פרצי כאב משתקים

נירה שלום כתבתי כאן בעבר על הקושי להמשיך אחרי מותו הפתאומי של אבי וההתלבטות לגבי המגורים בחו"ל רחוק מהמשפחה. בינתיים עברו כמעט שנתיים מאז מותו הפתאומי של אבי, וחלק מהזמן נראה שהצלחנו להתקדם ולהתאושש וליצור שגרה משפחתית חדשה, אבל אז יש רגעים בהם הכאב מכה בי כאילו זה קרה רק אתמול ושוב עולה הכעס על כך שלא יזכה להכיר את בנותיי, העצב על כך שהן הפסידו סבא נפלא, והתחושה ששוב לא אוכל להיות מה שהייתי לפני - שמחה ומאושרת בחלקי. אני יודעת שאבל הוא לא תהליך רציף אבל עד מתי תמשיך המטוטלת הזו? אגב, זה קורה יותר ברגעים השמחים (כמו יום הולדת שנה המתקרב של ביתי הקטנה) בהם קשה לי לקבל שהוא לא ישתתף. האם זה טבעי? האם היית ממליצה לפנות לטיפול? אני חוששת מההשפעה שיש למצבי הרוח הללו על בנותיי ובעיקר מרגישה חוסר יציבות כשרגע אחד הכל בסדר ובמשנהו אני ילדה קטנה ואבודה...בן הזוג שלי עושה כמיטב יכולתו לתמוך, אבל אני מוצאת את עצמי כועסת גם עליו. אשמח לעצתך!

נירה שלום, תודה על התגובה המעניינת כתמיד. אכן ריחוק מבני משפחה הוא נושא חוזר. יש לי גם אח צעיר ממני בכ-14 שנה (הוא כרגע בצבא). אני דואגת לשלומו מאז שאבא נפטר אבל לא מצליחה לפתח איתו שיחה גלויה בנושא. שווה לברר את הסוגייה הזו לעומק! תודה רבה.

שלום לבת הרחוקה אני ממליצה לך מאד לקרוא את הספר "חוטי פלדה שקופים" של דן בנור, שאמנם חווה אבדן של רעיה ולא של אב, אבל מכתביו המובאים בספר, המכתבים שכתב לרעיתו אחרי מותה ובמשך כמה וכמה שנים, מדברים גם אלינו, שחווינו אבדן של הורה. בספר אנו עדים לתהליך בו עם הזמן מופיעים לצד הכאב הנורא והגעגוע העז גם תקווה, חיוניות ושיבה לחיים.