פורום פסיכולוגיה קלינית

ראיתי עכשיו באחת הקבוצות בפייסבוק פוסט של מישהו שמחפש סאבלט בארץ. ההצעה הראשונה הייתה לסטודיו בישוב שלך... ועולה לי המחשבה שרוצה להיות שם כדי להרגיש קרובה אלייך..

קודם כל ברכות על הספר כל כך שמחה עבורך ... אודי אין לי מילים משהו בתוכי מת נמחק איננו לא יודעת מה לעשות המטפלת לא יכולה לעזור למרות שכן מדהרות על הכל כי זה קשור אלייה משהו מקצועי שקשור לתחום העבודה שלי לשעה שלי נכנס גורם שלישי כן אני מקנאה כן אני עצובה כן אני מבינה שזאת המציאות ואני צריכה לקבל אותה . אבל בן ההגיון לרגש מרחק עצום האישה שאני צריכה שתעזור לי היא זאת שממנה אני נפגעת ואז הטוב שבה נמחק כמו איננה אודי ....אני לא יודעת מה אני רוצה ממך ומה אתה יכול לעזור כבר זמן שאני פשוט מתכנסת בתוך עצמי אבודה וכל כך לבד

אביב יקרה, סליחה שנדחפת.. רק להגיד ששומעת ומרגישה את המצוקה. כל כך מבינה ומכירה את המקום שגן נפגע מהיד המושטת. ואת האיון (באלף... מאין) של כל הטוב מהקשר שנמחק בשנייה. איתך בלב שירה

מבינה שחלק מהקנאה יושבת על פחד של החלקיים הילדיים שהמטפלת תעלם שנלקח לנו המקום ....ואני חושבת שהמחיקה באה עם החלקים והזעם הנרקסיסטי ....וכן יש גם קנאה על מה שאני לעולם לא יוכל לעשות איתה . השאלה מה עושים עם זה ....איך מצליחים לעבור את המדרגה ולא להפסיד טיפול טוב ואכותי . אודי תודה על האפשרות לכתוב כאן זה מייצב ועושה סדר ....

תודה שכתבת שראית שחשבת ..... מה אתך יקרה , דואגת לך מאוד תאפשרי לעצמך את הפינה שאת נותנת לנו ....תאפשרי לעצמך חמלה עצמית.

כן כואב מאוד לא יכולה להכנס לכל מה שאמרת אך מבינה את התחושה של המחיקה .... חוויתי אותה ויכולה כעת רק לשלוח חיבוק לחיזוק ומקווה שדברים יחזרו לאיזון הקודם שהיה לפני שנפגעת חטולית

תודה על הדאגה אביב יקרה, אני שקטה מאוד בחוץ וסוערת מאוד בפנים, הכל משתולל והשריר של החמלה העצמית מנוון לגמרי במקומו יש דרבון הרסני. מאחלת לנו ימים טובים יותר. טוב שאת מצליחה לכתוב ולבטא את הרגשות הקשים האלה. בעצם הכתיבה שלך את גם נותנת לנו מילים. וזה לא מעט. איתך שירה

אני זאת שלוקחת פיקוד, שמתפקדת לרוב ביום יום. שמחליטה את ההחלטות עבור כולנו. אני מבינה שאני עושה את הכל כדי לא להתחבר כי אני בפחד אימה לדעת ולשמוע שוב מה שהחלקים רוצים לספר. בתקופה של הקורונה וותרתי על חיבור אבל עכשיו אני עדיין בוחרת לא להתחבר. אני לא מצליחה להחליט אחרת. מגיעה לפגישות יותר ויותר מנותקת כי יש פחד. המטפלת אומרת שאני צריכה לרצות לבוא ליותר פגישות ורק מתוך צורך יתאפשר. אני גם יכולה ללכת פעמיים בשבוע לפגישות ולהמשיך להיות מנותקת, להמשיך לברוח. אני מרגישה בתוך מבווי סתום ואינני יודעת איך לצאת ממנו. איך מתחברים כאשר הפחד משתק?

הי ינשופית, נראה לי שפחות אפשר להתחבר ב'כוח', או על פי 'הוראות הפעלה'. אדרבא, האילוץ אולי אפילו מעצים את ההגנה וההתנגדות. אבל, נאמין שזה יקרה? אני חושבת שהחיבור הראשון אצלי (ונראה שרשמתי כאן המון פעמים) היה אחרי שנתיים של טיפול והחזיק פחות משנייה. אבל 'פתאום' הוא היה. החרדות כיסו מהר מהר. ואחר כך באו עוד קורים, והסוו, ובאו, והסוו. ובאו. בואי נאמין שזה יקרה. שהתקווה קיימת אי שם. וגם אם לא יהיה ה'חיבור הגדול' - ניסינו. בחרנו לנסות. כך אני נזכרת לי בסיפור המפורסם של השמש ורוח הצפון. מקווה עבורנו שנדע אמון מהו. סוריקטה

אתך בכל החלטה שתיקחי חיבוק , אביב

סוריקיטה יקרה אהבתי שכתבת שאי אפשר להתחבר בכוח.. אני מנסה לקבל איפה שאני.. להבין את הפחד, להיות במקום של קבלה יותר.. אבל אני דיי מתוסכלת.. אני מבינה שאת לא במקום טוב יושבת לידך.. איתך ינשופים

תודה אביב יקרה

ינשופית מתוקה מבינה שיש רגשות סותרים קשים כמה חבל שכל פגישה גורמת לך להתנתק .. ההחלטה לא קלה רק לדעתי תמשיכי ללכת לטיפול כי בסופו של דבר משהו טוב יצא מכל זה...את לא לבד בהתמודדות שלך יש לך עם מי לדבר..וכן הניתוקים קשים אך רק את יכולה לפרוץ אותם ולתת להם מקום לא הקטנים... אולי את זקוקה לזמן נוסף כי אחרי הכל את מתמודדת עם עוד דברים בנוסף לטיפול יש לך גם את ההתמודדות שלך בעבודה עם החולים שזה מתיש וכעת גם הבת נוספה ואת דואגת גם לה.. לא יכולה לומר לך הייי תהי כבר רגועה כי זה ממש משימה בילתי אפשרית..!! אין לי משהו טוב להציע לך כדי שלא תתנתקי אך אוכל כן לומר לך שאל תעזבי את הטיפול אוהבת חטולית

אודי, או מישהי יודעת איך אפשר להגיע להודעות ישנות יותר לפני ששינו פה? מצאתי רק מ2016... במייל מצאתי את התגובות אבל אין את ההודעות שלי ): ורציתי לקרוא אותן ולא מצאתי..

היי חנה, אם את זוכרת מילה ספציפית מההודעה תרשמי אותה במנוע החיפוש של הפורום וזה יראה את כל ההודעות עם המילה הזאת במצומצם (ככה אני עשיתי כשרציתי לקרוא על דברים דומים למה שאני מרגישה בטיפול.. ) לורן.

היי חנה את סוכרת את הכותרת של מה שכתבת ? הכניסי את הכותרת לחיפוש בפורום אולי יעזור בהצלחה חטולית

הי חנה, אפשר לדפדף לאחור בעמודים. למשל - 100 עמודים לאחור מביא אותך ל: https://www.doctors.co.il/forum-6/pg-100/ שזה יוצא בשנת 2015. משם אפשר לדפדף קדימה ואחורה לפי תאריכים. אם יש לך מספר הודעה, אפשר לשבץ גם אותו. למשל, בקישור הבא https://www.doctors.co.il/forum-6/message-1032593/ אפשר להחליף את הספרות האחרונות אחרי המקף במספר ההודעה הידוע (שכנראה מופיע לך במייל). סיבכתי... אבל לא מכירה דרך יעילה, לצערי. סוריקטה

דרך המחשב תוכלי לראות יותר ....

בזכותכן אכן מצאתי דרך המחשב .... עכשיו תהיה לי תעסוקה עד לפגישה הבאה שלי איתה (:

(כתבתי לכמה מכן הודעות אך לא מצליח להישלח.. ואין לי מושג למה). כששלחתי לה הודעות, מסתבר שהיא ענתה אך אני לא קיבלתי, ויצא שהתעצבנתי וכתבתי לה שמתעלמת ממני וזה מעצבן וכו. בכל אופן היא בכלל לא יכולה להיפגש איתי יותר מפעם בשבוע ): מצד אחד עצוב לי ממש כי רוצה וצריכה אותה יותר. מצד שני לדעתה זה בכל מקרה לא משהו שצריכה גם לו הייתה יכולה. אבל מרגישה שהזמן בפגישות רץ... ולא מצליחה ומספיקה לומר את מה שרוצה. וזה מתסכל אותי כל פגישה מחדש. זה שינוי לדעתי מהטיפול הקודם איתה ומהטיפול שהייתי אצל המטפלת האחרת. אז הרגשתי שבכל מקרה אין לי הרבה ולא בוער לי לדבר.. ועכשיו אחרת. היא ביקשה בעקרון שלא אשלח לה הודעות כדי שלא יחזור מה שקרה... אבל לא סיכמנו מה כן. ורציתי לשאול אותה משו בסוף הפגישה ולא הספקתי. עשיתי חיפוש כאן בפורום ומצאתי מכתב שכתבתי לה שנה אחרי שנפרדנו, כתבתי אותו כאן, לא שלחתי לה. ומאז כבר עברו 4 שנים. היה מעניין לקרוא כי התחושות שלי לא הרבה השתנו מאז... מעניין גם שלא זוכרת בכלל שכתבתי אותו

אם ההודעות שלך לא עולות יכול להיות שהכותרת שלך קצרה מידי חטולית

הי אודי וכולם - לפחות אותך, ואתכם, אפשר לראות כאן מידי פעם. (בהמשך למילים שרשמתי למטה). תודה, סוריקטה

היי יפה שלי תמיד אפשר לראות כאן את כולם מה איתך ? אייך מרגישה ? יכולה לשתף במה שעובר עליך? האבל כבר הסתיים ? מקווה שאת בטוב חטולית

הי חטולית, תודה. איכשהו רוב הזמן יש דברים כבדים להתאבל עליהם. אני בעיקר שקטה. מאד מאד. וכנראה שחתולים וילדים קטנים מרגישים משהו. הם נצמדים אליי, קוראים לי להישאר שם בשבילם. רואים אותי כשאני לא רואה אותי. מעניין. גם אודי ראה. סוריקטה

אייך אפשר שלא לראות אותך יפה שלי גם כשאת לא כותבת מילים רק מנכיחה את עצמך אפשר מיד להרגיש אותך ולראות אותך אוהבים אותך את לא שקופה יפה שלי אוהבת חטולית

כתתבי לה שהיא אף פעם לא יכולה יותר זמן.. והיא ענתה שנכון ובד"כ היא לא יכולה.. אבל זה לא מספק אותי כי אני כן רוצה וצריכה יותר

חנה יקרה אני חושבת שאי אפשר להתווכח עם הצורך שלך ליותר זמן... זה לגיטימי בעיניי... זה באמת קשה שהיא מוגבלת בזמן... אני רוצה להגיד לך שאת בסדר. שהצורך שלך בסדר... צריך לחשוב ביחד עם המטפלת מה ניתן לעשות כדי להקל עליך... ינשופים

חנה יקרה. המון זמן שלא הופעת...ו...לא ממש יודעת מה לומר לך. מוזר לי קצת...ו...לא כתבת שאת חנה שאנו מכירים במלעל... רק שהצורך קיים ומובן. וכן לדבר עליו ולנסות לראות מה עושים איתו. לברר.

הי חנה, כמה שאני מוזרה. אצלי, לשלוח הודעה, או ליצור קשר טלפוני היה אמור להיות הישג. בכל שנות הטיפול ניסיתי, באופן מנותק, והצלחתי, לעתים, רק עם הודעות איכשהו. זה אפילו לא נבע מהרגשה אמיתית. אף פעם. כל כך יותר קל לי להימנע מכל אלה. גם מלבוא לחדר. למפגש. כמה מוזר. ואולי זה גם דומה. אבל הפוך. סוריקטה

לדעתי לא נשלחה הודעה קודמת שלי.. אז כותבת שוב. הוא כנראה לא אוהב את הפלאפון שלי ועכשי ועברתי למחשב... מעניין שבחרת במילה מוזרה, תוהה מה חושבת לגביה. ותוהה כי לא בטוחה אם הבנתי נכון, את עדיין הולכת לטיפול?

הי חנה קשה לי להשיב על השאלה האחרונה כרגע... לילה, סוריקטה

תודה יקרה.. חוץ מלדבר על הדברים אין ככ מה לעשות ):

הי מיכל זו אכן אני.. אבל *במלרע* (: וזה בסדר שאין לך ככ מילים, מעריכה שכתבת בכ"ז

אני צריכה אותה ולא מספיק לי פגישה אחת ... זה לא עוזר לי ככה, כל השבוע אני רק מחכה לפגישה איתה. 50 דק זה מעט מדי בשבילי יותר והיא אף פעם לא יכולה יותר. כל שבוע כמעט מבקשת והיא לא יכולה, היא גם אומרת שלדעתה זה לא מה שצריכה. אבל קשה לי לבד ככ הרבה זמן

דברי איתה ונסי להראות.לה שאת כן זקוקה ליותר אולי תשתכנע 50 דקות באמת אף פעם לא מספיק לכלום מבינה אותך חטולית

היא לא יכולה בכלל ): ותודה על ההבנה

אודי וכולם, אז ב"ה יש לי שם טוב בין הגננות חברותיי, ההורים, הפיקוח.. אממה??? באה מישהי ש...איך לומר, מקנאה, חושבת שאני מתחרה בה...ואני כלל לא! כאילו שאני אשמה שיש לי שם טוב. עזרתי לה המון!!!! היא הגיעה רק השנה למרות שהיא כבר עבדה 20 שנה רק לא באיזור שלי...ולא בסקטור שלי. ואני עזרתי לה בעניינים טכניים, בגן כי לא עבדה עם הגיל הזה. הסבר הכל......ו...כפויית טובה. בקיצור היא עושה טעויות רבות ואני מנסה..והגיע הזמן להסתדר. ישיבות צוות. מה לא??? אז נקווה שההעזה שלי מולה ומול הגורמים יעזור....לא בטוחה. ולא רוצה להפעיל נגדה כלום.....כי היא מתחילה .. ללכלך...ואני לא מסוגלת כמוהה....זה לא לעניין....איך שומרים על שם טוב???? והאם לפתוח את הפה לפני שהיא תפתח יותר מידיי???? התחלתי לפחד..לא להעז יותר....איני רוצה להפחית מעצמי בשביל שהיא תבלוט..זה לא פייר שאני אוריד מעצמי בעבודה שאני טובה בה כדי שהיא תבלוט... באסה. וסליחה שלא עונה לאחרים פה...אני תקועה בתוך עצמי. בתוך כעס ופחד מאיבוד המקום שלי בעבודה...ושהשם שלי מתקלקל בגלל מישהיא אחרת.. לא ארד לרמתה.. עצוב.

מיכל יקרה, פוליטיקה בארגונים ואנשים עם מרפקים... לא פשוטה ההתמודדות, בעיקר שאת עושה את מלאכתך מתוך אהבה טהורה ותחושת שליחות. מאמינה ששמך הטוב ימשיך ללוות אותך. השארי את! אל תפחיתי מעבודתך ודאי שלא מערכך. ואם היא תפתח את הפה סביר להניח שתפגע בעצמה. יש לך את המוניטין שלך. שלך שירה

תודה שירה יקרה.... קשה לי פוליטיקות מלוכלכות..ממש! מתרחקת מאנשים כוחניים כמו מאש. אך זו החליטה שאני עושה "יותר מידיי" ובולטת בתחומי ואמרה שאוריד ואפחית כדי ש"נהיה תואמות" ...מדוע להוריד ברמה במקום שהיא תעלה ברמה??? לא מובן..... המטפלת שלי אומרת שלא אפחית מערכי, שהיא לא תעצור את חדוות היצירה שלי והשמחה שכל כך מאפיינת אותי בשנים האחרונות בעבודה. שאין צורך לקחת צעד אחורה...ושעוד אתקל במקרים כאלו בחיים..ושכבר היו בעבר מקרים.. וששוב החיים"לא מושלמים"... אוףףףףף ואני תמימה עוזרת...ודורכים עליי...נמאס לי לתת לאחרים לרמוס את כבודי ללא עוול בכפי...

מיכל תמשיכי בדרך שלך היא נכונה בשום אופן אל תמעיטי מערכך את שווה מאוד וערכית מאוד חטולית

וואו, מעצבן מאד. מאד מאד. במובן מסוים איזה מזל שאני סוג של עובדת לבד. כי אני מאד מאד מגדילת ראש. יום נעים, סוריקטה

שלום. אני מתכנן ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה בארץ ולאחר מכן ללמוד בהולנד תואר שני ולעשות התמחות שם ובסופו של דבר להיות פסיכולוג קליני בהולנד, להשתקע שם ולעבוד במערכת הציבורית . (יש לי דרכון אירופאי). הבעיה שאני מנסה לברר מה קורה שאני חוזר לארץ ? כי מן הסתם אני ארצה שיכירו לי בהסמכה ושאוכל לעבוד כפסיכולוג קליני. אז שמעתי כל מיני שמועות שיש וועדה של משרד הבריאות שמתכנסת פעם בתקופה וכל פעם מכירה במשהו אחר ולמי שלומד בחו"ל תואר שני בפסיכולוגיה הוא נדרש להשלים קורסים כדי שיכירו בתואר השני וגם לעשות התמחות מחדש. אז האם זה נכון? איך זה מתנהל ? כמה זמן לוקח לעשות את ההשלמות הללו ואיזה השלמות? כדי שאני אדע כמה זמן אצטרך להשקיע בזה כדי שיכירו לי בארץ.. אשמח למידע בנושא. מצד אחד אני מבין את הקטע של ההשלמות של מספר קורסים, אבל לעשות התמחות מחדש של 4 שנים בארץ..ביחד עם 8 שנים של מסלול שכבר נעשה זה יוצא 12 שנה.. וזה נשמע לי מוזר. מצד שני אני מבין שהנהלים שונים בן חו"ל לישראל וכנראה זו הסיבה שצריך לעשות התמחות מחדש.. מצד שלישי לא נשמע לי הגיוני נגיד וכבר יש הסמכה מהולנד להיות פסיכולוג קליני מומחה ואני עובר נניח לבלגיה, אז בכל מקום שאני עובר אני אצטרך לעשות התמחות מחדש? לא נשמע לי סביר. תודה על העזרה.

וזהו

יקירה קראתי גם את המילים שכתבת לבמבי כאן מתחת.. גרמת לי לדמוע. מתאים לך חיבוק? אני

ימים כאלה של אבל. ככה זה. תודה, סוריקטה

עצוב לי לשמוע... מקווה שאת מצליחה למצוא רגעים שעושים לך טוב

אני לא יודעת עם זה התקופה והתאריכים הקשים בה לא יודעת עם זה הקשר עם המטפל או בכלל ...בדיוק כמו שנכתב ימים של אבל .... כאן כשתרצי להרחיב שומעת אותך קוראת אותך מחבקת בשקט בלי מילים ... יודעת שזה לא הרבה וזה חמקמק כשזה לא נוכח אבל ליבי אתך ... אביב

לא יודעת על מה ימי האבל מקווה שלא קשור במוות של אי מי שבגללם את באבל... אשמח אם מתאים לך להרחיב בנושא כי הולך להמון כיוונים חיבוק אם מתאים חטולית

הי חטולית, תודה ששאלת. א(E)בל. א(E)בל על שנות הטיפול הנפשי שלי שעוד מעט תם. כלומר, באמת לא ממשיכים יותר. נפרדים. כשאני מצליחה להרגיש - מגיחים ייסורים או עלבון. ועוד מחשבות רבות של שחזור מפעם. ההתפתחות בטיפול בשנים האחרונות הייתה אפסית, עד כדי אולי סוג של נזק. גם הקצב קודם היה איטי ביותר. מה לעשות. זה הכי טוב שיש. מצליחה לזכור שהאיש שהיה שם חכם מאד. מה שיצא טוב הוא שאפילו האבא הקשיש והנכה והמאד חולה שלי הפסיק לכמה רגעים להפיל את עצמו עליי וקצת הקשיב לי. כי ירדתי מהפסים לגמרי, ואפילו לא יכולתי לטפל בו, באבא. שמחה שמצאנו דרך - באמת אבא ובאמת אני, ליצור מפגשים בינו (הזקן) לבין התינוקות במרחב פתוח ובמרחק וממוסכים ולעתים קרובות למדי בתוך עידן הקורונה, כדי שאף אחד מאיתנו לא ימות מבדידות תהומית. תודה שהיה לי מקום לרשום את זה. סוריקטה

הי אביב, רק עכשיו ראיתי. איך שאני מצליחה כל כך לפספס. מצטערת, תודה, כתבתי בהמשכים בכל מיני מקומות. סוף קרוב לטיפול. מן הסתם ימים של שחזורים וחלומות איומים של פעם בעוצמה. וכמו שרשמתי - ככה זה לילה טוב (יודעת שבוקר, זה בסדר) סוריקטה

ושלחתי לה הודעה קודם.. שקשה לי החוסר ודאות שלא יודעת אם תוכל ומה קורה איתי... היא ענתה שעדיין לא מרגישה טוב וכרגע נוכל להיפגש רק בשלישי הבא. ואני מרגישה ככ בודדה... ולא יודעת איך אמורה להסתדר לבד. כל שבוע מנסה לבקש להיפגש יותר מפעם בשבוע, אז עכשיו זה יצא פעם בשבועיים ): חזרתי אליה לטיפול אחרי הפסקה של 5 ! שנים. הייתי ארבע מתוכן אצל מטפלת אחרת והפסקתי. לאחרונה הרגשתי שרוצה לחזור לטיפול ואליה. ולהפתעתי היא הסכימה. הטיפול עכשיו שונה ודומה... מצד אחד מצליחה הרבה יותר לדבר ולהיות אני. מצד שני עדיין חושבת עליה הרבה ועסוקה בה 24 שעות ועוד כל מיני.

זה בסדר שלא הצלחת להחזיק את עצמך מלשלוח הודעה, החוסר וודאות זאת תחושה שלא מרפה . יום שלישי הבא יגיע בסוף, עוד קצת.. ואם זה בסדר - מושיטה לך יד שתדעי שאנחנו כאן ואת לא בודדה לגמרי. תחזיקי מעמד לורן.

תודה לורן מנסה להחזיק את עצמי בכוח עוד יומיים

הי לכולכם יקרים... לורן, לא עשינו עדיין היכרות... אבל רוצה לומר לך שאני מזדהה ... אני נפגשת עם אמא צביה (המטפלת שלי) 4 פעמים בשבוע... לפני שנים הייתי בטיפול חד שבועי ו'גירדתי את הקירות' מהרגע שיצאתי ממנה עד הפגישה הבאה... במהלך השבוע הייתי כמו חיה פצועה.. כמו ילד שחסר לו סידן והוא מגרד את הקירות בכדי לאכול.. כך אני הייתי.. היום אני באנליזה (כבר למעלה מ 11 שנים) שהתחילה מטיפול של פעם בשבוע, עבר מהר מאוד לפעמיים, שלוש, ארבע ונפגשנו גם 5 פעמים בשבוע במהלך תקופה לא קצרה.. אגב, גם בתקופת מרץ אפריל- בסגר הראשון , דיברנו דרך הוואצפ 5 פעמים בשבוע... מזדהה עם הכאב, 'הטירלול 'של הנפש שמחפשת בטירוף של כאב בלתי אפשרי.. .... מיכל, חטולית, סוריקטה, שירה ואודי אהובים ויקרים.. תודה ענקית לכם על הדרבון, התמיכה ,ההארות שלכם לגבי ההתלבטות והקטע הבלתי פתור שלי שאחד מהסימפטומים היא ההתלבטות לגבי החזרה לעיסוק גם באמנות... קראתי מס' פעמים... מה שכתבתם לי יקר לי !!! תודה לכם אנשים אהובים !!! ושירה אהובה.... וואווו.... השיר ששלחת לגבי הצורך באהבה,קבלה של אמא והמוכנות לעשות לשם כך... למעשה..אפילו לעקוד את עצמנו בשביל זה... אולי 'עקדת יצחק' כסימבול לסוג קשר הורה ילד... ??????????? ..יצחק פאסיבי.. מוכן לעקידה... ................ אולי אני מדברת שטויות...????? אולי אמחק את מה שכתבתי ?????????? מפחיד.......... ........................................... וסוריקטה ממוש.. עקרבית אהובה שכמותך :)) פתחת עץ שכותרתו מה אפשר לאחל..ב 5/11 .. הגבתי לך ב 8/11 בעץ שפתחת.. אני מוצאת את עצמי מחכה לתגובה ממך... משונה.. מוזר... כן.. יש לי צורך שתגיבי לתגובה שלי... מוזר... אבל סוריקטה, את מחוייבת לעצמך !!! יש אפשרות וזה לגמרי בסדר שיהיה לי צורך שתגיבי ואני אומר את הצורך ואת תחליטי שלא להגיב בגלל שאין לך רצון... אולי זה חלק מהיופי בדיאלוג... כל פרט אומר את מחשבותיו ורגשותיו , כל פרט מדבר את הסובייקטיבי שלו האחד אומר ,השני מקשיב ולהיפך והדיבור הזה יוצר אולי איזה מקום מפגש בין אמת סוביקטיבית לאמת סוביקטיבית... מעניין.... ................... ינשוף וחטולית מתוקות.. אני קוראת את מילותיכן... בד"כ לא מגיבה... המון כאב יש ... אולי אפילו מצמית..משתק... ינשוף... הקטע עם הבת.... כאילו ..את צריכה לראות את הידיים שלי.. כזה נפתחות ונסגרות כאילו לא יודעות מה להגיד... גם איתך חטולית מתוקה.. כל הקטע עפ מרפאת הכאב שהרופא ההוא ,ראש המחלקה לא אישר לך... אני מוצאת את עצמי בחוסר מוצא... בחוסר אונים מטורף שאפילו לא יוצאות לי מילים מהפה... האצבעות שלי לא מצליחות להקליד אפילו אות אחת.... אני הופכת לכמו משותקת ..... מה אגיד לכן....... ...............אין לי מה להגיד... אני בלי מילים................. ........................................ ...................................... ןאןדי אהוב ויקר... אוהבת אותך.. שלכם, במבי.

במבי אהובה האסוציאציה שלך לשיר והעקדה כסימבול העבירו בי צמרמורת. על תחושת הפאסיביות שגם מייצרת תחושות אשמה וחוסר ערך עצמי קיצוני. לפעמים גם קושי אמיתי להחליט ולבחור וערבוב נוראי בין טוב לרע כשהכל מעורר חרדות ומוביל לתחושה של מוות. הייתי רוצה להיות בטיפול אינטנסיבי כזה כמו שאת מתארת, אולי אז ירקם לו חוט של רצף ואוכל להרגיש מוחזקת יותר. איתך בהחלטות אמיצות ובתקווה לתקופה חדשה של יצירה משמעותית וממלאת. שלך שירה

גם את הודעותייך יצא לי לקרוא כמה וכמה פעמים, ולהתחבר למילותייך. איזה כיף לך שאתן נפגשות 4 פעמים בשבוע! אם הייתה לי אפשרות גם אני הייתי עושה את זה. אבל היא נמצאת רק פעמיים בשבוע לצערי.. :( תודה על השיתוף וההבנה

מוזמנת להמשיך משם. סופ"ש נעים לך, במבי יקירתי. נו טוב, אני מקנאה בקשר שלכן. היו זמנים אצלי. פעם. סוריקטה

הי במבי, אופס עכשיו ראיתי שיש עוד תגובת המשך ממך שפספסתי. בזמנו, לפני השדרוג באתר הייתי מתבוננת כאן במוד חיפוש וכך רואה את ההודעות כרונולוגית, ועכשיו קורה שאני מפספסת. אקרא מאוחר יותר, ואם אספיק אשיב. בסדר? מצטערת על הפספוס. אופס. באמת לא ראיתי. בינתיים, סוריקטה

הי במבוש, מצטערת שאני בהמשכים, ככה בין לבין ויוצא עקום - ביקשת שאסביר ואדגים, אבל היות שזה הקטע, שאיני מספרת כאן, אז לא אוכל להדגים... מאד ייתכן שהגעת עם אמא צביה למצבים במערכת היחסים, שמעולם לא הגעתי אליהם בטיפול שהיה לי. לא נראה לי שאתחיל אנליזה חדשה, למשל. אין לי לא משאבים חמריים ולא נפשיים. גם לא טיפול חדש. מבאס, אכן, שאני לא מצליחה לרצות. לא לבשל, לא לצפות בטלוויזיה או סרטים, לא זוגיות, לא קשר חברי מאד קרוב, לא נגינה או יצירה שהיא. לא קורה. הזמן גם אמר את דברו. משפחה כבר אין לי ולא תוכל להיות. עייפתי, יקירה, לילה טוב, סוריקטה

במבי אהובה תודה על כל מה שכתבת ..מבינה שלא תמיד יכולה להגיב לפעמים גם אצלי כך ויש ימים שלא מצליחה בכלל לקרא ולהבין מה שאומרים ולוקח זמן להבין לעכל ולהיות הדפק שלי במוח.. תודה לך נהדרת על הכל חטולית

אני תקופה ארוכה דיי מנותקת לאחרונה בטיפול אני מנותקת כמעט במהלך כל הפגישה... אני מבינה שכרגע לא ניתן להתחבר כי אני משתמשת בכל כוחי בלהתמודד בכאן ועכשיו.. כאשר המטפלת הציעה לי לצייר בבית אמרתי לה שאני לא מסוגלת... אני מנסה לברר כאן האם אני צריכה לדחוף את עצמי להתחבר.. לחזור ל 2 פגישות או לשאר במצב הנוכחי... ככל שהמצב ממשיך המצוקה בפנים מתגבר ואולי לא תהיה שום ברירה.. אין לי את התשובות..

ינשופית אהובה בטח שלא להשאר לבד עם המצוקה הנפשית ברור ללכת לפגישות.. למה את לא רוצה לצייר ,? אצלי עבד מצוין ולא שיצאתי ואן גןך הכל יצא מחורבש אבל היה שם הכל כולל הצבעים של החרדות וכל המצוקות הנפשיות והיה יותר קל לדבר אותם אולי בכל זאת תנסי אין לך מה להפסיד יפה שלי חיבוקי חטולית

היינו צריכות להיפגש אתמול אבל כתבה לי שהיא חולה... לגמרי מובן בשכל אבל כלל לא ברגש. המחשבה להישאר לבד אחרי שכבר חיכיתי שבוע שלם כדי להיפגש איתה קשה לי מאוד. ומרגישה לבד ושצריכה אותה... ביקשתי אם תוכל בהמשך שניפגש בטלפון אבל היא לא יודעת אם ומתי בכלל תוכל. ועולות לי מחשבות שהיא יכולה להיעלם, לעזוב, להותיר אותי לבד, שאין יציבות בקשר שלנו...ואולי גם לא אוכל לסמוך עליה עכשיו ועוד ועוד

מבינה שזה מבאס אבל אין מה לעשות רק לחכות בסבלנות ובסובלנות.. למה שהיא תיעלם לך ? כן לפעמים כשהבטחון קצת בורח עולות מחשבות לא נעימות אך לדעתי את יכולה להמשיך לסמוך עליה שהיא תתקשר ותודיע לך על זמן פגישה מחודשת רק תני לה זמן להחלים חטולית

הי חנה, לפעמים נשמע קול שמתבאס וכועס מאד על ביטול / שינוי שעה. אולי במקביל יש גם קול ששמח שיש חופש מהשעה. לעתים קול מאשים ועוד. פשוט לומר שיכולים להיות גם צדדים נוספים. אפשר גם לנצל את הזמן כדי לייצר הפתעה טובה לפגישה הבאה. מתוך רגשות געגוע. סוריקטה

הי חנה.... זו את חנה מפעם ? אם כן.... ...... וואלה..... ברוך שובך... .... ואם את חנה 'חדשה' ברוכה הבאה.. ..... וואלה.. החיים מפתיעים...

הי במבי, כן, זו אכן אני...

אני פשוט במצב שמבחינתי רק בתחילת טיפול איתה וככ צריכה ואז היא נעלמת... וסוריקטה לא מצליחה לרואת את החיובי שפה ):

נפגעתי קצת שלא הגבת על מה שכתבתי על נסיון התאבדות של בתי.. מזל טוב על הוצאת ספר החדש שלך.. ינשופים

ינשוף יקרה, אמנם פנית לאודי אבל מודה ומתנצלת שגם אני לא ראיתי. חזרתי עכשיו אחורה בהודעות. כמה קשה ומזל שיש לה אותך רגישה ורואה. כל כך קשה ובלתי נסבל להיות על פי התהום. שלך שירה

ינשופית מתוקה שלי אייך הבת שלך מרגישה היום ? אייך בטיפול במקום החדש? מקווה שלא איבדת תקווה שהיא תישתקם ותתקדם הלאה בחיים שלה .. חיבוק ענק עד אליך מתוקה שלי חטולית

שירה יקרה רגשת אותי עם הרגישות שלך.. תודה ינשופים

היי חטולית בתי עדיין מאושפזת ולא יציבה.. עצוב לי מאוד.. מנסה להיות שם בשבילה כאשר היא מאפשרת.. תודה על החיבוק

הי ינשופית נשמה, ראיתי את ההודעה שרשמת בהמשך להודעת הביקור בים השליו, ראיתי עוד באותו יום את הניגוד הנורא שבא כאילו יד ביד - השלווה והאוויר עם הבום והחנק. נותרתי בהלם. חשבתי לי בהתחלה על נעימות האווירה בים וההתפעלות הקטנה ממנה, אבל כמה נורא מה שהגיע בהמשך. כמה נורא. מה בכלל הרשנו לעצמנו לחוות אוויר ולנשום. וחשבתי איך השרשרות ממשיכות וממשיכות גם לדורות הבאים. פחות נרפאות. קצת אולי כמו שאני אומרת שהשואה איתנו ורואים לעתים את אותותיה גם בנכדים ובנינים של ניצולים. ובכל זאת, פעמים רבות הם נפרדים וחיים. ממש ממש מקווה שיצליחו לעזור הן לך והן לבת ולסובבים. איך מרגישים אהבה... חיבוקים ינשופית, שלך, סוריקטה

נמאס לי מעצמי. אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות עם המחשבה שאני לא חשובה לה כמו שהיא חשובה לי בזה שאני סתם עוד לקוחה. המחשבה שבחיים לא יהיה שום דבר מעבר ל-50 דק׳ פעמיים בשבוע. אני לא מאמינה שאני חשובה לה.. לא מצליחה להאמין בזה. שלא תבינו לא נכון, היא הכי מדהימה בעולם באמת, היא בחיים לא נותנת לי להרגיש לא בנוח. זאת אני פשוט לוקחת את זה למקום אחר בגלל הרגשות הדפוקים שלי. מרגישה שהדרך היחידה להפסיק את הייסורים זה פשוט לסיים את הטיפול.. אני כל כך עצובה  קשה לי , אתם מאמינים לי? אני חייבת שיאמינו לי אני צריכה חיבוק למה זה קורה לי ? למה אני לא מצליחה לקחת בפרופורציות ? שונאת את הרגע שהחלטתי ללכת לטיפול שונאת את עצמי. לא מגיע לי טיפת יחס בכלל בטח שלא חיבוק שכחתי שאני מצורעת באמת לורן.

הי לורן זה כל כך קשה ומייסר, ממש קורע.. מאמינה לך ומבינה. הנזקקות הזו קשה מנשוא, הקבלה של קשר לא סימטרי שמטרתו לעזור לך להבין את הנפש במסע לא פשוט. יש חסך גדול, תהומי ויש משהו שרוצה לצעוק זה לא פייר, מגיע לי מעבר. איתך שירה

היי לורן למה כזן הלקאה עצמית בטח שאת שווה המון..וטוב שאת בטיפול כי רק יעזור עם הזמן.. ודעי לך שאצל כולן עוברות המחשבות האלה של המטפלת לא אוהבת / רוצה וכו' וברור שמאמינה לך זה תהליך לא פשוט שדורש ממך המון ואת בתוך התליך הזה עוברת לא פעם ברגשות מקיצוניות אחת לאחרת כמו כולנו זה טבעי ונורמלי אל תקחי ללב. חיבוק גדול עד אלייך אם לא מפריע לך 《.......❤.......》 חטולית

היי רק לשתף שההודעות שלך ממש מזכירות לי את עצמי... עברו כבר 8 שנים בערך מאז שהייתי אצל המטפלת והרגשתי בדיוק מה שאת אומרת... ואני ממש מבינה ומזדהה איתך... לפעמים עדיין שולחת חיבוק

על החיבוק וההבנה.. הייתי צריכה את זה. וחנה - נתקלתי כמה פעמים בהודעות ישנות שהיית כותבת אם זה בסדר לומר.. וממש הזדהתי איתך , כל כך עוררת בי את הרגשות ועזרת לי להתחבר אליהם דרך הכתיבה שלך. אז אני אפילו קצת סוג של מעריצה אותך אני לא יודעת להסביר בדיוק למה :) תודה !

את יודעת, לורן, הודעות רבות דומות למילים שהשארת נרשמו כאן. ואני חושבת לעצמי כמה משונה אצלי. פחות מצליחה, שנים, פחות מצליחה לראות שהמטפל שלי הכי מדהים בעולם, או שאני מרגישה איזו קרבה עצומה אליו, או רוצה אותו כל הזמן. הגם שכל זה יכול להיות נכון, אך סמוי כל כך, אפילו מפניי. ונדמה לי שכבר הזכרתי פעמים רבות את משאלות ההתמזגות, הבלעדיות. ואם אקח את תגובת אודי למטה בהקשר קצת אחר - מי ה%$#%$ שאמרו לכן שאתן |תכונה שלילית ס"ה שהיא| מי צרב בך את הרגשות ופחות קיבל אותך כמו שאת? במקרה שלי - אולי יש חשיבה על סיום טיפול, שינוי, כדי שאולי כן ארגיש את כל אלה. במקרה שלך - את רק בתחילת הדרך, אז כפי שאמרתי - להמשיך. כי כנראה הגעתן לנקודה חשובה שיש עליה עבודה. סוריקטה

הי לורן מבינה לליבך מאוד! בזכות המלצה של אודי, קניתי את הספר מתנת התרפיה אבל הוא גם הכניס לי רעיונות לראש.. כמו למשל שאני רוצה שהמטפלת תבוא לבקר אותי בבית.. אולי יעזור לך לקרוא אבל מנגד הוא קצת מכניס לעומק יותר, לפחות אצלי

כי אני לא יודעת מה הייתי עושה עכשיו אם לא הייתי יודעת שיש עוד אנשים שהרגישו רגשות דומים לרגשות שאני חווה מהטיפול שלי. והתשובות שעונים לי כאן מחממות לי את הלב ונותנות לי להרגיש שייכת ושאני בסדר ולא פגומה או משהו כזה (כמו שחשבתי על עצמי עד כה) תודה רבה לכולם וכמובן תודה לך ד״ר אודי :) זה פשוט הזוי כמה שזה יכול להשפיע עליי אין לי כוח כבר לזה. היא כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה הגבולות , כמה שהם חונקים אני איכשהו שמחה שיש אותם. טוב אולי לא שמחה, אבל מבינה את המהות שלהם. אבל יש ימים כמו היום שבא לי רק לבכות ולהגיד לה שלא אכפת לי מכלום שאני רק רוצה אותה וזהו. אבל אני לא אעשה את זה. כי אני יודעת שזה לא יוביל לשום מקום רק יגרום לי להרגיש כמו נזקקת ואני אחר כך אתחרט ואשנא את עצמי וארגיש מציקה מפריעה ושעכשיו גם היא תישנא אותי ושימאס לה ממני ואת כל המחשבות הכי ״כיפיות״ שקיימות לי בראש הדפוק שלי. דבר אחד אני לא מבינה ואשמח אם מישהו יכול להסביר לי, אם מה שקורה לי זה ״העברה״ , ומבחינת היחס המשפחתי לא היה חסר לי כלום (לפחות ממה שאומרים לי) למה זה קורה ? מה אני מחפשת כאן ? עוד פעם להיות ילדה? הייתי מספיק ילדה. ועוד משהו, למה אני כל כך מקנאה לדוג׳ בילדים שלה שהם מקבלים ממנה את היחס שאני חולמת, או אפילו כשאני הולכת ברחוב ונתקלת באמא/אבא וילדים קטנים העיניים שלי מוצפות בדמעות ואני מקנאה. כל כך. למה זה קורה? למה יש לי אמא ואבא ואני לא מרגישה איתם קרובה ככה? אני מפחדת שזה ישמע שאני קטנונית אבל באמת , באמת אני לא מצליחה להרגיש אליהם שום רגש . אולי רק רחמים, לפעמים..על זה שיצא להם בת כמוני..שלא מצליחה לאהוב אותם. אבל אני באמת מנסה להבין מה קורה כאן אני מתחרפנת מעצמי כבר מקווה שהסברתי את עצמי נכון כי גם בזה אני גרועה כמו בכל דבר. כמה אני רוצה להגיד תודה שיש לי הורים ולשתוק אבל קשה שהרגש מנותק ממני. סליחה אם זה פגע במישהו. לורן.

הי חברות וחברים ואודי יקר, אפשר כבר לראות מהכותרת שלי שחל אצלי שיפור (לפחות לרגעים אלו). תוהה מדוע נשאבתי כל כך לביטויי החרדה, ההרס וההשמדה שראיתם. ממש מרגיש שהיו אלה ממכרים. מסוכן. מסוכן מאד. עכשיו מסוגלת לומר תודה, ולא באופן טכני או מנומס. כלומר, זו האמת שלי ואני מרגישה אותה - אז תודה לכם. הגיל ותופעותיו כנראה גם קשורים, אבל לא רק. המטפל המסכן שלי (חווה אותי לאחרונה פסיכית כמו פעם) יקבל אותי חזרה, אני מקווה. לפחות כדי שאוכל לספר לו, כמתנה, שמשהו נבנה מחדש ולא היה פיצוץ אטומי הרסני. שלכם, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי שמחהשחל שיפור אכן מורגש ... לפעמים נשאבים בלי להבחין אלה רק לאחר שזה כבר יצא נו שוין.. אז יצא לילות ללא שינה מסוגלים להוציא מהדעת וגם את השדים הנחבאים פנימה....מנסיון שלי כפי שאת בטח זוכרת וכן הגיל ותופעותיו בהחלט יש להם מקום מכובד ( הורמונים משתוללים ) .... מה זאת אומרת אני מקווה כאלו יש סכנה שלא יקבל אותך חזרה? או ששוב לא הבנתי נכון את תהי בסדר גמור כי ההתקף כבר מאחוריך כך לפחות אני משארת אם בא לך שתפי... חטולית

טוב לשמוע שהתאוששת.... התקופה וכו,' משפיעה. גל וזה עובר. זכרי ספירלה. לימדתי על החילזון היום🤣

הי חטולית, מסכימה שמיעוט קיצוני של שעות שינה שהוא גם חלק מהבלגן ההורמונלי של הגיל, והבלגן של ההורמונים עצמו, כנראה עשו גם ברדק בכימיה בראש. השתמשת במילה 'התקף'. וואלה לא חשבתי על זה כך... המטפל יקבל אותי חזרה, אני הייתי באימה שסיכנה את המשך בואי אליו. היה ממש רע. כמו בימים מאד ותיקים. בשונה מפעם, עכשיו יש לי מה להפסיד. אמרתי יש. כן. ליל מנוחה יפה שלי, סוריקטה

הי מיכל, סקרנית לדעת מה לימדת על החילזון :-P בספירלה יש צמיחה, ולא כל כך רואה אצלי משהו בכיוון. נו. לילה טוב ותודה, סוריקטה

סוריקטה שמחה על ההקלה ועל הקשר האיתן עם המטפל. מקווה שתמשיכי להתחזק ולהשתקם מהצונאמי שעברת בתקופה האחרונה. שלך שירה

שלום רב. רציתי בבקשה לדעת האם בעקבות לחץ ריגשי ונפשי יכול להיווצר סימפטומים של כמו גמגום ודיבור מהיר. (חשוב לי לציין שהייתי אצל קלינאי תקשורת והוא שלל לקות כלשהיא בדיבור.)

בהחלט כן וזה גם יכול להעלם באם תהי רגועה יותר.. חטולית

איך זה שכוכב אחד מעז??????????? בדיוק כתבתי לפני שנפטר נתן זך.... ו...איך איך איך?????? קשה להעז. אני לא הייתי מעז???? האם זו אני? האם זו אני?????? לא יודעת. התחלתי להעז, ואתה וגם המטפלת אומרים שזה טוב..אז למה בא לי להעלם? אמרתי מה אני חושבת לטובת הגן! יצאתי למען הילדים שאני כה אוהבת.... קיבלתי על הראש!!! כן, די הרכה...כי העזתי . כי נלחמתי למען ילדי הגן!!!! "אלוהים מרחם על ילדי הגן פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד ישאירם לבדם"...כך כתב עמיחי.. האמנם??? אז אני יצאתי בעד ילדי הגן!!! איך הוא מעז?????? למען השם? לא יודעת, נלחמתי על מה שנכון, שצודק זו דעתי.... אז למה אודי???? למה הפחד??? למה? אני יותר בטוחה בעצמי, יש לי דעה והשמעתי אותה....בפנים לא בטוחה שזה טוב. יגיעו עכשיו לבדוק, האמנם נכון הדבר. הלוואי שיראו..כי אני אוהבת את ילדי הגן אהבת נפש וזה היה חשוב להאמר!!!!!! מקווה שיבינו.. איך זה שכוכב אחד מעז??????? אז תודה לנתן זך שנתן לי מילים כל כך נכונות. יהי זכרו ברוך.

היי מיכל עשית דבר טוב דבר נפלא למען ילדי הגן למה הפחד ? אז יבואו יבדקו ויראו שאת צודקת והכל יבוא על מקומו בשלום נסי להרגע מעט ותראי אייך הוא מעז למען השם... חיבוק 《...♡ 》 חטולית

למה לא???מה כל כך מפחיד אותך? מה יכול לקרות? מה הדבר שאת מדמיינת שיקרה? ומה היית רוצה שיקרה בפועל??? אני לא כ"כ מבינה למה לא? כבר נרשמת, התקבלת. בטוח זה משהו שאת רוצה כבר המון זמן...מה עוצר בעדך? מה הפחד? דברי על הפחד! בשביל זה אמא צביה שם!!!! בשבילך!!!!!

וואוו מיכל.... את צריכה לראות אותי ... כשקראתי את הודעתך ,כפות הידיים שלי נפתחו כמו כזה אומרות :' את לא מבינה..זה משהו כזה...משהו בלתי אפשרי..אין מוצא.."... ..... ..... וואוו מיכל.... לא יודעת מה לומר לך.... את יודעת שכילדה חשבו שאני מפגרת ? באמת! אפילו לקחו אותי לשירות הפסיכולוגי וערכו לי אבחון... במשך שנים לא העזתי לשאול את אמא שלי מה אמרו... רק כעבור שנים שאלתי את אמא שלי מה הם אמרו.. והיא אמרה לי ככה ,בפשטות, כאילו מדובר על משהו כלומי כזה.. "אהה... הם אמרו שאת בסדר גמור.., ....... ........ לפני שנים למדתי פיסול במהלך שנה.. אהבתי לפסל.. אוהבת את החימר.. אוהבת להריח ,לגעת, ללוש,לאפשר לאצבעות ליצור מהחימר ולהיות מופתעת ונרגשת ממה שיצא.. כשפיסלתי,אהבתי את מה שיצא... הראיתי למישהי משמעותית.. אותה אחת התבוננה בפסל.. הסתובבה סביבו.. הסתכלה וכאילו דיברה לעצמה ..אמרה: "תמיד ידעתי.. תמיד ידעתי שיש לך את זה..." היא התפעלה.. מאוד.. ברחתי מהפיסול... לא חזרתי יותר... .......... ...... יש בי אימה !!! אימה !!!! פחד מהצלחה ופחד מכשלון.... .......... ....... זהו.... אין לי יותר מה לומר... סוג של ייאוש... חוסר מוצא... ..... שלך,במבי.

היי במבי מתוקה שאת חבל שתסמכי על הפחדים הם לא יעזרו !! אני מבינה שכבר דיברת גם עם אמא צביה שבהחלט עודדה אותך כן ללכת..נשמע ממש מצוין לדעתי היא הרי מכירה אותך כל כך טוב ולא היתה ממליצה לך ללכת על משהו שלא היה מתאים לך... אז מה באמת מפריע לך או עוצר בעדך..לגשת ולעשות את מה שאת אוהבת כל כך ? האם עברה כבר תקופה מאוד ארוכה מאז שכן עסקת בדברים שאת אוהבת ויש מין כזה מחסום שתוקע ? מה יכול לעזור לך לצאת מהמקום התקוע הזה עכשיו ? גם אם אושיט לך יד💪 חזקה ותומכת את יכולה בקלות לומר לי תעיפי לי את היד נהפרצוף נכון ואם אושיט לך רגל🦶 את יכולה גם לבעוט לי ישר ב..🗣 אסור לי לומר את המילה הזו כאן.. אז בואי מתוקה שלי ורק יכולה לתת לך חיבוק לחזוק שתמצאי בך את הכוח להחליט כן ללכת שזה גם יעזור להוציא את הבלאגנים מהראש מה את אומרת ? חיבוק 《 ❤ 》גדול וחם עד אליך חטולית

הי במבי, אינספור פעמים הזכרת כאן שחשבו עליך בילדות שאת מפגרת. אולי גם אני הזכרתי - גם עליי חשבו שאני מפגרת. ועשו אבחון. מבחינת איטליגנציה IQ יצא מה שיצא. אבל נראה לי שלא סתם הגיעה תחושת ה'פיגור'. כנראה משהו היה לא בסדר. אולי אפילו מאד לא בסדר מבחינת הגידול שלך וההתייחסות אלייך. לא את בעצמך. חבל שאת הפחות תקין לא אבחנו בזמנו. חבל שלא שמו דגש על משהו חשוב וביטלו כלאחר יד. חבל שלא אבחנו והצביעו בכעס על האחראים. ראי, נשארת עם החריטה צריבה הזאת כל כך חזק. מקווה שכוחות האור ינצחו. סוריקטה

המילים שצרבת בי, אמא המשיכו לחפש אהבה או מקום לאהבה או צל של רגעים בהם הייתי טובה וממבטך שהתרכך ידעתי שעלי להיות טובה עוד יותר כדי שהאהבה תוכל להשאר

במבי יקרה, אמממממ.. מעניין. לי אמרו שאני מטומטמת.. לא פיגור🤣 והפליאו לעשות ולהגיד שככל שאני מתבגרת אני נהיית יותר מטומטמת...וככה חשבתי על עצמי. באסה נכון. אבל היום לא מרשה לעצמי וגם המטפלת שלי לא מרשה לי לקרוא לעצמי מטומטמת!! !!! או ללגלג על עצמי..קורה פה ושם אבל פחות.. והנה אני העזתי..רציתי להשתבלל. באתי אליה והיא עם עיניים של חמלה ואהבה( בגלל המסכה החיוך לא נראה) אמרה שטוב!! שוב.. ..שעדיף לכעוס כלפי חוץ מאשר כלפי פנים...ושאני צודקת. ושהיא מבינה וכו.....וואו...איך העזתי??? לא יודעת. מקווה שגם את תעיזי! לפסל! כי יש לך את זה! ואת טובה בזה!!!! פחד מהצלחה ומכישלון..מוכר. מקווה שתתגברי על הפחד. חישבי מה הכי גרוע שיקרה???? אם תצליחי או תכשלי ..ומה זה כשלון ומהי הצלחה עבורך??

וואלה אודי !!! שאפו עלייך !!!! מברוק על הלידה ... ספר חדש שלך הגיח לאוויר העולם... וואוו אודי... אתה כל כך ,כל כך יצירתי... משהו שלם.. שאתה מוציא החוצה דרך 'לידת הספרים' דרך המוסיקה המדהימה שלך.. הקשבתי לשירים שיצרת.. הלחנים לשירים שלך, האקורדים, המילים, ואתה שר מדהים...ממש מדהים !!! כשהקשבתי לשירים שלך עצמתי עיניים וחוויתי סוג של קסם... וכמובן העבודה שלך שיש בה המון מהיצירתיות... אגב אודי, גם בתגובותיך אלינו יש המון יצירתיות.. חשיבה 'מחוץ לקופסה '... אתה באמת אדם מאוד מאוד מאוד מיוחד... מזל טוב להולדת הספר החדש :)) שלך-במבי

על הספר החדש שנראה מאוד מעניין ומעמיק והנושא עצמו מרתק! איך אתה עושה את זה??? גם וגם וגם וגם ועוד... ובתוך כל אלה גם אותנו אתה לא זונח. תודה על שאתה אתה שבוע טוב שירה

מצטרפת לברכות!!!!...וואו ספר שלישי? יש לי שניים בבית.היפנוזה והעין השלישית..הפעם נדמת! לא ספרת לנו.. אז ברכות. מה שם הספר? אולי אקנה גם אותו ;) מעניין אני לא עוקבת אחרייך. מסתבר,שיש לך עוקבים🤣

"ובתוך כל אלו גם אותנו אתה לא זונח" אצטרף וגם אנחנו צריכים להיות שם בשבילנו סוריקטה

חול(E)ם מלא :-) רצתי לחפש ומצאתי שמעודכן כבר בויקיפדיה. תוהה אם אתה גם ויקיפד. אולי, לו הייתי צעירה בשלושים שנה או יותר, אולי הייתי גם אני. ויקיפדית. או גם הרבה דברים. זה לא קורה ואפילו לא בכיוון. על אף שאין לי כוח להתלהב ואני עצובה כל כך - תתחדש, אודי. סוריקטה

אודי בשעה טובה על הספר החדש חולם מלא חלומות בתקציר מאוד מענין חטולית

אתה יודע אודי ? הקראתי לאמא צביה את תגובתך לגבי החבל עם תוכנית האמנות שהתקבלתי... אמא צביה נתנה חיוך מאוזן לאוזן ( לא ראיתי ממש אלא רק דרך העיניים שזרחו כמו פרוז'קטור והמסיכה התכלת שנמתחה ודרכה יכולתי לדמות את החיוך) אמא צביה מנסה לשכנע אותי באופנים שונים וביצירתיות גדולה לחזור לאמנות... ... לא יודעת .. לחזור לאמנות מעורר בי אימה !!! ברגע שאמרו לי שהתקבלתי ,הרגשתי שמליוני זכוכיות כמו מתנפצים לי במוח... הדבר היחיד שרציתי בעקבות התשובה זה למות.... ....... לא מצליחה להבין את עצמי... לא מצליחה להבין למה ני כזו משוגעת... התקבלת במבי, לכי !!!!! התקבלת במבי, רוצי בשמחה !!!! מה יש לך במבי ???????? ..... וואוו אודי... אני כל כך, כל כך שונאת אותי !!!!! ..... והיום כבר הייתי עסוקה בלשכנע את אמא צביה שלא אלך לתוכנית הזו בגלל שהמחיר הוא של שנת לימודים אוניברסיטאית וכנראה בתקופה הקרובה נלמד דרך זום ... ....... הם באמת פסיכים... איך אפשר ללמוד רישום, ציור, פיסול,צילום דרך זום... :(((((((((((( לא רוצה !!!!! האמת היא שכל מה שאני רוצה זה להניח את הראש על הכרית שלה ,להתכסות טוב טוב בשמיכה ופשוט לנוח.... פשוט לנוח..... ..... אודי..... נראה לי שאני סתם מתוסבכת עד למעלה מהראש.... שלך-במבי

מה אפשר לאחל למישהי (אני) כמעט בלי עור? שכל קשר עם מציאות ובני אנוש טראומטי עבורה? היום הזה והתאריך בסופו. סופ"ש, סוריקטה

אני יודעת מה אני רוצה לאחל לך יפה שלי שתזכי להגשים את עצמך כמו שאת חולמת להגשים ועדין לא יכולה ... תמצאי אשה מהממת כזו שלא תאמיני שאומרים שזו את אך כן ..כן זו את..שתזכי לתת הכרה אמיתית למי ומה שאת ..בעיני..נהדרת..ומקסימה שיש המון מה ללמוד ממנה על כך הרובדים המרכיבים אותה האם זה יכול הפעם להיות יום הולדת ..מקובל עליך ? כפי שאת היית רוצה ומייחלת להיות ?? 🎁🎊🎉🍭🎂💫💫💫💕 חטולית

סוריקטה עקרבית ממוש :) .... מה אגיד לך ? .. את יודעת ? מה שבאמת מתחשק לי זה פשוט לקחת אותך ולערסל אותך.. אולי כשתהיי נינוחה , רפויה אזמזם בלחש נעימה שקטה.. פשוט כך... מתחשק לי לערסל אותך .כך, עוד ועוד ועוד... ואולי כך, לאט לאט תרגישי שהעור שכמעט ואין לך, העור יתעבה..יעטוף אותך באופן כזה שתרגישי מוגנת מפגיעויות חיצוניות.. את אדם יקר מאוד !!! אישה מיוחדת !! תודה על היותך ביקום הזה.. אני חושבת שבגלל אנשים כמותך ונשים יקרות ואהובות נוספות פה בפורום , אתן, התקווה לטוב בעולם.. יש אנשים נוספים... אודי יקר !!! וכן, גם נוספים... שלך, במבי.

תחושת האין עור והעצבים החשופים, ההתמודדות בכל זאת (כל כך מוכר) העבודה עם הקטנים, השכנות והתקשורת שנקרית בדרכך, כל אלה שרואים את ההילה שלך שכולה עדינות אנושיות וטוב. מאחלת לך שתראי אותה גם את ולאט לאט במלאכת מחשבת ירקמו עוד תאי עור להגן עלייך. איתך בלב שירה

הרבה אפשר לאחל לאישה יקרה ומדהימה!!!! שתראי שאפשר גם להתקרב לאנשים ללא טראומה.. להפסיק לפחד מהקרבה. לאהוב בעיקר את עצמך! כי את ראויה ואהובה. מזל טוב. 💞

במבי מותק שלי (וואלה תראי באיזה תאריך אני כותבת) - אני לא תינוקת. למרות שכמבוגר עושה דברים של קטנטנים. חלקם חשופים, על אף שהם מביכים קצת, חלקם גם כאלה שאני מסתירה, כל כך מסתירה, שלכן אי אפשר להיות איתי לאורך זמן. אני תלויה בהם כדי להתחבר, שעות ביממה. הם לא נורמליים, ולא נבנה תחליף שמתאים למבוגרים. זה מבודד אותי מאד. אני חושבת, שיש דברים שיכולים לקרות רק כשתינוקות, ואחר כך כבר לא. והלך עליי. לעתים נדירות ביותר, כשמגיעה לזה, אני מרגישה שאני רוצה חיבוק אמיתי וארוך, אולי סוג של הולדינג, שאני אומר מתי הוא מספיק לי. ומתי הוא נכון לי. לא חושבת שאי פעם זה התרחש. תודה יפה שלי, בבקשה תהיי כאן, טוב? את מעזה לספר ולדבר על דברים שאני גם פה שותקת. אשמח להקשיב לך. שלך, סוריקטה

הי חטולית, תודה על המילים, תודה שיכולת למצוא כשאת עצמך נתונה במצב כל כך כואב. לא יודעת מה אני רוצה להגשים (אפרופו גשם), כל כך חבוי. כרגע אני בעיקר מרגישה מוכה וחבוטה, לצערי. מזל שעוד מצליחה לרשום קצת מילים. פה כן, במקומות אחרים כבר לא. ולדבר - הראש לא מאפשר פקודה להוציא מילים עם קול. ניסתי באופן טכני לפגוש אנשים. ביום חמישי, אתמול וכנראה גם היום. בדרך לא מובנת לי קיבלתי מתנות משני אנשים. כסף. מאפשר לי סוג של בחירה חופשית למדי (מוגבלת בסכום, מן הסתם). באופן טכני אשתמש בו כדי לרכוש מוצר שכבר מקרטע אצלי. זה אפילו לא משהו שאני מרגישה כמהה אליו או מאד זקוקה לו. יש הקלה בגשם כי הוא חסך לי השקיות מטורפות של הגינה. אבל את יודעת מה כן - מערכת השקייה לגינה הייתה עוזרת. איך להגיע לזה - שאלה טובה. ימים קודרים לי. אבל עדיף קודר על זועם. תודה יפה שלי, סוריקטה

הי שירה, פתאום היכה בי שבעצם אני לא זוכרת מהי מנוחה, או שקט. ואולי מעולם לא ידעתי, לפחות מגיל מאד צעיר. 'מישהו' כועס שאני כזאת תזזיתית. ל'מישהו אחר' ממש מתאים ו'הוא' לא רואה שיש פה אדם עם כוחות מוגבלים. הדבר היחיד שמצליח לכבות לי את המוח לקצת, אלו תרופות ובחתיכת מינונים. מנסה להשלים שעות שינה. חסר עמוק שנצבר. תודה, סוריקטה

הי אודי, לא מגיע לי. מצד שני - למיטב זכרוני הייתי ילדה טובה. אפילו טובה מידי. מה כל כך לא התאים, אני שואלת. אודי, אפילו מפגשים שנחשבים טובים, ואין בהם שום פגיעה, אלא הכרת תודה (למשל בהשבת האבידה), או מחמאות על העבודה שלי, שגם כשאני על הפנים, משקיעה בה המון, אפילו מפגשים טובים, כך אני מבינה, הופכים, ברגע שאני חוזרת למקום מגוריי, להיות טראומטיים בלתי נישאים. הברכה שלך 'שיהיה בדיוק מה שאת צריכה' נוגעת ללב. נדמה לי שהמטפל שלי מנסה ללמד אותי כל הזמן שבחיים זה לא יהיה ושארד מהפנטזיה. באמת שלא מבינה מה לא בסדר עם המשאלות שלי, שאני כבר לא מזהה אותן אפילו. בעידן הקורונה המשאלה לחיבוק אסורה כביכול, אבל אתה יודע מה - כשעוד הייתי במצב של התמודדות חזקה יחסית, ואנשים מסביבי קרסו, והיה זה בעיניי עניין של חיים או מוות, אימצתי וחיבקתי אותם. ממש. כן. עם הסיכון. ואני כן מאפשרת פגישה בין תינוקות לזקנים (שבעיניי מאד מאד חשובה) במרחק בטוח עם הרבה מקדמי ביטחון, אבל לא משהו מוחלט ורחוק מידי וממית. תודה ושבוע טוב, סוריקטה

סוריקטה ממוש למה כוונתך כשאת אומרת : 'את מעזה לספר ולדבר על דברים שאני גם פה שותקת'.. למה את מתכוונת ? הסבירי והדגימי בבקשה (שומעת את עצמי משמיעה את הבקשה בקול 'מורתי', 'מרצה'.. :) בקול 'מחוייט :) את יודעת סוריקטה ? וויניקוט מדבר על רגרסיה לתלות ואם אני מבינה נכון ,הוא (ויניקוט) מתאר מצב שבו יש היפוך.. הצמיחה והגדילה הטבעית כלפי מעלה משנה את התנועה כלפי מטה וזאת בשירות האגו... במילים אחרות, את נכנסת למצב של רגרסיה לתלות ( במטפלת) והעבר שלך כמו הופך להווה עם המטפלת וכך ביחד עפ המטפלת יש תיקון וההווה כמו חוזר לעבר ומשנה באיזשהו אופן את הפאקים שחווינו כתינוקות... סוריקטה... נראה לי שאני לא ברורה... אני כן חווה עם אמא צביה חוויות ששייכות למצב של ממש תינוק איתה.. כן.. זה לא ממש כמו שהיית צריך כשהיית תינוק אבל אני חולקת על המשפט שלך 'שיש דברים שיכולים לקרות רק כשתינוקות, ואחר כך כבר לא. והלך עליי'.... לי קורים דברים מאוד מוזרים עם אמא צביה... קשה לי לשים מילים.. זה משהו שקורה ואת מרגישה... סוריקטה... ניפחתי לך את המוח ,נכון ??? אולי כל מה שרציתי לומר לך שאני כן מאמינה בתיקון ..גם אם הוא מתרחש אחרי מיליון זמן... זהו לעכשיו... שלך, במבי

הי מיכל, מקווה שלא פספסתי את ברכתך, ראוה אותה מופיעה עכשיו - בהמשך למילותיך - יכולה לקוות שפחות לשנוא את עצמי בזמנים אלו יהיה נחמד. שקיים פה תיעוב מעוות חסר פרופורציות והגינות - אני כבר מצליחה לראות. האיחולים שלי לרגע הנתון הם שהזעם, שנחווה בעיניי אפילו כסוג של התמכרות, שהעוינות כלפי עצמי תשכך ושאחזור להיות חמודה, או, לפחות, לראות שיש בי גם מאלו. התחושה היא שממש אסור לזעף כזה אצלי להימשך בשום אופן. הוא יכול להיות הרסני לכל מה שהשגתי. ואיכשהו צריכה למצוא דרך להתעשת ברמה של כאן ועכשיו (בהיותי מישהי שכבר עברה טיפול עם כלים). אמתן בינתיים עבורי את ראויה ואהובה ל - נסבלת ולא מזיקה. תודה, מקווה להיות בדרך הטובה. תודה יפה שלי, ומה שעושים כדורי שינה ללילה רצוף סוף סוף, סוריקטה

זועף, קוצף, כועס. בא באיחור ועוד יש לו טענות!!! נכנס לתוכי ללא אזהרה!!!! חודר ללא רשות...גשם. אני אוהבת גשם :( אוףףףףףףףף אוהבת ריח גשם..אבל זה בא בלי ריח, אוהבת קרירות וזה בא וחם לי.. חם לי! מכעס???? על מי??? על מה???? על עצמי.... מרגישה מיותרת. מתערבת בכל דבר. פתאום יש לי דעה.. פעם חשבתי שאין לי. נהייתי דעתנית. מה הקטע שלי????? מי הרשה לי??? להתערב? לכעוס? להגיב ולהביע דעה???? אנשים רגילים שאני מחייכת תמיד!!! עושה שלום עם כולם... מאחדת. שומרת על שלום בית....אהבה ואחווה ושלום ורעות..חחח כבר לא!!!! אני רעה. מביעה דעה. יש לי דעה. רעיונות לאין ספור. דמיון..ואני רוצה להשתיק את עצמי כבר...תשתקי ותחייכי ותהנהני ותסכימי עם כולם....אוףףףףףףףףףףף. יודע מה היא אומרת?? היא אומרת שזה טוב..שיש לי דעה ואני משמיעה אותה. שאני מעיזה.....איך זה שכוכב אחד מעז???? איך הוא מעז למען השם????????? אוףףףףףףףףףףףף....היא אמרה שיש לזה מחיר נכון אבל אני לומדת...ויתאזן.. אז גשם..בעיתו!!!!! הכי חשוב בעיתו. ובקצת פחות עוצמה...העוצמה והכח שלי מפחידים אותי. אבל יש לי דעה...אולי תמיד הייתה..רק לא נאמרה בקול....הקול שלי נשמע. ועוד איך נשמע!!!! עכשיו רק להעלם....להעלם... חבל :(

הי מיכל, חשבתי לקחת גם קצת את הצד של הגשם. הוא בא פחות באיחור משנים קודמות. והנה, ראיתי שהזכרת זאת בסיפא של מילותיך. כתבתי לשירה - אני עדיין מחבבת את הגשם על כל צורותיו. פה בארצנו הלא בדיוק חורפית. סך הכל, אם נתבונן במזג האוויר למשל על פני כל השנה ברוב האזורים - הוא אחד מהנוחים יחסית. 'הגשם' לא נחווה בעיניי כועס. אלא דומע, אולי. בעיניי, האפשרות השנייה רכה יותר. ודמעה מתקשרת לי לאהבה החסרה. ונכון שהיו אירועים בחדשות. אבל האירועים מתומצתים ומוסטים לכיוון מסוים מאד שמשלהב במימדי על. אבל בצנוע - כמה דברים טובים כן קרו. הם רק לא עושים כזה רושם. כפי שאמרת - כנראה שתמיד היית דעתנית, אבל כנראה החנקת. היה קול רומס שמאד הזדהית איתו, ועכשיו אולי הוא התמתן. קודם הוא עשה רושם. עכשיו אולי מגלים שהוא קטן מימדים בעצם. אולי קצת במקביל לאמירות הקודמות על הגשם. יום נעים, סוריקטה

מיכל יקרה, את יודעת? אני מאוד מזדהה עם מה שאת משתפת לגבי התפקידים שמיוחסים במשפחה ובכלל, התחושה שאני פונקציה שאמורה כל הזמן לרצות ולהעניק ללא גבול ואם העזה להשמיע את קולה או את דעתה, או חלילה להתקומם - אבוי. הפחד מתוצאות הקול שנשמע, האשמה והרצון להעלם כל כך מוכרים. ומיכל, כל כך יפה ורגיש מה שכתבת על הגשם גם בהודעתי למטה וגם כאן. מאחלת לך ימים טובים. שלך שירה

היייי מיכלי הגשם שבא בצורה כזו כאלו גרם אצלך להתפוצצות...אבל חיובית !! פשוט נהדר ונפלא בעיני כל מה שאת כותבת !! כאלו נולדת מחדש וואווו מיכלי זה גדול בעיני באמת.. הכל פתאום....לא משום מקום מיכלי..זה פשוט חיכה בפינה לזמן המתאים והנה הגיע מבחינתי לומר לך כל הכבוד תאחזי באלו ותמשיכי משם הלאה חטולית

מיכלי מותק, מעניין... היה לי כל כך מתאים להזדהות עם מילותייך לגבי הגשם... נראה לי שהקורונה פגעה לי ברגשות, בתחושות , בחיות ( מלשון חיים) משהו קודר... .. הקטע הוא שבדרך כלל כשמתחיל לרדת גשם אני סופגת את הריח המשכר של האדמה שיונקת את הגשם, אוהבת להקשיב ,לראות,לגעת בגשם.. אוהבת להרים עיניים , לראות את העננים וליצור בדמיוני עולם דינמי שלם שחי אי שם למעלה... ועכשיו... ?????? משהו מנותק.... זהו... שלך, במבי.

חיכיתי לך...התגעגעתי כל כך. חשבתי עלייך המון ולא רציתי ללחוץ שתבואי. תארתי לעצמי שאת קוראת הכל. אני לא זוכרת תאריכים אבל את זה כן!!! .מעין באג שכזה במח..אני פה יחד עם תחילת הטיפול כך שזה 10 וחצי שנים קצת יותר.. התחלתי במרץ 2010 יומיים אחרי יום הולדתי הייתה הפגישה הראשונה.... וואו.... כן, עברתי המון!!! אבל ממש לא דורכת במקום!!!! ונכון שזה נראה צעד קדימה 2 אחורה...אבל זה הפוך צעד אחורה 2 קדימה. כן מתקדם ;). שמנתי.. נכון...אני בנפילה. נכון...יש תקופות. אבל אומר לך שטוב שחזרתי. נפרדתי בדקתי איך זה לבד. היה בסדר תקופה ואז הרגשתי שחייבת לחזור. חזרתי. לא קרה כלום....הכל בסדר. וכמו שהמטפלת שלי אמרה כשנבהלתי ושאלתי עד מתי??? ולכל החיים? אמרה: ואם זה לתמיד..אז מה?? כל עוד את צריכה אני כאן! איזה כייף. לא??? שהן כאן בשבילנו. תראי את זה כחיובי!!! ועוד משהו זה לא לופ כמו שכתבת אלא זה ספירלה ;) בטוח שמעת את זה כבר בטיפול. אני ובטוח גם את ממש לא כמו שהתחלנו. המון השתנה!!! אני הרבה יותר בטוחה בעצמי...אני חזקה יותר. נכון יש על מה לעבוד. וכנראה תמיד יהיה...אז מה?? לכולם יש על מה לעבוד. לנו לפחות עוזרים!!! אוהבת אותך. תודה שכתבת לי. ומקווה שהצלחת גם להנות מהיום המיוחד הזה! כי הוא מיוחד וגם את מיוחדת ומדהימה כמו שאת.

במבי - אצרף את איחוליי לקראת השבת. השבת שלך. מאמינה שתהיי מצוינת בבחירת המילים עבורך. שיעבור ובטוב, ובואי, סוריקטה

וואוו.. תודה לכן אהובות !!! תודה גדולה !!! .... מיכל, אני לא חושבת שאת דורכת במקום.. ממש לא זו היתה כוונתי... את יודעת מה ? אני מסכימה איתך לחלוטין לגבי ההתבוננות בתהליכים כספירלה.... אני אוהבת את מה שאמרת.. כן.. ספירלה... את יודעת מה מיכל ? כשאני מתבוננת בספירלה הזו... אני חושבת שאולי מדובר למעשה על 2 ספירלות... ספירלה אחת שהכוון שלה כלפי חוץ וספירלה נוספת שהכוון שלה דווקא כלפי פנים... ... וואו... אני חושבת שבדיוק זה מה שמתרחש אצלי בגדול אצל אמא צביה... וואלה.. כשאפגש איתה בראשון אשתף אותה במחשבה הזו... .... וסוריקה מותק... איך זכרת שב 7/11 ? וואו... אין לי מילים.... אהובות... שלכן,במבי

אפילו הגשם לא הצליח להרחיב מעט את הלב לתת לנשימות העמוקות להכניס קצת חיים ימים ארוכים יקיצות מוקדמות בהלה ותקתוקי היאוש שנייה ועוד שנייה

אפילו הגשם... :-( את יודעת, שירה, כתבתי לי במקום אחר משפט זהה כמעט. כך פתחתי את הבוקר עוד לפני זריחת השמש. היו שנים בהן הייתי אומרת שהשנה תהא שנת מזל אם גשם יורד בראשית נובמבר. והשנה... השנה התאמצתי לזכור. ובבוקר, היום, בבוקר היום, עם הזריחה, צילמתי את הגשם ואת הגינה שהמתינה לו אחרי קיץ קטלני, ומה אתה בא עכשיו גשם, אחרי כל המוות הזה. התמהמהת כל כך, מה באת עכשיו, מה נזכרת. במהלך היום יצאתי אליו, לגשם. יצאתי אליו למשך שעות. לתוך החוויה. מתוך ניסיון לשנות קצת, אולי תפרסנה הידיים אל על. אולי יתחולל משהו בלב. וראיתי ציפורי מים שעדיין כן מצליחות להישאר חברות שלי. תמיד. חושבת שאולי כן זז משהו, אבל באופן נסתר בתוך ענן מכחיד, והשיבה לבית, לפנים, לתוך מחבלת בחוויית החוץ המרחיבה. כאילו בבית משהו נמק ולא נכרת. כתבת לי למטה, וממש לא פשוט לי להגיב. הסכסוך עם התאריך הזה. בכל אופן, טוב שנשאר ממוסך איכשהו. שירה, את מתעוררת מחר חיה. מבטיחה לי? שלך, סוריקטה

שירה מתוקה... את יודעת ? אני קוראת את מילותייך לא רק עכשיו אלא לאורך כל התקופה של השיתוק הנפשי והקוגניטיבי שלי ..גם את של כולן.. ... כשאני קוראת אותך קורה לי דבר מוזר.. אני מרגישה תערובת של חוסר אונים, חוסר מוצא,יאוש ןעןד כאלו.. ואני שואלת את עצמי האם זה שלי למקרא מילותייך ? שלך ? שבאיזשהו אופן בלתי מודע, אולי הזדהות השלכתית את מצליחה להעביר אלי את מה שאת מרגישה ? לא יודעת... ...... מה שכן אני יודעת שזה קשה.. כואב מאוד... ווואוו שירה מותק... את כל כך מוכשרת, כל כך רגישה, יכולה לשמוע, להריח ,ממש לטעום את התיאורים העדינים שלך את הטבע.. .. שירה מותק... מה אני מנסה לומר לך ???? את יודעת מה ??? לא יודעת.... אולי פשוט אשתוק.... כך... שששש....... ..... ..... רק להיות על ידך בשקט..... ....ששש ... שלך-במבי

שירה יקרה, גם אני חשבתי כך...עד שכבר בא הגשם הוא בא זועף כל כך..לא רך ולא מנקה כמו כל שנה. אלא באיחור, בזעם ובהצפה נוראית...טוב נו. ברור שזה כבר שלי שמתערבב עם הרגש שלך. ....נקווה שיתקרר מעט...שיהיה נעים. גם לך וגם לי. שותפות גורל שכזו.

במבי יקרה, כמה טוב שבאת, כמה טוב תחושת היאוש המעגלי הזה, הדשדוש, אני שם וזה מכלה. אני מרגישה גם שזה מרחיק ומייאש. גם אודי כתב לי על זה, לא בדיוק כך, אבל שאל מה כן. את יודעת אני מנסה כל הזמן את הכן. גם המטפל אולי התייאש כבר מהדשדוש המעגלי הזה תודה על המילים שלך שיודעות לעטוף בחמימות. ובמבי מתרגשת איתך על תוכנית האומנות וכל כך מכירה את תחושת האדמה הרועדת והמוות שכמשהו מתרחש.. הלוואי יכולתי לראות ולא רק לדמיין כמה מופלאה את. שלך, שירה

סוריקטה הנה אני כאן וגם רוצה להיות איתך בתוך הענן הסמיך הממסך והכבד הזה מצטערת אם לא הייתי רגישה לגבי התאריך הזה. שלך שירה

הי שירה, אין זרקורים, להרגשתי, אז זה בסדר. כלומר, העניין עם התאריך. את בסדר יפה שלי. איפה את עכשיו? היו רגעים אחרים שאת זוכרת? את יודעת, אני מקנאה (לא טוב :-/) שאנשים איכשהו כן מצליחים ליצור, לנגן, לצפות בטלוויזיה, לראות סרטים, לקרוא ספרים, לצאת לטיולים, להיות בקשרים קרובים. אפילו באופן טכני. איפה את מרגישה תקועה? (אם תרצי לשתף) סוריקטה

אני מרגישה ריקנות תהומית. מתפקדת באין ברירה ופחד לשחרר שוב הכל ולהגיע לאשפוז, נאחזת. אבל הכל חסר טעם ויש קושי גדול לעשות דברים טכנית ולשמוע על חוסר הערך וחוסר הטעם ללא הרף. גם אני מקנאה באנשים שיש להם חלומות ותשוקות אפילו לדברים קטנים כמו אוכל.

שירה דואגת לך מאד. מאד. ומבינה אותך. גם מאד. סוריקטה

שירה מתוקה שאת הגשם שהגיע הוא גשם ברכה למרות שירד במטחים חזקים ולא רגילים לא גשם רך ונעים שאולי כייף לצאת החוצה ולנסות לאסוף ממנו כמה טיפות על כף היד .. בהחלט לא נעים אך אם תנסי לרגע אחד לחשוב שבכל זאת זה גם שינוי שלא היה צפוי נכון ? כעת משהגשם החזק שכח משהו את יכולה כן לנסות לנשום את האוויר היותר נקי פנימה לתוכך ולהנות מהתרחבות הראות למשהו רענן ונקי ? חיבוק ענק עד אליך מתוקה שאת חטולית

הייתי אצל רופא משפחה עם המכתב מרופא מרפאת כאב כי תמיד חוזרת אליו עם הכל כדי שיכתוב וימלא במחשב כל דבר בצורה מסודרת כך אני לפחות חושבת שאני מסודרת ....... קשה לי לשחזר בדיוק את התגובות שלו אך נראה כאלו כלב נשך אותו..כעס..רתח מזעם כתב הביט עלי שוב כתב ואז התפרץ... אייך הוא( הרופא מרפאת כאב) לא מאשר לך קנאביס ???? את מיד מחפשת רופא/ה מומחי כאב לקבל חוות דעת נוספת..!!! לא עניתי כי לא ידעתי מה לומר שתקתי ....מה הכדורים האלה שנתן לך ? שאלתי גמני והוא שוב התעצבן..משחק ילדים ? חזרתי הביתה ועידכנתי את בעלי..לא עברו כמה דקות וכל העולם כבר יודע שלא אישרו לי קנאביס...הטלפונים שזרמו מיכל מי שרק מכיר ויודע על רופאים מומחים .... הכל נורא מבולבל נורא מפחיד כי..חלק מהשמות שקיבלתי הם רופאים שעובדים במרפאה שבה אני מטופלת..ואם אבחר אחד מהם למשל שכן יאשר..(אהה שכחתי לומר שהרופא שם הוא מנהל מחלקת כאב..) ומנהל המחלקה לא יאשר איפה זה שם אותי ? יכולים גם לסלק אותי משם ואז מה ? להתחיל הכל מחדש במקום אחר ?? למה הרופא המנהל לא הסביר בדוח שלו מדוע הוא לא מסכים ??? זו מלחמה שמתנהלת בתוך הראש שלי..ואם יאשרו לי והמנהל יהיה צודק מה אז ? הראש שלי חשוך לגמרי .. המחשבות שלי חשוכות לגמרי לא מצליחה לחשוב מה נכון ומה לא נכון לעשות גם גיסתי בחול שואלת אותי כבר מעל חצי שנה לשלוח לך קנאביס ? ותמיד עונה שלא..לא בלי אישור של רופא שיהיה מחשהו שיקח אחריות כי אני לא מסוגלת נכנסתי לחרדות ואני הרי חרדתית מאז ומתמיד מילדות נהדרת ומפוארת שהיתה לי נכון ? השינה ממני והלאה . ..לא יכולה להחליט למרות שנראה שכולם כבר החליטו עבורי היו לי עוד דברים לומר מה שכתבתי על הדף כי אני שוכחת ובעלי יעץ לי לכתוב על הדף וגם עזר לי .. עצוב לי נורא ומבולבל לי נורא הראש שלי מתפוצץ תעזרו לי בבקשה

בין טוב לרע, מועיל מזיק... חטולית, אפשר להתפוצץ מזה. כל כך מובן. יפה שאת יודעת שאת זקוקה לדמות אחראית. סוריקטה

חטולית יקרה, ובתוך כל הכאוס והכאב אני גם רואה כמה כולם דואגים לך וכמה את חשובה ואהובה. מקווה שהכאב ירפה קצת ויאפשר לך לנוח. שלך שירה

סוריקטה יפה שלי.. כבר היום גיסתי בחול שלחה לי בווצאפ צילום של ..בקבוק שמן קנאביס ותשלח לי בהקדם האפשרי...! אך שוב אותה בעיה ..לקחת על דעת עצמי ? מאוד רוצה אך מאוד פוחדת...חייבת מישהו שיגיד כן..ויאשר לי כאן רופא מומחה..שתהיה חותמת !! אז.....עדין באותו מצב! כלום לא נפתר בלי אישור רופא.. אודי מה דעתך ?? תודה חטולית

היי שירה כמה נהדר לי שנכנסת מאוד מעריכה כי יודעת שקשה לך אכן כן כולם דואגים לי וכולם לא מבינים מדוע הרופא לא הסביר ??? כבר לא יודעת מה לקחת כדי להקל על הכאבים וכדי שאוכל לישון בלילה תודה חטולית

וזה מבאס אותי מצד שני אם זה מבאס אז למה לא לעצור את ההשמנה? נכון... באסה. שונאת דיאטניות ואף פעם לא הסתדרתי עם אלה שאומרות לי מה לאכול או תפריטים. לא יעבוד! אז למה אני מתלוננת??? ועוד. הייתה ישיבת צוות. האנשים שרבתי זה בעבודה.. יהיה בסדר. העיניין הוא שפעם ריציתי את כולם. רציתי שקט!!! וויתרתי על דברים. ועכשיו לא מוותרת. לא מתפשרת ואני מנוסה הרבה יותר בעבודה. מלאת ביטחון וכן. רבתי על עקרונות חשובים לי. הבעייה שזה קשה!!!! מאוד קשה לשנות. מאדם שרק רוצה שקט ושלכולם יהיה טוב למה יהיה גם לי טוב...מה יעשה לי טוב... וזה היה דשה. אבל הסתדר שדברנו. ולשאלתך סוריקטה: כן. רבה עם כל מי שקרוב אך גם בעבודה קרה....מבאס. אבל אני יותר בטוחה בעצמי אז אולי זה לטובה???? לא יודעת. אולי גם אחרים היו בהלם???? ומה הדשר באותה הודעה לכתוב ששמנתי???? כי כל הלחץ יוצא על הפחמימות...פעם הייתי זמנה, מאוד שמנה. התחלתי טיפול והשומן בשנה הראשונה לטיפול רק גבר אך אחר כך בשנה השנייה והשלישית וכו הורדתי הרבה במשקל.... והנה רק השנה העלתי שוב מלא!!! שמרתי על הירידה כמה שנים טובות!! ומבאס. כאילו אין לי דרך לעצור...

היי מיכל את לא היחידה שלא מסתדרת עם דיאטניות ועם תפריטים.. גם לי קשה איתם אפילו עם השנים מרוב דיאטות הגוף נהיה אנטי אז במקום לקבל עוד עצבים פשוט משתדלת לסים מעט רסן על עצמי לא שזה תמיד עובד אבל לפעמים כן אז בשביל הלפעמים האלה כן שווה לנסות חטולית

מיכלי מותק.... מה יהיה ? נראה לך שתמיד נצטרך ללכת לטיפול ? למה אני שואלת אותך ? בגלל שלדעתי הגעת זמן לא רב אחרי לאודי.. מתי הגעת ? אני הגעתי לפורום של אודי בנובמבר 2009..וואללה.. 11 שנים... וגם למטפלת שלך הגעת זמן לא רב אחרי שאני הגעתי לאמא צביה ..לא. אני הגעתי לאמא צביה ביוני 2009 מתי את הגעת למטפלת שלך ? .... כן.. את גדלת,התפתחת אפילו עשית סוג של סיום ופרידה מהמטפלת שלך... ..... אני אפילו לא מעלה בדעתי אפילו להעלות על דל מחשבותי רעיון של סיום ממנה... .... ועכשיו ? את אולי מתארת את הזרימה של החיים ? כשאני קורת אותך לאורך זמן אני רואה בדמיוני תרשים של א.ק.ג... גדילה, התפתחות, הצלחה בשמירה על בריאות הגוף ואכילה נכונה,נסיון 'ללכת לבד' חזרה, נסיגה, השמנה וכו'.... ואולי אוטוטו שוב תהיה אכילה נכונה והמשך גדילה והתפתחות... ואולי החיים שלנו זה קצת כמו 'צעד תימני'... ??? ... ותודה מיכלי על הברכות ליום הולדתי :) שלך, במבי

רוצה לומר לך רק בכמה מילים קצרות גמני כמו מיכלי נמצאת באותו תהליך ומרגישה כמוה ..... כן לצערי כי תמיד מתעוררים עוד טריגרים שמביאים ל מקומות האלה לצערי.. המנחם הרגיל הוא תמיד האוכל..ואז עליה במשקל..גם הקורונה עוזרת לא מעט כיום ולא סיפרת מה איתך אייך את מרגישה..מה קורה איתך ?? מתגעגעת לכתיבה היפה שלך חטולית

אני במצב לא פשוט, לא יודעת מה לכתוב כדי לא להשמע כל כך, אבל אני כל כך. רציתי רק לשלוח ברכות לשתי ילדות היומולדת המאוד מיוחדות - סוריקטה ובמבי, שיום הולדתכן חל בימים אלה ממש. מאחלת לכן שנה פשוטה יותר בתוך הכמעט בלתי אפשרי והרבה כוחות להמשיך לנוע ולראות ולקטוף את נקודות האור שמרצדות שם בשבילכן. שלכם שירה

שירה יקרה, מקווה שהמצב הלא פשוט יעבור כמו כל גל שעובר... ולמקסימות סוריקטה ובמבי, התלבטתי איך יתקבל. אמנם אביב הזכירה אבל בכל זאת. אז מעיזה גם לברך אתכן בהרבה אושר ושכל משאלות לבכן יתגשמו לטובה....במבי בואי🤗גם אם קשה....נקבלך בזרועות פתוחות. מזל טוב! מקווה שתעשו משהו טוב עבור עצמכן( בעצם כבר הזכרתי זאת בהודעה של אביב. ברמיזה 😅)

וואוו שירה מותק !!!! כל כך מתרגשת .. את כל כך מיוחדת... אני קוראת אתכן ומרגישה מחוסרת כוחות לחלוטין.. מבולבלת..גם עם אמא צביה בלגן אחד גדול מאז הקורונה.. משהו לא מצליח להסתדר ולחזור לשפיות.. וההודעה שלך כל כך הפתיעה אותי ואני כותבת מהר לפני שהכוחות שוב יאזלו ממני.. רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך ומזל טוב סוריקטה עקרבית.. כן.. אני קוראת אותך.. גם אותך מיכל,וינשוף, וחתולית ואביב וכולכם... בגדול אני יודעת שכולכן 'על הפנים' תודה ענקית לך שירה מדהימה !!! איך יש לך את הכוחות לכתוב בכל אופן למרות המקום שאת נמצאת ??? אולי תלמדי אותי איזה קורס כזה ? :) :( ואודי ... הייתי צריכה שתיתן לי חבל שיצליח למשוך אותי מהמקום המטורלל והלא שפוי שאני נמצאת ממרץ .. נראה לי שעוד מעט אמא צביה תתייאש ממני... אני חושבת שגם אני מתייאשת ממני.. והקטע הוא שהתקבלתי לאיזו תוכנית אמנות שרציתי.. הלימודים מתחילים שבוע הבא ועדיין לא עניתי להם תשובה.. לקח להם זמן לענות לי תשובה חיובית ..הייתי במתח.. כשקיבלתי את התשובה החיובית שהתקבלתי לתוכנית הרגשתי שכאילו יש לי המוני המונים של זכוכיות בראש שמתפוצצים לי ורציתי למות... מאז שקיבלתי את התשובה אני מנסה לא לחשוב על זה.. אני שונאת אותי.. תודה לך שירה יקרה. שלך-במבי

היי שירה את באמת כמו שאמרה במבי כל כך מיוחדת !! מצטערת כבר לא נכנסת כל הזמן לבדוק באם עלו הודעות גמני לא משו אך אם עדיין לא מאוחר מידי לברך אותך במבי ואותך סוריקטה יפתי אומר לכן את מה שלי קשה לעשות הגשימו את עצמכן יש לכן את כל הזמן שבעולם וגם את הכוח... יום הולדת שמח נשמות טובות ושירה..מה ההיינו עושות כאן בילעדייך ? נשמה נהדרת שאת שזוכרת תמיד חיבוק 《 ❤ 》 מכל הלב חטולית

תודה גדולה לך חתולית !! .... קראתי את התכתובות שלך ... אני שומעת את הסבל שלך... ממש סבל.. כאב פיזי עצום וכאב נפשי... וואו.... כואב... איתך חתולית, במבי

איזה כייף שנכנסת כל כך שמחה שאת כאן וכן את לגמרי צודקת תודה שאכפת לך חיבוק《 ❤》 חטולית

לא לוותר, להתמקד במה שטוב.. היום אני הולכת לים.. להשליך את הכאב בתוך הגלים..לנשום, ולזכור שלמרות שאני מרגישה מוצפת בכאב אני יכולה גם להנות... זה לא" או/או" מאחלת לנו שבוע שנצליח לראות את נקודות אור, נצליח לאחז בתקווה..

הי ינשוף, אח, הים! אוויר, סוריקטה

ינשופית מתוקה שלי כמה נפלא לקרא ! מאחלת לך רק את הטוב שיכול להיות ותהני לך בים זרקי הכללל החוצה בשורה נהדרת 《 ♡ 》 חטולית

ינשופי.... טוב מאוד!!!! לצאת לנשום אוויר! נפלא! תעשי דברים שאת אוהבת!!!! וואו וכמה זקוקים לזה כולם...

האמת לא קל בכלל בת שלי נסתה להתאבד.. אני מנסה לא לשקוע . מנסה לאחז.

ינשופית מתוקה שלי מצטערת לשמוע על הבת שלך....עצוב מאוד מה מצבה ? רק עכשיו ראיתי שכתבת אני מקווה שהבת שלך בסדר ..! מה קרה ? מה הביא אותה למצב הזה ? כמובן רק אם תרצי לספר .. איתך מכל ה❤ חטולית

חטולית יקרה תודה שאת מתייחסת.. לצערי זו לא פעם ראשונה... היא נפגעת תקיפה מינית... ממש מפחיד ומערער כרגע מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרית... הלוואי שיצליחו לעזור לה...

ינשופית שלי מאמי כמה כאב כן זוכרת שסיפרת על הפגיעה שלה אך לגמרי כואב שהיא כל פעם מנסה להתאבד כי לא מסוגלת להתגבר על הכאב שלה מתפללת שאכן יוכלו לעזור לה עכשיו במקום שהיא נמצאת והלוואי שהיא תשתף פעולה 🙏🙏🙏🙏🙏🙏 תחזיקי מעמד עבורה כי את הכי הכי מה שהיא זקוקה לו ..את הרי מכירה את המקום הזה..לצערנו הרב אוהבת אותך חטולית

הי, וואי, שכבר תהיה הקלה, כמה נורא. הייתי רוצה להכריז על החודש כחודש של מעשים טובים, אבל גם כאלה שינחלו הצלחה מסוימת. שימלאו. שיזכרו. הידיים והראש כושלים. קרתה לי סוג של תאונה, כאילו בחירה לא נכונה שלי - בגלל טעות מתו כמה יצורים מעופפים בגינה. השתמשתי במשהו שחשבתי שהוא אורגני והסתבר שהיה מלא בחמרי הדברה. אני יודעת איך זה עובד. ואני יודעת שגם האורגני שאנחנו קונים הוא מודבר ולא רק ביולוגית. ואני יודעת שבגידול ביתי מגלים כמה אויבים יש בטבע. איזו שטות. פצלחתי את עצמי כל היום על הדבר הזה. כאילו סיפר את סיפור חיי. וגם כל כך צר לי שבכתיבה שלי צריך לחפש מחט בערימת שחת וזה מתיש. חזרו לי עוצמות הכעס על האמא. לא אראה אותה עד מותה, קשה להיות, עדיין, מי שויתרו עליה, ולמה אני עדיין נאחזת גם ב'שטות' הזאת. כמו גם בקודמת. ואיך אוויר עם מסיכה על הפנים כל היום. ימים נוראים, ואני מנסה, וכושלת, מנסה וכושלת. אתמול השבתי אבידה. הלוואי והיה קורה (והייתי מרגישה ומכירה) גם בכיוון הנגדי. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי מצטערת שהידים והראש כושלים לא נעים מבינה אותך תאונות קטנות קורות ..לא צריך לפצלח את עצמך .. כן הויתור על אמא לא נעשה בקלות ראש וגם לא מתוך הרגש ..לא נעשה בכלל בגלל סיבות שקשורות לחשיבה..נכון מאוד קשה לוותר עליה מסכימה איתך..אז..אל תוותרי..אולי תחליטי לא להחליט ושהכל ישאר כמות שהוא... עדין לא מצאתי את המחט בתוך ערימת הרגשות הסוערות שלך אולי זה רק גל מתסכל שיעבור..יחד עם המסכות שעדין אסור בלעדיהן.. חיבוק 《 ♡ 》 חטולית

חטולית, הי, הכוונה שלי הייתה לויתור של אמא עליי. מימי בראשית. אני, לצערי, כנראה לא ויתרתי על המשאלה לאמא טובה. כן יש קולות של ויתור על דיבור וכתיבה, נמאס לחפש את המחט הזאת. גם המטפל לא רוצה להשקיע כל כך הרבה אנרגיות, ויש שעות ארוכות שהוא יוצא מקשב. לא הרגשה שלי אלא אמירה מפורשת שלו, ולא חושבת שעיוותתי אותה. ואם כך עדיין, ואנחנו בישורת ארוכה, אולי אין טעם. סוריקטה

היי, אני מטופלת במשך 13 שנה אצל אותה מטפלת. עברתי איתה תהליך ארוך, משמעותי והתפתחותי. מי שאני היום אני חייבת לה.. היא עיצבה אותי, קידמה, היתה שם תמיד כשהייתי צריכה. והיום אני נמצאת במקום שאני ננצאת בזכותה. אני עומדת להתחתן בקרוב. כמובן שהיא שמחה מאוד, מתרגשת, סופרת לי את הימים.. אבל עדין לא הזמנתי אותה רשמית. אני חוששת שהיא עלולה לסרב ויהיה לי קשה עם זה. לחשוב שאעמוד מתחת לחופה אחרי כל מה שעברתי איתה, והיא לא תהיה שם... קשה לי. אני תוהה האם היא תבוא? תצא מחדר הטיפולים בשביל צעד משמעותי ככ שלי?

הי אלישלי, חוששני שהזמנה כזאת יכולה ליצור בלגן במערכת, סוג של סיבוב מסוכן שכזה, ערבוב בין עולמות. אולי התנועה תיצור סבך בקשר הייחודי שלכן ובהמשכו, ולכן החלטת המטפלת מבחינה מקצועית יכולה כן להיות איתך ולחשוב עליך בחמימות לבבית, אך בריחוק גיאוגרפי. אין לדעת. את יכולה לנסות לדבר איתה על זה, וייתכן שיהיה מתסכל :-( הכיוןן שלי הוא, שחשובה ההפרדה. מעניין מה אחרים יאמרו, סוריקטה

היי אלישלי תוכלי לתת לה את ההזמנה ולקוות שכן תגיע את יודעת כיום יש הזהרות מיוחדות בחתונות בגלל הנגיף הזה שלא עוזב.. דברי איתה.. חטולית

לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה ואיך לפרט זאת כאן. אבל הנשמה שלי צועקת הצילו. כואב לי מאוד. נפשית וגם פיזית. היה לי שבוע קשה והתקשרתי למטפלת בין הפגישות ועכשיו מרגישה ממש רע עם זה. אני שונאת להיות ״בעייתית״ ומפחדת שימאס לה ממני. הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה קשה יהיה מעכשיו אני לא מתקשרת יותר לפחות לא בזמן הקרוב. אני גם מרגישה כאילו הפגישה היא הצגה ואני בכלל לא מעניינת ושיש כאלה שיותר מעניינים אותה ואני סתם ה״מטופלת המציקה והמתלוננת״. לא רוצה להתלונן יותר רוצה לשתוק כל החיים. אני מרגישה לגמרי לבד. אין לי חברות לדבר איתן מה שעוד יותר מקשה עליי להתסדר בלעדיי המטפלת. אני לא מתפקדת ולא עושה שום דבר ואני לא יודעת איך להוציא את עצמי מהמצב הזה, זה נראה שזה רק הולך ומדרדר והתעייפתי מלהחזיק את עצמי, אני מאוד כבדה לי. העולם הזה באמת כל כך אכזרי? באמת יש בו אנשים ששמחים ? איך? איך אפשר אני לא מבינה את זה. אולי הטעות הגדולה שלי הייתה ללכת לטיפול. הוא כן עזר לי בהרבה מובנים אבל הוא גם פצע אותי. גרם לי לחשוב שאולי היה יותר קל לפניו. גרם לי להבין כמה אני תלותית ואובססיבית. אני רוצה להסתדר לבד. לא רוצה אף אחד. לורן.

הי לורן, מתוך מצבי כרגע, שבאופן מוזר חוזר לימים קדמונים אחרי טיפול ארוך, יכולתי למצוא חיבור חזק למילותייך. בהיותי מטופלת מאד ותיקה, המטפל כבר סוג של לא מרשה לי ככה, לפחות כפי שאני מרגישה. הימים ימי קורונה. לכולם קשה. הרבה אנשים זקוקים לעזרה, הוא חייב לשמור על עצמו בתוך כל זה. אני מטופלת שעברה כבר דרך ואמורים להיות לי כלים. לא להיסחף עם ההרס. המצב אצלך שונה, כך אני מניחה. את בשלבים מוקדמים ויחי ההבדל. לך צריך לתת את המקום הזה באופן גמיש הרבה יותר וגבול פחות נוקשה מאשר את מציבה לעצמך. ומתוך השהייה בבורות העמוקים אנחנו שואלים - על מי להישען? איך וכמה ומתי ועל מי להישען מבלי למוטט? האם אוהבים אותנו גם אם לפעמים אנחנו חלשים וטועים (טעויות סבירות). ועדיין מתוך המקום העתיק אליו, כנראה, שלחתי את עצמי בעוצמה בתקופה האחרונה, בלי לאתר בדיוק (מניחה שיש קשר לפרידה מאמא, וסביר שגם מהטיפול) אומר כן לטיפול ולהתמדה. ה'קל' שהיה קודם - אולי יש בו הכחשה, וניתוק, ובריחה, ומשאלות לא ריאליות, ואז, אז אל מול פני המציאות מגלים שהוא לא קל כזה. בכל מקרה, זהו ניסיון. הטיפול. העתיד יאמר את דברו. לניסיון יש משמעות משל עצמו, ואפשר להסיק ממנו מסקנות להבא. רצוי שתהיינה כאלה שאינן הורסות את ההמשך. אולי כדאי לזכור שהשלב מכאיב מחד, אבל יש לו סיכוי להיות מצמיח מאידך. לא בטוח, אנחנו רק מנסים, קורה לא פעם שאנשים לא עומדים בזה. בואי ננסה להיות אלה שכן, שכן, אבל עם תשומת לב לאופן השימוש בטיפול. שיהא מסייע יותר מאשר מזיק בראייה הכללית. אם מזיק יותר ממועיל לאורך זמן - נחשוב מחדש. בקיצור - כמה מורכב. לורן - אני חושבת שאת מאד רוצה חברים, ומאד רוצה קשרים, מאד נכווית, והטיפול אולי יעזור לך לבחור את הבטוחים והבריאים שבהם. וגם לי, הבודדה שאני. תודה לך, תודה, כי הזכרת לי את כליי. כך עזרת את גם לי. היי בטוב ושלל חיבוקים מאמצים, סוריקטה

מילותייך מחזקות מאוד. מרגישים שאת מדברת מהלב. זה מרגש. תודה רבה ושולחת חזרה חיבוק וחיזוקים.

היי נכון העולם אכזר גם תלוי אייך מסתכלים עליו.. וכן ישנם גם אנשים שמחים ומאושרים בו.. לדעתי במקום לתהות על כל מה שממש מציק לך פשוט תעלי את הרגשות האלה בשיחה עם המטפלת והיא כבר תעשה לך סדר לגבי כל השאר ..לא הבנתי למה להרגשתך הכל הצגה.. מנסיוני אומר לך שכן..הטיפול מועיל מאוד מאוד..גם פוצע לא מעט אך משם הדרך החוצה לאחר הטיפול בפצעים..יותר קל בהצלחה חטולית

היי לורן, וואו.. אני מכירה את המקום הזה היטב! נסי פחות להיות נוקשה עם עצמך. הצטרכת אותה והיא שם בשבילך. היא תדע לשים את הגבול כשצריך...תני לה, יש לך מספיק דאגות בכאב שלך אז אולי לא כדאי להוסיף כאב על כאב??? הצטרכת , היא אפשרה אז זה בסדר...אם היא תשים גבול ולא תאפשר כשזה יהיה מוגזם היא תגיד. אני חושבת שבשלב זה זה בסדר להזדקק וחבל להלקות את עצמך.... זה מניסיון..גם אני הרגשתי אשמה שהפרעתי לה, הצטרכתי יותר מידיי וכו'. עבר לי.. כשאני צריכה אני יוצרת איתה קשר. אם לא מתאים היא ישר כותבת. נדבר בפגישה. וזהו. ואז אני מבינה את הרמז ;) הרפי מעצמך. כך יהיה לך יותר קל לקבל את הצורך...

בחודשים האחרונים אני חווה תופעה של קפיצות עצבים בכל הגפיים,ממש רואים את הקפיצות מתחת לעור , זה קורה בעיקר בבוקר ,או אחרי פעילות גופנית וזה משגע אותי ומפחיד זה לא גורם לכאב כלל ,רק לגירוד בלתי ניסבל ,לפעמים קופצים לי מקומות כמו על הקרקפצ,הפניפ וכו התופעה כבר הרבה שנים בקטנה , אבל בתקופה האחרונה זה נורא. מה זה ?????? נישלחתי לבדיקות דם B12 ועוד ,וזה תקין. תודה מראש

לדעתי את צריכה לגשת לרופא נוירולוג עצבים שיעזור חטולית

ועכשיו קשה לי והסתכסכתי והסתבכתי אולי.....לא יודעת. קשה לי ריבים. ....קבענו לדבר עם מי שרבנו...מקווה שנצליח.....אוףףףףף. גם לא יכולה לספר על מה ומי... וקבעתי עם המטפלת...כי ככה הרגיש לי . כבר הייתה הפגישה וקבעתי עוד אחת......ורע לי עם עצמי .....ו..לא משנה כבר. עצוב.

הי מיכל, משתפת אותך בשאלה שהמטפל הפנה אליי, כלומר, לא שאלה, אלא קשר בין דברים - האם האנשים איתם את כן רבה הם אנשים שאת סך הכל בקשר טוב איתם, קרובה אליהם, ואת אוהבת אותם? סוריקטה

כבר תקופה ארוכה שאני לא באיזון גוף נפש יצאו משליטה והכי נורא שאין לי מילים היה טריגר קשה ביותר שפתח תיבת פנדורה עמוקה שכמעט ובלעה אותי . דברים , בנתיים יסתדרו והטריגר נפתר וכמו בלעה האדמה את תיבת הפנדורה והיא כמו נעלמה שוב אני יודעת שהיא שם יודעת שהכל עוד רגע יצוף שאני דוחקת הגוף בקריסה ואין לי כוחות לכלום מנסה להחזיק. תקווה יודעת שזה גל זה יעבור אני לא טובעת ....כותבת אולי כי מנסה עם עצמי לקלף את שכבות ההגנה שיהיו ימים קלים לכולם .... אביב

אביב יקרה "לקלף את שכבת הגנה"- משפט כל כך חזק ומדוייק... למדנו כל חיינו להדחיק, להתנתק, להעלים והנה שוב מרגיש שזה קורה שוב.. חוסר אונים.. אני שואלת לעצמי כמה נכון זה להתחבר עכשיו.. האם אבחר להתחבר עכשיו אתפרק לרסיסים ולא אוכל לחזור משם? תשישות נוראית.. את מדברת על חוסר איזון -על קריסה של הגוף וזה מה שקורה לי גם כן.... מדברים הרבה על איזון- אבל איך? אני כמוך מחפשת את הדרך... טוב שאת כותבת ומשתפת - ,זה כן נותן צורה למה שמכולל בפנים.. הלוואי שנמצא ריפוי ואור ותקווה .. הלוואי נמצא דרך חזרה לחיבור.. אוהבת, ינשופים

את פשוט אשה אמיצה הכי אמיצה שאני מכירה באמת שאפו ..... הלוואי עלי.... הלוואי שכבר יבואו ימים יותר טובים יותר קלים אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם אוהבת חטולית

הי אביב, אנ'לא יודעת אם על כך את מדברת - אבל אני יכולה להשתגע, וברגע שאני מגיעה לפגישה עם דמות מסוימת, הכל נעלם. זה לא קורה בלייב מול אחרים, אלא רק עם עצמי. אם על כך דיברת, אז זה משהו שגם אני חווה, ולא באמת יודעת איך להיחלץ מזה. סוריקטה

תודה על המילים שנוגעות ומזכירות מצטערת שלא ממש אתכם כאן וסוריקטה לא מדברת על התחושה הזו למרות שיודעת על מה את מדברת .. מצטערת שלא מגיבה לכן למעלה לא מצליחה לחבר את המילים לכדי משפטים אבל כן רציתי שתדעו שקראתי אותכן

היום הייתי סוף סוף במרפאת כאב באיכילוב הרופא ישב מעל 40 דקות רק לקרא את כל החומרים והתשובות שהבאתי לו כפי שביקש ומה ? אני לא מאשר לך קנאביס רפואי כי עברת כמה ארועיים מוחיים והקנאביס רק יכול במצב שלך לפי כל הבדיקות לגרום לך לעוד ארועים או שטפי דם במוח..או גרוע מזה !!!! רשם לי עוד כדורים מעבר לכל מה שאני כבר מקבלת נגד כאבים ושלח אותי הביתה תבואי שוב עוד 3 חודשים... אני חולה אומנם בלי חום אך הכל כואב וזועק עד קצות האצבעות ברגלים וכך הלכתי היום חצי שעה עד שהגעתי למרפאת הכאב מלאה בכאבים...כי אין תחבורה ציבורית שמגיעה לשם ולא קרוב...גם לא היה מי שיקח אותי...וכעת מחכה לי שוב עוד סידרה של בדיקות זה פשוט לא ניגמר............... .................................... איפה האור כאן ??? כבר לא רואה בעינים מרוב כאבים מצטערת חטולית

חטולית יקרה כל כך מצטערת לשמוע! קשה כאשר לא רואים שום אור. לא מרגישים שום תקווה. קשה. והכאבים הבלתי נסבלים.. איתך בלב.. אוהבת ינשופים

לא פשוט , מעצבן זאת הסיבה שמזמן ויתרתי על בדיקות ....זה דורש המון כוחות אל תוותרי על התקווה על האור אפילו במה שכתבת אני רואה המון אור כן כואב לך קשה לך ובכל זאת את עולה על האוטובוס כן קשה לך כואב לך והלכת ועוד כאלו .... זה אולי ירגיז אותך לרגע שאני מראה לך גם את המקום הזה ...אבל מנסיון רק שאנחנו מקבלים את הקושי ורואים גם את הכוחות .....נשאר האור והתקווה מאחלת לך ימים קלים עם כוחות וללא כאבים ושינה טובה אוהבת חיבוק אביב

ינשופית מתוקה תודה על מילותיך כרגע לא רואה שום אור לצערי ועוד ששוב יש עוד בדיקות חיבוק תודה יפתי חטולית

כן מבינה אותך איפה את כן רואה את האור לצערי עם כל הכאב לא יכולה לראות כי הכאבים מונעים ממני לראות אלה רק להרגיש לא מרגיז בכלל כי יודעת שרק כוונות טובות איתך תודה אביבוש חטולית

הי.... מושכת כתפיים, בכל אופן, אמשיך את הבקשה מלמטה - תהיו איתי? מיום ליום. אבדה הגישה לכלים שכבר היו והשתמשתי בהם. אכזבה ובושה, ונראה שדווקא לא שלי, אלא מי שבסביבה, אבל, לעזאזל, ידוע שאני מו(U)עדת ויש נפילות. למה אסור? אודי - למדתי ממך את הפנטנט של התנועה בסוגריים. מדוע אני בטיפול - עכשיו אני חושבת שפשוט כי הבטחתי לדאוג למישהם קטנים שהם לכאורה רק עבודה, אבל הבטחתי, ומאד יהיה לא טוב אם זה יישבר. נראה לי. אחר כך אפשר לזרוק אותי לכלבים, כמו שמשפחתו של הזקן ההוא עשתה, וגם בכו שזה עלה להם המון כסף. הם כבר מזמן רצו שהוא ימות. סוריקטה

כאן אתך לא עוזבת עד שתרגישי איזון ויכולת לנשום לא משנה מה הסיבה שבגללה את מושכת זה נפלא אל תוותרי ... חיבוק ענק אם נכון לך אביב

סוריקיטה יקרה מבינה את הפחד להשבר.. שלא יהיה דרך חזרה לחיבור.. לתקווה מקווה שתאחזי עוד קצת.. ושלא תוותרי.. זה קשה .. אני יודעת ינשופים

הי אביב והי ינשוף, והי לעצמי, אכן יצאתי מאיזון מסיבות שאיני עולה עליהן. גם הפגישות הטיפוליות הפכו להיות בלתי נסבלות לכל הצדדים. הרבה יותר מידי רגעי הרס מסוכנים מאד שהם פיצוץ כל קשר שהוא. במיוחד החדשים שנרקמו רק בשנים האחרונות בהמון מאמץ. אם אעזוב את העבודה, למשל, זה יהיה בלתי הפיך לשנים קדימה. לתמיד, למעשה. אפילו אם אקח יום חופש אחד, לא יהיה לי קל לחזור, ולכן גם לא בחרתי כאפשרות, אלא שומרת על רצף, ו'פשוט' דואגת שכל הזמן יהיו נוכחים מסביבי אנשים נוספים. חשבתי מה כן, וחדש, וכזה שאפשר לצמוח ממנו - ואין לי תשובה. זו באמת תקיעות. אז תקיעות, אבל עכשיו לשימור הקיים שתלוי על בלימה יש משמעות. הקיים כרגע זו רק עבודה ובשאר הזמן ניסיונות התאוששות. הקורונה ומה שרוכב עליה העצימו את תחושת החנק שהכל נסגר עלינו. החלקה הקטנה שכביכול הייתה לי נכבשה על ידי טפילים ופושטקים. מה שדאגתי לו בעדינות בקצות אצבעותיי לאורך שנים נרמס ברגע בערימות של חומרי בניין וגרוטאות. יכולה להבין שמה שמתחולל עכשיו יכול להיות סוג של שחזור, השנאה האימתנית לאמא ההיא, אולי בגלל שהיא זקנה וכן תמות, עם או בלי קורונה, וההתמודדות עם המוות שלה והבלגן הגדול שישאר אחריה. הראש שלי מפוצץ. אדויל. תודה בנות, מקווה שאצליח לקבל עזרה גם מחוץ למסך. כבר לא יודעת מה כתבתי. סוריקטה

מניחה שחלק מהיציאה מהאיזון זה התקופה שהזכרת כמורכבת בתוספת הקורונה והבריונות שהשתלטה על הפינה שלך ....והרי לך זעם שלא יכול היה לצאת בעבר מול כוחניות וזעם שלא יכול היום לצאת מול בריונות ואת מקבלת פיצוץ בתוכך ... מקווה שעוד מעט ברגע שיעבור התאריך או שכבר עבר משהו יתרכך ויתאזן בפנים ובהחלט כשיגיע הרגע שלהן גם אני יודעת שמחכה לי כאוס ....אבל כמו שאנו מחזיקות בעבודה אפשר להגדיל את טווח האחזקה ולהגיד לזעם שלא יהרוס חלקות טובות. תנסי לצייר. לרקוד לכתוב את הזעם כי לדבר אני יודעת שקשה אתך אביב

הי אביב, אולי יש גם קשר לתאריך המקולל. תאריכים. אולי. יפה שזכרת. אבל לזכור בשקט ומתחת לשטיח. את יודעת :-) בריונות של שכנים מתחת לאף - גם את זה נראה לי שאת מכירה וזה נורא. ולכולם - כרגע, אני 'פשוט' מנסה להשלים שעות שינה. בקושי יכולתי לבקש מרשם, בקושי יכולתי ללכת לבית מרקחת לממש אותו, בקושי יכולתי ליטול את התרופות. ובכל זאת, מתמידה בזה כמו רובוט, כי על החיים ועל המוות. לא אכפת לי להית סוג של אפטית מהתרופות, היות שלשרוד אש ומים ברמות האלה - כמו שאנחנו יודעים - הייסורים נואשים. במיוחד אחרי שהחברה התאבדה, הקשיש קיפח חייו, המחשבות פחות מניחות. שלח לי שקט סוריקטה עם אטמי אזניים (על באמת)

תודה שאת משאירה לנו סימני חיים אתך בתקווה לסופש נעים אביב

גם אני מקווה...ותאריך. זוכרים אבל לא מזכירה אלא אם כן הוזכר..תעשי משהו טוב עבורך. תנסי. וגם במבי אם את קוראת..גם את. עשי טוב עבורך..

אבל שוב מאותו הדבר המתיש והכבד הזה, מנסה להיענות להזמנה לבוא (תודה) השינה שלי גרועה מתמיד. הכאבים בגוף גם הם מטרידים ומתעצמים. פעם הייתי ממהרת לקחת כדורים אבל משהו בי פוחד מחוסר השליטה אני כנראה דרוכה מאוד. אני דרוכה מאוד אבל לא יודעת למה. אולי הלחץ מכל דבר כמעט אפילו מטלות יומיומיות פשוטות, כאילו אני לא יודעת איך להתנהל או מה לעשות. אני לא מצליחה להתחבר בחזרה למסלול, אני כל הזמן ליד. נראה לי שלא אוכל עוד לחזור והשנים לא יחזרו זה כל כך מדכא. אם היתה נבראת פה לפחות איזו אני חדשה, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, דעתנית ובעלת ביטחון. חשבתי שעשיתי בכוונה אבל זה ארוך מדי, חשבתי שמרדתי אבל לא הצלחתי, רק הפסדתי את מקומי. בבוקר בכי ובהלה, קמה אבל לא ממש מתעוררת מחכה שיקרה משהו אבל לא מחכה לכלום. מסתובבת במעגלים לא מצליחה לשנות כיוון לא מצליחה לשנות את הפסקול שמתנגן בראש. אני כל כך עייפה. מצטערת על ההודעה הכבדה. שלכם שירה

זה אכן המצב אודי.. תקיעות. מה כן? אני מנסה למרות שמתשובתך מרגיש לי שאתה חושב שאיני מנסה. כן סתיו והליכות בשדות חצבים כן שקיעות סגולות כן יש לי עבודה ובית להסתתר בו ושקט וטבע סביב כן אני מתפקדת מבלי שאף אחד ידע כן לפעמים אני מצליחה לנגן או למרוח צבע כן הייתי בים. סופש נעים שירה

הי שירה, חסרות לי מילים. כל כך חסרות, אולי בדומה כל כך למה שאת מתארת. והמילה זעם שמורגשת דרך הכתיבה גם אם לא מוזכרת באופן ישיר, זעם, שמוחק, ומכה ומצליף, שאחראי על שיבוש השינה, הזעם (גם על כך) שלא אומצנו; שאנחנו שקופות; שאנחנו אמורות לגדול ולקחת אחריות ולהגיע להישגים; אני כן לקחתי כדורים. ירדתי מהמסילה ויצאתי מאיזון, והכאב מייסר מידי. כבר הייתי במצב שכמעט לא מסוגל להשיג ולממש אותם. שזה ממש רע. כן הייתי שואלת מה (דברים טובים והתפתחות) את / אני / אנחנו מסתירות. כלומר, ובהמשך לדברין של אודי - איך ניתן לזהות את המנגינה שבטוח ישנה בתוך אוקיינוס של המולה ושאון גדול, שאינו מקרי, בעיניי, ונועד לבלבל את האויב. רק שאין אויב. יש חבר. לילה טוב, סוריקטה

הי שוב שירה, הנוסף - הזעם העיקש - מעט מידי מאוחר מידי. תשלום כבד מאד שמניב משהו חלקי כל כך ולא מצליח לספק. סוריקטה עם מנגנון הדחייה העצמי שלה

כן, הזעם מאוד נוכח, חזק, מכרסם, מר, מופנה כלפי עצמי זה לא הוגן צועק שם קול קטן. אבל הוא קטן ואין לו כוחות. לא גיבורה ולא לוחמת. בקושי שורדת. תודה שאת מבינה שירה

מאז שסיימתי את הטיפול עם המטפלת 6.9.20 אין קול ואין מענה מהמרכז בו טופלתי ובאין ברירה פניתי אליה (למטפלת) לבדוק מדוע אינם חוזרים אלי לקביעת תור חדש עם...מי שזה לא יהיה להמשך טיפול.. פתאום היתה מאוד נחמדה ומאוד "*רגישה,* "לצרכים שלי.... מסתבר שיש פרוצדורה שלמה כעת בנוגע להמשך הטיפול ועד שלא יסדרו בכל בנתיים אני ......מחכה...ומחכה...ומחכה... הזמנים שבהם אני בלי טיפול נותנים אותות לא טובים כי אין עם מי לחלוק את כל התקופה הקשה הזו שאני ממממשששש לבד בלי יכול לשתף ולקבל טיפול וחיזוקים שלהם אני זקוקה לא יודעת גם עד מתי אצטרך לחכות !!!! מעצבן ברמות קשות !! מחר אני יוצאת מהבידוד אך בעלי עדיין בסגר מה שמקשה את חוסר היציאות שלי מהבית אפילו לקניות לבית ונאלצת להעזר באחרים שלא תמיד מבינים ..... מצבי הנפשי כבר לא עומד בלחצים האלה !! רוצה כבר החוצה ודייייייייייייי כל כך קשה שגם הבכי שלי לא עוזר חטולית

הבירוקרטיה יכולה להוריד מהדעת, חתיכת תלות זותי, אבל אני שומעת את הכמיהה שלך להיעזר ואת הדרישה לקבל סיוע רך ומתחשב, כי מגיע לך, ואת גם נאבקת על כך, וזה מאד יפה בעיניי. בתקופת הקורונה ויתרתי, ואני נעזרת במשלוחים. אפילו אנחנו עושים שותפויות קהילתיות של הזמנות גדולות ליעד חלוקה, כך ששווה לערוך משלוח. קורות טעויות, אבל כמעט תמיד בנות תיקון. אנחנו משתדלים שההזמנות תהיינה מעסקים קטנים וייחודיים, כדי לתחזק אותם. משאלתנו למשק אוטרקי גם אי שם מרחפת לה, אבל נראה לי אוטופי בלבד. הלוואי שתתמתנה ההגבלות והסבכים. שלך, סוריקטה

כמה באיחור... אבל, אודי - כשפותחים בלשונית את הודעות הפרידה שלך - באמצע השבוע ובסופו רואים את הכותרות (שכבר שנתיים פלוס נעלמות בעמוד הראשי). רואים יום שלישי יום מנוחה ורואים סוף שבוע רגוע אבל גם את כל המלבנים עם השוליים העגולים וההאבחנות שמקושרות אליהן :-/ כלומר, בהודעות שפתחו משתתפים והיה עליהן מענה של מנהל. למשל, אצלי היו דפיברילטור חוסר איזון של מערכת המעיים שברים של מערכת השלד הפרעות שינה שבר בעצם נדודי שינה וזה רק בהודעה אחת של 'התמוטטתי'. מה שקשור לשינה זה נכון, אבל מורכב כך שאין עבורי לפחות מידע של טיפים ברשת שיוכל באמת לעזור, אלא רק טיפול אישי. ואל תשאלו מה היה בהודעות אחרות. והעצים המסועפים - שלום להם :-( לא יודעת אם לצחוק או לבכות ושלום לצוות האתר. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי האם כל הכתובים האלה שכתבת מופעים בתוך עיגול אליפסי ? כן הם אמרו שיטפלו בזה אבל זה ממשיך וגם מדכא מאוד האם כתבת על זה לצוות דוקטורס? ממליצה לך לפנות אליהם ולהודיע אולי יזרזו את הטיפול כך עשיתי גמני בעבר יום מוצלח יותר יפה שלי חטולית

הי, מנסה לתעד מיום ליום שאני עדיין כאן. אתמול הלכתי קילומטרים (רק הליכות בימי קורונה) ליישוב שמחמם את לבי, מהשבוע כבר מותר, ובאמת ששמרתי על הכללים, למרות שאני רואה זלזול מטורף ומעצבן מסביב. לשרוד במנות קטנות. מיום ליום לפחות עד השבוע הבא. וקטע טכני - הלייקים והדיסלייקים - אולי אפשר לבטל את האפשרות הזאת בפורום הזה? לא יודעים מי מקשקש בלחיצות, זה קצת מרגיש טרולי (מתקשר לקטע של שמירה על הגבולות והכללים שהזכרתי קודם)... תהיו פה? סוריקטה

כל הכבוד לך על יציאה מהבית להליכה 👏👏👏👏👏👏👏 מאוד חשובה היציאה הזו יודעת ...? אני רק מחר אצא מהבידוד ולא יצאתי מהבית עד כה אפילו לא לקופת חולים.. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם כי מגיע לך יפתי חטולית

בכוחות אחרונים מושכת כדי לא להיתלש סופית ממשיכה מעט מהבסיס שנשאר. דואגת שזו המגמה ותהיה הישמטות גדולה ובלתי הפיכה. כל מה שמעבר - הגוף מאד לא מרשה. בטח שלא תוכנית חדשה. גם לטיפול מכל סוג שהוא הגוף לא לוקח. פיזית הגוף קורס ולא מביא את עצמו לטיפול הנפשי, לרופא וכדומה. עצוב. אין אמבולנס. קיוויתי להחזיק עד סופ"ש או אפילו עד השבוע הבא לקבל עזרה. המציאות מכה בפנים. שעתיים שינה ביממה וסוף. הייתי קצת נחמדה פעם. הריחוק החברתי קטלני גם לאנשים כמוני שגם כך בודדים כל כך. בטח שבעייתי לחבב אותי כך. מצטערת לא הולך לי פה. גם עם הצוות רק זכורים לי ניסיונות כושלים ומעליבים וקרים. לא יום לא לילה. ללא חתימה

הי חטולית תמיד הולכת. גם אם זה במעגלים סביב עצמי ברדיוס של 20 מ'. הפעם גמעתי קצת ממקום לא מאד קרוב. מצד שני - בתקופה הזאת הניידות שלי היא רק ברגליי. לא תחבורה ציבורית וגם לא כלי רכב אחר. יש לי משאלה לאמבולנס במובן המטאפורי. זה רק דימיון. סיוט הבידוד. מקווה שתצאי לאוויר. לנשום. עד כמה שניתן דרך המסיכה.. :-/ אבל לפחות לראות נופים קצת שונים לעין. סוריקטה

כבר כתבתי פה לפני שבוע קצת יותר בשם ״צריכהתמיכה״ (פשוט החלפתי את הכינוי) וקיבלתי תשובות מרגיעות ונוגעות ללב, יש כאן באמת אנשים מדהימים אז תודה רבה לכולם קודם כל. אני לא רגילה למענה ויחס מדהים שכזה.. אני רוצה לשתף את רגשותיי לאחר הפגישה היום. אני מרגישה מושפלת, אני בשלב שאני חושפת בפני המטפלת שלי את הרגשות שלי כלפייה בהדרגה. ובפגישה היום היה לי ממש קשה עם מה שאמרתי ועכשיו אני מתביישת בעצמי ומרגישה מעיקה ואני נורא מודאגת ממה היא חושבת עליי כרגע. איך הגעתי למצב הזה שאני כל כך תלותית ? זה כואב לי נפשית ופיזית. מרגישה ריקנות . שאין טעם לכלום .  אני כל-כך זקוקה לה , וזה מתסכל אותי אני חוששת שזה לא יעבור לי.. שזה ישאר כך כי אם כן לא יהיה לי קל בכלל להתמודד עם החיים האלה..הפיתרון היחידי שיש לי בראש זה להפסיק את הטיפול אבל זה רחוק מלקרות כי אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. אני במבוי סתום אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אוף למה זה כל כך קשה ? תודה.

נראה לי שיש משהוא בתלות שיש בו תחושה אמביוולנטית, מחד רצון להחזקה, מאידך פחד וחרדה להות נוכח בה.. לדעתי זה מבטא הרבה את המנגנון הנפשי שלנו, שככול שאנו זקוקים לאישור ותמיכת הסביבה, ורגישים למה יגידו.. מחפשים תמיד את האישור לטוב והרע שבנו.. אז בקשר הטיפולי זה מתעצם שבעתיים.. מה היא תגיד ותחשוב עלי... ובפרט שזה יותר אישי ואינטמי .. ואגב זה בדיוק החשש מאיך אני נראית בעיני המטפלת ומה היא חושבת עלי .. בטח איבדת את התדמית שלי בעינה וכו'' ומשם פעמים גם מגיעה הרגשה של בושה גדולה.. טוב כתבתי בתמצות ומקווה שעזרתי במשהו.. אבל הכי חשוב זה להבין שזה הליך טבעי שמשקם בדרך זהו את המערכת יחסים שלך מול העולם..

הי לורן, ברוכה תהיי. סוריקטה

:)

אז פתחתי משתמש חדש בכינוי לורן ואתחבר משם בכל מקרה תודה רבה לכולם:) ף

ואולי יותר מלחזור לכאן להצליח לאסוף כוחות להגיע לפגישה העתידית, וגם להחליט ולבחור בקיומה, אחרי שהקודמת נפלה על פניה והתנפצה כל כך רע, להרגשתי. ימים מורכבים. סבל גדול. וויש מי לאק. בתוספת פלפל חריף ומלפונים חמוצים. סוריקטה

וואוו ועוד וואוו נהדרת שאת כמה את מתאמצת ברור שרואה מרגש ויודעת כמה לא פשוט מחזיקה אצבעות אתך, אביב

תודה למי שסימן אנלייק. מישהו כנראה ממש רוצה שגם הפעם יאזלו כוחותיי ואכשל. התאמצתי היום הרבה גם. אבל בראותי תגובה כזאת - לקחתי לאחור את השיתוף. זכית, סוריקטה

מי בכלל רואה את השטות הזאת של הלייק והאין לייק מי שלא כותב כאן ועושה אנלייק או כאלה זה רק טרולים חוץ מזה תיראי שהלייקים הם רק על התגובה של אודי נו אז יש כאלה שלא אוהבים את התגובה של אודי, לאודי לא אכפת ..... בחיי את שלא כתבת לא ראיתי את הפיצר הזה ....

אני יודעת היטב שזה רק לתגובה של אודי, אולי רציתי שאם מישהו ייתייחס לזה יבינו שזו לא אני, למרות שבכמעט כל הפעמים בזמן האחרון איני מצליחה להבין את התגובות של אודי (שלך, אודי) בצורתן הכל כך מתומצתת. אצטער ואומר שכך אני מרגישה, אראה שזה לא משתנה, ואעצב שוב. אבל מספיק שיש אחד שבאמת קיים זולתי כזה כדי לגרום לי לרצות להעצים את התגובה הפנימית שלי, כמו דקירות. ללחוץ עוד ועוד ועוד אנלייקים משלי. אני גם ממשיכה להצטער על ההבטחות לתיקון באגים טכניים, היו הבטחות, אבל מאום לא השתנה. אז למה הבטחות. למה לרמות, או לפחות, למה לא לומר שהיה נסיון ופחות הצליח, או שהחליטו לוותר בלי קשר. הנאיבית שאני יכולה להמשיך להאמין בלי סוף. להאמין בתקומת המתים. בימים כתיקונם ייתכן שכל זה היה עובר לידי. בימי קורונה משולבים בגיל המעבר, חוסר שינה, ענייני בלוטת תריס, סופי שבוע, וגם, התאריך הארור המתקרב הזה בשנה שבו מציינים את צאתי מהחור של האישה ההיא. המוח מתעוות. ועם זאת - כן אזכיר - מהרגע שאני לא רק עם עצמי ואני בעבודה, למשל, כל זה כמעט תמיד מוחלש מאד. ולכן, בימים כאלה כל כך חשוב לי לפחות להרים את עצמי להיות הנחמדה בתפקידי, כי אם זה ייסתם - אבוי מאד. תודה, הלוואי שכל אחד הוא אור קטן ונהיה כולנו אור איתן. סוריקטה

פדיחה... ניסיתי לראות את הטרולים... ובטעות נלחץ שלא אהבתי... אז לא שלא אהבתי וגם אני לא שמתי לב לפיצ'ר הזה אבל נלחץ לי

את יודעת אחד הספרים הכי אהובים עלי זה ארץ יצורי הפרא בסופו של יום בכולנו מסתתר יצור פראי אז מה הם חלק מהיותיינו בני אדם אהובה שאת , את אישה כל כך רגישה ושברירית את ממש לא מפלצת ....את בן אדם אנושי ... בואי ....בואי כמו שאת את בסדר את באמת באמת בסדר מקווה שכבר מילאת מצברים חזרה .... ואם לא בואי אולי כן תצליחי להטען כאן חיבוק אביב

הי אביב, אחד הספרים האהובים עליי ביותר הוא ארץ יצורי הפרא (!!!) לא רק הסיפור המתומצת, כי אם גם אופן הופעת האיורים מקטן לגדול, עד שתופס את כל הדף ויותר, כמו המעברים בין המציאות לפנטזיה. כפי שראית, ניסיתי מאד. מאד. מאד. מאד. פורשת לנוח - אני על הרגליים משתיים בלילה ורק עכשיו חזרתי. לילה טוב, מקווה להשיג יותר משלוש שעות, שלך וחיבוק, ונדבר בהמשך, ביום חמישי המפלצות כיכבו :-P שלך, ובאמת תודה, סוריקטה

תודה אביב ואודי שאתם מעודדים אותי למצוא זמן לעצמי. אך התחלתי לעבוד סוף סוף פיזית, קרוב.... וזה עושה הי פלאים. ממלא את ליבי. חייבת לספר שחשבתי שהילדים יבכו, יצמדו להורים וכו. וכל כך הופתעתי לטובה... איזו ריצה לתוך הגן. אילו חיבוקים חמים מהילדים!!! פיזית!! ומההורים מרחוק ;) הרגשתי כמו סלב....הם ראו אותי בסרטונים, במצגות, בשיחות...ופתאום כאילו יצאתי להם מהמסך...כמו "מיכל הקטנה" שבאה אליהם....מדהים!!! צריך לעשות על זה מחקר!!! הם רק רצו לשחק, לעבוד עוד ועוד....היה כל כך כייף. כמה טוב לחזור. ואמן שלא יסגרו אותנו שוב.