פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
אובדן הוא תחושת כאב שאינו ניתן לתיאור במילים. חוויית ה"אין", העצבות והבדידות מצטרפת לחשש שהחיים איבדו ממשמעותם. אבדנים משמעותיים הם מותו של אדם יקר, אך גם נכות, פיטורין, גירושין ואפילו מעבר דירה - כל אלו מפגישים אותנו עם חוויית אבל המסמנת את השינוי הגדול המתרחש במהלך חיינו. הכוונה לדברים שהיו נוכחים בסדר יומנו ולא יתקיימו יותר, כפי שהורגלנו אליהם עד עתה; ומשלב זה יש להבנות את מהלך החיים אחרת. החדשות הטובות הן שכאב היגון וסממני האבל אינם מתמשכים עד אין קץ, ועם זאת לכל אחד יש את הזמן, המרחב והאופן הייחודי לו להתאבל. התמיכה המסייעת באופן הטוב והמשמעותי ביותר היא זו המתקבלת בסביבה של אנשים שחוו אובדן אף הם. מטרתו של פורום זה הינה לאפשר לכל אדם המתאבל על אהובו או אהובתו, על נישואיו, מיומנויות פיזיות שאבדו, עבודתו או מעמדו להצטרף לפורום באופן, בזמן ובמקום המתאימים לו, לחוות תמיכה ושייכות ואולי לצעוד את הצעד הראשון בדרך לריפוי הפצעים והבניית המשך החיים.
284 הודעות
225 תשובות מומחה

מנהל פורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול

גולשים יקרים: הפורום נסגר.
05/12/2012 | 20:46 | מאת: עינת

ב- 9.8.12 אבא שלי נפטר. מאז אני ממש עצובה, קשה לי מאוד לתפקד, כל הזמן בוכה, קשה לחייך, קשה לקום בבוקר לעבודה, יש לי ילדה אחת ואני לא מוצאת טעם לעוד. כל הזמן נזכרת, כל הזמן מדברת עליו, כל דבר אומרת איך הוא היה מגיב, כמה הוא היה אוהב, איך הוא היה שמח. קשה לי, רע לי, עצוב לי, הנשמה שלי בוכה. איך ממשיכים הלאה?

05/12/2012 | 20:42 | מאת: עינת

21/10/2011 | 20:39 | מאת: אמא

בתי בת 10 וחצי,היום נפטר חמי,הוא נפטר בבית,הילדה ראתה אותו ללא רוח חיים,הקבורה מחר והיא רוצה לבוא האם כדי שתהיה חשופה לבכי ועצב או לומר שילדים לא באים להלוויה,יש לציין שהשאלות נובעות בלי סוף,האם אני אראה את סבא עודפעם?איפה?איך? למה אבא לא עובד?למה אבא יושב שבוע?למה ולמה ולמה?... אך אני בתור אמא יכולה להקל על הילדה?אציין שהילדה בוגרת בנפשה אך זו פעם הראשונה שהיא עוברת חוויה הנ"ל.

לקריאה נוספת והעמקה

אימא יקרה! צר לי מאוד על אובדנכם! מוות צער יגון וכאב הם חלק מחיינו. רוב צרכיהם של ההורים הינו להגן על ילדיהם מכל כאב, עצב וכאב, אך מגיע הזמן בחיים בו מסתבר שקשה מאוד למנוע מילדים, גם אם הם רכים בשנים, את ההתמודדות עם עצב ויגון. ביתך חוותה מוות בתוך המשפחה,בבית שלה/שלכם. רוב הילדים בזמנים עברו, לפני שהיו שולחים את החולים והזקנים למות במוסדות, חוו חולי, חוו את הוריהם מטפלים בהוריהם הזקנים והחולים, ראו את החולים והזקנים מתים בבית. כך היה עבורם המוות לחלק מהחיים. בהגיע זמנם למדו גם הם לסעוד את הוריהם שלהם אל מותם בעת זיקנתם. לצערי אנו חיים בתרבות המפחדת להתמודד עם חולי ומוות וכך גם ילדינו. כאשר ההורים מסוגלים להתמודד עם יגון כאב ועצב, חווים גם ילדיהם ביטחון אל מול תחושות אוניברסליות אלו. אינני יכולה להמליץ בפנייך אם כן/לא לאפשר לביתך להשתתף בהלוויה. בעיניי אין כל רע בכך אם את אימה תוכלי להכיל את שאלותיה. תוכלי להיכנס בבוקר אל חנות הספרים הקרובה שם ישנו ספר לילדים העוסק במותו של סבא. תוכלו קרוא יחדיו בספר, אני מניחה שזה יסייע לשתיכן. אם תחושי שהשתתפותה בהלויה אפשרית גם לך וגם לה, אני מניחה שזה עשוי לתרום גם לקשר בין שתיכן שלך בחום ד"ר נירה דגני

19/10/2011 | 17:41 | מאת: שאור לאה

נירה שלום, שוב אנו נפגשות אבל הפעם הכאב גדול מנשוא. לפני שבועיים נפטרה הבת של אחייניתי(נכדתה של אחותי) ילדה בת שבע עשרה. נלקחה מאיתנו תוך שבוע ימים כתוצאה מחיידק קרום המוח. הכאב קשה מנשוא בעיקר לאם שזו ביתה הבכורה. ילדה בריאה, יפה ונבונה שנקטפה תוך כמה שעות. כל הזמן נשאלת השאלה למה? את בודאי מודעת לכך שאתה מחפש את האשמים על מנת להקל על עצמך. אני מנסה לעטוף את אחייניתי בהמון אהבה, ולראות לה שאני פה וכך כל המשפחה אבל, היא כרגע בתוך אבלה היא אינה רוצה אף אחד. הצעתי לה לפנות אליך מאחר ומדובר גם בשני ילדים נוספים בני חמש עשרה וארבע שלא מבינים במיוחד את משמעות היעלמותה של אחותם. אשמח לשמוע ממך לאימייל שלי מה יש לך להציע במידה ונהיה זקוקים. תודה שאור לאה

לקריאה נוספת והעמקה

לאה יקרה! צר לי כל כך על אובדנכם הנורא.... הרי ילדים ובני נוער בעולמינו מסמלים את כל מה שצעיר בריא, את תחילתם של החיים וכל מה שאופטימי בחיינו. מוות של ילד , אין נורא ממנו. קושי רב קשור בחוויית הכלתו של קרוב משפחה אהוב המתמודד עם אובדן נורא כל כך. יש לנו צורך להגיד משהו....לעשות משהו.... ועם זאת חשובה כל כך הנוכחות השקטה שלנו. החוויה של אדם המתמודד עם יגון נורא שהוא מוקף באוהביו...שהם שם, לא מציעם מה לעשות ולא אומרים מה צריך לעשות ולא שואלים מה הוא רוצה...הרי מתוך הכאב הנורא לא ניתן לדעת מה באמת יכול להקל (אם בכלל יש דבר כזה). ההורים בוכים ללא שליטה, כואבים,לעיתים מדברים, לעיתים שותקים. לעיתים מתכנסים, לעיתים זקוקים לחיבוק עז. אנא פשוט היו לצידם של ההורים האבלים, היו נכונים לענות, בשקט, פשוט היו שם. אנא ראי בי כתובת לכל מה שדרוש. שלך בחום ד"ר נירה דגני

23/10/2011 | 21:17 | מאת: לימור

נירה שלום , שמי לימור אני בת אחותה של לאה שאור. במוצאי יום כיפור קרה לי הנורא מכל איבדתי את בתי בת ה 17 ספי. ליבה הפסיק לפעום. הכל התגלגל מאוד מהר. ספי ילדה מקסימה, מלאך, חשה ביום ששי שלאחר ראש השנה, בכאבי ראש . היא ילדה בריאה שמדי פעם סובלת ממגרנות אך שום כדור,בעצת הנירולוג, לא עזר לה רק שקט וחושך.ביום שבת במהלך השעות הקטנות של הלילה הילדה החלה להקיא . ולכן ביום ראשון מוקדם בבוקר לקחתי אותה לרופאת משפחה שבדקה לה קישיון עורף נתנה לה אינפוזיה + זריקה ושלחה אותה הביתה ,עם מכתב הפניה למיון במידת הצורך. לאחר כשעתים מצבה חזר לקודמו והיא שוב החלה להקיא. בשיחת טלפון עם נירולוג הוחלט לקחת אותה למיון ואכן בשעה 16.30 היא הייתה במיון ילדים שם ערכו לה סדרת בדיקות, אך את הבדיקה שהיו צריכים לעשות לה בעצם לא עשו לה. היא באה על רגליה בהכרה מלאה ודיברה. לקראת 5 בבוקר היא התמוטטה איבדה הכרה וכבר הונשמה והוכנסה מיד לניתוח ,וכשיצאה הרופא הודיע לי שמצבה אנוש שחיידק פגע בגזע מוחה וכו'. אני זוכרת שאמרתי לו אדוני איך זה יכול להיות הבאתי ילדה רק עם כאב ראש "תעשה משהו בשביל להצילה" אך הוא הודיע לי שכבר אין מה לעשות עבורה. שבוע ישבנו לידה בטיפול נמרץ באמונה שאולי יקרה נס . אך כל יום משהו אחר הפסיק לתפקד וחלקים בגופה הפכו לסגולים ונפוחים בגלל שכבר לא זרם דם בגופה. בלוויה הייתי חזקה אפילו הספדתי אותה. השבעה הייתה נוראה כמויות של אנשים וכולם שואלים אותם שאלות שאת צריכה לענות כמאין רובוט,ואת רק מתאבלת. מאז אני לא מפסיקה לבכות כל יום כואב יותר מקודמו השאלות לא מפסיקות מה הייתי צריכה לעשות שלא עשיתי?. איך לא ידעתי שלכאן זה יתגלגל ?? איך ברפואה של היום אף אחד לא עזר לה ותוך כמה שעות היא כבר לא הייתה בחיים? ועוד המון שאלות. יש לי עוד 2 ילדים בת 4 שמדחיקה ובן 15 שלא מפסיק לשאול שאלות שאין לי תשובות עליהם.קשה לי נורא ולכולנו. אף אחד לא הכין אותנו לסטירת לחי כזו של החיים. אני מוצאת את עצמי מול המחשב מוציאה תמונות שלה מפרסמת אותן כזיכרון כי היא כבר לא כאן. כשאני בחוץ בכל מקום שהוא רואה נערות בגילה לבי שוב מתמלא בכאב נורא ששואל למה דווקא היא מה היא עשתה למה היא לא כאן. כל הסובבים אותי נכון, עוטפים אותי באהבה ורצון טוב לעזור אך קשה לי כי כאבי עצום. אך ממשיכים הלאה ? איך מרימים את הראש וממשיכים לחיות את החיים? כי הכל מסביב שגרתי וממשיך הלאה . רק אנחנו עם הכאב הנורא!

צר לי כל כך על האסון שפקד אתכם.... זהו בדיוק הזמן בו למילים אין שום משמעות אל מול כאב עצום כל כך.אין עצום ככאב היגון, על אחת כמה וכמה כאבו של הורה על אובדן ילדו. אין דרך לבטל את הכאב אבל ישנם דרכים להקל עליו: אנא פני אל רופא המשפחה שלך שימליץ בפנייך על טיפול תרופתי קל ונקודתי שיעזור להקל את הכאב מעט . זה חשוב מכיוון שהיכולת לתפקד מסייעת בהמשך לטיפול בעצמך ובמשפחתך, ואין חשובים יותר ממכם. בשלב הבא, לימור, אמליץ בפנייך לפנות לאיש טיפול על מנת שיהווה מייכל לכל השאלות הקשות שמציפות ללא הרף, על מנת שיהווה מייכל לתהליך אבל ארוך וכואב שלך של בעלך ושל ילדייך בעקבות האסון שפקד אתכם. אני מחבקת אותך בחום אנא ראי בי כתובת לכל דבר ועיניין ד"ר נירה דגני

19/10/2011 | 01:54 | מאת: שירי

נירה שלום אני בת 35. לפני כ-8 חודשים איבדתי חברת-נפש בעקבות מחלת הסרטן. לאחר שהתמודדתי עם שלבי האבל הראשוניים, אני מתחילה לחוש תחושת בדידות. אני מעוניינת להיפגש עם אנשים שעברו חוויה דומה. ראיתי שיש קבוצת תמיכה של האגודה למלחמה בסרטן ליד ביתי. האם קיימות אופציות נוספות עבורי? תודה שירי.

לקריאה נוספת והעמקה

שירי יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד..... לצערי אינני מחזיקה במידע כלשהו על קבוצות תמיכה.במידה ומצאת כאלו ליד ביתך אני מניחה שהן יכולות לסייע בידך בהצלחה ד"ר נירה דגני

12/10/2011 | 17:40 | מאת: ראו - מה

שזה היה "מזמן". שכבר לא מדברים על זה. שהיה לי בן שהיה חייל ואיננו. כל ערב חג הוא חסר יותר מביום חול. רק רציתי "מקום" להגיד בשקט שאני עצובה. ועכשיו - לארוחה בסוכה. תודה שהיה מקום להגיד.

הכבוד, יקרה, כולו שלנו, על כך שבחרת בנו להיות עבורך מקום משמעותי.

12/10/2011 | 14:55 | מאת: ניצן נ

שלום וברכה, אני כבר כמה ימים מחפשת פורום כדי שאוכל לפרוק קצת מהכאב היומיומי... לפני מספר ימים אבא שלי שיתף את אמי ואותי שהוא חולה בסרטן הלבלב והמחלה כבר התפשטה ואין איך לטפל. הרגשתי באותה שניה איך כבה מעליי אור השמחה הפנימי והביתי ששרר בביתנו. אני בת 21 ויש לי אחות בת 9 וחצי. כל חיי גדלתי בידיעה שיש לי עזרה ותמיכה ופתאום לאחר הידיעה הרגשתי שאני מפתחת שנאה כלפיי אמי שהיא תשאר בחיים ותהנה מהם ואילו אבא שלי לא יזכה לאריכות ימים ושיבה טובה. מחלת הסרטן לא חדשה לי לצערי. הסבים שלי (מצד אבי) וגם אחותה של אמי נפטרו כולם מסרטן. אני כבר לא יודעת אם עדיף לדעת ופשוט להמתין למוות או שעדיף מוות פתאומי. אני מפחדת כ"כ מעתיד שנראה כרגע כענן שחור ולא מעניין...בחלומות הכי גרועים לא תיארתי לעצמי שאהיה יתומה באב בגיל צעיר כ"כ...אני משתדלת לבכות רק כשאני לבד אבל המועקה שיש כל כך כואבת והיא איתי כל רגע ורגע...אני הבטחתי לעצמי שתמיד תמיד אשמור ואגן על אחותי ותמיד אזכור את אבי ואבקר אותו כל הזמן בבית הקברות כדי שהוא יהיה חלק מחיי עד שגם אני אלך לעולמי...

ניצן יקרה צר לי מאוד על כאבך ועל מחלתו הקשה של אביך האהוב.... את משתפת אותנו ברחשי ליבך:הכאב על מחלתו הקשה של אביך, הטינה כלפי אימך, חוסר האונים שלך וההחלטה המשמעותית לתמוך באחותך הקטנה. הממד הבולט , בעיני, הוא הקשר שלך עם אימך. התחושה שעם אובדן אביך "תישארי עם אימך" והצורך לתמוך באחותך יוצרת תחושה שאין בך ביטחון לחוש נתמכת ו"נאספת, על ידי אימך וכך גם אחותך. בעת משבר אנו נוטים "לעשות" בדיוק מה שאנו "עושים,בימי חול: הכעס כלפי אימך נוכח שם בימי החול וכעת את "שונאת אותה על כך שבהישארה בחיים היא משאירה אותך ללא עזרתו ותמיכתו של אביך". זהו זמן בו אביך זקוק לתמיכה, לאהבה בעת סיבלו. זהו זמן בו משפחה שחווה משבר זקוקה להכלה, תמיכה והכוונה: למקום בו ניתן לדבר על דברים משמעותיים, לבטא תחושות וגם תחושות קשות, לפתור עיניינים לא סגורים. זה חשוב מכיון, שלצערי, משפחות רבות שחוו אושר בימים של שיגרה אינן יודעות לתקשר ולבטא מצוקה בעיתות משבר מהש שמגביר את הכאב הגדול ממילא ויוצר בילבול ומצוקה. אני רוצה להציע לך בחום לגשת לסיוע טיפולי (עדיף, כמובן טיפול משפחתי במסגרתו מטופלת כל המשפחה, אבל אם לא במידה ותהיה עבורך דמות חמה ובוטחת אני מניחה שלא תחושי בודדת ולא ניתמכת בעת שאת צועדת בדרך שאינה פשוטה כלל ועיקר. שולחת לך חיבוק שלך, נירה

13/10/2011 | 22:41 | מאת: דפנה

ניצן היקרה, תחושותייך כל כך מוכרות לי.אני אמא שאיבדה את בנה אהובה למחלת הסרטן בהיותו בן 20. אני זוכרת את הכעס שהרגשתי כאשר נודע לנו על המחלה הסופנית.אני כאמא כעסתי על שלא אני חליתי אלא בני אהובי.כעסתי על כולם.למה זה קרה דווקא לו? אין לי מילים לנחם אותך או תשובות לתת לך.רק אומר לך שעכשו אביך זקוק לך יותר מכל וגם אימך שמין הסתם גם מאוד מבוהלת ומפוחדת.גם היא עומדת לאבד אדם אהוב ויקר,אל תזלזלי ברגשות שלה. תתלכדו עכשו כמשפחה ועשו הכל על מנת להקל על אביך את ההיתמודדות שלו עם המחלה.הוא צריך את כל התמיכה שבעולם כדי להיתמודד עם מחלה נוראה כזו.הוא זקוק למשפחה חמה ומלוכדת.שולחת לך חיבוק חזק ושתהי חזקה.

09/10/2011 | 14:57 | מאת: רנה

שלום רב ותודה על הזמן שאתן מקדישות לי. אני, תלמידת תואר שני שכותבת תזה בהנחיתם של ד"ר חנה צור וד"ר אשר בן אריה ומבקשת את עזרתכן במחקר העוסק באימהו?ת ללא אם. המחקר בודק את חוויות אימהו?ת מול חווית ילדות בקרב אימהו?ת שהתייתמו מאמן בילדותן ומטרתו לשמוע את קולן ואת סיפורן האישי כאמא ללא אם לילדים צעירים ובכך לאפשר ביטוי חווית האימהות הסובייקטיבית שלהן, תוך התייחסות לחוויית התייתמות מאם בילדותן. הדרכים ליצירת קשר: נייד: 054-6881228 efrosa_r@012.net.il rena.efros@mail.huji.ac.il

16/10/2011 | 19:29 | מאת: א

יש פורום פעיל: בנות ללא אם בתפוז http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ForumPage.aspx?ForumId=983&r=1

08/10/2011 | 19:57 | מאת: א

בעקבות קושי ריגשי שלי, קשה לי לצפות בסרטונים בקישור למטה (4 עמודים עם סרטונים), אם אפשר עזרה בבקשה לתמצת רק את התשובות מה עוזר בהתמודדות http://www.realovercoming.com/eshkol_site_heb/category.aspx?lev=c&ppid=UDZBTD&pid=TLVBBX&code=FTNBDU

א. יקרה/ה! לצערי אינני יכולה להתיחס לפנייתך. על מנת להיעזר יש צורך בהרבה יותר חומר רקע: מי את/ה? גיל? מה הקושי הריגשי שאת/ה מתמודד עימו? ממתי? מה מפריע בסירטונים ההלו? והאם כל זה קשור לאובדן? במידה שלא אנא פנה/י לפורומים העוסקים בפסיכולוגיה או פסיכיאטריה שנה טובה נירה

09/10/2011 | 10:58 | מאת: א

לא מסוגלת לקרוא על כאב של אחרים בעקבות חווית אבדן קשה של הורה שלי.

היי,שלום לך נירה דגני. אני עומדת לספר לך משהו שישמע לך ולעוד אנשים רבים כמגוחך ויש כאלה שיזלזלו בכאבי ובעוצמת כאבי וימעיטו מכאבי. אני מבקשת שתקחי את דבריי בשיא הרצינות ותנסי להבין את כאב האובדן שאני חווה במשך תקופה לא קצרה-קרוב לשנתיים (בשילוב עם עוד המון תחושות שליליות אחרות הנלוות אליו) ולא כמו אותם אנשים בורים שממעיטים מכאבי ולא מנסים להעמיק בו ולהבין מאין הוא נובע.ולהבין אותו: שמי הוא רחל ואני בת 21 וחצי ואני חווה בתקופה זו אובדן קשה בעקבות מותו של הזמר מייקל ג'קסון לפני כשנתיים. ואני אסביר לך למה כל כך קשה לי עם מותו של מייקל ג'קסון שהיה לכאורה אדם רחוק ממני מאוד שלעולם לא פגשתי אותו. אני אספר לך איך ומאיפה זה התחיל: בילדותי שמעתי תמיד ברקע את השם הנודע "מייקל ג'קסון" מאנשים שונים שהיו מסביבי במקומות שונים. שמעתי הרבה אודות כישרון השירה שלו ובמיוחד על אודות כישרון הריקוד שלו שממנו תמיד אנשים מסביב הביעו המון התפלאות, בעיקר היה מפורסם את "הליכת הירח" שלו.ועוד שמעתי בילדותי על חשדות הפדופיליה נגדו שעשו מהומה לא קטנה.אלה שני הדברים הבולטים ששמעתי עליו בילדותי. מעבר לכך לא ידעתי עליו כלום. כשהייתי בכיתה ח', בת 14 בערך היתה בערוץ 2 פרסומת מאוד גדולה ודומיננטית ואף מושכת מאוד על ראיון אישי עם מייקל ג'קסון שעומד להיות משודר בקרוב.פרסומת זו עוררה בי התרגשות באשר לאיש האגדה ששמעתי עליו בילדותי שנכנס עמוק לתודעתי מבלי שידעתי או הרגשתי.הסתקרנתי מאוד לדעת מי זה מייקל ג'קסון ששמעתי עליו כל הזמן מסביבי.וכן כל משפחתי גילתה התעניינות רבה וסקרנות לאותו ראיון ובאשר מה שייחשף בו על מייקל ג'קסון. ובאמת באותו ערב של הראיון ישבתי אני וכל משפחתי ביחד בסלון וצפינו בראיון שכונה:"לחיות עם מייקל ג'קסון". במהלך צפייתי בראיון התרגשתי מאוד מהאדם שהתגלה לי בו. אהבתי כל כך את העדינות של מייקל בתור אדם ובמיוחד בתור גבר ואת עדינות הנפש שלו בפרט.אהבתי מאוד את הרגישות המיוחדת והדומיננטית אצלו לאנשים ולכאבם.את טוב הלב שכל כך הרגשתי אצלו,את יחסו האוהב והאכפתיות שלו.הוקסמתי מהמילים בהם הוא התבטא שמעידות על האינטליגנציה הרגשית שהיתה לו.הדבר שמאוד בלט לי בו זה: רגש רגש ורגש. הוא נראה לי כאדם שרגש זה צד מאוד חזק אצלו.כאדם בעל רגש מפותח.אדם עם רגש. אהבתי מאוד את הרוך שלו שהתבטא לי בקולו העדין והנעים. כל הכאב שמייקל סיפר וביטא בראיון נגעו מאוד לליבי. הוקסמתי מאוד מתכונותיו שכל כך יפות בעיניי והן נגעו לי עמוק בלב.כשהתחלתי לחקור עליו לאחר מותו(את בטח שואלת למה דווקא לאחר מותו-אובכן זה סיפור בפני עצמו שארחיב עליו בפעם אחרת.) התפעלתי מאוד מגודל כישרונותיו הרבים: מהריקוד ומהכוריאוגרפיה שהוא המציא ויצר שלפניו אף אחד לא חשב על תנועות ריקוד כאלה מתוחכמות, גאוניות ויפות. וואיי אני חייבת לסיים אמשיך את סיפורי בפעם אחרת. מצטערת שזה יצא ככה- בחלקים. תודה, רחל

רחלי שלום! אשמח לענות כאשר תסיימי את פנייתך. שנה טובה נירה

שלום מחפשת עבור חברה שאיבדה את אימה לאחרונה קבוצת תמיכה בחיפה או האיזור. האם קיים משהו? היכן ניתן לברר? תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

תמי יקרה! בישראל קיימות עמותות שמפעילות קבוצות תמיכה (מעט קבוצות ולא באופן רציף, אבל יש). עמותות אלו העוסקות באובדן ושכול התארגנו סביב גורמי המוות: תאונות דרכים, סרטן, טרשת נפוצה וכד'. אני מציעה לך לחפש בכיוון הזה ולפנות לעמותה הרלוונטית ולברר שם על קבוצות התמיכה שלהם.בנוסף קיימת עמותה ספציפית העוסקת בבנות ללא אם, נדמה לי שזהו גם השם של העמותה . תוכלי כמובן למצוא באינטרנט את האתר של העמותה. בהצלחה, נירה

30/09/2011 | 11:14 | מאת: תניע

שלו , אבי נפטר לפני כשבועיים, שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-77. אני, בתו הצעירה (יש לי שני אחים) בסוף שנות ה-30 לחיי ונשואה. אני כואבת מאוד מאוד. מנסה להבין משהו ולא מצליחה מקווה שתוכלי לעזור לי להבין מניסיונך. אבי ז"ל (לא מצליחה עדיין לקלוט אפילו את משמעות המילים) התגלה לאחר ניתוח חירום כחולה סרטן לפני כשנתיים ושמונה חודשים. היה נקי מספר חודשים והסרטן חזר כגרורתי בשנה האחרונה. עברנו 3 קווי טיפול. ליוויתי אותו בכל השנה הזו מקרוב מאוד: הלכתי איתו לכל הטיפולים עודדתי וטיפלתי בכל העניינים הרפואיים. מתוך אהבה גדולה ורצון אינסופי לסייע וכן גם כדי להראות לאבי כמה הוא יקר לי . לפני מספר חודשים החלה הידרדרות. הוא נחלש ורזה מאוד והתקשה בתפקוד. היה לי נורא לראותו כך. עברתי גיהנום גם כי ידעתי מה הכיוון.... לפני כחודש וחצי עבר אירוע מוחי קל. התאמצנו כולנו לעזור לשקמו אך ההידרדרות המשיכה בשל התקדמות הסרטן. לפני כשלושה שבועות עבר אירוע קשה. בבית החולים הדרדר והונשם והורדם וכעבור שלושה ימים נפטר. עשינו הכל כדי שלא יסבול ואמרנו לרופאים שזה מבחינתינו הכי חשוב- שלא יסבול. אני מוצאת את עצמי זוכרת בעיקר את התקופה האחרונה של ההידרדרות אך גם של השנה וקצת שעזרתי לו בכל עניין המחלה. קשה לי להזכר בו כאדם בריא- דבר שהיה רק לפני כשלש שנים. לא ממש מצליחה להבין למה זה קורה. אולי כי הייתי קרובה אליו מאוד דווקא בתקופה האחרונה אולי כי הרגשתי שהקשר מאוד התהדק אולי כי כאילו זה אמור לעשות את זה קל יותר בגלל שאני יודעת שלא יכל להמשיך לחיות יותר וממש נגאל מיסוריו. לא יודעת למה... האם זו תגובה טבעית בסמיכות לאירוע שמעדיפים דווקא לזכור את הסוף ולא תקופות יפות יותר ? האם זה משתנה כשמתרחקים מבחינת זמן מהמוות ונוטים דווקא לזכור ימים יפים יותר ? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

תניע יקרה! צר לי מאוד על אובדנך וכאבך...... אנחנו, בני האדם, זקוקים לזמן: אנו זקוקים לזמן על מנת לבנות מערכות יחסים, על מנת לבנות ביטחון בקשר. מאידך, נסי לחשוב על מריבה קשה עם אהוב או עם חברה טובה. באותו הרגע הכל ניראה רע, כואב, מעורער ומנותץ. לאחר מספר שעות או ימים מתחילות להתגנב אל ליבנו גם גל התחושות האחרות שהתקיימו בקשר וזיכרונות של אירועים משמעותיים. נדמה שתהליך כזה הוא אינו נימנע על מנת ליצור איזון בחוויות שלנו. אבי ניפטר ב1995 כשהוא חולה סרטן בבית אבות סיעודי. המראות האחרונים היו קשים מנשוא ובילבלו מאוד: אבא שהיה הכל, גדול וחזק ותומך ומטפל הוא פיתאום שבר כלי חולה וחסר אונים. קשה מאוד לנפש שלנו לשאת את המעבר המהיר, את העובדה שאנו שבירים ועדינים ושהמציאות שלנו ניתנת לשינוי דרסטי בתוך כמה ימים ואפילו דקות. אני משוכנעת שבחלוף זמן תוכלי לחבור לכל התמונה הרחבה והעמוקה של הקשר שלך עם אביך במשך כל השנים שלכם ביחד. תמונת החולי שלו בימיו האחרונים לא תעלם כמו גם הזיכרונות שאת נושאת בנפשך של דמות הורית משמעותית ואהובה.החווייה תמצא איזון בתוכך שלך, בחום נירה

01/10/2011 | 11:05 | מאת: תניע

נירה, תודה על ההתייחסות. לאור המידע שחשפת אני יודעת שקל לך להבין את מה שעברתי. מבינה היטב מה עבר עלייך. תודה

28/09/2011 | 01:05 | מאת: רן

משהו יודע על קבוצת תמיכה לנוער אובדני? נוער שאיבד הורה?

אני גם מחפש, משתתף בצערך

צר לי מאוד על אובדנכם הכבד.... אני לא מכירה קבוצות תמיכה לנוער. לצערי הארץ שלנו מלאת שכול ויגון אבל לוקה מאוד בטיפול בתחום השכול ה"אזרחי". לפעמים האגודה למלחמה בסרטן פותחת קבוצות אבל אני מציעה לכם לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי הנמצא בעירייה בעיר אשר בה אתם מתגוררים. לפעמים הם מקימים קבוצה כאשר יש ברשות המקומית מספר בני נוער המתמודדים עם אובדן. בכל מקרה, שיחה עם פסיכולוג בית הספר עשויה לסייע רבות. שלכם, נירה

26/09/2011 | 20:44 | מאת: סימונה

התאלמנתי לפני שבעה חודשים מעוניינת בקבוצת תמיכה אלמנים אלמנות, האם יש באזור חיפה, או הקריות, גרה בקרית ים. מודה לתגובה

לקריאה נוספת והעמקה

סימונה יקרה! צר לי מאוד על אובדנך.... אנא פני למרכז הקליני באוניברסיטת חיפה 048288622 לפעמים נפתחת קבוצה כזו. פני גם למוסד לביטוח לאומי הקרוב למקום מגורייך ותוכלי לקבל שם פרטים על הקבוצה הקרובה להיפתח שלך, נירה

25/09/2011 | 14:37 | מאת: אמא מיוחדת

ביום חמישי האחרון התבשרנו כי ילדנו בן השנתיים ו-9 חודשים בעל הפרעות תקשורת המאופיינות על הרצף האוטיסטי. עד כה היינו סבורים כי מדובר בעיכוב שפתי שנובע מדלקות אוזניים כרוניות ובעיות שמיעה, מסתבר שלא כך הדבר. הידיעה הזו מעמתת אותנו עם אובדן הילד שחשבנו שהוא וחשבנו שיהיה, וידיעה שלא כך הדבר. בנוסף לזה אני עומדת בפני בחירה, עליי לוותר על עצמי לטובת ילדי; בעוד כחודשיים אנחנו אמורים לנסוע לארה"ב, כיוון שהתקבלתי לפוסט-דוקטורט באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות. עכשיו נראה כי הדבר לא יתממש, כיוון שבני זקוק לתמיכה וטיפולים וסביר שאידיאלי יהיה לקבלם בארץ, בסביבה מוכרת, עם המשפחה הקרובה התומכת. אני מצויה בימים של טלטלה ריגשית, תחושות של בחילה, לא מצליחה להרדם, קושי להניק (יש לי ילדה בת חודשיים בבית), וכל הזמן אני מנסה להשלים עם שתי הבשורות הללו, כי אני יודעת שאחרת לא אוכל להתקדם הלאה ולקדם את בני. אנחנו צריכים לקבל החלטה לגבי אופן הטיפול בבן והמשמעות של זה לגבי הקריירה שלי. מעבר לכל זאת, אני כועסת על עצמי על הכאב שאני חשה לגבי הקריירה, מאוכזבת מעצמי שזה לא טבעי עבורי וברור מאליו שעליי לוותר על עצמי, להשלים עם האובדן ולהתמסר כל כולי לבני. ההחלטה הכי קשה שהיתה לי בחיים.

25/09/2011 | 21:50 | מאת: נירה דגני

לאישה שהיא גם אימא מיוחדת! שלום לך יקרה! פעם אמר לי מדריך שלי שלעולם, אבל לעולם איננו בוחרים דבר חדש בחיינו כשאנו במשבר. הרי כשאנו חווים את הקרקע נשמטת מונפת ידינו לאחוז, מיד, במה שנראה יציב ובוטח. גם אם לפעמים נותר בכף ידינו קש יבש בו ניסינו להאחז עת ניסחפנו בנהר שוצף. לצד הכאב והדאגה האדירה הרבה חוסר ודאות מציפה כעת את חייך: קיבלתם בשורה שאיננה קלה לעיכול והצורך להישאר ליד המשפחה הרחבה והתומכת הוא ברור. לא שאלת אותי מאומה אבל נדמה לי שאת מביאה אל הפורום יותר מהכל את התחושה (הפחד?) שכעת עלייך לותר על חלומותייך. לא כך הוא!! טיבעית בעיניי מאוד החלטתך המיידית להישאר במקום המוכר (משפחה, רפואה בארץ) כאשר אתם מתמודדים עם בשורה שהופכת את עולמכם, שוברת את הציפיות והחלומות עימן גדלתם מילדותבם (מי לא מפנטז לעצמו איזה הורה הוא יהיה וכיצד יגדלו ילדיו?). אינכם יודעים מה יהיה ואינכם יודעים איך יהיה בארה"ב אבל אתם בוחרים במה שאתם יודעים: שיש לכם משפחה תומכת. אנא, לפני שתותרי על מה שחלמת לעצמך, בררי בקרב הקהילה היהודית מה אפשרויות הטיפול והתמיכה במקום לשם את אמורה לנסוע: קחי לעצמך, ביחד עם בעלך חודש לברורים וקבלי את החלטותייך מתוך שיקול ובדיקה. הרי כל ילדינו מושפעים יותר מהכל ממידת אושרם של הוריהם! אשמח לסייע בכל שלך, נירה

19/09/2011 | 10:57 | מאת: אלי

בת זוגתי הנהדרת ספגה כאב מאין כמוהו לפני כחודש..ההורים שלה נלקחו על ידי מרצחים נוראים בפיגוע האחרון בדרום ואני מוצא את עצמי אובד עצות אל מול השינויים במצב הרוח שלה ונהפכתי להיות ריק עקב תחושת עצבות עם זאת ,אני מרגיש ריחוק ..אני מעודד אותה לפרקים אבל איך אני צריך להתמודד עם העניין הזה איך אני יידע מה לקחת מזה ,ממה להעלב וממה להעביר הלאה ..אני אוהב אותה אהבת נפש ואני רוצה להקל על כאבה

לקריאה נוספת והעמקה
20/09/2011 | 20:57 | מאת: ששי

אתה צריך להיות שם בשבילה כדי שהיא תוכל לפרוק ולשחרר את כאבה. היא נמצאת במצב רגיש מאוד. עצביה מרוטים וחשופים. אסור לך להעלב אלא להתעלות על עצמך ולהיות הכי מתחשב!!!!

צר לי כל כך על אובדנכם הנורא! קושי אדר וכואב הוא לראות את אהובתך באבלה, ביגונה: חוויית חוסר האונים, כאב האובדן וההתכנסות פנימה של האבלים היא חווייה כואבת המציפה בחוסר אונים את בני הזוג. לא הבנתי אם אתה מרגיש שאתה מתרחק או זקוק לריחוק או שאתה חרד מפני התרחקותה שלה. במצבים אלו אין מה לומר, פשוט אין. כל מה שחשוב זה שאתה תחבק, פשוט כך, לחבק הרבה וללא מילים. אני חושבת שמחווה זו תסייע בידה גם להבין שאתה קרוב ובודאי לחוות את קירבתה. בכיאבנו הגדולים נדמה לנו שאנשים לא אוהבים אותנו בעצבותינו, שקשה להם להכיל אבל ויגון ושלמרות אבלינו אנו נדרשים לחייך לאחרים ולבטא שימחה על מנת "לקבל"קירבה. למרות חוויית הריחוק, לכן, הקירבה חשובה ביותר ואינה ניתנת להתבטא במילים אלא באופן הכי פשוט: חיבוק. שלך, נירה

09/09/2011 | 08:43 | מאת: שרין

לאחר 7 שנות נישואין הוא בגד. איך בן אדם לאחר כל מה שעשיתי בשבילו ולמענו, ילדתי ילדים, פירנסתי בכבוד, קידוש ובישול וניקיון???? אני מרגישה פריירית ומושפלת בחיים בחיים לא רוצה יותר גברים בחיים שלי! מתי יגמר הכאב הזה מתי?

שרין יקרה! צר לי כל כך על התמודדותך עם חוויה קשה של חוסר אמון ובגידה. בטיבענו האנושי כל התחלה חדשה, כל בחירה ושינוי בחיינו, לרבות שינויים גדולים כמו נישואין, דורש אופטימיות ותמימות.אם אין בנו תמימות והיכולת לסמוך על עצמינו ועל אחרים הרי שלעולם לא נעשה שינוי בחיינו, לא נתקדם ולא נתפתח ובודאי שלא נכניס אנשים חדשים לחיינו.נישואין, ההסכמה להכניס אל חיינו אדם נוסף, להוליד עימו ילדים ולתת בכפות ידיו את סודותינו האינטימיים ביותר, זו איננה משימה פשוטה. אך כאשר הוא נוהג בנו בחוסר כבוד, הרי שזו פגיעה שקשה לקום ממנה. בחווייה זו אובדן האמון מערערת ומטלטלת את עולמינו והכאב גדול מנשוא. אנא הביטי מסביב, שרין, אל בני משפחתך הקרובים והנאמנים, אל חברותייך הטובות ואל ילדייך, אני מניחה שתחושת המשמעות שבהימצאותם בסביבתך תסייע מעט להפחתת הכאב שמימלא ילך ויפחת ככל שתוכלי לבטוח בחזרה בעצמך ובאנשים הקרובים אלייך. שלך, נירה

31/08/2011 | 21:36 | מאת: אשקלון

שלום. אני מחפשת קבוצת תמיכה להתמודדות עם אובדן של בן משפחה באזור אשקלון. יש לי חברה שבעלה נפטר לפני 3 חודשים, ולכן אני מחפשת בשבילה קבוצת תמיכה להתמודדות עם האובדן. זאת אחרי שהיא ניסתה כבר סוללת פסיכולוגים ומרשמים למינם. האם משהו יוכל לעזור לי?

אפשר לנסות במועצות האזוריות באזור

31/08/2011 | 14:09 | מאת: אלהאם

אני מורה ומחנכת כיתה ו במגזר הערבי.אבא של אחד התלמידים נפטר רק לפני 4 ימים לרגל החג.אנחנו חוזרים לבית הספר ב- 3 לחודש סבטמבר. איך אני כמחנכת לכיתה צריכה להתייחס לתלמיד שהוא גם חבר של הבן שלי באותה כיתה? האם להתייחס לנושא בפורום מלא? או באופן ספציפי לתלמיד ? או להניח לו ורק אם הוא התייחס אני אגיב ?ואיך להגיב? תודה מראש

אלהאם יקרה! אוכל להציע לך כאן גישה שתסייע בידך לגשת לנושא. אנא ראי בכך המלצה בלבד: הלא את מכירה את המשפחה והסביבה מקרוב ותוכלי לבחון אם הדברים המובאים כאן יכולים לסייע בידך. בשלב 1, אני מציעה לך לערוך ביקור תנחומים בית לבדך, מה שיאפשר לך לשוחח עם ההורים והילד. במעמד זה תוכלי לברר עם הילד האם הוא מסכים לביקור של הכיתה/מספר מצומצם של חברים/חבר אחד ספציפי בשלב 2, תוכלי להגיע שוב עם הילדים , על פי בקשתו של הילד. בשלב 3 (שהוא מקביל לשלב 2) תוכלי להודיע בעדינות על כך בכיתה ולהציע לילדים לכתוב משהו לילד האבל ולמשפחתו.בעת הביקור תוכלו להגיש את המכתבים שנכתבו. מקווה שעזרתי שלך, נירה

28/08/2011 | 20:19 | מאת: *

שלום נירה.כתבתי בעבר על הכאב באבדן הורה ועל השעות הקשות והבלתי נסבלות.האם את חושבת שיש ליטול תרופות רצופות לטיפול במשבר כזה?האם זה עוזר?האם יש מחקרים בנושא?האם הכאב מחשל ועובר או מוחלש, או ההיפך? אלו כלים להתמודדות ולהקלה את מציעה?מדוע אין בעיר קבוצות תמיכה לכאב כ"כ קשה ואוניברסלי?הרי כדברייך חלק מהקושי הוא הבדידות עם התחושות.והעמדת הפנים שהכל בסדר לבטח רק מעצימה אותן...או שמא רוב בני האדם מתמודדים בקלות יחסית עם אבדן, ולכן לא עלה הצורך? מה דעתך?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום רב לך! הקושי להתמודד עם כאב הוא בעיקרו קושי הנובע מהתרבות המערבית המודרנית. זו תרבות המתקשה להכיל כאב, חולי, שונות ומקדשת את מה שצעיר, בריא, מוצלח וכד' כאב הוא רגת בדיוק כמו אהבה, גאוה, קינאה וכד' אלא ש"יחסי הציבור " שלו גרועים. אינני חושבת, באופן כללי שיש להתחיל טיפול תרופתי ,(אלא אם כן פסיכיאטר ממליץ על כך ) חשוב לנסות לפנות לטיפול (לאו דוקא פסיכולוגי "מסורתי" ישנם טיפולים המבוססים על מוסיקה, אומנות, הרפיה ודימיון מודרך, דיקור ועוד ועוד) - אולי תמצא הקלה באחת מתוך מגוון האפשרויות הללו. התמודדות עם תהליך אבל היא התמודדות מורכבת ומכאיבה אך רוב רובם המכריע של המתמודדים מסיים את התהליך בהצלחה ומבנה את חייו בהמשך באופן משמעותי ללא הניפטר. שלך, נירה

21/08/2011 | 07:54 | מאת: שרה

נירה שלום! לפני שבועיים נפטר נכדי בן ה10 ממחלת הסרטן. עברנו 3 שנים נוראיות בהן אני נמצאת לצד ביתי ובעלה, שומרת על הנכדים האחרים, לוקחת לגן לבית הספר כי ההורים בבית החולים ואף עמדתי ליד מיטתו של הנכד ימים ולילות וכל מה שרק צריך. הנכד נפטר והלב כואב, כאב שאי אפשר להפסיק אבל גם הבת שלי רחוקה, קשה להיות איתה, קשה לחבק אותה ואני כל כך רוצה וכואבת.

לקריאה נוספת והעמקה

שרה יקרה! צר לי כל כך על אובדנכם הכבד..... אובדנו של ילד במשפחה הוא קשה מנשוא ואינו נתפס. וכך גם הכאב הנורא. בעיקר קשה כל כך כאם לראות את כאבה הנורא של ביתך שאיבדה ילד. ואילו את רוצה להקל עליה והיא רחוקה, מתכנסת בכאבה.אני משוכנעת שהיא מכירה ומוקירה את עזרתך במהלך שלוש שנות המחלה, את המקומות בהם טיפלת בילדיה האחרים ו"שיחררת" אותה להיות ליד בנה החולה ולסעוד אותו, אני משוכנעת שיהא מודה ביותר על הימים והשעות שבהם סעדת את ילדה החולה ואיפשרת לה "לשוב" לחיים הרגילים בעבודתה ועם ילדיה הבריאים, עד כמה שניתן.הריחוק שלה, סביר להניח נובע מאבלה. מאוד חשוב שתבהירי מולה כי תמשיכי לסייע בכל הדרוש לה , הילדים האחרים זקוקים גם הם לתמיכה שלא ברור עד כמה ההורים האבלים פנויים לזה כרגע. כסבים תוכלי למצוא משמעות בקירבה מעין זו אל נכדייך ואל ביתך הכואבת בתקופה זו של אבל. אינני יודעת מי מהווה עבורך מייכל באבלך שלך? האם בן זוגך, הסב האבל? לעיתים סבים מבקשים להינחם אצל ילדיהם הבוגרים. ניכר שבעת אבלה הכבד, ייתכן שביתך לא תהייה מסוגלת לספק צורך זה. זו העת להישען על זוגיות תומכת או להצטרף לקבוצת תמיכה או מסגרת טיפולית שתהווה מקום ומייכל לתקופת האבל ולהבניית המשמעות של החיים בהמשך. שלך, נירה

16/08/2011 | 11:28 | מאת: עינב

היי, קרואים לי עינב ואני סטודנטית לתואר ראשון. במסגרת הלימודים שלי אני עושה סמינריון על אחים שכולים (אני עצמי אחות שכולה), ואני צריכה את עזרתכם בנושא. אשמח אם תוכלו למלא לי את השאלון המצורף בלינק: https://spreadsheets.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dHItdnpjcUtkZDdaMTVVaS16ZUtmVkE6MQ השאלון קצרצר ויעזור לי מאד לצורכי המחקר שלי! תודה מראש ובשורות טובות, עינב. (לשאלות ותהיות, אפשר במייל שלי: enavlas@gmail.com)

08/08/2011 | 22:56 | מאת: פרידה

היי נירה 4 חודשים עברו מאז שבני אהובי נלקח מאיתנו. ההיתמודדות עם הכאב כמעט ואינה אנושית.ההבנה שהמוות הוא סופי וכי לא אראה או אשמע את קולו יותר לעולם מכאיבה עד עילפון. אני יודעת שהזמן לא מרפא ואני יודעת שהכאב לא אמור באמת לעבור. אבל איך לעזעזעל ממשיכים לחיות כשכול נשימה כואבת כל כך? כשכול בוקר קשה כל כך? איזה תרופה יש לרפואה המודרנית לעזור לאימהות שכולות להכהות את הכאב הנורא הזה? הייתי בשיחות אין ספור אך כלום לא באמת עוזר כשחוזרים הבייתה והחדר שלו עדיין ריק. יש לי בעל ועוד 2 בנות אך גם להם אין את היכולת לרפא. הגעגועים מפלחים את הלב כמו סכין שחותכת חמאה. זה כבר לא כאב נפשי בלבד זהו כאב פיזי,מוחשי. לא באמת אפשר לחיות אחרי שמאבדים ילד. רוצה לחיות אך זה כואב לי מידי!!!

לקריאה נוספת והעמקה

פרידה יקרה! אין לי מילים אלייך...אנא קבלי חיבוק חם חם ותנחומים לדעתי, אם יש משהו שיכול להקל זו קבוצת תמיכה של הורים שכולים. בקבוצות האלה יש חוויה לא מדוברת. כולם באותה סירה ריגשית, משום מה זה מקל. אולי כי כאב היגון קשור גם לבדידות שבכאב אדיר ממדים על אובדן בן. גם אם קשה, גם אם את סקפטית אנא עשי מאמץ והצטרפי לקבוצה כזו. שלך, בכל צורך שיעלה נירה

02/08/2011 | 19:51 | מאת: לינוי

שלום שמי לינוי, אני בת 19 חיילת, לפני כחודש איבדתי את אימי למחלת הסרטן שהייתה חולה בה במשך 5 שנים, יש לי שתי אחיות גדולות שאינן גרות בבית ואני גרה בבית לבד עם אבי. כחודש לפני מותה אימי הפכה סיעודית וקיבלתי חופש מהצבא כדי לטפל בה. מאוד קשה לי להתמודד עם כל מה שקרה עם הסבל הנוראי שעברה קקשה לי לקבל את זה ולהכיל את זה שהיא סבלה כל כך הרבה וקשה היה לי לראות אותה גוססת כאשר אושפזה בבית החולים 3 ימים לפני מותה. האחיות שלי נשואות עם ילדים ואני מרגישה לבד ושאף אחד לא באמת יכול להבין אותי קשה לי לחזור לשגרה ולחיות את החיים כל מה שאני רוצה זה את אמא שלי, הלכתי לשתי פגישות עם פסיכולוגית מטעם הצבא ואני לא מרגישה שום הקלה או התקדמות. אם יש מישהי שחוותה משהו דומה לשלי כשהייתה בגילי אשמח ליצירת קשר, אני פתוחה לכל דבר שיעזור לי להתמודד עם מה שקרה

לקריאה נוספת והעמקה

לינוי יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד...... לאבד אימא משמעותית בגיל כה צעיר זהו אובדן אדיר מימדים ובהתאמה לכך גם הכאב. אחד הקשיים המוכרים בקרב אנשים הנמצאים במצבי אבל ואובדן זוהי הניידות וחוסר היכולת להתרכז, הסערה הפנימית שאינה נותנת מנוחה וכל אלו גורמים לחוסר יכולת להישאר במקום טיפולי אחד . קושי זה מונע תהליך אשר הוא בסופו של דבר מביא לקשר טיפולי משמעותי ומזור. ברור לי שגם אם אמליץ בפנייך על מסגרות טיפוליות כאלה ואחרות הרי שסביר להניח שסופו של הטיפול יהיה כמו הקשר עם הפסיכולוגית אותה פקדת רק לשתי פגישות. מעבר לאובדן אימך את מתארת בדידות גדולה בתוך משפחתך.זהו מצב בו חשובה מאוד מסגרת תומכת ומכילה כפי שהפסיכולוגית יכולה להעניק לך. בתהליך ארוך של התמודדות עם אבל נדרשת מעט סבלנות, וזה קשה אבל מתגמל מאוד בסופו של תהליך. שלך, בחום נירה

20/08/2011 | 17:47 | מאת: לינת

היי אני אומנם בת 33 נשואה אבל מרגישה בידיוק כמוך גם אני איבדתי אמא לא מזמן ממחלת הסרטן וראיתי את כל תהליך הגסיסה זה נוראי אי אפשר להמשיך הלאה וזה שאני נשואה עם ילדים לא עוזר לי להתגבר אני כרגע לא מסוגלת לעודד כי אני מסרבת לקבל את המצב החדש שאני נמצאת בו כל הזמן אני רואה את התמונות של איך היא נראתה איך בנאדם מפסיק להיות בנאדם לא יכולה לשכוח את זה ההמתנה בבית חולים גמרה לי את החיים ואני בת יחידה אין לי אחים אני לבד אף אחד לא יבין ולא מבין את מה שעברתי אני ממשיכה הלאה בשגרת היום יום אבל בפנים אני גמורה אומרים שעם חלוף הזמן הדברים מטשטשים אני מחכה לראות מה הזמן יעשה חזק ואמץ זה מה שיש לי להגיד לך

21/08/2011 | 19:15 | מאת: לינוי

היי לינת תודה על התגובה אני בטוחה שמאוד קשה לך, אם אי פעם תרצי לדבר קצת יותר על מה שקרה אני פה בשבילך...אני לא יודעת אם את מהאנשים שפורקים את מה שיש להם על הלב או שומרים בפנים, אני לאחרונה גיליתי שזה כן עוזר לפרוק ולקבל פרספקטיבה שונה מאנשים שעברו את זה וגם מאנשים שלא עברו דבר כזה. יש לי אחות בגילך בת 33 גם נשואה עם ילדים ואני חושבת שכרגע הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות זה להתרכז בילדים שלך ובנישואים שלך אבל בעיקר לדאוג לעצמך לעשות דברים קטנים בשבילך שישמחו אותך ויתנו חך הרגשה טיפה יותר טובה כמו יציאה לבית קפה מדי פעם עם חברות או עם הבעל. אני בטוחה שזה קשה בלי אמא אבל אני בטוח עוד אדע בעתיד. אם תרצי לשתף עוד פה ושם מתי שמתחשק לך אני מאוד אשמח גם לגבי דברים שאת חושבת שאני פחות יבין בגלל הגיל הצעיר שלי. לשתף עם מישהו שעבר חוויה דומה זה תמיד טוב

11/09/2011 | 19:16 | מאת: יסמין

שלום לינוי, אני משתתפת בצערך, ואני מזדהה איתך ועם מצבך. גם אני איבדתי את אמי בגיל 20 (היום אני בת 22), גם אני נאלצתי לקחת חופשות מרובות מהצבא כדי לעזור לה ולטפל בה, ולצערי הרב מאוד, גם אני חוויתי את התליך של מחלת הסרטן ממנו נפטרה. כמוך, גם לי יש שני אחים גדולים, כל אחד מהם נשוי ולכל אחד מהם יש ילדים. גם היום, שנה וחצי אחרי, עדיין לא התגברתי על האובדן שלה. קיימתי את שנת האבל במלואה עם כל ההלכות והמצוות הכרוכות בכך למענה, אבל עוד לא הרגשתי את האובדן מבחינה רגשית. אני חיה את חיי היום יום כמו רובוט כי בפנים אני מרגישה ריקה. משהו מאוד משמעותי בחיי הלך ולא יחזור, ומה נשאר זה רק לאסוף את השברים בלי לדעת מה יהיה בהמשך. עוד לא מצאתי פיתרון לאיך מתמודדים עם המצב החדש, ואשמח לשמוע עצות. אבל הפתרון שכן גיליתי בשבילי הוא להיות עסוקה. אני למשל התחלתי ללמוד לתואר ראשון והתחלתי לעבוד בעבודה שמשתלבת עם הלימודים. התעסוקה עוזרת לך לחשוב גם על דברים אחרים, וקצת ממלאת את החלל בנפש שלא יתמלא לעולם.

11/09/2011 | 21:24 | מאת: לינוי

היי יסמין אני אשמח לקבל את כתובת המייל שלך כדי שנמשיך להתכתב את הבן אדם היחיד שמצאתי עד כה שנמצא בסיטואציה וגיל דומים לשלי. אני גם מוצאת שעוזר להיות עסוקה ועם חברות מסקרן אותי לדעת מה עם אבא שלך? החששות שלי והחרדות שלי נוגעות גם לאבא שלי שעכשיו יבלה את שארית ימיו לבד וזה מכביד עליי מאוד...האם את עולה לקבר שלה? את חולמת עליה? מה עברת במהלך התקופה שבה אימך הייתה חולה ואיך הרגשת? יש משהו שציפת שהאחים שלך יעשו ולא עשו? סליחה על ההצפה בשאלות פשוט ניסיתי כל כך הרבה למצוא מישהי שעברה או עוברת א ה כי אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי

22/09/2011 | 21:53 | מאת: מ

אני מאוד מקווה שתפתחי את ההודעה,אני הגעתי לכאן במקרה היום,בדיוק לפני שמונה שנים כשהייתי בגילך אמא שלי נפטרה מסרטן,אני הייתי בת 19,היא בת 56.גם אני ההיתי רווקה ובבית עם אבי בזמן שהאחים שלי התחתנו וחיו רחוק,אני יכולה לדבר איתך על זה עוד במידה ותרצי ואת מוזמנת לכתוב לי למייל:alpem184@@gmail.com. שיהיה לך טוב

15/10/2011 | 22:30 | מאת: נוצה ברוח

לינוי היקרה אני ממליצה לך מאד לקרוא את הספר "חוטי פלדה שקופים" של דן בנור. בנור חווה אבדן של רעיה ולא של אם, אבל מכתביו המובאים בספר, המכתבים שכתב לרעיתו אחרי מותה ובמשך כמה וכמה שנים, מדברים גם אלינו, שחווינו אבדן של הורה. בספר אנו עדים לתהליך בו עם הזמן מופיעים לצד הכאב הנורא והגעגוע העז גם תקווה, חיוניות ושיבה לחיים.

26/07/2011 | 03:19 | מאת: הבת הרחוקה

נירה שלום כתבתי כאן בעבר על הקושי להמשיך אחרי מותו הפתאומי של אבי וההתלבטות לגבי המגורים בחו"ל רחוק מהמשפחה. בינתיים עברו כמעט שנתיים מאז מותו הפתאומי של אבי, וחלק מהזמן נראה שהצלחנו להתקדם ולהתאושש וליצור שגרה משפחתית חדשה, אבל אז יש רגעים בהם הכאב מכה בי כאילו זה קרה רק אתמול ושוב עולה הכעס על כך שלא יזכה להכיר את בנותיי, העצב על כך שהן הפסידו סבא נפלא, והתחושה ששוב לא אוכל להיות מה שהייתי לפני - שמחה ומאושרת בחלקי. אני יודעת שאבל הוא לא תהליך רציף אבל עד מתי תמשיך המטוטלת הזו? אגב, זה קורה יותר ברגעים השמחים (כמו יום הולדת שנה המתקרב של ביתי הקטנה) בהם קשה לי לקבל שהוא לא ישתתף. האם זה טבעי? האם היית ממליצה לפנות לטיפול? אני חוששת מההשפעה שיש למצבי הרוח הללו על בנותיי ובעיקר מרגישה חוסר יציבות כשרגע אחד הכל בסדר ובמשנהו אני ילדה קטנה ואבודה...בן הזוג שלי עושה כמיטב יכולתו לתמוך, אבל אני מוצאת את עצמי כועסת גם עליו. אשמח לעצתך!

בת רחוקה ויקרה! מתוך רצף שתי פניותייך אליי עולה צלילו של חששך: אביך רחוק ממך, בת רחוקה, ואת חוששת מהתרחקותך בקשר שלך עם בנותייך כאשר מגיע הרגע בו את חשה ילדה אבודה. הדגש שאת שמה בחוויית הריחוק שבין הורה לילד, בחשש ובכאב המלווה חוויה זו מביא אותי לחשוב שאת עשויה להיתרם מתהליך טיפולי. רגישותך, יכולתך לשתף והכנות שאת מביאה עימך הינם כוחות שתוכלי לאגם לטובת גדילתך כאם וכבת של. בהצלחה שלך, נירה

27/07/2011 | 22:42 | מאת: הבת הרחוקה

נירה שלום, תודה על התגובה המעניינת כתמיד. אכן ריחוק מבני משפחה הוא נושא חוזר. יש לי גם אח צעיר ממני בכ-14 שנה (הוא כרגע בצבא). אני דואגת לשלומו מאז שאבא נפטר אבל לא מצליחה לפתח איתו שיחה גלויה בנושא. שווה לברר את הסוגייה הזו לעומק! תודה רבה.

15/10/2011 | 22:25 | מאת: נוצה ברוח

שלום לבת הרחוקה אני ממליצה לך מאד לקרוא את הספר "חוטי פלדה שקופים" של דן בנור, שאמנם חווה אבדן של רעיה ולא של אב, אבל מכתביו המובאים בספר, המכתבים שכתב לרעיתו אחרי מותה ובמשך כמה וכמה שנים, מדברים גם אלינו, שחווינו אבדן של הורה. בספר אנו עדים לתהליך בו עם הזמן מופיעים לצד הכאב הנורא והגעגוע העז גם תקווה, חיוניות ושיבה לחיים.

25/07/2011 | 22:14 | מאת: ע

שלום רב, רווקהבת++30. אימינפטרה לפני כ-3.5 חודשים ממחלה ממושכת וקשה בביתה. הייתי צמודה אליה רצוף כולל בזמן גסיסתה. האובדןהיה טראומטיעבורי. בנוסף נאלצתי לעבור ניתוח כ3שבועות לאחר מותה. יש רגעים מאוד קשים. הפחד והכאב עצומים, וחוזרים ומציפים לעיתים.לא מצליחה לקלוט את האובדן, את המציאות ואת כל מה שעברתי. כאילו הכל השתנה ונגדע בבת-אחת. והחלל גדול. האם אצטרך לחיות בתחושות פחד וכאב תהומיים כאלו מעתה ואילך? איךמתמודדים? איךממשיכים? קוראת את תגובותייך המרגשות. תודה לך!

ע. יקרה! צר לי כל כך על אובדנך וכאבך..... 3.5 חודשים זהו פרק זמן קצר מאוד במונחים של אבל, כאב ואובדן. איבדת את אימך וביחד עם זאת איבדת, כך אני מניחה, אורח חיים בו ישנה וקיימת דמות משמעותית מאוד עבורך. אולי ראית בדימיונך כיצד את עומדת לעשות דברים משמעותיים בחייך בעתיד וכיצד אימא נמצאת שם. ואולם, כעת התנפצו פנטזיות אלו וזוהי מהות השינוי הגדולה בחייך. להמשיך לחיות כאשר אימא, גופא, איננה עימך. אנשים שחוו אובדן בדרך כלל לא ממשיכים לסבול כל החיים. החיים מזמנים חוויות והתמודדויות משמעותיות ולאט לאט מובנים חיינו באופן משמעותי כאשר האדם שניפטר איננו חלק מהם, ועם זאת מולווה אותם ברוח דבריו, הגיגיו והמשמעות שהוא נתן לחיים שלנו בעודו חי. הדרך איננה פשוטה אבל אפשרית ומשמעותית שלך, נירה

28/07/2011 | 17:23 | מאת: ע

21/07/2011 | 23:04 | מאת: מיכל

הבת שלי, בת 8 וחצי, נפטרה בשנתה לפני שנה וחצי. ילדה יפיפיה, מבריקה, טובת לב ובריאה לחלוטין, הלכה לישון ולא קמה בבוקר. עוד לא ממש עיקלתי את מה שקרה. אני עדיין מחכה שתחזור... מעבר לחווית האובדן שבלתי ניתנת לתיאור ותחושת חוסר האונים שמתלווה, יש בדידות איומה ותחושה שאיש אינו מסוגל להבין את עומק הכאב. אני מחפשת קבוצת תמיכה של הורים שאיבדו ילדים באיזור אשקלון/קרית גת/אשדוד, אני מוכנה להקים אחת אם צריך.למי אפשר לפנות?

לקריאה נוספת והעמקה

מיכל יקרה! צר לי כל כך על אובדנך העצום...... ברצוני להציע בחום לפנות לשירות הסוציאלי בבית החולים שם טפלה ביתך ז"ל. לפעמים הם מפעילים קבוצות להורים ששכלו את ילדם. במידה ולא אני מניחה שהעובדת הסוציאלית תסייע לך לקבץ מספר משפחות ולמצוא מנחה מתאים. אנא ראי בי ובפורום כתובת לכל שאלה וצורך חיבוק חם אלייך שלך, נירה

22/07/2011 | 14:10 | מאת: מיכל

תודה על העיצה. בתי לא טופלה בבית חולים כיוון שלא הייתה חולה, היא הייתה ילדה בריאה, ללא בעיות רפואיות והמוות שלה היה פתאומי, לא צפוי ולא מוסבר. יחד עם זאת אני מסיימת השנה תואר ראשון בעו"ס ומכירה היטב את הצוות במחלקה לעו"ס בבית החולים באיזור מגורי. חיפשתי גם דרכם קבוצת תמיכה ודרך מרצים במקום בו למדתי אך לצערי לא מצאתי. האם יש עוד מקורות אליהם ניתן לפנות?

11/07/2011 | 13:04 | מאת: שיר

שלום, אבי חולה בסרטן קיבה גרורתי. לפני כשנתיים וחצי התבשרנו על המחלה בעקבות ניתוח חירום שעבר לאחר תקופה של כאבי בטן. מיותר לציין שהבשורה המרה ניחתה עלינו באחת וגרמה במיוחד אצלי לצער נורא. אבי טופל בטיפול מונע והיה נראה כי יכולנו למחלה הנוראה הזו אבל לפני כשנה התבשרנו על חזרה מפושטת ביותר. במהלך תקופה זו עבר אבי 2 קווי טיפול. לאחרונה חלה הדרדרות במצבו. מאדם פעיל (בשנות השבעים המאוחרות לחייו) שאפילו נהג נעשה אבי לשבר כלי. הוא רזה מאוד ונחלש עד מאוד. קשה לי מאוד לראותו כך. לאחר כל ביקור אצל הורי אני חוזרת ממוטטת לביתי (נשואה ללא ילדים) ומתאוששת רק כעבור מספר ימים ואז מבקרת שוב וחוזר חלילה. יש לציין כי בשנה האחרונה עזרתי מאוד להורי ואני גאה בעצמי על העשיה הזו- עשיה שכנראה עזרה לי להחזיק מעמד ולהאחז בתקווה אבל כעת, כעת כשהמצב בהדרדרות ואין בכוחי לעשות דבר מלבד לראותו חלש כל כך ונגמר לנגד עיני אני ממש נשרפת מבפנים. איך אוכל לעזור לעצמי לחוות את הכאב אך להיות מסוגלת גם לחיות את חיי ? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שיר יקרה! בדרך כלל אנחנו חושבים שיש ביכולתינו להתמודד עם הכל, שכל משא שיערם על כתיפינו או בליבנו, לא ישפיע כהוא זה עלינו. אביך מתמודד עם מחלה קשה. הוא עבורך דמות אנרגטית ומשמעותית ומה שאת רואה היום זה אדם חולה ומותש. הפער הוא אדיר ומכאיב ביותר ולא מפליא שאת נזקקת , לאחר שהות עימו, ללכת למקום אחר על מנת "לתדלק" אנרגיות. אולי את מתמודדת לראשונה בחייך (אני מבינה שאת צעירה, אולי בשנות ה20 לחייך?) עם עם מצב כל כך קשה רגשית וכל כך מכאיב. הכאב, כמו אהבה, שינאה, אושר וקינאה שייך לקשת הרגשות שלנו אך במאה ה21 אין הוא מקובל במקומותינו. אנחנו רוצים להיות צעירים יפים ופרודוקטיביים לעולמים. אבל מגיע יום בו אנחנו מתנסים עם חולי ונכול ואובדן יכולות וכאב.הכאב הוא חלק מהחיים , החלק הפחות רצוי על ידינו, החלק שאנחנו פחות מצפים לו, החלק שאנחנו מפנטזים שלא יכנס לחיינו לעולם, אבל הוא שם תמיד בעוצמות שונות וכעת זה כואב מאוד. כל שאוכל, שיר זה לצייד אותך בחיבוק חם להמשך. אנא העזרי במשפחתך הקרובה: במקום הנטייה לשתוך וללכת לתוך עצמינו, היכולת לדבר עם בני המשפחה על הכאב שלך/שלהם בדרך כלל מקלה. שלך, נירה

16/07/2011 | 07:41 | מאת: מאשי

כמוף גם אני בת לאם חולת סרטן(סרטן ריאות),כמוך גם אני סייעתי ותמכתי באמי,ליוויתי לטיפולים,לרופאים,השקעתי כל עשייה עבורה עד שפשוט הרגשתי כי אין לי יותר את הכוחות הנפשיים,או את המסוגלות הנפשית לעשות זאת.אני לעומתך מבוגרת יותר בעלת משפחה,אם ל-3 בנות בוגרות,נשואה,ועובדת.אחותי הצעירה מראש לא יכלה להתמודד עם הקושי,כך שכל העול נפל על כתפיי שלי. מעבר לחיבוק של הבנה,אמפטיה לתחושותייך והזדהות עם מה שכתבת, אתן לך משהו יותר פרקטי:ת.ס.ן (חולי סרטן ובני משפחה נתמכים). אני באופן אישי משתתפת בקבוצת תמיכה שכזו לבדי ללא אימי,ובאמצעות התמיכה אני מקבלת סיוע,הכלה ויכולת להמשיך הלאה מבלי לחוש את כל הנפילה ותחושת "הדאון" שהיתה קיימת בי לפני ההשתתפות בקבוצה.הקבוצות הללו פרוסות בפריסה ארצית.צרפתי לך לינק מקווה שתקבלי קצת יותר הבנה על מה דברים מדברים,ותשקלי להצטרף בעצמך לשתף אחרים ולהתחזק כדי לחזק את משפחתך. מראש אכין אותך שמתקיים מפגש היכרות קצר ואישי עם המנחה כדי להכירך,להכינך לתהליך=מעין תיאום ציפיות גם שלה וגם שלך ללמוד אם זה מתאים עבורך.ממליצה לך בחום ובהרבה אהבה-לכי על זה... http://www.hosen.org.il/page.asp?id=3 בנוסף אני שולחת לך חיבוק ואהבה,ולאביך אאחל בריאות ורפואה שלמה.

08/07/2011 | 10:43 | מאת: מיקה

נירה יקרה, התאלמנתי לפני כשנתיים,לאחר כמעט 50 שנות נשואין. לא ידעתי איך לחיות לבד ואני עדיין מחפשת את הדרך. אתמול במקרה נתקלתי בפורום שלך ונכבשתי. בקרוב תהיה אזכרה לבעלי, ואני מחפשת תכנים מתאימים, שיזכירו את בעלי וייחודו ויגבשו את המשפחה. ילדי בגילאי 35-45 מופנמים ומתקשים לכתוב ולשתף את האחרים. כוונתי לערוך אזכרה קטנה למשפחה בלבד. חשוב לי מאד שהאזכרה תהיה קטנה, אך משמעותית לכולנו. האם יש לך הצעות לפעילויות, שניתן לבצע ליד הקבר, או כל רעיון אחר. תודה מיקה

מיקה יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד.... אנא ספרי מה עשיתם ביום השנה הראשון למותו תודה נירה

09/07/2011 | 21:11 | מאת: מיקה

ביום השנה עלינו לקבר קראנו כמה קטעי קריאה. אני כתבתי ועוד קראנו משהו שבעלי כתב בעבר. נוסף לכך ילדי בחרו שני קטעי מוזיקה מתאימים. כמה ימים לפני כן ניסיתי לארגן ערב סביב מדורה בנוסח "מספרים על.." ילדי לא נפתחו ולא ספרו, אם כי התייחסו לזכרונות שאני ספרתי. ואני יצאתי מאד מאוכזבת.

07/07/2011 | 11:32 | מאת: מאיר

אבי נפטר לפני שבועיים לאחר מאבק של שנתיים במחלת ניוון שרירים סופנית. לאורך השנתיים הייתי לצידו ימים ולילות רבים מאוד,בערך כ 50% מזמני, אבל הותרתי גם מעט זמן למשפחה וקצת לעבודה. מאז שנפטר מלוות אותי תחושות אשמה חזקות, בייחוד לגבי החודש האחרון, שלא הייתי יותר לצידו ושלא עשיתי יותר כדי להקל עליו בסבלו, למרות שעשיתי הרבה גם בתקופה זו אבל בדיעבד ניתן היה לעשות יותר. במידה מסויימת אני מרגיש שלאחר מאמץ מתמשך של שנתיים,התעייפתי ו"נרדמתי בשמירה" בסוף הדרך. איך מתמודדים עם התחקיר הכואב של מה עשינו ומה ניתן היה לעשות יותר? אודה לתגובות מאיר

לקריאה נוספת והעמקה

מאיר יקר! צר לי מאוד על אובדנך הכבד ועל כאבך...... פער אדיר בין הגיון לרגש מלווה אותך. מחד היית לאביך בן נאמן ומטפל מסור. ללוות אב בתהליך של התמודדות עם מחלת ניוון שרירים זו דרך קשה מיגעת וכואבת מאוד. ועם כל זה לא הרפית וסייעת לצידו. מאידך אתה מתמודד עם התחושה שיכולת לעשות טוב יותר. רגשות אשמה המלווים חוויה של אובדן משמעותי זו תופעה ידועה ומוכרת. משמעותה אחד היא: אין ביכולתינו לעשות יותר. נקודה.אין ביכולתינו לעזור עד אין קץ לאהובינו המתמודדים עם מחלה סופנית. אין ביכולתינו להקל לחלוטין את כאיביהם הפיזיים והרגשיים. גם אם לעיתים אנו עוזבים מעט את מיטת החולה לטובת איסוף כוחות זו פעולה משמעותית שמאפשרת לנו להמשיך ולהיות במקומות הכי קשים של החיים: חולי ומוות של אדם אהוב לנו. קשה לקבל את עובדת יכולתינו המוגבלת מאוד אך אנו יודעים שכאב ההתמודדות עם "...מה יכול היה להיות אילו..." הוא גדול אומנם אך קטן מכאב האובדן. דע מאיר כי הmind שלך "יודע" שהרפייה מרגשות האשמה משמעותה כאב גדול על אובדן אבא. שלך, בחום נירה

02/07/2011 | 16:33 | מאת: אושרית

נירה יקרה, אמי בת 74 מאובחנת כחולה סופנית (סרטן לבלב) הנני בת 43 נשואה ואם לילדה בת 12 .אני מאוד מאוד קשורה לאימי שהיא הדבר היקר לי מכל ...ייש לציין שהתייתמתי מאבי האהוב בגיל מאוד צעיר ,14 וחצי. באובדן כל כל טראגי,שהשאירו בי משקעים עד היום. אני מכינה את עצמי נפשית למות אימי כבר 8 שנים כשהיא חלתה במחלת לב, ונעזרת בפלוטין 20 מ"ג מידי יום. אך מסתבר לי שעם הכנה נפשית מרובת שנים, המחשבה שבה איאלץ להיפרד מאימי האהובה ממוטטת אותי לחלוטין. כיצד אמשיך את חיי בלעדיה? איך אמשיך לצחוק? אנו עוברים לגור בביתה,הזיכרונות מהבית הריק בלעדיה .אני פוחדת שאישבר נפשית, ומה עם ביתי יחידתי כיצד היא תתפקד בלי בסתה האהובה? עזרי לי נירה.

לקריאה נוספת והעמקה

אושרית יקרה! אמר פעם פילוסוף מפורסם שמי שחי חיים משמעותיים הוא זה המכיר בקיומו של המוות. אמירה זו מסייעת בידינו להבין שיש לשאול מה משמעות החיים שלנו? כיצד אנחנו חיים את חיינו באופן משמעותי, מה היא היצירה שלנו על פני האדמה, מה מקומם של היקרים לנו בחיים שלנו וכיצד חשיבות קשר זה או אחר משפיעה על איכות חיינו וכד' במהלך 8 שנים(!) עסוק המרחב הרגשי שלך בהתמודדות עם מותה האפשרי של אימך.אילו רק יכולת באופן ציורי לשים בצד את פחדייך ולהקדיש את ימייך לקשר משמעותי עם אימא, לשיחות, לבטא באוזניה את אהבתך ומשמעותה בחיים שלך ולשאול את כל השאלות שאולי לא שאלת עד היום. מכיון שאת נוטלת פלוטין יתכן שאת מתמודדת עם אתגרים נפשיים המקשים עלייך, בנוסף להתמודדות עם אובדן אביך ומחלתה של אימך, להכיל את העומס הרגשי האדיר שמזמנת ההתמודדות עם אובדנייך . ברצוני להציע לך בחום לפנות לטיפול שיסייע לך, בתקופת חיים קשה זו, להתמודד עם הכאב. שלך, בחום נירה

29/06/2011 | 00:06 | מאת: זקוקה לעזרה

האם אפשר למצוא באזור תל-אביב פסיכולוג/פסיכיאטר דובר הונגרית על-מנת להקל עליו את המעבר?

זקוקה לעזרה יקרה! במידה ויש אירגון של יוצאי הונגריה, אולי הם מקור לידע כזה או באירגון עמך המטפל בניצולי שואה. אלה האירגונים שעולה בדעתי לחפש שם פסיכיאטר דובר הונגרית. תוכלי לשאול את השאלה גם בפורומים של דוקטורס המנוהלים על ידי פסיכיאטרים בהצלחה שלך, נירה

26/06/2011 | 00:48 | מאת: לירון

אבי נפטר לפני כחודשיים. אני בת 37 נשואה עם ילדים קשה לי להגיע לארועים משפחתיים אני מקבלת בחילות וחרדות הקושי הגדול של חסרונו התחיל כעת שאנשים מסביב מרחמים מצד אחד ומצד שני מזמינים אותנו לכל מיני ארועים משפחתיים שאני לא מסוגלת להגיע לשם. אני מרגישה כמה אבי חסר כמה המשפחה נחתכה לי. יש בי עצב גדול מאוד. קשה לי לצאת מהמצב הזה ולשכנע את עצמי שאלה החיים. קשה לי מה עושים?

לירון יקרה! צר לי מאוד על אובדן אביך ועל כאבך הכבד.... התגובות שאת מתארת הן תגובות אבל טיפוסיות. אובדן היכולת להינות, הימנעות ממצבים שם נהגתם את ומשפחתך, כאשר אביך היה חי, להתנהל ולהתארח. כל אירוע כזה מחדד את האובדן ואת חסרונו של אבא ומכאיב לך מאוד. אני מציעה לאמר לאנשים בפה מלא: "אני מודה לך מאוד על ההזמנה אך כעת אני אבלה וכואבת. בעתיד אשמח לקבל את הזמנותיך". חשוב לראות שאנשים מסביבך מעוניינים לסייע ולהקל ורובם עושים זאת על ידי הזמנה לאירועים בביתם ומחוצה לו מתוך תפיסה שאולי חגיגות ובילויים עם אנשים יקלו במעט את הכאב והבדידות. למעשה אין יכולת לסייע בדרך הזו למעט במצב בו האדם האבל אכן מעוניין בכך עקב תחושה של קירבה וביטחון בקשר עם המציע. כאשר תסרבי בנימוס תוך מתן נימוק אותנטי ומכבד תראי שהאנשים מסביבך מכבדים את רצונך וצרכייך שלך, נירה

21/06/2011 | 18:14 | מאת: חנננה

אבדתי את בעלי לפני 3 שנים וכן אבדתי את הטעם לחיים . מאז שרויה בדכאון .טיפול תרופתי ושיחות לא מועילות לי ואני לא יודעת מה הפתרון.תודה

לקריאה נוספת והעמקה

חנה יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד.... מניסיוני קבוצות תמיכה למתמודדים עם שכול ואובדן בן הזוג מאוד עוזרות למשתתפים. בכל מקרה חשוב מאוד להבין מה קרה לך עם האובדן ובמהלך שלוש השנים האחרונות לשם כך אני מציעה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי מסודר . לאנשים כואבים יש נטיה להתנסות לפרקי זמן קצרים בכל מיני אמצעים כמו תרופות וטיפולים למינהם. התנהלות זו נוטה לגבש תחושה ש"כלום לא עוזר" בעוד האמת היא שיש צורך בסבלנות. נסי לשלב טיפול תרופתי (בהמלצת רופא בלבד!) שנוטה להפחית את הסבל בפרק זמן קצר עם טיפול פסיכולוגי תהליכי וכל זה דורש סבלנות. בהצלחה שלך, נירה

המלצתי החמה לך על הספר "חוטי פלדה שקופים" של דן בנור: עדות מרגשת ואותנטית להתמודדות עם אובדן רעיה אהובה - מתהומות העצב ועד לשיבה אל החיים. הספר הוא אסופת מכתבים (אמיתיים) שכתב הסופר לאשתו אחרי שנפטרה ממחלת הסרטן בגיל 50. האהבה העזה של האיש לאשתו בחייה ובמותה ממש עולה כחיה בין הדפים, וכך גם געגועיו העזים אליה והתחושה שלו שלא יוכל להמשיך את חייו בלעדיה. בתוך כך אנו עדים גם לתהליך בן 10 שנים שבו הוא מתמודד עם האבדן והכאב, היחסים עם 4 ילדיהם, הזיכרון וההנצחה, השאלה כיצד ממשיכים את החיים בלעדיה, איך חושבים על מכונית חדשה, קריירה, טיול, סרט, וכיצד מוסיפים לזכור ולאהוב את האהובה המתה ובתוך כך גם לתת מקום לזוגיות חדשה. מרגש, עצוב, אך טומן בחובו תקווה גדולה לכל מי שחווה שכול ואובדן.

12/06/2011 | 02:20 | מאת: שרון

למרות חיפושים בגוגל - לא הצלחתי למצוא קבוצת תמיכה להורים שאיבדו ילד לסרטן (באזור חיפה) אפשר ייעוץ ?

לקריאה נוספת והעמקה

שרון שלום רב! המקומות שהכי כדאי לברר הם עו"ס המחלקה שטיפלה בו בבית החולים (הן בדרך כלל מעודכנים לגבי קבוצות עכשויות). המקום הנוסף לברר הו באגודה למלחמה בסרטן בחיפה שמידי פעם מפעילה קבוצות להורים ששכלו את ילדם למחלת הסרטן. שלך, נירה

16/06/2011 | 19:02 | מאת: אמא של ניר

ואנחנו משפחה מחיפה. בררתי וישי קבוצה במרכז. קשה לי להגיע למרכז. אולי כדאי להתארגן פרטני ולהפגש רונית 050-9717379

05/06/2011 | 16:29 | מאת: צ

אחרי ארבע עשרה שנים של חום אהבה ופינוק שלא ידע מעצורים אני נפרד מהכלבה שלי שהייתה לי לדבר היקר ביותר. עם בקבוק הנקתי אותה מגיל חמישה ימים ועם כפית האכלתי אותה עד היום האחרון. הסרטן שלה הכריע אותי ואותה ביחד אני כואב את מותה והיא תחסר לי עד סוף ימיי. בטוב וברע היא היתה לצידי וכל עולמי סבב אותה. גם ההרדמה שלה כבר לא היתה נחוצה וברגע שיצאתי מהחדר כדי שהוטרינרית תסיים היא ויתרה והלב פסק. אני מנסה לחשוב איך להמשיך בלעדיה כשכל הבית עוד מלא במזכרות קטנות ממנה וכל כולי עדיין בסדר יום של לדאוג לחזור ולהיות איתה ולטפל בה כי קשה לה. היא כבר לא כאן אבל הרגש והחוש האמהי לא מרפים. אני לא מעכל שהיא כבר לא והכל מסביב חי ומתמשך כאילו כלום לא קרה. כל החודש האחרון אמרתי לה שכשהיא מוכנה שפשוט תוותר ותלך לנוח ואני לצידה עד הסוף עכשיו אני חסר נחמה וחסר טעם והכל קשה לעיכול עדיין.

צ. יקר! צר לי מאוד על אובדנך וכאבך..... עם כל תגובה כאן בפורום על אבלו של אדם שנפרד מחברו הטוב ביותר, כלבו, אני מהרהרת לעצמי עד כמה לא צודק שתוחלת החיים של היצורים המדהימים הללו קצרה משלנו. אני באופן אישי איבדתי את כלבתי לפני שנה באפריל . הכלבים הם חבריי מאז הייתי תינוקת ומחיר הכאב עם אובדנם (כולם בגילאי זיקנה ושיבה טובה) הוא ניכר ומשמעותי. ועם זאת, כפי שכתבתי לכל קודמך, בפורום זה, יש משמעות אדירה להמשיך ולאמצם על מנת למנוע המתה, פגיעה וחולי של כלבים משוטטים ככל האפשר. אשריי כלבתך שזכתה לבית שהענקתם לה ולקשר אוהב ומעניק. שלך בחום נירה

24/05/2011 | 13:06 | מאת: אורית

אמי היקרה נפטרה לפני 3 שבועות אחרי חודש קשה של יסורים וכאבים. הגרוע מכל הוא שאני ילדתי את בני יומיים לפני. אמי נפטרה בבית כמו שרצתה כלם כל המשפחה היו סביבה חיבקו, התפללו ונפרדו ממנה עד הנשימה האחרונה. רק אני לא הייתי שם וזה אוכל אותי. אני מרגישה שלא נפרדתי ממנה אני מתגעגעת אני רוצה להתקשר אליה עוד פעם אחת לשמוע את קולה להריח את הריח שלה לחבק אותה. איך אפשר להישאר בלי אמא ?????? אמא היתה המשענת של כל אחד ואחת מהאחים שלי ואבא שלי אמא ידעה לייעץ ולתמוך בכל בעיה. איך אפשר לחזור לשגרה ??? במיוחד עכשו שאני בחופשת לידה אני רוצה לקפוץ אליה הביתה ולשבת איתה לדבר שתראה את הבן שלי המתוק ... איך אפשר להתגבר????

אורית יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד.... איבדת אם משמעותית, תומכת ואוהבת. בעבורך ובעבור כל בני המשפחה הייתה אימך משענת לעת כאב ומשבר. ועם אובדנה כאבך קשה מנשוא וחסרונה מכאיב כיפליים ומגביר את הגעגוע. ילדת יומיים לפני מותה של אימך (האם זהו ילדך הראשון?) תקופה משמעותית כל כך ועוצמתית ובד בבד את הופכת לאם ומאבדת את אימך. שתי חוויות עוצמתיות אלו ללא אימך התומכת, ללא המשענת שליוותה אותך כל חייך בשעותייך המשמעותיות מסמנות יותר מכל כי מה שהיה כבר לא יהיה עוד. ועם זאת בחושייך החדים תוכלי לחוות תמיכה, הכלה ואהבה מדמויות קרובות אלייך (בעלך? אחייך? אביך? ) שיבקשו להיכנס אל הואקום שנוצר ולהוות עבורך משענת ותמיכה. אנא אפשרי להם ואפשרי לעצמך לתמוך ולהיות נתמכת בשעות חשובות אלו בחייך. שלך בחום ואיחולי מזל טוב על הולדת ילדך נירה

15/05/2011 | 11:26 | מאת: ש.ר

ביום חמישי האחרון נאלצנו להרדים את הכלב המדהים שלי, לאחר 13 שנים שהיה חלק בלתי נפרד במשפחה. דחיתי במשך חודשים רבים את הפרידה הזו, כנראה ממחשבה אגוצנטרית ופחות ממחשבה עליו. הכאב קשה מנשוא. הוא היה אחת הדמויות הכי קרובות אליי, אני אוהבת אותו כל כך כל כך. לא יודעת מה לעשות. הוא כבר ממש סבל. ולא הייתה ברירה. אבל זה קשה כל כך. אני כל כך רוצה לחבק אותו. הוא חסר לי נורא. לא יכולה לצאת אל החצר כי אני מתחרפנת כשאני נזכרת שהוא לא שם. הלב ממש שבור. מסביב אומרים לי לקחת בפרופורציה, זה "רק כלב". אני לא מבינה איך אפשר להגיד את זה. הוא חלק ממני. והוא היה שם כל כך הרבה שנים, בתקופות בלתי נסבלות הוא היה שם ויכולתי לחבק אותו ולהרגיש כמה הוא מבין. הוא כלב יפייפה, עם עיניים מדברות, נשמה טהורה, חכם, רגיש. זה לא "רק" כלב! ואני מרגישה לבד. שלא לגיטימי לכאוב כל כך. שמצפים ממני להתעשת. אבל איך אפשר? כואב בכל איבר ואיבר בגוף שלי.

ש.ר. יקרה! צר לי מאוד על אובדנך..... אובדן חברינו הטובים ביותר (והם באמת כאלה) כואב מאוד (מספר אנשים שיתפו אותנו בפורום הזה בכאבם על אובדן כלבם). היצורים המדהימים הללו, לצערי, חיים פרק זמן קצר מידי ואוהבי הכלבים חווים מספר אובדנים לאורך רצף החיים. ועם זאת ברצוני לקרוא לך להמשיך ולאמץ על מנת להצילם מחיי רחוב. זו זכות בעיניי לזכות באהבתו של כלב . שלך, בחום נירה

18/05/2011 | 16:39 | מאת: ש.ר.

תודה נירה על המילים הטובות. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל כרגע נראה לי שהדבר האחרון שאוכל או ארצה לעשות זה לקחת עוד כלב. (מה גם שאני מתגוררת עם ההורים, והם לא רוצים, כך שאני תלויה בהם...). אין מילים שיכולות לתאר עד כמה האובדן הזה עצום ומכאיב. מחר זה יהיה שבוע בלעדיו, ואני עדיין וצאת את עצמי שומעת אותו, או כשאני מגיעה הביתה לכמה רגעים אני מצפה לראות אותו. ואז אני נזכרת..... הלילות שלי מלאים בבכי, ואני נרדמת רק לאחר שאני נוטלת כדור שינה.... עכשיו, מתוך הכאב האינסופי הזה - נראה לי לא שפוי לחזור על כך. להקשר שוב, לאהוב בלי גבול, ולאבד.... לא רוצה שברון לב כזה יותר... קברנו אותו בחצר הבית (התעקשתי על כך. לא עלה בדעתי לזרוק את הגופה שלו איפשהו...). אני כרגע לא מסוגלת להסתכל אפילו לכיוון המקום בו הוא קבור. זה דבילי וילדותי, ואפילו שברור לי שזה לא יכול לקרות, יש בי חלק שמחכה שיחזור. זו באמת הייתה זכות שהוא היה חלק מהחיים שלי ב-13 השנים האחרונות. זה היה קשר יחיד ומיוחד, מלא באהבה...

שלום רב, לפני כשבועיים נפטר אבי כנראה מדום לב, עדיין לא יודעים בבירור - לאחר שהייה של 9 ימים במחלקת טיפול נמרץ לבבי. במשך שבוע שלם, הייתי לידו כל הזמן, דיברתי איתו, ודאגתי לו וניסיתי לגרום לכך שהכל יסתדר - גם מבחינת בריאותו הנפשית ובעיקר בנסיון להניע את כל הרופאים והעובדות הסוציאליות בצורה שתעזור לו להחלים ולחזור לעצמאות כפי שהיה לפני ההתקף לב. דווקא ביומיים שלא הייתי לידו, הוא הרגיש כנראה לא טוב, למרות שהיו לידו אנשים מהמשפחה, חברים ואנשים שאוהבים אותו, אני לא הייתי לידו ודווקא ביום וחצי לפני שהוא נפטר (כנראה מהתקף לב שני) - מאז, אני אוכל את עצמי, אני מרגיש שאני נכנס יותר ויותר לדיכאון... אני לא יושן כמו שצריך, לא אוכל כמו שצריך ומתמוטט לתוך שינות קצרות מלאות בחלומות הזויים שאינם נותנים לי מנוח. בנוסף לכל זה, המשפחה הקרובה אינה מניחה לי לנפשי ומתקשרת אלי בנושאים כלכליים שאינם מעסיקים אותי כלל כעת. התחלתי לשאול את עצמי... בשביל מה אנו עושים את מה שאנו עושים? לשם מה אנחנו משקיעים בילדים, משקיעים בלימודים, משקיעים בקריירה, בשביל מה אנחנו חוסכים כסף? הרי הכל מסתיים ושום דבר מההשקעות שלנו לא הולך איתנו..... אני מרגיש שהגוף שלי כואב בכל מיני מקומות, כאבים פיזיים - שרירים, רגליים, בחזה, בגב התחתון, מימין משמאל - אני לא יודע אם זה קשור, אבל זה מציק. אני בסך הכל בעשור השלישי לחיי, ללא אמא ועכשיו גם ללא אבא... בגדול, אני לא מבין למה זה נפל דווקא עלי.

לקריאה נוספת והעמקה

אבי יקר! צר לי מאוד על אובדנך הכבד..... כאב היגון על מות אביך גדול הוא ועם זאת ניבטת מתוך דבריך חווייה משמעותית נוספת: רגשות אשמה! אתה מתאר את מקומך ליד אבא, תומך מלווה מניע גלגלים שלא פשוט להניע על מנת להיטב את מצבו של אבא. אביך ניפטר בעת שלא שהית לידו וזה מעורר רגשות אשמה מכאיבים ופוצעים מעבר לכאב היגון. בנוסף אתה משמש עבור משפחתך כמשענת לטיפול (בהיבטים הכלכליים ואולי לא רק...) ומשהו קורה לך עם התפקיד המרכזי והאחראי בונהגת ובו נהגו כלפיך במסגרת משפחתך. האם מישהו חומל עליך? האם מישהו מטפל בך? נדמה שחוויית היתמות שלך היא קונקרטית לחלוטין (אין לך אימא ועכשיו גם אבא נפטר) אבל היא גם מתארת את הצורך להתפרק לזרועותיו של מישהו, אחראי ואוהב, ולהשיל אחריות ורגשות אשמה מעל עצמך. הרשה לי להמליץ לך בחום לפרגן לעצמך תהליך טיפולי כלשהו בפרק זה של חייך. במסגרת זו תוכל להשיל את התחושות הקשות בתוך קשר עם מטפל שיאפשר זאת וכך גם יתן מייכל לשאלות הקיומיות המלוות אותך. בהצלחה שלך, נירה

09/05/2011 | 20:03 | מאת: גלית

ב- 22.3.11 בשעה 12 בלילה בערך אבא שלי היקר והאהוב נפטר בבית מדום לב. הוא קם ללכת לשירותים ובשניה אחת הלב שלו הפסיק לעבוד. אמא שלי הייתה איתו בבית והזעיקה את אחותי שהזעיקה אמבולנסים. אחר כך התקשרה לבעלי וסיפרה לו ואז הגענו. לאחר 40 דקות של ניסיונות החייאה הצליחו להוציא דופק והעבירו אותו לבי"ח ושם נשארתי איתו, כל הלילה, עד שהוא נפטר. הכאב קשה מנשוא. אהבתי את אבא שלי, הערצתי אותו ולמרות שיש הסבורים שבגילו, 76, הוא נפטר בשיבה טובה אני לא מרגישה כך. הייתה לו רוח צעירה והמון תוכניות להמשך. הבעייה היא שהלב שלו לא עמד בעומס וזה אחרי 23 שנים לאחר התקף לב מאוד חזק שבהן הוא שמר על עצמו וחי חיים מלאים. הכאב קשה מנשוא. האמת היא שהתחלתי פתאום לבקר בבית הקברות למרות ששנים הייתי בדיעה שאין שם כלום, אבל פתאום יש לי צורך ללכת לקבר. הבעיה הכי קשה היא שעכשיו, כאשר חלף חודש וקצת מאז שהוא נפטר נראה שכולם חושבים שצריך להמשיך ולגמור עם ה"אבל" וזה קשה.

לקריאה נוספת והעמקה

לית יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד.... מספר בנות כתבו ממש לאחרונה על אבלן עם מותו של אביהן. שתי חוויות מרכזיות קשורות לכאב היגון ולפער בין החווייה הכואבת ללא גבול לבין ציפיותיהם של אנשים בסביבה מהאבל "להמשיך הלאה". ובכן, אין לנו שליטה על כך: החיים ממשיכים ורוב האבלים ממשיכים לדבוק בשיגרת יומם אך הכאב, היגון וכל הסימפטומים המלווים חווית אובדן משמעותי, כל אלו מתקיימים גם הם. לעיתים אנו רוצים לרצות את הסביבה המצפה "לגמור עם האבל" לעיתים האבלים חשים חוסר שביעות רצון מהאנשים הקרובים ואמירות כמו: "כבר עברו שלושה חודישם/חצי שנה/שנה וכד', את/ה חייב/ת להמשיך הלאה". יותר מהכל מבטאת אמירה זו את הקושי של הדובר להכיל את המצוקה והכאב העז המלווה את חייו של אדם שאיבד את היקר לו. בתוך תהליך אבל אנו, לעיתים, עושים דברים שאינם קשורים לחיינו הקודמים שמלפני האובדן במונחים פרקטיים רגשיים ורוחניים. את, שלא האמנת בביקור בבית קברות מלווה כעת על ידי רגשותייך המלווים אותך בדיוק למקום הזה. עצתי לך, גלית: לכי עם רגשותייך. הם המצפו הכי משמעותי בתוך חווייה כל כך מטלטלת כמו אובדנו של אב אהוב ומשמעותי. שלך, נירה

08/05/2011 | 03:36 | מאת: אחת שמתגעגעת

זה קרה לפני חודש וקצת..אבא שלי נפטר.בנאדם יקר לכל מי שהכיר אותו.. המחלה לוותה אותו כמה שנים..אך רק בחודשיים האחרונים הבנו מהרופאים שכבר אין מה לעשות,שאנחנו קרובים לסוף.החודשיים האלה היו סיוט(רק הידיעה הנוראית שזהו,הוא כבר לא יהיה איתנו יותר). שבועיים לפני מותו הוא סבל מאוד מכאבים עזים ותפקודו הלך והדרדר. שבוע לפני נשארתי לישון שם ופשוט הרגשתי שאניבתוך סיוט שלא נגמר- לראות את אבי,בנאדם חזק שתמיד מחייך שמתגבר על הכל..פתאום לראותו במצב של אי שליטה,וצורך בעזרה סיעודית , בנשימות כבדות,דימומים וכל מיני דברים שאיני כבר מעוניינת לזכור מאותו לילה. זה פשוט מוטט אותי. לילה לפני מותו נשארנו איתו אני אחותי ואימי. עוד לילה סיוטי שאין כמוהו ולא מאחלת גם לא לאוייבים שלי. לראות אותו כלכך סובל ולדעת שזה עניין של כמה שעות ,וזהו. לאחר מותו חשתי "הקלה" מסויימת של הינה, הוא כבר לא סובל יותר,אלוהים גאל אותו מיסוריו..אך הכאב שלי בחסרונו לא דעך. חשוב לי לציין שאני כן מנסה לחזור לשיגרה, וכן צוחקת ומחייכת..אך בלילות קשה לי כלכך להירדם.מוצאת את עצמי ערה בשעות הקטנות של הלילה גם כשאני עייפה מאוד. מחשבות לא עוזבות אותי. עוד כמה חודשים אני אמורה להתחיל ללמוד תואר(אני בת 22)...ואיני יודעת איך להתמודד עם המצב הנתון. הכל כלכך טרי עדיין...איך מה"סוף" הזה אני יכולה לפתוח חלק חדש בחיי- לעבור למרכז וללהתחיל ללמוד.. איך מתגברים?

אחת שמתגעגעת יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד ....... "איך מתגברים"=שאלת השאלות. תוכלי לדפדף כאן בפורום ולגלות עד כמה ההתמודדות עם אובדן משמעותי כואבת ובלתימתפשרת. לא, אין אפשרות "לפתוח פרק חדש", לשכוח, לשחרר ועוד אי אלו ציפיות שאינן עומדות במבחן המציאות של האבלים והשכולים. התמודדות עם שכול ויגון היא תהליך ארוך אך משמעותי. הכאב מסמן יותר מכל עד כמה היה אבא אדם משמעותי ומרכזי בחייך. תוכלי להעזר במאמר שכתבתי כאן בפורום (אנא ליחצי על "תגיות") שיסייע בידך להבין מעט מה משמעותו של תהליך מטלטל וחשוב שאת חווה. עם זאת חשוב לדעת שלאבל יש סוף! (למעט מקרים ספורים שמסתבכים מסיבות פסיכולוגיות מורכבות). אנא העזרי באנשים הקרובים אלייך: ודאי שבתוך משפחתכם אינכם שותקים את הכאב (מחשש, כביכול, להכאיב לאחרים שממילא חווים יגון וכאב על אותו אובדן)אלא משתפים, מדברים, כואבים יחדיו וגאים יחדיו באבא הזה שלכם. שלך, בחום נירה

שלום רב, גיסתי איבדה לפני כשלושה את התינוקת הראשונה שלה לאחר 4 ימים מהלידה. מוות בעריסה. אנחנו מחפשים לה מסגרת טיפולית או באופן פרטיני או בקב' תמיכה או גם וגם אבל ממש לא מבינים התחום. אשמח לקלב פרטים - איך יודעים שפסיכולוג הוט טוב. האם יש פסיכולוגים שמתמחים בנושא? איזה שיטה טיפולית ממולצת- האם אתם מכירים קב' תמיכה בצפון או במרכז? תודה רבה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

צ.ג. יקרה! צר לי מאוד על אובדנכם.... אנא פנו אל העובדת הסוציאלית של מחלקת יולדות בבית החולים שם נולדה התינוקת. היא תנחה אותכם באופן המתאים ביותר לצרכי המשפחה ותכוון אתכם לאנשי המקצוע המתאימים. לעיתים מתקיימת קבוצה כזו בשירות הסוציאלי של בית החולים עצמו. שלכם, נירה

02/05/2011 | 09:05 | מאת: צ.ג

תודה על התשובה, העניין שהיא ילדה בבית חולים במרכז והיום מתגוררת בצפון ידוע לך אם מתקיימת קב' כזאת באחד מבתי החולים בחיפה? בתודה

29/04/2011 | 22:27 | מאת: מורן

לפני יומיים, הכלב שלי נפטר בפתאומיות מסרטן של התגלה קודם. הוא היה כמעט בן 11 ומאז אני לא מצליחה לתפקד. כל הבית בוכה כל הזמן, אנ לא מצליחה לאכול. אני מתגעגעת כל כך. מרגישה שלא הספקתי להפרד. קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה שעתיים אחותי התקשרה בהסטריה שמשהו לא בסדר איתו ושעתיים אחרי הוא נפטר. כשבאתי להפרד הוא כבר היה מטושטש וסובל וראו שהוא כבר רוצה שיניחו לו למות בשקט. קשה לי שלא הספקתי להפרד כמו שצריך לחבק את הגודל הזה(גולדן רטריבר) לתפוס את הראש הענק בשתי הידיים ולנשק. יש לי כל הזמן תמונות חולפות בראשי של העניים שלו, הפרצוף שלו, ההליכה שלו.. הבית כל כך ריק. כל המשפחה שבורה, בחיים לא חשבתי שהבית יכול להיות כל כך ריק בלעדיו. אני בעוד כמה חודשים עוברת לבית אחר כך שזה לא כל כך רלוונטי עבורי אם המשפחה תקח כלב חדש או לו, למרות שאימי לא רוצה להקשר לעוד בעל חיים. הכל אופן זה כבר לא יהיה אותו דבר. הוא היה הכלב הראשון שלי והכאב הוא עצום... איך מתגברים על זה... אני בוכה כל הזמן ולא אוכלת... אני מבינה כבר שהוא לא יחזור אבל הגעגועים שוברים אותי

מורן יקרה! צר לי מאוד על אובדנך וכאבך..... כמי שחיה כל ימיה עם חתולים וכלבים אין המושג משפחה שלם, עבורי, אם אינו מכיל אחד או שניים מחבריהם הטובים ביותר של בני האדם. לצערי מכיון שמספר שנותיהם קטן משמעותית מזה שלנו אנו נוטים לחוות מוות של בעלי החיים המדהימים שהזדקנו במחיצתינו ונפטרו תוך שהם מוקפים באהבתינו ומותירים אותנו שבורי לב. אובדן אחד אינו ניתן להחלפה . והוריהם של ילדים נוטים לקנות מהר כלב/דג/אוגר אחר על פני זה שמת. זאת בתקוה למנוע כאב היגון. כאב האובדן קשור לאובדן הקשר שהיה וכמובן שאינו ניתן להחליפו באחר/חדש....ועם זאת חשוב חשוב חשוב לאמץ כלב!!!!זוהי מצוה לאפשר ליצור מתוק ומקסים בית משפחה ואהבה. כלב חדש לא יחליף את חברך שאבד אבל לנו אוהבי הכלבים יש יעוד והוא להציל מהרחובות מהרעב והחולי את הכלבים והחתולים ולאפשר להם את אהבתינו לרוב, כפי שזכה כלבך האהוב. מחבקת אותך בחום נירה

28/04/2011 | 02:06 | מאת: שרית

אני גרושה כמעט 3 שנים במשמורת על הילדים וביחסים שהיו עד עתה סבירים. במהלך הזמן הזה עברתי לא מעט כאב אך גם מערכות יחסים עם גברים אחרים. לאחרונה הגרוש החל במערכת יחסים רצינית בה הוא מערב גם את הילדים ומקיימים יחדיו שבתות וחגים. אני נותרת פעמים רבות לבדי. אני מרגישה שהגעתי לתחתית המדרגה והכאב כבר מנשוא. האם זהו שכול? חרדה? דיכאון? חזרתי לאחרונה לטיפול אבל אולי זה אפילו מקשה כי נוברים בעבר ובילדות...מה עושים? איך מתפקדים עם כאב ונדודי שינה?

שרית יקרה! התמודדות עם גירושין ופרידה מבן זוג עימו ציפית לחיות "..עד שהמוות יפריד בינכם..." היא ללא ספק חוויה של אובדן ושכול. הלא התנפצו כל ציפיותייך וחלומותייך וההחלטה להתגרשהיא כהודאה עצמית שחלומות אלו לא יתקיימו (עם בן הזוג הנוכחי).מאפיין נוסף של חוויית האבל בגירושין נובעת מהעובדה שהפרידה הינה שינוי גדול ועוצמתי בחייך. שינויים גדולים כאלה דורשים, מעבר להתארגנות הפיזית מחדש גם להתארגנות רגשית ורוחנית אחרת. לעיתים מהוים שינויי חיים אלו גם שינוי בזהות העצמית של האדם האבל. טוב עשית שפנית לטיפול ובודאי שהמטפל/ת שלך יוכלו לסייע בידך לפרק את משמעות האובדן עבורך וייתכן שממדים רגשיים מסויימים שהוצפו עם חווית הפרידה והגירושין קשורים עוד לתקופות מוקדמות יותר. אנא דברי עם המטפלת שלך שתפי אותה בקשייך ושאלותייך. חלק מחוויית הבדידות שלנו קשורה לעיתים לחוסר יכולתנו לשתף את האחר במצוקתינו. שינוי פשוט זה יסייע בידך לרקום קשר משמעותי עם המטפלת ולחוש יותר "ביחד". בהצלחה רבה לך שלך, נירה

24/04/2011 | 00:33 | מאת: דניאלי

אנו אחים ואחיות שכלם מסודרים ואני הבודדה היחידה מבינהם . כל עולמי היתה אמי שאיננה. היא היחידה שתמכה, לא השפילה,ורצתה את הטוב ביותר בעבורי. אין יום שאינני חושבת עליה ובוכה מתוך כאב וצער עמוק. עברו כבר ששה חודשים, וכאילו זה היה אתמול. יש מצב לצאת מזה? איך? זה קשה לי עד מוות .

דניאלי יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד וכאבך.... אנא, על מנת שאוכל לענות אשמח אם תכתבי מה הוא גילך ומה כוונתך בכך ש"...כל אחיי מסודרים ואני הבודדה והיחידה מבינהם..."? שלך, נירה

23/04/2011 | 21:00 | מאת: שירה

שלום בן זוגי היה אדם שהיה ידיד נפש במשך 17 שנה , מורה מדריך בחיים ורק לאחרונה בשנתיים האחרונות הפך לבן זוג לפני חודשים וחצי בשעות הבוקר המוקדמות הבית בו גרנו עלה באש בן זוגי הלך לראות מה לעשות ולא חזר ואני צעקתי לעזרה לבסוף פינו אותו ואותי חילצו מהחלון ופינו אותנו לביה"ח מורדמים בן זוגי נפטר לאחר 3 ימים ואני הורדמתי למשך שבועיים והתעוררתי לעולם אכזר , מטורף בו בן זוגי נפטר בסבל רב , נקבר וישבו עליו שבעה ואני התעוררתי לתוך עולם אחר אני סבלתי מפציעות קלות ושאיפת עשן בעיקר כולם אומרים יש לך מזל ואני אומרת מזל ,לחיות את חיי בידיעה בה בו זוגי איננו יותר בחיים אמרו לי לפנות לטיפול ועזרה אני יודעת שאני על קצה הצוק איזה עזרה טיפול יכול לעזור לי להחזיר לי את חיי לא להחזיר את בן זוגי לא להחזיר את הבית וכל הרכוש שנשרף לא אז מה ללמד אותי להיות אופטימית ולחכות למכה הבאה בחיים ? מי יכול לעזור לי אנשים מתיחסים אליי מוזר וחושבים שאני צריכה להתגבר על ה"משבר " ככה קוראים לזה כן אני חשה יגון, שכול, אובדן , אובדן אמונה בחיים , בעולם , באנשים מסביבי, במציאות ההזוייה שלתוכה נשאבתי במזל הרע שפקד אותי בהתחלה גם לא יכולתי לדבר ,ולקח חודש עד שחזר לי הקול וכל הזמן אני שומעת את הצרחה בפנים שמישהו יעשה משהו העולם שלי נחרב

שירה יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד ועל הטראומה הקשה שפקדה את ביתך... איבדת בן זוג אהוב וחבר לחיים ואיבדת את ביתך בכל המובנים: הקונקרטיים, הרגשיים והרוחניים. אין פלא שאבד אמונך וביטחונך ואת, למעשה, חווה את עצמך יושבת וממתינה למכה הבאה. העולם הפך להיות לא בטוח, לא צפוי ומכאיב. יכולותינו, בשעות כאלה, להביט מסביב ולראות את החברים, בני המשפחה, מערכות החיים המהוות גם בימים אלו מקור של תמיכה, הכוונה אופטימיות - קטנות הן.בחיינו יש גם אסונות ואובדנים אך הללו מחדדים עבורנו את כוחם של החיים המשמעותיים המחבקים התומכים האמינים. אנא העיפי מבט חוזר בסביבתך ואשמח מאוד לקרוא מה את רואה עכשיו???? חיבוק חם, שלך, נירה

05/05/2011 | 02:32 | מאת: שירה

אבל רק אישרת את ההבנה שלי מפסיכולוגים את באמת חושבת שלהסתכל על האושר של אנשים אחרים והחיים שלהם שממשיכים כרגיל ואילו שלי נהרסו כליל עד היסוד ומעבר זה יכול לגרום לי להרגיש טוב הרי אף אחד לא עבר את זה רק אני והיחיד שהיה שם מת לחדד את כוחם של החיים , זה נשמע בדיחה אז מה אחרי שאיבדתי הכל , את הנפש התאומה שלי בחיים החיים יהפכו להיות ברורים יותר שמה יש כאלה שטוב להם ויש כאלה שחרא להם מה שאני רואה זה הקלות שאנשים שטוב להם בחיים ולא סבלו אובדן כבד וממרומי האושר שלהם בחיים והסיפוק יכולים לבוא אליי וללמד אותי על להרגיש טוב ממש לא רק מי שעבר משהו כזה יכול לדעת מה אני מרגישה אופטימיות נשמע כמו קללה בשבילי הייתי אופטימית לפני שנשרפתי במיטתי ובן זוגי נכווה 85% מגופו כוויות דרגה 3 ומת מוות בייסורים ותופת איך אומרים ,אין חכם כבעל ניסיון תודה על הניסיון המוזר בעיני לדמיין שעברו 3 חודשים ונראה לך שהמציאות מסביבי או אנשים אחרים מעניינים אותי

20/04/2011 | 00:11 | מאת: אילת

שלום, איך אפשר למצוא קבוצת תמיכה באזור מגורי? אני אלמנה מזה 4 חודשים ועדיין לא מצאתי קבוצה כזו באזור בנימינה.

לקריאה נוספת והעמקה

אילת יקרה! צר לי מאוד על אובדנך הכבד.... תוכלי לקרוא כאן בפורום הזמנות לקבוצות שונות של שכול ואובדן, חלקן גם בצפון הארץ תוכלי לנסות להתקשר למרכז הקליני הבינתחומי באוניברסיטת חיפה 048288623 ולברר אם נפתחת קבוצה. מתקיימות גם קבוצות בעמותות הקשורות לסיבת האובדן:סרטן - האגודה למלחמה בסרטן או עמותת חסן - חולי סרטן נפגשים. יש עמותה המקיימת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות סביב נושא של אובדן כתוצאה מתאונות דרכים וכד'. מאיתנו קחי חיבוק חם לדרך שלך, נירה

28/04/2011 | 18:59 | מאת: אילת

נירה שלום, תודה על התגובה, אבל למעשה לא הצלחתי למצוא באתר קבוצות תמיכה לאלמנות באזורי. את יודעת, אולי, על משהו ספציפי? אאמץ את המלצתך ואתקשר גם למרכז הבין תחומי.

16/04/2011 | 23:44 | מאת: נטע

שלום, אני מתרגלת יוגה כבר כ-8 שנים, אל היוגה הגעתי דרך מורה ליוגה שניהל פורום בנושא וכששאלתי על כך באותו פורום הוא המליץ לי על המקום שבו אני פעילה עד היום. עם אותו מורה יצרתי קשר גם מאוחר יותר, כאשר סבלתי מכל מיני בעיות בריאותיות, בעיקר כאבי גב וכו', הוא עסק ביוגה תרפיה ועזר לי מאוד בתחומים האלה. לאחרונה, מכיוון ששוב התחילו להיות לי כאבי גב, חזרתי אליו אחרי שנים שלא הייתי איתו ממש בקשר, אלא רק דרך הפורום ובפגישות אקראיות פה ושם. הייתי אצלו בשיעור לפני כשלושה שבועות והוא נתן לי טיפול מסור וכרגיל עזר לי מאוד. שבועיים לאחר אותו שיעור, ביום שלישי שעבר, רציתי שוב ללכת לשיעור אצלו ואז באותו יום, בפורום שהוא ניהל, פתאום ראיתי הודעה המודיעה על פטירתו... הייתי בהלם טוטאלי. לא האמנתי שזה קורה. הרי רק שבועיים לפני כן הייתי אצלו בשיעור והכל נראה בסדר, לא היה שום סימן, הוא נראה בריא וחיוני כפי שתמיד הכרתי אותו. אחרי שלושה או ארבעה ימים של שוק והלם מוחלט הגיע הכאב, שנמשך עד עכשיו. במהלך השנים ראיתי בו גם מורה לחיים, תמיד אפשר היה להתייעץ איתו בתחומים שונים. הוא היה איש טוב שתמיד נתן מעצמו לאחרים ולא ציפה לתמורה. עכשיו, כבר כמעט שבועיים לאחר ששמעתי על פטירתו, אני עוד כואבת את לכתו, כותבת לו מכתבים שלא יישלחו, בוכה הרבה, קשה לי להשלים עם העובדה שפתאום הוא איננו. מכיוון שאני צריכה לטפל גם בגב שלי, ניסיתי במהלך הזמן הזה לחפש מורים אחרים ליוגה אבל ברקע, תוך כדי חיפושים יש את הכאב הגדול ואת התחושה שאין ולא יהיה לי עוד מורה כמוהו. אני מנסה לשחרר, להרפות ולהמשיך הלאה ולפעמים נראה שאני מצליחה אבל איכשהו הכאב תמיד חוזר. אני חושבת שזאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני מרגישה תחושת אובדן כזאת. כבר נפרדתי בעבר ממורים ו/או אנשים שהיו משמעותיים לי אבל אלו היו פרידות של "דרכינו נפרדות", למשל שנגמרו סדנאות או קורסים, לא פרידה של מוות. וכמובן שיש הבדל בין פרידה כזאת כשהאדם שנפרדתי ממנו עדיין בחיים עוד יש סיכוי שמתישהו בעתיד אנחנו ניפגש ונחדש את הקשר. עכשיו כשהמוות הוא זה שמפריד זה סופי, הוא לא יחזור יותר. וזה משהו שקשה לי להשלים איתו. איך בכל זאת משלימים עם האובדן הפתאומי הזה וממשיכים הלאה? זאת אגב אחת השאלות מהסוג שהייתי שואלת אותו. תמיד אפשר היה להתייעץ איתו בכל תחום בחיים. אבל עכשיו כבר אי אפשר לשאול אותו...

לקריאה נוספת והעמקה

נטע יקרה! פנייתך אליי מחברת אותי למקום המשמעותי ביותר בחוויית האובדן: כאב היגון על אובדנם של חיים שחיברו אותנו, כל אחד מאיתנו כפרט, אל המשמעויות הייחודיות שלו: לכאורה, מי היה מתאר לעצמו כאב כה גדול עם אובדנו של מורה ליוגה.....בכאבך מוכלת חווייה כל כך משמעותית של קשר עם אדם שהכיל אותך ואת כאבייך (הפיזיים???) לאורך כל כך הרבה שנים ונראה שתמיד היה לו רעיון מרפא עבורך. גם החווייה שהוא תמיד שם...עד כמה נוסכת ביטחון היא.מקריאת דברייך אני חווה עירבובים של כאב: הרבה מהפיזי וכעת , עם מותו של מורך, נמהל כאב בכאב, הפיזי והרגשי - היגון יחדיו. אינני יודעת מה הוא גילך? אינני יודעת מה הוא מקורם של כאבי הגב שלך ובעיות הבריאות שאת מזכירה אך מעניין כיצד ראה מורך את הקשר בין כאבייך הפיזיים לאלו הרגשיים ומה המקור הרגשי של בעיותייך הבריאותיות. נדמה לי ששאלת ההתמודדות עם המשך החיים ללא מורה הדרך שלך טמונה דוקא בסוגיה משמעותית זו! את מוזמנת, אם תחפצי, לשתף אותנו בדברים חשובים אלו: דרך היוגה להתמודדות עם כאב, היא הדרך הטובה שלך. שלך בחום נירה

29/04/2011 | 08:13 | מאת: נטע

ראשית, אולי כדאי להבהיר שבשבילי (ובעצם בכלל) יוגה אינה רק טכניקה לשחרור מכאבי גב. יוגה היא דרך רוחנית, דרך חיים. או כפי שנהג לומר אותו מורה שנפטר "יוגה היא החיים". שמטרתה להביא לשחרור מכל סבל שהוא, על כל צורותיו ולהתאחד עם הבריאה. אבל אלו באמת מושגים "גדולים". בחיי היום-יום יוגה בשבילי היא באמת דרך חיים שמספקת פתרונות כמעט (או בעצם לא כמעט) לכל תחומי החיים. הזכרתי שהמורה שנפטר ניהל גם פורום יוגה. ותמיד הרגשתי חופשייה לכתוב ולהתייעץ איתו באותו פורום בתחומים שונים כמו מערכות יחסים בעייתיות שהיו לי עם אנשים, קשיים רגשיים שונים וכו'. ועכשיו פתאום אין את זה. אני עוד רוצה להתייעץ, לכתוב, לשאול שאלות וכבר מרגישה שאין את מי (למרות שבאותו פורום יש כבר מנהל חדש.. אבל זה לא הוא..) והאמת, עוצמת הכאב שהרגשתי לאחר מותו הדהימה אפילו אותי. אולי זה באמת בגלל העיתוי שזה קרה. הרי רק שבועיים לפני מותו הייתי אצלו בשיעור, הוא נתן לי טיפול מסור ונראה בריא לחלוטין (כפי שתמיד הכרתי אותו כאדם בריא ומלא חיוניות ואנרגיה טובה) ותכננו שאמשיך לתרגל אצלו כי הוא לימד בשיטה ייחודית שמאוד עזרה לי כאמור עם כאבי הגב ואני לא מכירה מורה אחר שמלמד באותה שיטה. ואולי זה גם האובדן של הידיעה שהוא תמיד שם. גם בתקופות שלא ממש הייתי איתו בקשר (והיו תקופות כאלה) הייתה הידיעה שתמיד אוכל לפנות אליו כשאצטרך. כמה אירוני לחשוב שממש זמן קצר לפני מותו הוא הגיב בפורום למישהו על שאלה ששאל אותו וכתב לו: אתה תמיד תוכל לפנות אליי. כל כך מצחיק ואולי עצוב לחשוב שבעצם אף פעם אי אפשר לדעת מה זה ה"תמיד" הזה. ובשבועות שעברו מאז מותו, האמת כבר יצא לי לתרגל יוגה אצל מורים אחרים אבל זה רק הגביר את תחושת החוסר שלו. גם כשהיה מורה אחר ממש לידי, עדיין ראיתי את המורה שנפטר בדמיוני, עדיין הוא היה חסר לי כדי שינחה אותי ושיגיד לי אם אני מתרגלת נכון ומה לעשות וכו'. במקרים האלה כעסתי על עצמי כי הוא כבר איננו ואני אמורה להשלים עם זה ולשחרר אותו. כך שהקושי הוא גם בזה שעכשיו אני צריכה למצוא מורה אחר, לתת ולפתח אמון במורה אחר וסביר להניח שגם בשיטות אחרות וזה לא פשוט. משגע אותי העובדה שאני לא מתרגלת יוגה, דווקא עכשיו, כשאני הכי צריכה לתרגל. אבל לא תהיה לי ברירה אלא למצוא מורה אחר. (ובאמת לא הזכרתי מה גילי, אני בת 35)

16/04/2011 | 23:05 | מאת: מרים

עברו 3 שבועות מאז לכתו של אבא.ראיתי את המצבה לפני יומיים, לפי בקשתו-בדיוק כמו של אמא.אבא קבור ליד אמא.בכיתי וכמעט השתטחתי על הקבר.הנה גם הוא הגיע לשם.התעתוע (כך כותבים) שהוא כאן עדיין, גורם לכאב.זאת ההתנגשות בין ההגיון לרגש. אני חסרה שמחת חיים, והכיצד עלי לנהוג כלפי בתי בת השנתיים? היא כל כך עליזה ומשתוללת ואני לא באותו קו אתה. שלום לנירה ולכולם!!!!!!!!

מרים יקרה! ילדים רכים בחייהם של אנשים אבלים מסמלים את המשכיותם של אנרגיות החיים. בעוד האבל עוטף אותנו בחווייה של "העולם נעצא ועמד מלכת" ילדה בת שנתיים (שאיננה מסוגלת ביכולותיה השכליות "להבין" מוות ואבל , היא חוגגת את החיים, כל יום הוא הזדמנות למשחקים חדשים ותגליות חדשות. הפער בין חווייתך הפנימית מלאת היגון והאובדן לבין היותך אם לבת שנתיים הוא פער שבחוייתך כעת אינו ניתן לגישור. האם תוכלי "להרשות" לאנרגיות החיים המפעפעות בתינוקת שלך, לחלחל אל הווייתך? אולי זה עדיין מוקדם אבל כאשר תחושי שזאת אפשרות סבירה בחייך הרגשיים תדעי שאת "מסכימה" בתוך התמשכותו של תהליך האבל שלך, לחוש את חייך המפעפעים בקירבך בכל יום ובכל שעה. בינתיים בחני בינך לבין עצמך היכן במשך היום את יכולה להיות עימה? אולי בעת המקלחת וההירדמות בערב? אולי תוכלי לדפדף עימה מעט בתמונות שלה ושל אביך ז"ל? שלך, נירה

28/04/2011 | 19:46 | מאת: מרים

5 שבועות מאז פטירתו של אבי הכל כך יקר, והנה אני כבר מרשה לאנרגיית החיים לפעפע בתוכי, ויותר מזה אני מחוברת יותר מתמיד לשמחת החיים של הקטנטונת ולשובבות שלה-ממש כמו שאבא היה מחובר אליה! אבא בקש לפני פטירתו שכך יהיה, ואני שמחה שהנה זה בא-זו הדרך היפה ביותר להעלות את זכרו.אנו מסתכלות על התמונות של הקטנה ושל סבא ש"כל כל אהב אותנו, ונפטר מן העולם הזה" (אלה המילים שבהן אני משתמשת). נירה היקרה! תודה לך.על הרכות וההקשבה. תודה לך שאת כאן איתי להקשיב לי ולחבק. באהבה לך ולכולם פה. לזכרו של אבא.

16/04/2011 | 14:42 | מאת: לימור

מחקר בנושא השפעות אובדן אח בשרותו הצבאי במשך שנים רבות, רוב תשומת הלב בסביבה ובקרב אנשי המקצוע הייתה נתונה להורים שכולים, לאלמנות וליתומים. המחקרים והידע המצטבר לגבי אחים שכולים הינו מצומצם ביותר ולפיכך התמודדותם עם השכול אינה מובנת דייה. בימים אלו נערך מחקר בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, אשר מבקש לבדוק השפעות ארוכות טווח של אובדן אח בשרותו הצבאי על חייהם של האחים השכולים. במידה ואת/ה אח/ות שכול/ה בגילאי 18-22, וחווית אובדן של אח בוגר בשרות הצבאי כשהיית בן 10-18 שנים, והנך נמצא/ת כעת בשירות צבאי או אם אתה עומד להתגייס בשנה הקרובה/ בחודשים הקרובים, אני פונה אליך בבקשה לקחת חלק במחקר חשוב זה ולסייע בכך להעמקת הידע בנושא זה. כל אשר נדרש לשם כך הוא לענות על שאלון אנונימי. תשובותיך תהיינה חסויות לחלוטין ולא תועברנה בשום פנים ואופן לאף גורם בצבא. הן מיועדות למחקר בלבד! במידה ואתה מוכן להשתתף במחקר ואפילו אם יש לך שאלות כלשהן לגבי המחקר, אנא צור איתי קשר ואחזור אליך מיידית עם פרטים נוספים על המחקר: דוא"ל: pumikim@012.net.il הפנייה מיועדת הן לאחים והן לאחיות שכולים. מקווה, כי אתה שותף/ה להכרה בחשיבות מחקר מעין זה ומודה לך מראש על היענותך, לימור מגן, דוקטורנטית ביה"ס לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר-אילן