פורום פסיכולוגיה קלינית

קבענו פגישה

הי רוני, למי שלחת הודעה? סורי על הבלבול. דברת על המטפל המקסים, אך גם על האח הפוגע, שגם לגביו רשמת שטרם קיבלת החלטה. מה תעדכני? סוריקטה

לאחי. הוא הפוגע...

היי רוני הלכת לפגישה ? אייך היה ? חטולית

קודם כל לא קראתי אתכם. ומצטערת אני פשוט פחות כאן..ולא אקרא אחורה הרבה.. אבל לומר שחוזרת ובטח עוד אחזור מידיי פעם... אני מוצאת את עצמי ככה בלי טיפול ויש לי כוחות להתמודד עם דברים. כמובן שאני כל כך אחרת מהזמנים שלפני הטיפול ואחרי.... עכשיו אני יודעת שאני כבר לא אעדכן לפחות לא בזמן הקרוב. שאתמודד. שהמחשבות ישארו אצלי, ביני לביני... אבל מתגעגעת.. למפגש השבועי..לספר מה עובר. נפרדנו והשארנו הרי פתח ואז באתי מידיי פעם. וזהו. הסגר הנוכחי אחר.. קצת קשה יותר. לצור קשר מרחוק עם ילדי גן. ..כאילו אני במקצוע אחר : הכנת מצגות והצגות לגיל הרך 😅 משהו כזה... והמתחים בעבודה נשארו כמובן גם במרחוק. לא משנה..... מה אני רוצה לכתוב??? שאני "המבוגר האחראי" גם בבית..הילדים האישיים צריכים עזרה בעבודות שמעמיסים בלי סוף...מי שישמע חייבים להעמיס.. מחשבים תפוסים. אחד בתוך השני בבית די קטן.. קשה. חסר לי מקום ל....התיילד. כן,קצת לחזור למגיע גם לי!!!! גם אני רוצה פינה משלי!! לשבת בשקט ולהתכסות קצת בשמיכה להשאר בפיג'מה כמו שכלם מתארים את הסגר..לא כך אצלי. בישולים, זומים ומצגות, שיחות אישיות, עזרה בלימודים ועבודות..והשתלמויות בזום.. ואוכל אוכל אוכל. המון במטבח. מכינה ואוכלת.. למה אני אוכלת מלא??? משמינה. ועסוקה יותר מהרגיל. ורוצה שקט!!!! פינה.. משלי. אז היא חסרה לי. הפינה שלי. הפינה שלי עם המטפלת נתנה לי שקט ורוגע לאסוף את המחשבות...או לתת דרור למחשבות לאסוציאציות החופשיות... חסר. והיום עצוב לי. ...זהו. תודה למי שקרא אם בכלל..

מיכלי בטח שקראתי אייך לא וכן המון לחץ הסגר הזה באמת שונה מקודם גם כל ההתנהלות שונה גם בגנים של הנכדים שלי יש המון בלאגן ..מבינה אותך זו תקופה מאוד משוגעת אצל כולם ואוכל...כולם באותה קלחת ..מה אומר לך צריך סבלנות לעבור גם את הגל הזה חטולית

את יודעת, מיכל יקרה, יש משהו שבעיניי מסתמן בתקופת הקורונה והוא, שאנשים שעל פי רוב שם בשביל כולם, מבקשים עוד יותר לקחת פאוזה בשביל עצמם. השמיכה והפיג'מה - סמלי המנוחה, אולי. לאו דווקא זה מה שאני רואה אצל 'כולם'. כן רואה באופן כללי הרבה התעסקות באוכל. כן רואה תחושות חנק וכליאה, עומס, ירידה במורל. אולי סוג של חופש טוב 'לא-לקרוא-פה'. דעתי הייתה ונותרה שמי שצמח - כבר פחות כאן. הנה - קראתי את מה שרשמת. אף אם הבנתי באופן חלקי - אשלח כמה מילים לך. שבוע טוב ומבורך, סוריקטה

חטולית וסוריקטה יקרות, קודם כל לא יודעת למה חשבתי שתדלגו הלאה ולא תקראו🤷‍♂️ אז תודה שקראתן והתייחסתן. כן חטולית כ"כ הקשר הרחוק עם ילדי הגן ובמיוחד שחושבים שאנחנו לא עובדות...עובדות הרבה יותר קשה, מאוד יצירתיות ויוצרות קשר יום יומי ויודעות מה? מאוד בשביל ההורים. מקשיבים להם שעות יותר מאשר לילדים....די החזקת ההורים בתקופה הזאת...המון הכלה. וסוריקטה- יכול להיות שיש צדק בדברייך שכשאתה נותן המון מעצמך לפחות אצלי אני שוכחת קצת אותי..את צרכי...לא מבינה למה אחד צריך לבוא על חשבון השני🤷‍♂️ הרמת ידיים כזה..של למה? ומה? וילדה שואלת שמחפשת פינה לנוח.... אני קמה, מתלבשת, עובדת המון בבית. מנקה שירותים, מטבח המון. אוכלת, מבשלת המון..עוזרת בלימודים יוצרת קשר אישי עם ילדים והורים מהגן...המוןןן... טוב שעוד שבוע נגמר. ועוד מעט אעשה חיסון שני..אולי ארגיש חסינה?? הלוואי שהייתה לי פינה..זה כל מה שאני מבקשת לעצמי..אין אצלנו בבית פינה שקטה. כי החדרים הם לא לכל ילד חדר הם יחד..ואז יש ילד בסלון, בעל שעובד בחדר שינה..המקום הפנוי היחיד זה המטבח וגם הוא מחובר לסלון.... פינה לו הייתה לי, לאוורר רגשות, לפעמים היא חסרה בי, הפינה השקטה, מדיטציה שפעם עשיתי בשלווה, נעלמה...והמקום של הטיפול שיכולתי לנשום 50 דקות תמימות...נמוגות .. נעלמות... תודה שקראתם..מרגישה קצת נעלמת באוויר....ועם זה נחנקת.. .

מיכל יקרה, הצורך שלך הכי טבעי ומובן.. נכון שקשה להיות נזקקת אבל להשלים את כל החוסרים צריך גם חיים שלמים. מקווה שתאפשרי לעצמך את הפינה שאת כל כך זקוקה לה. בעצם, למה לא? שלך שירה

תודה שירה... מנסה למצוא קצת שקט בתוך הרעש...למה לא? כי פיזית אי אפשר..

אני מרגישה כל הזמן שאני צריכה עוד החזקה. אני נפגשת עם המטפל פעם בשבוע ומתכתבת אותו במילון בין הפגישות. לפעמים גם ווצאפים. הוא מעולה לי ומקסים ואני פוחדת שיימאס לו ממני. כבר יותר מחצי שנה אנחנו סביב הסיפור של אח שלי ולא מצליחה לקבל החלטה. הנה, גם פה אני מציפה את זה...שוב ושוב.

היי רוני אם היה מפריע למטפל שלך קרוב לוודאי שהיה אומר משו בענין ואם זה באמת מטריד אותך דברי איתו ותראי אייך יגיב.. חטולית

שלום, אימי היקרה עברה אירוע מוחי לפני כשנה וחצי, כתוצאה מכך נותרה משותקת בחצי מגופה בגפיים לכן היא נעזרת כיום במטפלת צמודה. היא מבקשת שאשאל רב מתי היא תסיים את חייה בעולם הזה, לא היה לי דבר לומר לה מלבד שאין אדם היכול לגלות לה על עתידה, אבל למחרת התקשרה שוב ושאלתי אותה מה היא הייתה רוצה לשמוע, היא אמרה לי שהיא הייתה רוצה לחיות לפחות עד גיל 70 כי הניחה שהיא בת 62, היא נושקת ל70 אך אינה זוכרת. הייתי רוצה למצוא לה תשובה שתעשה לה טוב בלב, אבל אני מתקשה לדעת מה נכון במקרה כזה, העובדה שהיא מניחה שהיא בת 62 אולי מעידה על זה שהיא הייתה רוצה לחיות לפחות עוד עשור קדימה. לכן אני שואלת איך להתמודד עם השאלה שלה, האם להגיד לה שהיא תחייה עוד שנים רבות ועוד תחתן ילדים ונכדים? או להגיד לה שיהיה בסדר ואין צורך להתעסק בזה?

היי שוהם עצוב מאוד מצבה של אימך .... נראה לי שאם זה יתן לה תקווה אולי כדאי להביא לה הביתה מישהו מיקצועי אפילו מקופת חולים שיסיח את דעתה מנושא הגיל ממנו היא חוששת להם יש כלים מתאימים אייך להרגיע במצבים כאלה אולי עובדת סיעודית.. אמרת שיש לה מטפלת אז מהמשרד כוח אדם בו היא מטופלת גם יכולים לעזור בהצלחה חטולית

הי, איחולי בריאות וד"ש חם לכולם. מרגיש ככה שהקורונה איבדה שליטה. בתוך כל זה מנסה לצמצם מגעים ולשמור על הכללים. ימים קרים קרים עכשיו. נשארתי ככה מי שבעייתי לה מאד בתחומים מסוימים ('רגילים') להסתדר עם העולם, וכנראה תמיד אזדקק לתיווך כלשהו. סוג של של אדם עם צרכים מיוחדים שלא רואים. ועל אף שיש עניינים שאינם בני ריפוי, עשינו מה שיכולנו כדי להגיע לנקודה של היום. של סיום הטיפול. הזקנה מתקרבת, ועמה הקטנת העצמאות - עניין מדאיג לבודדים, אבל ימים יגידו. ניפגש עוד פעם, בימים שאחרי. עוד נפנוף אחד ודי. להיפרד לשלום, סוריקטה

... נראה שגם כאן - בחושבי על התקופה הארוכה שהייתי פה - לא באמת ידעתי לשחק את המשחק נכון. צר לי, סוריקטה

לו רק יכולתי לבטל את הודעותיי. במקום לבטל - מוסיפה ענפים להודעה שפתחתי. לבלבל. וחושבת לעצמי שאני במלכוד. לבדידות - מחיר יקר. מאד מאד. אך גם כל מפגש עם אנשים - גם אם יהיה נעים סך הכל - יהפוך בסופו של דבר לאסון נוראי אצלי בפנים. סיוט לחיות ככה. הבנתי שלא ניתן לריפוי ומייאש מאד לחיות בתוך סבל כזה. לעזאזל, סוריקטה הלוואי שכתבתי לעצמי וזה יעזור לפספס אותי.

סוריקטה יפה שלי מה פרוש עוד נפנוף אחד לשלום ודי את לא עוזבת אותנו נכון ? כן מצער כשטיפול מסתיים אבל החיים ממשיכים תראי עברתי כמה מטפלות והמשכתי בחיים שלי כן מבינה שזה שובר אותך חוויתי.. אנחנו כאן וגם את אל תשכחי אותנו חטולית

סוריקטה יקרה וחשובה כל כך.. כל הודעה שלך מחזקת אותי. כל הודעה שלך חשובה כל כך לראות עוד צד...את חשובה פה! אל תשכחי.

הי חטולית, היו גם 'חיים' לפני הטיפול. עקומים ומעויתים, אבל היו... חיוך, סוריקטה

אחד משירי הילדים שהכי אהבתי.. סוריקטה יקרה, אני שמחה שההודעות שלך עלו ושאת נוכחת כאן, באמת... לבדידות מחיר יקר וגם אצלי המפגש עם אנשים גם אם יש בו טוב הופך אחר כך לעוד מעמסה משבתית-רגשית. איתך מאחלת לך ימים פשוטים יותר שחרה

כמה שאת צודקת עכשיו הזמן להתחיל אולי לטפל העצמך מחוץ לטיפול..? מבינה אותך חטולית

למרות שהעייפות מכריעה אותי עדיין לא מצליחה להרדם בחודש פברואר השנה התקשרתי לבעל הדירה שהב אנחנו גרים בשכירות והודעתי לו ששוב יש נזילה מהאמבטיה לתוך ריצפת האמבט מפני השחור בו יוצאים המים חלוד שבור וכדאי לקרא לבעל מקצוע שיבדוק את רמת הנזק..זו כבר פעם שניה תוך שנתיים שהבעיה הזו צצה כשקרתה בפעם הראשונה הזמין אינסטלטור שיתקן..לרוע מזלנו הוא חירטט את העבודה ובעלי מיד יידע אותו הוא לא עשה כלום בענין וכך נשאר !! ואז בפברואר השנה כמו שכתבתי פניתי אליו שוב צילמתי את המקום בתוך האמבטיה בצילום מוגדל כדי שלא יגיד לא אמרתם לי כלום כעבור עוד 3 חודשים כשהמקום הפך להיות כמעט בור שוב שלחתי לו צילומים כדי שיתיחס לענין ואמר שהביטוח לא יכסה את זה אין מה לעשות... המצב החל להחמיר כשהחדר השינה שלי התחיל להסריח מעובש..השידות שלי והמיטה שלי וכל מה שהיה שם פשוט הסריחו לעובש היה בלתי אפשרי כבר לישון בלי להיחנק מהריח ואז כבר ממש בכעס אמרתי לו שהקירות מעופשים ומסריחים בצורה בלתי ניתנת לשינה...טוב יש קורונה עכשיו אני לא יכול להגיע....האמת שאני מרחמת עליו כי לאדם בגיל 70 שסובל ממחלת סרטן ונמצא בטיפולים...היה לי קשה לריב איתו אז שלח את הבת שלו שהזדעזעה מכל מה שראתה ואמרה שמיד חייבים לתקן הכל אך הוא לא הסכים אפילו להביא שמאי עד שקיבל אישור מהביטוח שזה בסדר...גם השמאי לא הבין אייך יש נזק כזה ..אמרתי לו שזו רשלנות של בעל הדירה וסיפרתי לו הכל מההתחלה.. לפני כחודשיים היו גשמים עזים כל כך שאפילו ארון הכביסה החיצוני של האמבטיה קרס ונפל אל רצפת החניה בבנין..גם את הצילום הזה שלחי לו ואז התרצה שיבואו לעשות תיקון בחדר האמבטיה..! כמובן ששום דבר לא נעשה מעכשיו לעכשיו..הזמן עובר מבעל מקצוע אחד לאחר והזמן נסחב ונמתח כמו מסתיק.. סוף סוף לפני כשבועיים וחצצ עשו הלבשה של אמבטיה על הקיימת סוג של חומר קל והקלה מסויימת התחילה להרגיש טוב שאותותו הסירחון שכבר התפשט גם לתוך חדרי הבית הסלון עומד להסתיים אבל לא ..כי אסור לגעת בקירות רטובים צריך להמתין שיתיבשו !!! אז המתננו ואז אחרי המון משא ומתן שיבואו יתקנו ויצבעו הם יגיעו בשבוע הבא וזה נופל בדיוק על היום שהיתה צריכה להיות לי הפגישה הראשונה עם המטפל ! באפיסת כוחות אחרונים כותבת את השורות האלה כי קשה לי מאוד ורציתי שתבינו למה כתבתי שפישלתי זה הסיפור שכתבתי בסוגרים !! מקלידה כבר מעל שעה עם הפסקות גם כדי לתקן שגיעות ...מקווה שעכשיו מובן גם למה....הכל קרה ודי כבר פשוט הרוסה ליל'ט או בוקר טוב לכולם מיואשת

הי חטולית, לילות לבנים בלתי פוסקים זה ממש נורא ומעצבן. ובעל בית קמצן שזורק על שוכריו - גם זו תלות מרתיחה במיוחד. לא כל שכן, כאשר יש עניין עם ביוב ותשתיות. ומכל זה - וגם אוספת לכאן את התפקיד שלקחת פה - את עושה מאמצים רבים לעמוד על זכויותיך. את ממש מנסה ומתמידה וזו תכונה מיוחדת עבורי. לפנות בוקר טוב גם עכשיו, הלוואי שתהיה הטבה בתנאי המחייה הבסיסיים שלך. ובעיקר בריאות ככל הניתן, סוריקטה

מצטרפת לסוריקטה. קשה עם הכל..לא לישון ובעל בית כזה...בהצלחה בשיפוץ מקווה שיועיל.

את יודעת חטולית, בתוך המציאות הסבוכה הזו, אני רואה כמה כוחות יש לך להתעקש ולהלחם, זה מדהים. אני חושבת שאת מלאת חיים, יצר חיים, ולמרות כל הקשיים יש בך את הניצוץ הזה שמושך קדימה וראוי להערכה גדולה. שלך שירה

את צודקת יפה שלי וממש לא קל לי להילחם על הזכויות המינימיליות האלה שבהחלט מגיעות לי !! השבוע הגיע הצבעי..כלומר אתמול..אז כן עשה ועשה ובערב התחילו פיצוצים של הצבע שעשה לא ויתרתי והודעתי שחייב לבוא ולסדר..אמר היום אחה"צ..עדיין ממתינה לפחות נושמת ריח של צבע טרי ולא עפוש מסריח של הקירות הריח עבר הכתמים לא וכנראה שיקח עוד זמן תודה נשמה חטולית

שירה מתוקה ואהובה אני באמת לא יודעת מאיפה באים הכוחות האלה...גם לא מנסה לחשוב כי מה שכנראה מניע אותי זה יצר הנקיון שלי שאני אחוזה בו בכבלים בלתי נראים לעין... ואולי לפעמים גם טיפה אחת או שתיח שמפילות אותי לשינה קצת יותר עמוקה ויש כוחות לקום ולהפוך את העולם.. עדיין נלחמת על עצמי יומיום כדי לשכוח את הימים של אחרי השבץ..מפחיד רצח להיות שם בחוסר אונים משווע כמו שהייתי. תודה לך על המילים הנפלאות והמחזקות שלך כבר אמרתי לך כמה נהדרת שאת ?? חטולית

אודי קראתי את מה שכתבת לי כמה פעמים ואני באמת מקווה שהפעם זו תהיה חוויה מעצימה וטובה כמו שאמרת אממה... אני חושבת שפישלתי כבר מהרגע הראשון עוד לפני שפגשתי את המטפל.. קבענו יום ושעה ..ולמחרת רק נזכרתי שלא אוכל להגיע כי צרכים להגיע אלי הביתה לצבוע חלק מהבית...(זה סיפור בפני עצמו שלא עלה בין ההודעות ששלחתי בזמן הבאג ) אז שוב התקשרתי למרכז הטיפולי והשארתי לו הודעה שלא יצא לפועל..כמובן שהתאכזבתי מאוד במיוחד מעצמי ..שוב שכחתי..וזה מאוד חשוב לי ושוב קבענו פגישה למועד מאוחר יותר אך מסתבר שלא אוכל בהחלט להגיע לשעה שקבענו...ממש לא יוכל להיות... ואייך שוב אודיע שגם לשעה שקבענו לא אוכל להגיע ?? אוווווףףףף איתי למה הזכרון שלי מתעתע בי בצורה כזו פשוט בושה ואפילו לפני פגישה אחת כדי שאוכל להסביר את כל התסבוכת שנוצרה ???? מה עושים ?? חטולית

חטולית יקרה, זה רק אנושי לטעות ולשכוח, בעיקר שיש לך כל כך הרבה דברים לטפל בהם. מבינה את אי הנעימות אבל הוא יבין, וסביר כך שיחפש הסברים פסיכולוגיים לשכחת הפגישות.. נו פסיכולוגים את יודעת. ואולי מהלחץ שכחת, שגם זה אנושי וטבעי.אם איש הטיפול לא יבין ויכיל, מי כן? ואולי, תשימי לך תזכורות לפגישה בטלפון... שלך שירה

היי שירה מתוקה כן זאת אעשה אסמן לי בלוח מול העינים את ימי וזמני הפגישות ועדיין.. טוב עוד חזון למועד למה להקדים טת המאוחר..?? זאת אני החרדתית שמגיבה כך ואולי בכלל יעבור בקלות.. תודה נשמה חטולית

קשה לי להאמין ואני מחפשת את התשובות אצל המטפלת ושואלת אותה אם היא מאמינה וכמובן שהיא לא יכולה לענות ואז נשארת עם הפחדים והחוסר אימון וממש קשה להיות במקום הזה

ואפילו שהמטפלת כן אומרת שהיא מאמינה אני לא. אני מתהפכת בתוכתוכי מנסה לדעת מה האמת ואני לא. אבל ממציעה אני לא. רק לא יודעת מאיפה באות כל התמונות בתוך הראש. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת.

ינשופית מתוקה שלי דבר מאוד חשוב למדתי מכל התמונות המזויעות ומכל והסיוטים שעברתי בין בטיפולים ובין בשאר החיים שהכל נכון !!!! שום דבר לא מגיע ממקום שאינו קיים לי אין ספק עם כל הכאב שבדבר..בעלי היה עד לכולם !! אולי המטפלת שלך רוצה לתת לך להבין לבד שזה נכון למרות שזה קשה היא לא היתה נוכחת כשזה קרה לך נכון ? מה את אומרת ? חיבוק גדול יפתי חטולית

ינשוף יקרה, אני מאמינה שנפגעת. הפרטים והדמיון יכולים לתעתע. אבל ההרגשה זה מה שקובע! אני מאמינה שהרגשות שלך אמיתיים!!!!! אני חושבת שגם המטפלת שלך מאמינה לך!!! ברגשות האמיתיים שלך! כי הרגש והתחושה הסובייקטיביים זה מה שקובע. ולא הפרטים הטכניים. ... הזיכרון מתעתע אבל הגוף זוכר!!!! הרגש מדבר!!! ולכן אני הכי מאמינה לך בעולם!!!!!! אם תדברי עם המטפלת ותשאלי אם היא מאמינה ברגשות בוודאי שתענה לך שכן!!!! איתך. ❤🤗

הי ינשופית, יש סיפורי חיים אמיתיים ואף חמורים מכפי שאנחנו מכירים, שכמעט בלתי אפשרי עד כדי בלתי אפשרי לנו עצמנו להאמין. בגלל האשמה, האשמה שהיותנו מפלצות מלידה היא שהובילה את הפוגעים להתקפתם. והתפיסה הזאת של היות כזאת מכשפה מעוותת (לא באמת, אלא התפיסה מתוך הקושי להפריד) בלתי נישאת וקשה לה לעבור דרך התודעה, כי היא ממיתה והרסנית כל כך. למה? איך חיים עם זה? שאלה פתוחה. לפנות בוקר טוב, סוריקטה

רציתי להוסיף עוד משהו... לפני שנה אחים שלי מכרו את הבית של ההורים. מצאו שם בונקרים מתחת לבית... בונקרים..

ינשופית מאמי מה זאת אומרת מצאו שם בונקרים ? מה היה שם ??? חטולית

הי אודי, למעשה לא הוכרזה הפסקה כלל. התחיל הסגר ואני הרגשתי כל כך מפורקת שהעדפתי לנסות להתייצב לבד ולא ללכת. בעיקר כדי לא להתאכזב ולחוות את המפלות האלה פעם אחר פעם. גם כי קיוויתי שאשכח אותו לגמרי. שאדע לסגור את הכל טוב טוב בחזרה ואשכח הכל. אני מנסה לעשות הרבה דברים כדי לאסוף ולייצב את עצמי דברים שעושים בכח ואני כל כך שונאת כמו ללכת להתעמלות. לפחות הכאבים הם כאבי שרירים תפוסים ולא רק כאבים מפושטים בגוף המאובן שנהיה כל כך נוקשה בדיוק כשאני רוצה לנוח. ואני אומרת עכשיו יש סיבה לכאב שלך. ואני מנסה לרומם את עבודות המטבח המתישות והעיסוק באוכל שהפך למשהו מאוד משמעותי לכולם ועוד יותר בתקופה הזו. אתמול משחתי ציפורניים בלק אדום לפני שנכנסתי למטבח לבשל, אבל לאט לאט השתלטו הייאוש והעייפות מהסירים והכלים שנערמו והריח. ועדין. כל הכאילו הזה שלא עוזר והקולות הפנימיים שהם כמו כת סגורה שיש לה משנה סדורה והיא מערערת כל הזמן מערערת. את צריכה לסגור עם עצמך את הסיפור. מה היה הסיפור. אני כותבת כאן יותר אבל בזהירות ומקווה שזה בסדר. תודה אודי שהפכת את המרחב הזה למקום מאפשר. תודה לתגובות שלכן ולמילים הטובות החמות והחכמות. שלכם שירה

היי שירה יקרה לי אני חושבת שכל הדברים המאולצים שעשית חשובים מאוד הלוואי ויכולתי לצאת מהבית לעשות ספורט ככה משהו אפילו בקטנה מה שעדיין נשלל ממני בגלל שעדין לא התחסנתי .. ומטבח אחד המקומות שאני מאוד אוהבת להיות בו כן לבשל..וכן אפילו להדיח כלים ערימות שלהם..ובגלל היד השמאלית שלי שלא מתפקדת כמו שצריך..נזקקקקתתת תמיד לעזרה !! כן למשוך ציפורנים בלק..כבר שנים לא עושה ויכולתי לבקש מכלתי החדשה ובכייף היתה עושה זאת במקומי...אבל לא מבקשת ולא בגלל גאווה חלילה היא טרודה בשני ילדים קטנים כל הזמן ובדאגה להם ולבן שלי..כמה טוב נכון וואוו..!! ועם כל אלה כן כן היאוש מהכאבים שאינם מרפים 27/7 משתדלת לתפקד !! מה שרוצה לומר לך עם חיבוק ענק יקרה שלי שתראי את ההבדל בין מי שכן יכולה ועושה למרות הכל ובין מי שמאוד רוצה אך עם מגבלות .... אוהבת אותך מאוד ומקווה שמצבך ישתפר מאוד בקרוב ואולי כן תוכלי לעשות משו בענין חטולית

שירה יקרה! אני קוראת אותך כידוע לך אי אפשר "לסגור ולשכוח"זה לא עובד ככה( הפיל בחדר:)) ...וגם יש צורך כמו שאת אומרת לספר את הסיפור... אני מאמינה שתקופת הקורונה רק הוסיפה לכל התקיעות...מקווה שתקבעי ותפגשו ותדברו...שיפתח שיח של "הסיפור"... להסגר לגמריי...נו זה מעגלי כזה.ו לא בטוחה ש"יסגר" זה פשוט יהיה אחר...עוד "סיפור" מהחיים שלך....ולא "הסיפור" אם הבנת את כוונתי. איתך❤🤗

חטוליתוש ומיכל יקרות תודה רבה לכן מאוד!! ינשופים

הי שירה, הלק האדום בולט בהודעה, משום מה גם בעיניי. תוהה מה משמעותו - מחד לכאורה לשם התגנדרות (יצר חיים), מצד שני הוא מדבר דם וכאב בקצות האיברים הדקים ונובע משם (דחף מוות). גם הצרוף 'כת סגורה' דיבר. כהתמכרות. מקווה שלא תסגרי את הסיפור עם הכת (עצמך), ושכן יהיה שותף, אחר. מבחוץ. סביר שאני לא עוזרת, מצטערת, מנסה... סוריקטה

סוריקטה, את כאן זה חשוב לי תודה

תודה מיכל יקרה, את יודעת, יותר מעשרים שנה הצלחתי לא לזכור כלום, לסגור ולשכוח. לא יאמן מה שדיסוציאציה יכולה לעשות. שלך שירה

תודה חטולית אהובה, מצטערת אם פגעתי בך ואל תוך הלא פשוט בכלל שלך נכנס הלא פשוט שלי. שלך שירה

שירה יפה ונהדרת דאת ממש לא פגעת ובכלל אינך יודעת לפגוע 😃 להפך קיוותי שאת כן תביני מאיפה אני מגיעה ולא לפגוע בך.. כל כך מבינה את המקום הסגור שלך שקשה לך לצאת ממנו..יודעת נשמה גם יודעת אז... מושיטה לך יד👉💪 חזקה שתבואי אלינו החוצה עם כל מה ומי שאת אם את מוכנה ואנחנו נעטוף אותך בהמון אהבה ❤❤❤ חטולית

הי אודי וכולם יש משהו בפסק הזמן שמעורר שאלות. אולי לא הבנתי את משמעות הקשר הטיפולי אולי לא רציתי להבין, אבל אני מנסה להאמין שבבסיסו עומד קשר אנושי אמיתי בתנאים מוגבלים. מצד שני זהו קשר מלאכותי שנוצר בין נותן שירות למקבל שירות בתשלום. טוב את זה כולם יודעים. מה שאני מנסה לומר... לא כל כך מבינה איך הוא לא דואג, לא דורש בשלומי, כאילו כלום. כאילו אני לא קיימת. התנהלות כזו, איזו הרגשה נותנת למטופל ומה החטא המקצועי בשליחת הודעה קצרה. אז הקשר הוא שקר קשר שקר.... שירה

יפה שלי, ראה ראית באיזה מצבים הייתי בסמיכות לשמיעה ברורה וצלולה של צירוף המילים 'סיום טיפול'. כן עבר שם קול השקר, ובגידה באמון, וכן בסופי שבוע דמיינתי איזו יישות שמנסה לבדוק מה שלומי (במשפטים דומים לשתיארת) ועוד קווים מקבילים לאשר את מתארת. גם דמיינתי איך אמשיך לשתוק, ולחולל מחשבות בראש. ראי, זו קצת מלכודת - שהרי אם כן ישאל, ניתן יהיה למצוא שהעיתוי לא מתאים. אולי המרחב (הרשי לי להאמין עבורך - זמני באופן שהוא) הוא הוא אשר את מבקשת. קצת מנוחה מניתוח ומעט התחדשות או התאוששות. גם אם יש קול כזה ואת, כרגע, פחות מודעת אליו. מה שרואים כרגע מתיאורך כלפי חוץ הוא כניסה ללופ המוכר. זוכרת את מימה שביטאה את הקול הזה? והיו עוד. ועכשיו הקונפירציות סביב הקורונה כל כך באותה הרוח. אלו שנובעות מחרדות מהלא ידוע. ונחזור למשאלת הבירור - אם ישאל המטפל - אז מה נזכרת פתאום, ולמה הודעה קרה, ולמה קצרה, ונשמע כמו לצאת ידי חובה ללא כוונה אמיתית ועוד. כמו ציפייה למישהו אחר שהיה אמור להגן עליך לפני שנים רבות, אך הרס וחיבל. כמו. בדומה. חשוב לנסות למצוא גם מה שונה. מה מבדיל אותו, המטפל, מדמויות אחרות שאכן פגעו באופן בלתי נסלח. מה הוא כן נתן. גם אני מנסה. אני כבר מצליחה למצוא, לשנות את המאזן בין משקלן של דמויות העבר לבינו. צריך הרבה משקל מצדו, ואולי, אצלך, עדיין צריך. אני לא בטוחה בעניין של הסיום סיום אצלך ועדיין עם תקווה. שירה - העזתי ויצרתי קשר קטן עם המטפל למרות שהחוויית הגירוש שלי הייתה חזקה מאד (את כל המילים שקשורות לכך, והצלחתי לחבר, כתבתי לעצמי במייל, חסכתי ממנו). אם כך, יצרתי קשר כזה, כזה שאפילו הרגיש לי משחק לא אמיתי. הסכמנו בינתיים שנוכל להיפגש אחרי ששנינו נקבל כבר מנה שנייה של חיסון לקורונה. ראי איזו מטאפורה יפה. יש עוד הרבה. כולי תקווה שננסה לחשוב לא רק על התגובה הנואשת אלא גם על המשותף שכן היה וכן קידם בזמנו. ושהסיום יתקן ולא יחווה רק כניתוק או נטישה פתאומיים ולא מובנים. גם בחלומות שלי מופיעות הפרדות פתאומיות כביכול. לא שקר - אבל הרבה נפרדות. וכן חשיבה של שימוש בונה בטיפול, ולא הרסני. מורכב ומבהיל וקריטי. מאד. הרשי לי להאמין שמעבר לקול שנשמע אצלך כל כך חזק ומובהק ומבקש התמזגות וגם מאד מסתיר, יש קול נוסף, שמבקש להחזיר את המרחב האישי שלך. הפרוץ. סוריקטה החושבנית

שלומו של המטפל. אנחנו בעידן קורונה. היא מגיעה קרוב מאד. קרוב מידי. עד לתוך הבית שלנו ויקירנו. ויש מי שהיא מסוכנת לו עד מאד באופן ישיר או עקיף. בוקר רך, סוריקטה

תודה על כל המחשבות והכיוונים. אין לי ספק שמשהו בי מבקש התמזגות ומשהו בי מונע אותה. אני שמחה שיצרת איתו קשר, אני חושבת שקשר כל כך עמוק לא יכול להיעלם, זה באמת כמו מוות... גם אני שולחת אות אחת ל... אני הרגשתי שהוא צמצם אותי וגם זה חלק מהתקיעות. צמצם את הכל למילה קונפליקט פנימי, להגדרות פשטניות והתאמה לתבניות. זה סוגר. שלך שירה

שירה יקירה וסוריקטה יפה שלי לא יודעת בכלל אייך להסביר זה קצת לא ברור לי בעצמי למען האמת !! בדיעבד....יתכן ומעט ממש כמעט בלתי מורגש היה פחות כאב למשך שעה..כן כך נראה לי כשאני מנסה לשחזר מה היה..אבל לא יותר מזה האמת שהיו לי צפיות גדולות שבאמת הכאב יפסיק לגמרי ואהיה עם מצב רוח משופר ..כן..חשבתי אבל לא!! כלום לא קרה..וגיסתי כבר יושבת לי על הוריד להעלות מינון...עדיין מפחדת כי לא יודעת מה יעשה לי... .. .. אני חרדתית..פחד!! אולי עוד מקרה חרום אנסה 2 טיפות ונראה אייך אגיב.. ולענין אחר: התקשרו אלי מהמרכז הטיפולי שבקרוב אחזור לטיפול רק שהפעם יהיה לי מטפל לא מטפלת אייך זה להיות מטופל על ידי גבר ולא אישה ? חטולית

הי חטולית יפה, הייתי רוצה להאמין שאם החרדתיות תפחת, כך גם ייתכן שהכאב יטריד פחות. צירוף מילים כמו מרכז-טיפולי נשמעות מרככות. גוף עם הסתעפויות ופחות איש אחד שתלויים בו. כידוע, לי היה מטפל גבר, טיפול ארוך, גם זה ידוע פה. משהו מזה ניכר, לפחות בעיניי, בחלק מהפרשנויות שלו, ואני - הצעותיי היו שונות בחלק מהמקרים - עם כיוון פמיניסטי משלי - שזה לגמרי בסדר - דווקא מראה על נפרדות, אבל גם על קשר (עם ייצוג אובייקט פנימי) ואומץ. על מגדר איני יודעת לומר הרבה עדיין. יום נעים, סוריקטה

תודה רבה שהתיחסת להודעה שלי ... בעלי לא מפרגן.. גבר מטפל? מה הוא כבר יכול להגיד לך שאני לא אמרתי..!! טוב יופי יש לך עכשיו למי ללכת לבכות ... היה די מעליב הטון שלו אבל...אני מוכרחה לנסות כי כבר המון זמן ללא טיפול..ומתוסכלת נורא..4.וחצי חודשים טוב שיש כאן אותכן ואת אודי כדי להיות ולא לחדול חיבוק חטולית

וואי וואי חטולית, בעלך מקנא... אולי פוחד לאבד סמכות. המטפל הוא גם אדם אחר, עם כלים של איש מקצוע, וכנראה כן תהיינה לו מילים שונות ממילות בעלך, וייתכן שגן תהיינה דומות. אולי תהיה התלכדות מסוימת, ואולי חלוקי דעות. ברכות הצלחה בדרך, יקירתי, סוריקטה

שלום לכולם, אני אשמח לשתף קצת ממה שאני חווה לאחרונה. עד היום לא עשיתי כלום עם חיי , בגדול הייתה לי חרדה מאוד גדולה ״לצאת אל החיים״ מסיבה לא ברורה. ועכשיו התחלתי משהו חדש בחיים שלי , שגורם לי להיות המון זמן מחוץ לבית , משהו שלא הייתי רגילה אליו, ושגורם לי למתח מאוד גדול. בתקופה הזאת סוג של ״שיגעתי״ את המטפלת שלי, אולי זאת רק בהרגשה שלי כי היא מדהימה כמו תמיד, אבל אני מאוד לא שלמה עם מה שעשיתי. ובנוסף , הקורונה שהורסת לכולנו, הגיעה גם אליי הביתה, לאחד מבני הבית. מה שלא מאפשר לקיים פגישות פנים מול פנים . וזה גומר אותי. קשה לי ש״מרחיקים״ אותי. ברור שאני מבינה שזה המצב בעולם , ושזה לא קשור אליי ספציפית ושעכשיו אי אפשר להיות קרובים אחד לשני. אני מבינה את זה אבל לא מקבלת את זה. אני לא סובלת את הדיסטנס הזה גם בלי קשר לקורונה , מדברת על הדיסטנס הקבוע. אני מרגישה רחוקה ממנה. לא מזמן הייתה תקופה שגם כשהיינו רחוקות, הרגשתי שהיא איתי ממש. כל הזמן. זה היה הרגשה הכי טובה בעולם. אבל עכשיו משהו השתנה ולא ברור לי מה, אני מרגישה שהיא לא איתי כל כך. שאני מצורעת. אני שיתפתי אותה בזה שאני מרגישה רחוקה אבל לא בזה שאני מרגישה ש״היא לא איתי״ ,כי אני חושבת שזאת אמירה תוקפנית וביקורתית , ואני לא מתכוונת לזה כמו שזה נשמע. אני לא רוצה שהיא תשנא אותי ... אני לא מוכנה להרוס את הקשר בגלל הרגשות הדפוקים שלי. שוב שונאת את עצמי שנכנסתי לזה. כבר חשבתי שזה מאחוריי.

היי לורן מצטערת שגם אליכם הביתה הגיע....מכירה את ההרגשה ממתי שבעלי יצא חיובי והוכנס לבידוד בבית בחדר נפרד ! נכון זה באמת קשה במיוחד כשזה באותו בית לגמרי מבינה אותך.. לגבי שמירת מרחק..דיסטנס זה אחד הדברים הרגילים וההכרחיים בחיים שלנו במיוחד בתקופה הקשה והמאתגרת לכולנו..מה יעזור אם תגידי שאת לא מקבלת את זה ? זה ישתנה ? לא... לדעתי האמירה " היא לא איתי " לא נשמעת לי תוקפנית אלה כמו קריאה לעזרה גם תלוי אייך " מציגים את המילים " אולי כך מרגיש לך בפנים כי את מוחה נגד ... ואם לא מתאים סרקי לפח.. המטפלת הנהדרת שלך לא תזרוק אותך היא תבין שקשה לך ! חטולית

הי לורן, אני בעיקר רואה המון חומר שתוכלי להביא לשיחות. חומר טוב לעבודה. וכל הכבוד על ההתפתחות. כל כך מובן שהחדש והפחות מוכר מלחיץ. דבר נוסף - ככה אומרים - בקשר, בקשר שבשלם הוא טוב ומיטיב, נכון להיות מחוברים גם לרגשות השנאה, למשל. אהבה (לא אידאליזציה של שלמוּת), כנראה, אינה טהורה וחפה מפגמים. הייתי ממליצה להביא את 'הרגשות הדפוקים שלך' (ככה את קראת לזה, אני הייתי מנסחת - רגשות שפחות קל לך עצמך להסתדר איתם, ואת רשמת - 'שונאת את עצמי') וגם את החרדה ממה שיתפתח בלבה של המטפלת (החרדה היא ביטוי של רגשות שלך, וייתכן שהם גם מושלכים על המטפלת). ייתכן שיהיה לה קשה איתך באופן חלקי, ייתכן. ונגיד שכך - אז מה. סביר שניתן לסוג של תיקון בבחינת פניית פרסה. אתן יותר בשלב של תחילת הדרך. הגבולות יוגדרו ואולי גם ישתנו עם הזמן. כך אני רואה את הדברים. שלך, סוריקטה

הי אודי, לפעמים הייתי רוצה לפתח את הנושא איתך, התכתבות חיה שתוכל למצות את הנושא או רק להבהיר אותו או רק לקחת משהו מנקודה אחת לנקודה שנייה. ככה, כשאתה כותב לי שיש מאמץ שהקצוות לא יפגשו אני רוצה לנסות להמשיך להבין מה זה אומר. מבחינתי אולי זה המאמץ לקיים שיגרה תוך אחזקה קפדנית/הסתרה/הדחקה של העולם הפנימי כדי למנוע זליגות. כדי שאוכל לקיים חיים. מה מרגיש מטפל שיושב מול אחת שכמותי? האם זה המתכון לכניסה למעגל התקיעות? אני רואה איך במודע אני מנסה לנתק אץ עצמי עכשיו מהטיפול. לא הלכתי כבר שלושה שבועות, בהתחלה מפני שהרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להביא את עצמי לשם כשאני כל כך מעורערת מפני שפחדתי שהאכזבה רק תחמיר את המצב. זה היה עצוב שלא יכולתי להיעזר במקום שהייתי אמורה להיעזר בו. עכשיו הוא רחוק, אולי עוד מעט אשכח אותו לגמרי ואהפוך להיות עוד יותר קהה. בינתיים אני ממשיכה לסמן את הימים על הגוף, גם את זה לא הצליחו שש שנות טיפול לשנות, אני לפרקים כועסת ושוכחת או משלימה ונזכרת או כל צרוף לא הגיוני. תודה אודי שירה

קראתי אותך כמה פעמים לדעתי הנושא של התקיעות קשור ביכולת שלך לשחרר את מה שתקוע אצלך כל כך עמוק וקשה ואת אולי פוחדת להתפרק אם " הסוד הנורא יצא" ואייך המטפל יגיב ! 3 שבועות ללא טיפול שיכול היה לעזור אפילו במעט גם אם רק על מנת לצאת מהבית מהסגר הכפוי הזה שבו את מתמודדת בלי כוחות ואז מה ? מצאת פיתרון לוח על הגוף לסמן בו סבל נוסף..פשוט לחרוט על הגוף עוד כאב על הקיים.. אוי מתוקה שלי..כואב נורא לקרא שכך את ממשיכה סבל על סבל ..עד מתי מאמי עד מתי ? ולא שזה פתר משהו.. .... .. .. .. את אומרת 6 שנים נכון זמן די ארוך השאלה מה נעשה בשנים האלה כדי שהסימנים האלה לא יהיו חלק בלתי נפרד ממך..מחייך..מעצמך..מהמהות שלך..כמעט מהזהות שלך...את תימחקי !! איתך לידך חטולית

הי חברים, הי שירה ואודי - שירה - פנית לאודי אז החרשתי והמתנתי. אבל עכשיו, כן ארשום, אם זה בסדר. תשמעו - אתם כותבים, וחוזרים וכותבים על הגדלת הפער, השקעת האנרגיות להשגת פער אף גדול יותר, ואני רואה בדיוק הפוך. ניסיון להקטנת הפער בין הפנים לחוץ. ושוב, כמו שרשמתי בהודעתי על עץ כבר רחוק - לכיוון שיצר המוות דוחף אליו. שהוא כיוון פחות מומלץ. אודי, שאלת מה הכי אני רואה פה לגביי - אז הנה עולה בי תשובה שהיא - הקטע האסרטיבי שאינו בהכרח גומע מילים ומסכים באופן גורף, כולל מילותך, איש המקצוע, אלא בוחן אותן ומוצא את עצמי ודעתי, הלפעמים שונה בתוך כל זה, אוחז בה, ועם זאת, כן מנסה להקשיב ולהשאיר מקום לספק. לאו דווקא להקטין אותך (שזו גם אפשרות לפרשנות). לכן, ככה לעתים ניתן למצוא המון 'אולי-ים' בהודעות שלי. ולמה כוונתי בהקטנת הפער - למשל, החתכים. למשל, הרזון. בממש. כל מיני שאמורים להראות כלפי חוץ תוך ניסיון להשוות אותו למתחולל בפנים. כמו להותיר גלעד, הנצחה למה שעוללו בנו בעבר. לפעמים החדר הטיפולי הופך להיות כזה בשימוש שלנו בו. אולי גם הפורום. לכן, אם שמתם לב, אני מנסה (ללא הצלחה, להרגשתי) להכניס, למשל לכאן, איזון. פחות רק תמצות של הכאב ברגעי השיא שלו. הנה עוד מה שנראה לי שניסיתי כאן. ייתכן שעקשות ההנצחה, מבטאת את התקיעות ופחות ממשיכים הלאה. ה'פטנט' של ניסיונות הקטנת הפער כפי שתואר, קרי יותר השוואה בין הפנים לחוץ - לא עובד, או שאפילו עובד הפוך. גישור - היא אולי מתאימה יותר שהייתי מנסה להשתמש בה כאן. כן יהיה פער, תמיד יהיה פער - אבל יהיה קור, אפילו קור דק שמקשר. לפעמים. עכשיו בגלל סיום הטיפול אצלי - כמעט (בדגש על כמעט - זה לא ירד למציאות) החזרתי דברים מאד לאחור. וההבדל הוא תהומי. אם רק בראש או שירד למציאות - ואז, אם יש ירידה למציאות, זו, בעיניי, הקטנת הפער. אבל לכיוון של האופל. לפעמים מזל שיש מה להפסיד. לפעמים מזל שיש תלות. בונים על זה. שלכם, סוריקטה החופרנית

וואו חייבת לומר שהמילים שלך סידרו לי משהו, עשו המון הגיון. דימוי הגוף לגלעד, כמה נכון, כדי להנציח אבל לא רק אולי גם בגלל הספקות הגדולים 'היה או לא היה'. אולי אי אפשר לצאת מהתקיעות עד שלא מתגבש לו סיפור קוהרנטי ואמין. להראות כלפי חוץ... רק לעצמי, אחרים לא רואים ולא יודעים. פעם אמרתי לו שהבטן היא כמו טבלת יאוש. תודה סוריקטה החוקרנית

סוריקטה יפה שלי את יודעת שצחקתי לקרא שאת חופרנית ..אני..שקשה לי לקרא המון..אבל ראי..קראתי שלוש פעמים כל מה שכתבת ודווקא התחברתי לדברים שכתבת כמו :, "יתכן שעקשנות וההנצחה מבטאת את התקיעות ופחות ממשיכים הלאה" ", לפעמים מזל שיש מה להפסיד..לפעמים מסל שיש תלות בונים על זה " ולא שלא הבנתי את כל השאר ..הבנתי..אבל זה פשוט קפץ לי ממש כאלו דיבר אלי אישית ! ולמה הקטנת הפער לכיוון האופל ? בלבלתי לך מספיק ואולי בהשראת הצפיה ליום שאגיע לטיפול מחדש.. תודה לך אהובה חטולית

שירה ממינקה, הסימונים של הבטן, המקום הכי רך, הכי פגיע, הכי מוסתר, וגם מדברים שוב, בעיניי, את הדימוי ההוא על ניתוח קיסרי של עובר ספק חי ובמצוקה. יום נעים, סוריקטה

הי חטולית, וואי, פתאום רואה שקוראים. תודה :-) בכליון עיניים לטיפול החדש שלך, איתך, סוריקטה

אני לא יודעת מה לעשות. בעלי מאוד מעודד אותי להיפגש איתו(עם אחי) אבל אני כל כך מפחדת. למרות שכבר קבעתי עם המטפל שלי שנעשה את זה איתו,אני לא אהיה לבד ותהיה לי תמיכה גם תוך כדי וגם אחרי. אני גם רוצה שזה ירד ממני כבר. אבל זה כל כך מפחיד.

הקטנה האחת והיחידה שלי ואינה יודעת בכלל שהוריה מתגרשים ... הם עדיין מטופלים משפחתית כן כן באותו מקום השנה עלתה לכיתה א' ברור במסגרת מתאימה ....ורק שם היא פורחת בבית הכל כמו סופת רעמים וברקים ..כנראה שמרגישה את המתחים ונלחצים ורואה את הריבים מה שלא תורם בכלל אך זה המצב ואינו זמני ברבנות עדין אין תאריך כי שוב סגר... גם לחבק אותה בעדינות כבר הפך להיות פרויקט ... עצוב לי על המיוחדת שלי נורא מחכים שכבר יתחילו להכין אותה למצב חדש שיבוא כי זה תהליך לא קטן חטולית

הי אודי, כלומלינס. זה מה שאני מרגישה. אין בי תשוקה לכלום או אהבה ואני לא מצליחה לעשות שום דבר. בראש אני מתכננת לעשות דברים פשוטים כמו לסדר ארון או יצירתיים כמו לנגן אבל זה לא ממש קורה. אני עושה את החובות שלי,דאגה לילדים, מטלות הבית, אוכל אוכל אוכל שעושה לי כל כך רע, אבל כל התוכניות אפילו לצאת מהבית לא מצליחות להתממש. אני שקטה מאוד כלפי חוץ אבל כל כך כעוסה מבפנים. הימים ארוכים משתרכים סימני הגיל והזמן דוהר מולי. אודי, למה אני לא באמת מצליחה לעצור את כל זה? למה אני לא מצליחה לעלות בחזרה על הגלגל הזה, להיות, ליהנות בתוך מה שיש ולא לפחד כל הזמן? או לכעוס. אני מרגישה אשמה ולא בסדר ולכן גם גם מסתגרת יותר. אני מבינה שאין לזה מקום במשפחה או בקשרים חברתיים ולכן נמנעת. זה לא מעניין אותם, זה מתמשך ומתמשך ומבחינתם אחרי כל כך הרבה זמן אני אמורה להיות בסדר. אז אני בסדר בחוץ וכל כך לא בפנים. שירה

הי שירה אהובה, חשבתי לי ככה, חשבתי, שאולי יש פנימה ה-מ-ו-ן ציפיות. ציפיות שנתקלות במציאות שמרגישה בוגדנית ושקרית. נושא, שבעיניי, יכול להיות הכבדה משמעותית מאד. מחשבות בוקר עבורך, שלך, סוריקטה

הי יקירתי, ניסיתי לשלוח הבוקר הודעה. מניחה שאחד הניסיונות לפחות כן הצליח. בכל אופן, כתבתי על ציפיות. חשבתי על נס. ובמילה שבחרת בכותרת זה כל כך רשום. לילה טוב, יפה, שלך, סוריקטה

שירה יקרה מאוד מזדהה עם הדיסיננס בין הבחוץ והבפנים... אחרי כל כך הרבה טראומה את לא אמורה להיות בסדר בכלל... שנים על גבי שנים של טיפול וריפוי צריך כדי לצמצם את הפער הזה בין הבחוץ והבפנים..אני גם שקטה אבל זועמים בפנים... איתך , ינשופים

יש מצבים שאינם סגורים בקצוות ואת אולי נמשכת לשם ? כן לא פשוט בכלל... גם לי יש זמנים כאלה ... במיוחד במיוחד בתקופה האחרונה ולא יוצאת מהם.. איתך..מאוד מבינה חטולית

תודה על ההבנה ינשוף יקרה, מרגישה שאת מבינה וחווה דברים מאוד דומים. כמה קשה שלך שירה

סוריקטה אהובה עם משחקי המילים, נראה שלא קרה לי הנס וכן ודאי שהיו ציפיות שמישהו יציל, ועוד יש, ועוד איך, וכעס - תועפות! שלך שירה

האמת שלא בטוחה שגם ההודעה הזו תעלה אך מנסה כל זמן שלא עלו ההודעות שלי קראתי את כולן רק צר לי שלא יכולתי לענות אני ממש במצב נפשי ירוד כמעט דכאוני כי כדי שיאשרו לי קנאביס הופנתי ממרפאה כאב לפסיכיאטר שיאשר.... ועוד סוגים של טיפולים בגלל רמת 10 של כאבים שיש לי זהו !! באמת כבר מזמן לא עמדתי במקום ובמצב שלא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מאשר שוב ...לחכות....ושוב סגר!!! אומר לכם את האמת : סיפרתי ששלחו לי מחול קנאביס רפואי ופחדתי לגעת..להשתמש כי רציתי שיהיה בצורה מסוגרת שמישהו יקח אחריות נכון ? אז נמאס לי לחכות והחלטתי כן להשתמש אז כן ....לקחתי..ולא הבנתי למה בכלל פחדתי..לא הרגשתי כלום גם אחרי 3 שעות...!! מקווה שתעלה חטולית

הי חטולית, את כועסת. ובצדק. לא שתמיד עוזר להיות צודק... ימים קלים יותר שיהיו, שלך, סוריקטה

אוי חטולית יקרה מבינה שממש לא פשוט.. הכאבים הפיזיים והנפשיים, הדכאון... הכל ביחד... מקווה שיבואו ימים רגועים יותר.. איתך, ינשופים

כתבתי לך למטה יותר אולי קראת ? מקווה שכן חטולית

איתך חטולית יקרה, כל כך קשה וכואב... סליחה אבל לא הבנתי אם הקנאביס השפיע או לא. מאחלת לך מעומק הלב ימים שקטים יותר, נטולי כאב וסבל. שלך שירה

הי חטולית, גם אני בקריאה נוספת לא הייתי בטוחה האם הקנאביס השפיע. לא הרגשת את פעולתו, או שלא הרגשת כאב במשך שלוש שעות (?) אניח שאודי הבין נכון. קרוב יקר לי גם קיבל CBD מחו"ל, בגלל ההליכים הסופר מסובכים פה, הוא ניסה וזה לא דגדג לו, מקווה שלך זה עזר. מאד לא כיף לחיות בתוך כאבים נוראיים כל הזמן. שלך, סוריקטה

ממרפאת כאב לא אישרו לי קנאביס רפואי בטענה מאוחרת מידי שכבר שנתים לא מאשרים.שאלתי למה הריצו אותי מעל שנה לאישורים ובדיקות לא קיבלתי שום תשובה !!! גם מהמרכז הטיפולי שלי אין שום תשובה אם ומתי בכלל עוד יהיו טיפולים הכל לוט בערפל !! עד כאן להפעם בתקווה שההודעה תעלה שהוע טוב לכולם חטולית

שבוע טוב לכולם, הזכרתם כאן מושגים כסליחה, ואני חושבת גם על פיצוי. דמויות העבר אצלי לא במעגל. הכרה שלהן פחות תהיה. השאלה היא איך אני מוצאת את אלו - סליחה ופיצוי - חלקיים כל כך, בתוכי. בי מולי. כיצד מוצאת, ויותר מתחברת אליהם. כמו-כן, גם אל תחושת הגעגוע. ימים של אבל וגמילה מתקופת הטיפול. ובתוך הסגר הזה. ובתוך ימי שעות האור הקצרות בשנה. מסתבר שגם האיש שטיפל בי חווה אובדן של דמות יקרה מאד לנפשו ממש סביב ימי הסיום שלנו. נראה לי סמלי כל כך. שואלת את עצמי - האם הפורום הוא סוג של מרחב מעברי שבחרתי כדי לתחזק זכרונות חווייתיים מהשיחות? ודבר נוסף - מנסה לבחון מה רואים (למשל פה) ממני. מניחה שמזה ומזה אך באיזה איזון , אשאל - האם האישה הבוגרת (שהיא שם, שהרי אחרת לא היה נכתב כאן מאום)? האוטיסט הלקוי, השותק, אך מתנהג באופן הייחודי לו? הילדה המופרעת והאבודה והמדוכאת מינית בת השלוש עשרה? בחוץ - בעולם - רואים את האישה הבשלה יותר. אבל חייב, בעיניי, להישאר הקור הזה שמחזיק בינה לבין העולם, ביני לבין העולם, לצורך תחזוקה. שבוע טוב, ומקווה שמתישהו יתחדשו קצת אנרגיות של יותר חיים. לפחות קצת. סוריקטה

סוריקיטה יקרה כן מזהה חלקים שלך כאן... מבינה שבעולם צריך מישהו לקחת פיקוד(אישה בשלה) גם אצלי אף אחד לא רואה את חלקי... והאמת שעצוב לי על כך... גם אני בקושי מרשה לעצמי לראות/להכיר בחלקי... תודה שאת כאם סוריקיטה יקרה ינשופים

סוריקטה יפה שלי לצערי לא מבינה בחלקים ובחלקיות... אבל כן רואה כאן את מה שאני חושבת שאת מביאה כמו שאמרת אישה בשלה ואנרגטית שיודעת מה רוצה מעצמה וגם מהחיים ! רק שלא תמיד מסתדר לך כמו שהיית רוצה לאף אחת מאיתנו כך נראה לי לא באמת מסתדר ... חיבוק וירטואלי חטולית

הפער בין מה שרואים בחוץ, שם את אסופה ומתפקדת ומה שמתחולל בפנים שהוא קשה מנשוא וקורע... כאן רואים הרבה כאב וסבל, כוחות וגם כעס על עוולות העולם לצד עדינות נפש ויכולות רגשיות גבוהות כל כך, באמת מחוץ לספקטרום. ויש את הרווח ששומר בינך ובחנה לבין העולם והוא קהה.. וכל כך מוכר לי. האם תמשיכי בטיפול במקום אחר סוריקטה? הייתי אומרת שנפש כל כך עשירה צריכה מקום מחוץ לגבולות הגוף. ודואגת. שבוע טוב שיהיה שירה

הי שירה, הי שירה, עד לפני לא הרבה שנים הפער אצלי היה קטן במובן זה שהתפקוד היומיומי היה פגום במיוחד ולא תואם סביבה. היום הפער גדל ואכן פחות פשוט. זה לא שחזרנו למשהו שהיה פעם. הוא לא היה.לפחות לו גלוי. כן, עדיין רווח גדול ביני לבין העולם. גגול וצמוד קרקע בה בעת, כנראה. לא, אין טנפול כרגע. אני גם לא יודעת לעשות את זה. עדיין חולה ומאד, וכנראה לא ארפא. ממש לא בנקודות מסוימות.די נאמר ודי נתן בומבה לציפיות. תודות ובוקר טוב, סוריקטה

הי חטולית, יש המון חן וקסם בהתבוננות ככה 'פשוטה' על השלם. בלי חלקים ופירוק לגורמים. ויש לך את זה. את יופי. סוריקטה

הי ינשופית, את באמת מתוקה כל כך. שלך, ותודה גם לך שאת כאן. סוריקטה

הי אודי, כנראה שאיני יודעת או בטוחה כרגע. אולי הקשר היה נגיש או מקבל מענה לו היה טיפול שעובד. ואולי דווקא לא. בעצם, ניסיתי אולי לשאול את עצמי מה בעיקר הגיע לחדר הטיפול ואולי שם משהו היה יותר מידי לא מאוזן. אמתין. הזמן אולי יאמר. שלך, סוריקטה

שלום, בתי בת 34 בזוגיות מזה מספר שנים . חווה עכשיו חרדה עקב רצון שקיים מזמן, לעזוב את בן הזוג מצד אחד(כיוון שבתחושתה אינה מרגישה שהם מתאימים ) וחשש מהאפשרות שתישאר לבד אם תעשה זאת. מה עליה לעשות?האם כדאי לעבור אימון אישי כגון NLP או אחר?שיחות עם פסיכולוג? טיפול בשיטת CBT ?משהו אחר? האם כדאי שתטופל בכדורים מסוג ציפרלקס כדי לעבור את התקופה המלחיצה ?האם צפויה לה בעיית גמילה בהמשך? תודה

עוד כמה ימים ואוכל לצאת לחופשי. החוצה. לנשום. לזוז. גם את הפסיכולוגית הכנסתי לבידוד... אבל היא כבר יכולה לצאת מחר. אהיה יותר רגועה כשאדע שכל מי שבבידוד כי פגשתי- שלילית.

הי חנה, במהירה בימינו, מקווה שעוד חודש תהיינה אצלנו קצת הקלות מבחינת התנהלות חברתית ציבורית. איזה נזק של תקופה. שבוע טוב, סוריקטה

אומנם באיחור אבל מאחלת לך יציאה מהסגר בבריאות טובה חטולית

פעם הייתי באה לפה הרבה. קצת התנתקתי. חוזרת עכשיו מפוחדת כל כך... הוא יצר איתי קשר. אחרי כמעט 40 שנה הוא רוצה לבקש סליחה. שנים שהתנהגנו כאילו כלום לא היה. אחי הגדול... חזרתי להיות הילדה הקטנה והמפוחדת. לא יודעת איך לעשות את זה, אם בכלל.

וואו...היי רוני יקרה, מזמן לא שמענו ממך... נשמע לא קל בכלל וזה תלוי בך אם את רוצה, את לא חייבת. לא יודעת מה יותר קל, ההכחשה או שמודים במעשה...איתך.

רוני יקרה, עבר המון זמן... יכולה לשתף מנסיוני.. עשיית צדק לא תהיה, שהרי כל זה כל כך מעוות, אבל היו רגעים שהספיק גם לדעת שלא המצאתי, שיש תוקף לסיפור שלי, אני חושבת שגם בהכרה יש ערך, בהבנה של הצד השני שפגע. את ממש ממש לא חייבת לסלוח, יש דברים שאין עליהם מחילה, אין כאן סימטריה. ברור שזה מחזיר אחורה לפוזיציית הילדה המפוחדת. אצלי זה היה בטלפון לא מפגש פנים מול פנים. בפעם הראשונה לפני יותר מעשרים שנה קיבלתי אישור לכך שהתעלל בי נפשית וגם פיזית ואני איכשהו ידעתי-לא ידעתי שהיה עוד. בפעם השניה גם היא בטלפון לפני כארבע שנים התוודה שהיה מאוהב בי, באחותו, ושנמשך אלי מאוד וכו' אבל לא נאמר דבר על פגיעה מינית, אני אולי הבנתי שעולמו מעוות כל כך שאינן רואה. אולי קיבלתי אישור לעולם המעוות שהיה סביבי והביא לפגיעות הקשות שעברתי בהמשך. את לא חייבת לסלוח רוני, את לא חייבת אפילו לאפשר לו לבקש סליחה, עכשיו את החזקה ואת מחליטה, רק מה שמתאים לך ומה שיכול לקדם או לחזק אותך. איתך שירה

לא זוכרת אם ראיתי אותך כאן אבל ברוכה השבה ! מנסיוני לצערי יכולה לומר לך שסליחה אצלי לא עברה....סליחה היא רק מילה שנאמרת המון אבל לא תמיד מתכוונים אליה... כך הייתי עם אבי ביולוגי ועברו המון שנים עד שהצלחתי לסלוח לו לאחר נסיונות שלו שאסלח לו... אם מרגיש לך נכון לסלוח אל תעצרי בעצמך ....אומרים שהסליחה משחררת אותך מהעול של הכאב שלא עוזב..אני עזבתי בסוף...שחררתי...הוא גסס..הייתי לידו ולא הצטערתי שסלחתי.. מה שלא מתאים לך זרקי לפח.. חטולית

הי רוני, יש האומרים שלסליחה והמחילה שלך לעצמך (מה שאת חוללת לך) יש חשיבות. שנעבור את זה, שלך, סוריקטה

כי רק כך אפשר להתמודד כך לא מרגישים מצוקה כך מתפקדים. מתמודדים עם מוות. מתמודדים עם המחסור בחיסונים, מתמודדים עם העומס בעבודה. מתמודדים עם שעות נוספות. מתמודדים עם הכל. ונעלמים.....

חתיכת הגנה הניתוקים האלה. חתיכת הגנה. מוכר כל כך. הנפש כמו מאבדת את ההכרה כשהכאב גדול עליה בהרבה מספרים. זו גם יחודיות של שורדים. שלך, סוריקטה

לא ממש יודעת מה לכתוב... אבל זה ממש מובן וכנראה הכרחי כרגע כדי להתנהל.. ...קשה.

כן סוריקיטה הכאב גדול מדי ורק כך יכולים להתמודד מקל שאת מבינה

מיכל יקרה תודה שכתבת ונתת תוקף למציאות הכואבת והבלתי נסבלת. ינשופים

תודה אודי על תגובתך.. אכן ניתוק מאפשר תפקוד וגם יש לו מחיר.. כמעט שנה אני נעזרת בו.. אני תוהה אם אצליח איי פעם להתחבר... ינשופים

ינשופית מתוקה שלי את יודעת אני לא מתמודדת על הלחצים הגדולים וגם מפחידים שאת מתמודגת איתם כל יום בעבודה הקשה שלך... ואני בקושי מתמודדת בלי כל אלה כל יום חרדתית..וגם אני חווה ניתוקים כדי לשרוד לצאת מהלחץ רק מאוד משתדלת לקחת משהו להרגעה כי רק להיות מנותקת בקלות עבורי..ממש לא פתרון את יודעת למה ? כי כשאני יוצאת מהניתוק הכל מחכה לי שם כדי להתמודד כלום לא נעלם יפה שלי והניתוק..הבריחה הזו רק מלחיצה אותי אחר כך הרבה יותר !!! אז רוצה להגיד לך שמבינה את הניתוקים האלה אבל רק תזכרי שאחר כך יותר קשה איתם חיבוק ענק עד אליך חטולית

לפני חודש וחצי החלו לי בעיות במערכת העיכול , עם הזמן התחילו לבוא חרדות.לפני 3 שבועות בערך התחילו לי כאבי רגליים, ידיים, חוסר מנוחה וזרמים בשינה. עשיתי בדיקת emg, אולטרסאונד דופלר, רנטגן של עמוד השדרה, בדיקות דם והכל תקין .הייתע גם אצל נוירולוג , אורתופד ופיזיותרפיסט ואף אחד לא הבחין במשהו חריג . רציתי לדעת האם אלו תופעות לגיטימיות של פחד וחרדה

היי... חייבת לשתף ולהוציא.. וגם חוששת בו זמנית קרו המון המון דברים בטיפול בזמן האחרון, אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד.. לאחרונה הרבה מהסובבים אותי ומהאנשים הקרובים אליי ביותר, אומרים לי שהגבולות בטיפול נחצו והרבה גם מצידו של המטפל. אני לא מדברת על התאהבות ומשיכה אלא גבולות אחרים, אפשר לומר יותר של פשוט קשר אישי אני מנסה להסביר שזה כי הוא סומך עליי ולכן מרשה לעצמו.. ואומרת ששנינו בשליטה. אבל יחד עם זאת אני מרגישה שאני באמת מחזיקה בכל הכוח את הגבולות ולא הולכת ופורצת אותם בהינתן האפשרות לכך או לפחות שמה לזה גבול בטיפול וכועסת על המטפל שמאפשר לי את זה.. גם חוששת שאם אשים גבול אז הקירבה בנינו תיעלם. יש לי ולמטפל קשר מאוד חזק וזה קשור כפי שפעם ציינתי שאני מגיעה מאותו הרקע ומעבר לכך גילנו המון תחומי עניין משותפים ואין ספק שיש כימיה ועדיין... אני מפחדת שלמרות שצמחתי המון בטיפול ואת זה הקרובים יכולים לומר, התפתחתי מאוד ונהייתי יותר בטוחה בעצמי אני בתלות מאוד גדולה במטפל והייתכן והיא דו צדדית אני מפחדת שבסוף הקשר הזה יהיה הרסני ולא יגמר טוב. אשמח למחשבות.. כל דבר

הי בריה, בנוסף למה שאודי אמר אציע - ייתכן שהכיוון המשותף שבינכם מסנוור את המטפל באופן מסוים, והוא כמו שוכח מהכיוון הטיפולי שהוא תפקידו, וחלק בך, בתורו, כמו בז באותה עת ליכולתו כמטפל וקצת מסובב אותו על האצבע.באופן לא מודע. או שישנה חרדה כזו בך. הצעה לפרשנות. דברו על זה. אודי אמר :-) סוריקטה

יש בזה משהו... אחשוב על זה תודה רבה, את משהו ( מרגישה אותך מבלי להכיר)

חמלה יש בי...חשבתי על מה שסוריקטה כתבה, אינטגרציה בין אומץ והצד הנזקק... ו... אני רוצה לומר לכם שגם יתכן מאוד שאולי בגלל שאף אחד לא מכיר את "סיפור חיי" שגם אני עברתי דברים אף אחד לא התחשב בי..עברתי רגעים קשים.. ולא פגעתי באיש שניסה להתקרב רק פחות הראתי התעניינות אולי..רעה אל אחרים לא הייתי. אף אחד לא אשם בחיים שלי ... קרה/עבר....בתקופה של השנים הראשונות בטיפול היה מאוד מאוד קשה...לא פגעתי באיש , לא ביקשתי התחשבות...והרבה מעבר היה לי מאוד קשה לשמור על שגרה ושמרתי... יש בי חמלה אליה....אבל קשה מאוד לחמול על מי שדוחה אותך ומתעלם ממך, בקושי משתף בדברים שאמור וקשור לעבודה ..קשה לי להסביר פה כי אינכפ מכירים או יודעים במה מדובר.....

את יודעת מיכל, זו בדיוק התחושה, שזה לא הוגן והכעס והמרירות יש בהם הצדקה - הם תגובה לעוול שנגרם לך. זה לא הוגן באמת. להיות טובה, תמיד עם כוונות טובות ולהיתקל בכאלה שלוקחים וחומסים ופוגעים ו.... איתך שירה

נכון. אנחנו לא מכירים כלל את הסיפור. את אמיצה בשיתוף. להתראות, סוריקטה

אווף אני בבית חולה(בקורונה) לא ברור איך וממי ועוד הספקתי להתחסן את המנה הראשונה. ומרגישה לבד ועצוב לי . יש כאלה שמציעים עזרה אבל לא מרגישה בנוח לבקש מה שבאמת צריכה ורוצה. ואין לי מספיק כוח לעשות את זה בעצמי ודברים מהסופר חייבת לבקש ועוד הרבה ימים להיות פה והכל רק התחיל. ועכשיו בוכה. וזה גם ככה אחרי סופש לבד שמרגישה כמו בכלא.

חנה יקרה, רפואה שלימה. מקווה שיעבור מהר. קבלת עזרה חשובה ואנשים מבינים. אל תתבישי. זה הכרחי.

באמת עצוב אוף איתך, סוריקטה

הי כולם, רשמתי הודעה לפני דקות ספורות ונראה שהצליחה להישלח בניסיון ראשון. איזו הפתעה ופליאה. היה סופ"ש נוראי. המחשבות הן כנראה גם תוצאה של בדידות ומיעוט חשיפה ואינטראקציות עם החוץ. עם הקצב של החוץ, שהוא כל כך שונה. הייתה הפתעה נעימה, הגיעו לביקור ילדים אהובים שטיפלתי בהם בעבר. הוריהם הזכירו לי שאני שונה בנוף מבחינת התבונה והכישורים של מטפלות. זה קצת עזר. לא האמנתי - אבל הנה אני מתכוננת ויוצאת לדרך לעוד יום. סוריקטה

הי יקרה... האמת שכתבתי הודעה והיא לא נשלחה... מה שלומך? שמחה לראות שהצלחת לקום ולהתחיל שבוע חדש והביקור של הילדים נשמע ממש משמח גם. שיהיה שבוע טוב יקרה♥️

... אנ'לא יכולה באמת בעצמי. עומס יתר ופיזית כבר גב סטיף שלא יכול לנוע. שנאמר - ככה זה. מה לעשות. כנראה כשקול פנימי אומר לא, וחזק לא, הגוף יגיב. תעצרנה פעולות. באסה שאין מקום של ממש בו אני באמת יכולה להשאיר את הכאב. כאן אלו עדיין מחשבות והן עדיין לא חוץ חוץ. ובכל זאת, תעוד שמרחף לו במרחבי האין. סוריקטה

סוריקטה יקרה כמה כוחות.. לאסוף את עצמך ליום חדש לשבוע חדש. אצלי מתעורר הבוקר בבכי נוחת עלי בעצמה וכבדות בלתי אפשרית כל בוקר מחדש. איזה משב רוח נעים ומרפא הביאו הילדים והוריהם. רואים אותך אי אפשר שלא... שיהיה לך שבוע קל יותר איתך שירה

הי שירה יקירתי, קצת )כאילו( קופצת נושא - אתמול היה ערפל כבד ומדהים בחלק מהאזורים בארץ. יצא לך לראות אותו? הוא דיבר אליך? סוריקטה

תודה, חנה יקירתי. שלך, סוריקטה

היי סוריקטה יקרה! ודאי שאת שונה בנוף המטפלות...בכלל היה לך ספק??? שמחה שהאירו את עינייך. והרגעים הקטנים הם החשובים באמת. זכרי זאת...ואספי רגעים של אושר.

באיזור שלי לא היה ערפל... ספרי מה ראית? מה זה עשה לך?

הי שירה, הלכתי במיוחד אל הערפל. למקום שבו רואים טבע, והבניינים, האנשים והמכוניות - מוסתרים. נראה כמו אגדה. שלך, סוריקטה

היי, רציתי לשאול .. איך מבדילים בין הפרעת אישיות (גבולית או סכיזוטיפלית) עם "גלישות" פסיכוטיות, לבין הפרעה סכיזו אפקטיבית ? האם בן אדם יכול להיות מאובחן בהפרעת אישיות (גבולית, או סכיזוטיפלית) בעוד שיש לו חוג חברים רחב וזוגיות ארוכה והבעיה מתבטאת אצלו רק בתפקוד התעסוקתי והמקצועי? מה ההבדל ביו "גלישה פסיכוטית" בהפרעת אישיות לבין פסיכוזה בהפרעה סכיזו אפקטיבית ? מה יותר מאפיין "ניתוק חלקי" ולא מלא מהמציאות.. הפרעת אישיות או הפרעה סכיזו אפקטיבית ?

נכון כותרת מעצבנת? הי לקוראים, לצערי, מוצאת את עצמי במצב הכי חולה שלי. כבר שבועיים מאז המילים שלא עמדתי בהן. כלומר, החלק האוטיסטי / פגיע ווטאבר. התפקוד נפגע קיצונית כולל עניינים בסיסיים כולל תקשורת. נמחקים לי אנשים מהקרובים ביותר. המציאות הופכת לתחושת הזייה. תואם עידן קורונה. סבל מטורף. לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כמה מצער. סוריקטה ניסיון שליחה שלישי במספר

ושירה: יקרה שאת. בגלל שפנית גם אליי.. לא הולכת. עייפתי ממש ממש..... היו ישיבות בעניין. עם כל הממונים. מהרשותת, ממשרד החינוך.. וגם אני יודעת שספור חייה של הגננת הזו קשה...למה אני צריכה לרחם על מי שמקנאה בי? לא מתייחסת כמעט אליי??? ולא מראה אכפתיות אם אנסה בטוב וברוגע?? למה? האם צריך לרחם על אנשים כאלה? להכיל אותם ולקבל כי הם עברו "סיפור חיים"??? אז,אמרו לי לגשר על המתחים ביני לבינה. ולרחם.....יענו היא מסכנה..אז תכילי אותה למרות שהיא לא רוצה טובות ממך בכלום, לא ללמוד ממך אפילו שהיא מקנאה בך וחסרת ביטחון.. מה אני אשמה?? להתנהל איתה בטוב..ברוך.. להגיד לה כל הכבוד על דברים שהיא עושה.. וכל זה בגלל שאין אפשרות לשנות ואנו נאלצות "להשאר יחד".....אז סתם...מעצבן גם הבאגים פה. ויתרתי. יקלט יקלט. לא יקלט אז לא. אני כתבתי את שלי.....

הי מיכל, בוקר טוב, שבוע אור - ובכן, יש בך חלק שמגיב כפי שהבעת כאן באומץ. אנחנו גם אולי קצת מכירים אותו. וגם לך יש סיפור משלך ועוד. האם תוכלי למצוא גם את החלק האחר בך? האם ניתן למצוא את האיזון בינהם? קרי - בין החלק החלש, הנזקק והמשווע לבין החזק, האיתן ומשרה בטחון ומעט יותר וודאות. האם ניתן לגשר בינהם? (בין החלקים בך?) אינטגרציה / שילוב הוא מושג שהייתי מנסה לשים עליו דגש. אולי ראשית במובן הפנימי שלך מולך. ובקטע רחב יותר - שילוב של, למשל, אנשים עם צרכים מיוחדים בקהילה. נסי אולי להחליף תפקידים במחשבה. ייתכן שיעזור. בכל מקרה - חלף זמן מאז שרשמת את ההודעה שאני מגיבה אליה. האם השתנתה הרגשתך? אולי החמירה, אולי התרככה? מה את אומרת? שלך, סוריקטה

פתאום הבוקר התגלה לי דבר מפחיד... הפוגע ...שנמצא קרוב אלי..למה אני נמשכת אליו ? הרי פגע והכאיב לי ..ועדיין נמצא שם..ולא יכולה להתנתק ממנו..למרות שכבר מזמן לא פוגע ?? מה קורה לי למה ככה ? מזועזעת מהידיעה וחסרת אונים.!! מה עושים ? חטולית

הי חטולית, ההסבר שאני מוצאת כרגע הוא ניסיון לחזור לאחור לנקודת הזמן ההיא, לבדוק מקרוב מה היה כדי להבין איך, או, לתקן, או אולי לנקום, או אולי להיתפס על ידי עדים ועוד. מוצאת מעט דמיון לסרט 'בחזרה לעתיד'. מן הסתם, זה לא באמת אפשרי. הופה - שלח! סוריקטה

כל הודעה שנסיתי להעלות לא עלתה פשוט לא מצליח לי כבר מיואש עד הסוף תמיד נוטפאונד ואישור והודעה לא עולה נחפגש כבר מתישהו אם ההודעות שלי יעלו להתראות בנתיים חטולית

הי חטולית, מבינה כל כך. כל כך מבינה. סוריקטה

בתקשורת שלי עם מישהי, ישנה התעלמות מדברים שמאוד חשובים לי בעיקר בהקשרים רגשיים שאני מבקש להביע והצד השני מתעלם. גם כשאני כותב או אומר במפורש שההתעלמות מכאיבה לי, אני לא מקבל הקשבה. וזה דפוס שחוזר על עצמו. האם ההתעלמות הזו ניתנת לפירוש כאלימות?

היא אומרת לי שאני צודק ושהיא תשנה התנהגות וזה חוזר על עצמו. לפעמים התחושה שאני מקבל ממנה היא לעג וצחוק על חשבוני. אבל זה מגיע למצב שאני סובל מזה ואני מסביר לה שזה גורם לי למצוקה נפשית, כלומר ההתעלמות המכוונת. כאן אני חש כבר שזה לא חוסר רגישות אלא אכזריות. ולכן אני חושב שאולי זאת אלימות.

אני לא מצליחה להפריד בין אז ועכשיו הכל מתבלבל לי תחושת חוסר אונים, הסגר שסוגר עלינו ומבדד אותנו, האנשים שמתים ומתו.. אני רוצה לצעוק על אלוהים, " דיי כבר!! למה אתה ממית אנשים?" ויש הרגשה שאלוהים יחרוב את העולם וכמה שאני מנסה לדבר בהגיון ומהראש הקולות האחרים לא מרפים. זה מרגיש שאותותו אני הולכים למות.. אני לא מצליחה להרגיע את הפחדים

כל כך קשה ינשוף יקרה. מקווה שתמצאי דרך להיעזר ולהרגיע קצת את הפחדים... מצטערת שאין לי עצות חכמות. רק להגיד שקראתי. איתך שירה

ינשופית מתוקה נשמעת המצוקה הקשה שלך אין לי הרבה מילים לומר לך רק שמבינה אותך ומקווה שעם ההתחסנות תרד רמת התמותה והמצב יתחיל להרגע כך יהיה גם לך יותר קל חטולית

בוקר אור לכולם, אאסוף את עצמי היום ואגיע לעבודה. Wish me the best of luck סוריקטה

יפה שלי מאחלת לך רק את כל הטוב שקיים והמון הצלחה כי מגיע לך חיבוק חטולית

בוקר טוב סוריקטה כמה קשה להניע... כל הכבוד באמת שהצלחת. גם אני הצלחתי היום אחרי כמה ימים של כניעה מוחלטת למיטה. איתך שירה

הי חטולית, ראיתי את הודעתך למטה. בטח. תודה שוב. ימים קשים עוברים עלינו, אובדן אמון ברמה גלובלית ואישית. תודה, יפה שלי, סוריקטה

הי שירה, כתבתי גם לחטולית ממש עכשיו - ימים קשים עוברים עלינו בקטע של משבר אמון ברמה האישית וברמה הגלובלית. אני כל כך כל כך לא בנאדם של מיטות ורביצה. סופר אנרגטית, כל הזמן זזה, מתרוצצת, קוצים בטוסיק, ואיך הרגשתי שתכולה שלמה של מערבל בטון נחתה עליי וכבתה אותי. סוריקטה התחבאה מתחת לשמיכה, ואז בא גל חום. כמה נפלא. מה עוד נותר לנו אם לא ההומור. שלך, סוריקטה

היי יפה שלי כמה נפלא שעם כל המצב יש לך גם רגעים טובים של הומור נהדרת שאת חטולית

פשוט לומר שאת אלופה בפניות שלך למערכת. שלך, סוריקטה

זה למען כולם המקום חשוב לי לא פחות מכל מי שכאן תודה 🤩🤩 חטולית

אין כמוך! שלך, סוריקטה

הי, אז כן ארשום, בכל זאת. ראשית - ניסיתי לשלוח הודעה כאובה מאד, היא (שוב) לא נקלטה במערכת. לא שמרתי אותה ובחרתי לוותר. גם עכשיו זהו ניסיון חוזר לחוזר לחוזר. כולה לשלוח הודעה לפורום, שנתקלת שוב ושוב בחלון הקופץ Doctors says: UNDEFINED נאמרו לי בשיחה האחרונה מילים גדולות מכפי שיכולתי לשאת. גם האופן בו חוויתי שנאמרו - הותיר אותי בהלם שאין לתאר. התדרדרתי למצבים שלא הייתי בהם שנים ארוכות ולא הצלחתי להתעשת. יצאו ממני זעקות ללא מסנן, ועוויתות, ואי שקט קיצוני, הנפש הרגישה עוברת לינץ' וביקשתי, לא, בעצם דרשתי ממש, בפקודה, מהלב שלי שיפסיק לפעום כבר. ההודעה הזו מאד שונה מהקודמת, זו שלא הצליחה להישלח, וגם מזו שאחריה, שכן שמרתי, לעצמי, אבל הייתה תקפה לרגע בו נכתבה וניסתה להסביר מה זה להיות על הספקטרום ועוד. אכן לא פתחתי את השבוע בכלל - גם לא בעבודה. 'פיטרתי' את עצמי באופן זמני. פשוט התחבאתי - תוצאה של משבר אמון קשה באדם, סופרת מי יודע כמה פעמים כל כך השקעתי ונפלתי. חשבתי על היתרון כאן של היות מאד לא ספונטני, שמתאים לשכמותי. לילה טוב, כן, בוקר, ולא היה לי לילה, סוריקטה. מבקשת להזכיר שהיא גם עדינה ופגיעה מאד. אנשים בעולם הרבה יותר גסים ממנה. שנת 2020 הארורה

יפה שלי כואב מאוד לקרא כמה קשיים וכאבים ספגת אפשר רק לשבת כאן לידך בלי מילים ? אפשר חיבוק ? חטולית

את עדינת נפש ושם ג'ונגל בחוץ. טוב להתחבא לפעמים וטוב שהצלחת לצאת וגם לכתוב כאן. מבינה לליבך מרגישה.. שלך שירה

הי בנות מתוקות, טוב שמישהו מצליח לראות את העדינות. מעניין שתיארתי את עצמי כעדינה, ומישהי אמרה לי שהיא חווה אותי כחסונה. יפה בגילי ארבעים אחוז מסת שריר לאישה. אז אולי גם וגם. אין סתירה. ושירה - זאת הברקה העניין של טיפול באמנויות. אמנויות תחום רחב. מתוכו, אולי אולי מה שכן היית מרשה לעצמי מתקרב לתחום המוסיקה שאיכשהו כן נגעתי בו מעט במהלך השנים. הציור, למשל, אבד מזמן. גם תחומים יצירתיים אחרים הלכו פייפן ועוד. תודה, טוב שאת, טוב שאתן, סוריקטה בניסיון חוזר לשלוח את ההודעה אני חושבת שככל שמתעקבים על ההודעה, כלומר, חולף זמן ללא רענון יזום, כך נתקלים יותר בבאג. סוריקטה

לא יודעת אם שוב תקלה או שכולם הסתגרו כמו בסגר. בואו. סוריקטה לא פתחת את השבוע... חטולית ספרי לנו מה קורה אצלך במשפחה איך בנך הצעיר בחיי הנישואין וספרי מה שלומך. מיכל, מה שלומך? איך בגן ואיך ההתמודדות עם מי שהדרכת? ינשוף, מקווה שאת מצליחה להחזיק מעמד בעבודה ובטיפול אביב, איך את מסתדרת עם הפגישות בזום? אין בכלל פגישות פנים מול פנים? במבי, מה שלומך? התחלת את הקורס? קולך חסר כאן... חנה, איך היה סוף השבוע שלקחת לעצמך? אודי מקווה שאתה בטוב. ואם שכחתי מישהו... סליחה בואו

את חמודה ויקרה קצת משובללת בתוכי הפגישות רגילות ממש לא בזום ....כשאין ברירה אז טלפון .....אבל מותר לעבוד ואנחנו נפגשות רגיל בחדר ענק שלטשה מטר מרחק אחת מהשנייה וזה נורא ....אבל לחלוטין מפגש פרונטלי . ומה אתך שירה ????

הי שירה, ואני אקרא לך - בואי. בואי אלינו. מה תספרי את? אתם מצליחים להמשיך? לפחות איכשהו לעכב את ההרס? אולי אפילו לפתוח אור? סוריקטה

יפה שלי לא הלכתי לשום מקום אני מנסה כבר כמה ימים להעלות הודעות וכלום לא עולה גם כתבתי המון דברים ופשוט כלום לא עלה כתב לי נוטפאונד ואישור וזהו ונתקע..לא עברה שום הודעה האמיני לי שכבר התייאשתי ולא יודעת מה עוד לעדות מקווה שהפעם ההודעה תעלה איתך כאן אך שלא מרצוני..לא עובר חיבוק חטולית

ניסיתי לרשום משהו, שלא עלה שוב. לפני כחצי שעה. ואוף, עד שהצלחתי למצוא מילים ולנסות לבטא. מה שנשאר לומר הוא, שההודעה לא נקלטה. ושוב כל ה UNDEFINED הזה. רשמתי על מי אני עוד חושבת וכו'. ועל לבו של הטיפול שלי שנדם. תוהה מדוע ממשיכה לנסות, ומדוע המשכתי לנסות גם בטיפול וגם בקשרים אחרים כשהמדיום כבר לא עבד, או בכלל לא עבד, או עבד מעוות. כלומר, מכירה את הפרשנות, ובכל זאת. סוריקטה

קראת מה כתבתי לך למטה אחרי התגובה של אודי ? חטולית

אביב יקרה, שמחה בשבילך למרות המרחק שהמפגשים פרונטליים. אצלי ממשיכים המפגשים למרות שעייפתי וגם הוא... לא פשוט והכי בא לי לברוח מהכל. שלך, שירה

לעכב את ההרס.. כמה מדויק. ממשיכים להיפגש אבל מרגיש שמשהו נשבר. את יודעת, כבר כמה חודשים שאני גם מתנסה בטיפול באומנות. כשאין מילים. אין הרבה מילים כי עייפתי, כמה יוצא דרך הדף... חשבתי עלייך. שלך שירה

יקרה, טוב שבאת, טוב שהצלחת. מבאס שכל כך הרבה הודעות לא עלו. אולי תצליחי לשחזר משהו ולכתוב מחדש... שלך שירה

הי אביב, שנה סופר מעפנה זותי. אבל רק לומר - שמי שטיפל בי סיפר לי שבמקומות בחו"ל המרחק בין המטפל והמטופל הוא בסטנדרט גדול - כשלושה מטרים - ורק בישראל החדרים קטנטנים ויושבים קרוב. יא אללה איך שהקורונה הרחיקה ואיזה נזק. נו, מקווה שתראי את ההודעה בתוך הסבך. שלך, סוריקטה

שלום וברכה אני רוצה לתאר דברים שעברו עליי לפני מספר שנים ואיני יודע כיצד זה נקרא במונחים קליניים? מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך להחלפת התרופה התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. עבדתי בזמנו 7 ימים בשבוע.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך להרוג אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא הרג את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלטו עליי ו"אאבד שליטה". אני זוכר שהלכתי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלפקסין, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. עוד אני זוכר בפגישה שאמרתי לפסיכיאטר ש"הפסיכיאטרים הם המשוגעים הכי גדולים, פשוט הם לא מאובחנים" בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם: says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה. אני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני "רואה בראש" את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", ל"אופוזיציה וקואליציה" עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע.. היה לי גם דוד (אח של אימא שלי) שהקשר אתו היה לא טוב ולא אהבתי אותו בכלל ואני זוכר שאמרתי לאימא שלי שהוא מת. והיא אמרה לי שהוא חי והוא נמצא בבית ולא הבינה על מה אני מדבר בכלל, ואני אמרתי שוב ושוב שזה לא נכון ושהוא מת ושלא תגיד שהוא חי. חשבתי שאם אאמין בזה ואגיד את זה שוב ושוב זה ממש יקרה. עוד אני זוכר שהכרתי איזו מישהי באותו זמן והיינו בקשר ולאחר זמן מה זה לא התאים לה ופשוט הצפתי אותה בהודעות בגלל שאני רוצה שהיא תחזור אליי ושנמשיך להיות בקשר וכתבתי לה שאני "רואה בראש" אותנו יושבים בסלון ואת הילדים שלנו משחקים ביחד.. והכרנו סך הכול חודש ומשהו, והיא חשבה שאני מוזר שאמרתי את זה.. האם זה היה התקף חרדה? או מצב פסיכוטי? או מאניה? או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים?

הי אביב והי חנה - בהמשך להודעותיכן - אז שוב התפלקה לי הודעה בגלל הבאג ואנסה לשחזר. תודה רבה רבה על ההסבר על החלקים, אביב. זה עזר מאד. אצלי, כנראה החלקים קטנים ממש. כנראה בין טרום לידה לשמונה חודשים. זה אולי מסביר מדוע דובי, למשל, יתאים לילדים גדולים יותר. אולי גם מסביר שהאמצעים שלי הם כאלה שבדרך כלל בשימוש של קטנטנים ממש ממש. זה אולי מסביר את מצבי הפרגמנטציה, אובדן תחושת זמן ומרחב, זה אולי מסביר את הקשר המאד מיוחד וראשוני שיש לי לבעלי חיים. הטריגר השבוע אצלי (על רקע מה שקורה בטיפול שמציב אותי, ככל הנראה ברמות חרדה קיצוניות ביותר) הייתה אישה ששמה זום על חוסר הצלחה שלי, שגם כך נחווה גרוע מכישלון אישי. ותקפה אותי מתוך חששותיה. איך החולשה שלי ובתוך ימי הקורונה הזמינה את האישה הזו לפגוע בול וחד. זה היה נורא. עדיין מצליחה לחקות את עצמי כשאני נחמדה, ועדיין רוב האנשים מצליחים לראות את הטוב שבי, למרות שאני עיוורת אליו. מספיקה אישה אחת לחרב... תודה רבה מאד על ההסבר ועל ההתייחסות. תודה חנה יקרה שראית, תודה על היד המושטת ועל התקווה. שלכן, מוטשת וקשה לי מאד, סוריקטה

כישלון אישי , זום אני לא מסוגלת לעבוד בזום היא נמחקת לי שם ....כולנו בחרדה הבעיה שגם המטפלים שלנו חסרי אונים וזה מה שמחבל בקשר כי יש יותר מידי שיוויון בקשר ולא אי שיוייון אתך בקושי אביב

היות שאין לי יותר גיבוי של טיפול, או ייצוג פנימי, לא הצלחתי בזה, מה לעשות, פחות אכנס לכאן. מצטערת. הפעם איני יכולה לחתום. עמכם הסליחה.

מצער אותי לשמוע שבגלל חוסר תמיכה לא נשמע ממך 😢😢😢... מקווה שכן תיכנסי כי את חשובה מאוד כאן לכולנו.... ומקווה שההודעה הזו כבר תעלה כי לא עלו לי הודעות עד עכשיו בבקשה אל תיפרדי מאיתנו חטולית

שלום, מבקשת המלצה על פסיכולוג/ית קליני/ת המטפל/ת בהפרעת אישיות גבולית והפרעת התנהגות באיזור הצפון (קריית טבעון/רמת ישי).

כתבתי מאתמול כמה פעמים וההודעות לא עולות הבאג כבר תוקן ?

הי חטולית, אחד לשלושה ניסיונות אולי הצליח לי... סוריקטה

שלום, בני חייל והוא מתקשה כשהוא לבד בשמירה בלי טלפון או משהו אחר להסחת דעת, והמחשבות הולכות למקומות לא טובים. האם יש עצה איך להעביר את הזמן, תרגילים מחשבתיים וכולי. תודה מראש.

עם הבת זוג שלי אומרת לי יותר מפעם אחת "אני לא יכולה בלעדיך" זה צריך להדליק אצלי נורה אדומה? זה יכול להיות סימן שהיא מסוכנת בשבילי? זה יכול להיות סימן שעם אני יפרד ממנה היא יכולה להיות מסוכנת בשבילי? ועם התשובה היא כן מה אני יכול לעשות בשביל שהיא לא תיהיה מסוכנת בשבילי? תודה מראש.

אני בתהליך שהתחלתי להסכים להכיר את החלקים... כמה שבועות.. נוצר מצב בו אני מתביישת להביא את הקטנים לפגישה... כאשר הבאתי אותם בעבר לא השתייכתי אליהם אלי אז היה יותר קל מבחינת בושה אבל עכשיו שאני מודעת שהם בעצם אני נוצר מצב שאני מתביישת להביא אותם לטיפול . שהמטפלת תראה ותשפוט ואני יודעת בשכל שהיא לא אבל כך אני מרגישה...

אני גם כועסת על המטפלת כועסת שאני מרגישה חסרת אונים מולה כאשר החלקים לוקחים פיקוד ... כאילו אני מאבדת שליטה והיא מדברת עם החלקים ואין לישליטה... שתפתי את המטפלת והיא רק הקשיבה בלי להביע דעה... אני מרגישה יותר ויותר כעס עליה עד רצון לבטל פגישתינו

הי ינשוף מצטערת שאני כל כך מטומטמת. את (או מי שתרצה) יכולה לספר מהם החלקים הקטנים? באיזה גיל הם, נגיד. מה הבקשות שלהם? או לפחות האם את יודעת מה הם מבקשים? יודעת שחוזרת על השאלה. נעניתי אבל לא הצלחתי לקלוט. משהו אטום אצלי. סוריקטה

חשוב כמובן להביא לטיפול שברור שזה מה שאת עושה . את בסדר , תמשיכי לתת להם לבוא תקשיבי להם הבושה מולם תהפוך לאט לאט לחמלה כי מגיע לך .... חיבוק

הי סוריקטה , כתבתי לך בשני ולא עלה .... מנסה שוב החלקים הקטנים אלו חלקיננפש מנותקים (דיסוציאציה) ממני כמובן שהם חלק ממי שאני אצלי הם בני ארבע עד שש כמובן שיכולים להיות צעירים יותר , מן הסתם מהשלב שהיה צורך בניתוק . ההגיון הבוגר לא חודר לשם , הם מתנהגים ופועילים מתוך רגשות פגועים מפוחדים של ילדים קטנים שעברו פגיעה . את יודעת איך מתנהג ילד שקיבל מכה שכואב לו שמפחד ככה גם ההתנהגויות משם כשיש טריגרים . בנוסף ילד. זקוק למרחב משחקי בובות דובים ועוד ככה גם אני בחלקי נפש אלו מקווה שעכשיו זה יותר מדייק לך אביב

הי אודי וכולן, האמת, עד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני אמורה ללכת או לא, לא הבנתי אם זה נגמר או רק דובר וצריך עכשיו להפגש ולעשות תוכנית. פחדתי לשאול. התלבטתי אם ללכת ובמקרה הגרוע להתקל בדלת סגורה או שעה תפוסה או לא ללכת. בסוף הלכתי, למרות שרציתי לנסות לסגור את הפרק הזה, אני קשורה אליו. מאוד. הרגשתי איך אני נלחמת על המקום שלי. אמרתי לו שאני לא מוכנה להרגיש אשמה בכישלון הטיפול ושהוא דוחף אותי להפסקה שאני לא מוכנה לה. אמרתי שזה לגיטימי אם הוא עייף, אבל שיגיד שהוא זקוק להפסקה. הסברתי גם מה אני צריכה ומה לא מצליח ואולי גם לא יצליח, אבל הליווי והתמיכה הכרחיים. דיברתי הרבה. הרגשתי שהוא הבין וגם הסביר את הקושי האישי שלו, את החלק שלו שהביא למצב הזה. אביב, סימני הקריאה שלך 'את לא אשמה' הלכו איתי. תודה על התמיכה, אביב, סוריקטה מיכל וחטולית. תודה אודי, שלפעמים לוקח לי זמן להבין מה אתה אומר (לפעמים אפילו הקריאה הראשונה לא מובנת עד כעס), אבל דבריך חשובים ואני לוקחת אותם איתי. שלכם שירה

שירה יפה, היית אמיצה וחזקה. אולי אפילו הצלחת קצת להפשיר. כלל לא מובן מאליו. פחות חושבת שתרמתי לך, אלא את בעצמך. מבינה אותך המון. נראה לי. סוריקטה

מדהים , אני מקווה שתצליחו גם להמשיך יחד תהליך וגם אם לא שתדעו לעשות תהליך של פרידה שלא ישאיר נזק גדול מידי . חיבוק

כתבתי לך אך משום מה לא רואה את ההודעה שלי אולי בגלל הבאג את נהדרת ואמיצה מאוד גאה בך המון על השיחה שהלכת ודיברת ואמרת .... מקווה שעם השיחה הזו תפתח דלת חדשה ומשם תוכלו להמשיך את הטיפול ולא לסיים אותו מחזיקה לך אצבעות אהובה חטולית

הי אביב, וגם הי כולם - איך את מזהה מה הצרכים שלך? או איך אתם מזהים. כלומר, מה זה בכלל... סוריקטה

תמיד את מוזמנת לשאול ...זה בדיוק צורך ..וזה בסדר . בדיוק ניכנסתי לנסות לענות לך על מה שכתבת למטה .... אז קודם אנסה להסביר את הנוסח שלי לגבי הקטנים .לכל אדם יש מן הסתם את החלק הזה בנפש שיש שקוראים לו הילד הפנימי . אצלי במורכבות מערכת הנפש שלי מתוך הדיסוציאציה יש קבוצה של קטנים , למה קבוצה לא יודעת אבל הם מדברים ברבים אנחנו וכאלה הם ממש ממש קטנים ...וכן ההתנהגות משם כמו שגם ינשוף העידה על עצמה , מחזיקים בהמון כאב , וחרדות חלקיים פגועים מאוד . החלקים האלה פועלים מתוך הרגש הפגוע וההגיון של האישה בגילי לא חודר אליהם בכלל. ואיך זה מתקשר לצרכים ..... הדבר הראשון ללמוד וזה קשה לדבר יפה אל כל חלקי הנפש שלי להקשיב לעצמי לכל חלקי הנפש שלי ואני אתן לך דוגמא למה התכוונתי, לגבי הטיפול . בטיפול הראשון הייתי יוצאת והחלקים הפגועים היו שולחים לה הודעה ישר שהייתי יוצאת כל פעם זה היה משהו שונה אבל בגדול הם היו צריכים יד או עוגן , הצורך היה לדעת שגם שיצאתי ממנה היא עדין שם לא עוזבת אותנו ...כן חרדת הנטישה ...המטפלת לא תמיד הייתה מגיבה ובשלב מתקדם של הטיפול פשוט לא ענתה , זה הוביל לכעס וכאב מהמקום שלא רואים אותי שמתעלמים ממני ...מה שהפעיל את החלקים שמחזיקים כעס . זה היה אחד הדברים שדיברנו עליהם בטיפול המון והמטפלת סירבה להבין שגם שעבר המון שנים אני עדין זקוקה לזה .... בטיפול הנוכחי שמתי את הצורך הזה בתגובה לסמס , שלא תתעלם מההתחלה . אמרתי אני יצא ויהיה סמס בבקשה אל תתעלמי וגם אל תעני ישר כדי שבמצב שלא תענה ישר אני אפגע, הסברתי לה למה והחלטנו מה נכון לשתיינו (כלומר הצטרך שלה כמטפלת והצורך שלי כמטופלת ) אני לא נלחמת בחוסר ההגיון של הנודעות שלי וככה הצורך של החלקים הפגועים שלי נשמע ...נניח שהם כתבו לה ש"אבא לא יבוא " אבא שלי מת כבר המון שנים , פעם לא הייתי שולחת כזאת הודעה כי זה לא הגיוני . היום אני מכבדת את המקום החרדתי הילדי שבי שמפחד שאבא יבוא ומחפש הגנה אצל המבוגר האחראי , ובעצם זה שהקשבתי נתתי מקום לצורך הפנימי שלי. בואי רגע ניקח את המקום הזה , הרבה פעמים ביקשתי מאודי שיר או יד זה צורך את למשל ביקשת ממני לחתום בסוף ביקשת שההודעות יהיו במרחב הזה ולא באחר זה היה הצורך שלך למסגרת בטוחה לרצםה . אני חושבת שכדי לדייק לעצמיינו מה הצורך שלנו נחוצה הקשבה פנימית מבלי לבטל אף רגש שעולה בנו . מקווה שלא סיבכתי יותר אביב

הי אביב - השאלה, פתיחת הכתיבה - מרגישה לי צורך של מישהו אחר. לא שלי בכלל. אנסה להבין, ואולי באג. מה יודעת... מבולבלת. יכול להיות שיש משהו, כפי שאמרת, שלמרות שחלפו שנים, עדיין זקוקה לו, ובתדירות גבוהה, והוא חסר. תודה, אקרא שוב, סוריקטה

הי אביב, אוסיף שמדהים שזיהית גם כאן וגם בטיפול הנוכחי את הרכיב שפותח אצלך אור. ואת יודעת לקבל ולהשתמש. גם אם חלקי מאד, אך קיים. מצב שלי, של אטימות וברקסים והרבה שכבות של סחלא, כנראה לא מאפשר גישה בשלב זה. איכשהו אני רוצה שיראו, וגם לא יראו, זה הכי קרוב שאוכל לומר. בוקר טוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה, זה בהחלט עצוב....מאחלת לך שתהיי פחות אדישה לעצמך. הלוואי שיהיה לך יותר אכפת מעצמך שתהיי מודעת לצרכייך. את יודעת היטב וברהיטות להעביר לנו תשובות. מאוד מקווה שתמצאי גם לעצמך מילים טובות ומנחמות. ואביב, את מדהימה! איזה הסבר שעוזר לכולנו להבין. וכ"כ נכון.

זה תהליך לאט לאט של הורדת שכבות שלהבין ולהרשות לעצמך לחשוב עוד לפני שמרגיש שמגיע לך אבל טוב . כל חיי בבית וגם בטיפול הראשון נאמר לי דברי ישיר , אל תבכי תדברי תסבירי ...לא הבנתי מה רוצים ממני הייתי בטוחה שאני מדברת הכי ישר כשקיבלתי את המתנה מהמטפלת הראשונה ואנינרצינית שזאת מתנה גם עם כואבת ....הבנתי שכדי שיבינו אותי אני צריכה לדבר גם את המבוכה גם את הרגשות הלא הגיונים ולא מציאותיים . שמתי על השולחן הכל ...אפילו שיש לי צורך בן הפגישות לראות אותה ואז אני נכנסת לאתר שלה או לפייס ....זה דובר זה היה מביך אבל דובר ואז זה הפסיק לנהל אותי . והחיפוש אחרי הצורך המדוייק לוקח זמן כי למדנו במיניפולציות להסוות אותו בדיוק מהמקום הזה שלנו לא מגיע טוב מגיע רע ... עצוב .... אביב

הרבה בזכות המקום הזה למדתי לדייק את עצמי את הצרכים שלי ... הרבה בגלל האנונימיות אז מסך הבודה יורד יכולתי לבקש מאודי יד ממכם שתגיבו לי וכאלה ... והרבה מאוד למדתי מבמבי ..בצבי יודעת לבקש לדייק את מה שהיא צריכה או רוצה וגם כשלא היא יודעת חכתוב את ההתלבטות את הקושי סביב הצורך שלה ... היא גם דחפה אותי להעיז לדייק מול אודי כשנפגעתי , ולמדתי שכשמדייקים לשני קל יותר להבין ויותר מזה יותר נעים לו להיענות לבקשה ....המבוכה הזו הבושה שמלווה את הצרכיים הילדיים שלא מולאו רק משבשת את היכולת של השני להעניק לנו ....אז כן אני בהחלט מאפשרת מקום לחלקיים הילדיים ולצרכיים שלא מולאו בילדותי ....ומבינה שהכל חלקי , ולעיתים אקבל חוסר דיוק או לא מה שממש השתוקקתי לו אבל תמיד אקבל יד מושטת וזה המון ...ואם זה יהיה לי מספיק חשוב ,אנסה שוב . ויש מקומות שפשוט אני מבינה שזה לא המקום שהצורך שלי יקבל מקום לא בגללי כי אם בגלל הצד השני וזה גם בסדר ...

כתבתי הודעה והיא נעלמה. רואה אותך אביב ואת אודי שהמון איתך ומנסה להבין אתכם, אבל המוח שלי די אטום. אני ועוד איך מרגישה אשמה. גם אם יאמרו שלאו. אם יבדו עליי סיפור - לא תהיה לי אמירה מולו. מרגישה רעילה ומסוכנת. אבודה וזרוקה, הרבה יותר מחרדת נטישה. על הגבול ומעבר של ויתור על העבודה והבית לתמיד. היה עוד. היו כמה מילים על ריבוי השימוש במילה 'לא'. על המשאלה הבלתי ריאלית שייקחו אותי מכאן. אי זיהוי הצרכים - זה לא ילדי - זה הרבה יותר נמוך - זה עובר שתקוע בנרתיק ולא יכול לצאת החוצה. כאילו ההפרדה בין האם לתינוקת תהיה כרוכה במוות של שתיהן. די. סוריקטה

אישה אחת (אני) נזופה, מאד נזופה, שהתערבו לה, עומדת בתוך שלולית עמוקה בכביש. ממעלה גשם חזק מאד. באים כלי רכב גדולים ומשפריצים במלוא כוחם. האישה המוצפת נשארת אדישה. היא בטוחה שמגיע לה. לגמרי. לגמרי. לחלוטין. לגמרי. סוף. סוריקטה

יקרה זה עצוב כל כך והנה הזדמנות להראות לך למה אני מתכוונת אישה אחת , שבחלק הפנימי הפגוע מרגישה נטושה ושלאף אחד לא אכפת הפכה לאדישה לצרכיה הפנימים כי ככה היא חונכה שאדישים לצרכים שלה כילדה וכבוגרת . אותה ילדה נזופה כואבת פגועה חושבת , שהיא אשמה ומגיע לה שישפריצו עלייה .... מה הצורך של אותה ילדה , מה הצורך של אותה אישה ???? אם תקשיבי לקול הפנימי שלך תדעי מה הצורך העמוק שלך , אם תתיחסי אליו כבר לא תהיי אדישה לאישה בתוך השלולית שנרטבת כל כך... ואני עם תרשי לי אקח את האישה ביד אעטוף אותה במגבות יבשות וחמות אושיב אותה להתייבש על יד תנור חם ויכין לה שוקו חם ...כי זה בעיני מה שמגיע לה חום ואהבה וחיבוק. והכלה אתך מכל הלב , אביב

פחות הצלחתי כל כך לישון בלילה. איזו משאלה הייתה לי כשהייתי מותזת ובמבול ובאמצע רחוב ראשי. איש אחד שראה אמר לי 'איזה באסה' והשבתי לו באוטומט ובחוסר אכתפיות לעצמי - זה היה צפוי. (מה כבר קרה. סך הכל מים). אולי זה עצמו היה צורך באותו רגע, אולי הנאה פרברטית, מעין איזו התקרבות בין החוץ לפנים. שיראו. כבר לא יודעת. וזו גם דרך לא יעילה, לא ברורה ולא טובה. ונראה לי שאולי המשאלות שלי הן לא ריאליות. אין משהו מהן שיכול לקרות גם בטיפול, או קשר אחר. משהו בהן מעוות. מכל זה - כנראה שאני צריכה לנוח. בגלל כל הקורונה וזה לא היה לי חופש בכלל, וגם לא נעזרתי בתחבורה ציבורית בכלל, וויתרתי על בדיקות שיגרתיות, שגם בימים כתיקונם קשה לי מאד לקבוע, וכבר לא יודעת אם אוכל להם לכשיהיה מאיים פחות. סליחה ששוב כתבתי הרבה סוריקטה

סוריקטה אהובה קר ורטוב, ההצפה שבפנים וזו שבחוץ התאחדו, מאיימות להטביע, אבל את יכולת להן! מגיע לך כוס תה חם, מגבת ושמיכה. אני רוצה להגיש לך את כל אלה. שלך שירה

סוריקטה נפלא בעיני שכתבת עוד זה ומה שכתבת למעלה מאוד מדוייקים וברורים הרצון שיראו אותך והפחד שיראו ולא התקרבו כן לעיתים (קרובות )אנחנו בלי מודע נשתמש בדרכים לא ממש הגיוניות כדי להראות . תוך כדי ניתוק בתוך שלולית ... ואולי היית זקוקה לתחושה הזו של הנזופה כדי לצאת מהמצב הקיים כי ככה את רגילה הכי חשוב , לא לנזוף בעצמך לא עשית כל רע חבקי את עצמך מגיע לך חיבוק ענק ועוטף אביב

מעדכנת - כתבתי לאיש, שעדיין אקרא לו רופא הנפש, והוא השיב לי. עצם התשובה מנסה לפנות מקום לראות מעבר למפלצתיות, הדיבוק והשדים. סופ"ש נעים, סוריקטה

מדהים שהיינו UNDEFINED בבאג של המערכת וזה התלכד עם המצב. מצטטת את ההודעה שכתבתי בשישי, למרות שקצת התרחקתי ממנה עכשיו. ובכן זה היה - קצת לא מסכימה אתכם - כי בואו נפצל, העניין שהפיצול מתערבב לו יופי - לאישה מגיעה טביעה או תלייה, ריטוש ושריפה, או בית סוהר, או מוסד פסיכיאטרי. אם כי, אמרת, אביב, פעם, שמוצאים חמלה גם לאנשים שפשעו ולא משאירים אותם להתבוסס בדמם. הנה - האמא של אז, שהיא זקנה כבר ממש ובקושי זזה, הסתובבה ביננו, חיה את חייה עד היום, והיה ויש עדיין מי שדואג לה. ברגעים שלפני ההפרדה הסכנה גדלה מאד. כי אז האישה תפגע עוד יותר בילדה שבגללה גילו את מעלליה של האישה. מספרים שלכן לא הפרידו. או שאולי לא ממש הוכיחו או ידעו. אם נחזור ממש לאחור, לעידן שלפני הלידה, התינוקת שבה עוד לא יודעת לשתות מרק, שוקו או תה, אפילו לא חלב אם. אפילו לא לנשום או לעשות צרכים (דיברנו על צרכים פה...). חיבוק גם גדול עליה. לגעת זה גם מסוכן. שמיכות ומגבות - זה בקטנה - זה לא הדבר שעוזר באמת לעוברים שנגדעו מרחם רעילה הרבה בטרם עת. המציאות היא, שהיום אין באמת תינוקת כזאת. הייתה, והיא אני, הייתה ורופאים הכניסו לאינקובטור עם צינורות. ללא סקין טו סקין. גם אחרי שיצאה - לא אמא דאגה לה לאוכל, אלא אבא והפורמולה במינונים סופר נמוכים. והייתה ילדה, והיא אני, שבגיל מאד קטן, אבל כבר בתחום הזיכרון, הובלה לבית חולים מחוסרת הכרה אחרי התקפה של אמא, בדיוק בזמן שאבא לא היה ברקע יותר, וטיפלו בה באינפוזיות, שלל בדיקות חודרניות והמון תרופות. וכל הבדיקות והתרופות - שנים. שנים. ואחר כך באו גם הטחות הזעם, ההתעלמויות והניצול בתחום של מה שלא נוגעים בו יותר. מדוע הילדה הזו שרדה? ועוד מעט שישים שנה והיום לגיל הזה כבר קוראים קשיש :-/ - לא יודעת ולא מבינה. הילדה הזאת, שהיא כבר זקנה, ממשיכה לשחזר כל השנים והיא ממש רוצה לוותר. על אף שהיו רגעים של פחות סבל. ועכשיו יצאתי מהעמדה הטרום עוברית כל כך, המתוארת לעיל, ואני בחיים. שלכם, סוריקטה

הי יקרה! רציתי לומר שראיתי אותך פה... ואת כה מקסימה ומיוחדת בעיניי. הרבה כאב ועצב עמוק ככ, ואת עדיין איתנו בעולם ופה ומוצאת את הכח לקום ולעשות. מעריכה אותך מאוד חיבוק

אודי, בדרך כלל אני לא מערבבת ... אבל זה מדהים ....כל כך מעורר השראה הצמיחה ההתפתחות ....והיה נחמד לגלות אותך בספוטיפיי..... זה אולי שונה מאוד אבל פשוט אדיר......