזה מרגיש כמו לשבת ולדבר איתך. עניין הפגיעה בעייתי בהקשר של יחסים. אני חושבת שיש בי משהו מאוד מרובע, מרצה, הולך בתלם, כאילו לא ראיתי אופציות אחרות מלבד לעשות מה שצריך, מה שאומרים שצריך. קשה או לא. אפשרי או לא. וכמה קשה... כמעט בלתי אפשרי. אולי היכולת להתנתק מהגוף עזרה לי. לא יודעת. יש שנים של התנזרות ואי מסוגלות. שלך שירה

הי אביב, תשמרי את הציטוט הזה מדברייך: "לא יכולתי לוותר כמו אני לא רוצה שיוותרו עלי"... נהדר. אודי

21/08/2019 | 05:45 | מאת: סוריקטה

הי אודי ואביב, סורי שאני נדחפת - בשונה אולי קצת ממה שתואר בעץ - מוצאת את עצמי לא מוותרת על יצורים וגם אנשים. אבל איני מצליחה למצוא בי את האמונה שמשהו כזה יקרה מולי. שלא אזכה לכך. סוג של חד כיווני. סוריקטה

16/08/2019 | 02:45 | מאת: מכל

לו אני הייתי בני. הייתי זקוקה למרחב , נותנת לעצמי זמן לבדוק. והייתי זקוקה שיבינו אותי ויקשיבו לי גם...אולי הנחייה. אני פה בשבילו! אז הייתה שיחה איתו..כמה רגישות שיש בו. אני חוששת לו, שידע לשים גבול.... תראה אודי, אני בעצמי נפגעתי. אני יודעת במה זה כרוך בסדר? נכון שכלנו מצטדקות ואומרות זה לא מחלה, טוב שיקימו משפחות וכו' קל להגיד מהצד. כן גם ניצולי שואה סבלו בזוגיות והילדים שלהם בו נאמר עם הרבה צלקות!!! נכון שלכלם מגיע הזדמנות שווה. בואו נודה על האמת שזה מסובך. ובכלל לא חיים קלים! אל תצטדקו. אני עשיתי לבעלי חיים קשים מאוד!!! וכן אני לא כמו כולם בזוגיות...יש מהשריטות! נכון שמגיע לכולם הזדמנות שווה וכולנו בני אדם, מותר לי גם להביע דאגה מזה!! זה קשה גם להיות המכיל!!! ממש קשה. וסליחה על הביטוי שהשתמשתי אבל זה כן להכנס למחוייבות קשה וכל עוד הם לא ממש "זוג" אז....לא יודעת. מותר לי להביע דעה.. ולחשוש...תבינו בבקשה. שילך עם הלב שלו. וברור שיעשה מה שטוב לו..אבל זה קשה. .

הי מיכל, זה אכן יותר מאתגר. אבל ההכלה שאת מתארת היא כיוון טוב. אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. אודי

16/08/2019 | 00:17 | מאת: שירה2017

אין לי כח להגיב ממש רק רוצה לומר לכל מי ששבה (במבייי) ולאלה שנאבקו להשאר...וגם לך אודי שנשארת יסוד יציב (למרות פסקי הזמן), מרגיש קצת כאילו נגמר השיפוץ והבית מתחיל להתארגן, הסדר חוזר. שלכם, שירה

18/08/2019 | 17:19 | מאת: סוריקטה

הי שירה, נראה שכתבת מאוחר והתפספסת... :-( בבקשה תוכלי לומר שאת כאן איתנו גם היום? בבקשה? מרגישה שאיני מצליחה להשתלב, לצערי. אולי אצטרך להמתין. אולי. סוריקטה

19/08/2019 | 08:41 | מאת: שירה2017

הנה אני כאן, סוריקטה יקרה. עניתי לך בהודעה ארוכה למעלה. למה התחושה שאינך מצליחה להשתלב? הנה הענפים למעלה מלאים בעלים שלך ובפירות שלך.

15/08/2019 | 09:24 | מאת: .במבי פצוע..

אביב יקרה!! רוצה לומר לך תודה מיוחדת.. 1.גם לך חלק "בשליפה אותי ממצב האוטיזם שנכנסתי אליו. 2. אני קוראת אותך ואת נוגעת לי בעצבים הדקים .. הכאב שלך,הזעקות,איך שאת לא מרימה ידיים..לא מוותרת ונלחמת גם על עצמך אבל גם איך שאת לא מוותרת על האחרים... מרגש!!! 3. תודה על היותך.... שלך, במבי

הי במבי, עד שאביב תגיב, אומר אני תודה לך... אודי

16/08/2019 | 07:32 | מאת: אביב 22

פשוט תודה זה מדהים הריקוד הזה ,ההבנה.... שמחה שלא השארת את במבי אדומה וצועקת עד שבאתי

15/08/2019 | 09:07 | מאת: .במבי פצוע..

הי... משונה... מביך... .... וואו... הזוי.. רוצה לשתף אתכם... וואו...הזוי ..טירוף מערכות. הסיבה הראשונה שאני פותחת עכשיו הודעה חדשה זה היות ויש לי צורך שתראו אותי ... וואו...אתם צריכים לראות אותי .. הגוף שלי כזה מתקפל ונהיה אדום כזה.. מביך... מביך גם להרגיש את זה ובעיקר להגיד.. כך להסתכל לכולם בעיניים ולהגיד באופן ברור : כן ,יש לי עכשיו צורך שתראו אותי !! וואו... יש איזשהו חלק שרוצה למות מבושה.. .... וואו...אני מזיעה... טוב די כבר איתך במבי עם כל השטויות והתיסבוכים שלך... ... סוריקטה... ראשית, מבקשת לומר לך שעד כמה שזכור לי לא אמרתי מעולם שאני בקיאה / מומחית בענייני קבוצות... מה שזכור לי שאמרתי : שהתחום של תהליכים קבוצתיים לא זר לי... ואם אני מתבוננת דרך ההסתכלות המערכתית אולי אני יכולה לזהות שהקבוצה עברה טלטלות לא מועטות בכל התקופה האחרונה שכללו קטיעות ושינויים שונים.. קטיעות כשהפורום היה בחופש מס' פעמים הפורום גם "עבר דירה"- המעבר והטלטלה שדוקטורס העבירו אותנו.. מבקשת לציין שלעניין החופשים של הפורום זה היה אולי חידוש מערער.. אודי.. עד כמה שזכור לי עד לפני שנה? שנתיים? לא זוכרת זמנים כל כך.. בכל אופן לא זכור לי שסגרת את הפורום... לקחת אותנו איתך לחופש.. אני זוכרת שאפילו הייתי מופתעת בעבר שאמא צביה יוצאת לחופש ואתה אף פעם לא יוצא לחופש..שאתה נמצא באופן רציף היה בזה משהו מרגיע,נותן תחושת בטחון, ריצפה קבועה.. ועכשיו..שונה... אולי הקבוצה הגיבה לשינויים הללו .. אולי אומר ואקדים: החרדה הגדולה ביותר בקבוצה היא החרדה מהתפרקות הקבוצה.. כשקבוצה מרגישה מאוימת היא (הקבוצה) תעשה ה-כ-ל בכדי שתחושת הבטחון של הקבוצה תחזור.. בקבוצה כל אחת/אחד נוטל על עצמו תפקידים (במודע או שלא במודע) ישנם תפקידים משימתיים ותפקידים רגשיים .. ואין מי שלא נוטלת על עצמה תפקיד כלשהו.. ואולי,סוריקטה ואביב אתן נוטלות את התפקיד של "משמרות הפורום" וכהחרדה מהתפרקות הקבוצה כתוצאה מחופש כזה או אחר ,אתן כמו הילדים בבית שמתחילים לריב ואז אבא מגיע ומרגיע.. ובאמת,אולי קורה פה משהו מעניין.. "במריבות ביניכן" אודי לא מתערב.. כמו אמא... אודי רק אומר : אני נמצא,רואה,שומר... ותראו .."הילדים משלימים ביניהם" אולי הצלחתן בחוויה להחזיר את אודי הביתה..החרדה פוחתת ו"הילדים יכולים לשחק שוב ברוגע" עד שהחרדה שוב תתעורר... מה שאני מציעה פה זה בנוסף!(ולא במקום) להסתכלות שהציעו אודי ושירה,שמאוד דיברו אלי... מה עוד?... נראה לי שזה לעכשיו... אהה.... מיכל,שאפו עלייך על הדרך שאת עושה... לעבור תהליך פרידה כפי שאת מתארת ... אולי אני בעוד 40/50/90 שנים עם אמא צביה... וכן.. תודה חטולית על המילים הטובות שלך הן נתנו לי נשיקה רכה בלב.. תודה לכולכן גם לך שירה וסוריקטה שקצת עזרתן לי לצאת מסוג האוטיזם שנכנסתי אליו.. וגם אתה אודי אהוב , יקר ומעצבן שכמותך.. ושבחיים לא תעזוב ותצא לחופש.. ואם אתה יוצא לחופש -קח אותנו איתך ..כמו פעם... אני אוהבת אותך אודי מעצבן..:) שלכם-במבי

15/08/2019 | 20:44 | מאת: סוריקטה

הי במבי, הו, סוף סוף. חיכינו לך. כן, שיראו אותך. מכל מה שכתבת נתקעתי על 'אודי יקר ומעצבן שכמותך'. וזה הצחיק אותי. יש מצב שחלקנו מחפשות להפוך את אודי ל(לא אבא, אלא דווקא) אמא שלנו? שניתלה בה ותנחה אותנו? לנצח? בתדירות צפופה ובלי לסמוך על כוחותינו אנו? לא בטוחה שמוצאת קשר לחופשות דווקא. זה כאילו טריוויאלי כזה ומתבקש. וזה לא נראה לי ממש. לשינוי בנוכחות של אודי בימי הפעילות - שינויים שאיננו מוכנים להם מראש - מניחה שרובנו מגיבים. מגיבים מאד. גם אם בהחרשה מסוימת. מניחה שיש גם כל מיני פרמטרים מספיק משמעותיים, שאנחנו לא לוקחים בחשבון ולא יודעים זה על זה. אני כן מאד כועסת על דוקטורס והפורמט החדש שאינו נראה כמו עצים על ענפיהם. וגם כועסת על פורמט החיפוש שלא עובד כמו שהייתי מצפה ממנו. נגמר לי המוח, סוריקטה

15/08/2019 | 22:46 | מאת: חטוליתוש

איזה כייף לראות אותך כאן פשוט שימח אותי כל כך לקחת לעצמך מקום בפעם הראשונה מזה...יובלות.. וואוווו צריך לראות כדי להאמין.. את נהדרת מתוקה שאת !! רואה אותך במבי רואה גם כמה היה לך קשה להכנס אבל צלחת את זה !! חטולית

הי במבי, החופשות הן 'סיפור' לא פשוט. פרידות, בכללן, הן לא פשוטות. אבל הן חשובות מאין כמוהן. בעיקר אם הן לא טראומטיות. וחשובה מאין כמוה היא הפגישה המחודשת. אנחנו כאן. אודי

14/08/2019 | 23:46 | מאת: בריה

היי, תודה לכל מי שהגיב. זה מחזק ומחמם את הלב. דיברתי עם המטפל, אמרתי לו שיכול להיות שבתקופה הקרובה אני אצטרך אותו ממש קרוב, ואולי אעיק, מה שבדרך כלל לא קורה הוא הזמין אותי לזה.. ועדיין למרות שאמר שכן, אני תוהה האם זה באמת כך.. ומה בדיוק אומרת ההזמנה, האם אני יכולה להתקשר, לשלוח הודעות שקשה מפחיד אותי שברגע שאני אשחרר את החבל אני אפול לתוך תהום

15/08/2019 | 10:18 | מאת: חטוליתוש

היי בריה קיבלת הזמנה ...בטוחה שהמטפל התכוון לזה ותמיד כשאת לא בטוחה פשוט תשאלי .. עם התמיכה שלו מאמינה שיהיה בסדר בהצלחה

15/08/2019 | 11:53 | מאת: סוריקטה

הי בריה, בררי עם המטפל מה משמעות ההזמנה מכיוונו, כך שתדעי. ספרי לו על החרדה ליפול לתהום ולהישמט. אנחנו מכירות את זה... סוריקטה

15/08/2019 | 20:04 | מאת: בריה

תודה. אתן מקסימות. מקווה שאעבור את התקופה הזאת ואצמח ממנה.

הי בריה, זה באמת מפחיד, להזדקק... אבל זו בדיוק מטרת הטיפול. אודי

היי מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שהבן שלכם יוצא עם מישהי שנפגעה?? שיש לה אולי פוסט טראומה?? הוא אדם רגיש, וככזה מוצאים בו אוזן קשבת, תכונה נפלאה בעיניי..אבל מאוד בעייתית. זה לא תחום העניין שלו בתור מקצוע...אם זה היה כך ניחה...וצעיר וזה כבד..נושא כבד. אם לצחוק אז לא פוחדת מקרבה צמודה כי זה לא יקרה...לטוב ולרע לפחות בינתיים.... בכלל לא בטוחה שבגיל הזה יש סיי להורים.. בכל מקרה, מדאיג לא??? שלא תחשבו שזה בגלל דעות קדומות או לא יודעת מה...זה כן להכניס ראש בריא למיטה חולה באיזשהו אופן...מקשה על החיים...תיק..מניסיון :( ומכיוון שבטיפול מדברים על פרידה שוקלת מה לומר שם. במיוחד שעכשיו נתפס לה הגב כהוגן.. יאללה..מבאס. מה הייתם עושים? מתערבים? לא מתערבים?עוזרים?בינתיים אני מקשיבה רק...לא מייעצת כלום..אבל קשה לי עם זה. מה אתה אומר אודי?

הי מיכל, אני חושבת שזה מלחיץ בעיקר אם את מכירה את הצד של הפגועה. מצד שני יש בזה תקווה לנפגעות וסיכוי לזוגיות כמו שאת ואני קיבלנו. מצד שני, האמירה של לשים ראש במיטה חולה שמה את הנפגעת כמי שיש בה פגם. האם המסר לילדינו הוא להמנע מבני זוג שיש בהם פגמים או מסר של אהבה, חמלה ונתינה. מקווה שברגישות שלך תוכלי לעזור. שלך שירה

הי מיכל שומעת את הקושי שלך מול החברות הזו... מה עושים ???? מדברים בטיפול הוא עוד לא נגמר ואין קשר לגב שלה חושבים עם עצמך האם זה שלך או שלו האם הקושי שלך או שלו ...מה6 זה עושה לך ולמה ....בקיצור בוחנים את הרגשות מחשבות וכו. כמה שאפשר ללא שיפוטיות וסטיגמה וגם בה מתבוננים ואז מאמינה שהתשןבה תופיע ..... אני לא מאמינה בהתערבות בן זוגות ואני תמיד מזכירה לעצמי שאני זה לא האחר. גם בזוגיות שלי לא פשוטה שני אנשים פוסט טראומתיים. . ובכל זאת היא זוגיות ארוכת שנים . ובכלל בקשר זה לא משנה מה היא או הוא זה משנה איך היחד חיבוק

שירה ואביב יקרות, כשאני אומרת "ראש בריא למיטה חולה" זה לא כדי חלילה לזלזל.. וברור שלנפגעות מגיע לחיות כמו כולם!!!! אני יודעת היטב מה עובר בן הזוג!! זה קושי מאוד גדול. מקשה על החיים מאוד מאוד. למרות שאני לא מכירה אותה או יודעת באיזה מצב היא..ובכלל זה כל כך התחלה.עוד לא זוגיות ממש.. רק עכשיו הם התחילו וזה כזה חברות אפלטונית יותר.... כן, מי שנפגעה זה הורס המון בעיקר בזוגיות!! זה כל כך קשה, זאת התמודדות קשה מאוד!!! ובכלל הוא צעיר מאוד עדיין! ... ולהקשיב ולתמוך המון!!! וזה עדיין לא "זוג" ממש..הם מבלים יחד.. ברור להקשיב, לשוחח. אבל קשה לי עם זה...תחשבו על בן הזוג שלכם כמה הוא סבל מזה גם...אז זה בכלל עוד לא קשר ממש ולכן אפשר עוד לתפוס קצת מרחק ולבדוק אם מתאים לצאת הבנתם?? ובאסה שהיא באה עם כאב גב כזה...באסה כי דחיתי את השיחה וצריכה לעסוק גם בפרידה..ובכלל באסה. זהו!

מיכלי מאמי מבינה את ההתלבטות שלך ויחד עם זאת אומר לך תני להם לנהל את הקשר שלהם נפגעת ..היא לא מצורעת..היא אדם ..בשר ודם כמו כולם.. עוד אחת שהחיים עשו לה עוול..כמה חבל ..לא..?? נסי להיות מהצד ..לראות..להשקיף..ותסמכי על הבן שלך

15/08/2019 | 12:49 | מאת: סוריקטה

מופלא בעיניי, שיש מערכות יחסים זוגיות רבות שנים לבחורות עם היסטוריה מכאיבה. חשבתי על כך שישנם גם ניצולי שואה שהקימו משפחות ורואים ניצחון וגאווה בהמשכיות. סוריקטה

15/08/2019 | 15:39 | מאת: סוריקטה

הי שוב מיכל, במקטעים... חשבתי על כך שקורה שמוצאים קשר בין אופיין של בני / בנות הזוג הנבחרות לבין קווי אופי של ההורים ובפרט אמא. כך או לכאורה ההיפך. מה את אומרת? סוריקטה

15/08/2019 | 23:23 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי כמה שאת צודקת ... אף פעם לא נתתי דעתי גם על ניצולי שואה.. בשקט שלהם הקימו משפחות ... ולא דיברו את הכאב שלהם כמונו...לקח להם נצח שנים להעז . האמת ...אם הם רואים בזה ניצחון..זה באמת ניצחון אמי מעולם לא דיברה את השואה כ..ניצחון של החיים על.. נקודה מעניית תודה

הי מיכל, תרגיל קטן: לו זה היה הפוך, ואת היית במקום בנך - מה היית צריכה מהסביבה? אודי

14/08/2019 | 06:46 | מאת: מכל

היי אודי וכולם, היא באה עם כאב גב רציני לפגישה , היא החליפה כיסא והתנצלה על כך. נראה שעשתה מאמצים בשבילי להגיע לפגישה ולא לבטל. אני מעריכה ואוהבת אותה כל כך.... שיניתי נושא בגלל זה..רציתי לדבר על הפרידה וקצת ככה כבד יותר, אבל שיניתי..דברתי קצת על בקשת יעוץ בקשר לילד שלי, כשיצאתי ממנה חשבתי שלא להאמין אני עושה זאת שוב, משנה נושא כדי לא להעיק, שלא יהיה לה קשה (דברנו על כך בטיפול)ואז חשבתי שוב שהפעם זה ממש לא הזיז לי ששיניתי נושא, כאילו שתרגיש שהיא נחוצה לי אבל שאני לא מעיקה..מבין?? אני פתאום חושבת לקצר את הפרידה. לבקש שיהיו פחות מפגשים אולי..לא בטוחה. גם הרגשתי רצון עז לעזור לה, לא שיש לי איך ממש...אבל כאילו שיתהפכו היוצרות, לא מתחשק לי להעיק יותר, רוצה לשמח אותה, שיהיה לה טוב...כזה מוזר. ממש רצון להחלפת תפקידים...כאילו לומר את עזרת לי עכשיו תני לי לעזור לך, לתת לך מעצמי....מוזר כזה.

15/08/2019 | 10:26 | מאת: חטוליתוש

תדאגי לעצמך כך נוהגת גם המטפלת ..

הי מיכל, לדעתי את נותנת לה לא מעט... יש באמת משהו מגייס מאוד בדמות הורית שמראה פגיעות וחולשה, אך לדעתי כדאי שתשימי לב למקומות בהם את נוטה לוותר על הצרכים שלך מול צרכי האחר. אודי

13/08/2019 | 20:43 | מאת: סוריקטה

הי, לפעמים גם סוריקטה מציפה. פחדתי לרשום הודעת המשך על עץ, אז פתחתי חדש. מחר (כנראה) כשאראה את הכינוי הארור הזה מופיע כמה וכמה פעמים, מניחה שלא פשוט יהיה עבורי לסבול את זה. רציתי להבהיר לגבי עצמי - יש בי חלקים תוקפניים (כשם שיש בכולם), אבל כנראה שהם קצת לא כמו כולם בכל זאת. אולי באופן שהם חלשו על החיים שלי. לא אוהבת אותם. למשל, טרם הגעתי למצב בו בדימיון אני ראויה להקים משפחה, זה גם לא ריאלי בכלל בדרכים ה'רגילות'. אבל הטראגיות, אולי, שאפילו בדימיון זה לא קרה. מי שהקימה משפחה משלה, אוכל להניח, שהיה בה חלק שמצא בה היות ראויה וטובה יחסית. אין לי את זה. כשחווים אותי כסדיסטית וכה איומה, אחד מהקולות שמהדהדים בי הוא - וואלה אזה מזל שהסוריקטה הזאת לא אמא. צדקה אמא שלך בחינוך שלה כבר מגיל צעיר מאד. רוב הזמן, עד כדי כל הזמן, חווה את עצמי כדבר מאד לא מוצלח בכלל. זאת חווייה מנצחת ואולי אין מה לומר מולה. לילה טוב, סוריקטה

14/08/2019 | 22:47 | מאת: אביב 22

ועד שתצליחי לבד אנחנו כאן להזכיר לך.. השם שלך לא ארור ומקסים שאת כותבת יש לך כאן מלא מקום . ומזל שכתבתי לך אתמול ככה תאמיני לי ....בדיוק לעניין המשפחה והילדים

14/08/2019 | 22:55 | מאת: שירה2017

סוריקטה שמחה שבאת שכתבת בהמשכים להראות שאת כאן פחדתי שלא תבואי יותר שוב אני אמא, יש לי משפחה ועדין אני חשה לא ראויה, ודאי לא אחראית במצבי. היו שנים שקטות בהן הכל מודר בנבכי השכחה, לא ידעתי. ויש את עכשיו, יותר מחצי עשור של לרצות לא ולא לרצות, לעשות בלי להרגיש ולשאול שאלות כמו למה. זה מורכב. תחושת חוסר הערך מלווה אותי כל רגע, עד כדי חוסר ביטחון בכל פעולה יומיומית אפילו הפשוטה ביותר. זר לא יבין ואיש לא רואה. מעולם לא חוויתי אותך כסדיסטית ולא חדבתי שאת כזו. כולך אומרת עדינות ורוך וחמלה לאחר (הלוואי לפעמים גם לעצמך) שלך שירה

15/08/2019 | 09:02 | מאת: Rivih1964

סוריקטה הי, מאוד חבל לי שאת כה ממעיטה בערכך, אני מקווה לפחות שאת כן יודעת שפה כולם כולל כולל מאוד יודעים להעריך את סגולותייך הרבות שניחנת בהם. לא בטוח שהייתי נענית לאתגר לכתוב על עצמי בעניין הוותק שלי בפורום,לו לא את היי זו שביקשת ממני.וכמוני גם שאר הכותבות שנענות לאתגרים שאת מציבה כאן מפעם לפעם. הקמת משפחה או אי הקמתה, לא בהכרח מעיד על כשל אישי , או הצלחה אישית מסחררת, בכל מקרה כך אני רואה את הדברים. ואנא, אל תחמירי עם עצמך יותר מידי.. איתך ריבי. ,

15/08/2019 | 10:32 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי מצער אותי לקרא שכל מה חווה את עצמך כ..דבר לא מוצלח בכלל.. מילים קשות שבכלל לא מאפיינות אותך ולא את מה שהישגת בעצמך...לעצמך .. גמני לא מסכימה עם כל ...

15/08/2019 | 10:36 | מאת: חטוליתוש

תודה שנתת מילים יפות למחשבות שלי פשוט תודה

15/08/2019 | 11:49 | מאת: סוריקטה

קראתי אתכן בנות יקרות, אוסיף קצת ואומר, שאז, וגם היום, חייתי תחת האימה, שלו היו לי ילדים, האמא שלי (הסבתא) הייתה דואגת לספר סיפורים בדויים כדי שיקחו ממני את צאצאיי. היא ידעה לחבל באופן כזה ומשכנע וכך פעלה כל השנים. גם מתארת לעצמי שבשום אופן לא הייתי משאירה אותה לבד עם תינוק שקשור אליי. עכשיו תשאלו למה אני לא רוצה לחיות... סוריקטה

15/08/2019 | 12:04 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אולי אנחנו כאן קצת מבינות... מחשבה שעלתה בי, ואני מניחה שהתשובה לרעיון שלי חיובית, היא, שאם את מאפשרת לילדים מסגרות שונות שאינן רק את - זה המון, בעיניי. שלך, סוריקטה

15/08/2019 | 18:26 | מאת: סוריקטה

הי שירה, אכן עדיין מאד מאד חוששת לבוא שוב. אבל באתי כדי לומר זאת... אולי יעזור לי אם תשתפי בהזדמנות (יהיה לך כוח ותרצי) בעניין החששות שלא אחזור. כי ראו לי דברים אסורים? אין לי מילים כדי לתאר את הכאב המייסר הזה. סוריקטה

15/08/2019 | 21:09 | מאת: סוריקטה

הי ריבי, אמרת שאני מציבה אתגרים. מעניין. (או אבוי...?) תרצי לפרט, אולי? כשלון אישי - כנראה שיש לי נטייה לקחת לכיוון הזה. תודה בינתיים וליל מנוחה, סוריקטה

הי סוריקטה, מי ומתי חיבק את הילדה העצובה הזו ונתן לה להרגיש שהיא טובה ומוצלחת, גם כשהיא עצובה? אודי

16/08/2019 | 07:58 | מאת: סוריקטה

אודי, זו כנראה לא הייתה ילדה עצובה. זו הייתה ילדה קשה וכועסת ואפילו לא יפה. היא נולדה עם התכונות האלה. רצה הגורל וגם נפלה על אמא חולה ועל דמויות אחרות שאולי ידעו להגיד לפעמים שאמא לא בסדר. לא זוכרת חיבוק מאף אחד. אלא רק עיוורון שלא ראה שיש לילדה בעיה והיא באמת לא יכולה. היום מזכירים לי שאני כבר מזמן לא ילדה. ויש את הקול שאומר מה באתם עכשיו. אחרי שכבר 'הסתדרתי' לבד. הדמויות שכן שיבחו אותה בהגזמה היו אלו שניצלו אותה מינית ורגשית במשך שנים. ואחר כך אמרו שגם בתור זונה היא לא שווה. סוריקטה

13/08/2019 | 14:16 | מאת: ניקול123

שלום לאודי ולכולם, כשמטפלים נמצאים בחופשה השנתית שלהם, שזה בערך בתקופה הזו, למה שיזמינו את המטופלים שלהם ליצור קשר איתם בזמן הזה? הרי המטרה של החופש היא להתנתק מהטיפול ולהתחדש, לא?

15/08/2019 | 06:05 | מאת: סוריקטה

הי ניקול, הייתי אומרת ש כן ולא... בפסיכולוגיה זה, כנראה ולפעמים מורכב ולא מוחלט במאה אחוז... סוריקטה

15/08/2019 | 10:37 | מאת: חטוליתוש

היי ניקול 123 לדעתי זה תלוי רק במטפל ובמה שהוא מאפשר

שלום ניקול, צריך לשאול אותם ;-) אני משער שזה קשור לדאגה ואולי גם לרגשות אשמה בגלל ההעדרות. שווה לשאול... אודי

13/08/2019 | 09:59 | מאת: אביב 22

אודי תודה שאתה כאן תודה שהרמת את הכפפה תודה על רצפה ותחושת בטחון . אני חושבת שעכשיו אני מבינה את הצורך שלך סוריקטה במקום שכאן לעשות סדר ובאודי כדמות שרואה . מקווה שגם לך סוריקטה זה שאודי כאן ורואה את השיח בניינו נותן יותר תחושת הגנה. אני מעדיפה את השיח בניינו אבל לעיתים כמו עכשיו בהעדר אלמנטים חשובים של השיח ראייה ושמיעה וכל אחת מפרשת את המילים - מתוך עולמה הפנימי הסובייקטיבי. אנו מתקשות לתקשר נכון. אני חושבת אחרי שקראתי אותך המון פעמים, שהמפתח והקושי הגדול ביותר הוא הבלבול ששתיינו חשות ...הבלבול הזה , החוסר אונים , התחושה שאני אשמה (אף אחת מאיתנו לא אשמה !!!!!!!!!!!!!! ואנחנו בסדר באמת סוריקטה שתיינו בסדר גמור) שאני פוגעת ואחר כך שאני נפגעת ....וואוו איזה סלט רציני. תודה אודי על הפרספקטיבה שלך ...ברור לי שאני נדרכת ונמתחת מהעולם הפנימי שלי - שיחזור אני לא מתכוונת לטראומה המינית , הכוונה לדפוסי התקשרות ...בעיקר להרגשתי שתיינו נופלות למקום הזה של האשה הדומיננטי שילדה אותנו .. כל אחת ובמקום הכל כך קרוע מבפנים מול האובייקט הזה. תודה שהוספת שאתה רואה שיח ....אני חושבת שזה המרחב שהייתי זקוקה לו שיח לא שדה קרב או בית משפט ...כי אם שיח ובתוך השיח , המילים שכתבת לשירה "אני רואה הישג ביכולת לכאוב במידה וביכולת להתאכזב (ולאכזב) במידה, מבלי שהכל מיד יתפרק..." לצערי אני לא שם כשאני כואבת או שאני בתחושה שאני מאכזבת (זה ישר קופץ למקום שכועסים עלי על כל ההבטים אכזבה , עלבון תסכול ) אני מתכווצת קטן קטן ומתה מפחד שהנה עוד רגע זה מגיע ...אולי מכאן סוריקטה מגיע אלייך התחושות הכל כך קשות של סדיסט ..אולי כי לשתיינו יש אלמנטים סדיסטים בעבריינו. אבל בכנות מעולם לא חוויתי אותך כסדיסטית . את כל כך רכה ושברירית פגועה ורגישה וחזקה אבל לא סדיסטית כן מתפרקת ...והפרוק הזה משפיע הרבה (השיח הפנימי שלי ) על התגובה שלי מולך סוריקטה .פעם מוחקת ופעם נמחקת ... סוריקטה יקרה , ואני מעיזה לכתוב לך יקרה ושזה כן יחלחל ... מקווה שתאמיני לי שאת חשובה לי ..אפילו מאוד ... חשוב לי שיהיה לך כאן מקום בטוח ומוגן מגיע לך וחשוב לי שגם לי יהיה כזה . אני יודעת שגם לך חשובים הדברים האלה אני יודעת ומרגישה שאני חשובה לך ...שתיינו זקוקות למקום הזה שתיינו רוצות גם מציאות שתיינו פוחדות להראות ולהראות... ואת יודעת אני יוסיף משהו מעבר לשיח של אודי ...שתיינו נלחמות ולא בורחות כמו בעבר , מעזות לשמור על עצמיינו ונלחמות שגם השנייה תשאר ...זה יוצר מתח ובלבול וקונפליקטים פנימיים. קראתי אותך, ואני זוכרת ...זוכרת שתקופת הקיץ לכמה חודשים לא קל ...גם אם לא ציינת את זה בברור אני זוכרת. ראיתי את מה שכתבת על הבדיקות והפעולות ואת יודעת גם אני בגיל הזה שדברים צצים אז מכירה את התחושה הגועליתאת המתח והצורך לטפל בגוף. זוכרת את המעברים שיש לך עכשיו או עוד מעט את הפרידות מבית אחד למשנהו (דרך אגב גם אצלי בעבודה יש סוג של מעברים כאלה ,אחת לכמה שנים ) אני זוכרת את האבדנים שחווית בשנה האחרונה ויודעת על המחירים ששילמת (לפי מה שכתבת) גם הבנתי את היחס שלך למילים ברורות בדיוק כמו שהן נכתבות ללא כפל מילים... זאת תהייה משימה קשה במדייה אבל אשתדל לזכור זאת כשאני כותבת ...לכן ביקשתי מאודי שיתווך שישמש גשר . אודי צודק שתינו זקוקות לאויר טרי ולמרחב ...בפועל במציאות כנראה היינו נותנות זמן זו לזו את שנתאזן כאן זה פחות אפשרי ועדין ... אם אני ילך , אני ירגיש כבורחת ואת תרגישי תחושה שאני בשתיקה רועמת ...שתיינו נתכווץ מהפחד כמו עוד רגע תגיע המכה ...עצוב כל כך עצוב אבל אלו הם חיינו ... אותו הדבר הפוך , אם את תלכי אני ירגיש כמוך .. לשתיינו יש כאן מקום מאוד חשוב כן סוג של מנהיגות לרגע זה מרגיש לי אפילו לא מביך או נוראי ...(אישית אחת הסיבות שאני לא עובדת בעבודות של גדולים:) ולא רואה את עצמי כאחראית זה המקום הזה ) מה שנראה לי נכון זה אולי להניח לטיפולים שלנו ..להשוואות למה נכון , אולי חדרנו יותר מידי זו לחייה של השנייה עד שזה נוגע בעצבים חשופים מידי ...אולי רק להיות כאן לשמוע לראות להקשיב לתת חיבוק ששתיינו זקוקות לו גם לתת וגם לקבל ...לא לנסות להבין לא לנסות לפרש ..רק להיות ... והכי חשוב לי שאני ממש מתחננת אלייך ומבקשת בכל לשון של בקשה , אל תלכי אל תברחי מכאן (לא מסיבת פרידה) אל תחשבי שמי שיש לו לימודים או בית יש לו יותר ממך יש לו אבל אחרת ממך ...ובסופו של יום שום דבר שרכשת בחיים לא חשוב כמו הבן אדם שאת ואת בן אדם אדיר!!!!!!!!!!!!!!!! יש לך המון דברים יש אותך והאותך הזה הוא מלא בטוב בחכמה במבט אחר מלא ברגישות כלפי הזולת החלש. את יודעת אני גידלתי ילדים אבל כמוך לא הייתי יכולה בחיים, למי היה את הסבלנות והרגש , אני מתכוונת לזה כשאני אומרת שאת עושה דור טוב יותר דור שיהיה לו טוב יותר ..את אהבה והיסודות שאת נותנת לילדים שאת מלווה (בדרך מאמינה שאת גם מלמדת את ההורים הצעירים המון דברים ) הם נכס ומטמון להמשך חיים. את עוזרת לגדל ילדים בריאים - הכי מרגש בעיני אל תפחיתי מערכך ....(ואני מכירה גם את החלקים האחרים למי אין ?) השיר הזה ...שולחת אותו לשתיינו ....מעין הושטת יד של חיבור , שתיינו קמות עם אור ראשון ...ושתיינו צריכות לזכור לכוון את הלב למקום הנכון.... https://www.youtube.com/watch?v=G_afI9jQOaw אתך , אביב (חותמת עבורך למאין שלם )

15/08/2019 | 05:22 | מאת: סוריקטה

תודה, אביב, שהבנת את התעקשותי לדון בינינו כאן ורק כאן. יום חמישי והראש לא הכי התעורר לי הבוקר. ובכל זאת אנסה - כן הייתי אומרת שאיכשהו למרחב הפורום הספציפי הזה יש סיכוי להרגיש בטוח יותר עבורי משום ש (למשל) אם הודעות עוברות אישור – אולי זו אינדיקציה להיותן פחות נוראיות מהמקומות אליהם אנו יכולות לקחת אותן. בבחינת - לא את עשית משהו רע וגם לא אני. משערת שאילו מישהו היה תופס טרמפ על אדי הדלק, מחליף כינוי ומנסה לשלהב ולהצית – אודי לא היה מאפשר כל-כך. מניחה שיש איזו שמירה והגנה על דמויות קבועות שהתבססו כאן. מסכימה באשר לשחזור דפוסי ההתקשרות ולקול של אמא, ואוסיף ואומר גם בן הזוג שלה. אפילו קשה לי לקרוא לאשה הזאת אמא, ומוצאת דרכים אחרות לכנות אותה. גם אני קראתי את תגובותיו של אודי , ואולי יותר מכל בעצים שלא קשורים ישירות, ואולי גם בדיוק בשל היותם סוג של ‘עקיפים’, ומצאתי בהם מילים עבורי. חייבת להתחיל את היום – אקצר, אבל קראתי הכל. השיר של רמי קליינשטיין ' שצירפת נוגע מאד. ובהקשר זה - גמני חתמתי על כרטיס אדי. ואיזו הקלה לראות פנייה בהתחלה, חתימה בסוף וגוף הודעה. תודה, סוריקטה

15/08/2019 | 06:20 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כתבתי גם כמה הודעות על עצים שונים ותוכלי, אם תרצי לחבר גם אותן יחד. כתבת שאני עוזרת לגדל ילדים בריאים. אני מנסה. יש לי, רוב הזמן, הרבה מאד אורך רוח. אשאר שיכולה לתרום לילדים שגדלים במשפחות מודעות וגם תומכת בהורים באיזה אופן. כפי שרשמת. מצד שני, עם משפחות בהן ההורים סופר יהירים ומשם תפסתי מרחק, הרגשתי ששעות השקעה רבות רבות שלי עם הילד לא יתנו מספיק משקל מול הגישה של בעיקר האמא. כמו שאני מרגישה אצלי. בינתיים, בוקר טוב ולהתראות, סוריקטה

15/08/2019 | 10:42 | מאת: חטוליתוש

אהבתי כל מה שכתבת וכן בהחלט את צודקת מברכת על הושטת היד שנראה את שתיכן כאן בהמשך מדברות ..אתכן..

הי אביב, הי סוריקטה, הי חתןליט, מרגש לראות את מה שקורה כאן. אודי

13/08/2019 | 07:02 | מאת: סוריקטה

הי, במקום בגוש אחד ענק יוצא לי לכתוב בהמשכים ומקטעים. לפעמים יוצא שגם אני פחות מתאפקת. במקרה שלי, זה, אולי, סוג של הישג. בכל אופן - קראתי היום בבוקר את תגובותיך, אודי, מנסה להקשיב. רשמתי שתי תגובות המשך נדמה לי על העצים שבריה ושירה פתחו בראשית השבוע. רציתי קצת לספר שבהמלצת המטפל הורדתי הילוך. מבחינת פעילות גופנית (עבודה בעיקר). משהו כמו ארבעים אחוז. וגם הקטנתי התנדבויות. יצא שעליתי כמה וכמה קילוגמים. לא יודעת אם להגיד על זה כמה טוב וכמה רע בסך הכל ועוד בהקשר שינויי הגיל. בינתיים אין מידע, אך בבדיקה אם יש לי סרטן ונגעים שונים אחרים. להתראות, סוריקטה

14/08/2019 | 22:40 | מאת: אביב 22

מחזיקה אצבעות לטוב

15/08/2019 | 10:45 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי קטעים ..שלמים..הכל טוב והבדיקות שלך ..מחזיקה אצבעות שהכל יצא נקי

15/08/2019 | 12:53 | מאת: סוריקטה

הי אביב, כנראה שאיכשהו בתוך כל זה אני שומרת עליי. אולי באופן מנותק למדי. לא יודעת... סוריקטה

הי סוריקטה, טוב או רע, טוב ורע... אודי