פורום פסיכולוגיה קלינית

43288 הודעות
35913 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
10/01/2021 | 06:37 | מאת: חטוליתוש

ממרפאת כאב לא אישרו לי קנאביס רפואי בטענה מאוחרת מידי שכבר שנתים לא מאשרים.שאלתי למה הריצו אותי מעל שנה לאישורים ובדיקות לא קיבלתי שום תשובה !!! גם מהמרכז הטיפולי שלי אין שום תשובה אם ומתי בכלל עוד יהיו טיפולים הכל לוט בערפל !! עד כאן להפעם בתקווה שההודעה תעלה שהוע טוב לכולם חטולית

הי חטולית, מאוד מבאס ומתסכל... אודי

10/01/2021 | 05:18 | מאת: סוריקטה

שבוע טוב לכולם, הזכרתם כאן מושגים כסליחה, ואני חושבת גם על פיצוי. דמויות העבר אצלי לא במעגל. הכרה שלהן פחות תהיה. השאלה היא איך אני מוצאת את אלו - סליחה ופיצוי - חלקיים כל כך, בתוכי. בי מולי. כיצד מוצאת, ויותר מתחברת אליהם. כמו-כן, גם אל תחושת הגעגוע. ימים של אבל וגמילה מתקופת הטיפול. ובתוך הסגר הזה. ובתוך ימי שעות האור הקצרות בשנה. מסתבר שגם האיש שטיפל בי חווה אובדן של דמות יקרה מאד לנפשו ממש סביב ימי הסיום שלנו. נראה לי סמלי כל כך. שואלת את עצמי - האם הפורום הוא סוג של מרחב מעברי שבחרתי כדי לתחזק זכרונות חווייתיים מהשיחות? ודבר נוסף - מנסה לבחון מה רואים (למשל פה) ממני. מניחה שמזה ומזה אך באיזה איזון , אשאל - האם האישה הבוגרת (שהיא שם, שהרי אחרת לא היה נכתב כאן מאום)? האוטיסט הלקוי, השותק, אך מתנהג באופן הייחודי לו? הילדה המופרעת והאבודה והמדוכאת מינית בת השלוש עשרה? בחוץ - בעולם - רואים את האישה הבשלה יותר. אבל חייב, בעיניי, להישאר הקור הזה שמחזיק בינה לבין העולם, ביני לבין העולם, לצורך תחזוקה. שבוע טוב, ומקווה שמתישהו יתחדשו קצת אנרגיות של יותר חיים. לפחות קצת. סוריקטה

10/01/2021 | 20:54 | מאת: ינשוף

סוריקיטה יקרה כן מזהה חלקים שלך כאן... מבינה שבעולם צריך מישהו לקחת פיקוד(אישה בשלה) גם אצלי אף אחד לא רואה את חלקי... והאמת שעצוב לי על כך... גם אני בקושי מרשה לעצמי לראות/להכיר בחלקי... תודה שאת כאם סוריקיטה יקרה ינשופים

11/01/2021 | 14:37 | מאת: חטוליתוש

סוריקטה יפה שלי לצערי לא מבינה בחלקים ובחלקיות... אבל כן רואה כאן את מה שאני חושבת שאת מביאה כמו שאמרת אישה בשלה ואנרגטית שיודעת מה רוצה מעצמה וגם מהחיים ! רק שלא תמיד מסתדר לך כמו שהיית רוצה לאף אחת מאיתנו כך נראה לי לא באמת מסתדר ... חיבוק וירטואלי חטולית

11/01/2021 | 19:53 | מאת: שירה2017

הפער בין מה שרואים בחוץ, שם את אסופה ומתפקדת ומה שמתחולל בפנים שהוא קשה מנשוא וקורע... כאן רואים הרבה כאב וסבל, כוחות וגם כעס על עוולות העולם לצד עדינות נפש ויכולות רגשיות גבוהות כל כך, באמת מחוץ לספקטרום. ויש את הרווח ששומר בינך ובחנה לבין העולם והוא קהה.. וכל כך מוכר לי. האם תמשיכי בטיפול במקום אחר סוריקטה? הייתי אומרת שנפש כל כך עשירה צריכה מקום מחוץ לגבולות הגוף. ודואגת. שבוע טוב שיהיה שירה

הי סוריקטה, אני אחזיר אלייך שאלה - מה את מרגישה שרואים פה ממך? כמה ממי שאת מצליח - להרגשתך לבוא כאן לידי ביטוי? אודי

12/01/2021 | 04:23 | מאת: סוריקטה

הי שירה, הי שירה, עד לפני לא הרבה שנים הפער אצלי היה קטן במובן זה שהתפקוד היומיומי היה פגום במיוחד ולא תואם סביבה. היום הפער גדל ואכן פחות פשוט. זה לא שחזרנו למשהו שהיה פעם. הוא לא היה.לפחות לו גלוי. כן, עדיין רווח גדול ביני לבין העולם. גגול וצמוד קרקע בה בעת, כנראה. לא, אין טנפול כרגע. אני גם לא יודעת לעשות את זה. עדיין חולה ומאד, וכנראה לא ארפא. ממש לא בנקודות מסוימות.די נאמר ודי נתן בומבה לציפיות. תודות ובוקר טוב, סוריקטה

12/01/2021 | 05:09 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, יש המון חן וקסם בהתבוננות ככה 'פשוטה' על השלם. בלי חלקים ופירוק לגורמים. ויש לך את זה. את יופי. סוריקטה

12/01/2021 | 05:10 | מאת: סוריקטה

הי ינשופית, את באמת מתוקה כל כך. שלך, ותודה גם לך שאת כאן. סוריקטה

12/01/2021 | 05:20 | מאת: סוריקטה

הי אודי, כנראה שאיני יודעת או בטוחה כרגע. אולי הקשר היה נגיש או מקבל מענה לו היה טיפול שעובד. ואולי דווקא לא. בעצם, ניסיתי אולי לשאול את עצמי מה בעיקר הגיע לחדר הטיפול ואולי שם משהו היה יותר מידי לא מאוזן. אמתין. הזמן אולי יאמר. שלך, סוריקטה

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

07/01/2021 | 12:33 | מאת: ענתי א

שלום, בתי בת 34 בזוגיות מזה מספר שנים . חווה עכשיו חרדה עקב רצון שקיים מזמן, לעזוב את בן הזוג מצד אחד(כיוון שבתחושתה אינה מרגישה שהם מתאימים ) וחשש מהאפשרות שתישאר לבד אם תעשה זאת. מה עליה לעשות?האם כדאי לעבור אימון אישי כגון NLP או אחר?שיחות עם פסיכולוג? טיפול בשיטת CBT ?משהו אחר? האם כדאי שתטופל בכדורים מסוג ציפרלקס כדי לעבור את התקופה המלחיצה ?האם צפויה לה בעיית גמילה בהמשך? תודה

שלום ענתי, שיחות עם פסיכולוג יכולות לאפשר לה לעבד את החרדה ולקחת החלטה מתאימה. אודי

07/01/2021 | 10:41 | מאת: -חנה

עוד כמה ימים ואוכל לצאת לחופשי. החוצה. לנשום. לזוז. גם את הפסיכולוגית הכנסתי לבידוד... אבל היא כבר יכולה לצאת מחר. אהיה יותר רגועה כשאדע שכל מי שבבידוד כי פגשתי- שלילית.

הי חנה, נקווה לבשורות טובות! אודי

10/01/2021 | 05:20 | מאת: סוריקטה

הי חנה, במהירה בימינו, מקווה שעוד חודש תהיינה אצלנו קצת הקלות מבחינת התנהלות חברתית ציבורית. איזה נזק של תקופה. שבוע טוב, סוריקטה

10/01/2021 | 06:48 | מאת: חטוליתוש

אומנם באיחור אבל מאחלת לך יציאה מהסגר בבריאות טובה חטולית

06/01/2021 | 23:11 | מאת: רוני

פעם הייתי באה לפה הרבה. קצת התנתקתי. חוזרת עכשיו מפוחדת כל כך... הוא יצר איתי קשר. אחרי כמעט 40 שנה הוא רוצה לבקש סליחה. שנים שהתנהגנו כאילו כלום לא היה. אחי הגדול... חזרתי להיות הילדה הקטנה והמפוחדת. לא יודעת איך לעשות את זה, אם בכלל.

07/01/2021 | 07:50 | מאת: מכל

וואו...היי רוני יקרה, מזמן לא שמענו ממך... נשמע לא קל בכלל וזה תלוי בך אם את רוצה, את לא חייבת. לא יודעת מה יותר קל, ההכחשה או שמודים במעשה...איתך.

07/01/2021 | 09:39 | מאת: שירה2017

רוני יקרה, עבר המון זמן... יכולה לשתף מנסיוני.. עשיית צדק לא תהיה, שהרי כל זה כל כך מעוות, אבל היו רגעים שהספיק גם לדעת שלא המצאתי, שיש תוקף לסיפור שלי, אני חושבת שגם בהכרה יש ערך, בהבנה של הצד השני שפגע. את ממש ממש לא חייבת לסלוח, יש דברים שאין עליהם מחילה, אין כאן סימטריה. ברור שזה מחזיר אחורה לפוזיציית הילדה המפוחדת. אצלי זה היה בטלפון לא מפגש פנים מול פנים. בפעם הראשונה לפני יותר מעשרים שנה קיבלתי אישור לכך שהתעלל בי נפשית וגם פיזית ואני איכשהו ידעתי-לא ידעתי שהיה עוד. בפעם השניה גם היא בטלפון לפני כארבע שנים התוודה שהיה מאוהב בי, באחותו, ושנמשך אלי מאוד וכו' אבל לא נאמר דבר על פגיעה מינית, אני אולי הבנתי שעולמו מעוות כל כך שאינן רואה. אולי קיבלתי אישור לעולם המעוות שהיה סביבי והביא לפגיעות הקשות שעברתי בהמשך. את לא חייבת לסלוח רוני, את לא חייבת אפילו לאפשר לו לבקש סליחה, עכשיו את החזקה ואת מחליטה, רק מה שמתאים לך ומה שיכול לקדם או לחזק אותך. איתך שירה

הי רוני, ברוכה השבה. זה מורכב מאוד. תהיי קשובה לעצמך וראי האם זה בסדר. יש יתרון - כמו שכתבה שירה, אבל זה גם מפחיד, כמו שכתבת את. מה שמתאים, מתי שמתאים וכמה שמתאים. אודי

10/01/2021 | 06:57 | מאת: חטוליתוש

לא זוכרת אם ראיתי אותך כאן אבל ברוכה השבה ! מנסיוני לצערי יכולה לומר לך שסליחה אצלי לא עברה....סליחה היא רק מילה שנאמרת המון אבל לא תמיד מתכוונים אליה... כך הייתי עם אבי ביולוגי ועברו המון שנים עד שהצלחתי לסלוח לו לאחר נסיונות שלו שאסלח לו... אם מרגיש לך נכון לסלוח אל תעצרי בעצמך ....אומרים שהסליחה משחררת אותך מהעול של הכאב שלא עוזב..אני עזבתי בסוף...שחררתי...הוא גסס..הייתי לידו ולא הצטערתי שסלחתי.. מה שלא מתאים לך זרקי לפח.. חטולית

10/01/2021 | 10:43 | מאת: סוריקטה

הי רוני, יש האומרים שלסליחה והמחילה שלך לעצמך (מה שאת חוללת לך) יש חשיבות. שנעבור את זה, שלך, סוריקטה

06/01/2021 | 12:06 | מאת: ינשוף

כי רק כך אפשר להתמודד כך לא מרגישים מצוקה כך מתפקדים. מתמודדים עם מוות. מתמודדים עם המחסור בחיסונים, מתמודדים עם העומס בעבודה. מתמודדים עם שעות נוספות. מתמודדים עם הכל. ונעלמים.....

06/01/2021 | 18:26 | מאת: סוריקטה

חתיכת הגנה הניתוקים האלה. חתיכת הגנה. מוכר כל כך. הנפש כמו מאבדת את ההכרה כשהכאב גדול עליה בהרבה מספרים. זו גם יחודיות של שורדים. שלך, סוריקטה

07/01/2021 | 07:38 | מאת: מכל

לא ממש יודעת מה לכתוב... אבל זה ממש מובן וכנראה הכרחי כרגע כדי להתנהל.. ...קשה.

07/01/2021 | 08:35 | מאת: ינשוף

כן סוריקיטה הכאב גדול מדי ורק כך יכולים להתמודד מקל שאת מבינה

הי ינשוף, ניתוק בהחלט מאפשר לתפקד, אבל יש לו גם מחיר, כמו שאת יודעת. כשיירגע מעט, אפשר יהיה להפחית את עוצמתו. אודי

מיכל יקרה תודה שכתבת ונתת תוקף למציאות הכואבת והבלתי נסבלת. ינשופים

08/01/2021 | 13:40 | מאת: ינשוף

תודה אודי על תגובתך.. אכן ניתוק מאפשר תפקוד וגם יש לו מחיר.. כמעט שנה אני נעזרת בו.. אני תוהה אם אצליח איי פעם להתחבר... ינשופים

10/01/2021 | 07:05 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה שלי את יודעת אני לא מתמודדת על הלחצים הגדולים וגם מפחידים שאת מתמודגת איתם כל יום בעבודה הקשה שלך... ואני בקושי מתמודדת בלי כל אלה כל יום חרדתית..וגם אני חווה ניתוקים כדי לשרוד לצאת מהלחץ רק מאוד משתדלת לקחת משהו להרגעה כי רק להיות מנותקת בקלות עבורי..ממש לא פתרון את יודעת למה ? כי כשאני יוצאת מהניתוק הכל מחכה לי שם כדי להתמודד כלום לא נעלם יפה שלי והניתוק..הבריחה הזו רק מלחיצה אותי אחר כך הרבה יותר !!! אז רוצה להגיד לך שמבינה את הניתוקים האלה אבל רק תזכרי שאחר כך יותר קשה איתם חיבוק ענק עד אליך חטולית

06/01/2021 | 08:37 | מאת: קורן

לפני חודש וחצי החלו לי בעיות במערכת העיכול , עם הזמן התחילו לבוא חרדות.לפני 3 שבועות בערך התחילו לי כאבי רגליים, ידיים, חוסר מנוחה וזרמים בשינה. עשיתי בדיקת emg, אולטרסאונד דופלר, רנטגן של עמוד השדרה, בדיקות דם והכל תקין .הייתע גם אצל נוירולוג , אורתופד ופיזיותרפיסט ואף אחד לא הבחין במשהו חריג . רציתי לדעת האם אלו תופעות לגיטימיות של פחד וחרדה

שלום קורן, זו בהחלט יכולה להיות תוצאה של חרדה. אודי

שלום חברות וחבברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

04/01/2021 | 14:05 | מאת: בריה

היי... חייבת לשתף ולהוציא.. וגם חוששת בו זמנית קרו המון המון דברים בטיפול בזמן האחרון, אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד.. לאחרונה הרבה מהסובבים אותי ומהאנשים הקרובים אליי ביותר, אומרים לי שהגבולות בטיפול נחצו והרבה גם מצידו של המטפל. אני לא מדברת על התאהבות ומשיכה אלא גבולות אחרים, אפשר לומר יותר של פשוט קשר אישי אני מנסה להסביר שזה כי הוא סומך עליי ולכן מרשה לעצמו.. ואומרת ששנינו בשליטה. אבל יחד עם זאת אני מרגישה שאני באמת מחזיקה בכל הכוח את הגבולות ולא הולכת ופורצת אותם בהינתן האפשרות לכך או לפחות שמה לזה גבול בטיפול וכועסת על המטפל שמאפשר לי את זה.. גם חוששת שאם אשים גבול אז הקירבה בנינו תיעלם. יש לי ולמטפל קשר מאוד חזק וזה קשור כפי שפעם ציינתי שאני מגיעה מאותו הרקע ומעבר לכך גילנו המון תחומי עניין משותפים ואין ספק שיש כימיה ועדיין... אני מפחדת שלמרות שצמחתי המון בטיפול ואת זה הקרובים יכולים לומר, התפתחתי מאוד ונהייתי יותר בטוחה בעצמי אני בתלות מאוד גדולה במטפל והייתכן והיא דו צדדית אני מפחדת שבסוף הקשר הזה יהיה הרסני ולא יגמר טוב. אשמח למחשבות.. כל דבר

הי בריה, הייתי מציע לך לשתף את המטפל במה שכתבת. אודי

05/01/2021 | 06:06 | מאת: סוריקטה

הי בריה, בנוסף למה שאודי אמר אציע - ייתכן שהכיוון המשותף שבינכם מסנוור את המטפל באופן מסוים, והוא כמו שוכח מהכיוון הטיפולי שהוא תפקידו, וחלק בך, בתורו, כמו בז באותה עת ליכולתו כמטפל וקצת מסובב אותו על האצבע.באופן לא מודע. או שישנה חרדה כזו בך. הצעה לפרשנות. דברו על זה. אודי אמר :-) סוריקטה

06/01/2021 | 16:32 | מאת: בריה

יש בזה משהו... אחשוב על זה תודה רבה, את משהו ( מרגישה אותך מבלי להכיר)

חמלה יש בי...חשבתי על מה שסוריקטה כתבה, אינטגרציה בין אומץ והצד הנזקק... ו... אני רוצה לומר לכם שגם יתכן מאוד שאולי בגלל שאף אחד לא מכיר את "סיפור חיי" שגם אני עברתי דברים אף אחד לא התחשב בי..עברתי רגעים קשים.. ולא פגעתי באיש שניסה להתקרב רק פחות הראתי התעניינות אולי..רעה אל אחרים לא הייתי. אף אחד לא אשם בחיים שלי ... קרה/עבר....בתקופה של השנים הראשונות בטיפול היה מאוד מאוד קשה...לא פגעתי באיש , לא ביקשתי התחשבות...והרבה מעבר היה לי מאוד קשה לשמור על שגרה ושמרתי... יש בי חמלה אליה....אבל קשה מאוד לחמול על מי שדוחה אותך ומתעלם ממך, בקושי משתף בדברים שאמור וקשור לעבודה ..קשה לי להסביר פה כי אינכפ מכירים או יודעים במה מדובר.....

את יודעת מיכל, זו בדיוק התחושה, שזה לא הוגן והכעס והמרירות יש בהם הצדקה - הם תגובה לעוול שנגרם לך. זה לא הוגן באמת. להיות טובה, תמיד עם כוונות טובות ולהיתקל בכאלה שלוקחים וחומסים ופוגעים ו.... איתך שירה

04/01/2021 | 10:38 | מאת: סוריקטה

נכון. אנחנו לא מכירים כלל את הסיפור. את אמיצה בשיתוף. להתראות, סוריקטה

הי מיכל, זה מאוד קשה, נכון. וזה שיש בך חמלה כלפיה לא מבטל את תחושת הפגיעה ממנה ואת חוסר ההוגנות. זה לצד זה. אודי

03/01/2021 | 14:11 | מאת: -חנה

אווף אני בבית חולה(בקורונה) לא ברור איך וממי ועוד הספקתי להתחסן את המנה הראשונה. ומרגישה לבד ועצוב לי . יש כאלה שמציעים עזרה אבל לא מרגישה בנוח לבקש מה שבאמת צריכה ורוצה. ואין לי מספיק כוח לעשות את זה בעצמי ודברים מהסופר חייבת לבקש ועוד הרבה ימים להיות פה והכל רק התחיל. ועכשיו בוכה. וזה גם ככה אחרי סופש לבד שמרגישה כמו בכלא.

חנה יקרה, רפואה שלימה. מקווה שיעבור מהר. קבלת עזרה חשובה ואנשים מבינים. אל תתבישי. זה הכרחי.

04/01/2021 | 12:32 | מאת: סוריקטה

באמת עצוב אוף איתך, סוריקטה

הי חנה, קודם כל, מקווה שיעבור קל ומהר. שנית - הלבד היא בעיני בעיה לא פחות קשה מהקורונה, אז מקווה שגם כאן תהיה נחמה. אודי

03/01/2021 | 05:59 | מאת: סוריקטה

הי כולם, רשמתי הודעה לפני דקות ספורות ונראה שהצליחה להישלח בניסיון ראשון. איזו הפתעה ופליאה. היה סופ"ש נוראי. המחשבות הן כנראה גם תוצאה של בדידות ומיעוט חשיפה ואינטראקציות עם החוץ. עם הקצב של החוץ, שהוא כל כך שונה. הייתה הפתעה נעימה, הגיעו לביקור ילדים אהובים שטיפלתי בהם בעבר. הוריהם הזכירו לי שאני שונה בנוף מבחינת התבונה והכישורים של מטפלות. זה קצת עזר. לא האמנתי - אבל הנה אני מתכוננת ויוצאת לדרך לעוד יום. סוריקטה

03/01/2021 | 14:05 | מאת: -חנה

הי יקרה... האמת שכתבתי הודעה והיא לא נשלחה... מה שלומך? שמחה לראות שהצלחת לקום ולהתחיל שבוע חדש והביקור של הילדים נשמע ממש משמח גם. שיהיה שבוע טוב יקרה♥️

04/01/2021 | 05:45 | מאת: סוריקטה

... אנ'לא יכולה באמת בעצמי. עומס יתר ופיזית כבר גב סטיף שלא יכול לנוע. שנאמר - ככה זה. מה לעשות. כנראה כשקול פנימי אומר לא, וחזק לא, הגוף יגיב. תעצרנה פעולות. באסה שאין מקום של ממש בו אני באמת יכולה להשאיר את הכאב. כאן אלו עדיין מחשבות והן עדיין לא חוץ חוץ. ובכל זאת, תעוד שמרחף לו במרחבי האין. סוריקטה

04/01/2021 | 06:55 | מאת: שירה2017

סוריקטה יקרה כמה כוחות.. לאסוף את עצמך ליום חדש לשבוע חדש. אצלי מתעורר הבוקר בבכי נוחת עלי בעצמה וכבדות בלתי אפשרית כל בוקר מחדש. איזה משב רוח נעים ומרפא הביאו הילדים והוריהם. רואים אותך אי אפשר שלא... שיהיה לך שבוע קל יותר איתך שירה

04/01/2021 | 10:36 | מאת: סוריקטה

הי שירה יקירתי, קצת )כאילו( קופצת נושא - אתמול היה ערפל כבד ומדהים בחלק מהאזורים בארץ. יצא לך לראות אותו? הוא דיבר אליך? סוריקטה

04/01/2021 | 10:37 | מאת: סוריקטה

תודה, חנה יקירתי. שלך, סוריקטה

04/01/2021 | 17:53 | מאת: מכל

היי סוריקטה יקרה! ודאי שאת שונה בנוף המטפלות...בכלל היה לך ספק??? שמחה שהאירו את עינייך. והרגעים הקטנים הם החשובים באמת. זכרי זאת...ואספי רגעים של אושר.

הי סוריקטה, שונה בנוף מבחינת הכישורים והתבונה של מטפלות. איזה יופי! אודי

05/01/2021 | 09:18 | מאת: שירה2017

באיזור שלי לא היה ערפל... ספרי מה ראית? מה זה עשה לך?

06/01/2021 | 12:47 | מאת: סוריקטה

הי שירה, הלכתי במיוחד אל הערפל. למקום שבו רואים טבע, והבניינים, האנשים והמכוניות - מוסתרים. נראה כמו אגדה. שלך, סוריקטה

02/01/2021 | 22:30 | מאת: NOT_FOUND

היי, רציתי לשאול .. איך מבדילים בין הפרעת אישיות (גבולית או סכיזוטיפלית) עם "גלישות" פסיכוטיות, לבין הפרעה סכיזו אפקטיבית ? האם בן אדם יכול להיות מאובחן בהפרעת אישיות (גבולית, או סכיזוטיפלית) בעוד שיש לו חוג חברים רחב וזוגיות ארוכה והבעיה מתבטאת אצלו רק בתפקוד התעסוקתי והמקצועי? מה ההבדל ביו "גלישה פסיכוטית" בהפרעת אישיות לבין פסיכוזה בהפרעה סכיזו אפקטיבית ? מה יותר מאפיין "ניתוק חלקי" ולא מלא מהמציאות.. הפרעת אישיות או הפרעה סכיזו אפקטיבית ?

שלום לך, יש לא מעט הבדלים בין הפרעות האישיות להפרעה (יש שיאמרו - המחלה) הסכיזואפקטיבית. מציע לך להתעמק ב-DSM כדי להבין יותר את ההבדלים. יש לזכור שגם לכל אחד מהמצבים שתיארת יש כמה וכמה דרגות, ולכל אחד מהם כמה קריטריונים לאבחנה. אודי

02/01/2021 | 13:04 | מאת: סוריקטה

נכון כותרת מעצבנת? הי לקוראים, לצערי, מוצאת את עצמי במצב הכי חולה שלי. כבר שבועיים מאז המילים שלא עמדתי בהן. כלומר, החלק האוטיסטי / פגיע ווטאבר. התפקוד נפגע קיצונית כולל עניינים בסיסיים כולל תקשורת. נמחקים לי אנשים מהקרובים ביותר. המציאות הופכת לתחושת הזייה. תואם עידן קורונה. סבל מטורף. לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כמה מצער. סוריקטה ניסיון שליחה שלישי במספר

הי סוריקטה, מצער ועצוב... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון, בשנה האזרחית החדשה. שמרו על עצמכם, אודי

ושירה: יקרה שאת. בגלל שפנית גם אליי.. לא הולכת. עייפתי ממש ממש..... היו ישיבות בעניין. עם כל הממונים. מהרשותת, ממשרד החינוך.. וגם אני יודעת שספור חייה של הגננת הזו קשה...למה אני צריכה לרחם על מי שמקנאה בי? לא מתייחסת כמעט אליי??? ולא מראה אכפתיות אם אנסה בטוב וברוגע?? למה? האם צריך לרחם על אנשים כאלה? להכיל אותם ולקבל כי הם עברו "סיפור חיים"??? אז,אמרו לי לגשר על המתחים ביני לבינה. ולרחם.....יענו היא מסכנה..אז תכילי אותה למרות שהיא לא רוצה טובות ממך בכלום, לא ללמוד ממך אפילו שהיא מקנאה בך וחסרת ביטחון.. מה אני אשמה?? להתנהל איתה בטוב..ברוך.. להגיד לה כל הכבוד על דברים שהיא עושה.. וכל זה בגלל שאין אפשרות לשנות ואנו נאלצות "להשאר יחד".....אז סתם...מעצבן גם הבאגים פה. ויתרתי. יקלט יקלט. לא יקלט אז לא. אני כתבתי את שלי.....

הי מיכל, הנה, נקלט... (היה באמת מתסכל מאוד, גם לי). אם הייתי מחליף את המילה רחמים במילה 'חמלה'. זה היה משנה משהו? אודי

03/01/2021 | 05:53 | מאת: סוריקטה

הי מיכל, בוקר טוב, שבוע אור - ובכן, יש בך חלק שמגיב כפי שהבעת כאן באומץ. אנחנו גם אולי קצת מכירים אותו. וגם לך יש סיפור משלך ועוד. האם תוכלי למצוא גם את החלק האחר בך? האם ניתן למצוא את האיזון בינהם? קרי - בין החלק החלש, הנזקק והמשווע לבין החזק, האיתן ומשרה בטחון ומעט יותר וודאות. האם ניתן לגשר בינהם? (בין החלקים בך?) אינטגרציה / שילוב הוא מושג שהייתי מנסה לשים עליו דגש. אולי ראשית במובן הפנימי שלך מולך. ובקטע רחב יותר - שילוב של, למשל, אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה. נסי אולי להחליף תפקידים במחשבה. ייתכן שיעזור. בכל מקרה - חלף זמן מאז שרשמת את ההודעה שאני מגיבה אליה. האם השתנתה הרגשתך? אולי החמירה, אולי התרככה? מה את אומרת? שלך, סוריקטה

31/12/2020 | 09:33 | מאת: חטוליתוש

פתאום הבוקר התגלה לי דבר מפחיד... הפוגע ...שנמצא קרוב אלי..למה אני נמשכת אליו ? הרי פגע והכאיב לי ..ועדיין נמצא שם..ולא יכולה להתנתק ממנו..למרות שכבר מזמן לא פוגע ?? מה קורה לי למה ככה ? מזועזעת מהידיעה וחסרת אונים.!! מה עושים ? חטולית

הי חטולית, אני משער, מבלי לדעת פרטים, שיש חלק שאכן נמשך. אבל זה רק חלק, ויש גם את החווייה האינטגרטיבית שניזונה מהחלקים האחרים. גם הפחד הוא חלק מהחווייה. אודי

03/01/2021 | 06:03 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, ההסבר שאני מוצאת כרגע הוא ניסיון לחזור לאחור לנקודת הזמן ההיא, לבדוק מקרוב מה היה כדי להבין איך, או, לתקן, או אולי לנקום, או אולי להיתפס על ידי עדים ועוד. מוצאת מעט דמיון לסרט 'בחזרה לעתיד'. מן הסתם, זה לא באמת אפשרי. הופה - שלח! סוריקטה

31/12/2020 | 00:36 | מאת: חטוליתוש

כל הודעה שנסיתי להעלות לא עלתה פשוט לא מצליח לי כבר מיואש עד הסוף תמיד נוטפאונד ואישור והודעה לא עולה נחפגש כבר מתישהו אם ההודעות שלי יעלו להתראות בנתיים חטולית

31/12/2020 | 07:51 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, מבינה כל כך. כל כך מבינה. סוריקטה

הי חטולית, מאוד מתסכל... וזו כבר פעם שניה. מקווה שהבעיה תוקנה. אודי

30/12/2020 | 19:16 | מאת: גדעון12

בתקשורת שלי עם מישהי, ישנה התעלמות מדברים שמאוד חשובים לי בעיקר בהקשרים רגשיים שאני מבקש להביע והצד השני מתעלם. גם כשאני כותב או אומר במפורש שההתעלמות מכאיבה לי, אני לא מקבל הקשבה. וזה דפוס שחוזר על עצמו. האם ההתעלמות הזו ניתנת לפירוש כאלימות?

שלום גדעון, למה אתה מפרש זאת דווקא כאלימות? נשמע יותר כמו חוסר רצון או חוסר רגישות. אודי

01/01/2021 | 20:21 | מאת: גדעון12

היא אומרת לי שאני צודק ושהיא תשנה התנהגות וזה חוזר על עצמו. לפעמים התחושה שאני מקבל ממנה היא לעג וצחוק על חשבוני. אבל זה מגיע למצב שאני סובל מזה ואני מסביר לה שזה גורם לי למצוקה נפשית, כלומר ההתעלמות המכוונת. כאן אני חש כבר שזה לא חוסר רגישות אלא אכזריות. ולכן אני חושב שאולי זאת אלימות.

30/12/2020 | 13:08 | מאת: ינשוף

אני לא מצליחה להפריד בין אז ועכשיו הכל מתבלבל לי תחושת חוסר אונים, הסגר שסוגר עלינו ומבדד אותנו, האנשים שמתים ומתו.. אני רוצה לצעוק על אלוהים, " דיי כבר!! למה אתה ממית אנשים?" ויש הרגשה שאלוהים יחרוב את העולם וכמה שאני מנסה לדבר בהגיון ומהראש הקולות האחרים לא מרפים. זה מרגיש שאותותו אני הולכים למות.. אני לא מצליחה להרגיע את הפחדים

30/12/2020 | 18:58 | מאת: שירה2017

כל כך קשה ינשוף יקרה. מקווה שתמצאי דרך להיעזר ולהרגיע קצת את הפחדים... מצטערת שאין לי עצות חכמות. רק להגיד שקראתי. איתך שירה

31/12/2020 | 00:29 | מאת: חטוליתוש

ינשופית מתוקה נשמעת המצוקה הקשה שלך אין לי הרבה מילים לומר לך רק שמבינה אותך ומקווה שעם ההתחסנות תרד רמת התמותה והמצב יתחיל להרגע כך יהיה גם לך יותר קל חטולית

הי ינשוף, אל מול הפחדים (של אז ושל ההווה) יש גם את התקווה. החיסון, למשל. אודי

בוקר אור לכולם, אאסוף את עצמי היום ואגיע לעבודה. Wish me the best of luck סוריקטה

יפה שלי מאחלת לך רק את כל הטוב שקיים והמון הצלחה כי מגיע לך חיבוק חטולית

בוקר טוב סוריקטה כמה קשה להניע... כל הכבוד באמת שהצלחת. גם אני הצלחתי היום אחרי כמה ימים של כניעה מוחלטת למיטה. איתך שירה

30/12/2020 | 18:39 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, ראיתי את הודעתך למטה. בטח. תודה שוב. ימים קשים עוברים עלינו, אובדן אמון ברמה גלובלית ואישית. תודה, יפה שלי, סוריקטה

30/12/2020 | 18:46 | מאת: סוריקטה

הי שירה, כתבתי גם לחטולית ממש עכשיו - ימים קשים עוברים עלינו בקטע של משבר אמון ברמה האישית וברמה הגלובלית. אני כל כך כל כך לא בנאדם של מיטות ורביצה. סופר אנרגטית, כל הזמן זזה, מתרוצצת, קוצים בטוסיק, ואיך הרגשתי שתכולה שלמה של מערבל בטון נחתה עליי וכבתה אותי. סוריקטה התחבאה מתחת לשמיכה, ואז בא גל חום. כמה נפלא. מה עוד נותר לנו אם לא ההומור. שלך, סוריקטה

31/12/2020 | 00:31 | מאת: חטוליתוש

היי יפה שלי כמה נפלא שעם כל המצב יש לך גם רגעים טובים של הומור נהדרת שאת חטולית

הי סוריקטה, יופי שעשית זאת. אודי

29/12/2020 | 05:33 | מאת: סוריקטה

פשוט לומר שאת אלופה בפניות שלך למערכת. שלך, סוריקטה

30/12/2020 | 14:50 | מאת: חטוליתוש

זה למען כולם המקום חשוב לי לא פחות מכל מי שכאן תודה 🤩🤩 חטולית

30/12/2020 | 18:46 | מאת: סוריקטה

אין כמוך! שלך, סוריקטה

הי סוריקטה, מצטרף לדברייך לחטולית. אודי

הי, אז כן ארשום, בכל זאת. ראשית - ניסיתי לשלוח הודעה כאובה מאד, היא (שוב) לא נקלטה במערכת. לא שמרתי אותה ובחרתי לוותר. גם עכשיו זהו ניסיון חוזר לחוזר לחוזר. כולה לשלוח הודעה לפורום, שנתקלת שוב ושוב בחלון הקופץ Doctors says: UNDEFINED נאמרו לי בשיחה האחרונה מילים גדולות מכפי שיכולתי לשאת. גם האופן בו חוויתי שנאמרו - הותיר אותי בהלם שאין לתאר. התדרדרתי למצבים שלא הייתי בהם שנים ארוכות ולא הצלחתי להתעשת. יצאו ממני זעקות ללא מסנן, ועוויתות, ואי שקט קיצוני, הנפש הרגישה עוברת לינץ' וביקשתי, לא, בעצם דרשתי ממש, בפקודה, מהלב שלי שיפסיק לפעום כבר. ההודעה הזו מאד שונה מהקודמת, זו שלא הצליחה להישלח, וגם מזו שאחריה, שכן שמרתי, לעצמי, אבל הייתה תקפה לרגע בו נכתבה וניסתה להסביר מה זה להיות על הספקטרום ועוד. אכן לא פתחתי את השבוע בכלל - גם לא בעבודה. 'פיטרתי' את עצמי באופן זמני. פשוט התחבאתי - תוצאה של משבר אמון קשה באדם, סופרת מי יודע כמה פעמים כל כך השקעתי ונפלתי. חשבתי על היתרון כאן של היות מאד לא ספונטני, שמתאים לשכמותי. לילה טוב, כן, בוקר, ולא היה לי לילה, סוריקטה. מבקשת להזכיר שהיא גם עדינה ופגיעה מאד. אנשים בעולם הרבה יותר גסים ממנה. שנת 2020 הארורה

יפה שלי כואב מאוד לקרא כמה קשיים וכאבים ספגת אפשר רק לשבת כאן לידך בלי מילים ? אפשר חיבוק ? חטולית

את עדינת נפש ושם ג'ונגל בחוץ. טוב להתחבא לפעמים וטוב שהצלחת לצאת וגם לכתוב כאן. מבינה לליבך מרגישה.. שלך שירה

30/12/2020 | 18:59 | מאת: סוריקטה

הי בנות מתוקות, טוב שמישהו מצליח לראות את העדינות. מעניין שתיארתי את עצמי כעדינה, ומישהי אמרה לי שהיא חווה אותי כחסונה. יפה בגילי ארבעים אחוז מסת שריר לאישה. אז אולי גם וגם. אין סתירה. ושירה - זאת הברקה העניין של טיפול באמנויות. אמנויות תחום רחב. מתוכו, אולי אולי מה שכן היית מרשה לעצמי מתקרב לתחום המוסיקה שאיכשהו כן נגעתי בו מעט במהלך השנים. הציור, למשל, אבד מזמן. גם תחומים יצירתיים אחרים הלכו פייפן ועוד. תודה, טוב שאת, טוב שאתן, סוריקטה בניסיון חוזר לשלוח את ההודעה אני חושבת שככל שמתעקבים על ההודעה, כלומר, חולף זמן ללא רענון יזום, כך נתקלים יותר בבאג. סוריקטה

הי סוריקטה, רואים בברור את החלקים הפגיעים והעדינים. שתהיה 2021 טובה יותר. אודי

28/12/2020 | 18:54 | מאת: שירה2017

לא יודעת אם שוב תקלה או שכולם הסתגרו כמו בסגר. בואו. סוריקטה לא פתחת את השבוע... חטולית ספרי לנו מה קורה אצלך במשפחה איך בנך הצעיר בחיי הנישואין וספרי מה שלומך. מיכל, מה שלומך? איך בגן ואיך ההתמודדות עם מי שהדרכת? ינשוף, מקווה שאת מצליחה להחזיק מעמד בעבודה ובטיפול אביב, איך את מסתדרת עם הפגישות בזום? אין בכלל פגישות פנים מול פנים? במבי, מה שלומך? התחלת את הקורס? קולך חסר כאן... חנה, איך היה סוף השבוע שלקחת לעצמך? אודי מקווה שאתה בטוב. ואם שכחתי מישהו... סליחה בואו

28/12/2020 | 22:29 | מאת: אביב 22

את חמודה ויקרה קצת משובללת בתוכי הפגישות רגילות ממש לא בזום ....כשאין ברירה אז טלפון .....אבל מותר לעבוד ואנחנו נפגשות רגיל בחדר ענק שלטשה מטר מרחק אחת מהשנייה וזה נורא ....אבל לחלוטין מפגש פרונטלי . ומה אתך שירה ????

29/12/2020 | 05:51 | מאת: סוריקטה

הי שירה, ואני אקרא לך - בואי. בואי אלינו. מה תספרי את? אתם מצליחים להמשיך? לפחות איכשהו לעכב את ההרס? אולי אפילו לפתוח אור? סוריקטה

29/12/2020 | 13:33 | מאת: חטוליתוש

יפה שלי לא הלכתי לשום מקום אני מנסה כבר כמה ימים להעלות הודעות וכלום לא עולה גם כתבתי המון דברים ופשוט כלום לא עלה כתב לי נוטפאונד ואישור וזהו ונתקע..לא עברה שום הודעה האמיני לי שכבר התייאשתי ולא יודעת מה עוד לעדות מקווה שהפעם ההודעה תעלה איתך כאן אך שלא מרצוני..לא עובר חיבוק חטולית

30/12/2020 | 06:24 | מאת: סוריקטה

ניסיתי לרשום משהו, שלא עלה שוב. לפני כחצי שעה. ואוף, עד שהצלחתי למצוא מילים ולנסות לבטא. מה שנשאר לומר הוא, שההודעה לא נקלטה. ושוב כל ה UNDEFINED הזה. רשמתי על מי אני עוד חושבת וכו'. ועל לבו של הטיפול שלי שנדם. תוהה מדוע ממשיכה לנסות, ומדוע המשכתי לנסות גם בטיפול וגם בקשרים אחרים כשהמדיום כבר לא עבד, או בכלל לא עבד, או עבד מעוות. כלומר, מכירה את הפרשנות, ובכל זאת. סוריקטה

קראת מה כתבתי לך למטה אחרי התגובה של אודי ? חטולית

30/12/2020 | 15:37 | מאת: שירה2017

אביב יקרה, שמחה בשבילך למרות המרחק שהמפגשים פרונטליים. אצלי ממשיכים המפגשים למרות שעייפתי וגם הוא... לא פשוט והכי בא לי לברוח מהכל. שלך, שירה

30/12/2020 | 15:40 | מאת: שירה2017

לעכב את ההרס.. כמה מדויק. ממשיכים להיפגש אבל מרגיש שמשהו נשבר. את יודעת, כבר כמה חודשים שאני גם מתנסה בטיפול באומנות. כשאין מילים. אין הרבה מילים כי עייפתי, כמה יוצא דרך הדף... חשבתי עלייך. שלך שירה

30/12/2020 | 15:41 | מאת: שירה2017

יקרה, טוב שבאת, טוב שהצלחת. מבאס שכל כך הרבה הודעות לא עלו. אולי תצליחי לשחזר משהו ולכתוב מחדש... שלך שירה

30/12/2020 | 19:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב, שנה סופר מעפנה זותי. אבל רק לומר - שמי שטיפל בי סיפר לי שבמקומות בחו"ל המרחק בין המטפל והמטופל הוא בסטנדרט גדול - כשלושה מטרים - ורק בישראל החדרים קטנטנים ויושבים קרוב. יא אללה איך שהקורונה הרחיקה ואיזה נזק. נו, מקווה שתראי את ההודעה בתוך הסבך. שלך, סוריקטה

הי שירה, לצערי לא ניתן היה להעלות הודעות, וגם הודעותי שלי לא נקלטו, כך שלא יכולתי אפילו לעדכן שזה המצב... אבל נראה לי שחזרנו לשגרה. אודי

28/12/2020 | 11:49 | מאת: ארי0502

שלום וברכה אני רוצה לתאר דברים שעברו עליי לפני מספר שנים ואיני יודע כיצד זה נקרא במונחים קליניים? מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך להחלפת התרופה התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. עבדתי בזמנו 7 ימים בשבוע.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך להרוג אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא הרג את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלטו עליי ו"אאבד שליטה". אני זוכר שהלכתי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלפקסין, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. עוד אני זוכר בפגישה שאמרתי לפסיכיאטר ש"הפסיכיאטרים הם המשוגעים הכי גדולים, פשוט הם לא מאובחנים" בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם: says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה. אני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני "רואה בראש" את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", ל"אופוזיציה וקואליציה" עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע.. היה לי גם דוד (אח של אימא שלי) שהקשר אתו היה לא טוב ולא אהבתי אותו בכלל ואני זוכר שאמרתי לאימא שלי שהוא מת. והיא אמרה לי שהוא חי והוא נמצא בבית ולא הבינה על מה אני מדבר בכלל, ואני אמרתי שוב ושוב שזה לא נכון ושהוא מת ושלא תגיד שהוא חי. חשבתי שאם אאמין בזה ואגיד את זה שוב ושוב זה ממש יקרה. עוד אני זוכר שהכרתי איזו מישהי באותו זמן והיינו בקשר ולאחר זמן מה זה לא התאים לה ופשוט הצפתי אותה בהודעות בגלל שאני רוצה שהיא תחזור אליי ושנמשיך להיות בקשר וכתבתי לה שאני "רואה בראש" אותנו יושבים בסלון ואת הילדים שלנו משחקים ביחד.. והכרנו סך הכול חודש ומשהו, והיא חשבה שאני מוזר שאמרתי את זה.. האם זה היה התקף חרדה? או מצב פסיכוטי? או מאניה? או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים?

שלום לך, יש כאן הרבה מאוד פרטים שלא ברור לי רצף הזמן בהם ואיני בטוח שניתן להתייחס אל כולם בהגדרה אחת. איני יודע לומר מתוך התיאור שלך כיצד 'זה' נקרא... אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

23/12/2020 | 18:23 | מאת: סוריקטה

הי אביב והי חנה - בהמשך להודעותיכן - אז שוב התפלקה לי הודעה בגלל הבאג ואנסה לשחזר. תודה רבה רבה על ההסבר על החלקים, אביב. זה עזר מאד. אצלי, כנראה החלקים קטנים ממש. כנראה בין טרום לידה לשמונה חודשים. זה אולי מסביר מדוע דובי, למשל, יתאים לילדים גדולים יותר. אולי גם מסביר שהאמצעים שלי הם כאלה שבדרך כלל בשימוש של קטנטנים ממש ממש. זה אולי מסביר את מצבי הפרגמנטציה, אובדן תחושת זמן ומרחב, זה אולי מסביר את הקשר המאד מיוחד וראשוני שיש לי לבעלי חיים. הטריגר השבוע אצלי (על רקע מה שקורה בטיפול שמציב אותי, ככל הנראה ברמות חרדה קיצוניות ביותר) הייתה אישה ששמה זום על חוסר הצלחה שלי, שגם כך נחווה גרוע מכישלון אישי. ותקפה אותי מתוך חששותיה. איך החולשה שלי ובתוך ימי הקורונה הזמינה את האישה הזו לפגוע בול וחד. זה היה נורא. עדיין מצליחה לחקות את עצמי כשאני נחמדה, ועדיין רוב האנשים מצליחים לראות את הטוב שבי, למרות שאני עיוורת אליו. מספיקה אישה אחת לחרב... תודה רבה מאד על ההסבר ועל ההתייחסות. תודה חנה יקרה שראית, תודה על היד המושטת ועל התקווה. שלכן, מוטשת וקשה לי מאד, סוריקטה

24/12/2020 | 09:11 | מאת: אביב 22

כישלון אישי , זום אני לא מסוגלת לעבוד בזום היא נמחקת לי שם ....כולנו בחרדה הבעיה שגם המטפלים שלנו חסרי אונים וזה מה שמחבל בקשר כי יש יותר מידי שיוויון בקשר ולא אי שיוייון אתך בקושי אביב

24/12/2020 | 18:56 | מאת: סוריקטה

היות שאין לי יותר גיבוי של טיפול, או ייצוג פנימי, לא הצלחתי בזה, מה לעשות, פחות אכנס לכאן. מצטערת. הפעם איני יכולה לחתום. עמכם הסליחה.

הי סוריקטה, אל תיעלמי. אודי

28/12/2020 | 16:54 | מאת: חטוליתוש

מצער אותי לשמוע שבגלל חוסר תמיכה לא נשמע ממך 😢😢😢... מקווה שכן תיכנסי כי את חשובה מאוד כאן לכולנו.... ומקווה שההודעה הזו כבר תעלה כי לא עלו לי הודעות עד עכשיו בבקשה אל תיפרדי מאיתנו חטולית

23/12/2020 | 17:25 | מאת: NOT_FOUND

שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוג/ית קליני/ת המטפל/ת בהפרעת אישיות גבולית והפרעת התנהגות באיזור הצפון (קריית טבעון/רמת ישי).

שלום, איננו נוהגים להמליץ כאן שמית. ניתן לפרסם מייל אליו את מעוניינת שייפנו המלצות באופן פרטי. אודי

22/12/2020 | 21:48 | מאת: חטוליתוש

כתבתי מאתמול כמה פעמים וההודעות לא עולות הבאג כבר תוקן ?

23/12/2020 | 18:24 | מאת: סוריקטה

הי חטולית, אחד לשלושה ניסיונות אולי הצליח לי... סוריקטה

הי חטולית, תוקן. אודי

22/12/2020 | 07:44 | מאת: איריס1212

שלום, בני חייל והוא מתקשה כשהוא לבד בשמירה בלי טלפון או משהו אחר להסחת דעת, והמחשבות הולכות למקומות לא טובים. האם יש עצה איך להעביר את הזמן, תרגילים מחשבתיים וכולי. תודה מראש.

שלום איריס, בשמירה צריך להתמקד בשמירה ולא להסיח את הדעת... אודי

22/12/2020 | 07:28 | מאת: dani1990

עם הבת זוג שלי אומרת לי יותר מפעם אחת "אני לא יכולה בלעדיך" זה צריך להדליק אצלי נורה אדומה? זה יכול להיות סימן שהיא מסוכנת בשבילי? זה יכול להיות סימן שעם אני יפרד ממנה היא יכולה להיות מסוכנת בשבילי? ועם התשובה היא כן מה אני יכול לעשות בשביל שהיא לא תיהיה מסוכנת בשבילי? תודה מראש.

שלום דני, זו צורת ביטוי שמביעה הזדקקות. אם יש סכנה בבת זוגך - יהיו לזה סימנים אחרים (קינאה קיצונית, אלימות וכו'). אודי

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

שלום חברות וחברים, יש תקלה במערכת שלא מאפשרת לי להעלות את ההודעות שממתינות, אז זה לא שלא ראיתי, אלא שאין לי אפשרות כרגע. אעדכן את המערכת ונקווה שזה יטופל במהרה. והנה, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי

17/12/2020 | 16:04 | מאת: ינשוף

אני בתהליך שהתחלתי להסכים להכיר את החלקים... כמה שבועות.. נוצר מצב בו אני מתביישת להביא את הקטנים לפגישה... כאשר הבאתי אותם בעבר לא השתייכתי אליהם אלי אז היה יותר קל מבחינת בושה אבל עכשיו שאני מודעת שהם בעצם אני נוצר מצב שאני מתביישת להביא אותם לטיפול . שהמטפלת תראה ותשפוט ואני יודעת בשכל שהיא לא אבל כך אני מרגישה...

20/12/2020 | 21:29 | מאת: ינשוף

אני גם כועסת על המטפלת כועסת שאני מרגישה חסרת אונים מולה כאשר החלקים לוקחים פיקוד ... כאילו אני מאבדת שליטה והיא מדברת עם החלקים ואין לישליטה... שתפתי את המטפלת והיא רק הקשיבה בלי להביע דעה... אני מרגישה יותר ויותר כעס עליה עד רצון לבטל פגישתינו

21/12/2020 | 07:03 | מאת: סוריקטה

הי ינשוף מצטערת שאני כל כך מטומטמת. את (או מי שתרצה) יכולה לספר מהם החלקים הקטנים? באיזה גיל הם, נגיד. מה הבקשות שלהם? או לפחות האם את יודעת מה הם מבקשים? יודעת שחוזרת על השאלה. נעניתי אבל לא הצלחתי לקלוט. משהו אטום אצלי. סוריקטה

21/12/2020 | 07:57 | מאת: אביב 22

חשוב כמובן להביא לטיפול שברור שזה מה שאת עושה . את בסדר , תמשיכי לתת להם לבוא תקשיבי להם הבושה מולם תהפוך לאט לאט לחמלה כי מגיע לך .... חיבוק

הי ינשוף, זה בסדר גמור להרגיש ככה. הרי אם היה אפשר בקלות לפגוש את החלקים, לא היה כלל צורך בדיסוציאציה... אודי

23/12/2020 | 14:05 | מאת: אביב 22

הי סוריקטה , כתבתי לך בשני ולא עלה .... מנסה שוב החלקים הקטנים אלו חלקיננפש מנותקים (דיסוציאציה) ממני כמובן שהם חלק ממי שאני אצלי הם בני ארבע עד שש כמובן שיכולים להיות צעירים יותר , מן הסתם מהשלב שהיה צורך בניתוק . ההגיון הבוגר לא חודר לשם , הם מתנהגים ופועילים מתוך רגשות פגועים מפוחדים של ילדים קטנים שעברו פגיעה . את יודעת איך מתנהג ילד שקיבל מכה שכואב לו שמפחד ככה גם ההתנהגויות משם כשיש טריגרים . בנוסף ילד. זקוק למרחב משחקי בובות דובים ועוד ככה גם אני בחלקי נפש אלו מקווה שעכשיו זה יותר מדייק לך אביב

17/12/2020 | 08:29 | מאת: שירה2017

הי אודי וכולן, האמת, עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני אמורה ללכת או לא, לא הבנתי אם זה נגמר או רק דובר וצריך עכשיו להפגש ולעשות תוכנית. פחדתי לשאול. התלבטתי אם ללכת ובמקרה הגרוע להתקל בדלת סגורה או שעה תפוסה או לא ללכת. בסוף הלכתי, למרות שרציתי לנסות לסגור את הפרק הזה, אני קשורה אליו. מאוד. הרגשתי איך אני נלחמת על המקום שלי. אמרתי לו שאני לא מוכנה להרגיש אשמה בכישלון הטיפול ושהוא דוחף אותי להפסקה שאני לא מוכנה לה. אמרתי שזה לגיטימי אם הוא עייף, אבל שיגיד שהוא זקוק להפסקה. הסברתי גם מה אני צריכה ומה לא מצליח ואולי גם לא יצליח, אבל הליווי והתמיכה הכרחיים. דיברתי הרבה. הרגשתי שהוא הבין וגם הסביר את הקושי האישי שלו, את החלק שלו שהביא למצב הזה. אביב, סימני הקריאה שלך 'את לא אשמה' הלכו איתי. תודה על התמיכה, אביב, סוריקטה מיכל וחטולית. תודה אודי, שלפעמים לוקח לי זמן להבין מה אתה אומר (לפעמים אפילו הקריאה הראשונה לא מובנת עד כעס), אבל דבריך חשובים ואני לוקחת אותם איתי. שלכם שירה

21/12/2020 | 05:31 | מאת: סוריקטה

שירה יפה, היית אמיצה וחזקה. אולי אפילו הצלחת קצת להפשיר. כלל לא מובן מאליו. פחות חושבת שתרמתי לך, אלא את בעצמך. מבינה אותך המון. נראה לי. סוריקטה

21/12/2020 | 07:59 | מאת: אביב 22

מדהים , אני מקווה שתצליחו גם להמשיך יחד תהליך וגם אם לא שתדעו לעשות תהליך של פרידה שלא ישאיר נזק גדול מידי . חיבוק

הי שירה, מאוד התרגשתי לקרוא אותך ואני שמח מאוד. כל הכבוד שהתעקשת. אודי

22/12/2020 | 21:11 | מאת: חטוליתוש

כתבתי לך אך משום מה לא רואה את ההודעה שלי אולי בגלל הבאג את נהדרת ואמיצה מאוד גאה בך המון על השיחה שהלכת ודיברת ואמרת .... מקווה שעם השיחה הזו תפתח דלת חדשה ומשם תוכלו להמשיך את הטיפול ולא לסיים אותו מחזיקה לך אצבעות אהובה חטולית

16/12/2020 | 17:30 | מאת: סוריקטה

הי אביב, וגם הי כולם - איך את מזהה מה הצרכים שלך? או איך אתם מזהים. כלומר, מה זה בכלל... סוריקטה

16/12/2020 | 21:46 | מאת: אביב 22

תמיד את מוזמנת לשאול ...זה בדיוק צורך ..וזה בסדר . בדיוק ניכנסתי לנסות לענות לך על מה שכתבת למטה .... אז קודם אנסה להסביר את הנוסח שלי לגבי הקטנים .לכל אדם יש מן הסתם את החלק הזה בנפש שיש שקוראים לו הילד הפנימי . אצלי במורכבות מערכת הנפש שלי מתוך הדיסוציאציה יש קבוצה של קטנים , למה קבוצה לא יודעת אבל הם מדברים ברבים אנחנו וכאלה הם ממש ממש קטנים ...וכן ההתנהגות משם כמו שגם ינשוף העידה על עצמה , מחזיקים בהמון כאב , וחרדות חלקיים פגועים מאוד . החלקים האלה פועלים מתוך הרגש הפגוע וההגיון של האישה בגילי לא חודר אליהם בכלל. ואיך זה מתקשר לצרכים ..... הדבר הראשון ללמוד וזה קשה לדבר יפה אל כל חלקי הנפש שלי להקשיב לעצמי לכל חלקי הנפש שלי ואני אתן לך דוגמא למה התכוונתי, לגבי הטיפול . בטיפול הראשון הייתי יוצאת והחלקים הפגועים היו שולחים לה הודעה ישר שהייתי יוצאת כל פעם זה היה משהו שונה אבל בגדול הם היו צריכים יד או עוגן , הצורך היה לדעת שגם שיצאתי ממנה היא עדין שם לא עוזבת אותנו ...כן חרדת הנטישה ...המטפלת לא תמיד הייתה מגיבה ובשלב מתקדם של הטיפול פשוט לא ענתה , זה הוביל לכעס וכאב מהמקום שלא רואים אותי שמתעלמים ממני ...מה שהפעיל את החלקים שמחזיקים כעס . זה היה אחד הדברים שדיברנו עליהם בטיפול המון והמטפלת סירבה להבין שגם שעבר המון שנים אני עדין זקוקה לזה .... בטיפול הנוכחי שמתי את הצורך הזה בתגובה לסמס , שלא תתעלם מההתחלה . אמרתי אני יצא ויהיה סמס בבקשה אל תתעלמי וגם אל תעני ישר כדי שבמצב שלא תענה ישר אני אפגע, הסברתי לה למה והחלטנו מה נכון לשתיינו (כלומר הצטרך שלה כמטפלת והצורך שלי כמטופלת ) אני לא נלחמת בחוסר ההגיון של הנודעות שלי וככה הצורך של החלקים הפגועים שלי נשמע ...נניח שהם כתבו לה ש"אבא לא יבוא " אבא שלי מת כבר המון שנים , פעם לא הייתי שולחת כזאת הודעה כי זה לא הגיוני . היום אני מכבדת את המקום החרדתי הילדי שבי שמפחד שאבא יבוא ומחפש הגנה אצל המבוגר האחראי , ובעצם זה שהקשבתי נתתי מקום לצורך הפנימי שלי. בואי רגע ניקח את המקום הזה , הרבה פעמים ביקשתי מאודי שיר או יד זה צורך את למשל ביקשת ממני לחתום בסוף ביקשת שההודעות יהיו במרחב הזה ולא באחר זה היה הצורך שלך למסגרת בטוחה לרצםה . אני חושבת שכדי לדייק לעצמיינו מה הצורך שלנו נחוצה הקשבה פנימית מבלי לבטל אף רגש שעולה בנו . מקווה שלא סיבכתי יותר אביב

16/12/2020 | 23:52 | מאת: סוריקטה

הי אביב - השאלה, פתיחת הכתיבה - מרגישה לי צורך של מישהו אחר. לא שלי בכלל. אנסה להבין, ואולי באג. מה יודעת... מבולבלת. יכול להיות שיש משהו, כפי שאמרת, שלמרות שחלפו שנים, עדיין זקוקה לו, ובתדירות גבוהה, והוא חסר. תודה, אקרא שוב, סוריקטה

17/12/2020 | 05:59 | מאת: סוריקטה

הי אביב, אוסיף שמדהים שזיהית גם כאן וגם בטיפול הנוכחי את הרכיב שפותח אצלך אור. ואת יודעת לקבל ולהשתמש. גם אם חלקי מאד, אך קיים. מצב שלי, של אטימות וברקסים והרבה שכבות של סחלא, כנראה לא מאפשר גישה בשלב זה. איכשהו אני רוצה שיראו, וגם לא יראו, זה הכי קרוב שאוכל לומר. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, זה בהחלט עצוב....מאחלת לך שתהיי פחות אדישה לעצמך. הלוואי שיהיה לך יותר אכפת מעצמך שתהיי מודעת לצרכייך. את יודעת היטב וברהיטות להעביר לנו תשובות. מאוד מקווה שתמצאי גם לעצמך מילים טובות ומנחמות. ואביב, את מדהימה! איזה הסבר שעוזר לכולנו להבין. וכ"כ נכון.

17/12/2020 | 08:31 | מאת: אביב 22

זה תהליך לאט לאט של הורדת שכבות שלהבין ולהרשות לעצמך לחשוב עוד לפני שמרגיש שמגיע לך אבל טוב . כל חיי בבית וגם בטיפול הראשון נאמר לי דברי ישיר , אל תבכי תדברי תסבירי ...לא הבנתי מה רוצים ממני הייתי בטוחה שאני מדברת הכי ישר כשקיבלתי את המתנה מהמטפלת הראשונה ואנינרצינית שזאת מתנה גם עם כואבת ....הבנתי שכדי שיבינו אותי אני צריכה לדבר גם את המבוכה גם את הרגשות הלא הגיונים ולא מציאותיים . שמתי על השולחן הכל ...אפילו שיש לי צורך בן הפגישות לראות אותה ואז אני נכנסת לאתר שלה או לפייס ....זה דובר זה היה מביך אבל דובר ואז זה הפסיק לנהל אותי . והחיפוש אחרי הצורך המדוייק לוקח זמן כי למדנו במיניפולציות להסוות אותו בדיוק מהמקום הזה שלנו לא מגיע טוב מגיע רע ... עצוב .... אביב

17/12/2020 | 10:06 | מאת: אביב 22

הרבה בזכות המקום הזה למדתי לדייק את עצמי את הצרכים שלי ... הרבה בגלל האנונימיות אז מסך הבודה יורד יכולתי לבקש מאודי יד ממכם שתגיבו לי וכאלה ... והרבה מאוד למדתי מבמבי ..בצבי יודעת לבקש לדייק את מה שהיא צריכה או רוצה וגם כשלא היא יודעת חכתוב את ההתלבטות את הקושי סביב הצורך שלה ... היא גם דחפה אותי להעיז לדייק מול אודי כשנפגעתי , ולמדתי שכשמדייקים לשני קל יותר להבין ויותר מזה יותר נעים לו להיענות לבקשה ....המבוכה הזו הבושה שמלווה את הצרכיים הילדיים שלא מולאו רק משבשת את היכולת של השני להעניק לנו ....אז כן אני בהחלט מאפשרת מקום לחלקיים הילדיים ולצרכיים שלא מולאו בילדותי ....ומבינה שהכל חלקי , ולעיתים אקבל חוסר דיוק או לא מה שממש השתוקקתי לו אבל תמיד אקבל יד מושטת וזה המון ...ואם זה יהיה לי מספיק חשוב ,אנסה שוב . ויש מקומות שפשוט אני מבינה שזה לא המקום שהצורך שלי יקבל מקום לא בגללי כי אם בגלל הצד השני וזה גם בסדר ...

21/12/2020 | 05:47 | מאת: סוריקטה

כתבתי הודעה והיא נעלמה. רואה אותך אביב ואת אודי שהמון איתך ומנסה להבין אתכם, אבל המוח שלי די אטום. אני ועוד איך מרגישה אשמה. גם אם יאמרו שלאו. אם יבדו עליי סיפור - לא תהיה לי אמירה מולו. מרגישה רעילה ומסוכנת. אבודה וזרוקה, הרבה יותר מחרדת נטישה. על הגבול ומעבר של ויתור על העבודה והבית לתמיד. היה עוד. היו כמה מילים על ריבוי השימוש במילה 'לא'. על המשאלה הבלתי ריאלית שייקחו אותי מכאן. אי זיהוי הצרכים - זה לא ילדי - זה הרבה יותר נמוך - זה עובר שתקוע בנרתיק ולא יכול לצאת החוצה. כאילו ההפרדה בין האם לתינוקת תהיה כרוכה במוות של שתיהן. די. סוריקטה

16/12/2020 | 17:12 | מאת: סוריקטה

אישה אחת (אני) נזופה, מאד נזופה, שהתערבו לה, עומדת בתוך שלולית עמוקה בכביש. ממעלה גשם חזק מאד. באים כלי רכב גדולים ומשפריצים במלוא כוחם. האישה המוצפת נשארת אדישה. היא בטוחה שמגיע לה. לגמרי. לגמרי. לחלוטין. לגמרי. סוף. סוריקטה

16/12/2020 | 21:57 | מאת: אביב 22

יקרה זה עצוב כל כך והנה הזדמנות להראות לך למה אני מתכוונת אישה אחת , שבחלק הפנימי הפגוע מרגישה נטושה ושלאף אחד לא אכפת הפכה לאדישה לצרכיה הפנימים כי ככה היא חונכה שאדישים לצרכים שלה כילדה וכבוגרת . אותה ילדה נזופה כואבת פגועה חושבת , שהיא אשמה ומגיע לה שישפריצו עלייה .... מה הצורך של אותה ילדה , מה הצורך של אותה אישה ???? אם תקשיבי לקול הפנימי שלך תדעי מה הצורך העמוק שלך , אם תתיחסי אליו כבר לא תהיי אדישה לאישה בתוך השלולית שנרטבת כל כך... ואני עם תרשי לי אקח את האישה ביד אעטוף אותה במגבות יבשות וחמות אושיב אותה להתייבש על יד תנור חם ויכין לה שוקו חם ...כי זה בעיני מה שמגיע לה חום ואהבה וחיבוק. והכלה אתך מכל הלב , אביב

16/12/2020 | 23:42 | מאת: סוריקטה

17/12/2020 | 05:53 | מאת: סוריקטה

פחות הצלחתי כל כך לישון בלילה. איזו משאלה הייתה לי כשהייתי מותזת ובמבול ובאמצע רחוב ראשי. איש אחד שראה אמר לי 'איזה באסה' והשבתי לו באוטומט ובחוסר אכתפיות לעצמי - זה היה צפוי. (מה כבר קרה. סך הכל מים). אולי זה עצמו היה צורך באותו רגע, אולי הנאה פרברטית, מעין איזו התקרבות בין החוץ לפנים. שיראו. כבר לא יודעת. וזו גם דרך לא יעילה, לא ברורה ולא טובה. ונראה לי שאולי המשאלות שלי הן לא ריאליות. אין משהו מהן שיכול לקרות גם בטיפול, או קשר אחר. משהו בהן מעוות. מכל זה - כנראה שאני צריכה לנוח. בגלל כל הקורונה וזה לא היה לי חופש בכלל, וגם לא נעזרתי בתחבורה ציבורית בכלל, וויתרתי על בדיקות שיגרתיות, שגם בימים כתיקונם קשה לי מאד לקבוע, וכבר לא יודעת אם אוכל להם לכשיהיה מאיים פחות. סליחה ששוב כתבתי הרבה סוריקטה

17/12/2020 | 08:02 | מאת: שירה2017

סוריקטה אהובה קר ורטוב, ההצפה שבפנים וזו שבחוץ התאחדו, מאיימות להטביע, אבל את יכולת להן! מגיע לך כוס תה חם, מגבת ושמיכה. אני רוצה להגיש לך את כל אלה. שלך שירה

17/12/2020 | 08:25 | מאת: אביב 22

סוריקטה נפלא בעיני שכתבת עוד זה ומה שכתבת למעלה מאוד מדוייקים וברורים הרצון שיראו אותך והפחד שיראו ולא התקרבו כן לעיתים (קרובות )אנחנו בלי מודע נשתמש בדרכים לא ממש הגיוניות כדי להראות . תוך כדי ניתוק בתוך שלולית ... ואולי היית זקוקה לתחושה הזו של הנזופה כדי לצאת מהמצב הקיים כי ככה את רגילה הכי חשוב , לא לנזוף בעצמך לא עשית כל רע חבקי את עצמך מגיע לך חיבוק ענק ועוטף אביב

17/12/2020 | 12:11 | מאת: סוריקטה

מעדכנת - כתבתי לאיש, שעדיין אקרא לו רופא הנפש, והוא השיב לי. עצם התשובה מנסה לפנות מקום לראות מעבר למפלצתיות, הדיבוק והשדים. סופ"ש נעים, סוריקטה

הי סוריקטה, לא, ממש לא. מגיעה מגבת רכה, תנור מחמם וכוס תה או מרק. כמו שכתבה אביב... אודי

20/12/2020 | 12:25 | מאת: סוריקטה

מדהים שהיינו UNDEFINED בבאג של המערכת וזה התלכד עם המצב. מצטטת את ההודעה שכתבתי בשישי, למרות שקצת התרחקתי ממנה עכשיו. ובכן זה היה - קצת לא מסכימה אתכם - כי בואו נפצל, העניין שהפיצול מתערבב לו יופי - לאישה מגיעה טביעה או תלייה, ריטוש ושריפה, או בית סוהר, או מוסד פסיכיאטרי. אם כי, אמרת, אביב, פעם, שמוצאים חמלה גם לאנשים שפשעו ולא משאירים אותם להתבוסס בדמם. הנה - האמא של אז, שהיא זקנה כבר ממש ובקושי זזה, הסתובבה ביננו, חיה את חייה עד היום, והיה ויש עדיין מי שדואג לה. ברגעים שלפני ההפרדה הסכנה גדלה מאד. כי אז האישה תפגע עוד יותר בילדה שבגללה גילו את מעלליה של האישה. מספרים שלכן לא הפרידו. או שאולי לא ממש הוכיחו או ידעו. אם נחזור ממש לאחור, לעידן שלפני הלידה, התינוקת שבה עוד לא יודעת לשתות מרק, שוקו או תה, אפילו לא חלב אם. אפילו לא לנשום או לעשות צרכים (דיברנו על צרכים פה...). חיבוק גם גדול עליה. לגעת זה גם מסוכן. שמיכות ומגבות - זה בקטנה - זה לא הדבר שעוזר באמת לעוברים שנגדעו מרחם רעילה הרבה בטרם עת. המציאות היא, שהיום אין באמת תינוקת כזאת. הייתה, והיא אני, הייתה ורופאים הכניסו לאינקובטור עם צינורות. ללא סקין טו סקין. גם אחרי שיצאה - לא אמא דאגה לה לאוכל, אלא אבא והפורמולה במינונים סופר נמוכים. והייתה ילדה, והיא אני, שבגיל מאד קטן, אבל כבר בתחום הזיכרון, הובלה לבית חולים מחוסרת הכרה אחרי התקפה של אמא, בדיוק בזמן שאבא לא היה ברקע יותר, וטיפלו בה באינפוזיות, שלל בדיקות חודרניות והמון תרופות. וכל הבדיקות והתרופות - שנים. שנים. ואחר כך באו גם הטחות הזעם, ההתעלמויות והניצול בתחום של מה שלא נוגעים בו יותר. מדוע הילדה הזו שרדה? ועוד מעט שישים שנה והיום לגיל הזה כבר קוראים קשיש :-/ - לא יודעת ולא מבינה. הילדה הזאת, שהיא כבר זקנה, ממשיכה לשחזר כל השנים והיא ממש רוצה לוותר. על אף שהיו רגעים של פחות סבל. ועכשיו יצאתי מהעמדה הטרום עוברית כל כך, המתוארת לעיל, ואני בחיים. שלכם, סוריקטה

הי סוריקטה, כמה שעצוב לקרוא, אבל גן ברור שזו ילדה עם כוחות עצומים, את. אודי

23/12/2020 | 10:46 | מאת: -חנה

הי יקרה! רציתי לומר שראיתי אותך פה... ואת כה מקסימה ומיוחדת בעיניי. הרבה כאב ועצב עמוק ככ, ואת עדיין איתנו בעולם ופה ומוצאת את הכח לקום ולעשות. מעריכה אותך מאוד חיבוק

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. שמרו על עצמכם, אודי

15/12/2020 | 23:13 | מאת: אביב 22

אודי, בדרך כלל אני לא מערבבת ... אבל זה מדהים ....כל כך מעורר השראה הצמיחה ההתפתחות ....והיה נחמד לגלות אותך בספוטיפיי..... זה אולי שונה מאוד אבל פשוט אדיר......

הי אביב, איך אני שמח לשמוע! :-) אודי

14/12/2020 | 15:19 | מאת: -חנה

אז בסוף מצאתי מקום להיות בו בסופש הקרוב. מקווה שיהיה מעניין וטוב.. בחרתי להיות בלי הטלפון כדי להצליח באמת להיות.

הי חנה, שיהיה מוצלח וממלא! אודי

15/12/2020 | 05:50 | מאת: סוריקטה

וואו חנה, את אלופה! סוריקטה

16/12/2020 | 13:46 | מאת: -חנה

תודה יקירתי! שימחת אותי. מה שלומך?

14/12/2020 | 11:22 | מאת: אביב 22

גם בגלל שירה וגם כי מחר זה היום שלעד ישאר כיום ארור שבו נאמרו לי המילים "אנחנו סיימנו טיפול" ולא , לא זה שסיימנו את הטיפול נחרט כקשה המילים האלה שנאמרו ללא טיפת אמפתיה נאמרו מתוך מצוקה וחוסר אונים של מטפלת שלא ידעה איך להגיד איך להמשיך איך לעזור .. בהמשך , היא אמרה שזה בגללה שהיא לא יכולה להמשיך ...שמגיע לי מטפלת שתדע איך לעזור שיש מטפלים שעובדים ושומרים מרחק והם יוכלו להכיל את החלקים שהיא קראה להם קשים ואני אומרת פגועים. ועוד הוסיפה שהראה איך אני הורסת טיפולים ושאלמד מזה לעתיד ...עצוב , אני לא הרסתי טיפול אני נלחמתי עד הרגע האחרון , אני מטופלת מאוד מתמסרת מאוד באה לעבוד ... התעקשתי על סיום טיפול התעקשתי אז לאחוז בטוב דחקתי את הכעס את האכזבה את תחושת הנטישה . הייתי בטוחה שאני אשמה , שאני באה לא נכון אם רק הייתי מטופלת טובה יותר ,ואני מטופלת מורכבת קשה הכי קשה שיש לה בקליניקה כי בטוח כולם בסדר. חיפשתי מטפלת אחרת , היו מטפלים שאמרו לי עם did אנחנו לא עובדים בקליניקה שלנו , בציבורי כן ....יצאתי עוד יותר בתחושה שיש לי קרניים על הראש שאני מפלצת שאני קשה פוגעת תוקפנית ועוד ועוד ועוד ... פניתי לאישה מדהימה שאמרה לי ועומדת במילותייה עד היום "בשבילי did זה שליחות" .....ומאז אני שם ולא היא לא עובדת מרחוק היא מחבקת ועוטפת וחמה רק שאני יותר משנה לא נתתי לה להתקרב ...ועד היום הקטנים שואלים אותה "את לא תגידי לנו ללכת ....' אז עצוב לי באמת ואני זוכרת גם את הטוב ההכלה התמיכה הנתינה האין סופית ועדין למילים יש כוח .... אז המילים האלה שכולנו פוחדות מהם כי הם נותנות תחושת נטישה נשארות חקוקות בכאב ובתחושת נטישה כי אנחנו באות מהתופת ....הלוואי ויאמרו ברוך בהבנה כמה קשה ויחד עם זאת היא נתנה לי מתנה , להבין מה הצרכים שלי לא לוותר עליהם לא לוותר על עצמי לאף אחד . ובעיקר היא שיחררה אותי מטיפול שממש כבר לא עבד ... לקח לי הרבה זמן בטיפול מעל שנה שהצלחתי לעבד את הפרידה הזו להרשות לעצמי להשתחרר מרגשות האשם להבין שחלקיי הפגועים צריכים הכלה חיבוק אמפתיה ואהבה ואם הם לא מקבלים זאת כנראה שזה לא המקום שאנחנו צריכים להיות בו ....מגיע לנו לכל המכלול שאני טוב .. וזה לא שאני והמטפלת היום לא נופלות לכשלים אמפתים ולהעברות ....אנחנו יודעות לדבר על זה היא יודעת לקחת על זה אחריות ....ולעזור לי למצוא את הנתיב הנכון יחד . מאז אני מבינה שלא תמיד המטופל אשם ולא בכל בור זאת ההתנהגות של המטופל לעיתים די קרובות זה המקומות של המטפל .... והכי חשוב , למדתי להביט לדעת מה נכון לי להגיד מה שלא טוב ונעים לי לקחת אחריות בטיפול אבל ובעיקר לקחת אחריות על כל המכלול שאני ....כי אני לא קשה ולא מפלצת ואין לי קרניים !!!!! אני בסדר כמו שאני ....ולפעמים זה פשוט לא מצליח ולפעמים צריך להפרד .....והכי לא מתים מזה רק צומחים ...

הי אביב, יש בהחלט פעמים שבהם מטפלים נכשלים, גם הטובים שבהם. ויש פעמים שבהם חשוב לדעת להיפרד ולאפשר חוויה שיש בה אפשרות לתיקון. אלו מקומות קשים מאוד, הן למטופלים והן למטפלים. אודי

15/12/2020 | 05:45 | מאת: סוריקטה

הי אביב יקירתי, המילים הנוראות שנחרטו בך, בנוסף לכל, גם נשמעות לי בדמיון במבטא נוקשה של תרבות נוקשה. מכירה, לצערי, את מה שאת מספרת אודותיו, בדרכי, מן הסתם, מכירה בכאב רב. ורק אוכל לומר שמדובר באחת החוויות הרגשיות המכאיבות שבהן עבורנו בפרט. מנסה להקשיב לך, לדרכי הניסוח שלך ששונות משלי ומנסה להתחיל להבין. איכשהו נראה לי שדיבור על הקטנים (או שם כלשהו שאבחר) יכול להיות מתקדם עבורי. לעתים אני לא מסכימה, או בוחרת לדייק לי ניסוח משלי, מנסה לחשוב, אולי אני מתבלבלת או טועה. טוב שאת משמיעה את קולך, ומאד, וגם מתעקשת עליו. להתראות, סוריקטה

15/12/2020 | 12:10 | מאת: אביב 22

אודי תודה על ההתייחסות בהחלט כולנו בני אדם שנעזרים זה בזה בסופו של יום ולכולנו טעויות וכשלים ולכולנו זה לא פשוט .... השאלה מה לומדים מזה ....ואני למדתי , שיש חיים אחרי םרידה , שיש מקום מאוד חשוב לצרכים שלי בתוך הטיפול , שלא תמיד אני אשמה ...למדתי שאני לא פחות יודעת מהמטפל ושבעצם אני יודעת הכי נכון על עצמי אני רק צריכה להקשיב ולא לבטל את עצמי ....

13/12/2020 | 15:52 | מאת: מכל

אודי וכולן, נפגשנו. ספרתי לה שהחלטתי לא להלחם בעבודה. אלא פשוט לעשות עבודתי ומה שיבקשו לעזור לה וזהו. לא כועסת עליה יותר...אעזור. והיא בסוף הפגישה אמרה שנראה שאין צורך לקבוע יותר. שאני מסתדרת.גם הקרנתי המון ביטחון בדרך שלי. והיא נתנה לי את ברכת הדרך....ואמרה שאוכל לעדכן במה שקורה..וזהו. אז נפרדנו כך. מי יודע מה יהיה בהמשך. פרידה עם פתח...אבל כבר בעצם עשיתי תהליך של פרידה, נכון? כנראה שאצטרך ממנה משהו תמיד! זה אף פעם לא יגמר..

14/12/2020 | 09:03 | מאת: סוריקטה

ייתכן שההודעה שניסיתי לשלוח קודם לא עברה. הי מיכל, לכל אחד חסר משהו. לחלקנו ממש יותר ואפילו בסיסי ממש. לכן יש זולת. כך אומרים. ואנחנו אמורים להישען על החזק. יום נעים, סוריקטה

14/12/2020 | 20:34 | מאת: חטוליתוש

היי מיכל המילה פרידה די מפחידה ..חוויתי זוכרת רק לא בצורה רכה כמוך תני לזמן את הזמן מה את ממהרת להסיק שתמיד תצטרכי ממנה משהו ? והיה וכן..כתבי לה ותראי אייך תגיב... תאמיני גם קצת בעצמך תני לך קרדית שאת כן יכולה.. חטולית

הי מיכל, אני משער שאת רואה את המחמאה שבזה. פרידה עם פתח, נשמע לי אחלה דבר. אודי

13/12/2020 | 13:49 | מאת: אביב 22

"אני די במלכוד... הניתוק והפיצול, הניתוק הרגשי, כל היסודות של ההפרעה הזו, לא מאפשרים לטפל בה ועל כך אני, מי שבאה לטיפול, מי שנלחמת כבר שמונה שנים ועושה הכל כדי להבריא, גם נענשת." עצוב לי לקרוא אותך ממש סליחה שמתערבת לך אבל , לא הניתוק והפיצול לא מאפשרים טיפול נראה לי שירה ואת כבר יודעת את זה די בעצמך שהמטפל עייף .... לכל החלקים שלך מגיע מקום גם למי שזועף ולא ממש נחמד ...כן החלקים הפגועים צריכים להרגיש שיש להם מקום גם שלך וגם של המטפל אין לי ספק שאם נשמעים אימרות קשות וחוסמות קשה להם להגיע ולך קשה לתת להם מקום ... מכירה את התחושה כאילו הם אשמים בשחיקה /עייפות של המטפל סליחה לא מקבלת מי שבה לטפל במורכבות הזו יודע שזאת פצצה מתקתקת שצריך לפרק חוט חוט ולאט לאט ....אז כדי להרגיש שישי מקום שאפשר להיות בו , צריך שהצד השני באמת יכיל גם את השתיקות , המרירות ... וואוו כאלה אימרות לא חבל לך על הכסף אם היו מופנות לכיווני היו סוגרות את כל חלקי הנפש הפגועים שלי ובטוח שהייתי מבצעת אקטינג אווט ... שירה , אולי כדאי באמת לשקול לסגור טיפול ולמצוא מטפל /ת אחר ואני כמו שאת מכירה אותי האחרונה שתמליץ כזה דבר . זה לא רק את נענשת כולכם נענשים זה לא רק את באה אליו כולכם באים ...או רוצים מקום ...כי אם זה מקום לנפש זה מקום לכל הנפש שלך ...לכל החלקים . מגיע לכם מקום שמאפשר מנוחה וריפוי .... אתך אהובה יודעת כמה זה קשה כמה המקום הזה , שמכיל ותומך כבר לא ממש עובד ואת נאבקת עוד ועוד ועוד וכלום לא משתנה ....תחושת אשמה כל כך גדולה כי המטפל נחשב ומצליח ....אז איך זה רק אני לא מצליחה ....אז אני יזכיר לך שלטנגו צריכים שניים ....אוהבת ומחבקת בכל החלטה שלך

13/12/2020 | 22:49 | מאת: שירה2017

תודה על ההבנה, קשה לי מאוד חושת האשמה וכן ציפיתי שהוא יקח חלק בדינמיקה שהובילה לנקודה הזו. אני נשארת עם כעס גדול שאין לי איך לעבד כי הוא לא מאפשר. עוד מעגל של כאב. אני יודעת שאת מבינה על מה אני מדברת. איך מי שהיה קרוב כל כך לנפש שלי יכול לפגוע בה ואם כבר קרה בעבר, וקרה, האם זו אני שמביאה את כל זה על עצמי התשובה שלי היא כן, כעס וכן, זעם וכן וכל הזעם הזה מופנה כלפי עצמי. בפגישות האחרונות רק הרגשתי מושפלת מפני שניסיתי להילחם על המקום שלי. היום כתבתי מייל על הפסקה, היה בו מלא רגש והבנה, כי אצלי אין אקטינג אאוט. קיבלתי תשובה מארצות הקור, כנו מכתב רשמי. מצד אחד זה עושה לי רצון גדול יותר לא לוותר, מצד שני רצון להעניש אותו דרכי. בחרתי לא לענות. לנשום ולהניח לזה. תודה על המילים המחזקות שלך אביב. מעריכה מאוד. מה יהיה ימים יגידו. אבל השבוע לא אלך. שלך שירה

14/12/2020 | 10:52 | מאת: אביב 22

כאן אכתוב לך רק כמה מילים ועל עצמי אכתוב למעלה .... רק דבר אחד את בסדר ..נקודה !!!!!! את לא אשמה !!!!!!! אני בהחלט חושבת שחלק מהאי סמטריה בחדר זה האחריות של המטפל שגדולה מאחריות המטופל . אין מקום למילים כאלה כמו שהמטפל אומר לך ...ולא חשוב כמה מירמור מופנה כלפיו .... נראה לי שהוא פשוט לא יודע איך לסגור את הטיפול עם כמה שפחות נזק וכן סגירת טיפול ככה זה קשה . אבל כשמטפל לוקח אחריות הנזק קצת יותר קטן ... מאחלת לך באמת שתימצאו את הנתיב הנכון , אולי אם תרפי ותקבלי שהוא באמת לא יודע יותר איך לטפל בך ושאת לא אשמה בזה אולי דווקא אז תיפתח הדלת . שולחת כוחות וחיבוק אביב

12/12/2020 | 11:58 | מאת: לורן.

אתמול היה לי יום קשה, זה היה יום של פגישה, ולאחר שיצאתי ממנה התחלתי להרגיש לא טוב, הייתי צריכה אותה שוב בגדול ובהתחלה כן יכולתי להתאפק, פשוט קרו כמה דברים בין לבין ש״פיצצו״ את הסבלנות שלי, וכתבתי לה הודעה בנוסח שאני מאוד מתביישת עכשיו שעשיתי את זה. כתבתי לה - שבבקשה תדבר איתי ושאני אשלם לה על זה, שכאן הטעות שלי, זאת אומרת ברור שאני אשלם אם השיחה היא ארוכה .. אבל זה היה ממש לא יפה שכתבתי את זה , כאילו רק אם אני אשלם היא תתייחס? זה מוציא אותה לא יפה וזאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל בכלל לא הכי רחוק מזה, היא הייתה מתקשרת אפילו אם לא הייתי כותבת את המשפט הזה , ואני אוכלת את הלב שלי על זה עכשיו. כי היא הכי מדהימה בעולם. עוד משהו שאני ממש שונאת את עצמי עליו, שכל זה היה שנכנסה שבת. אני באמת משתדלת בכלל לא לשלוח הודעות בטח ובטח שלא בשבתות וחגים. אבל פתאום הכל התפוצץ לי בפנים, גם המחשבה על הגבול הזה שאני לא יכולה להתקשר בשבת , למה? מבחינה מקצועית אני מאוד מבינה את זה שלא תטעו, אבל למה המרחק הזה? זה מענה אותי למה אני צריכה להגיע לרמה שלא בא לי כלום חוץ משהיא תדבר איתי וכל פעם שיש רגע שאני יודעת שהשיחה עומדת להיגמר אני בוכה עוד פעם . לא רוצה שיגמר . אני שונאת את עצמי ברמה שלא שנאתי בחיים. אני לא רוצה לצאת מהמיטה ולא רוצה להראות את הפנים שלי יותר בפנייה. אם יכולתי למחוק את כל מה שעשיתי, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אני נשבעת שאני לא שולחת לה יותר הודעות בחיים שלי. זהו עונש. אם ככה זה גורם לי להרגיש, עדיף שאסבול בשקט. אני שונאת את עצמי. בחיים לא הגעתי לרמה שאני משפילה את עצמי ככה. גם נראה לי שעיצבנתי אותי שכל רגע ביקשתי סליחה על זה שאני מדברת איתה ביום שישי בערב. זה מעצבן שמישהו כל שניה מתנצל בשביל שיגידו לו שהכל בסדר ושהוא לא צריך להתנצל . אם הייתי במקומה הייתי מעיפה אותי . אני לא ראויה ליחס ביי.

13/12/2020 | 14:46 | מאת: ינשוף

לורן יקרה אני רוצה להגיד לך שאת בסדר קודם כל.. ההזדקקות הזאתי לא אשמתך... זה מרגיש כמו חיים ומוות ואם לא תקבלי מענה מיידית זה מרגיש בלתי נסבל.. אני יודעת... שנים על גבי שנים הייתי יוצאת מפגישות במצוקות ומייד הייתי צריכה את המטפלת.. כל מה שאת מתארת ועוד יותר... הייתי דופקת את הראש בקיר... לוקחת כדורי הרגעה ושום דבר לא עזר.. שום דבר... אפילו לשמוע את קול של המטפלת בטלפון היה בקושי עוזר... זה נמשך שנים אצלי... אבל לא וותרתי על טיפול... כן התביישתי מאוד מההזדקקות .. עכשיו כבר יותר טוב... גם אצלך יהיה יותר טוב... אולי יקל עליך אם תתייחסי לעצמך בחמלה ובלי שיפוטיות... מאחלת לך ימים רגועים יותר ינשופים

13/12/2020 | 14:55 | מאת: חטוליתוש

היי קראתי אותך בנשימה אחת..תמיד יותר קל לי לקרא מאשר לכתוב..למה עונש? למה לא מגיע לך יחס? לורן..שבת זה יום המנוחה של כולם בלי טלפונים ובלי עינייני עבודה זו זכותה....!! לורן מותק את רגישה מאוד אין ספק ומבינה לגמרי את הצורך שלך ביחס אישי מעבר לטיפול.אך המטפלת שלך אומרת לך שלה זה לא מתאים אם הבנתי נכון ... לא נראה לי שהיא תזקוף משהו לרעתך הרי היא הכי מבינה בעולם אז קחי אוויר ותרגעי כי לא חושבת שהכל כזה גרוע חטולית

13/12/2020 | 15:38 | מאת: מכל

היי לורן, המקום הזה מוכר לי..ההזדקקות התמידית. ואפילו בשניה שסיימת םגישה. הייתי שם. גם אני ביקשתי יותר..בקשתי שיחה ואמרתי שאשלם לה עליה, היא כמובן שלא הסכימה. ולגבי זמנים היא אמרה שהיא יודעת לשמור על עצמה ומתי לא לענות לי. והיא הציבה גבולות. מאמינה שגם אצלך היא יודעת לענות על בקשותייך או לא לענות בשעות לא רצויות או זמנים לא רצויים. אין שום צורך בהלקאה עצמית. את זקוקה לה והיא תציב את הגבול שיתאים עבורה. לא קרה כלום אלא אם כן ממש תטרידי אותה. אני מאמינה שהיא תגיד. וזה עובר. הכל עובר בחיים. בהצלחה.

14/12/2020 | 07:30 | מאת: לורן.

מודה לך על התגובה , מעריכה מאוד ! אולי לא ניסחתי את עצמי נכון בתוך כל סערת הרגשות שהייתי בה, אז אסביר שוב המטפלת שלי לא אמרה לי שזה לא מתאים להפך, היא רק אמרה כמה שזה בסדר , ואם לא היה מתאים היא הייתה אומרת . זה פשוט משהו בי, שמרגיש לי שאני מפריעה, מעיקה, לא מצליחה לקבל את זה שיש מישהו שמוכן לעזור לי... שבת זה אכן יום מנוחה , לכן עוד יותר הרגשתי מזעזע עם מה שעשיתי. אבל פתאום קישרתי את זה לגבולות, והתחלתי לקנא ולכעוס , ((למרות שהיא כן איפשרה לי לדבר )) קינאתי בזה שיש אנשים שקרובים אליה ויש להם אותה כל הזמן ואני רק עניין בעבודה. אבל זאת המציאות ואני אצטרך ללמוד לקבל אותה

14/12/2020 | 07:38 | מאת: לורן.

אתן מדהימות, מאוד הרגעתן אותי . אני פתאום מבינה שהייתי צריכה סך-הכל מישהו מבחוץ שיאמר לי שזה בסדר ושאני לא כזאת נוראית. . זה באמת עזר לי. לורן.

הי לורן, זה בסדר, ואני מאמין שברגע שזה יהיה לא מתאים - היא תגיד לך. אודי

11/12/2020 | 08:22 | מאת: שירה2017

הי אודי, בהודעתי האחרונה אליך ביקשתי את עצתך ומכיוון שאני יודעת שהכל צריך להיות מדובר בטיפול כתבתי בהודעה שלי שכל זה מדובר, הכל פתוח, איני מסתירה דבר ובכל זאת ענית "גם אני תוהה, האם הדברים האלו מדוברים? האם מה שנכתב כאן ידוע וגלוי?" אין עוד מקום בו הכל מדובר, באמת שם הבית של הנפש שלי. אני תוהה מדוע אתה מטיל ספק או אולי רק מנסה לוודא שוב ומבקש שאבדוק שאכן הכל מדובר. וכן, הכל מדובר ותגובותיו לעיתים אף יותר קיצוניות מאלה שכתבתי בהודעתי... לא חבל על הכסף, בשביל מה לך את כל זה, אני לא יכול כשהמרירות מופנית כלפי זה גורם לי לאבד את האמפתיה... אני די במלכוד... הניתוק והפיצול, הניתוק הרגשי, כל היסודות של ההפרעה הזו, לא מאפשרים לטפל בה ועל כך אני, מי שבאה לטיפול, מי שנלחמת כבר שמונה שנים ועושה הכל כדי להבריא, גם נענשת. מקווה שהצלחתי להבהיר קצת יותר. תודה וחג שמח שירה

13/12/2020 | 14:43 | מאת: חטוליתוש

היי שירה מתוקה כואב מאוד להבין שאחרי שמונה שנים את מרגישה נענשת .. אין לי מילים ..צר לי מאוד..מצטערת נורא על מצב שכזה .וואוו חיבוק עדין אם לא מפריע לך חטולית

13/12/2020 | 15:45 | מאת: מכל

היי שירה, קוראת אותך ועצוב לי...עצוב... איך הגעתם למקום הזה? כנראה שיש תקיעות ואינך מאפשרת כרגע..וזה בסדר..קורה. כנראה שאינו יכול לעזור למי שאינו יכול לעזור לעצמו. משהו תוקע אותך בטיפול. חבל אבל זאת ההרגשה שחבל על הזמן שלו ושלך...מה את חושבת? לא חבל סתם להגיע עוד פגידה ועוד אחת ומה?? תחשבי אם באמת כדאי להלחם להשאר ואת תתחילי לשתף יותר פעולה או לעסוב...אין לי מושג ויכול להיות שזה יכעיס אותך..אבל זה מה שאני מבינה מהכתיבה שלך פה. עצוב אבל הכרחי אם זה במילא לא מקדם אותך....הוא אמר שיש מרירות כלפיו והוא מאבד את האמפתיה. אז לא חבל??

13/12/2020 | 21:33 | מאת: שירה2017

מיכל יקרה, תודה. הכי אני לא רוצה להרגיש אשמה בכך שאיני משתפת פעולה או מי שאינה רוצה לעזור לעצמה. תארי לך שאני משקיעה כל כך הרבה משאבים של זמן, תעצומות נפש וממון בטיפול וגם בקיום שיגרה של אמא, מפרנסת ועוד תפקידים... הכל מורכב מדי מכדי להסביר כאן, ודאי שחבל, אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת לנתק את החוט הדקיק הזה אליו, זה להוסיף עוד כאב שאין לו מקום כרגע. תקיעות.... שלך שירה

13/12/2020 | 23:00 | מאת: שירה2017

חטולית אהובה, תודה על המילים הרכות והחמות שלך.

14/12/2020 | 06:41 | מאת: סוריקטה

הי יפה שלי, הי שירה יפה, אנחנו כאן באינטרנט, וזה שונה מאשר להיות בזמן ובמרחב ובריח ובראייה ובשמיעה והחושים ועוד ועוד. וייתכן שיש בכך יתרון עבורנו. מניחה שגם כמה חסרונות. ראשית - אני מאמינה לך. רשמת גם שאת מרגישה נתונה עמוק בתוך המצב עד כדי כל הזמן לאורך תקופה, נבלעת ומתאכלת ולא מצליחה להיחלץ או לתקן ולכן אפילו אני מאמינה יותר. דיברנו בעבר בטיפול שלי על העניין של שקר ואמת. עדיין לא מבינה מספיק, אבל כן יש משהו עם שקר. משהו לא מודע. כלומר, לכאורה נאמרת אמת, אבל איך שזה קורה, משהו שם הפוך. כמו הנצחה עיקשת של משהו שכבר עבר וכן היה לו מקום וכן עוּבּד. מחפשת מילים. ולא בטוחה, אבל חושבת עליך. כן מנסה להבין מה המטפל שלך אומר, לפחות הוא אמיתי וגלוי ואמיץ. והוא, כנראה, כן, דאג לך כמה שנים. הקורונה הזאת - לפחות את רופא הנפש שלי היא התישה מאד. הוא כבר בחופש, וייקח עוד חופש. כנראה כבר מחוץ למעגל שלנו. את יודעת איך אנחנו מגיבים לאלה באופן אוטומטי. מניחה שייקח זמן, ואולי אבין יותר ואוכל לנסות לעזור. אנחנו גם כאן לא בתגובות מיידיות, והעניין הוא שהזמן הזה שעובר הוא עניין די קריטי לפעמים. או, לפחות, מרגיש כך. טוב, לא הייתי חכמה. קשה לי להיות בימים כאלה. רובנו פה עם ההפרעה המסוימת הזאת, או ההפרעות האלה עם השמות. ובני אדם. להתראות סוריקטה

14/12/2020 | 11:40 | מאת: שירה2017

תודה על המילים, ההבנה והתמיכה, בהחלט זקוקה לזה... שלך שירה

14/12/2020 | 15:01 | מאת: אביב 22

כל כך נכון ומדוייק הדברים של סוריקטה ורוצה להוסיף שכתבתי הודעה על עצמי ויש בה כאב ....זה הכאבשלי בהחלט לא שלך שירה . לא מכירה את הטיפול שלך או את המטפל שלך אבל , כמו שסוריקטה כותבת על המטפל שלה , כן עייף כן הקורונה פגעה בהרבה מבנים ... כל מהשאני רוצה להגיד שירה אל תיקחי את האשמה עלייך ואת ראוייה לטיפול מטיב .... אתכן אביב

14/12/2020 | 19:12 | מאת: מכל

שירה יקרה, כמו שסוריקטה כתבה. אני לא שם. לא יודעת ולא מבינה כלום...פשוט עצוב. אני לא מבינה בדינמיקה בניכם... אז סליחה שלא הבנתי. מקווה שיסתדר עבורך...בהצלחה

הי שירה, הודעתך הקודמת היתה שונה ודיברה את צרכייך. זה שונה מההודעות המפרטות את הייאוש והמרירות. אני עדיין תוהה אם *זה* מדובר. אודי

15/12/2020 | 08:56 | מאת: שירה2017

הכל רגיש מדי מיכל, המון תודה על ההבנה לגמרי אין על מה להתנצל. שלך שירה

שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב וניפגש בראשון. חג שמח! ושמרו על עצמכם, אודי

10/12/2020 | 19:21 | מאת: ינשוף

אני מנסה להתחבר לחלקים שבתוכי מנסה לקחת אחריאות הקטנים אצלי מחזיקים הכי הרבה כאב ומצוקה ומאוד לא פשוט לי לרצות להתחבר אליהם... כי זה להתחבר לכאב ולהשתייך את זה אלי....

10/12/2020 | 21:06 | מאת: אביב 22

הכי ברור מובן ומוכר חיבוק ענק ענק אוהבת אביב

הי ינשוף, זה נכון. זה קשה ומחזיק הרבה כאב. אבל טוב את עושה. אודי

13/12/2020 | 14:25 | מאת: חטוליתוש

מתוקה זאת כמה יפה כתבת כמה ברור שאפילו אני הצלחתי להבין הפחד לשייך את הכאב אליך אומר שאת צריכה להודות..ושם את מתנתקת..נכון ?? חושבת שעכשיו מבינה אותך יותר חיבוק מתוקה שלי איתך בליבי תמיד חטולית

10/12/2020 | 18:36 | מאת: -חנה

ושיהיה לך חנוכה שמח(: אתה יודע? חשבתי ללכת לסופש ריטריט או משו בסגנון(פעם ראשונה...) אבל לא מצאתי משו שמתאים לי( באלו שפתוחים כרגע בשל המצב אין בכלל שמירת שבת). וככ רציתי דווקא עכשיו): וזה הזכיר לי אותך...שאתה אוהב לצאת לשקט של הטבע

הי חנה, חייכת אותי :-) שיהיה חג שמח! אודי

10/12/2020 | 09:11 | מאת: אביב 22

הי לכולם , כותבת בלי דגש מיוחד למישהי מסויימת ובכל זאת מנסה למצוא את החוט הדק שמחבר בן הכל .. קצת קשה לי לדייק עכשיו במילים לכל אחת ומעדיפה לא לפגוע או להחליש. פרידות , סיומים , תהליך וצמיחה .. אז פרידה וסיום זה קשה זה מפחיד אולם אפשרי אם להביט עלי ועל חנה אז בהחלט הפרידה גם אם הייתה קשה ממטפלת שליוותה שנים רבות עשה רק טוב. יכולה להעיד על עצמי , שגם אני חשבתי שאם אצלה לא הצלחתי מי יצליח ... ומצאתי מטפלת שעובדת לאט לא ממהרת נותנת מרחב לקונפליקט העצום בני לבן חלקיי והתאפשר חיבור ...היום ממרומי חמש שנים עם המטפלת החדשה ...סהכ 11 שנים בדרך .....אני מאמינה שזה לא מספיק שאני כמטופל יעבוד קשה לעיתים גם עם המטפל מאוד מקצועי זה פשוט לא יילך . הכי אני בעד להלחם על הטיפול , אבל גם להביט בו בכנות ולראות מה נכון ומה לא נכון לנו בתוך התהליך . (כל תהליך לגופו ואנחנו יודעים הכי טוב מה נכון לנו ומה לא רק צריך להקשיב לעצמיינו ללא פחד) צמיחה ותהליך ערך עצמי הרגשת מסוגלות , הרגשה שעשיתי נראה לי שאנו מתעסקות בזה המון , אחת הבעיות זה ההשוואה למטפל /ת אנשים מבחוץ ואפילו נפגעות כמונו . אנחנו לא באמת יודעים מה יש ומה אין לאחר . אודי סליחה שלוקחת אותך כדוגמא אבל מהצד זה נראה שאתה מגשים את כל החלומות שלך , האם זה נכון ??? מי יודע ....לחשוב שכתבת כבר בגיל צעיר והנחת במגרה .....אז בתהליכים מסויימים גם לך לקח זמן לצאת אל האור . למה נתתי את אודי כדוגמא כי אני אישית שואבת השראה ממך אודי ויחד עם זאת זוכרת שאני לא מכירה ולא יודעת הכל . אז השוואות רק מורידות אותנו כל אחד ונקודת הפתיחה שלה , כן זה קשה לקבל קשה להביט ולהגיד התחלתי ממינוס 10 את החיים , אז כל מה שיש לי זה המון . מה שהתקדמתי אני גאה על זה . מה גם שכילדים לא קיבלנו את החיזוק שאנחנו שוות שאנחנו יכולות שאנחנו ראויות ולעד כנראה נזדקק לחיזוק החיצוני לזה . אז אנחנו נפלאות וכל יציאה ממקום הנוחות שלנו זאת צמיחה ....כן שירה גם לכתוב כאן את המילים שלך ולהסכים להביט בהם זאת צמיחה . גם לדבר אותם בטיפול ולא לשתוק זאת צמיחה . וסוריקטה , בשבילך לקנות את הספה להביט בה זה המון לשבת עלייה זאת יציאה מאזור הנוחות אז לאט ....לא למהר ולא להשוות לאחר. וכן אני אומרת את זה גם לעצמי .....כל יום ביומו . ואני בגלל כל התחושות האלה ותחושת קנאה שהתחילה לבצבץ . החלטתי לעשות צעד ויצאתי לאור עוד קצת עדין לא בשמי אבל זאת בהחלט אני ....ויודעים משהו אנחנו צריכות להיות גאות בעצמיינו כי במבט לאחור עשינו המון יכולנו להיות במקום מאוד מאוד נמוך או לא להיות בכלל ואנחנו לא .... אל תוותרו על היצירתיות(לא חשוב באיזה תחום כל אחד ומה שגורם לו לחיות ) זה נותן את הכוח והטעם שבחיים ...... שיהיה חג שמח מלא באור וניסים אביב

10/12/2020 | 15:36 | מאת: סוריקטה

הי אביב, פרידה - גם פרידה - יכולה להיות מורכבת מדברים חיוביים/ טובים סך הכל, וגם מרעים / שליליים בראייה כללית. יש, להבנתי, פרידות ממטפלים / או הפסקות שיחות, שהן כן בואו-נקרא-לזה גרועות סך הכל. וכן ניתן להפוך את הסיטואציה להרסנית מתמשכת. ולהגברת חולי. גם במה שמתחולל בהמשך רע ככל שיהיה ניתן לראות את הטוב. וזו גם בחירה. אחד הדברים החשובים שמזכירים היא העבודה על הפרידה. לא מבינה בזה הרבה. כתבת משהו על הספה בהקשר שלי, ובכן, מה שתיארתי הוא חלק קטן ולא יכולת לדעת. כפי שגם אמרת. בטיפול שהיה לי התקדמו דברים באיטיות רבה עד שעצרו. בוודאי שהמטפל צנוע ומודע למגבלותיו וחושב האם ומתי נכון לומר די. וגם אנחנו והשימוש שלנו בטיפול. זה מה שהספקתי ככה בין לבין, וגם, וואלה כבר אין לי כוח לבחוש עוד, לילה טוב, סוריקטה

הי אביב, בהחלט לא לוותר. לא על היצירתיות ולא על עצמנו... חג שמח! אודי

09/12/2020 | 12:19 | מאת: -חנה

אני לומדת לתואר שני והיום המרצה שדווקא לא ככ מתחברת אליו, אמר דברים שהצלחתי להתחבר ורציתי לשתף אתכן ואותך אודי. הראשון היה בהקשר של קבלת החלטות:' חיים מרובי אכזבות הם גם מרובי ציפיות והישגים'. והרגשתי כמה שזה נכון לגביי, כמה אני פשוט מפחדת לפעמים לנסות כדי לא להתאכזב ויחד עם זה מפספסת דברים שיכולים לקרות ולעשות לי טוב או אפילו רק להתנסות.. שיר שצירף לנו באיזה שהוא הקשר של אלתרמן : יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד יש אדם רואה הכל באפלה קודרת זו אותה המחלה רק בצורה אחרת אל תרכיבו משקפיים לא קודרות ולא שמחות הסתכלו נא בעיניים בעיניים פקוחות ראיתי עכשיו שיש המשך אבל בגלל שראיתי רק את החלק הזה והתחברתי בחרתי לוותר על הכל... ממני..

09/12/2020 | 18:16 | מאת: סוריקטה

הי חנה, אחד השירים המפורסמים ביותר בביצוע של אריק איינשטיין. סוריקטה

הי חנה, אני מת על השיר הזה... הייתי חבר פעם בלהקה, 'אל דוקטורה' שמה, וזה היה אחד השירים ששרתי סולו (וניגנתי בבס). מלים נפלאות של אלתרמן, לחן מופלא של גבריאלוב, וביצוע שאין שני לו של איינשטיין... אודי

11/12/2020 | 06:46 | מאת: סוריקטה

אודי! כל כך כל כך מתאים לך השיר, המקצב, הכל! ממש חשבתי על זה. ונראה שהדוקטור התגשם. איז כיף לך. סוריקטה