פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
היום הייתי סוף סוף במרפאת כאב באיכילוב הרופא ישב מעל 40 דקות רק לקרא את כל החומרים והתשובות שהבאתי לו כפי שביקש ומה ? אני לא מאשר לך קנאביס רפואי כי עברת כמה ארועיים מוחיים והקנאביס רק יכול במצב שלך לפי כל הבדיקות לגרום לך לעוד ארועים או שטפי דם במוח..או גרוע מזה !!!! רשם לי עוד כדורים מעבר לכל מה שאני כבר מקבלת נגד כאבים ושלח אותי הביתה תבואי שוב עוד 3 חודשים... אני חולה אומנם בלי חום אך הכל כואב וזועק עד קצות האצבעות ברגלים וכך הלכתי היום חצי שעה עד שהגעתי למרפאת הכאב מלאה בכאבים...כי אין תחבורה ציבורית שמגיעה לשם ולא קרוב...גם לא היה מי שיקח אותי...וכעת מחכה לי שוב עוד סידרה של בדיקות זה פשוט לא ניגמר............... .................................... איפה האור כאן ??? כבר לא רואה בעינים מרוב כאבים מצטערת חטולית
חטולית יקרה כל כך מצטערת לשמוע! קשה כאשר לא רואים שום אור. לא מרגישים שום תקווה. קשה. והכאבים הבלתי נסבלים.. איתך בלב.. אוהבת ינשופים
לא פשוט , מעצבן זאת הסיבה שמזמן ויתרתי על בדיקות ....זה דורש המון כוחות אל תוותרי על התקווה על האור אפילו במה שכתבת אני רואה המון אור כן כואב לך קשה לך ובכל זאת את עולה על האוטובוס כן קשה לך כואב לך והלכת ועוד כאלו .... זה אולי ירגיז אותך לרגע שאני מראה לך גם את המקום הזה ...אבל מנסיון רק שאנחנו מקבלים את הקושי ורואים גם את הכוחות .....נשאר האור והתקווה מאחלת לך ימים קלים עם כוחות וללא כאבים ושינה טובה אוהבת חיבוק אביב
ינשופית מתוקה תודה על מילותיך כרגע לא רואה שום אור לצערי ועוד ששוב יש עוד בדיקות חיבוק תודה יפתי חטולית
כן מבינה אותך איפה את כן רואה את האור לצערי עם כל הכאב לא יכולה לראות כי הכאבים מונעים ממני לראות אלה רק להרגיש לא מרגיז בכלל כי יודעת שרק כוונות טובות איתך תודה אביבוש חטולית
הי חטולית, מאוד מבאס, אחרי ציפייה כל כך ארוכה. אבל אני משער שיש היגיון בדברי הרופא, והדבר נועד לשמור עלייך. אני ממליץ לך לבדוק את האפשרות של שימוש בהיפנוזה להתמודדות עם הכאב. אודי
הי.... מושכת כתפיים, בכל אופן, אמשיך את הבקשה מלמטה - תהיו איתי? מיום ליום. אבדה הגישה לכלים שכבר היו והשתמשתי בהם. אכזבה ובושה, ונראה שדווקא לא שלי, אלא מי שבסביבה, אבל, לעזאזל, ידוע שאני מו(U)עדת ויש נפילות. למה אסור? אודי - למדתי ממך את הפנטנט של התנועה בסוגריים. מדוע אני בטיפול - עכשיו אני חושבת שפשוט כי הבטחתי לדאוג למישהם קטנים שהם לכאורה רק עבודה, אבל הבטחתי, ומאד יהיה לא טוב אם זה יישבר. נראה לי. אחר כך אפשר לזרוק אותי לכלבים, כמו שמשפחתו של הזקן ההוא עשתה, וגם בכו שזה עלה להם המון כסף. הם כבר מזמן רצו שהוא ימות. סוריקטה
כאן אתך לא עוזבת עד שתרגישי איזון ויכולת לנשום לא משנה מה הסיבה שבגללה את מושכת זה נפלא אל תוותרי ... חיבוק ענק אם נכון לך אביב
סוריקיטה יקרה מבינה את הפחד להשבר.. שלא יהיה דרך חזרה לחיבור.. לתקווה מקווה שתאחזי עוד קצת.. ושלא תוותרי.. זה קשה .. אני יודעת ינשופים
הי אביב והי ינשוף, והי לעצמי, אכן יצאתי מאיזון מסיבות שאיני עולה עליהן. גם הפגישות הטיפוליות הפכו להיות בלתי נסבלות לכל הצדדים. הרבה יותר מידי רגעי הרס מסוכנים מאד שהם פיצוץ כל קשר שהוא. במיוחד החדשים שנרקמו רק בשנים האחרונות בהמון מאמץ. אם אעזוב את העבודה, למשל, זה יהיה בלתי הפיך לשנים קדימה. לתמיד, למעשה. אפילו אם אקח יום חופש אחד, לא יהיה לי קל לחזור, ולכן גם לא בחרתי כאפשרות, אלא שומרת על רצף, ו'פשוט' דואגת שכל הזמן יהיו נוכחים מסביבי אנשים נוספים. חשבתי מה כן, וחדש, וכזה שאפשר לצמוח ממנו - ואין לי תשובה. זו באמת תקיעות. אז תקיעות, אבל עכשיו לשימור הקיים שתלוי על בלימה יש משמעות. הקיים כרגע זו רק עבודה ובשאר הזמן ניסיונות התאוששות. הקורונה ומה שרוכב עליה העצימו את תחושת החנק שהכל נסגר עלינו. החלקה הקטנה שכביכול הייתה לי נכבשה על ידי טפילים ופושטקים. מה שדאגתי לו בעדינות בקצות אצבעותיי לאורך שנים נרמס ברגע בערימות של חומרי בניין וגרוטאות. יכולה להבין שמה שמתחולל עכשיו יכול להיות סוג של שחזור, השנאה האימתנית לאמא ההיא, אולי בגלל שהיא זקנה וכן תמות, עם או בלי קורונה, וההתמודדות עם המוות שלה והבלגן הגדול שישאר אחריה. הראש שלי מפוצץ. אדויל. תודה בנות, מקווה שאצליח לקבל עזרה גם מחוץ למסך. כבר לא יודעת מה כתבתי. סוריקטה
מניחה שחלק מהיציאה מהאיזון זה התקופה שהזכרת כמורכבת בתוספת הקורונה והבריונות שהשתלטה על הפינה שלך ....והרי לך זעם שלא יכול היה לצאת בעבר מול כוחניות וזעם שלא יכול היום לצאת מול בריונות ואת מקבלת פיצוץ בתוכך ... מקווה שעוד מעט ברגע שיעבור התאריך או שכבר עבר משהו יתרכך ויתאזן בפנים ובהחלט כשיגיע הרגע שלהן גם אני יודעת שמחכה לי כאוס ....אבל כמו שאנו מחזיקות בעבודה אפשר להגדיל את טווח האחזקה ולהגיד לזעם שלא יהרוס חלקות טובות. תנסי לצייר. לרקוד לכתוב את הזעם כי לדבר אני יודעת שקשה אתך אביב
הי אביב, אולי יש גם קשר לתאריך המקולל. תאריכים. אולי. יפה שזכרת. אבל לזכור בשקט ומתחת לשטיח. את יודעת :-) בריונות של שכנים מתחת לאף - גם את זה נראה לי שאת מכירה וזה נורא. ולכולם - כרגע, אני 'פשוט' מנסה להשלים שעות שינה. בקושי יכולתי לבקש מרשם, בקושי יכולתי ללכת לבית מרקחת לממש אותו, בקושי יכולתי ליטול את התרופות. ובכל זאת, מתמידה בזה כמו רובוט, כי על החיים ועל המוות. לא אכפת לי להית סוג של אפטית מהתרופות, היות שלשרוד אש ומים ברמות האלה - כמו שאנחנו יודעים - הייסורים נואשים. במיוחד אחרי שהחברה התאבדה, הקשיש קיפח חייו, המחשבות פחות מניחות. שלח לי שקט סוריקטה עם אטמי אזניים (על באמת)
תודה שאת משאירה לנו סימני חיים אתך בתקווה לסופש נעים אביב
גם אני מקווה...ותאריך. זוכרים אבל לא מזכירה אלא אם כן הוזכר..תעשי משהו טוב עבורך. תנסי. וגם במבי אם את קוראת..גם את. עשי טוב עבורך..
אבל שוב מאותו הדבר המתיש והכבד הזה, מנסה להיענות להזמנה לבוא (תודה) השינה שלי גרועה מתמיד. הכאבים בגוף גם הם מטרידים ומתעצמים. פעם הייתי ממהרת לקחת כדורים אבל משהו בי פוחד מחוסר השליטה אני כנראה דרוכה מאוד. אני דרוכה מאוד אבל לא יודעת למה. אולי הלחץ מכל דבר כמעט אפילו מטלות יומיומיות פשוטות, כאילו אני לא יודעת איך להתנהל או מה לעשות. אני לא מצליחה להתחבר בחזרה למסלול, אני כל הזמן ליד. נראה לי שלא אוכל עוד לחזור והשנים לא יחזרו זה כל כך מדכא. אם היתה נבראת פה לפחות איזו אני חדשה, חזקה יותר, אסרטיבית יותר, דעתנית ובעלת ביטחון. חשבתי שעשיתי בכוונה אבל זה ארוך מדי, חשבתי שמרדתי אבל לא הצלחתי, רק הפסדתי את מקומי. בבוקר בכי ובהלה, קמה אבל לא ממש מתעוררת מחכה שיקרה משהו אבל לא מחכה לכלום. מסתובבת במעגלים לא מצליחה לשנות כיוון לא מצליחה לשנות את הפסקול שמתנגן בראש. אני כל כך עייפה. מצטערת על ההודעה הכבדה. שלכם שירה
הי שירה, בדברייך יש הרבה (רק) מילות א(E)בל ושלילה (לא מצליחה ולא מצליחה). זו שירה של תקיעות. מה כן? אולי זה יכול לעזור לשנות מנגינה. אודי
זה אכן המצב אודי.. תקיעות. מה כן? אני מנסה למרות שמתשובתך מרגיש לי שאתה חושב שאיני מנסה. כן סתיו והליכות בשדות חצבים כן שקיעות סגולות כן יש לי עבודה ובית להסתתר בו ושקט וטבע סביב כן אני מתפקדת מבלי שאף אחד ידע כן לפעמים אני מצליחה לנגן או למרוח צבע כן הייתי בים. סופש נעים שירה
הי שירה, חסרות לי מילים. כל כך חסרות, אולי בדומה כל כך למה שאת מתארת. והמילה זעם שמורגשת דרך הכתיבה גם אם לא מוזכרת באופן ישיר, זעם, שמוחק, ומכה ומצליף, שאחראי על שיבוש השינה, הזעם (גם על כך) שלא אומצנו; שאנחנו שקופות; שאנחנו אמורות לגדול ולקחת אחריות ולהגיע להישגים; אני כן לקחתי כדורים. ירדתי מהמסילה ויצאתי מאיזון, והכאב מייסר מידי. כבר הייתי במצב שכמעט לא מסוגל להשיג ולממש אותם. שזה ממש רע. כן הייתי שואלת מה (דברים טובים והתפתחות) את / אני / אנחנו מסתירות. כלומר, ובהמשך לדברין של אודי - איך ניתן לזהות את המנגינה שבטוח ישנה בתוך אוקיינוס של המולה ושאון גדול, שאינו מקרי, בעיניי, ונועד לבלבל את האויב. רק שאין אויב. יש חבר. לילה טוב, סוריקטה
הי שוב שירה, הנוסף - הזעם העיקש - מעט מידי מאוחר מידי. תשלום כבד מאד שמניב משהו חלקי כל כך ולא מצליח לספק. סוריקטה עם מנגנון הדחייה העצמי שלה
כן, הזעם מאוד נוכח, חזק, מכרסם, מר, מופנה כלפי עצמי זה לא הוגן צועק שם קול קטן. אבל הוא קטן ואין לו כוחות. לא גיבורה ולא לוחמת. בקושי שורדת. תודה שאת מבינה שירה
מאז שסיימתי את הטיפול עם המטפלת 6.9.20 אין קול ואין מענה מהמרכז בו טופלתי ובאין ברירה פניתי אליה (למטפלת) לבדוק מדוע אינם חוזרים אלי לקביעת תור חדש עם...מי שזה לא יהיה להמשך טיפול.. פתאום היתה מאוד נחמדה ומאוד "*רגישה,* "לצרכים שלי.... מסתבר שיש פרוצדורה שלמה כעת בנוגע להמשך הטיפול ועד שלא יסדרו בכל בנתיים אני ......מחכה...ומחכה...ומחכה... הזמנים שבהם אני בלי טיפול נותנים אותות לא טובים כי אין עם מי לחלוק את כל התקופה הקשה הזו שאני ממממשששש לבד בלי יכול לשתף ולקבל טיפול וחיזוקים שלהם אני זקוקה לא יודעת גם עד מתי אצטרך לחכות !!!! מעצבן ברמות קשות !! מחר אני יוצאת מהבידוד אך בעלי עדיין בסגר מה שמקשה את חוסר היציאות שלי מהבית אפילו לקניות לבית ונאלצת להעזר באחרים שלא תמיד מבינים ..... מצבי הנפשי כבר לא עומד בלחצים האלה !! רוצה כבר החוצה ודייייייייייייי כל כך קשה שגם הבכי שלי לא עוזר חטולית
הבירוקרטיה יכולה להוריד מהדעת, חתיכת תלות זותי, אבל אני שומעת את הכמיהה שלך להיעזר ואת הדרישה לקבל סיוע רך ומתחשב, כי מגיע לך, ואת גם נאבקת על כך, וזה מאד יפה בעיניי. בתקופת הקורונה ויתרתי, ואני נעזרת במשלוחים. אפילו אנחנו עושים שותפויות קהילתיות של הזמנות גדולות ליעד חלוקה, כך ששווה לערוך משלוח. קורות טעויות, אבל כמעט תמיד בנות תיקון. אנחנו משתדלים שההזמנות תהיינה מעסקים קטנים וייחודיים, כדי לתחזק אותם. משאלתנו למשק אוטרקי גם אי שם מרחפת לה, אבל נראה לי אוטופי בלבד. הלוואי שתתמתנה ההגבלות והסבכים. שלך, סוריקטה
הי חטולית, שמח לשמוע על היציאה מהסגר, ומקווה שניתן יהיה בקרוב מאוד גם לממש את זה... לגבי הטיפול, זה מתסכל מאוד. שווה לתזכר מדי פעם, גם דרך המטפלת. זה יכול לזרז את העניינים. אודי
כמה באיחור... אבל, אודי - כשפותחים בלשונית את הודעות הפרידה שלך - באמצע השבוע ובסופו רואים את הכותרות (שכבר שנתיים פלוס נעלמות בעמוד הראשי). רואים יום שלישי יום מנוחה ורואים סוף שבוע רגוע אבל גם את כל המלבנים עם השוליים העגולים וההאבחנות שמקושרות אליהן :-/ כלומר, בהודעות שפתחו משתתפים והיה עליהן מענה של מנהל. למשל, אצלי היו דפיברילטור חוסר איזון של מערכת המעיים שברים של מערכת השלד הפרעות שינה שבר בעצם נדודי שינה וזה רק בהודעה אחת של 'התמוטטתי'. מה שקשור לשינה זה נכון, אבל מורכב כך שאין עבורי לפחות מידע של טיפים ברשת שיוכל באמת לעזור, אלא רק טיפול אישי. ואל תשאלו מה היה בהודעות אחרות. והעצים המסועפים - שלום להם :-( לא יודעת אם לצחוק או לבכות ושלום לצוות האתר. סוריקטה
סוריקטה יפה שלי האם כל הכתובים האלה שכתבת מופעים בתוך עיגול אליפסי ? כן הם אמרו שיטפלו בזה אבל זה ממשיך וגם מדכא מאוד האם כתבת על זה לצוות דוקטורס? ממליצה לך לפנות אליהם ולהודיע אולי יזרזו את הטיפול כך עשיתי גמני בעבר יום מוצלח יותר יפה שלי חטולית
הי, מנסה לתעד מיום ליום שאני עדיין כאן. אתמול הלכתי קילומטרים (רק הליכות בימי קורונה) ליישוב שמחמם את לבי, מהשבוע כבר מותר, ובאמת ששמרתי על הכללים, למרות שאני רואה זלזול מטורף ומעצבן מסביב. לשרוד במנות קטנות. מיום ליום לפחות עד השבוע הבא. וקטע טכני - הלייקים והדיסלייקים - אולי אפשר לבטל את האפשרות הזאת בפורום הזה? לא יודעים מי מקשקש בלחיצות, זה קצת מרגיש טרולי (מתקשר לקטע של שמירה על הגבולות והכללים שהזכרתי קודם)... תהיו פה? סוריקטה
כל הכבוד לך על יציאה מהבית להליכה 👏👏👏👏👏👏👏 מאוד חשובה היציאה הזו יודעת ...? אני רק מחר אצא מהבידוד ולא יצאתי מהבית עד כה אפילו לא לקופת חולים.. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם כי מגיע לך יפתי חטולית
בכוחות אחרונים מושכת כדי לא להיתלש סופית ממשיכה מעט מהבסיס שנשאר. דואגת שזו המגמה ותהיה הישמטות גדולה ובלתי הפיכה. כל מה שמעבר - הגוף מאד לא מרשה. בטח שלא תוכנית חדשה. גם לטיפול מכל סוג שהוא הגוף לא לוקח. פיזית הגוף קורס ולא מביא את עצמו לטיפול הנפשי, לרופא וכדומה. עצוב. אין אמבולנס. קיוויתי להחזיק עד סופ"ש או אפילו עד השבוע הבא לקבל עזרה. המציאות מכה בפנים. שעתיים שינה ביממה וסוף. הייתי קצת נחמדה פעם. הריחוק החברתי קטלני גם לאנשים כמוני שגם כך בודדים כל כך. בטח שבעייתי לחבב אותי כך. מצטערת לא הולך לי פה. גם עם הצוות רק זכורים לי ניסיונות כושלים ומעליבים וקרים. לא יום לא לילה. ללא חתימה
הי חטולית תמיד הולכת. גם אם זה במעגלים סביב עצמי ברדיוס של 20 מ'. הפעם גמעתי קצת ממקום לא מאד קרוב. מצד שני - בתקופה הזאת הניידות שלי היא רק ברגליי. לא תחבורה ציבורית וגם לא כלי רכב אחר. יש לי משאלה לאמבולנס במובן המטאפורי. זה רק דימיון. סיוט הבידוד. מקווה שתצאי לאוויר. לנשום. עד כמה שניתן דרך המסיכה.. :-/ אבל לפחות לראות נופים קצת שונים לעין. סוריקטה
הי סוריקטה, כן, בהחלט יש פה דברים מעצבנים, באכסניה הזו, אבל מאידך - היא קיימת כבר שנים ארוכות, וגם היציבות היא לא עניין של מה בכך. צר לי לשמוע על הנסיונות הקרים והמעליבים. שמחתי לשמוע על ההליכות בימי קורונה. ואנו כאן. בהחלט. אודי
כבר כתבתי פה לפני שבוע קצת יותר בשם ״צריכהתמיכה״ (פשוט החלפתי את הכינוי) וקיבלתי תשובות מרגיעות ונוגעות ללב, יש כאן באמת אנשים מדהימים אז תודה רבה לכולם קודם כל. אני לא רגילה למענה ויחס מדהים שכזה.. אני רוצה לשתף את רגשותיי לאחר הפגישה היום. אני מרגישה מושפלת, אני בשלב שאני חושפת בפני המטפלת שלי את הרגשות שלי כלפייה בהדרגה. ובפגישה היום היה לי ממש קשה עם מה שאמרתי ועכשיו אני מתביישת בעצמי ומרגישה מעיקה ואני נורא מודאגת ממה היא חושבת עליי כרגע. איך הגעתי למצב הזה שאני כל כך תלותית ? זה כואב לי נפשית ופיזית. מרגישה ריקנות . שאין טעם לכלום . אני כל-כך זקוקה לה , וזה מתסכל אותי אני חוששת שזה לא יעבור לי.. שזה ישאר כך כי אם כן לא יהיה לי קל בכלל להתמודד עם החיים האלה..הפיתרון היחידי שיש לי בראש זה להפסיק את הטיפול אבל זה רחוק מלקרות כי אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. אני במבוי סתום אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אוף למה זה כל כך קשה ? תודה.
הי לורן, בוודאי תשמעי זאת ממשתתפות נוספות (אני פסיכולוג, אז אולי זו לא חוכמה...) - זה בסדר גמור וטבעי, ההרגשה הזו שלך. זה חלק מרכזי בטיפול, כנראה, ההזדקקות הנואשת הזו והפחד מתלות (והניסיון שלא להכיר בה...). תכירי בה, זה בסדר. אודי
נראה לי שיש משהוא בתלות שיש בו תחושה אמביוולנטית, מחד רצון להחזקה, מאידך פחד וחרדה להות נוכח בה.. לדעתי זה מבטא הרבה את המנגנון הנפשי שלנו, שככול שאנו זקוקים לאישור ותמיכת הסביבה, ורגישים למה יגידו.. מחפשים תמיד את האישור לטוב והרע שבנו.. אז בקשר הטיפולי זה מתעצם שבעתיים.. מה היא תגיד ותחשוב עלי... ובפרט שזה יותר אישי ואינטמי .. ואגב זה בדיוק החשש מאיך אני נראית בעיני המטפלת ומה היא חושבת עלי .. בטח איבדת את התדמית שלי בעינה וכו'' ומשם פעמים גם מגיעה הרגשה של בושה גדולה.. טוב כתבתי בתמצות ומקווה שעזרתי במשהו.. אבל הכי חשוב זה להבין שזה הליך טבעי שמשקם בדרך זהו את המערכת יחסים שלך מול העולם..
הי לורן, ברוכה תהיי. סוריקטה
:)
אז פתחתי משתמש חדש בכינוי לורן ואתחבר משם בכל מקרה תודה רבה לכולם:) ף
ואולי יותר מלחזור לכאן להצליח לאסוף כוחות להגיע לפגישה העתידית, וגם להחליט ולבחור בקיומה, אחרי שהקודמת נפלה על פניה והתנפצה כל כך רע, להרגשתי. ימים מורכבים. סבל גדול. וויש מי לאק. בתוספת פלפל חריף ומלפונים חמוצים. סוריקטה
וואוו ועוד וואוו נהדרת שאת כמה את מתאמצת ברור שרואה מרגש ויודעת כמה לא פשוט מחזיקה אצבעות אתך, אביב
תודה למי שסימן אנלייק. מישהו כנראה ממש רוצה שגם הפעם יאזלו כוחותיי ואכשל. התאמצתי היום הרבה גם. אבל בראותי תגובה כזאת - לקחתי לאחור את השיתוף. זכית, סוריקטה
מי בכלל רואה את השטות הזאת של הלייק והאין לייק מי שלא כותב כאן ועושה אנלייק או כאלה זה רק טרולים חוץ מזה תיראי שהלייקים הם רק על התגובה של אודי נו אז יש כאלה שלא אוהבים את התגובה של אודי, לאודי לא אכפת ..... בחיי את שלא כתבת לא ראיתי את הפיצר הזה ....
אני יודעת היטב שזה רק לתגובה של אודי, אולי רציתי שאם מישהו ייתייחס לזה יבינו שזו לא אני, למרות שבכמעט כל הפעמים בזמן האחרון איני מצליחה להבין את התגובות של אודי (שלך, אודי) בצורתן הכל כך מתומצתת. אצטער ואומר שכך אני מרגישה, אראה שזה לא משתנה, ואעצב שוב. אבל מספיק שיש אחד שבאמת קיים זולתי כזה כדי לגרום לי לרצות להעצים את התגובה הפנימית שלי, כמו דקירות. ללחוץ עוד ועוד ועוד אנלייקים משלי. אני גם ממשיכה להצטער על ההבטחות לתיקון באגים טכניים, היו הבטחות, אבל מאום לא השתנה. אז למה הבטחות. למה לרמות, או לפחות, למה לא לומר שהיה נסיון ופחות הצליח, או שהחליטו לוותר בלי קשר. הנאיבית שאני יכולה להמשיך להאמין בלי סוף. להאמין בתקומת המתים. בימים כתיקונם ייתכן שכל זה היה עובר לידי. בימי קורונה משולבים בגיל המעבר, חוסר שינה, ענייני בלוטת תריס, סופי שבוע, וגם, התאריך הארור המתקרב הזה בשנה שבו מציינים את צאתי מהחור של האישה ההיא. המוח מתעוות. ועם זאת - כן אזכיר - מהרגע שאני לא רק עם עצמי ואני בעבודה, למשל, כל זה כמעט תמיד מוחלש מאד. ולכן, בימים כאלה כל כך חשוב לי לפחות להרים את עצמי להיות הנחמדה בתפקידי, כי אם זה ייסתם - אבוי מאד. תודה, הלוואי שכל אחד הוא אור קטן ונהיה כולנו אור איתן. סוריקטה
פדיחה... ניסיתי לראות את הטרולים... ובטעות נלחץ שלא אהבתי... אז לא שלא אהבתי וגם אני לא שמתי לב לפיצ'ר הזה אבל נלחץ לי
את יודעת אחד הספרים הכי אהובים עלי זה ארץ יצורי הפרא בסופו של יום בכולנו מסתתר יצור פראי אז מה הם חלק מהיותיינו בני אדם אהובה שאת , את אישה כל כך רגישה ושברירית את ממש לא מפלצת ....את בן אדם אנושי ... בואי ....בואי כמו שאת את בסדר את באמת באמת בסדר מקווה שכבר מילאת מצברים חזרה .... ואם לא בואי אולי כן תצליחי להטען כאן חיבוק אביב
הי אביב, אחד הספרים האהובים עליי ביותר הוא ארץ יצורי הפרא (!!!) לא רק הסיפור המתומצת, כי אם גם אופן הופעת האיורים מקטן לגדול, עד שתופס את כל הדף ויותר, כמו המעברים בין המציאות לפנטזיה. כפי שראית, ניסיתי מאד. מאד. מאד. מאד. פורשת לנוח - אני על הרגליים משתיים בלילה ורק עכשיו חזרתי. לילה טוב, מקווה להשיג יותר משלוש שעות, שלך וחיבוק, ונדבר בהמשך, ביום חמישי המפלצות כיכבו :-P שלך, ובאמת תודה, סוריקטה
תודה אביב ואודי שאתם מעודדים אותי למצוא זמן לעצמי. אך התחלתי לעבוד סוף סוף פיזית, קרוב.... וזה עושה הי פלאים. ממלא את ליבי. חייבת לספר שחשבתי שהילדים יבכו, יצמדו להורים וכו. וכל כך הופתעתי לטובה... איזו ריצה לתוך הגן. אילו חיבוקים חמים מהילדים!!! פיזית!! ומההורים מרחוק ;) הרגשתי כמו סלב....הם ראו אותי בסרטונים, במצגות, בשיחות...ופתאום כאילו יצאתי להם מהמסך...כמו "מיכל הקטנה" שבאה אליהם....מדהים!!! צריך לעשות על זה מחקר!!! הם רק רצו לשחק, לעבוד עוד ועוד....היה כל כך כייף. כמה טוב לחזור. ואמן שלא יסגרו אותנו שוב.
דואגת לך אם תוכלי רק להציץ לרגע כדי לספר איך את מרגישה בואי
הי שירה, אז כבר ראית שחלפתי כאן. לא פשוט ללא שינה. כל כך ללא שינה. ומשהו לא ברור קורה. מקווה להבין, או לפחות לעבור את הגל. לפעמים מרגיש מסוכן לי. תודה אהובתי, סוריקטה
והי שירה התספרי מה שלומך? |רגשון מקשיב| סוריקטה
חשבת על זה מדוע דווקא השינה נפגעת לך? אולי יש משהו בשינה שמאבד שליטה... אולי איזה סיטואציה שמתחברת לשינה.. ואולי סתתתם בלי סיבה ידועה.. מענין....
הי יקי, רק עכשיו ראיתי את שאלתך - כיוון היעדר השליטה יכול להיות נכון גם הוא, בין השאר. כמו-כן, עכשיו אני גם בגיל של שיבושים הורמונליים - הרבה ויסותים מתבלבלים. זה די סיוט. ונו, טוב, זה, כנראה, גם מורכב מכך, תודה, איש, סוריקטה
הכאב הכי גדול... נתק מהילדים כאשר התחתנתי לא הייתי מחוברת לפגיעה בכלל ואז החלקים יצאו ועשו מה שעשו... נסיונות התאבדות, מצוקה מתמדדת.. היינו נשואים כמעט 20 שנה . היינו בטיפול ושום דבר לא עזר. המצוקה של הקטנים כאשר היה מגע אינטימי היה בלתי נסבל ילדים ראו הכל.. התגרשנו . אבל הנזק נשאר. נסיתי להסביר להם. נסיתי להתנצל. סלחו אבל בקושי נמצאים בקשר. עכשיו חיה לבד כמעט 17 שנה.. הכאב הוא עצום. רגשי אשם . כל שנות טיפול לא שנה כלום לגבי קשר עם הילדים. המטפלת אומרת שרק טיפול יכול לעזור להם. אבל הם לא מעוניינים.
רציתי להוסיף.. אני לא רואה תועלת יותר בלהמשיך טיפול זה לא יכול לרפא את הנזק שנגרם לילדים זה גם לא מקדם אותי כרגע בלהתחבר..
הי ינשוף יקרה, מאוד כואב הנתק שאת חווה מהילדים. מקווה שעם השנים ימצאו את הדרך חזרה אלייך. לגבי הטיפול, אולי הוא לא מרפא את הנק או מקדם אבל בכל זאת משאיר אותך פחות לבד ונותן מקום בטוח לדברים להאמר. שלך שירה
ינשוף יקרה, עצוב. אבל לא הייתי מוותרת לילדים, לעצמך!!!! בכל דרך אפשרית להתקרב אליהם.... לא מכירה את הסיפור אבל אל תוותרי! לא לעצמך ולא להם. מחזיקה את התקווה בשבילך. גם אם לך קשה לראות אותה...חיבוק מחזק.
אוהבת אותך עצוב כמה השלכות יש לפגיעה הזו וכמה הם צפים בימי הקורונה חיבוק לכולך אביב
הי ינשוף, נתק כאן ונתק שם. העבודה על חיבורים מחדש היא קשה ומפרכת. אל תוותרי לך ולהם. אודי
שלום.. אחרי הסקירה האחרונה,כששמעתי דופק.. פתאום הכל הרגיש לי מוחשי.. חזרתי אתמול הביתה והתחלתי לחשוב על איזו אמא אני אהיה.. יש לי פחד מאוד גדול.. בעלי לא יודע, אבל הייתי ילדה מאוד קשה, היה לי דיכאון.. שאז בזמנו אף אחד לא ידע שזה זה, לכן לא טופלתי.. הייתי ממש קשה כלפי ההורים שלי, אבל ממש, מעבר לנורמה.. אני מדברת כל ריבים קשים מאוד שהבאתי את כולם לסף התמוטטות.. פעם אחת, כשהייתי קטנה אפילו עשיתי כאילו אני הולכת לבלוע כדורים כדי להתאבד.... בפועל, בחיים לא הייתי עושה את זה, כנראה סתם בשביל תשומת לב.... אמא שלי הייתה כל יום בוכה בהיסטריה בגללי והייתה חווה קשיי נשימה.. וכל החיים שמעתי את המשפט: גידלתי אותך כל כך באהבה, מה עשיתי שיצאת לי ככה?? למה את עושה לי את זה?? ואל אחותי זה היה פשוט נורא.. היא הבן אדם הכי קרוב אליי ופשוט פגעתי בה שוב ושוב.. התנהגתי באמת נורא.. היום אני בא אדם אחר, עם הרבה האשמות עצמיות והלקאות עצמיות, אבל מתמודדת עם עצמי ומנסה לפצות את המשפחה בהרבה אהבה וחיבוקים.. אבל יודעת שזה לא יחזיר את כל השנים האלו שהייתי פשוט סיוט... עד היום אני מודה לה' שאמא שלי לא קיבלה התקף לב בגללי ואחותי בכלל מצליחה להכיל אותי... אחרי הכל.. והם תמיייד היו שם בשבילי... למרות הכל... הפחד שלי, שהילדה שלי תיקח ממני את זה ותהיה גם כזו.. שתקח ממני את התכונות האלו.. שתהיה בעצמה עם דיכאון, פחדים וחרדות.. מה עושים :( ? לא יכולה להפסיק לחשוב על זה ואין לי כבר דרך להצטער בפני המשפחה שלי.. אוף😭
הי מיכלושית, ברוכה הבאה. גם אם היית ילדה מאתגרת, בואי נאמר, הייתי רוצה להניח שהורים טובים במיוחד היו יודעים להפיק ממך ולהעצים את החלקים החיוביים, כך שלא בטוח שאת אחראית לסבל שלהם (מה שגם לימדו אותי לגביי). כלומר, אניח שאת לא אחראית בסדר גודל הזה למצב או לבריאותם. ואולי אפילו ההיפך, וכאילו נטלת את תפקיד ה'כבשה השחורה' או איך שלא קוראים לזה. שורה תחתונה - נפרדות. וזה דבר שניתן לעבוד עליו בטיפול נפשי (יש מצב שעקבי וממושך). סוריקטה
שלום מיכלושית, טבעי מאוד לפחד ולחשוש, איך אפשר שלא? אבל נסי לחשוב גם אילו תכונות טובות היא תיקח ממך ומאביה? איזה מתוקה היא תהיה? ואיזו אמא טובה את יכולה להיות עבורה? אפשרי? אודי
לתפקוד מינימלי במציאות. הנחמה היחידה היא, שזה מגן מפני אנרגיות שליליות שעלולות להיות מנותבות לפגיעה. אין לי כוח לכעוס. אל תיבהלו אם אשתוק. אולי צריך להתמלא. סוריקטה
סוריקטה יקרה מאוד הדוף והנפש מבקשים מנוחה שמרי על עצמך היטב איתך, בדאגה מרחוק שירה
תודה אודי, תודה ובמיוחד לאחרונה שעברת גם אתה על ההודעות המאד ארוכות ומורכבות שלי, הבלתי מובנות, הפחות מתאימות, שאף על פי כן ולמרות הכל פרסמת, שהיית לעתים מזומנות. בכלל בכלל לא הגיע למפלצת כמוני. עכשיו זה מפלצת, לא חלקים מפלצתיים. באמת שאנ'לא יודעת מהיכן לקבל עזרה, ואולי זה מה שזה. לא יכולתי להגיע לפגישה, המטפל ביקש לסגור את שיחת הזום החלופית בשעה שנקבעה ובתשלום תוך דקות כי אני כזאת. הוא סגר מתוך החלטה שלו. כבר מכירה ועדיין ניסיתי. מניחה שהוא היה אומר לי לזכור את כל הפעמים שכן נשארתי בחדר. את הפעמים שכן השיב לי. החתול ישן עם החלק האחורי שלו אל הפנים שלי בלילה. זה לא כי הוא בא לנחם, זה כי לא היה לי כוח לתת לו אוכל. ככה לא יכולתי לזוז. באמת מצטערת בפני כולכם ואני צריכה להתבייש. איני ראויה. עכשיו רק צריך שיימינג ליצור כמוני והדרה. הכי עצוב בתוך כל זה, שכבר לא ביקשתי עזרה עבורי, אלא עבור הקטנים שאני איתם, שלא יחוו אותי ככה. הם לא יודעים. הם זוכרים אותי מפעם. היו שלום, סוריקטה ושתי עוגות בבטן.
מקווה שהסופש יביא איתו מנוחה ומילוי מצברים . אביב
מה שלומך היום? ♥️
הי בנות, חוסר שינה כרוני הוא חתיכת בעייה... בכל אופן - משתדלת להיות על באמת ליד אנשים, וכאלה שמזרימים מיצים טובים וגם רואים אותי באופן שלם (וכך גם אוהב) בשונה מרגעים מסוימים כאן שהם שברי שברים מתומצתים של חלקים זועקים, שיש לשים אליהם לב, כי הם מחבלים לי ולנו. תודה רבה על התמיכה. באסה לחתום בשם בדוי, אבל, סוריקטה
כצופה מהצד זה נראה לרגע שהפורום המיוחד הזה עושה את עבודתו נאמנה.. תומך בועט מרגיש אוהב מפרגן מקלל חווה כנה ואומר את אשר על לב הכותבים ממש כמו בטיפול... זה באמת תמיכה אמתית לדעת לכעוס ולרצות לשפוך ולסגור לאהוב ולשנוא להתרפק ולהתפרק טוב תמשיכו כך...... והכי חשוב זה לתמוך ולאהוב להבין ולהיות ליד ימין!! שהיה יום נפלא ורגוע לכולם..
זו המטרה! וכן זה אמיתי לגמריי...תשאר ;)
הי, לחווייתי זה לא כמו בטיפול. מצטערת, להתראות, סוריקטה
..וואו אביב... כנראה שכן, די ביטלתי עצמי והמטפלת זרמה עם זה..לא הבינה את הצורך...ואולי הבינה שזה לא כזה דחוף עכשיו. לא יודעת...מרגישה שוב שעוזרת לכלהעולם ואישתו. זמינה 24/7 לכולם...אולי טעות.... נעה בין תחושה שלא חשוב מה קורה איתי לבין מצוקה פנימית שאני דוחקת ומבטלת כנראה.
את לא לבד תנסי כמו שלא ויתרת שבוע שעבר תימצאי את הדרך לעוגן .... אני בטוחה שתימצא הדרך ברגע שתירצי מאוד
הרבה חודשים בלי חיבור לחלקים החזקתי אותם בפנים כדי שאוכל לתפקד ולהיות נוכחת אבל עכשיו אני מרגישה שאני לא יכולה להחזיק אותם יותר אתמול בטיפול נסיתי להרפות ולשחרר ולאפשר אבל לא הצלחתי.. אני מפחדת לאבד שליטה אני מפחדת שהשילוב של ההתמודדות בכאן ועכשיו יחד עם המצוקה של החלקים יהיה יותר מדי בשבילי.. אני מתאמצת להחזיק אותנו ביחד ומרגישה מצוקה גדולה בפנים
אין לי מילים חכמות רק להגיד שמאוד מאוד מבינה על מה את מדברת על הפחד מאיבוד שליטה סומכת עלייך שתמצאי את המינונים הנכונים לך לכולך חיבוק אביב
זה כול כך מוכר ומובן הפחד לאבד שליטה ... לשחרר ולהיות מי שאתה!!! כמה זה קשה.. נוכח ,קיים, מרגיש, חווה, ומחובר לעצמך בסוף... כולנו מפחדים מאיבוד שליטה.. השאלה אם תשחררי מה יקרה ? מה יאבד? איזה חלקים ישלטו בך אם תשחררי? ובכלל איזה חלקים את מאוד לא אוהבת בעצמך ? שהיית מעדיפה לוותר עליהם... ברור שהתשובות לכך בטח חבויות היי שם במעמקי הנפש אבל כדאי לנסות להגיע אליהם... כך נראה לי בכל אופן... ואגב, אני חושב שבסוף בכולנו יש אני מזוקק ונקי שחבוי היי שם בפנים ומעליו שכבות שלמות של אבק ולכלוך שזה הסטיגמות והפחדים שניכסנו לעצמנו ועל עצמנו.. לוקח זמן לנקות אבל שווה...!!
מתוקה שאת בטח שקשה לך מצב מתיש חושבת שקשה במצבך למצוא איזון מצב עדין חיבוק מלא כוחות עד אליך חטולית
זה נשלח אלי היום , אולי יעניין כאן מישהו ....הנושא הכי מדובר ... בדידות https://m.facebook.com/clinicalpsyIsrael/photos/a.2086076314957954/2944374289128148/?type=3&source=48
מצטערת מי שיש לו גישה לפייסבוק זה מדף שנקרא מדברים פסיכולוגיה או משהו כזה .... פוסט על בדידות
ככה זה נראה שאנחנו מנסים להבין את האחר מבלי לשאול אותו ...לכן סוריקטה הכי טוב שבאת ושאלת את אודי וביקשת עזרה ברורה אין כמו שיח .... הנה בבוקר שניכנסתי ואפילו כתבתי את זה כדוגמא הנחתי בטעות וזה מה שקורה לכולנו כל הזמן שאודי נכנס מוקדם כי אולי לא יוכל להכנס בהמשך .... אבל אודי , נכנס כי מודע למצוקה כאן ...ואפילו יותר מתמיד ... אז תודה אודי , פשוט מתרגשת כל פעם מחדש ....מהנתינה שלך
קראתי מאוד מענין וגם נכון תודה שהבאת חטולית
כותבת לך כאן למעלה מחוץ למה שכתבת למטה מה שאני רוצה לצעוק לך כבר מאתמול אבל לא היה לי זמן או יכולת פיזית לענות זה ווואוו ושוב וואוו זה נפלא בעיני שאת פונה לעזרה שאת פונה אליינו ופונה לאודי בהסבר יקרה זה לא מעיק ולא מתיש נהפוך הוא זה מבורך זאת הצמיחה שדיברתי עלייה אל תיסגרי כי מיכלי כתבה מה שכתבה לך . האמת אישית שקראתי את מה שמיכל כתבה (מיכלי סליחה) נידהמתי לא הבנתי מאיפה הגיעו העוצמות האלה הכעס הזה. ואז שקראתי את מיכל את המצוקה שלה ואת הקשר עם המטפלת הבנתי ..(אולי אני טועה מיכלי סליחה אם כך) מיכלי כתבה ממקום מעורבב כועס כאוב של עצמה לא בהכרח בקשר אלייך זה קורה לא מעט העירבוב הזה ומכאן חוסר הבנה . אל תעלמי אל תיסגרי כן תבקשי עזרה .. גם את כמו מיכל כבר תקופה שלא ישנה מה שיוצר חוסר סנכרון , קושי להבין לא בטוחה שהבנת את המטפל נכון והייתי שואלת אותו על כך . כמו שהבאת את זה זה נשמע : את נתת דוגמא לתחושה שלך שלא מבינים אותך ותחושת הבדידות וציינת שהיית שם עבור הזקן ...מה שלהרגשתי המטפל ניסה לומר לך זה שכן גם כשאנחנו עושים משהו עבור האחר אנחנו עדין לא מצילים אותו מבדידותו אנחנו חלקיק בים ענק . בעצם כמו אודי גם אני חושבת שהמטפל ניסה לשקף ולתת תוקף לתחושה שלך המוצדקת שאת חשה בדידות ולא מובנת גם כשיש שם אנשים שמושיטים לך יד. אתן לך דוגמא מעצמי יש לי מטפלת מדהימה והיא באמת נמצאת איתי המון כשאני צריכה ובכל זאת התחושה שלי לעיתים קרובות היא לבד כי כן בתכלס בסופו של יום אני לבד רוב הזמן אם הקשיים שלי . כשאני מלווה מישהו זקן נניח ואני באה לשעה כל יום או שעתיים כל יום זה המון נתינה אבל זה מעט בתוך 24 השעות . ככה אנחנו בני האדם לרוב אנחנו לבד ואז לעיתים מה שקורה לנו שגם המעט מרגיש כמו כלום אולם ברגע שהמעט ירגיש כמו המון זה ייתן תחושה שתפחית קצת את הלבד (למשל אודי נכנס מוקדם בבוקר כדי להצליח להיות כאן בעיני מרגש והמון גם אם כל היום הוא לא יכנס הנסיון הזה הקצת הזה הוא הרבה ובכל זאת כל היום נרגיש לבד, אבל אם נצליח לזכור את המאמץ הקטן הזה , זה לא יפחית את הלבד ובכל זאת ייתן כוח ) ובהקשר לתגובתו של אודי לא עניתי לך שם אתמול כי חשבתי נפלא זה הזמן שלך ושל אודי לחזק את הקשר את האמון וזה צריך להיות בלי הפרעות ..אולם לך זה נתן תחושה שאת מעיקה ומקשה אז לא!!!!!!!!!!!!!!!! כולם כאן הרבה פעמים צריכים עזרה נוספת . לכולנו גם (אודי סליחה) לפעמים לא מבינים את אודי . לכן בעיני הבקשה שלך להסבר היא נפלאה ומבורכת. הלכתי לראות את תגובתו של אודי , אודי כתב יתכן - כלומר הוא לא בטוח זה בגדר יכול להיות כי הוא לא המטפל עצמו ...על שיקוף והד לתחושת הבדידות שאת הבאת ...ומכאן השיח שלך צריך להיות מול המטפל משהו בדבריו הרגיז אותך הכאיב עד כדי " מרד" שאת לא רוצה להגיע יותר ...אודי כתב שזאת נראית לו תשובה נכונה לתחושות שאת מרגישה ...בעיני לא דבריו של אודי תביאי את המרד את הכעס לחדר זאת התקדמות נפלאה , זה בסדר לא לקבל את דברי המטפל כתורה מסיני , זה בסדר לכעוס , זה בסדר להוציא את תחושת הבדידות שלך ולדבר אותה .. את בסדר גמור סוריקטה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תמשיכי להנכיח את עצמך אני גאה בך על זה יודעת כמה זה קשה ... אל תוותרי על התחושה להיות מובנת , לכל אחד לוקח זמן אחר וכל זמן הוא בסדר . חיבוק וכוחות אביב
רק לדיוק ולהבהרה אין במה שכתבתי לבטל את הרגשות שלך מול סטריקטה אני פשוט מרגישה שהקושי הזה מורכב מקושי אמיתי יחד עם ערבוב של קשיים אחרים שלך ואולי אני טועה אז סליחה , כולנו כאן קצת לא מסונכרנים
הי יפתי, חזרתי היום באפיסת כוחות ושבר. ראיתי כמה השקעת. קשה לי מאד לדבר או לכתוב עכשיו. אבל לא אשאיר אותך לבד לילה, סןריקטה
כן משפחה גרעינית אנחנו ..הקמנו סוכה כמו כל שנה בחניה של הבנין כמו עוד כמונו שהקימו ..רק שהסוכה שייכת אצלנו לכל דיירי הבנין שהרי גם הם עסקו כמו תמיד בהקמה ובהנאה שבסוכה במשך כל החג... בעלי יצא חיובי בבדיקה כך גם כלתי המהוללת ומאחר וכמו כל שנה במשך כל החג היא ונכדתי המיוחדת מתארחות אצלנו בבית כך גם השנה....ממש לא קל ולא נעים לארח אנשים שמטבעם רק הורסים ...אך היא כזו לצערי ומעולם לא חכיתי כל כך שהחג יגמר כמו הפעם הזו היא לא נתנה אפילו להתקרב לנכדה שלי כל הזמן רק חיבקה אותה ותפסה אותה עם זרועות התמנון שלה שתהיה צמודה אליה..בביקור הזה הבנתי למה הקטנה שלי כל הזמן מתנהגת בפחד ...כי היא התמנון...רק *צועקת עליה* ורק מאיימת עליה* כל הזמן !!!! כמה טוב שהם כבר מתגרשים אך מה יהיה בהמשך ? עדיין כלום לא ברור שם רק הכל יתחיל... אז היא..זרועות התמנון חולת קורונה כעת ונמצאת בסגר אצלם בבית ספונה בחדרה והבן שלי מטפל בה וגם בנכדה שלי שם !! ואני כאן בבית מטפלת בבעלי שגם הוא ספון בחדרו ..למרות שיש לו כל מה שרק צריך..דואגת שגם יהיה עם מצב רוח טוב עד כמה שרק אפשרי ומעבר לדלת רק מתפללת שלא יהיו לו תסמינים שיקחו אותו לאישפוז כי הוא בהרבה קבוצות סיכון בריאותיות כמה טוב שיצאתי שלילית שאוכל לתמוך ולהיות... אז כן..הפתעת הקורונה ממש לא מתאימה ..ורק רציתי וביקשתי כל הזמן *שקט* חייבת *שקט * ומנוחה..והשקט הזה רועם ... הלוואי שיבריא מהר ולא ידבק שוב כמו ששומעים היום בחדשות כי זה מפחיד *סוריקטה יפה שלי* מכל מה שקראתי אתמול בפורום ולא יכולתי להכנס ולהגיב לאף אחד...עיני תפסה בשורה שכתבת הלוואי שיבוא או יהיה *ארוע מוחי* מאמינה שלא התכוונת למילים האלה בכל ליבי ..כאב לי נורא כי מי כמוני שעברתי פעמים ויודעת עדיין אחרי מעל 5 שנים כמה קשה לנסות לצאת מזה...!!! ולכי תדעי איפה יכול לפגוע בך !!! אנא ממך בכל לשון של בקשה הוציאי מיד את המילים הקשות האלה אפילו מהמחשבות הכי קשות שלך אין חכם כבעל נסיון האמיני לי ... חטולית
הי חטולית, מצטערת שאמרתי מילים שהיו בלתי נסבלות עבורך כשאני מאחלת לעצמי דברים רעים. יש לי גם קרובי משפחה צעירים מדרגה ראשונה שהם חולי סרטן שלב 3 או יותר, ואיחלתי לעצמי גם את זה. בכל אופן, אני מועדת לאירועים בכלי דם גנטית. ממש מרגיז הערבוב המסוכן בחייך. הקורונה כתמנון. למרות שרץ עכשיו איזה סרט חיובי על תמנונית ורגשות. צר לי על הקטנטונת המיוחדת. זה נורא. כבר לא יודעת אם לומר לילה טוב, צהרים טובים או מה. בריאות שלמה, סוריקטה
וואוו לא פשוט בידוד מחלות וסיכון תשמרי עלייך תשמרי על בעלך שניכם תשמרו אחד על השני סומכת עלייך זה רק תצקופה זה יעבור בסוף תנסי שזה יעבור בקלות ועם חיוך חיבוק אביב
חטולית יקרה! כל כך קשה...החזיקי מעמד!!! נקווה שכולם יעברו את המחלה בשלום. זה מגיע לכל בית לצערנו.
חטולית יקרה איזו התמודדות קשה וכל הכבוד לך על היכולת לארח את כלתך (בקרוב לשעבר) למרות כל הדברים שעשתה וכל הדברים שאת רואה. בכל מקרה אני בטוחה שהחגים היו תקופה מתישה עבורך ומקווה שכבר בשבת הקרובה תוכלי יותר לנוח. מאחלת לך בריאות טובה וימים שקטים יותר. שלך שירה
סוריקטה אביב מיכל ושירה תודה בנות על כל התמיכה שלכן ימים לא קלים ויש עוד מספיק מהם עד ה..26.10.20 עד שבעלי יוכל לצאת מבידוד.. חטולית
לא שאמרה ככה...אבל ככה הרגיש לי. כתבתי לה שאני צריכה פגישה אמיתית. נתנה לי תאריך לאמצע שבוע הבא שעה בערב שהיא יודעת שלא יתכן שאצא בשמונה וחצי בערב כי הכל סגור!!! אין לי תירוץ! אחר כך ניסתה בשעה חמש שבדיוק באותו יום יש לי רופא שיניים.ואמרתי שאני יכולה כל יום בעיקרון יצא במקרה הרופא שיניים..אין עוד שעות בשבוע? או ימים? ......אוףףף. .התאריך אחריו נתנה לי לעוד שבועיים!!!! כן כן עוד שבועיים! כאילו מה???? היא עסוקה כנראה לאנשים שזקוקים לה באמת. כנראה שאני לא נמנית עליהם.נכון, אני לא לבד בבית כמו אישה מבוגרת. או חולת קורונה ...או האל יודע מה.. שאלה אם זה s.o.s אז ברור שויתרתי שאמרתי שתתפנה לדחופים..... אחרי שקבעה לי לעוד שבועיים...חבל שאמרתי בסדר והשארתי את הפגישה הרחוקה ולא יעילה בעליל לרגע הזה.....מי יודע מה יהיה מחר???? נמאס לי....
מיכל, על תגובה דומה לשלך המטפל שלי היה מדבר איתי על קנאה. במטופלים האחרים , למשל. או חלקים שלך בחלקים אחרים. ביטול עצמי ופינוי מקום 'להם' אינה דרך טובה להתמודדות, כנראה. את דווקא נשמעת כמי שזקוקה למטפלת על באמת ורוצה להיות תלויה בה. אבל גם לא. קונפליקט. אה, גם תלות. מציאת מועד לקביעת שעה לפגישה, למשל, מדגיש את התלות, הנפרדות ו... נכון הזכרנו את המושגים הללו מיליון פעם פה? ואיך את עכשיו? יש מצב לעשות פניית פרסה ולומר, לא, בעצם אני כן וממש צריכה אותך? דווקא ממש דחוף לי. לא מבטיח שיהיה מקום, והתגובה לבאסה גם מעידה עלינו. שוב, הנפרדות והתלות וכאלה. ואולי את כן יכולה להסיט את השעות למען התיאום (סוג של לקחת חופש) ולפנות מקום עבורך בתוך הבלאגן? ולא שאני יודעת לעשות את זה, כן... סוריקטה שכותבת ותוך כדי כתיבת מילה אחת הקודמת כבר נמחקת.
את בתחושה שכל העולם חושב שאת מיותרת חשה מצוקה מהמוות מהשכול שסביבך מניחה שזה נוגע בפחדים מול ההורים מול הילדים מול עצמך ... תחושת המוות של הדודה לבד נוגע בלבד שלך .. זה עצוב זה כואב לדעתי אודי לא התעלם מהקושי הוא פשוט כיוון אותך לחיים ליש לילדים שלך ובעיקר לצרכים שלך את תקופה מבטלת את הצרכים שלך מול כל העולם ואשתו ואז מרגישה כאילו כולם מתעלמים ממך לא נראה לי שאת לא חשובה למטפלת או שאחרים חשובים יותר הלוז שלה מסודר אני מניחה הרבה לפני שפנית אלייה ...אז היא הציעה לך מה שניתן ...אני הייתי מבטלת את רופא השיניים קובעת תור אחר אליו והולכת אלייה או עושה טיפול בטלפון או בזום בהחלט לא סוגרת את האפשרות להיעזר מגיעה לך עזרה ברגע שתביני ותשימי את עצמך בראש רשימת המטלות שלך גם תרגישי שאת לא מיותרת בעיני האחר. תקופה לא פשוטה את עוברת ממליצה לאזן אם תודות של כל היש שבחייך , זה עוזר ...חיבוק אביב
בוקר טוב סוריקטה.... אני כבר לא יודעת כלום....כנראה שאת צודקת...
הייתי מאמצת את מה שכתבה לך אביב בדיוק חשבתי על אותם דברים שכתבה לך חטולית
הי מיכל, אין כאן שאלה. אם זה חשוב ודחוף - היא תראה אותך. זה מה ששמעתי. את נוטה 'להתקפל', להרגיש חסרת חשיבות ולסגת - אבל זו פרשנות שלך, ולא בהכרח מה שהיא התכוונה לומר. למעשה - גם את העמדת קשיים לא מעטים, אם אני מבין נכון? אודי
הבדידות גרועה מהקורונה כי גם היא הורגת....הייתי בניחום אבלים הבוקר. והתבשרתי על דודה שלי שלא אוכל להיות בהלוויה, לא בניחום אבלים... איך????? יש סגר. סגר סגר סגר. אוףףףף בבקשה אודי, שמור על המטופלים הבודדים. שמור על המבוגרים....הבדידות גורמת להם לשברון לב. לשבץ.... שמרו על הבודדים. תתקשרו, תשלחו להם אוכל..תדאגו בבקשה. אנשים מתים מבדידות. קשה.
עצוב מאוד מיכל יקרה.. שמרי על עצמך, שירה
מיכל לצערי את צודקת ברוך דיין האמת שלא תדעו עוד צער חטולית
הי מיכל, איזה סוף עצוב :-( תרצי לספר על הקשר שלך עם דודה? איך זכרת אותה? אוכל לומר שברגע שאנשים מגיעים לשבירה נפשית מהמצב, אנחנו, בשימוש בקשרים שכבר בנינו וביססנו קודם, מנסים לשמר את הביחד באופן המיטבי המתאפשר תוך שמירה על עצמנו. כן אפשר למצוא ערבות הדדית לצד השסע הנורא המקביל. אבא שלי, למשל, בקבוצת הסיכון הכי גבוהה ואני לא משאירה אותו לבד. בלי מגע מגע, מתראים ממרחק 4 מטר, ממוסכים, מסייעת לו יומיומית, מדברים לעתים קרובות. כל זאת, למרות שאני רוויית כעסים עליו. אך דואגת מאד. אני עצמי לעתים בודדה מאד מאד, אבל במקביל איני יכולה להישאר אדישה למצוקה של אחרים. סוריקטה
תודה שירה, חטולית וסוריקטה... דודה שלי, פולניה מארץ הפולניות, זוכרת ויודעת כל צעד. עם כל המילים של שוין, גיוועלט וויז זמיר.. רואה תמיד את הכוס הריקה, מסתכלת אם סיימת מהצלחת ושתגידי שטעים לך. אוי ואבוי אם לא. העוגה/ גפילטע/ לא משנה איזה אוכל שלה הכי טעים והיא עושה את זה הכי טוב מכולם...ויכוח ידוע בין הגיסות של אימי ואימי. ואת המתכון אף פעם לא תביני כי זה קצת זה ומוסיפה גם....אין כמויות מדוייקות. המשפחה מצד אימי מאוד מאוד מלוכדת. כל הזמן היינו יחד. בני דודי בכל החופשים היינו יחד. היה יום קבוע בשבוע שכל פעם נפגשים בבית אחר כל האחים. דודה שלי היא ניצולה יחידה ממשפחתה, ללא אחים . כלום לא נשאר. אז האחים של אימי ואימי היו האחים שלה במובן הזה... במשפחתה של אימי חייבים גם אם לא מתחשק להיות אחד בתוך השני...להפגש המוןןןןן. ככה כל הילדות שלי. את חייבת לשחק עם בנות דודות לישון אצלן אפילו שלא מתחשק.....וואו. סיפרתי מלא... נשמע אידיליה משפחתית.אבל אותי זה חנק...מבחינתם משפחה זה הדבר שאתה חייב להתערב כל הזמן שלא ילכו ל"איבוד"..כנראה מזה שאיבדו רבים ממשפחתם. החליטו קיצוני....כמה שהיינו צמודים הרגשתי הכי לבד שבעולם במקרים רבים. ואתה לומד להסתיר....עצוב.
אודי, הי, בהחלט שמתי לב לכך שביום ראשון חל יום בריאות הנפש הבינלאומי. מעניין איך המדיה ידעה להקפיץ עבורי את המידע הזה. והוא היה מפעים עבורי. ועל כן, הקדשתי את היום לבחירה במה שינסה להחזיק אותי בחיים. פירטתי בתשובתי ליקי. תיעדתי כל מהלך כזה בתמונה וטקסט כפעולות שאני מבצעת לכבוד היום. פחות הצלחתי, אודי, להבין את שניסית להסביר בתגובתך, להלן ---------- "יתכן שהמטפל ניסה לשקף את תחושת הבדידות שלך? מעין הד להרגשה שאת נתת לה ביטוי? דווקא המרד שלך לדבריו נראה לי תשובה טובה." ---------- שירה, כנראה שגם את רשמת לי משהו דומה, ואני מבקשת להבהיר, אם זה בסדר לבקש. באג לי פה. כל מי שירצה מוזמן להסביר בדרכו איך ראה את מילותו אלו של אודי (מילותך, אודי), בתגובה שציטטתי. או להוסיף מחשבות מזוויות אחרות. ואביב - (ושוב, גם מי מהאחרים שהבינו את ההסבר שלך, אביב) - האם תוכלי/ תוכלו להסביר גם לי שוב את הקטע עם הזום והטלפון? נשמע מעניין. ובמבי - הניסוח שלי למצב הוא 'הכל נראה אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר'. המטפל ניסח זאת במילים - אי וודאות. שגם אי וודאות היא מצב שיש להכיר בו. הוא מנסה הרבה מאד זמן להזכיר לי את זה. בנקודה זו דווקא אני מצליחה להבין היטב את כוונתו. ייתכן שנשאר במצב אי הוודאות הנוגע להתרחשויות הנוכחיות, ותהיה הבנה של איכשהו מה קרה כאן, אך רק הדורות הבאים יוכלו להתארגן על הבנת העומק. אנחנו, קרוביי וגם המטפל מתייחסים אל המצב כאל מלחמת עולם. בקנה מידה כזה גדול על באמת. כדרכי, ערכתי הגהות לטקסט וגיליתי שבמקום המילה 'זו' הקלדתי 'זן'. אז זן :-) לאחרונה לבי נוטה ברמת הטעימות והעניין בלבד לדברים קצת אלטרנטיבים. קצת יציאה מהמסגרת הקונבנציונאלית המוכרת. אבל ממש מעט, אני גם יכולה לעשות סיבוב פרסה. תודה לכולם, סוריקטה
לפי הבנתי...אולי אני טועה לגמריי ...שכמו שאת מרגישה שכלום לא עוזר לך..שאף אחד לא מבין וכו' כך המטפל הבהיר לך שזה לא עזר העזרה שלך. שתביני איך מרגישים שמנסים לעזור לך וזה לא חודר אלייך. איך לאנשים אכפת ממך ואת לא מרגישה זאת...כך אולי גם אותו שכן מסכן שהיה בודד ונשאר בודד למרות העזרה שלך... למרות שאיני מסכימה שאצלו זה לא חדר או הורגש. מאמינה שכן הרגיש שאת דואגת לו. לומר לך משהו ותשתדלי לא לקחת קשה??? זה קשה מאוד והרגשה גם שלי לא נעימה שאומרים לך שאיתך, שמגלים כלפייך המון אהבה ועדיין כלום לא חודר אלייך. כאילו את מרגישה לבד אף אחד לא מבין וכו' זה מתיש נורא!!!!
הי סוריקטה, את התגובה של אודי גם אני לא הבנתי, אולי התכוון לכך שבתחושת הבדידות גם לנו קשה להתמלא מנקודות אור קטנות. ואת תגובתי שלי אולי קשה לי להסביר יותר ממה שכתבתי. גם המטפל שלי הציע בשל הבית המלא וחוסר הפרטיות שנקיים שיחת זום בה אני עם אוזניות שומעת אותו ועונה לו בכתב כדי שלא ישמעו. ככה הוא רואה אותי, אני רואה אותו ושומעת אותו באוזניות אבל עונה לו או מדברת אליו בכתב. באופן מוזר חוסר הוודאות מאפשר לי לא להתחייב לכלום, לא לעשות תוכניות שממילא אין לי, לא לחלום חלומות שגם אין לי, סוג של חופש ממחוייבויות מהסוג הזה. שמחה שאת מתנסה בכל מיני. לי הוא הציע ללמוד מיינדפולנס ולתרגל את השריר הזה. אולי אנסה. אולי. שלך שירה
הגבתי לך למטה אביב
הי, אביב, עכשיו הבנתי למה הכוונה בעניין הטלפון והזום. חוששני שלי הדרך תתאים פחות. זה גם מתפצל לי, למרות שאני מניחה שהכוונה היא גיבוי, אצלי הרצף יישבר כך. בכל מקרה כמעט כל השנים האלה איני מסוגלת לדבר בטלפון (גם) עם המטפל. את התמונה הקפואה שיש למטפל בזום אני לא סובלת (הוא יודע שזה מאיים עליי). כמו גם הדיבור בטלפון. יש לי שיטה אחרת. כמו שגם בפורום הייתה, אבל השדרוג חיסל אותה ומאז מייסר לי להיות כאן רוב הזמן. ממיכל הבנתי שזה מעצבן, כנראה מרתיח או מרגיש מבטל להיות שם ושאני רושמת שלא מבינים. אני יודעת שזה כך לא רק מכאן, כי אני מנסה גם במקומות אחרים. והיות שזה קורה - אני מוחקת בקשות שכבר העזתי. ואני מעזה מעט ורק לאחרונה. אך כנראה שגם זה יותר מידי. אנשים מנסים בדרכם, כמו שעובד עם כולם, אך אני לא מצליחה להעביר את המסר שאצלי מה שקורה הוא הפוך, ובעצם פנו לנקודה הכי אימפוטנטית שלי, כאילו אפילו תקעו חרב וסובבו. ואז מוותרים. ואני מצטערת שהטרדתי. גם כשאני מנסה להסביר לוקחים מרחק מהרעיון. כנראה סוג של תלות (אמנם רגעית וחד פעמית) שאנשים ממש שמים בה גבול חד מאד. לכן אני ממעטת מאד לבקש. יותר מידי פספוסים בקנה מידה הרסני לי. לחלקם אני עונה בנימוס שלא יעלבו. מעציב ומקום בודד מאד. אל הזקן בעל הנפש ההומלסית ידעתי להיכנס למרומות הרכים והמקבלים בעיתויים מתאימים. דווקא כן, היכן שלא הבינו ודחו. גם אני הייתי הומלסית וסוג של ניצולת שואה מהסוג המודרני. הבנה של מי שהיה בחוויה ולא בא מבחוץ. אחים לטרגדיה. הוא דיבר וחשב עליי הרבה מאד. שירה, גם אני רוב הזמן לא חולמת על כלום, כלומר כאילו לא יודעת מזה. אבל אפשר לראות שגם לך וגם לי מתפלק. אבל נמחק. אני באמת מצטערת שאני מבקשת עזרה - פה ובכל מקום אחר ובטיפול וזה רק מבריח. חוזרת כך לשתיקה שלי. זה קורה אמיתי. נקבר עמוק עוד יותר. באמת מצטערת. עוברים עליי ימים של מצוקה קיצונית. אין תרופה שתשכיח. איני פוגעת בעצמי פיזית, בעלי בחיים כבר לא עוזרים, כנראה שזה ככה וזהו. גם כשפניתי סוף סוף לבריאות הנפש שלחו אותי הביתה. אני לא עושה רושם. זה מה יש וממש סליחה מכולם שכל כך גרמתי לכם עוול. אולי כמו את הקורונה - יבינו בעוד שנים ארוכות. או שכולה מי אמי ויישכח. סוריקטה
סוריקטה ממש אינך צריכה להתנצל אולי אנחנו צריכים להתנצל שלא הבנו שהעזרה שלנו אינה אמיתית/מספקת/מתאימה/נכונה. אני בטוחה שהקשר שלך עם האיש הזקן היה חם ומיטיב, שהחמלה שלך מילאה בו מקומות ריקים ושהמוות שלו הותיר אצלך מקום ריק וכואב, והתחושה שיש כל כך הרבה מקומות ריקים וכואבים בפנים באמת אין מקום לעוד. אולי אני סתם כותבת דברי הבל, אבל קשה לי להעביר מה הרגשתי באמת אל נוכח ההודעה שלך, בעיקר מפני שהתחושות שלי דומות, אבל המיסוך הפנימי/הטמטום והרעש הזה לא מאפשרים לי לזקק קצת והכל נראה לי כמו בליל של מילים לא מובנות. מקווה שבכל זאת הימים ינועו, עם נקודות של קשר עם הפעוטות והוריהם, עם האנשים שבגינה, עם המטפל, ולאט לאט רשת הקשרים הדקיקה והעדינה תוכל לכסות את המקום החסר של הקשיש. שלך שירה
יתכן וגמני בין אלו שלא מבינים למה את מתכוונת ..וודאי שאני לא מצליחה להבין..כי הבדידות של כל אחד מרגישה אחרת וממקום אחר וכואב יותר מאשר אני יכולה אן מסוגלת להעלות על הדעת כי רק את אחת ויחידה שמרגישה ... וזה לא חייב להיות רק בגלל המצב הזה כרגע בגלל הנגיף הקטלני הזה שמביא את הכאב של הבדידות אליך אולי גם געגוע לאמא שתגיד מילה טובה שתחבק..שתעריך אותך שתגיד ילדתי את אהובה מאוד !! ויכול גם להיות שגם אלה שטויות שרק עולות אצלי בראש המנסה להבין אייך כן להבין אותך ואת מה שעובר עליך... את מוכנה להסביר לי הסתומה כן סתומה מה פרוש אני לא מצליחה להעביר את המסר **שאצלי זה הפוך** מה אצל הפוך ?? סליחה מראש לא מנסה להעיק רק לא רוצה שתעשי פרסה ותעלמי לי מהחיים כי את חשובה לי מאוד יפה שלי חטולית
ולצערנו האב של חברו חולה מאושפז... בקיצור אודי, לא התייחסת לזה.לאנשים שנפטרו, רק לילדיי האישיים שמפסידים לימודים בתיכון...ויתחילו פערים במיוחד הילד שלי שמתקשה.......מוזר. אין לך מה לומר ??? אז נכון. הם יותר מקרים שאנחנו מכירים. מקרובים ממש קרובים..אם שאלת סוריקטה. ...דודה שלי במצב רע והיא נחשבת קרובה? כבר לא יודעת...מה זה משנה?? אני לא אדם שמרגיש שיש לו חברים קרובים....בכלל. אבל כואב לי!!!וזה משפיע...על העבודה, כי היא סייעת בגן שיושבת שבעה...על הילדים שלי כי זה הורים/סבים של חברים שלהם....אוףףף לא מובנת נכון? כאילו סתם כתבתי על נפטרים...לכן לא התייחסת? כי לי לא אכפת לחלות?? אוףףף
הי מיכל, מה כוונתך 'כאילו סתם כתבתי על נפטרים'? איני בטוח שהבנתי. כמובן שהלב נחמץ על כל מי שנפטר. אודי
יש עוד דרך יעילה בטיפול בזום גם נשארים מחוברים בניתוקי האינטרנט את הזום לשים בהשתקה ולדבר בטלפון היעילות היא יכולה לדבר את שומעת באוזניות את רואה אותה בזום כותבת בצאט או עונה כשאת יכולה לטלפון השילטב הזה ככה אם התמונה קופאת אין תחושת נטישה מהמטפלת משתמשת בזה בליווי עם אנשים שאני מלווה שמאוד מתקשים בזום זה עובד מעולה ושורה תחתונה , כל דבר שעובד הוא נפלא ונהדר כל זמן ששומרים על רצף טיפולי ולא מוותרים
הזום עובד רגיל במחשב בתחתית המסך יש אפשרות להשתקה על המקרופון . ככה שאת לא שומעת ולא שומעים אותך את השיחה מנהלים בשיחת טלפון רגילה באוזניות . הייתרון אין בעיה כשהתמונה קופאת (אינטרנט) המטפל / מי שמדבר אתך לא "נעלם "לך באמצע המשפט . כי אתם מדברים בטלפון . אבל יש נראות של הזום ...ויש אפשרות גם לכתוב בצאט של הזום . מה שנותן אפשרות של רצף גם כתיבה גם תמונה וגם קול מקווה שזה יותר מובן אביב
הי אביב, הגבתי בעץ אחר, נראה לי. בכל אופן, הדמות בטלפון והדמות במחשב, קול / מראה / מילים כתובות, גם אם בפועל זה אותו אדם, לא בטוח שייתפסו אצלי בראש כאותו אדם. ולא בטוח שבזמן מצוקה אוכל להרכיב אותם ביחד. כמו לכתוב באתרים שונים. חלקי אנשים. רשמתי למעלה סוג של פיצול. סוריקטה
אני בטיפול לא משתשת בזום לא יכולה לסבול אותו משתמשת בוואטספ יש לי קול תמונה או בטלפון לא סובלת את התמונות הקטנות הזה את הקרבה הפיזית בגלל המצלמה בקיצור לא ממש אוהבת או נתרמת ומעניין שנים לא יכולתי לדבר בטלפון רק בכתב .... לאט לאט הצלחתי גם בטלפון אביב
אמא של חברה שעובדת איתי בגן נפטרה, מבוגרת..אבל תוך 10 ימים בשישי שעבר. כמה שהיא דאגה לה. והלכה אליה מלא!! היא הייתה בסדר ו...נפטרה. ...נחזור לעבוד אולי שבוע הבא?? לא יודעת...יצא לה ככה....אוףףף. אח של מישהיא שאני מכירה גם נפטר בחול המועד .קרוב ל70... אבא של חברים שלנו בן 60 נפטר היום....ודודה שלי במצב קשה בטיפול נמרץ.משבת........ מה יהיה?????? מפחיד. קשה. ההורים שלי בלחץ מכל המתים סביבם...אוףףףףףףף. שומרים. שומרים. נמאס!!! אודי. אני לא פוחדת לחלות. כבר שמעתי על הרבה חולים...רוצה לעבוד כבר. ומה שיהיה יהיה. נתמגן. נשמור. אבל גם השפיות הנפשית חשובה..נכון???? אני לא יודעת מה לחשוב..את מי נאבד עוד??? ואולי אאבד את שפיותי קודם...?? צריכה לחזור לעבודה בצורה סדירה. קשה ככה...והילדים שלי? מסתבר שמכיתה ה' לא סופרים אותם בכלל????? שיסתדרו עם זום שום כלום....איך?? ריך יעשה בגרות השנה? עליהם לא מדברים כלל..... אוףףף כאוס אחד גדול!
הי מיכל, יקירייך נפטרו מקורונה? או שהעיתוי הוא בתוך עידן הקורונה? לא יודעת אם אני פוחדת לחלות או לא, לפעמים הייתי רוצה שמשהו ייקח אותי מכאן - אירוע מוחי, התקף לב או סרטן. אבל זה לא עובד ככה. לא מתים כל כך מהר והסבל שבדרך... המגבלות מאד מקשות. על אף שאני עובדת - השמירה על הריחוק החברתי והמסיכה על הפנים, כל היום, שעות, מאד פוגעת בתקשורת ובמיוחד עם פעוטות. גם הבידודים האלה מאד לא משמחים. גם הזום והרביצות במטבח. ובינתיים עובדת - אבל לכי תדעי מה ילד יום. ומה יהיה בשנה הבאה, גם בלי קשר למגיפה שפה. כתבתי למטה ליקי איך ניסיתי בכוח לשמור על השפיות. יש אנשים שלא עומדים בגזירה וקצת עוברים על הכללים, ממש בקטנה (לא מדברת על אלה שמזלזלים ומנפצים כל גבול) כי המחיר הוא השתגעות קיצונית. איתך, סוריקטה
הי מיכל, קשוח מאוד! המסירות שלך לעבודה מחממת את הלב. הילדים שלך יסתדרו, אני בטוחה. אני מורידה את הלחץ מהילדים ומאפשרת גמישות בכל הנוגע ללמידה. ילדי הבגרויות השנה יזכו להקלות רבות בשל המצב. אני חושבת, וכך אמרתי גם לילדי, שככה תראה כל השנה ואני בספק אם יחזרו פיזית לבית הספר. אחרי שהורגלנו להסתכל על המצב ולמצוא פתרונות לטווח קצר, כדאי ועדיף לדעתי להסתכל שנה קדימה. לא סגר אבל אמצעי זהירות וריחוק מסוים. מקווה שתחזרי לגן בעוד שבוע ולשיגרה קצת יותר שפויה. לא פשוט בכלל... איתך שירה
אל תישארי לבד חיבוק אביב
הי מיכל, כן, יש הרבה אי וודאות וגם תחושה שאין מי שמנווט את הספינה (מה שמגביר את המצוקה). אבל, בני אדם ידועים ביכולת ההסתגלות המעולה שלהם. ימצאו הפתרונות ללימודים ולבגרויות (גם בלימודים שלי נדרשנו ללא מעט אדפטציות למצב החדש, וגם בקורסים שאני מלמד). אני חושב שאחד הדברים שהקורונה מדגישה זה את הערבות ההדדית והתלות שלנו זה בזה. אני מקווה שגם בזה להשתמש , כמו שהאנושות יודעת להסתגל ולהגיב לקטסטרופות אחרות. אודי
אודי....
במבי, התגעגעתי. ....מה איתך? תקופה קשה לכולם..שתפי אותנו. טוב?? עצם זה שבאת כבר התחלה. מחכה לך בזרועות פתוחות.
הי במבי, אני מבינה שכנראה רק אודי, אבל טוב ש'התפקדת'. דואגת. קראתי לך המון בלב. חשבתי עליך הרבה. סוריקטה
חשבתי עלייך סתיו למרות שמזג האוויר קצת התבלבל, חצבים ושקיעות סגולות ספרי מה שלומך?
אפילו לא יודעת מה לומר מרגיש שהעולם נחרב העולם איי חרבות ואולי שרידים של משהו שהיה ונעלם
לא רציתי להפריע לאודי ולך אבל אם כבר באת והכנסת רגל הייתי ממליצה שתנכיחי את עצמך יותר לפני שנסגר כאן לחופשת אמצע השבוע מה את אומרת ????
אודי וכולכם אנשים יקרים אתם . תודה לכם. עייפה
חברת ילדות שלחה יד בנפשה. ככה הקורונה הורגת אחד אחד. לא ! די! סוריקטה
קשה עצוב ובילתי נסבל אתך כאן יחד אשתדל יותר חיבוק ענק אביב
כמה קשה....כן. לא רוצה להעיב התבשרתי על שלושה נפטרים השבוע בנוסף שאני מכירה. . אחד בן 60 קורונה. אחר בן כמעט 70. והשלישית מבוגרת יותר. בנוסף דודה שלי במצב קשה. אוףףףףףףףףף. ולא יודעת למה שתפתי אותך בעוד ועוד. מצטרפת לדייייייייי!!!!!! חיבוק
הייתי מוסיפה שבסך הכל יש הרבה יותר חיים ממתים, אבל החיבור הזה ששואב לשם :-( סוריקטה
הי סוריקטה, עצוב מאוד ומטלטל. ואתמול היה יום בריאות הנפש הבינלאומי, כמה חשובה המודעות לנפש... אודי
בהמשך, אפילו ללא פנייה, מצטערת, יש בכך משהו מעליב, אני יודעת... דרכי מוזרה כי היא מאד היסטרית להבנתי. ואני לא מצליחה להבין מדוע, לפחות כפי שאני מצליחה, גם ברגעים כאלה, או במיוחד ברגעים כאלה, אני נשלחת להתבוננות פנימית ולמצוא רק בי. אם אין בחוץ כי לא מבינים (וגם פה אני שומעת המון שלא מבינים), או כי תעזבי-אותנו-גיברת-מה-את רוצה-מהחיים-שלנו וכו' וכו' וכו', אז אני צריכה למצוא בעצמי. ואז נתתי למטפל דוגמא שהנה לאותו קשיש כן הייתה מישהי מבחוץ בזמני המצוקה שלו, והמטפל הסביר לי שאפילו חלקיק אחוז לא הייתי בשביל האיש. הוא היה בודד. ואז הלכתי וערכתי חישוב של ההשקעה שלי בקטנטנים. ומספר השעות באמת יוצא פיציות של אחוז מהחיים שלהם, ואני גם דמות שלא תשווה בשום צורה להורים. אז איפה כן המשמעות? להתראות, סוריקטה שמאד מאד לא מצליחה לישון בלילה, וגם עכשיו נעקצתי בכל הגוף, וזה לא עוזר לסבל.
כי אם היית שואלת את הקשיש על המשמעות שאת נותנת לו, ואיך הוא היה נראה / מרגיש בלעדיה.. היית מקבלת תשובה.. יש משהוא יפה ברגשות שכשהם חזקים הם ממלאים את כולך כאילו יש לך הכל.. וברגעים קשים האי הבודד הזה הם החבל הצלה שלנו.. כן, אבל לפעמים הרגשות הם כגלים בלב ים סוערות מתפרצות ומכסות את כולך,, עד שאתה שוכח שבכלל יש בך משהו טוב.. באו ננסה לחתור לחוף מבטחים ובינתיים לצלול מתח למים ולא בהכרח להילחם בגלים.. אבל באמת כמה קשה לזרום... יום טוב.
מאוד סובייקטיבי דווקא חושבת שהמעט שהיית זה יותר מכלום ....ולעיתים זה פשוט המון נר קטן מגרש חושך גדול אין לדעת עד כמה זה היה עבורו מאמינה שהרבה אביב
הי יקי, תודה. תודה רבה שאתה מצטרף. גם אני חולקת על האמירה של המטפל, לפחות כפי שתפסתי אותה בתוך נקודת הזמן בו היא נאמרה, היא מנקרת בי, ואני חושבת לי שאולי עיוותתי והבנתי לא נכון, או שהמטפל יתקן אותה. ואפילו יש לי משאלה שיתנצל. גם ככה אני על הגבול ומעבר. הכעיס כל כך שלא בא לי לחזור לעוד פגישה. לא פיזית ולא בזום. וגם חשבתי חזק לעוף מהעולם. ובכל זאת, הצלחתי להתגעגע השבוע, למעשה אתמול, אחרי שהודיעו לי על ההתאבדות של הבחורה. לא כל כך בחורה, כבר אישה מבוגרת בגילי. חשבתי עליו, על המטפל, אבל לא העזתי ליצור קשר, כי סיכוי גדול מאד שהוא לא יגיב. וגם את זה אני לא מצליחה להבין. ואולי כן, הוא סופר עמוס, ולא רק בטיפולים. ועוד בימים של תקופה הזויה וקשה ביותר. גם הייתי עצבנית כי נושא השינה כל כך איום ולא מצליח להיות מטופל. זה גם עוד אחד מתסמיני גיל המעבר אצל נשים (נו, מבחינה זו מזל שאתה בחור, ולא שלבחורים אין צרות אחרות...). אבל שני מקרים של מוות סופי בתוך כמה ימים, בתוך עידן קורונה שגם ככה עשוי לחבר אותנו חזק ליצר המוות. לא פשוט. אספר שניסיתי מאד להתרחק מהגבול הזה. עשיתי קצת ספורט (לא הרגיל). בנוסף, הלכתי לטייל בשדרה בין העצים, קניתי פסלון בצורת ציפור על הדרך כדי לנסות להיאחז בחיים, שתלתי שתילי חורף. הלכתי לפגוש משפחה של שכנים. באופן מנותק, אבל ממש ניסיתי. ממש משכתי את עצמי בשארית מתוך ההתחפרות. תודה לך, יקי סוריקטה
הי אביב, אני לא חושבת שהייתי מעט כל כך. זה היה הרבה שנים, תקשורת של כמה וכמה וכמה פעמים ביום. דאגה לאוכל וצרכים אחרים. המוגזם וההזוי היה גם סיוע כלכלי, כשסך הכל הכנסותיו (פנסיה) היו גבוהות משלי. המון פעמים של הסתייעות ברווחה ובמגן דוד אדום, ביקורים תכופים בבית חולים, כשהיה צורך. בטוח היינו בלב אחד של השני. באופן המוזר, קצת אולי בדומה לקשר שלי עם הכלב שהיה, אבל כן. לא כזה מעט. ובכל זאת כזה מעט. סוריקטה
סוריקטה יקרה, אולי זו דרכו של המטפל לנחם אותך, להראות לך את הנפרדות, לצמצמם את האבל. כל דקה שנתת לאיש האירה לו את היום ןהעירה אוצו מבדידותו.אני משוכנעת בכך. מאוד מזדהה עם הלא מבינים שמגביר כל כך את הבדידות וכשאני שולחת למצוא בפנים אני נתקלת בעוינות גדולה. בוא אומר את הקלישאה "את המומחית לעצמך" ואני אומרת שהמומחית שאני מנסה להשמיד אותי כבר כמה שנים. (מה עם קצת ירוק רפואי לשינה?) שלך שירה
הי סוריקטה, יתכן שהמטפל ניסה לשקף את תחושת הבדידות שלך? מעין הד להרגשה שאת נתת לה ביטוי? דווקא המרד שלך לדבריו נראה לי תשובה טובה. אודי
הי לכם, מוצאת כוחות וזמן להגיב מיכלי מתוקה , מאוד מבינה אותך ...לא חושבת שמישהו משתיק אותך , אבל בעיקר לדעתי בגלל שהטיפול הוא -סוד , את עדין נוהגת מאותם דפוסים של פעם וחונקת את הסוד בתוכך .. מצד אחד זה משמר במקצת אל תעלבי יכול להיות שאני טועה קצת מדפוסי הקרבן ...(הייתי שם בתחושה שבגלל בן הזוג אני לא יכולה )עד שהבנתי שזאת אני שמגבילה את עצמי . ומצד שני את בהחלט בדרך החוצה כי לא וויתרת על עצמך וכן נפגשת איתה בדרך אחרת אבל נפגשת וקיימת סטינג טיפולי . רק את מכירה את עצמך את המרקם המשפחתי את התנאים באמת ויכולה לשבת עם עצמך ולהגיד האם את זו ששמה יד על הפה של עצמך ומשתיקה את הרצונות שלך ולמה ....אני מאמינה ושוב אולי אני טועה שהיום את זאת שמתוך חשש ופחד מויכוח מעימות פשוט משתיקה את עצמך ....מכירה את זה ....וזה באסה ....וזה קשה ....ולפעמים נראה שאין דרך אחרת , הקורונה למדה אותי שיש עוד דרכים . חיבוק סוריקטה יקרה ואהובה וואוו זה עצוב ,אני יודעת כמה דאגת לו וכמה הוא היה חשוב לך . זה לא הוגן מה שקורה סביביינו עם המחלה הזו. ומצד שני הזלזול של אנשים כאילו כלום לא קורה . ימים לא פשוטים , ימים מאתגרים ,לנו שכל כך בטוח בתבנית הבטוחה של החיים שהצלחנו לבנות כל שינוי או תזוזה יוצר חרדה וקושי .. שולחת כוחות וחיבוק ומאמינה שאפשר להגיע לכל המילים הגדולות שאת הודפת ...לעיתים אנחנו כבר שם ולא מרגישים אני חושבת שאת הרבה פחות הודפת משנדמה לך ....אתך בלב ינשופים יקרים יש לכם מקום לפחות כאן ...וכן זה קשה בטרוף לתפקד כעת בתוך מערכת הבריאות ללא תמיכה נהותה ללא הפוסט טראומה ובטח ובטח איתה. שמרי עלייך ינשופה אמיצה שימרי לא להשבר, תני לעצמך מקום כמו שאודי אומר בערוצים הנכונים ...שימרי עלייך את לא לבד במערכה הזו ...אתך חיבוק ענק ענק יקי , אני שמחה שאתה כאן עם המון מודעות , מאמינה שמצליחים לסנכרן את הרגש עם המודעות מגיעים לאיזון ....לאט לאט זה מצליח החרדה פוחתת ...בהצלחה בפרוייקט . שירה חטולית יודעת שימים לא פשוטים ..שולחת לכן עטיפה של רוגע וכוחות רק להיות אתכן במקום שאתן . שיהיה שבוע טוב עם בשורות טובות לכולם .....
הי אביב יקרה, כותבת קצר - אנחנו חייבים להיות ביחד עכשיו. להתראות, סוריקטה
אביב יקרה, יש משהו במה שאת אומרת.. לא פוסלת. אבל צריך להכיר את המערך המשפחתי כדי להבין...ואיני רוצה לפתוח חזית נגדי. כי זה מה שיצור בבית. הייתי בסרט הזה שבעלי ידע במשך שנתיים שאני בטיפול זה לא שלא ניסיתי והסתרתי תמיד! ..זה היה קשה מנשוא ...אז כשחזרתי שוב לא ספרתי. וכן, יש לי הרבה מה להפסיד!!! ופרטיות מאוד נחוצה לי בטיפול...זה לא טיפול זוגי או משפחתי שאחרים ישמעו... בכל אופן זה המצב ואני חושבת שמתמודדת איתו בסדר..המטפלת שלי מבינה ומתחשבת מאוד. זה דובר רבות עניין ההסתרה שאני בטיפול. היא הבינה שזה הכרחי עבורי...נקווה לימים טובים..
היי אביב ננסה לבוא לכאן יותר לגבי לבקש עזרה במערכת- את יודעת אחות אחראית אין... צוות לא מגיעות לעבודה מרוב הסטרס, אלה שכן פנו לעזרה שאלו אותן למה הם מתלוננים. בקשתי שיחה עם העוייס.. היא תשב איתנו חצי שעה-
הכל בסדר את לגמרי בסדר ואני הכי מבינה כתבתי לך שרק את יודעת חיבוק אביב
על כולך שימרי עלייך חיבוק
לומר לך תודה על מילותייך..על ההבנה...ופתאום שכתבת על "להשתיק את קולי" זה נשמע...נו. דו משמעי כזה .כאילו באמת לקול שלי אין מקום....חבל שכך...אחשוב על זה...נתינת מקום לקולי.
מיכלי אני חושבת שלא הבנת נכון אני הבנתי בדיוק הפוך ממה שאת קראי שוב כי אביב כתבה לך לא לוותר עליך משמע לא להשתיק את קולך להפך ואם טעיתי השליכי לפח חטולית
מנסה לכתוב מצוקה של בחוץ ומצוקה של בפנים. אין מקום לחלקים להנחות ולתת ביטוי הרי אני זאת שחייבת לקחת פיקוד חייבת לתפקד ולעזור בתוך הקאוס של הלא ידוע... אנשי צוות במצוקה ואין מענה ומה איתי? מה איתנו? אין מענה.. נראה לכם שכך אפשר להמשיך? לא ולא! אנחנו קורסים ומה עם החלקים- המצוקה בפנים? סותמים להם את פיהם כי אי אפשר עכשיו.! אי עכשיו!! ואני לא בוכה. אני לא מפחדת. אני לא מתלוננת. אני לא כלום.
ינשופית מתוקה אין מענה בשום מקום ןאין מקום לתת ביטוי גם בשום מקום ואת לא בוכה ולא מתלוננת גם לא מפחדת !! לי זה נשמע כמו לקחת פיקוד ולהיות בשליטה להיות חזקה !!! וואווו גם אם את לא רואה את זה ככה..סליחה אני כן ומאוד גאה בך !! 《...♡...》 חטולית
ינשופי, חושבת שמבינה אותך. מבינה מאד. וכנראה שסיר לחץ שעולה על גדותיו מתפוצץ בסוף. ואולי במפץ הגדול ניווצר מחדש. סתם מחשבות לילה, סוריקטה
נשמע מתיש. בואי לכאן יותר. שתפי. הניחי ראש... מצב מתוח לזמן ארוך. ארוך מידיי...שוחחתי עם אחת האמהות רופאה במקצועה ושמעתי על מצוקה גדולה במחלקות אחרות. ובכלל... ועוד אחת במחלקת קורונה. הילדים במעין גן בבי"ח. הילד רוצה כבר לבוא לגן "האמיתי שלו" כך אמר... הכל כ"כ מסובך לכולם. חיזקי ואימצי. מחבקת מרחוק.
הי ינשוף, שמעתי מלא מעט אנשי צוות תחושה דומה. צריך להעביר אותה הלאה, למקום שבו ניתן לסייע במצוקה הרבה (והמוצדקת) הזו. אודי
יש רגעים שאני מרגיש רגוע לגמרי . אבל פתאום מוצע לך איזה פרויקט שדורש אחרית וסיכרון עבודה מול סביבה אנושית ופתאום אני נהיה דרוך כקפיץ, משהו מבפנים לחוץ ולא רגוע.... למה זה קורה לי?? מה יש בלקיחת פרויקט שגורם לכך? אני רוצה לחשוב כאן בקול .. א. על המדרון החלקלק והתסריטים שרצים לנו בראש בלי לשים לב... ב. על שיטת חבר מביא חבר שהנפש מיצירת מדבר קטן ועד לגדול.. אחריות אישית = פחד מכישלון אישי=איבוד ערכה ואהבה=תחושת אפסיות=נחיתות=עצבות- השלם את ההמשך.. זהו כדור השלג שמתגלגל לו בכל פעולה שאנו עושים ויש אלמנט של אחריות אישית ש"האני" שלנו עומד למבחן ולו הקל ביותר בעיני עצמנו או סביבתנו המחשבות האלה רצות בתת מודע. כמובן לא אצל כולם ולא תמיד.. אבל בפרט אם זה עבודה עם אנשים שעלולים להיות בעלי חוש ביקורת סמוי ופעמים אף מפותח.. או ביקורת עצמית מוגזמת.. אבל נראה לי שהפחד הגדול זה תחושת כישלון שהנך מפחד שתידבק בך ותהיה לחלק אינטגרלי מאישיותך.. טוב תודה עזר לי מעט לסדר את המחשבות המשך יום נפלא!1
הי יקי, אולי 'אני עליון' נוקשה? שוין עם המושגים בפסיכולוגיה. לו היינו יכולים לצאת לים, כשיהיה מותר, לפרוש כפיים להרים ראש לשמיים ולחוג בשחרור. סופשבוע נעים, ותודה יקי על המילים האמיתיות שרשמת לי. סוריקטה
יקי אולי לא מתאים אבל זה מה שעולה לי בראש עוף גוזל חתוך את השמים עוף גוזל רק אל תשכח יש נשר בשמים עוף גוזל מה שרציתי לומר שלאן שתפנה תמיד יהיה משו שיעצור אותך ..ותיזהר.. אם לא מתאים השלך לפח חטולית
אני מאוד מאמין ש"האני" נוקשה הוא "אם" כל הצרות..... גמישות מחשבתית והיכולת לעגל פניות בלי לחשוש למה יקרה??! נראה לי שהחלק הפרפקציונז לא תמיד מאפשר הרבה יכולת תמרון... אנו רוצה הכל מושלם עם עצמי במקום ליהות שלם עם עצמי.. ולסיפא דבריך כתבתי את מה שהרגשתי לפעמים ממקום כתיבתך את לא יודעת כמה זה נותן לצד השני .. אז הנה הרגשת .. ותמשכי בדרכך הנפלאה המעצימה והכנה... בסוף יש מי שמתחזק את המקום כאן וצל"ש.. יום נפלא וחג שמח.
הי יקי, לעתים, החרדה שעולה אל מול פרוייקט מסויים שיש לבצע - מצליחה לגרום לשיפור במאמץ, בהשקעה ובאיכות הביצוע. זה עניין של ווליום מתאים. אודי
הי שוב אודי, מצטערת בלי תרופות - מבינה לגמרי את היתרון. מבינה שייתכן שיצרו חסם להבעת רגשות. אבל אני פוחדת, כי בימים האחרונים יש תחושה של מסוכנות לעצמי. וזה לא טוב. הרופא יודע ואני גם נפגשת איתו. לא כל הזמן כך, רק כשאני לבד. אבל זה מספיק מבהיל. גם אם רק במחשבות. אין לי תוכנית או ניסיון ביצוע. גם לא היו לי. בימים כאלו משתדלת לא להתעסק עם מכשירים מסוכנים או לעשות דברים שמצריכים זהירות גדולה ועלולות לקרות תאונות. אולי זו דרכי המוזרה לבקש חיבוק ומגע (גם כן - בימי קורונה). אולי זו דרכי המוזרה לבקש להישען (הנה עוד מילה להדיפה...). ואין מישהו ממשי שאני מרגישה שזה יכול לקרות מולו. הניסוח בזכר - שמתי לב, זה יותר קרוב אליי מהיא. סוריקטה
משהו בך מיציר תחושה אמביוולנטית מחד את מאוד מחזיקה ותומכת מכילה ומחזקת.... מאידך פעמים שאת נמצאת במקום שהכי זקוק למה שאת הכי יודעת לתת.. אבל זה הנפש רבת הזהויות והזדמנויות.. זה מראה הרבה על הכוחות נפש והתעצומות שבך .! רק לראות איך את מצליח לסייע ולעזור לאנשים כאן בשביל זה שווה לבקש מאלוהים עוד יום של חיים... יש הרבה אנשים כאן שהיו שמחים לעשות הרבה בשביל לתת כתף תומכת..
יפה שלי כשהפסקתי לקחת את הכדורים שלי להרגעה מהבוקר עברתי המון תופעות לוואי של גמילה קשה ברור שעדיף בלי תרופות למרות שקשה ואת נהדרת שנזהרת ! חיבוק גדול מתוקה שאת 《..♡..》.. חטולית
יקירתי.. מצטרפת ליקי. ממש נכון!!! עוזרת להמוןןן. ומאמינה שהרבה אנשים נשכרים מכך. לו היית נותנת לעצמך מעט ממה שאת נותנת לאחר...וואו. הלוואי. תני לעצמך קרדיט. בבקשה. כת חשובה!!!! גם עבורי. מאוד!!
בדיוק. הגשר שחסר. היום אני זו שזקוקה לתמיכה, אבל סובביי לא מבינים. מאד לא מבינים. תודה, סוריקטה
הי מיכל יקירתי, אני לא יודעת לתת ככה לעצמי. בשום צורה. טוב, אולי נמתן ונשים סייג - ואם יש קצת (וגלוי), כן הגלוי בולט בסוגריים, המחיר נהיה איום. ויש עקשות שזה יהיה מישהו אחר. מישהו אחר. זה, כנראה לא ריאלי, אבל המשאלה חזקה מידי עדיין. תודה ובוקר אור, סוריקטה
הי סוריקטה, מובן ביותר. טבעי מאוד (ולמה נראיית לך מוזרה הדרך?). לגבי הממשות של מי שזה יכול לקרות מולו - אני משער שזה לא דבר דיכוטומי ושיש תנועה בין הלבד לגמרי (המפחיד והמסוכן אולי) לבין מפגש מלא וממשי. אודי
אתם יודעים, אני נכנסת לכאן ואין לי כוח לכתוב. ממש במאמץ מריצה את האצבעות. שכן תישאר איזו עדות. הסביבה, בזמנים אלו מרגיש סוגרת עלינו וסוגרת עלינו וחונקת ורמות של שקרים וחוסר הגינות שאיני עומדת בהם. כלומר, אני כן, כי אני כאן, אבל הבנתם. חבריי היקרים והטובים מתכננים כל אחד רילוקיישן. הם יכולים. :-( מוזכרות פה לעתים קרובות מילים כגעגוע, הזדקקות בריאה. את הביטוי השני אני בכלל תוקפת עדיין. תראו כמה שנים. געגוע אני מצליחה להרגיש, אבל הוא נעלם. ממקום העבודה הקודם שלי אפילו לא יצא להיפרד כמו שצריך, פתאום הפסיק לו כך בגלל בידוד. ונכון שכנראה ניתן יהיה להיפגש בעתיד, אבל לעיתוי הייתה חשיבות. קשר כזה עמוק ואינטנסיבי מת לי בפנים. גם ככה בסוג עבודה כמו שלי נעים מקשר צמוד ולפעם ב וכמעט בבת אחת. רוצה לצעוק 'די'! עם קול. לו יכולתי. סוריקטה
הקורונה לקחה את הקשיש שטיפלתי בו בקצות אצבעותיי. החמלה היחידה אולי לה זכה בעולם. בית אבות ביישוב אדום... הידיעה הזו חיסלה אותי. מאד. סוריקטה
יפה שלי געגוע מילה שנושאת המון רגשות טובים כל כך מבינה אותך כך מרגישה גם כשלא יכולה לראות את המשפחה המורחבת שלי ..כן עצוב נורא לעזור לך לצעוק??? חטולית
יפה שלי מצטערת לשמוע הנה דיברנו על געגוע ... ברוך דין האמת חטולית
סוריקטה יקרה משתתפת בצערך העמוק. האיש זכה לכל כך הרבה רגעי חסד ממך. ומה שכתב לך יקי שם למעלה נכון ומרגש. איתך שירה
הי חטולית, אני לא מצליחה להרגיש געגוע כמעט. וממש לא עכשיו, לצערי. היום אני במצוקה. גדולה מאד. היום אני רוצה תמיכה. ולא מבינים אותי. אולי עם זה הכי קשה לי. שלא מבינים. לילה טוב, סוריקטה
הי שירה, שלחתי לך הודעה לפני כמה שעות, איני בטוחה שנקלטה במערכת, אבל היה ניסיון כזה. עייפה מלחזור לשם שוב, ולא יודעת אם ומתי אוכל. יש הדיפה של קבלת רגעי חסד ממני עצמי לתוכי. המשאלה שיבוא מבחוץ, ברמות ההבנה שאני מחפשת, בסיכוי סביר להתמזגות בלתי מתפשרת או משו, מאד חזקה, וכנראה, כפי שכבר כתבתי, לא ריאלית, או, לפחות, לא בריאה. נזקקות בוגרת ובריאה - גם כן מושג. כמו הקבוצה צמחה, כמו להיאחז, להישען. נו, קלטתם אותי כבר, אני עם התלות והפרידות. סוריקטה בימים קשים
יקירתי, משתתפת בצערך. עצוב לשמוע. את נתת לו הרבה. הייתה הרבה חמלה מצידך. את אדם מדהים! והלוואי שכבר תפנימי את כל הטוב הזה שבך. מקווה שיבינו אותך בסביבה הקרובה. חושבת שכאן יש הרבה הבנה.
עניתי אך לא עלה משום מה... כל כך מבינה את הצורך בהתמזגות חזקה. רעב קשה מאוד. וקשה לי לכתוב יותר ממה שאני כותבת אז מתנצלת שכל כך רדוד.. מגיע לך יותר. שלך שירה
היי כולם בקןרונה למדנו שאפשר לגשר על מרחקים. . אמנם קשה זום, קשה התכתבות...התכתבות בזום יותר שקט. ומידי פעם אפשר גם לדבר. אז זה נעשה הבוקר. וגם הייתה גמישה על שעה מוקדמת בבוקר. הייתה שיחה מועילה מאוד. ראיתי אותה ללא מסכה( יש יתרון 🤣) ודי מפתיע שלא הרגשתי ריחוק..אולי כי קצת התרגלתי לשיחות זום. ;)כי יש המון הכלה להורים בגן בזום. אז...הפז"ם בזום עזר לשיחה איתה. והוצאתי הכלללללללללל והיא עודדה אותי שמצאתי משמעות ויש המון עשייה שפחות ופחות פוגעת בי...ואיך למצוא איזון...הקל עליי מאוד! תודה לכן מקסימות שאתן פה. תודה לך אודי. הבנתי שדווקא היא כן מקבלת גם בקליניקה אבל מבחינתי זה קצת קשה לצאת מהבית ככה ....ובסוף היה ממש בסדר. ואני גם נרגעתי והלחץ ירד בימים האחרונים ...כלם בחופש...מי יודע מה יהיה שבוע הבא. נקווה לטוב🙏למדתי שאין צורך להקריב עצמי על חשבון אחר. וגם פחות הזדהות יתר...משתפרת.
היי מיכל שמחתי מאוד לקרא נשמע נהדר ועד שבוע הבא מי יודע ? אפשר תמיד לקוות שהמצב רק ישתפר חטולית
הי מיכל, מרשים שיכולת להיעזר כך. תקווה שהמצברים יחזיקו לטווח סביר גם הלאה. שמחתי לדעת שהמטפלת מקבלת גם בקליניקה, כלומר, שקיימת אפשרות כזו, גם אם לא בחרת בה, כי קודם נותרתי עם שאלות. עדיין איני מצליחה להיעזר כך, גם לא להוציא הכל כמו שמתארים כאן. תוהה אם זה יהיה אפשרי עבורי. לילה טוב, סוריקטה
גם אני נותרתי עם שאלות. אז שאלתי אותה ישירות..כי לא הבנתי .. בכל מקרה לא בטוחה שהייתי בוחרת להגיע. אבל כן, נתן לי מענה. גם אם לא ישבתי פיזית לידה. אני חושבת שמשהו בי נפתח...משהו בטיפול ובתלות/נזקקות שדובר רבות. הפך לבוגר יותר. תקווה לאחרים מקווה.... מאחלת לך סוריקטה להעזר בכל דרך אפשרית ושיורגש ...העזרה. הקרבה
באמת היום אתה מורגש כל כך נהדר ומרשים מאוד כל המאמצים שלך להכניס את ההודעות כמעט ברגע שהן נשלחות. אודי המון המון תודה לך מאוד מעריכה !! חטולית
בסוף החלטתי שלא משנה איזה סוג של פגישה ואיך זה ילך...אנסה. צילמתי לה את המסך של הדברים שכתבתי פה. שתבין...ואז ביקשתי פגישת התכתבות. זה שקט! אף אחד לא קורא... היא אמרה שמעולם לא שמעה על זה🤣או עשתה סוג כזה וזה נשמע בעייתי פגישה כזו אבל הסכימה...אמרה שזה גם ככה הכל חריג..אמרתי שאנסה חלק מהזמן זום וחלק בכתיבה אם לא יתאפשר. לפחות שאדע שהיא מקדישה לי זמן..ואולי יקל עליי מעט. נראה איך ילך... תראה אודי עד כמה היא גמישה איתי. ומבינה. זה כבר עשה חלק מהעבודה...הקל עליי לדעת שמנסות יחד למצוא כל פתרון... לא מאמינה שכל מטפל היה מסכים לכתיבה בתור פגישה. ואגב כשאני כותבת לה היא תמיד עונה גם כשזו לא פגישה ולא גובה כסף ואפילו לא מוכנה לשמוע על זה שאשלם לה על התכתבות שלא בזמן פגישה ועכשיו יש לי הזדמנות אולי לשלם לה על כל הטוב שלה....פגישת התכתבות זה קצת כמו כאן לא??? חחח רק שהתשובה מידית נראה ואספר איך היה.
מיכל את תותחית הנה מצאת לך דרך לתקשר עם המטפלת שלך פשוט גאוני גרמת לי לצחוק חיובי ... את משו משו נהדרת כל הכבוד כמה שזה יחזיק זה שווה הכל חטולית
ניסיתי לקבוע... יום א נתנה שעה, יום ב וגם יום ג...בסוף בחרתי באפשרות של יום ג. היום הבנתי שסה בלתי אפשרי...כולם בבית. אין חדר להסתגר בו. לרדת לאוטו ולשבת שם לבד ולדבר? מחשיד... בקיצור שלחתי לה הודעה שמבטלת. הזמנים. אי אפשר לשמור על ממש,סדר יום. כן סדר יום פחות או יותר,של ארוחות יחד,גם זה קשה...מתבגרים קמים מאוחר. בעלי ואני קמים מוקדם... הם אוכלים בוקר כשבעלי ואני כבר לקראת ארוחת צהריים. ואוכלים צהרים אחר צהריים. ולילה. זה סדר יום... מה עושים? אי אפשר לתאם איתם ואיתנו. בנוסף שיש להם שיעורים לעשות קשה לגייס אותם לנשייה הזו. תגיד שזו אחריות שלהם. אולי. לי קשה עם זה... ובכלל..ממשיכה לעזור לאחרים וכן. אני נעלמת. איך אקבע איתה?? גם זום זה מבאס אותי. ואין לי פינה לנשום בה. מבין??? אין פינה בבית לזום שקט. גם כשהעברתי לגן שיעור בעלי אמר ששומעים אותי.... אני מבואסת מהמצב הזה. יש מתחים..בעלי עצבני..הילדים לחוצים..נמאס. ואני רק רוצה לבכות..ולאכול. הכל סביב הבית המטורף הזה....לא בטוחה שתמצא לי פיתרון. עצוב לי..
הייתי רוצה לשאול אם זה וודאי שהפגישות יכולות להיות רק בזום ולנסות לשאול ישירות. ואולי כך כבר עשית וזה המצב. את עדיין מסתירה בבית את היותך בטיפול? ואם שומעים אותך כשאת מעבירה שיעור לגן - אז מה... כן, אני מסכימה שהקטע של שיעורי הבית זו אחריות של בני הנוער שלכם... מדוע סדר היום שלך צריך להתלכד עם זה של ילדייך? מנסה לחשוב איך לעזור לך קצת לצאת מהערבוב הזה. סוריקטה
מאיך שזה נשמע מהצד (ואולי אני טועה): זה שיש לך לב מאוד טוב שגורם לך לרצות את כולם להקשיב ולא לאכזב אף אחד.. יתכן מאוד שאת מאבדת את האני שלך כי הוא לא קיים כי הכוח שלך הוא רק מתי שאת באינטרקציה ונתינה מול הסביבה.. והסביביה היא מתקפת ומאשרת את קיומך.. אבל נראה לי שמותר ואף חובה לשחרר מעט מהמרוץ ולחשוב למה אני עושה את זה ? מה יקרה אם אני ישחרר מעט? מה הופך אותי לשווה ומעורכת? וכו' אולי יש פה גם קרטוב של אשמה או אחריות יתרה .. ואגב, אני חושב שבתקופה הזו יעשה טוב לכולנו אם ננמיך ציפיות מעצמנו ומהסביבה שלנו .. פחות למסגר יותר לשחרר, פחות לצפות מהסביבה להיות כמו שאנו רגלים לקבל, ולראות, כי בסוף כולנו באותו קלחת ... ואולי בכלללל אני טועה בדיאגנוזה שלי... עכ"פ שיהיה חג שמח
אני הכי מבינה את הקושי יחד עם זאת תמיד יש דרך צריך לשנות את קו המחשבה מלא אפשרי לאפשרי מי אני צריכה להיות שם עבור כולם _ אני יכולה וצריכה להיות שם עבור עצמי ואז מוצאים את הפרצה כן לרדת לאוטו שום מוזר ...אני רוצה שקט אני זקוקה לקצת לבד אני צריכה פרטיות לדבר עם אחד ההורים ועוד דרכים .... אני בטוחה שכשהורה מדבר אתך על הקשיים שלו את לו מדברת איתו בקול שכולם שומעים ולא זום סתם שיחת טלפון עם אוזניות ככה שאותה לא שומעים ....וכן זה לא יהיה בנושאים "כבדים" זאת תהייהשיחת פריקה של מתחים חוץ מזה מותר לצאת להליכה לפי חוקי הסגר אז תרדי להליכה תמצאי פינה שקטה ודברימאיתה בטלפון או בוואטספ אין לא יכול .....יש לצאת מהקוים ולהיות יצירתי שיחת הדרכה בגלל המצב מהמפקחת שיחה על הילדים כל השיחות שגם ככה את מחוייבת בחיסיון ואת חייבת לעשות בפרטיות בהצלחה אל תוותרי על עצמך
מיכל הכל עושה עליך כמו..עליהום..!! כן הסגר הזה מוציא מכולנו את כל הדברים הכי קשים להתמודד איתם ולצערי באמת את צריכה למצוא פיתרון הולם למצב שתוכלי לדבר עם המטפלת באופן אישי... אולי תאמרי שאת צריכה להגיע לרופא/ ה דחוף בגלל כאבים שאת כבר לא יכולה לסבול ולכן את חייבת לצאת דחוף מהבית... אני יודעת שזה שקר אבל לפעמים המטרה מקדשת את האמצעים כמובן שאם לא נראה לך זרקי לפח !! חיבוק מתוקה חטולית
ואביב, עם ההורים אני מדברת עם אוזניות בזמן שכולם בתוך הזום והלימודים...נכון, שם מוצאת קצת שקט אבל טיפול זה 50 דקות, איש לא יודע ורציתי זום שרואים...אבל מילא שיהיה מעין שיחת התכתבות..אולי אצליח לפתוח מצלמה מדי פעם.. אולי..לא יודעת מחר נראה...תודה לכם. בנתיים הידיעה שהיא מוכנה להכל עוזרת מאוד...וגם הפחתתי עומס כי עכשיו חופש אז פחות בשיחות ועוד...
הי מיכל, לא נותר לי אלא להסכים לרעיונות הנפלאים של אביב. ואביב, לפי הכתיבה שלך רואים שגם לך מאד מאד קשה. סוריקטה
הי מיכל, גם אני פחות אוהב את הזום (למרות ששנים רבות אני נעזר באינטרנט ככלי טיפולי...). זה זמני. גם הלימודים שאני לומד ומלמד נעשים בחלקם הגדול בזום כעת. ולגבי הטיפול - הרעיון של לשבת ברכב נשמע לא רע דווקא. ייתכן שאפשר גם להתרחק מעט למקום שקט שאינו מפר את החוק. אודי
הי יקרות , מיכלי קראתי למעלה נהדר את בחצי הדרך את יכולה להעז יותר מלהשתיק את קולך ורק לכתוב וזה לא מוזר דרך אגב .....אבל זה עדין ממקום שפחות מכבד את הצורך האנושי שלך למרחב לפרטיות בלי קשר לטיפול ..... ילדים בוגרים בעל בוגר ......גם לך מגיע מקום אל תוותרי עליו בחלל ... וסוריקטה אכן ....המון דברים שצצים ....שלוקחים כוחות אבל אני מאמינה בטוב אז יודעת שהכל יסתדר בסוף ימים קלים גם לך אביב
אודי - היום יש כבר זום אאוט וראייה ממעוף לווין. מניחה שראית את זה כאן. נכון? גם הזכרתי זאת לא פעם. מניחה שזוכר. ומסכימה שיש יפה בעקום (במידה, אבל). באמת שהוא. לדוגמא - אישית, אני מחבבת יצירות שאינן דיגיטליות. באלו הממוחשבות ה'מושלם' מידי אפילו יוצר דחייה ורתיעה. המוח והעין פחות סובלים את זה. הלכלוך, השינוי הקטן בשטאנץ יוצר עניין. מאידך, גם לא תהו ובהו מקושקש. יוצאת לעבודה, בוקר אור שבוע טוב, סוריקטה
מוסיפה כי יש איזה זעם עצום שאני כמעט כמעט רואה שהוא בא במקום געגוע. עכשיו אני כועסת, מאד כועסת על מה שקורה בארץ ובעולם, כשהנקודות המכעיסות מדברות את הסיפור האישי שלי. קצת מידי, משום השיבוש שזה גורם למהלך התפקוד ביומיום. שזה אומר גם ירידה ברמת הסבלנות האין קץ שיש לי בדרך כלל . ירידה לדרגה 'רגילה' כזאת. כמו כולם (וזה לא בהכרח רע), אבל הייחוד שלי הוא גם בסבלנות הזאת. ורגעים שהמחשבות רוצות לקחת מהעולם. אותי, אותי עם העולם. ואני, רק מהלכת ברחוב, בבית, בשקט, בורחת מהמולה קונקרטית, וכל כך מסודר וכל כך נקי אצלי. כלומר, בעייה קצת עם הזום אאוט. שכבר ידעתיו. הצלחתי כל התקופה הזאת להיאחז בטבע (ה'עירוני' אמנם) שממשיך לו בדיוק כמו שהיה קודם, ועכשיו לפעמים גם אין לי כוח לזה. ממש הייתי רוצה כבר לפצח את נושא השינה, שאלליי כל כך כל כך גרועה. יש לי מחשבה כזאת שאם יתפרץ הבכי האצור (/כעס) אולי אצליח לנוח. אני בלי כדורים - הרופא אומר שחבל על המערכות הפנימיות וצריך לקחת מהם חופש. באמת מנסה. בוקר אור לי, מקווה שהיום יהיה מסודר יותר מקודמו. סוריקטה
סוריקטה יפה שלי בוקר/צהרים טובים מבינה היטב את טעמך בצלילים במוסיקה מניחה שמן הסתם גם אופייך השקט והרגוע הוא זה שמנחה אותך לבחור ..... גמני אוהבת הכל יותר רגוע וברור לא משו שדופק את האוזנים והמוח..יש מי שלהם..פשוט עושה אץ זה...טעם שונה...! אז מה שלומך היום יפה שלי ואייך את שורדת את הסגר המעצבן הזה שכולם מתלוננים עליו? מקווה שלא פוגע לך בעבודה יום נעים חג שמח מועדים לשימחה וזמנים לששון !! חיבוק וירטואלי עליך יפתי חטולית
הי חטולית, מעניין. הפעם חלפו לי בראש מחשבות בכיוון האנימציה והציור ולאו דווקא מוסיקה. המצב הצליח גם להוציא אותי משלוותי. הוא פוגע באופן עקיף בעבודה, כי הריחוק החברתי מאוד פוגע. מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, סוריקטה
הי סוריקטה, כן, בדיוק. קצת דיסוננס ודיסטורשן (במידה) - מתבלים ומוסיפים יופי וטעם. ואני מקווה שבתוך זה גם הבכי והזעם ימצאו נתיב, ויופי שזה בניכוי התרופות. אודי
שלום לכולם אני חדשה בפורום,כבר כמה זמן שקוראת כאן את ההתכתבויות ומאוד מזדהה עם חלק מהדברים ואשמח לשתף אתכם חברי הפורום בתור כאלו שמבינים. קראתי הרבה כאן בנושא התלות במטפלת, קראתי התכתבויות די ישנות, אז אני מקווה שעדיין הנושא מדובר כי כל אלו שכתבו בנושא אני כל כך הזדהתי איתם , עד דמעות אפילו. אז אני אתחיל אני נמצאת שנה בטיפול,התחלתי אותו בגלל ההפרעות הנפשיות שלי ועכשיו אני מוצאת את עצמי בצרה חדשה שמאוד מעסיקה אותי וזה התלות במטפלת. היא יודעת מהנושא , אך עדיין קשה לי להתמודד עם התחושות. תמיד כמה דק׳ לפני סיום הפגישה אני מרגישה איך הגוף שלי מתחיל להשתתק ואני לא מצליחה לדבר יותר, כי אני יודעת שאני עומדת לצאת ולא להפגש איתה שבוע שלם. אני צריכה אותה כל הזמן, אבל ממש כל הזמן. אני רוצה להתפרץ בבכי בכל פעם שאני יוצאת ממנה. המחשבה שמתישהו נצטרך להיפרד מקפיצה לי את הלב והפחד הקבוע הזה שהיא תבטל/תצא לחופש ואני אצטרך להישאר לבד , אני יכולה לבכות רק מלחשוב על זה.. זה קשה לי מידי. איך יוצאים מזה? למה אני מרגישה את זה בעוצמות האלו? ועוד משהו ששבר אותי, יצאתי מפגישה לא מזמן וראיתי את המטופלת שאחריי *חייבת לציין שזה לא קורה כמעט בכלל אולי פעם אחת ממש ממזמן. ועכשיו כשיצאתי וראיתי את המטופלת שאחריי הרגשתי הרגשה חסרת פרופורציות לחלוטין, שחרב עולמי. אני לא מסוגלת לשאת בזה. ברור לי שיש עוד מטופלים אבל אני לא רוצה להתקל בהם בחיים, זה אוכל אותי מבפנים. בבקשה מישהי/ו שמזדהה? עם אותן התחושות? אני באמת אשמח שתדברו איתי, אני מרגישה כל כך לבד וחסרת אונים עם התחושה הזאת תודה רבה מראש
ראשית אפשר לומר שזה תחושה מאוד לגיטימית ומובנת בתוך ההליך הטיפולי. התלות והקנאה מסוכרנים זה בזה, כי התלות לכאורה יוצרת רצון לשמר את המטפלת רק לך, שלא.. ולכן התגובה שלך לטיפול היא בעצם הדיבור הכי האמיתי של הנפש, למה שמתחולל בנפש פנימה ובחוויות העבר שצפות, ובעצם כמה את מסוגלת להחזיק את עצמך לבד ללא אחרים, זה אולי גם משחזר חווית של חרדת נטישה וכו' אבל העצה שאני חושב שהכי טובה לך היא שתדעי: שהדבר המרכזי בטיפול נכון הוא הקשר הטיפולי !!! וזה נראה מאוד חזק וטוב אצלך .. לכן התגובות בהתאם.. בנוסף זהו בדיוק חלק מההליך והוא לא לנצח, הרגשות הם מאוד דינמיים בהתאם לתכנים הגלויים והסמוים שצפים בפגישה.. ולסיום- לתת לרגשות להרגיש, ולכאב ולזרום.. לא להתנגד ולהיבהל.. בהצלחה.
היי. מועדים לשמחה. מכירה כל כך את המקום הזה..את הפעם הראשונה שהבנתי שיש עוד מטופלים( ברור שיודעים ההרגשה זה העיקר) תצטרכי לתת לעצמך זמן...זמן להיות בתוך התלות. אין דרך קיצור לצערי. ואם את צריכה יותר תבקשי עוד פגישה. ואצלי כשפגשתי מטופל היא השתדלה להרחיק עוד יותר את הזמנים ביני לבין המטופל הבא... זה עזר. לא ראיתי מטופלים אחרים..אבל חשבתי המון...ובכלל שגיליתי שיש לה בת..וואו.. אז כן. זה קשה, אנחנו לא היחידות אבל יש לה פינה בלב אלינו. שהיא רק שלנו. יחודית כזו ;) ולהגיד לעצמך שהיא איתך גם כשהיא לא איתך. דברי איתה על זה..שוחחנו על זה המון. על הרצון לא להפרד לעולם. אף פעם... היא נתנה לי חפץ מעבר..משהו ממנה . זה מאוד עזר. גם תמונה שלה יכולה לעזור...תבקשי. מאמינה שהיא תלך לקראתך. בהצלחה.
הי לך, בוקר טוב, רשמת 'ההפרעות הנפשיות שלי' שזו הגדרה כללית מידי, נראה לי. וכאמור, הזכרת נושאים מאד מוכרים פה בפורום - המשאלה להיות שניים שהם אחד; התמזגות כמו שתינוק קטני מרגיש מול אמא. כמוחות מאוחדים, הבנה ללא מילים, והמשאלה לבלעדיות. אולי כי לא היה מספיק מזה פעם. ולאט לאט יהיה צריך להבין בכאב וויתור שיש הפרדה, ועם זאת, לקחת איתך חלק מהדמות הטובה שתהיה מבוססת אצלך בראש גם כשהאמיתית לא שם. גם לזה יש שם בפסיכולוגיה. נו. סוריקטה
תודה רבה לכם, אתם לא מבינים איך הייתי צריכה לשמוע את המילים האלו. מכל- ממש עשה לי טוב לקרוא את מה שכתבת ולראות שאת לגמרי מבינה אותי. תודה!
חג שמח ומועדים לשמחה למרות שאנחנו מועדות הרבה פעמים לא לשמחות אלה ..בנפילות אני עברתי במשך השנים 4 מטפלות שכל אחת מהן היתה עולם ומלואו בשוני שלהן המושלם אחת מהשניה! נכון שתמיד נקשרתי ריגשית אליהן והמעבר מאחת לשניה לא היה תלוי בי אלה במקום שבו טופלתי במשך שנים...במרכז לנפגעות תקיםה מינית ואונס ... כן יצא בצורה כזו שכל מטפלת טיפלה בי במשך שנה פלוס... המרכז כבר לא היה יכול להשיך לתת לי מענה בגלל השנים ששם טופלתי ושלחו אותי הביתה..יש עוד נפגעות שזקוקות לטיפול...מי יכול לומר משהו נגדם ??? עברו כמה שנים ושוב נכנסתי לטיפול במקום אחר לגמרי..הפעם החלטתי שאני לא ארשה לשום רגש להכנס פנימה ולהרוס אותי מחדש!! עבדתי על התהליך הזה מרגע שנכנסתי לטיפול..היה די קשה למען האמת אבל נלחמתי בעצמי עם השיניים לא להרשות לעצמי להרגיש!!!! יכולה לומר לך שהצלחתי ..לא מזמן נפרדה ממני המטפלת האחרונה שטיפלה בי ותראי נשארתי בחיים לא התרסקתי !! בתוך התהליך שלך את בסדר גמור לא תפחדי להרגיש או לפחד או כל דבר שמרגיש לך ..לכי על זה הכל יהיה בסדר בסוף בהצלחה חטולית
אני פשוט ממש נבהלתי, פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה בעוצמה כזאת.. אני מניחה שאני יותר צעירה מכן (בת 18) אז רציתי את דעתכן כי אתן מבינות יותר ממני ויש לכן ניסיון :) אז שוב תודה רבה
שלום לך, כמו שכתבו לך, תלות היא שלב חשוב והכרחי, והקושי הוא כנראה כי בשלבים בהם היית במצב תלות - זה לא הרגיש כל כך מוצלח (מזמן מזמן...). בהמשך התלות תהפוך להזדקקות בוגרת ובריאה. אודי
המרחב, השחרור, וחופש הבחירה, הם אבני היסוד בחווית העצמי שלנו.. האדם מרגיש את עצמו מבטא את רצונותיו ומקבל דרור לנפשו רק בהינתן היכולות : לנוע לעוף לחוות ולעשות כול שנפשו פנימה משתוקקת מרגישה ורוצה הביטוי הכי טוב לנפש הוא חופש הבחירה וחופש התנועה.. ואיזה קשה שבלית ברירה סוגרים אותך / עליך מחלטים לך ואף מאימים עליך גם בקנסות עם תנשום את המרחב שאתה כול כך אוהב, לך תשה הרגלים שהורגלת אליהם לריצת בוקר שאיננה לקנות איזה בגד להשויץ איתו או שסתאאם פתאום בא לך לעוף למרחב האנושי.. ולא. אתה לא יכול תישאר בבית... האאאא נכון מבעאס.. מסגרת- כמה מאיתנו אוהבים אותה באמת כמה לפעמים בא לך לבעות במחויבות ואחריות המתמשכת .. לראות את הגוזל שעף לו מבעד החלון ולשיר לו "עוף גוזל חתוך את השמים.. פשוט לקנא.. שיהיה חג שמח לכולם ולא נישכח שבסוף השמחה היא תלויה אך ורק בלב שלנו את זה אף אחד לא יכול לקחת ...
הי יקי, חסום, אבל לא טוטאלי ואפשר למצוא כיצד לנהוג באופן חלקי בדומה למוכר. זה בסדר לרוץ. זה בסדר להגיע לנתיב הריצה באופניים. בסדר לשהות בטווח מוגבל, אבל כן אפשר אוויר (עם מסיכה). בגדים להשוויץ זה בכל מקרה לא התחום החזק שלי, אז עם זה דווקא קל לי. ובבידוד - אפשר לגדל צמחים ולהשקות ולטפח, למשל. אפשר לעשות מוזיקה, יוגה, יצירה, משחק. מה דעתך? מה יכול להתאים לך? סוריקטה
היי יקי, בהחלט קשה.... גם אני מרגישה בכלוב... אבל להגיע לשמחה מהדברים הקטנים מומלץ. הלוואי🙏סוכות זה חג לשמוח. " ושמחת בחגך"...נשתדל. אצלינו זה מתבטא בעזרה הדדית.. בהצלחה
הכל נשמע כמו שכולם אומרים על מצב הסגר על חוסר החופש על ....תלונות בלי סוף... לבסוף רואים שגם רמת התלואה יורדת כמעט לרבע מהכמות שהיתה וזה כבר טוב בעיני ואקח במיוחד את מילות הסיום שלך "השימחה תלויה אך ורק בלב שלנו ואת זה אף אחד לא יכול לקחת לנו " בנימה אופטימית זו מברכת גם אותך ושמחת בחגך והיית אך שמייייח !! חטולית
המדהים הוא שמכח ההרגל אנו תולים את השמחה והמרחב במה שהורגלנו במשך השנים.. חג=אירוח שמחה=תלות במשהוא חיצוני חופש=יציאה למרחב וכו' ההרגלים שלנו יצרו תלות בדברים שלא בשליטתנו ולכן אולי טוב שנפנים ונתרגל למצאו את הטוב והשמח בעיקר במה שבידנו.. וע"ז נאמר תגיד תודה שאתה נושם כל השאר זה בונוס....
בואי, שירה, בואי. אפשר גם על קצות האצבעות מבלי שנשים עליך אצבע, משתלבת תוך כדי תנועה. ואודי - כן, היה זה נדיר, מחוץ למסגרת המוכרת הבעייתית לי, אך כל כך התאים לי שהיית בבוקר ולא (שוב) הגעתי לכאן אחרי שכבר הכל נסגר וחלף ועבר והתרחש בזמן שהמערכות אצלי כבויות, אלא רעננה וערה, בשעות שלי. סוריקטה
בואי בבקשה לפחות לומר לנו חג שמח הברכה שלך תמיד נהדרת אוהבת כל מה שאת כותבת אז בואי כבר הביתה..... חטולית
אז סליחה. בנוסף עומס רגשי. אין פגישות עם המטפלת כי אין מקום שקט ממש שלא ישמעו אותי בבית. ... וגם לא יצרתי איתה קשר כי אי אפשר להפגש ככה. הייתי בבידוד. ועכשיו בעוצר הזה..מה אגיד בדרך? הולכת לטיפול.. פחחח וכל הבית לא יוצאים. אז לאן אמא הולכת פתאום...אוךףףףף לא מתאים. אז נשארתי עם עומס פיזי, גם בבית אוכלים מקררים שלמים. הופכים יום ולילה. נו, מתבגרים. ולהניע אותם ללמידה בזום....נאחס. וגם להכיל את הגן. ההורים.. וגם את ההורים שלי ושל בעלי שמסכנים תקועים בבתים. ...אוףףףףףףףףףף פרקתי......אני נעלמת וטובעת בעומס.....אין "אני" יש רק אחרים...
הי מיכל, כשאת מרגישה שמקומך נדחק ונחנק - לפחות פה - אולי כדאי שתקחי לך אץ המקום הנתמך ופחות תומך. לכן, אין כלל צורך להתנצל. אף פעם. היי חופשית בבחירתך. איתך, סוריקטה
הי מיכל, כדאי לשקול שוב. טיפול מוגדר כפעילות חיונית ומותר לצאת אליו. זה באמת חיוני. תראי מה את כותבת. אודי
השגרה לא שגרה כבר מזמן... אני עובדת כל כך קשה רק כדי ליצור חום אנושי עם ילדי הגן וההורים. המון המון שיחות סביב השעון. ( הפכתי לפסיכו' של ההורים :( ) המון זומים, מצגות , חידות, שירים, סיפורים. ושוב שיחות אישיות בזום, בוידאו...24/7 כי לכל אחד נח שעה אחרת.. איך אתה עומד בזה בלשמוע אחרים ולהזדהות איתם כל הזמן???? יש לך רעיון איך להשאר שפויה אחרי שאמא מספרת שהיא שבועיים במיטה חולה בקורונה, האב גם. הילדים מתרוצצים...הורים עייפים. הורים בחל"ת.....כל אחד עם המון דאגות...ובטוחה שיהיו השפעות פסיכו' גם על הילדים. הם מתגעגעים לגן.. ממש!! מבטאים עצמם כל כך יפה כמה הם רוצים גן.הם צמאים לקשר האנושי איתנו. הגננות...ואני נותנת ונותנת ו.... איך אתה שם גבול?????? עולם לא שפוי ואני רק מקשיבה ומקשיבה. מבינה ומכילה. מעסיקה ילדים בשלט רחוק. דייייייי......נמאס לי. יודעת להגיד זמנים מסויימים של העבודה. והכל ידוע. גבול... אבל מוכרחה לשמור על שפיותם של ההורים והילדים...שלי הולכת לאיבוד :(
הי שוב מיכל, ומקווה שזה בסדר שאני כותבת. לא בטוח שחייבים להזדהות כל הזמן. אני חושבת שהכיוון הוא פנימה והחוצה. לצאת ולהיכנס. כלומר, גם לשמור על נפרדות ומרחב והגדרה עצמית. בשונה מהתמזגות תמידית. אני קולטת פה את אודי חזק בזה במיוחד. סוריקטה
... חשוב גם להפחית רגשות אשמה... המממ... בעייה... חתיכת תקופה זותי. סופשבוע נעים, סוריקטה
הי מיכל, קודם כל - זאת באמת תקופה מיוחדת וקשה מאוד, עם הרבה אתגרים והרבה אי וודאות. שנית, לשאלתך - צריך שגם לנו יהיה מקום מכיל, מאוד עוזר ליצור שגרה (בעיקר בתנאי אי וודאות) ו- לדעת היכן לשים גבול כדי לשמור על עצמך. אודי
אז ברוכה השבה. אשמח לראותך שוב...מיכל
היי אודי, היי אנשים שהם לא אודי ונשארו פה מהזמן שעוד הייתי... זוכרים אותי? לא יודעת כמה זמן לא הייתי פה, בטח שנתיים לפחות. פעם בכמה חודשים אני מציצה לרגע וסוגרת, מזכירה לעצמי שהיום הכל שונה. שעכשיו יש לי רשת תמיכה רחבה יותר, שאני בטיפול כבר 3 וחצי שנים, שיש לי בית משלי ועבודה טובה ושאין לי מספיק מקום בלב ופניות כדי להיות גם פה ברצף. תמיד מתחשק לי לכתוב משהו, מילה לפחות, אבל אני לא. אני קוראת קצת ויוצאת וטיפה מתרחב לי הלב. זה תמיד יהיה המקום שיכולתי להיות בו גם כשלא הייתי בעצמי. אודי, קראתי עכשיו די הרבה מההודעות הישנות שלי פה, וזה היה... זה היה לא פשוט. רואה אותי מנופצת, שבורה, חלולה, כואבת, כואבת, כואבת. לא קלה בכלל. והיית. ענית לי. בנחת, בהומור, בפשטות. אני כותבת את זה עכשיו ודי מתרגשת. היום, כשאני במקום שונה ככ (לא, לא קל. חוק שימור החומר אומר שדברים אינם הולכים לאיבוד, לצערי. אבל הם בהחלט משנים צורה, נעשה להם נפח ומקום אחר בתוכי, אט אט אני יכולה להם יותר) אני יכולה להעריך יותר, את העוגן שהיה לי כאן, אז. סגר עכשיו. והעולם הפוך ואני בחל"ת. ודווקא די בנחת וערב ושקט ואני רוצה לנצל את הרגע הזה, עכשיו להיות פה עוד קצת (מרגישה די בבית, חייבת לציין) ופשוט, לומר תודה.
וואו...בוודאי שזוכרים. וכמה טוב לשמוע על המקום שאת נמצאת בו היום.
הי עופרה, את נשמעת טוב עכשיו. מאזן, עבורי, לפחות, לקרוא הודעות מסוג זה. דרישת שלום, סוריקטה
אבל, רגע, נעצור, הי - שנה טובה. הי כולם, בימים האחרונים אי הסבילות שלי לעצמי תפסה תחת למימדים שמאד מזכירים את פעם. מה קרה? לא בדיוק יודעת - אולי שילוב של יום כיפור, סגר, יציאה משגרה, גיל המעבר. בדידות. לפעמים נושפת החוצה את האוויר בבת אחת כי בלתי נסבל לי. יש תרגילי נשימה כאלה. ושוב גל חום. אוף. כמה שנים ובאיזו תדירות ולא נמצא מענה. והצטברות קיצונית של חסר בשינה. :-/ המשך שבוע טוב, ובכלל יום שלישי היום נזכרתי. יאללה - יוצאת לדרך. בחוץ אני אחרת, ואין יודע. מה שפה אלו רק מחשבות. סוריקטה
הי סוריקטה, 'בימים האחרונים' מרמז לי על האפשרות ל'זום אאוט' לעבר זמנים שיכולים לתת פרופורציה מכילה יותר. אודי
מאז ומתמיד היה לי קשה לשמר חברויות. אני יכולה להיות בנאדם מאוד כיפי קופצני וחברותי אבל אני נוטה לפתח ציפיות יותר ויותר גבוהות ככל שהחברות שלי עם מישהו או מישהי מתחזקת. ובסופו של דבר תמיד קורה משהו שמרחיק אותם ממני. פעם הייתי רבה עם חברה או ידיד ואיכשהו היינו בסוף חוזרים לדבר. אבל היום זה כבר הפך למצב שאחרי ריב אחד שלי עם מישהו או מישהי הם פשוט מסרבים לחזור לדבר איתי לא משנה מה. ויותר גרוע מזה- גם כשהם אשמים בריב הם לא מוכנים להודות בזה בטח שלא להתנצל. תמיד אני מוצאת את עצמי מתנצלת בפני חברה או ידיד אחרי ריב (במידה ופגעתי כמובן). אני מודה די מהר בטעויות שלי. אבל עדיין מרגיש לי שאנשים לא רואים את הצד שלי. או שאני מפספסת פה משהו. למה אנשים מוכנים לוותר עליי בכזו קלות? לדוגמה היה לי בתקופה האחרונה חבר טוב שידע שאני בתקופה מאוד דיכאונית בחיים שלי (אני אחרי פרידה מזוגיות של 3 וחצי שנים והיחסים שלי עם אמא שלי ואחיותיי ממש לא בריאים במיוחד מאז שאבא שלי נפטר לפני 5 שנים) והוא ממש תמך בי הוא היה בא אליי היה מזמין לשנינו אוכל או מביא בקבוק אלכוהול היינו יושבים ומפתחים שיחות נפש. והיום היה לנו ריב הכי מפגר על משחק מחשב! ואחרי הריב הזה כתבתי לו שההתנהגות שלו היתה לא בסדר ושאני מצפה להתנצלות. התגובה שלו היתה מאוד תוקפנית ומגעילה. למרות זאת עניתי לו בצורה מתונה וברורה. אחרי שעניתי לו הוא רשם שנמאס לו ממני ושהוא בעצמו כבר לא רוצה את הידידות הזו... אני כבר מיואשת כל כך מבני אדם. אין לי יותר אמון באנשים, אין לי יותר אמון במערכות יחסים- מכל סוג שהוא! בכל פעם שנכנס מישהו חדש לחיי אני מתאכזבת או נפגעת ואני בנאדם מאוד רגיש אז אני לוקחת קשה דברים. ומרגיש לי שלא משנה מה אני עושה- אנשים פשוט לא מבינים אותי. ומוותרים עליי מתוך יאוש. אני מרגישה חסרת כל משמעות ביקום הזה. ובבקשה אל תציעו לי כדורים כי ניסיתי... מה אתם חושבים שהבעיה שלי יכולה להיות ואיך אני פותרת אותה?? עזרו לי בבקשה
היי. אכן מצב שנשמע לא קל בכלל... אבל כשאני קוראת אותך אני מרגישה המון אשמה על הצד האחר. הם האשמים...האם ניסית לשאול את עצמך למה? כשמתנצלים אומרים סליחה על מה שאנחנו עושים. על החלק שלנו ולא מבקשים התנצלות מהצד האחר. לוקחים אחריות על הטעויות שלנו. את כתבת שאמרת לאותו בחור "שההתנהגות שלו לא בסדר ואת מצפה להתנצלות" חישבי מה היה קורה אם היה אומר לך שההתנהגות שלך לא בסדר והוא מצפה להתנצלות??? אין פה כוונה להתנצלות מצדך...איפה את ??? היית כועסת בוודאי.. לקיחת אחריות והסתכלות במראה..סליחה אם נשמע קצת בוטה מידיי אבל ביקשת עזרה...בהצלחה.
שלום לך, הייתי מציע לך להשתתף כאן יותר בקביעות, עם כינוי והכל, ולראות כיצד נרקמים יחסים בין אנשים - ואולי לקבל הבנה לגבי מה קורה לך ביחסים. אודי
באמת מתסכל המצב הזה שבאמת את לא יודעת מה רוצים ממך... ולאבד את אמון הסובבים זה מאוד לא נעים.. כן המלצתי שתקחי איזה חבר /חברה שאיכשהוא אפשר לסמוך עליה או מספיק הוגנת בשביל לעבד איתך ולשקף לך אך זה נראה מהצד המצב שלך מה גורם לכך כי יתכן שיש פה איזה חוסר תקשורת בניך בין הסובבים אותך .. ואגב פעמים לא משנה מה אנו אומרים אלה איך אנו אומרים .. תבדקי את עצמך האם הטון, שפת הגוף, סגנון עברת המסר שלך הוא כאדם אוהב או כאויב.. לפעמים זה עושה את ההבדל.............. ואחלה חג .
הי אביב, טוב שבאת. היום שישי. סביר שהודעתי תעלה רק ברביעי הבא, אבל המחשבות הן כאן ועכשיו (יתרון האתר) :-) אני לא מצליחה לראות עכשיו שאני חמודה או מקסימה ואפילו יש קול שהודף מחמאות. אם כי, יש גם קול כזה שכל הזמן מנסה לחפש אותן. לקחתי סרטוני וידאו שלי, מאתמול, ובהתבוננות שלי כאילו מבחוץ עליי - אני מצליחה לראות רק אדם אלים ונוקשה ומפלצתי וחסר סבלנות ועצבני. אני יודעת שאיך שהייתי, היה אמור להיות אפילו סופר חמוד, וחרוץ ומתאמץ ושותף, ומלא מלא אורך רוח עד שאחרים כבר איבדו את זה ולי עוד היה כוח, הוא גם היה בנוכחות עדים, כך שלא יכול היה לקרות שמשהו שלילי היה נגלה כלפי חוץ. הכל בראש. הקול בראש. המטפל שלי מסביר ותוך כדי ההסבר המוח כבר מוחק את מילותיו. אולי כמו הטמטום ששירה מדברת עליו. מחסום לקליטה. בכל אופן, זה קשור לתגובה הקשה שלי לתלות. תגובה שמייצרת המון רעלים פנימיים. חנה דיברה על תלות. השיח שלי שהיה כאן מול אודי אולי מדבר את זה עוצמתי. מצטרפת לאודי בהקשר ליצר החיים שבך, אביב. ומצטרפת לאודי באמירתו לשירה - ראי כמה את נמצאת אצלנו גם כשאת שקטה ונפרדת. ובמבי - גם את ועוד איך. כן, כן. תחזירו גם אליי את מה שרשמתי עליכם. אבל נמחק לי... לא באג של דוקטורס. באג במוח שלי. אודי - במשפחות שאני עובדת איתן יש (גם) אנשים שעוסקים במוזיקה באופן מקצועי. בימים האחרונים יצא במקרה שנפגשתי עם אחת מהן (אישה - ומניחה שיש לכך משמעת גם) וניגנו ושרנו ביחד באופן ספונטני. תזמורת קטנה לעת מצוא. עקום ברמות של גן ילדים אבל מה זה אמיתי. תינוקות אוהבים אמיתי. שלם ולא מושלם. סוריקטה עובדת חיונית רשמית עם ניירות ותמשיך גם בימי הסגר. סוג של מזל. דווקא אני, האדם בלי האופק בלי קשר לקורונה, שמצא נישה וכבר התבסס בה. סוריקטה והיצירתיות
יצר החיים , מחזיק אותנו כאן וההודעה שלך כל כך חמודה שלא יכולתי לא להגיב למרות שהכי בא לי להשתבלל בזכותך גם הוצאתי מחוש לעולם אז תודה וקראתי אותך גם למעלה ....ימים ממש מאתגרים ....נעבור גם אותם .. אביב
היי סוריקטה, סרטונים...נו, ספור חיי בתקופה הזו. ושיחות וידאו עם הורים וילדים. נכנסת לבתים בוידאו.... שונאת את זה ממש!!!! לראות את עצמי בסרטונים. מבינה לליבך. אני לא מסתכלת על מה שהסרטתי לילדים. פשוט שולחת.. עובדת יומם וליל ואין לי מנוחה. כל כך רוצה לחזור לגן. אז כנראה משהו בעצמנו לא מוכן לקבל שאנחנו טובות, מוצלחות וכו...או אפילו נראות חמוד ;) אבל התגובות טובות. אז לפחות זה לא?? טוב שאת עובדת חיונית!!! זה נשמע נפלא!
הי אביב, פחות הספקתי לענות אתמול - יום ארוך ארוך. ראיתי את השיר שקישרת אליו למטה. ראיתי. הבנתי על מה דיברת גם קודם. בהחלט. רסיסים. השיר יפיפה והקליפ עם אפקטים מדהימים. כמו שאולי הייתי חולמת לעשות (גם מוסיקה, גם וידאו) תודה, סוריקטה
הי מיכל, אני שומעת איך התקופה מטריפה אותך. ת'אמת שדי הצלחתי להחזיק עד עכשיו יפה עם התנאים האלה וכן מצאתי, למשל, דרכים איך להיות עכשיו עם ילדים מתוך ההגבלות. לדוגמא אירגון של הפעלה ספונטנית מוזיקלית לילדים. הילדים עם ההורים וההורים שומרים שיעמדו רחוק. ההפעלה קצרצרה, חמש עשר דקות, מועטת אנשים ובמרחק אפילו יותר משני מטר, ומסיכות ובמקום פתוח. והיה פקח שראה, אגב. קצת מעין חלקיות כזאת שכן מזכירה את פעם. הפעם שהיה לפני חצי שנה. ממעטת ככל האפשר זומים. הפגישות הטיפוליות שלנו עדיין מתקיימות בחדר מרווח מאד ופתוח. ספציפית לא אכפת לי שישמעו מבחוץ. לא עשיתי שום דבר רע. באתי לקבל עזרה. אני כן נפגשת עם שכנים שיצרתי איתם קשר טוב. בשמירה על הכללים. בחוץ, קצר. במרחק. מסתכלים בעיניים, שומעים קול. משתפים. עם אנשים בבידוד - מדברים דרך המרפסת, תולים הפתעות על ידית הדלת, זורקים ממתקים ארוזים מלמטה לחלונות. כי אנחנו גרים בקומות נמוכות. יתרון. פיתחנו לנו משחקים כאלה. קשה לי מכל שהעם מפורר ואין ערבות הדדית. במקרה אצלנו בבניין בלבד יצאנו קיבוץ, אבל רק אחד ליד הכל כבר ממש שונה. מלא שנאה ואיבה ותוקפנות מוטרפת וזלזול בקנה מידה גדול בהנחיות. שכונה קשה מאד. וממשפחות - שמעתי לכאן ולכאן. כן, הרוב מבלים המון זמן במטבח, מתבגרים, כמו שגם את אמרת. המון חסרים, אבל אתן דוגמא ממשפחה אהובה שטיפלתי בילדים שלהם - הם היו בבידוד. לא חולים, אבל כן בידוד. הם ארגנו סדר יום למופת בשיתוף עם הילדים. ממש אלופים. האמת שאני מכירה כבר המון משפחות שנכנסו לבידוד. ואפילו יותר מפעם אחת. אבל אף אחד שיצא חיובי. סוריקטה
הי סוריקטה, לא חשוב ישר או עקום, העיקר האמיתי, ואז בהגדרה זה פחות עקום (קצת עקום זה יפה...). אודי
