פורום הרזיה ללא דיאטה

לאה/בלה שלום! אני בת 26 כל חיי עסקתי בדיאטות, קלוריות, הפרדת מזונות, ניסיתי לרדת במשקל לאכול לפי שעות, ולפי מספר ארוחות ביום ומה לא... הייתי "מבלמסת" המון! לאט הבנתי שאני אוכלת על תחושות ייסורי מצפון וכעס על עצמי- כל הזמן חשבתי על זה אבל מאאאאד פחדתי לוותר על דיאטה בעצם לוותר על שליטה. כעבור זמן שהתעללתי בגוף ובנפש התייאשתי נכנעתי ואמרתי "די לדיאטות אני צריכה להקשיב לגוף" וזה היה מאוד מפחיד אך גם תחושה של הקלה ליוותה אותי (הרי אני לא צריכה לחשב קלוריות, לא לתכנן מה אני עושה היום, ולא להתאמץ להתאים את עצמי ללארוחות, הפסקתי להלחץ שמא אשאר בלי אוכל דיאטתי לידי וכו). קראתי ספר של ג'נין רות אוכל כפיצוי לאהבה והוא הדהים אותי- מאד הזגהתי איתו והבנתי שהשמנים חושבים שרק אם יתנו להם לאכול כל מה שהם רוצים הם יזללו את כל העולם, אבל מה שהיא הסבירה שזה לא כך למעשה זה הפוך!! ברגע שהרשתי לעצמי לאכול ראיתי שאני יכולה להפסיק לאכול כשאני שובעת מה גם שכשאני חושבת פחות על דיאטה אני רעבה פחות... מה שאני באה להגיד זה שאני מבינה את העניין הזה שגם אתם מנסות להעביר בפורום הזה, אבל פתאום אחרי שלושה חודשים, שוב מחשבות טורדניות החלו לעלות במוחי ושוב אני מתאבססת על אוכל במחשבה במיוחד- דבר שמקשה על האיזון בצלחת. כל הזמן אני צריכה להכניס לי מנטרות לראש "מותר לך לאכול מה שאת רוצה ההההכל ההההכל, אם תקשיבי לבטן ולא לראש לא תשמיני" וזה משפיע לטובה אבל זה עובד רק שאני מתכוונת לזה וחשה שיחרור, ולא כשאני כועסת על עצמי. עדיין נורא קשה לי להאמין שאני יכולה לחיות בלי דיאטות אבל משתדלת. אגב: אני מלאה בלבד ע"פ הדיאטניות אני במשקל תקין. אבל אני רוצה תמיד להיות רזה יותר. האם יש לכם עוד טיפים בשבילי, כדי לחזק את הדרך שלי? אשמח לשמוע תודה מראש.

שלי היקרה. ראשית אני נרגשת לשמוע שהתחלת בתהליך נכון של הרזיה והבנת שזו דרך טובה כדי להגיע לאיזון פנמי. אני שמחה גם שכשאת באמת עושה את מה שצריך זה אכן עובד. מה שאת מתארת הוא חלק מתהליך השינוי. השינוי למרות מה שנדמה לנו לא בא בקו ישר אלא בצורת ספירלה. כלומר את משתנה ורואה דברים אחרת מרגיש טובה ונהנית מתוצאות אבל לא מצלחה לגמרה להיפטר מהפרדיגמות הישנות שמנהלות אותך וחוזרת קצת אחורה. אני מבינה שאת עושה את התהליך הזה לבד ולדעתי זה קשה. יש הרבה דברים שאנחנו עיוורים לגבהם ולא נוכל לראות ולשנות בלי מדריך טוב. לכן, הטיפ שלי אליך הוא להגיע לטיפול. בברכה והמשך מסע מוצלח בלה

שלום שלי. ראשית, הערכתי הרבה. כפי שכתבת, נדרש אומץ כדי לשחרר את מה שנתפש בעינינו אמצעי שליטה. אני חושבת שאת עושה עבודה יפה ובהחלט מצטרפת לתגובתה של בלה. מעבר למה שנכתב הייתי רוצה להוסיף דבר אחד קטן. המחשבות הטורדניות הללו הן מחשבות שאימצת וטיפחת במשך שנים רבות. אין שום סיבה להאמין שתוך שלושה חודשים הם יעלמו כלא היו. כל קבעון מחשבתי שלנו (כמו, "אני חייבת לספור קלוריות" או "שוקולד זה משמין" וכ"ו), במישור הפיזיולוגי מבוסס על מבנה נוירולוגי יציב מאוד. הדרך היא לא למקד את האנרגיה למלחמה במחשבות הללו , הדרך היא למקד את המשאבים בבניית מערך מחשבתי חדש שיתבסס על הוכחות חדשות. וההוכחות באות מהגילויים שלך בתהליך. המחשבות הללו יעלו עוד זמן רב, תני להם להתקיים אך אל תשתמשי בהן, כלומר למדי איך לא לתת להן לנהל אותך. זה מה שחשוב באמת. לא אם הן תעלנה או לא, אלא מי מנהל כאן את הענינים. היי ערה ומודעת מתי אלו מסרים מהגוף ומתי אלו מסרים מזהמים מתודעת העבר. ובחרי למי את נותנת את השרביט. מעבר לכך אוסיף ואומר זהו תהליך, ותהליך בהגדרתו הוא התפתחות מתמשכת הכוללת שינויים רבים ושלבים שונים. תהליך מטבעו אינו לינארי. תהליך אמיתי הוא בעל תנודות אך עם מגמה ברורה. בהצלחה רבה לך. יישר כח. לאה

ללאה, תודה על התשובה הממצה. סבא 7.5 : יש לי 7 נכדים ונכדות והשמינית בדרך....

ואפילו מקסים. שיהיה בשעה טובה ובמזל טוב. הרבה הנאה ונחת (זה הכיף בלהיות סבא, לא?) שלך לאה

שלום אני בת 29 , גובה 1.76 מ' , משקל 92 ק"ג. מאסתי כבר מכל הדיאטות , החלטתי ללכת על דיקור. האם מומלץ הדבר? מה דעתך על שילוב של דיקור ובמקביל גם נטילת כדורי רדוקטיל? אני רוצה לרדת 20 ק"ג. אינני יכולה לבצע פעילות ספורטיבית בעקבות מגבלות רפואיות ( פריצות דיסק) לתשובתך המהירה אודה , רונית

שלום רונית. ראשית אומר שכדי לרזות ממש לא חייבים לעשות פעילות גופנית. לאכילה שלנו השפעה משמעותית רבה יותר, בין אם אנו פעילים ובין אם לאו, כך שכבר הורדנו "מגבלה" אחת. בנוגע לאופציה שאת שוקלת, אני רוצה לברר איתך מספר שאלות: א. באיזה אופן את חושבת שזה יהיה שונה מהותית ממה שעשית עד כה? ב. איפה היתרונות שאת מוצאת לאפשרות זו? ג. איך זה יהיה שונה בטווח הרחוק מכל דיאטה אחרת בה התנסית? ד. האם בדקת עם עצמך לעומק מה את רוצה להשיג חוץ מלרדת 20 ק"ג? ה. האם ביקשת אינפורמציה ממי שחווה את האפשרויות שאת מעלה? אני מציעה לך להתייחס לשאלות הללו ולענות באופן כנה ורציני, לא בשבילי אלא בשבילך. לשיטתי, זו עוד דיאטה, לא יותר ולא פחות. ובטווח הארוך כמו כל דיאטה .....תמצאי את עצמך מחפשת את הדבר הבא. אך כמובן שזוהי רק עמדתי, בדקי בעצמך, יש לך מספיק שאלות הכוונה. בהצלחה לאה

שלום ללאה ולבלה ולמשתתפי הפורום, ציינתן לא פעם את חשיבות המנגנון הזה ולמעשה להבנתי שיבוש במנגנון זה הוא הגורם להשמנה, האים השיבוש במנגנון יכול להגרם כתוצאה מדברים שאינם קשורים לתזונה? כמו למשל סטרס נפשי? האים זהו מנגנון פיזי או יותר סוג של קול פנימי שאנו צריכים להישמע לו? אני לא בדיאטה אך שמתי לב שכשאני בתקופות מתוחות אין לי תאבון למרות שבאופן ביולוגי הגוף אמור לדרוש יותר במצבים כאילו, ? אשמח לכול מידע בנושא ואולי תפנו אותי לספרים או חומר עזר בנושא זה, בתודה ובציפייה לתשובתכן, מיא

שלום מיא. מנגנון רעב-שובע הוא מנגנון ביולוגי חשוב. הוא נועד לווסת את צריכת האנרגיה והצריכה התזונתית של הגוף ומכאן שהוא בעל חשיבות עליונה להשרדות ולרווחתו הבריאותית של הגוף. מרכזי הרעב והשובע ממוקמים אצלנו במוח ולכן מוגנים בהחלט מפני שיבוש כלשהו. מקרים בהם קיימת הפרעה במנגנון זה יכולים להיות עם הפרעות נוירולוגיות או פגיעה מוחית. כיוון שתודה לאל זה לא המקרה, את יכולה להיות בטוחה שמנגנון הרעב-שובע שלך עובד. מה שמשתבש הוא ההקשבה שלנו למנגנון הזה. תשומת הלב והמיקוד בסיגנלים הפיזיים. אין מדובר בקולות פנימיים, אלה תחושות. בדיוק כמו שאת מרגישה ת איתות גופך למתן שתן. זה לא קול פנימי זו תחושה של ממש. את מניחה שבתקופה קשה הגוף זקוק ליותר אנרגיה וזה לא בהכרח נכון. ראי למשל מצב של חולי שהיא ללא ספק תקופה קשה עבור הגוף, בהרבה מקרים נחוש שהתאבון שלנו מדוכא (רואים את זה יופי על ילדים ובוגרים רזים). יש לזה סיבה מצוינת. הגוף שלנו מאוד יעיל בפיזור האנרגיה שברשותו - כשמערכת החיסון עושה שעות נוספות (בשל מחלה), היא זקוקה ליותר אנרגיה. זה מצב בו הגוף מפנה אליה משאבים על חשבון מערכות אחרות כמו מערכת העיכול. מערכת העיכול היא אחת המערכות התובעניות ביותר מבחינה אנרגטית. עבודה קשה היא לעכל מזון, הרבה מאוד מרכיבים לוקחים בה חלק וסה"כ ההוצאה האנרגטית על עבודת העיכול רבה (ניתן לחוש זאת באמצעות חום הגוף שעולה לאחר ארוחה). זו הסיבה שהמוח חוסם את מרכז הרעב - כדי לנתב את מרבית האנרגיה למערכת החיסון. לגוף יש תמיד סיבה טובה למה הוא רוצה ולמה הוא לא רוצה. זה שאנו לא תמיד מבינים אותו ואיננו מודעים למה מתרחש עמוק פנימה אינו מעיד על תוקף תביעותיו אלא אך ורק על מידת הבנתנו. על מנגנון הרעב-שובע את יכולה לקרוא כמעט בכל ספר שעוסק בביולוגיה ובתזונה. מקווה שנענית באופן משביע רצון ועתה ברור יותר שלך לאה

שלום רב, בכתבה בנושא תזונה שקראתי באחד מהאתרים באינטרנט הופיע המשפט הבא: "שימוש רב בממתיקים מלאכותיים עלול להוריד את רמת הסרוטונין ובכך ליצור צורך מוגבר במתוק" - האם זה נכון? ואפרופו מתוק - מה אתן ממליצות למי שזקוק באופן נואש למשהו מתוק בתום הארוחה? תודה.

וזו הסיבה שלתחליפיסוכר אין ערך בהרזייה. הם רלוונטיים לסורתיים בלבד. כשהגוף זקוק לסוכר ( גם בצורת שוקולד) אי אפשר לעבוד עליו עם תחליף. למעשה, הוא מבחינתו, בכלל לא יודע מה צרכת, הוא רק יודע להעריך את המרכיבים שסיפקת. ואם אין גלוקוז בשבילו - זה לא שווה! והוא ימשיך לעורר בך את התאוה כדי לספק לעצמו את הנדרש. בנוגע לשאלתך השניה - מי שזקוק למתוק? פשוט מאוד, שיאכל ויהנה. הסיפוק יבטיח שזה לא יהפוך לאישו אובססיבי בהמשך. לגבי ה"נואש" - למה נואש? לא ברור לי. ולמה בתום ארוחה? אם קיטלגת את המתוק כ"קינוח" - הרשה לי לומר, טעות! מתוק מכיל רכיבי תזונה שנדרשים לגוף פה ושם בכמויות די קטנות. למה זה צריך להכנס לתבנית מלאכותית של תפריט מסעדה? שיהיה לך שבוע נפלא שלך לאה

לא צעירה כל כך, אמא לשלושה קטנטנים, נמאס לי מדיאטות והגבלות שעד היום חוץ מתסכולים, מצב רוח ירוד ומשקל עודף בסופו של דבר, לא עזרו לי. היסטוריה רחוקה של הפרעות אכילה. היום למען השקט הנפשי שלי וחשוב לא פחות כדי להוות לילדי דוגמא לאכילה בריאה ונכונה אני מאוד משתדלת אבל לא ממש מצליחה. מה הסוד? , איך לרדת במשקל אני יודעת, מה צריך לאכול וכמה - גם - אבל איך שומרים על המשקל ? ואיך לא נכנעים לדחף לשבור ולזלול ? . אני יודעת שזה לא פשוט אבל אולי אתן תוכלו קצת לעזור. תודה

שלום מיכל היקרה. עשית צעד חשוב מאד לקראת שינוי.כשמגיעים לנקודה בה את כבר לא יכולה לחיות במנטליות של דיאטה מתחיל המסע לשיחרור.את צודקת, למען השקט הנפשי שלך ולמען ילדך חשוב מאד שתשתחררי מדיאטות ותלמדי דרך לחיות בשלום עם עצמך ועם גופך. את אומרת שאת יודעת איך לאכל כמה ומה אבל מה שאת יודעת בא מדרך חשיבה של דיאטה ממפת דרכים שהובילה אותך למבוי סתום. אין אפשרות להמשיך עם אותה מפה אם את רוצה להגיע ליעד אחר. את מבקשת מאתנו עזרה ואנחנו מאד נשמח לעזור לך. תבדקי עם עצמך איזה סוג של עזרה את זקוקה מאתנו ותבקשי. נשמח מאד לכוון אותך. בברכה בלה

שלום מיכל. הדרך מתחילה בהבנות שאליהן הגעת. ההבנה שדיאטה זה לא פתרון ולמעשה דיאטה היא בכלל חלק מהבעיה. ההחלטה שלנו להפסיק עם דיאטה איננה אומרת שנפטרנו מהמנטליות הדיאטטית, שלה פנים וצורות רבים. בלי לשים לב, אנו בעצם ממשיכים בדיאטה חרף ההחלטה שלא לעשות כן. וזה מתבטא באמירותייך: את יודעת מה צ-ר-י-ך לאכול. את יודעת כמה צ-ר-י-ך לאכול וכ"ו. את יודעת דיאטה וזה מה שמפעיל אותך ולכן גורם לבלבול וחוסר נוחות רב. אין כאן סוד יקירתי, יש כאן תהליך בן מספר שלבים שחשוב לעבור כדי להתמקם באופן יציב במקום בטוח בו האכילה היא אקט טבעי ושפוי מלווה בתחושות הנאה ולא רגשות אשם ותסכול, במקום בו מימדי הגוף הם הבריאים ביותר והנוחים ביותר עבורך, במקום בו הם יציבים ואין פחד יותר מעליה במשקל. בתהליך הזה, אנו לומדים לזהות היטב את הלך הרוח הדיאטטי השולט בנו, מגלים את עצמנו ואת גופנו מחדש (שלב מלא ריגושים), מגבשים את סגנון האכילה וההתייחסות החדשים שלנו, ובסוף פשוט נהנים מכל העולמות, מרגישים בטוחים ומבינים משמעותה של שליטה אמיתית (ולא המדומה שאנו מנסים לייצר בדיאטה, ונופלים איתה פעם אחר פעם). אין כאן סוד, מיכל. יש כאן תהליך בריא לגוף ולרגש. יש בתהליך הזה גם חלק אחד לא קל והוא החלק הראשוני של שחרור הראש הדיאטטי שיוצר לא מעט התנגדויות לתהליך. זה פחות או יותר מאפיין את המקום שלך כרגע. עם נחישות לשנות את המציאות העגומה והכוונה נכונה את יכולה לצאת לדרך חדשה. וכן, אני בהחלט מסכימה, זה שווה את זה לא רק למען ה- well being שלך שהוא הכי חשוב, אלא גם למען ילדייך (בעיקר אם יש בנות בסביבה). ועוד דבר קטן לסיום, מה שתורם לדחפים בלי נשלטים כפי שתארת, לבולמוסים, הם החסכים שאנו יוצרים. וזה לא רק פסיכולוגי, למעשה זה בעיקר ביולוגי. את הסיטואציה הזו שבה המוח משגר מסר דחוף לאכילה (באמצעות מרכיבים ביולוגיים שונים), את בעצם יוצרת בעצמך. כך שכשאת מבקשת למצוא דרך להתמודד עם הדחפים שאת בעצמך יוצרת, אני לא חושבת שאפשר לעזור אלא בדרך אחת, להפסיק ליצור אותם, להבדיל מלהלחם בהם. זה לגמרי בידיים שלך אם רק תתני לעצמך סיכוי אמיתי לשנות את אופן החשיבה וההתייחסות לגופך ולמזון. מאחלת לך הצלחה רבה בכל דרך שתבחרי. שלך, באמפטיה רבה לאה

מה דעתכם על תוסף המזון הזה? הוא אמור לגרום להאצת ההרזייה כאשר לוקחים אותו שעה לפני פעילות אירובית.

שלום סבא 7.5 (מאיפה הבאת את הכינוי הזה?) L-קרניטין היא תרכובת שידועה כחומר ארגוגני ((תוסף עזר) לספורטאי סבולת (רמת מאמץ עצימה לאורך זמן, לדוגמא: מרתון, טריאתלון, רכיבת אופניים מקצועית וכ"ו). ידועים לה 3 תפקידים שאכן יכולים לגרום לנו לחשוב שהיא יעילה בהרזייה, והם: 1. העברת חומצות שומן מסוימות לחמצון ("שריפה) כמקור אנרגיה. 2. הגברת המטבוליזם של גלוקוז (סוכרים) - אך זה בא על חשבון משהו אחר. 3. מזרז חידוש מאגרי ה- ATP שהיא המולקולה האנרגטית של הגוף (אנחנו קוראים לזה באופן מעוות קצת "קלוריות" - מושג שהגוף עצמו לא מכיר). "זרוז חידוש מאגרים" משמעותו שצריך למלא את המאגרים מחדש. כל התפקודים הללו רלוונטיים לספורטאים הישגיים בתחום מאוד מסוים. החומר הארגוגני הזה נועד לסייע לגופם לספק מספיק אנרגיה לאורך זמן (פעילות סבולת היא פעילות ארוכה). זה לא רלוונטי לספורטאי כח למשל (אצני ריצות קצרות, לדוגמא). איך לומר בעדינות. הפיזיולוגיה שלהם טיפל'ה שונה משלך ומשלי. וגם במקרה שלהם, ישנו מינון מסוים שמתחתיו זה לא עושה כלום ומעליו יתכן אפקט רעילות, יש משך זמן מסוים הנדרש כדי להבחין בהשלכותיו והכי חשוב מהכל - הוא רלוונטי רק ברמת עצימות גבוהה של המאמץ הגופני. כך שגם ספורטאים מקצועיים לא יחושו בהשפעותיו ברמת עצימות בינונית. עלו לא פעם טענות שקרניטין מסייע בהקטנת מסת השומן, אך הריני להודיעך בצער , הדבר לא הוכח מדעית עד רגע זה. כי אילולא כך, הייתי מוכרת L-קרניטין, במקום לבלבל לך במוח. שיהיה לך שבוע מקסים שלך לאה

שלום רב, בתי בת 8 וחצי גובהה 1.40 שוקלת 50 ק"ג... כל הזמן רעבה, ממעיטה בפעילות ספורטיבית, ואני ממש בלחץ... הינו אצל הדיאטנית של הכללית, אך לצערי הילדה לא אוכלת לפי מה שאומרים לה. מה עושים? איריס

שלום לך איריס. אכן המשקל של בתך הוא גבוה מאד לגילה. אני ממליצה לקחת אותה לטיפול משולב אשר יכלול של טיפול רגשי (רצוי באומנויות כי לילדים יותר קל לשתף פעולה בנושא) פעילות גופנית והדרכת הורים. אין שום טעם לקחת את הילדה לדיאטנית ולנסות לכפות עליה דיאטה זה פתרון חלקי שלא יחזיק מעמד לאורך זמן. בתך היא בגיל אידיאלי להרזיה בריאה ונכונה. תזהרי מאד מלהכניס אותה למלכודת הקטלנית של דיאטות אשר מורידות דימוי עצמי, מרחיקות את הילדה מגופה ומתחושות וצרכים שלו ומקבעות דפוסי מחשבה שמנים. השינוי החשוב ביותר שחשוב לעשות הוא דווקא אצלך. בהצלחה בלה

איריס שלום אני מבינה את הדאגה שלך ורוחשת אמפטיה רבה למצוקה שאת מתארת. איריס, אם את פונה אלי ושואלת אותי, אענה באופן חד וברור: לא להכניס את הילדה לסחרור הדיאטות בשום פנים ואופן. אצל רובנו המכריע, גדולים וקטנים, ההשמנה הראשונית מתפתחת על רקע רגשי. המזון מקבל תפקיד למלא חלל, ריק, כלשהו. לטפל בחסך אחד (רגשי) באמצעות חסך אחר (פיזי-מזון) הוא טעות איומה שיש לה השלכות פיזיות ורגשיות. כדיאטנית שמתנגדת באופן נחרץ לדיאטות כאמצעי להרזייה, לעולם לא אטפל בילדים כיוון שילדים אינם גדלים בחלל ריק. במקרים כאלה אני בדר"כ אבקש אינפורמציה מההורה לגבי עצמו - מה שמעניין אותי זה מודל החיקוי של הילד והאוירה בה הוא גדל. מה שמעניין אותי זה איך את חיה עם גופך ואיזו מערכת יחסים את מקיימת עם האוכל. מה שמעניין אותי זה העולם החברתי והרגשי של הילדה. ואף פעם לא מה היא אוכלת וכמה. וזה בהסתמך על העובדה שבתך היא ילדה בריאה. עלייך להבין שיתכן מאוד שבתך למדה להתמודד עם דברים מסוימים בחייה באמצעות מזון. והתפקיד שלך זה לעזור לה להתמודד עם הדבר האמיתי, רק אז המזון יאבד את מהנפח שהוא תופש בחייה. כרגע למזון יש כנראה תפקיד גדול מדי וכל עוד זה המצב - שום תפריט שירשם, ושום דיאטנית מדופלמת לא ישנו את זה. ההיפך הוא הנכון, ההבנה שלה שהיא לא עומדת בציפיות הסביבה (שלך, של הדיאטנית) מקשה עליה עוד יותר ועלולה לפגוע בדימוי העצמי שלה. עזבו את האוכל, הוא לא הבעיה. עזבו את ההשמנה שלה, התמקדו בה והשקיעו בעצמכם כמודל החשוב עבורה וכאחראים למילוי צרכיה האמיתיים. איריס יקרה, אין בכל מה שכתבתי כדי לשפוט או לבקר אותך כאם. אין ספק שהפניה שלך לפורום מעידה על דאגתך הכנה, על איכפתיות רבה. וכולי תקווה שאת מוצאת כאן כיוון אחר, זוית ראיה שונה שאותה תראי לעזר. הלחץ מפעיל אותנו לעיתים קרובות לפעולה ולא למחשבה. עצרי, אנו מגדלים ילדים לבגרותם ולא לשנה. חשבי על תוצאות לטווח רחוק, על הדימוי העצמי שלה. אם תפעלי נכון, יתכן מאוד שבגיל 20 היא תראה תמונות מגיל 8 ולא תבין איך היא היתה פעם שמנה. אל תעזרי לה לתייג את עצמה כשמנה. ראי בהשמנה שלה ביטוי לקושי, ראי בהשמנה שלה קריאה לעזרה (לא כבעיה בפני עצמה). ואני חוזרת לגישה האישית שלך לגוף ולמזון. כל עוד יחסייך עימם לא בריאים יהיה קשה להעביר לילדה מסר בריא. השקיעי בעצמך, אם יש צורך, את המשאב הכי יקר לבתך. שלך לאה פינטו

אני בעד להקשיב לגוף ולמה שהוא דורש... הבעיה היא שבבוקר אני רעבה מאוד ,מסוגלת לאכול כמויות של אוכל ואחר כך כל היום לא מסוגלת לאכול כלום....האם זה נורמלי?

נשמע נורמלי לחלוטין .

הי במבי (שם חמוד אימצת לך) מה שאת מתארת הוא בהחלט אפשרות במידה ואת אכן יודעת לזהות את הרעב שלך ואת הסיפוק שלך. וכן, יש ימים כאלה ויש גם אחרים. הרעב לא תלוי בשעון ובסדר יום שלנו הוא פונקציה של תהליכים פנימיים הנסתרים מעינינו. זה כמו להתייחס למתן השתן שלנו - אינך מודעת לתהליכי סינון הדם המתבצעים בכליותייך אלא רק לאות שקורא לך לרוקן את השלפוחית. וגם כאן, האם יש שעות קבועות בהן את מרוקנת את השלפוחית? סביר להניח שלא. את עושה בחוכמה כשאת נותנת לגוף שלך לווסת ולנתב את האכילה שלך. בהצלחה לאה

שלום רב ותודה מראש! אני בחורה בריאה בת 23. בגיל 12 בערך גליתי שיש לי נטיה להשמין (לא תורשתית). אני צימחונית וכמעט טבעונית (חלב סויה, מעט מוצרי חלב), עושה אירובי בין 3 ל4 פעמים בשבוע, ואוכלת הכי בריא ומחושב קלורית שאפשר. הכוונה: מוצרים מלאים, קטניות, הרבה פירות וירקות, בלי מטוגן, מעט מתוקים ובלי ג'אנק בכלל. הארוחות שלי בדרך כלל קטנות,ואני מודעת לעלות הקלורית של המזון. בדיקות הדם מראות שהכל תקין, כולל בלוטת התריס. ובכל זאת מאוד קשה לי לשמור על המשקל...גובהי 1.64 ואני שוקלת בדר"כ 59, שזה סביר, אבל אני רוצה (כמו כולן) בטן שטוחה, ועובדת על זה כל כך קשה! למה אני לא מצליחה? מה ניתן לעשות?

שלום נועה לכלל בני האדם הבריאים יש את היכולת הפיזית להשמין בדיוק כמו שיש להם את היכולת הפיזית לרזות. כולנו נולדנו עם תאי שומן וביססנו את המסה הזו ,שמורכבת תאים תאים, בילדותנו. לכל תא שומן יש את היכולת להתרחב מאוד (להתמלא במולקולות שומן) ויש את היכולת להתכווץ ולהתרוקן. ההשמנה בגיל הבוגר היא פונקציה שלך גדילת תאי השומן (לא בכמותם הכוללת אלא כל תא ותא פשוט מתרחב). לכלל בני האדם יש את היכולת הזו, זה חלק מהפיזיולוגיה הטבעית והבריאה של הגוף להתמודד עם עודפים. כך שמה שאני מציעה בשלב ראשון זה לא לתייג את עצמך ב"קבוצת האומללים בעלי הנטיה" כי זו לא אמת וזה לא נכון לך רגשית ומנטלית. ע"פ תאורך, את מנהלת אורח חיים מאוד קפדני וכל עוד זה מתאים לך ואת חשה בו בנוח, את תמשיכי וזה ממש לא משנה במה אני, לאה פינטו, מאמינה. לכן הדבר היחידי שאתייחס אליו הוא השאיפה לבטן השטוחה. ראשית, דעי שמה שתורשתי הוא המבנה שלנו ובתוכו כלול גם האופן בו מתפזר השומן התת עורי שלנו. זה יוצר שונות בין בני אדם במראה, ללא קשר להשמנה או הרזייה. יש נשים שלא משנה כמה ירזו תמיד תבצבץ להן בטן קטנה וחמודה (לרוב בחלק התחתון) ויש נשים שגם כשהן משמינות, הבטן נותרת באופן יחסי לשאר הגוף שטוחה. ואם גנטיקה אמרנו, המשמעות היא קבלה ואהבה או....ניתוח פלסטי (אל תראי זאת חלילה כהמלצה שלי, אני בהחלט מוצאת באפשרות הזו טעם לפגם ועדיין זו אפשרות שנשים מסוימות ממשות). האופציה הטובה ביותר עבורך, עד כמה שאני מתרשמת, היא חיטוב. חיטוב של שרירי הבטן. פעילות ארובית עובדת על רקמת השומן, פעילות כח (חיטוב) עובדת על השרירים. קיצור שרירי הבטן תוך עבודה ממוקדת זה כמו הידוק חגורה. התייעצי עם מאמן כושר. בהצלחה לאה

יש אנשים גם בגיל מבוגר שאוכלים המון ולא מצליחים להשמין אומנם הרוב לא ככה אבל יש לא מעט אנשים כאלה ויש אנשים שאם הם עוברים את ה 1500 קלוריות ביום הם ישר משמינים ויש אנשים שאוכלים אלפי קלוריות ביום והם רזים מאוד ולא משמינים זה הכל גנטיקה

אני עשיתי דיאטה והגעתי למשקל של 77 קילו (אני בן 28 וגובה שלי 177). לפי אתר אינטרנט משקל שלי בסדר ואני אמור לאכול 3300 קלוריות ליום כאשר בדיאטה אכלתי 2000 קלוריות ליום. שאלה היא שעדיין יש לי 2-3 קילו עודפים וזה מרוכז באזור חזה ובטן, כמה קלוריות אני אמור לאכול עכשיו ליום ואם תרגיל בטן + הליכה מהירה יכולים לי לעזור להוריד 2-3 קילו מהבטן וחזה. בכבוד רב,אלכס גוחמן

אלכס יקר השאלות שאתה מעלה אינן רלוונטיות בגישה שאנו מובילות בפורום זה. כשתחליט שספירת קלוריות זה לא בשבילך, נוכל לסייע. בשלב זה, אני מציעה לך לפנות לפורומי דיאטה. יום טוב לאה

אשמח לדעת כמה קלוריות יש ברבע מטר פיצה שכן אוכל בפיצה מטר והייתי רוצה לדעת כמה קלוירות פיצה בכמות כזו מכילה. תודה רבה

היי, אני לא סובלת מעודף משקל, אבל בכל זאת הייתי רוצה להוריד כ-4 ק"ג בערך מהמשקל שלי. הבעייה היא שעברתי תאונת דרכים לפני כחודש ויש לי פגיעה בגב (זזו לי חוליות בגב התחתון) וגם בעייה בברך (פיקה גבוהה) שמגבילים אותי מאוד באימון גופני. בעצם הינתיים אני לא יכולה לעבוד על שרירי הבטן שהיא הראשונה שהייתי רוצה שתרד. האם שימוש בתכשירים להרזייה ללא אימון יגרמו גם לחיטוב הגוף כי בסופו של דבר משקל הגוף שלי תקין אני רק צריכה לחטב אותו אבל בהתחשב במצב אני שוקלת אפשרות של שימוש בתכשירים שכאלה. מודה לכן מראש, נוי.

שלום לך. לא ברורים לי שני דברים. 1 למה את רוצה לרדת אם את במשקל תקין? 2 על איזה תכשירים את מדברת?

שלום נוי. למיטב הבנתי את מבקשת להרגיש נוח וטוב יותר עם גופך ומודעת לעובדה שלצורך כך לא נדרשת הרזייה אלא חיטוב. והמשמעות הפיזיולוגית היא שאין צורך לצמצם את רקמת השומן שלך אלא לקצר ולעבוד על חגורות השרירים שלך (בעיקר בבטן) שאכן ישפרו את מידת החיטוב של גופך. אם אכן כך, אינני מכירה ולו תכשיר אחד שיודע ויכול לעשות העבודה הזו אבל אני כן מכירה מכשירים שמיועדים לאנשים בעלי הגבלה פיזית. מה שאני יכולה להציע לך זה לנסות לאתר מאמן כושר בעל ידע והתמחות ברפואת ספורט (מיותר לציין שלא לכל מאמן כושר יש את ההשכלה וההתמחות הזו). אני, אישית מכירה מאמן כזה שהוא בעל מכון שמתאים תוכנית אימון אישית גם לבעלי מוגבלויות פיזיות (גב, צוואר וברכיים הם כמובן השכיחים ביותר). אם תרצי לבדוק אפשרות כזו עבורך, תוכלי לפנות אלי למייל הפרטי ואקשר בינכם. יתכן והוא ידע להפנות אותך למסגרת דומה באזור מגורייך. בהצלחה והמון בריאות לאה

שלום לכן, אני בת 38 אחרי 2 לידות שהאחרונה הייתה לפני 4 שנים. במשך שנים שלפני ההריונות והחתונה עצמה עשיתי דיאטות כאסח שלא נדבר על השמירה על הירידה במשקל שהיא גם סוג של דיאטת כאסח בפני עצמה. היום אני מנסה לשקם את גופי ושולטת באוכל מנסה לרזות אבל החלטתי שלא "לריב עם הגוף שלי". אני עושה ספורט ; פעמיים בשבוע אירובי ו 2-3 פעמים בשבוע הליכה. בבוקר אני אוכלת: 2 פרוסות לחם קל + גבינה ושתה אקטימל. ביניים : פרי בעבודה: ירקות + 2 פרוסות לחם קל + ביצה קשה / חביתה/ פסטרמה/ טונה/ טוסט. בבית: ארוחה חמה ב- 17:00 - 2 שניצל תירס/ עוף בגריל/ דג אפוי/ חזה עוף בתוספת ירקות מבושלים / חיים. בערב - יוגורט 1.5% בתוספת פרי. אני לא מרגישה שאני צריכה עוד אוכל כי אני אוכלת לפי הצורך. מתוקים אני גם אוכלת אבל גם לפי הצורך אם אני מרגישה למשל שעכשיו בא לי לאכול שוקולד אני מסתפקת עכשיו ב - 2 קוביות וכן גם לגבי עוגיה. שאלתי היא האם אחרי אימון ספורט שנגמר אצלי בד"כ בשעה 21:00 אני יכולה לשתות נס קפה עם חטיף אנרגיה. תודה מראש, יעל וסליחה על האורך.

שלום רב לך. נראה לי לפי שאלתך שאת לא ממש מבינה את הראש של הפורום הזה. נראה לי שאת פונה אלנו כדאיטניות לצורך קבלת מידע תוזנתי או אישור של התפריט שלך, שנגיד לך האם את פועלת נכון תזונתית. הגישה שלנו מאד שונה, אנחנו חושבות שרק הגוף שלך יודע מה נכון וטוב עבורו, ולכן לשיטתנו עלך פשוט לשאול את עצמך אחרי אימון שתי שאלות בלבד - האחת האם אני רעבה, השניה למה בידיוק אני רעבה ואז לאכל אותו. לפי השיטה שלנו הגוף שלך יודע טוב מאד מה כמה ואיך עליו לאכל. אני שומעת מדבריך שאת למודת דיאטות ומנוהלת על ידי ראש דיאטתי. במצב כזה נראה לי שיקשה עליך להתיעץ עם הגוף. מקווה שעזרתי

בעבר אכלתי פחות ואכלתי מוצרים דיאטיים נכון להיום אני משתדלת לאכול פחות דיאט כוונתי היא אני אחרי פעילות גופנית לא רעבה אבל למיטב ידיעתי צריל לאכול מפני שהגוף עדיין שורף וגם על מנת לעזור לבנות שריר? תודה,

השארתי תגובה עבורך בעמוד 32 למטה כתגובה לפנייה של "מישהי" , אשמח אם תוכלי להגיב לפנייתי. תודה

אל תשאלי. ואם בכל זאת תשאלי למה אני מתעכבת אז זה בגלל שכתבתי לך תשובה ארוכה ומקיפה למדי אלא שהמשלוח נכשל והיא נמחקה. אז תני לי טיפל'ה זמן ומבטיחה להשיב....שוב. שלך לאה

לשאלות כאלה אבל אני פשוט תוהה לאיזו קטגוריה זה מתייחס :) קודם כל שלום לכולם! אני בחורה מאוד מאוד שמנה. לא עשיתי דיאטה מסודרת מזה שנה לפחות. אני אוכלת הכל ולא עושה פעילות גופנית. לאחרונה שמתי לב בירידה ספונטנית במשקל. בכ-3 החודשים האחרונים ירדתי כ-7 קילו, וממש בשבועיים האחרונים שמתי לב במקרה (אני לא נוטה להישקל לעיתים קרובות מדי) שירדתי עוד 3 קילו מהפעם הארחונה שנשקלתי. כל זה היה נהדר אילו לא הייתי מרגישה נפוחה כל כך!!! לא רק שאני לא מרגישה שאני מאבדת ממשקלי, אני מרגישה את ההיפך הגמור!!! אני מרגישה כבדה מהרגיל, נפוחה כמו בלון, והאמת היא שאני גם נראית כך! נדמה לי שככל שהמשקל יורד כך הנפיחות שלי גוברת!! הכיצד?!!? מישהו נתקל אי פעם בתופעה כזו? למישהו יש הסבר הגיוני בשבילי או עצות כיצד להתמודד עם המצב? תודה מראש!!!!

שיכולים להיות לה כל מיני הסברים ואחד מהם יהיה בטוח נכון. מציעה לך לערוך קודם כל בירור עם רופא המשפחה, תארי בפניו את חוויותייך וממצאייך, הוא גם ידע לקחת אנמנזה טובה ומעמיקה יותר, ספציפית אלייך. בהצלחה, ואם תרצי, שתפי בהמשך. שלך לאה

קראתי מס' הודעות שהגבת להן, והתרשמתי מאוד מטענותייך... אולם לגבי טענתך כי יש להקשיב למוח... כיצד אני אמורה לנווט את עצמי? כיצד אני צריכה או אמורה לחשוב? אשמח אם תוכלי להיות ספציפית יותר...

בוקר טוב שרון. בדיוק כמו שאת מקשיבה לחברה, ללמוד להקשיב לעצמך. את האדם שאיתו את משוחחת הכי הרבה פעמים ביום והשיח הזה הוא שיח עם הרבה סימני קריאה ומעט מאוד סימני שאלה. התנסות חביבה בהקשבה למחשבות שלנו אני יכולה להביא מהספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון. היא מציעה לכתוב מה שהיא מכנה "דפי בוקר" (אך אפשר להתנסות בזה בכל שעה ביום) - פשוט לשבת עם דף לבן מולך ולתעד כל מחשבה שעולה מבלי להתעכב על ניסוחים, פרשנויות, הבנות. לכתוב כל מה שעולה. מהתרגיל הזה אפשר ללמוד לא מעט על אופן החשיבה שלנו, בין השאר, ניתן לשים לב שקשה להדביק את קצב הכתיבה לקצב שטף המחשבות שעולות, ניתן להבחין שבדקה אחת אנו חושבים ים של מחשבות לא ממוקדות, יש מחשבות שחוזרות על עצמן ואחרות פחות, יש מחשבות שגוררות אחריהן מחשבות נוספות - אך הן עוברות ומשפיעות על מצב הרוח שלנו ובסיכומו של דבר על ההתנהלות שלנו דף כזה יכול להראות ככה למשל: חייבת להגיע לדואר היום, הילד לא ישן טוב בלילה, היום אני אלבש את החולצה השחורה, חייבת להתקשר לרינה, וואוו הוילונות מה זה מאובקים, אני אכנס להתקלח, גידי לא הוציא את הזבל, מה אני עושה עם הפרוייקט הזה.......יש כתם על המפה, הפרחים יפים, אני שמנה......וזה נמשך ונמשך. קמרון, בספרה, ממליצה על כתיבת רצף של 3 דפים כאלה ותאמיני לי שהיד כואבת. אני מציעה לשאול את השאלה: על מה חשבתי? או מה חשבתי? כשהחלטתי שנכון לעשות כך וכך. בצורה אובייקטיבית ככל הניתן לברר עם עצמנו מהי המחשבה שנתנה לנו את הלגיטימציה, מהי הנחת היסוד שקבעה לנו "זה ממש בסדר" או "זה ממש לא בסדר לנהוג כך" כי בסיכומו של דבר אם עשינו משהו, התנהגנו באופן מסוים ברור שהיה משהו בתודעתנו שאיפשר זאת. לא מזמן התפרסמה כתבה על הפגיעה באחד מהכלים המתוחכמים של חיל הים (מלחמת לבנון האחרונה). ברור שההחלטה לא להפעיל את מערכות ההגנה של האוניה הזו היא תוצר של מצב תודעתי מסוים (על זה גם נכתב). הנחת היסוד ש"אין סיכוי לפגיעה" יצרה תחושת בטחון ומכאן שאין צורך להגן על עצמנו (מה שהתברר כהערכה שגויה) - אך המסר הוא שלכל פעולה או אי פעולה שלנו קודמת מחשבה / הנחת יסוד / אמונה שמאפשרת אותה שמניעה אותה. מודעות לאופן בו אנו חושבים היא מיומנות שדורשת תהליך מובנה והמון התנסות ואימון. איך אנו מתמודדים עם מה שאנו מוצאים שם, זה כבר סרט אחר שלא ניתן להכנס אליו יותר מדי במסגרת הפורום. שאלת, "כיצד אני אמורה לחשוב?" - אם אני אומר לך איך את אמורה לחשוב זה יהיה בדיוק כמו לאמר לך מה את אמורה לאכול או איך את אמורה לחיות את חייך. זה לא יכול לעבוד. אלו הן הבנות ובחירות שצריכות לבוא מתוכך, אחרת תוחלת החיים שלהם עגומה. יום פורה ומקסים שלך לאה

אני מעריכה את המאמץ שלך לנסות ולהבהיר לי כיצד אני אמורה לפעול, אקדיש לכך מחשבה ואנסה לרדת לשורש העניין. מקווה שאצליח.

הם א. לא ממש עוזריםלכם בדיאטה ב. לא בריאים ג. יכול להיות אפילו שהם משמיניים יותר ממוצרים רגילים. עשו על זה מחקר: http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=3207

קיבלתי את הזמנתך לקרוא את הכתבה וקראתי. חשוב לי להבהיר שתגובתי איננה מכוונת אלייך אל לכלל הגולשים. אני בהחלט יכולה להסכים עם הכותרת אך חשה אי נוחות רבה עם לא מעט סוגיות שעולות בכתבה, ובעיקר : רגשות האשם. אתחיל ואומר שמקומם אותי הזלזול באינטלגנציה של הציבור. אנשים הם לא טיפשים, הם יודעים לספור גם את ה- 40 קלוריות של המעדן דיאט. אני חשה שעולה כאן שוב אותו ריח של העברת אחריות מאגף המדע והאקדמיה לאגף הביצוע. אני בהחלט מסכימה גם עם הנתונים המביכים שמראים כי ככל שאנו משופעים במזונות דיאט ולייט, כך אנו מוצאים עצמנו (כמין) שמנים יותר. אלה הם נתונים מספריים וגרפיים שפרסם משרד הבריאות האמריקאי. אך אני בהחלט תוהה בנוגע לפרשנות ויותר מכך בנוגע להסקת המסקנות כפי שהוצגו בכתבה. לשיטתי הסיבה היא לא מוצרי הדיאט עצמם, הם לא משמינים אותנו, הם רק לא ממש בעלי ערך להרזייה שלנו. מה שמשמין אותנו (חוץ מאכילה רגשית מרובה) זו ההגבלה הקלורית, צריכה של מזונות שאנו "תוקעים" רק כדי לשבוע וחלילה לא לרעוב להבדיל מלאכול על מנת להנות ולהיות מסופקים ודבר נוסף וחשוב מאוד הם רגשות האשם שלנו. כן כן, רגשות אשם זה נורא נורא משמין. הנחת היסוד שעולה מהכתבה היא שאם נצרוך מזונות בעלי תכולה קלורית (שוב פעם הקלוריות, לא מרפות) גבוהה יותר נרגיש מספיק אשמים כדי לא לצרוך מהם עוד. וזה הציטוט: "אנשים אינם חשים אשמה כאשר הם אוכלים מזון דיאטטי" זה באמת מה שמאפיין אנשים רזים? הם חיים עם רגשות אשם בנוגע לאכילה שלהם? זה ההבדל בין הרזה לשמן? אם כן, מי לעזאזל רוצה להיות רזה? אז אני אגלה לכם משהו, אנשים רזים נהנים ומסופקים מאכילתם, לרגשות אשם אין שום קשר חיובי עם עניין ההרזייה. לעומת זאת יש להם קשר מובהק עם ההשמנה. ואני שואלת, האם לא רגשות אשם הם אלה המובילים אנשים לאכילת יתר? הרי כל המסגרת הדיאטטית היא מערכת כללים של "עשה ולא תעשה" - למה נוצרה המערכת הזו אם לא כדי שנדע בודאות מתי אנו "בסדר" ומתי אנו "לא בסדר" - מערכת שיפוטית שמבוססת על הערכות מעוותות, מערכת נוקשה של שחור - לבן. לעיתים קרובות מספיקה סטיה קטנה מהגבולות, שאנו, הצבנו לעצמנו על מנת שנחוש רגשות אשם על היותנו "לא בסדר". ואני לא יודעת מה איתכם (אני רק יכולה להניח), כשאני הייתי בסרט הזה של הדיאטה, אצלי זה תמיד נגמר בבולמוס. שיפוטיות הולכת נפלא עם רגשות אשם עצמיים, ועם האשמה בכלל. ישנו מודל הנדנדה (מהשיר "נד נד", זוכרים את "...מי למעלה, מי למטה") - במודל הזה אפשר לראות שככל שהחסך (הדיאטטי) נמצא למעלה, רגשות האשם נמצאים למטה. וכי למה שארגיש אשמה אם אני ילדה כ"כ ממושמעת. אלא מה, החסך הזה מוגבל בכמות ובזמן ובסיכומו של דבר יתחיל לרדת. זה בדיוק הזמן שבו יתחילו להמריא אט אט ובטוח רגשות האשם עד שהחסך (שלתפישתנו המעוותת הוא הדרך לרזות) ירד למטה ונמצא עצמנו בחוסר שליטה וב..דכאון (מרוב רגשות אשמה, כמובן). כדיאטנית המאמנת לתהליכי הרזייה ללא דיאטה, אני יכולה לשתף ולספר שאחת החוויות הכי משמעותיות שחווים אנשים בתהליך הוא חופש. חופש ממה? מרגשות אשם. זהו חלק מהותי בתהליך כי כפי שכבר אמרתי, רגשות אשם זה מאוד מאוד משמין. אם יצאו לרגע מבועת הדיאטה, יוכלו אולי לראות את האבסורד אך כל עוד זו צורת החשיבה בתוכה חוקרים כלואים...יהיה מאוד קשה לראות את הגיבנת. לא, רגשות אשם זה לא מה שיעזור לכם להפטר מההשמנה שלכם. רגשות אשם רק גורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו.וכשרע לנו עם עצמנו אנו כעוסים ומענישים. אחד יעניש את עצמו בצום (ברור שלא יחזיק הרבה זמן מעמד) ואחר יעניש את עצמו בהאבסה ובפיטום (מה שקל יותר להחזיקבו מעמד ומה שנחווה ע"י אחוז ניכר מבין השמנים והמשמינים). ואגב, רגשות אשם מלווים אותנו בכל מיני הקשרים בחיים ולא רק בהקשר של אוכל, פשוט שם הרבה יותר קל לקבוע את המסגרת. ועוד דבר אחד קטן לסיום. רגשות אשם אינם מעידים על לקיחת אחריות. על אף העובדה שרבים נוטים לבלבל בין השניים, אבהיר - נטילת אשמה איננה דומה ללקיחת אחריות. אז גולשים יקרים, אם עולות שאלות, אם יש השגות, אם משהו רוצה להמשיך ולפתח את הדיון, אתם בהחלט מוזמנים. שלכם לאה

לפני כמה זמן שמתי לב שיש לי כמות של סימנים אדומים שנראים כמו שריטות על החזה וגם קצת בצידי בצמיגים בבטן.......עליתי במשקל ואני חושבת שזה בגלל זה..יש מצב? אם כן למה זה

שלום רב, יתכן ומודבר בסימני מתיחה של העור - בעיה שאכן עלולה להגרם מעליה במשקל. .

שלום. לפני כחודש החלטתי לעשות מעשה, והפסקתי לאכול בערבים. חשוב לי להדגיש שבמהלך היום אני אוכל ת בדיוק כמו קודם וגם רמת הפעילות הגופנית שלי לא עלתה (למרות שמראש היא היתה טובה - פילאטיס, יוגה ורכיבות קצרות על אופנים). נדהמתי מהשינוי הדרסטי שחל - תוך חודש ירדתי 3.5 ק"ג. אני חייבת לדעת - מה ההסבר הביולוגי לזה? האם הגוף באמת כל כך סובל מעיקול בלילה? האם אנחנו לא שמים לב מה אנחנו אוכלים בערבים? תודה

שלום לך התוהה. את מכירה את הגוף שלך הרבה יותר טוב מאתנו. מה לדעתך התשובה לשאלה שלך?

במידה ואכלתי בארוחה מסויימת מעבר לנקודת השובע האם אוכל "לתקן" זאת ע"י פעילות גופנית?

שלום נאור. ראשית שאלה למחשבה- איך אתה יודע שאכלת בארוחה מסוימת יותר מדי? האם אתה קובע זאת משום שאתה ממש יודע להרגיש את הגוף שלך או מפני שלגישתך עברת קצובה מסויימת? ונניח שאכן הזנת את עצמך מעבר לצרכים הנוכחיים של גופך, מה אתה מאמין שקורה? אני מנחשת שאתה חושב שברגע זה ממש הגוף שלך משמין. אז לא, זה לא עובד ככה. מה שיקרה זה שני דברים: 1. תחוש אי נוחות וכבדות - מסר שמגיע מגופך ("די לי. יותר מדי לי") 2. יקח הרבה יותר זמן עד שגופך יעביר לך מסרים על רעב ועד שזה יקרה הוא ינצל וישתמש באנרגיה העודפת שסיפקת. כך שכשעובדים חכם ובהתאמה עם הגוף, איננו צריכם לתקן שום דבר. באופן כללי, פעילות גופנית לאחר אכילה (ובודאי אכילה רבה) היא הדבר האחרון עליו אוכל להמליץ לך. מערכת העיכול תובעת מספיק אנרגיה גם ככה, איננו רוצים לשבש את עבודתה כדי להעביר משאבים לשרירים. מעבר לזה, ההרגשה תהיה מאוד לא טובה. שיהיה ערב נעים לאה

אני קצת שמנה בירכייים וברגליים עצמם [ שוקייים ] איזה תרגילים אני אמורה לעשות כדי להוריד את השומן הלא נחוץ ?

האם כל מוצרי הטבעול למינהם אכן תורמים מבחינה תזונתי לגוף והאם הם גורמים לנפיחות וקשיי עיכול? תודה מראש

שלום שרון. מוצרי טבעול מיוצרים מפולי סויה . הם נחשבים מזון מתועש. לדעתי קשה להגדיר אותם כמזון שהוא הכי בריא לגוף מצד שיני הם עדיפים על מזונות רבים אחרים דוגמת בורקס. אני חושבת שאפשר לשלב אותם בתזונה שלך. אל תשכחי לשאול את הגוף שלך מה דעתו עלהם.

האם הייתן ממליצות על השיטה לא לצורך הרזייה? בתור "אורח חיים", לשם שינוי תפישה וחשיבה לגבי אוכל ובעיקר לקבלה של הגוף? ושוב, לא להרזיה... מה שלומך לאה? התכתבנו לפני כחודש במייל... רציתי להגיד לך תודה והשארת לי כמה נקודות למחשבה... תודה מראש.

היי טל, השיטה היא גישה לחיים גישה המעודדת אותך להסתכל על עצמך ועל גופך בדרך שונה . יש לי מטופלות במשקל תקין לחלוטין אך באו לצורך איזון פנימי. תלוי מאד מה מערכת יחסים שיש לך עם אכל. אם את רזה טבעית או רזה שומרת זה שונה מאד. אני באופן אישי עובדת לא רק בנושאים הקשורים בתזונה וכך גם לאה. עלך לבדוק מה בידיוק את רוצה לשפר בחייך ואז אפשר להגדיר מטרות ולהתקדם .

זוכרת את התכתבותנו בהחלט ושמחה לשמוע ממך שוב. מנסיוני האישי והמקצועי אני יכולה לספר שהגישה הזו אולי מתחילה ומתמקדת בזירה מאוד מסויימת שהיא ההרזייה אך השלכותיה רבות ומגוונות. כל הגישה בעצם באה ואומרת - הפסיקו להלחם, עשו שלום! והשלום, קלישאי ככל שיישמע, מתחיל ביננו לבין עצמנו. מרכיבי יסוד בגישה הזו הם כבוד (לעצמנו, לגופנו, לרגשותינו), חמלה, קבלה, הרמוניה (עם עצמנו וסביבתנו), הגשמה (של רצונותינו), אהבה (בראש ובראשונה כלפי עצמנו) ודומיהם. כל אלה אינם רלוונטיים רק להרזייה הם דרך חיים, צורת התייחסות שעושה לנו רק טוב. יופי שאת עדיין כאן איתנו. באהבה רבה לאה

האם אכילת ירקות שגורמת לנפיחות בבטן גזים וכאבים מעיד על עיכול לא טוב ויכול לגרום להשמנה מה לעשות האם להמנע?????????

בוקר טוב אסתי. בואי נגדיר את המצבים השונים: 1. השמנה = עליה במסה של רקמת השומן בגוף. באופן כללי נובעת מצריכה גבוהה של אנרגיה (שנמדדת בקלוריות) בהשוואה לצורכיו הפיזיולוגיים של הגוף. 2. הרזייה = צמצום מסת השומן. השמנה והרזייה הם תהליכים המתקיימים ברקמת השומן שלנו. גזים הם תוצאה של פעילות מיקרוביאלית (חיידקים) בריאה במערכת העיכול שלנו (לא ברקמת השומן) בירקות (כמו בקטניות, בפירות, בדגנים מלאים) ישנה תכולה גבוהה של סיבים תזונתיים. מערכת העיכול שלנו איננה יודעת לפרק את הסיבים הללו כך שהם מגיעים במצב השלם שלהם למערכת העיכול תחתונה (המעי הגס). שם הם משמשים חומרי הזנה לחיידקים שמגנים על המערכת שלנו מפני חיידקים פתוגניים (אלימים ומזיקים). זה כבר אומר שאם יש גזים בעקבות אכילת ירקות זה לא רע בכלל. אגב, זו אחת הבעיות בצריכת אנטיביוטיקה שלעיתים קרובות מחסלת גם את החיידקים הטובים (אחת התופעות המעידות על כך הם שלשולים במקביל לצריכת אנטיביוטיקה). ישנם אנשים שאצלם הפעילות המיקרוביאלית עניפה מאוד עד כדי תחושת אי נוחות. יש כאלה שיפתחו גזים בתגובה לסלט ירקות ואחרים רק בתגובה לקטניות (שבהם כמות הסיבים הרבה יותר גדולה). כשמצטברים גזים במערכת העיכול התחתונה הם יוצרים נפיחות (כמו כל גז שנכנס למרחב אלסטי, בלון למשל). זו לא השמנה! זה לא נוגע לרקמת השומן. אז זו היתה התשובה לחלק הראשון של שאלתך. בנוגע לחלקה השני, לא, לא לוותר על ירקות, יש בהם יותר מדי יתרונות תזונתיים. מה שאת כן יכולה לעשות על מנת לנסות ולהקל: 1. לא לאגור גזים, פשוט לשחרר. אם קיים קושי ישנם תכשירים שמסייעים בכך. הם סופחים את הפחמן וההקלה היא מהירה למדי. 2. לחלק את צריכת הסיבים לאורך היום. 3. לשלב בתזונתך מוצרים פרוביוטיים שיעזרו לאזן את האוכלוסייה המיקרוביאלית במערכת העיכול שלך. (יוגורטים מסוג ביו ואפילו אקטימל). זה מאוד אינדוידואלי ולכן תצטרכי להתנסות ולבדוק מה מתאים לך אם בכלל. נשמח להתעדכן. שבת נהדרת לאה

עליתי ששה קילו מהרגע שהתחלתי בהרזייה ללא דיאטה אך הבנתי שזה טבעי, כשמשחררים את הרסן ומפסיקים לעשות דיאטה. כרגע המשקל מיוצב, למרות שאני אוכלת כל מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה. אז אני מאמינה שהשלב הראשון מתקרב לסיומו, והגוף משלים את כל החסכים שלו מפעם. ואני רואה שדברים בפנים מתחילים להשתנות. היחס שלי לעצמי, היכולת לקבל אהבה. אבל תמיד יש את הקול הקטן הזה שעדיין לא בטוח מה יהיה, אם אצליח, וזה מה שגורם לי להתמרמר תמיד עוד מנקר בי הספק שאף פעם לא ארזה מה דעתכן?

היי רינת. אני נורא מתלבטת כיצד להגיב לך, את עושה דרך אמיצה בעיניי והדבר ראוי לשבח בפני עצמו. את חושבת לטווח ארוך ולא בוחרת בסיפוק המיידי שלא נותן מענה אלא לרגע. זה, לכשלעצמו בהחלט מעיד על רצון לשנות, על הבנה חדשה. יחד עם זאת, אני באופן אישי לא זוכרת אדם אחד שעבר אצלי את התהליך וחווה עליה כזו במשקל. ואני תוהה עד כמה החופש והלגיטימציה שנתת לעצמך מבוססים. בנוגע לקולות האלה שעולים בך - הם חלק מרפרטואר החשיבה שניהל אותך עד כה ושמבטא חוסר אמון המבוסס על נסיון העבר שלך. הקולות הללו ימשיכו לעלות ואין מה להלחם בהם. בתהליך אנו לומדים להקשיב אך לשנות את המיקוד ולא לתת להם לנהל אותנו. זו הבחירה, זו השליטה האמיתית שלנו. את מתנסה במשהו אחר ושונה לחלוטין ממה שהכרת עד כה (את למעשה עושה בדיוק ההיפך ממה שהאמנת עד כה) ולכן זה אך טבעי שתהיי במקום ל אי ידיעה, אי וודאות. במקום הזה אנו חשים חולשה וחוסר שליטה ומכאן הנטיה לחזור אל המקום המוכר, הידוע וה...בטוח. אז מה לעשות? היי מודעת לנוכחות הקולות ואל תבחרי בהם יותר. תני להם להיות קיימים אל תלחמי בהם, הם יעזבו כשלא יהיה בהם צורך ושימוש וזה יקרה ככל שתאמצי דפוסי חשיבה והתנהלות חדשים ואפקטיביים יותר עבורך. רינת, אני יודעת להעריך את מה שאת עושה ורוצה לבטא את הערכתי זו ולומר שאת יכולה לעשות את הדברים בצורה אפקטיבית ובונה יותר בשניים, מצאי לך מלווה מתאים. ישנם לא מעט דברים שנסתרים מעינייך ומהבנתך בתהליך זה ורלוונטיים רק לך. את מאוד בשלה להצלחה הזו לטעמי ואת יכולה לקצר את הדרך. ובכל זאת, מקווה שהארתי ועזרתי. שלך לאה

אני מנהלת יומן אכילה. וסיכמתי את כל הקלוריות שאכלתי, וגיליתי שאתמול צרכתי 2500 קלוריות. והתבעסתי. אז התחלתי לחשוב: אולי השיטה הזו לא טובה. אולי כל כך התרכזתי בלטרפד אכילות רגשיות שגרמתי לעצמי לאכול יותר? ואולי זה סתם קרה כי זה קורה לפעמים? ואולי זה קרה כי בפעמים שכבר אכלתי, העמסתי יותר מדי? (אני יודעת שבאחת הארוחות בודאות זה מה שעשיתי). ואולי זה קרה כי אני עוד לא מיומנת ולא רגילה וככה זה בהתחלה? אולי הקשבתי לרעב אבל לא לשובע? וחשבתי : אוף, זה לא עובד. וזה ממש ציער אותי כי ממש קיויתי שזה יעבוד.

היי סיגל. זה מזכיר לי מקרה מצחיק שקרה עם סבתא של אמא שלי בהקשר אחר לגמרי אך המסר הוא אותו מסר. באחד החגים קיבלה סבתא-רבא מתנה, בלנדר. סיפרו לה והסבירו לה טובות ונפלאות על הבלנדר הזה. וסבתא - רבא שאיננה מורגלת במוצרי חשמל מתקדמים (הדור של פעם, זה שעבד בעיקר עם הידיים, זוכרת?) חשבה שזה בהחלט יכול להקל על עבודתה. ואז, בשלב כלשהו, הגיע הרגע הגדול בו הבלנדר הופשט מאריזתו והונח על השיש. סבתא רבא זכרה בדיוק על איזה כפתור ללחץ וכך עשתה אחרי שהכניסה כל שנדרש לתכולתו. לחצה ו...כלום לא קרה. כיבתה ולחצה שוב...ושוב, כלום לא קרה. באכזבתה הרבה קבעה "זה לא עובד" והתארגנה לארוז את המתנה הגרועה שקיבלה. את בטוח כבר מבינה מדוע לא עבד הבלנדר. לא הסבירו לה שיש באריזה גם חוט חשמל שצריך להתחבר בקצה אחד לבלנדר עצמו ובקצהו השני לשקע שבקיר. כמה פעמים אנחנו קובעים קביעות מסוג זה ומבינים לאחר מעשה שפשוט הפעלנו/פעלנו לא נכון? כך קורה לא פעם בגישה הזו כשמנסים להפעיל אותה מבלי להתחבר אל תשתית תודעתית חדשה. פועלים מתוך ההגיון הישן שלנו ומבקשים שזה יפעל. כדי שהשיטה תעבוד בשבילנו אנו נדרשים ליצור מסגרת התייחסות מחשבתית חדשה. ואם לא נבסס אותה כבר בתחילת הדרך, זה לא יתנהל כראוי. סיגל, אני רוצה לציין שההבנות שאליהן הגעת חשובות ונפלאות. אכן, הנסיון שלנו לטרפד אכילה רגשית במקום להבין אותה ודרכה לזהות את הצרכים הרגשיים האמיתיים שלנו, יוביל ברובם המכריע של המקרים לאכילת יתר. כי במקום ללמוד ועל סמך הלמידה הזו לייצר את הדבר הנכון עבורנו, אנו שופטים, מבקרים, מלקים ומענישים. וכן, לעיתים זה פשוט קורה שלא בא לנו להתמודד (לפחות אנו מודעים למה שאנו עושים וזה לכשלעצמו מוריד את המינון) ולפעמים יש לזה אפילו סיבה פיזיולוגית שאיננו מודעים לה. כשאנו בוחרים לסמוך על הגוף שלנו, אנו לוקחים בחשבון שיש דברים שהוא מבין ואנו לא. ונכון גם שלדעת לזהות רעב זה דבר אחד ולדעת לזהות סיפוק ושובע זה דבר אחר לגמרי. ומהו רעב? גם כאן אינני יודעת למה את מתכוונת ולא בטוחה שאת מבינה למה אני מתכוונת. ונכון שמיומנות היא פונקציה של אימון ותרגול. נסי להזכר בדבר אחד שהיום את מאוד מיומנת בו, האם כך זה היה כבר בהתחלה? מה נדרש ממך כדי להגיע לרמת המיומנות האוטומטית היום? הדוגמא הקלאסית היא הליכה של תינוק-פעוט. אנשים בריאים -הולכים, רצים, קופצים ובעצם משתמשים ברגליהם בטבעיות רבה. האם כך זה התחיל? כל אחד ואחד מאיתנו נפל כמה פעמים על הטוסיק עד שלמד ללכת בבטחון. כן, אפילו המיומנות הזו, הטבעית כל-כך, תבעה מאיתנו תרגול ואימון. (ושם, אגב, זה היה קל יחסית כי לא היתה בנו האמונה שלא נצליח) סיגל, התרשמתי מאוד מהמייל שלך והשאלות ששאלת את עצמך, מהשיח הפנימי שלך. כל שאלה היא פתח להבנה וידע חדש. (רק כשאנו מתחילים לשאול שאלות, אנו מגיעים להבנות חדשות, אנו מתחילים לאפשר לעצמנו לדעת יותר, להתפתח, להגיע למקומות חדשים) צאי מהצער והייאוש את בתהליך למידה. הרשי לעצמך להיות בכרבולת הירוקה - ללמוד ולהבין, להיות מודעת למה חסר ואיך להשלים. יום נעים ומקסים שלך לאה

היי.. קיבלת את האימייל שלי????? מעיין

שלום רציתי לשאול: אני שומרת על תזונה מאוזנת ומקפידה על חלוקה ברורה של אבות מזון והגבלה קלורית בתקווה לרדת במשקל במתינות ובאופן בריא. חשוב לי מאד להבין את הרציונל בבסיס הקביעה לפיה לא מספיק רק להגביל קלוריות כדי לרדת במקל, אלא צריך גם להגביל כמות שומנים... האם אכילת שומנים בהגבלה קלורית תמנע ירידה במשקל? מדוע? סתם נגיד אכילה של1300 קלוריות ביום שרובן מורכות משומנים... מה רע בזה? תודה. חשוב לי לדעת גם כדי לשכנע את עצמי שאני פועלת נכון וגם "כדי להפיץ את הבשוה" של ירידה בריאה במשקל

לילך חביבתי. אני חושבת שאת מפנה את השאלה שלך לפורום הלא נכון. אני לא יכולה לעזור לך לשכנע את עצמך שאת פועלת נכון כי לא רק שאינני משוכנעת בעצמי, אני אפילו משוכנעת שכל הגישה שמנחה אותך שגויה. אני מזמינה אותך לקרוא קצת בפורום הנוכחי כדי להבין שאנו מאמינות שכל נסיון לשלוט באכילה שלנו מזמן לנו השמנה בטווח הארוך. קריאה מהנה והמשך מוצלח במה שתבחרי. שלך לאה

שלום . אבקש את המלצתך לספר בנושא הורדת רמות הסוכר בדם בעזרת סוגי מאכלים למשל : סוג של לחם מעלה או מוריד סוכר . תפוח אדמה מעלה או מוריד ועוד ספר שיפרט לי איזה מאכלים מעלים את רמת הסוכר ואיזה לא . תודה

בוקר טוב מאור. אינני יודעת לציין שם של ספר אך יודעת שישנם ספרים שיכולים לתת לך מענה. פשוט כנס לאחת מחנויות הספרים הגדולות וגש למדפי התזונה. לדעתי, תמצא יותר מאחד. דבר נוסף שאולי יעזור, להכנס לפורום של סוכרת. בוודאי שם יהיו מי שיוכלו לכוון באופן מדוייק יותר. בהצלחה לאה

לסגל את הגישה של הרזיה ללא דיאטה אך אני רואה קצת עלייה במשקל בהתחלה אני זקוקה לעידוד מה עושים האם זוהי אכן עלייה לצורך ירידה????????..

רוני היקרה ברוכה המצטרפת אל הגישה של הרזיה ללא דיאטה. אני מבינה שגם את מנסה ליישם אותה לבד דבר שלדעתי קצת קשה. אני מאחלת לך הצלחה ונשמח לתמוך בך. לשאלתך - בתחילת התהליך כשעוברים מבית סוהר של דיאטה לדיאלוג עם הגוף יכול להיות מצב של עלייה במשקל אם עוד לא למדת לפעול על פי רעב ושובע. אם לא נבהלים משלב זה בהמשך תבוא ירידה איטיות ומבורכת הרבה בהקפים. אגב בשיטת הרזיה ללא דיאטה נהוג לא להישקל.

שהאכילה מתוך רעב מסתיימת ומתחילה האכילה הרגשית וקשה להפסיק ואז חוזר שוב אותו דפוס של דיאטה כמה אכלתי,למה המשכתי? והכעס הזה לפעמים מזמן המשך אכילה מה עושים הצילו!!!!!!!!!!!

שלום גל. אני מבינה מדבריך שאת מנסה ליישם את השיטה הזאת לבד. לדעתי זה קצת קשה כי שי בדרך מוקשים רבים שחשוב לקבל עבורם ליווי, חיזוק ותמיכה. יש דברים שלא ניתן ללמוד מהפורום וחשוב מאד להעביר אותם דרך החוויה. ניתן להתמודד עם הרגש לא בעזרת אכילה בדרכים שונות תודעתיות וגופניות אך לשם כך צריך הדגמה בפועל והטמעה של התהליך. בעקרון אם את כבר יודעת לזהות שמדובר ברעב רגשי עברת חלק מהדרך החלק השיני זה ללמוד להתמודד אתו בדרכים מועילות וזה כאמור דורש טיפול אישי. בברכה בלה

אתמול לפני צאתי לקניות לא הייתי רעבה אך כשהגעתי הבייתה מהקניות הייתי כבר רעבה מאוד ואז טעמתי "קצת" מכל דבר ולא יכולתי להפסיק עד אשר השבעתי את רעבוני אני מניחה שאם הייתי מתיישבת לארוחה מסודרת מן הסתם הייתי יותר קשובה לעצמי והייתי אוכלת פחות מה אתן מציעות לעשות במקרה כזה כאשר על הפרק עומדים עוד מספר דברים (לקלח את הילדים להכין ארוחת ערב וכו') לפני שאני מתפנה לעצמי?

אם היית מתיחסת לעצמך כאל עוד ילד מה היית עושה אם אחד מילדייך היה מבקש לאכל ? האם קודם היית מקלחת את האחים שלו ורק אז מתפנה אליו או שהיית מבינה שיותר חשוב לתת אכל לילד הרעב? אם תלמדי להתיחס לעצמך באותה מידת חשיבות שאת מתיחסת לילדך, לא יותר ולא פחות תוכלי למלא את צרכים של גופך ולא להביאו למצבים של רעב קיצוני.

מנסה לא לאכול ועוברות שעות ואני עדיין לא מרגישה את הרעב בבטן אבל הראש... הראש משגע אותי שכבר עברו הרבה שעות בלי אוכל... ואני נכנעת לראש החולה שלי. אני האכלנית הרגשית הקלאסית נראה לי. אין קשר בין האכילה שלי לבין רעב. אני אוכלת על רגשות. איך אני מלמדת את עצמי לנתק את הקשר בין האכילה לרגש? איך אני אלמד להקשיב לגוף? הרי כבר שנים שהמנגנון שלי כל כך משובש... שתפו אותי איך הייתה לכן תחילת הדרך?

שלום אורית. מניסיון עם מטופלות שלי יש שלושה שלבים וכולם חשובים באותה מידה. השלב הראשון הוא מודעות - להרגלים שלך, לגוף שלך ולצרכיו, לדפוסי המחשבה המנהלים אותך ולדרך בה את בורחת מרגשות. השלב הבא הוא בעלות - לקבל את כל מה שראית והכרת להבין שזה שלך לא להשליך לא להתכחש לא להרגיש אשמה פשוט לראות ולקבל. השלב האחרון הוא לקיחת אחריות ופעולה על כל מה שגיליתי וקיבלתי. זהו תהליך מרתק ורב עוצמה בו את מגלה צדדים רבים בתוכך ולומדת לקבל אותם לקחת עלהם אחריות. אין מלחמחות שמחות ואף אחד מעולם לא מרוויח מהפעלת כח זו פנטזיה צריך ללמוד לעצור ולהקשיב לאהוב ולקבל אחריות ואז מגיע השינוי.

ערב טוב אורית. אני חייבת להודות שמהתרשמותי אני לגמרי לא בטוחה שאת יודעת או יש לך המיומנות לזהות את הרעב שלך. עוברות שעות ואת עדיין לא רעבה? משהו כאן נראה לי כטעות בזיהוי. את כל-כך שבויה בתיוג העצמי ("האכלנית הרגשית הקלאסית") עד שאת מתעלמת מהסיגנלים או לא מודעת לאי הבנתך אותם. מנסיוני, אנשים בעלי תפישה שמנה מזהים רעב ושובע קיצוניים, הם אינם מודעים למרחב האפור באמצע שבו מתבטא רעב בדרגות מתונות יותר, אינם מודעים לסיפוק ורמת נינוחות עם המזון עד שלא יחושו מלאות כבדה עד תחושת האבסה. דבר נוסף לדעת, לכולם יש אכילה רגשית - גם לרזים. המינון מאוד שונה - זה נכון. אך התפישה שאכילה רגשית היא אסון תמיד תוביל לרגשות מזהמים כמו אשמה ומכאן קצרה הדרך לאכילת יתר. דבר שלישי - המנגנון איננו משתבש, נשים בנות 50 ומעלה מגלות אותו מחדש לאחר שנים ארוכות ורבות של דיאטה. המנגנון לא משתבש, זו רק מיומנות ההקשבה והזיהוי שלנו שמתכהה ומתנוונת. אימון רציף וממוקד משקם אותה די מהר. הדרך, אורית, היא לא לעשות קיצורי דרך. הדרך היא להתחיל מהיסודות ולהבנות מחדש למען חופש אמיתי ותוצאות יציבות, למען הרגשה נפלאה של קבלה והגשמה. לנתק אכילה מרגש היא לא טכניקה אלא חלק מהוויה שלמה. היא חלק מתהליך בו את לומדת לכבד את עצמך ואת גופך באמת. במקום הזה אין מלחמות. במקום הזה יש אחריות כלפי הצרכים האמיתיים שלך. וכשזו תתקיים בחייך, את, את עצמך, תבחרי אחרת בנוחות ובקלות. בברכה לאה

שלום, יש לי שאלה בנוגע לירקות הקפואים.. אני אוכלת הרבה, כמעט כל יום, ירקות קפואים, בעיקר כרובית וברוקולי. אני פשוט מחממת במיקרוגל בלי שום בישול. רציתי לשאול האם זה בריא לאכול ירקות קפואים? והאם יש לכרובית ולברוקולי איזשהן תופעות כמו הצטברות גזים... אשמח אם תענו... תודה

שלום שני. ירקות קפואים שתהליך הקפאתם מתבצע ע"פ תקני איכות מקובלים הם ירקות בעלי ערך תזונתי גבוהה, אפילו יותר מירקות טריים. מדובר בירקות שנקטפים, עוברים מעין חליטה והקפאה מהירה כך שאין כמעט איבוד של ויטמינים ומינרלים. ירקות טריים עוברים דרך לא קצרה ממקום גידולם ועד לסלט או לתבשיל הביתי, בדרך הזו הם חשופים לאקלים החיצוני על מרכיביו השונים ומושפעים ממנו, בעיקר בקיץ. ועדיין אדגיש ואומר שתכולת רכיבי התזונה בהם איננה זניחה. בנוגע לשאלת הגזים- מידת יצור גזים בעקבות אכילה של סיבים תזונתיים (בירקות, פירות, דגנים מלאים, קטניות) היא פונקציה של הסביבה הבקטריאלית במערכת העיכול התחתונה (כמות החיידקים ורמת פעילותם). וזה מאוד אינדווידואלי...רק את יכולה לחוש ולדעת. ואגב, השתמשתי במילה "יצור" ולא "הצטברות" כי ההצטברות הלא נוחה, תלויה לא מעט בך. אם משחררים לא צוברים, וכך בריא יותר. ושאלה קטנה לי אלייך....רק כרובית וברוקולי? זה לא משעמם בשלב מסוים? יש מגוון כ"כ רחב ונהדר. ליל מנוחה לאה

שלום, אני בת 41, עם עודף משקל מאד מאד גדול, חוששת בעיקר מבחינה בריאותית אך גם מבחינת החיצוניות לא ממש מרוצה, מגיל 12 בדיאטות, כמובן שזה מה שגרם להשמנה הקיצונית שלי, כבר שנים איני עושה דיאטות כי אני יודעת לאן זה יוביל...אך מאידך עושה הרבה עבודה נפשית שעזרה לי להיפטר כמעט לגמרי מאכילה כפייתית ומהשמנה. קראתי ספרים, אני מחשיבה את עצמי ברמת מודעות גבוהה, אני מבינה את הסיבות להשמנה שלי, עברתי טיפולים אלו ואחרים, ו.....בשורה התחתונה אני לא מצליחה לרזות. איך והאם בכלל אפשר לעזור לי? ואולי נגזר דיני להשאר שמנה כל חיי והגיע הזמן לוותר? אני כבר לא מאמינה שזה אפשרי בשבילי. יום טוב גאולה

גאולה היקרה. אני שומעת את הקושי שאת מתארת . להיות מגיל 12 בדיאטה זה כמו להיות מגיל 12 בבית סוהר - את כבר מזמן שכחת טעמו של חופש, של בחירה , של הנאה אמיתית מאכל ושל בדיקה מה לך מתחשק. מכיון שאת רגילה להיות כל כך הרבה זמן בדיאטה אני מניחה שקשה לך אפילו לדמיין אפשרות אחרת של אכילה מתוך חופש מוחלט,של דיאלוג מכבד עם הגוף שלך ושל שקט סביב נושא של אכילה. אני מאמינה שהבחירה היא בידייך . את אומרת שניסית כל מיני דברים והתאיישת אני לא יודעת מה ניסית ובאזה מקום היית כשניסית מה שניסית אני בהחלט מאמינה שיש אפשרות לעזור לך לבחור אחרת,לחשוב אחרת, להרגיש אחרת ובסוף גם להתנהג אחרת. בברכה בלה

שלום, תראי, אני מקווה שאת זוכרת את הסיפור שלי ( אנורקסיה ).. התחלטי טיפול במרפאת הנוטרים ברעננה ומאז שאני שם ( 4 חודשים ) ירדתי 6 קילו במשקל והמשקל עומד היום על 45 קילו שזה לא כזה רציני ( אני 1.50 ). בגלל שקשה לי לשתף עם הדיאטנית שם פעולה היא והפסיכיאטרית החליטו שאני צריכה להתחיל טיפול תרופתי ואני ממש פוחדת מיזה, הן גם ציינו בפניי שאם אני לא יקח את הטיפול התרופתי אז הן מפסיקות לי את הטיפול בכלל. האם אפשר להכריח אדם שלא רוצה לקחת תרופות???? אני לא יודעת מה לעשות? מצד אחד אני זקוקה לטיפול הזה אבל צמד שני אני לא מכנה לטיפול עם תרופות.. אני שוקלת להגיד לדיאטנית שאני מסכימה עם ההחלטה שלם להפסיק את הטיפול ושאני מסרבת לקחת את התרופות. מעיין.

מעין היקרה. אני מבינה את החששות והקושי שלך זה טבעי. אבל עליך לא לוותר למחלה ולהמשיך את הטיפול זה ממש חשוב. אין לך מה לחשוש מטיפול תרופתי ,מניסיוני זה מאד מאד עוזר ועושה ממש מהפך בהרגשה.עליך להבין שהם רוצים לטובתך וחשוב מאד שתסמכי עלהם. אני בטוחה שהדיאטנית שם היא מאד מקצועית וטובה, נסי לבדוק מה בידיוק מפריע לך ביחסים אתה ואולי תוכלי לשתף אותה כדי שהיא תוכל לעזור לך. חשוב מאד שיהיו לך יחסים טובים עם כל המטפלים שלך כדי שתוכלי לנצל יחד אתם את המחלה שלך. בברכה בלה

היי.. תראי, הקשר שלי עם הדיאטנית שלי הוא קשר ממש טוב. היא מבינה ומתחשבת אבל אני לא יודעת איך לשכנע אותה שהטיפול התרופתי לא בשבילי זה בעצם לשכנע את הפסיכיאטרית של המרפאה. אני מעדיפה לא להיות מטופלת בכלל מאשר לקחת כדורים שאני לא רוצה.. תודה מעיין.

היי בלה משקלי הוא 49 קילו והגובה שלי הוא 1.60 בערך... אני רזה בכל הגוף חוץ מהירכיים... עוד לא ראיתי דבר כזה...אם תסתכלי רק על הירכיים שלי בלי להסתכל על שאר הגוףף את לא תאמיני שאני שוקלת 49... אם אני יעשה דיאטה אז אני ירזה בכל הגוף שזה ממש גרוע בשבילי אני רוצה לרזותרק ברגליים אפשרי דבר כזה??

שלום אופל. אין אפשרות לרזות בחלק מסוים בגוף. מבנה גופני הוא מולד ומושפע מהגנים שלנו אין הרבה מה לעשות בעניין.

מתשובותיכן עולה כי לא ניתן ליישם את הגישה לבד אלא רק ע"י למידה בלבד............

נכון, תהליך שאנחנו מציעות הוא תהליך המשלב בתוכו ידע עם מודעות. ידע יש לכולנו ואפשר לקבל אותו בדרכים שונות כמו מספרים,אתרים, מאמרים. מודעות לעומת זאת מצריכה תהליך של חוויה ולמידה ואת זה אי אפשר להעביר דרך ספרים את זה צריך לחוות בעבודה משותפת עם איש מקצוע.

מבחינה מדעית ירידה במשקל נגרמת מכך שאנו מכניסים פחות אנרגיה מאשר שאנו מוציאים. לפי מה שהבנתי אתם טוענות שהגוף דורש אנרגיה לפי הכמות שבו הוא צריך להשתמש... אז כיצד מתבצעת הירידה במשקל/ היקפים? יכול להיות שלא הבנתי טוב, אז סליחה. תודה מראש!

שלום דורית. אני רוצה לבדוק יחד אתך את הנחת היסוד שאמרת בתחילת המשפט. עד לא מזמן אכן הסתכלות על הגוף הייתה דרך תפיסת עולם מכנית. ראו בגוף מכונה אשר מוציאה ומכניסה אנרגיה וכשיש יותר הכנסה מהוצאה יש צבירת שומן. מתוך הסתכלות זו ניסו לפתור את בעיית המשקל על ידי צמצום הכנסת קלוריות והעלאת הוצאה. למרות שזה נשמע הגיוני ומדעי זה לא הביא את התוצאות ההגיוניות. לטווח קצר זה אמנם עבד אבל לטווח ארוך זה עשה את ההפך. נכון להיום גם המדע התחיל לבדוק את התופעות בטבע בהקשרים רחבים הרבה יותר ופותחו תאוריות משלימות לתפיסת עולם ששלטה עד לא מזמן.עודף משקל נובע מרבדים רבים המשפיעים זה על זה - רבדים ביולוגיים, פסיכולגיים, תודעתיים , תרבותיים, בין אישיים ורבים אחרים משפעים על הפרט ועל משקלו. לכן, הפתרון לעודף משקל צריך לתת את הדעת לכל הרבדים האלו אם רוצים להשיג שינוי לטווח ארוך. לשיטתנו כשברמת התודעה יש שינוי אנחנו מתחילים להקשיב לגוף שלנו ולראות מה באמת בא לו לאכל. כשמה שמנהל אותנו זה קולות הגוף ,תוך זמן קצר נאכל את כמות האנרגיה לה הגוף זקוק ולא יותר וניפטר מהמשקל המיותר שצברנו.לא בהכרח נגיע לרזון הקיצוני שהיום הפך להיות סטנדרת לא ראלי - כי אף גוף לא רוצה לשקול כל כך מעט כמו שהמדיה מטיפה לנו , אבל נגיע לאיזון פנימי של קבלה אהבה וכבוד לגופנו ולצרכיו. מקווה שהבנת ואם לא תמשיכי לשאול.

בוקר טוב דורית, למעשה התשובה היא בגוף השאלה. הנחת היסוד שלך, של המדע, וגם שלי היא שללא ספק אם הגוף משמין הוא נמצא במאזן אנרגיה חיובי, אם הגוף מרזה זה משום שנוצר מאזן אנרגיה שלילי, ואם גוף נמצא במצב רזה טבעי ויציב זה משום שהוא מאוזן אנרגטית. עד כאן קיימת הסכמה. השונות היא באופן בו אנו מנסים להחזיר את המצב לקדמותו (הרי היינו רזים לפני שהפכנו לשמנים), השוני הוא בדרך. וזהו השוני המהותי שיעשה את ההבדל הענק בין להלחם ולהתנדנד כל החיים לבין לסייע לגוף לשוב למצב האופטימלי עבורו ולשמור על יציבות המימדים הרזים והבריאים שלו בקלות וביעילות. והגוף שלנו כמו כל דבר בטבע אוהב יציבות. מבחינתי, לנסות ליצור מאזן אנרגיה שלילי מלאכותי באמצעות דיאטה, כמוהו כלנסות להגיע לאתר מסוים בירושליים עם מפה של ת"א. את מוצאת חוסר הלימה בין יצירת מאזן אנרגיה שלילי לבין "אתם טוענות שהגוף דורש אנרגיה לפי הכמות שבו הוא צריך להשתמש..." , את בעצם אומרת "לא יכול להיות שהגוף שלנו צריך כמות אנרגיה שתאפשר את המאזן השלילי באופן טבעי" וכאן, לשיטתי, את טועה. יש כאן התאמה מלאה. אם נלמד להיות קשובים לגוף שלנו ולעבוד איתו (ולא עם הראש הדיאטטי שלנו שמתעלם לחלוטין מהצרכים הפיזיים שלנו) נמצא שאנו אוכלים הרבה פחות, שהמאזן השלילי נוצר בקלות כי זה באמת מה שהגוף שלנו צריך. כרגע, מתוך זוית הראיה שלך, הפרדיגמה, החשיבה הדיאטטית, את רואה בגוף ישות בעלת אינטרס מנוגד לשלך. וכאן, שוב, את טועה בענק. הגוף שלנו שואף להיות בריא, קל ונינוח (זו אגב הסיבה שהוא נותן לנו להרגיש כ"כ רע כשאנו אוכלים יותר מדי). נולדנו רזים ובריאים כדי לחיות רזים ובריאים. גוף האדם נועד לתנועה, הוא נועד להליכה, לריצה, לטיפוס וכו. לא נוח לו לעשות כל אלה עם מטען חורג וגם לא ממש בריא לתפקוד האופטימלי של מערכותיו. הוא שואף למסת שומן מינימלית ובריאה. ותפקידנו הוא לעזור לו, ללכת איתו, לתת לו להנחות אותנו. כרגע מה שמנחה אותך זה הראש, לא הגוף. ובענין הזה הגוף הוא הפרטנר האולטימטיבי שלך. ההבדל בין הגישה המיוצגת בפורום זה לבין גישת הדיאטה (יצירת מאזן אנרגיה שלילי מלאכותי, מכני) הוא במיקוד. בעוד בדיאטה המיקוד הוא בסימפטום (אכילת יתר ומשקל הגוף), הגישה הזו מתמקדת בגורם, בבעיה האמיתית, במה שמוביל לאכילת יתר ולהשמנה. ומסתבר שליצירת מאזן אנרגיה שלילי מלאכותי יש תרומה לא פעוטה להשמנה שלנו. כל חסך יוביל אותנו בסוף לבולמוס. כל שליטה בסוף זורקת אותנו לחוסר שליטה. להשמנה ולעודף המשקל ישנם 3 גורמים מרכזיים: 1. הדיאטה עצמה - חסך שמעורר הרבה מנגנוני הגנה שלא רק משמרים את רקמת השומן אלא אף מטפחים אותה ומייעלים את מנגנון האגירה. (הירידה במשקל אינה מעידה על הרזייה) 2. עולם הרגש שלנו - אכילה רגשית במינונים גבוהים. לכולם יש אכילה רגשית אך האופן בו למדו והפנימו אנשים שמנים או בעלי משקל עודף להתמודד הוא בעצם חוסר התמודדות והקלה באמצעות המזון. וכמובן שמזון לא יכול למלא שום צורך רגשי באמת, לכן הצורך למלא עוד ועוד ועוד. 3. דפוסי החשיבה בנוגע לגוף שלנו, למזון. כל עוד הדרך אל האדם הרזה שבנו לא תעבור דרך אלה, שום דבר לא ישתנה באמת אלא לפרקי זמן קצרים. כל עוד האכילה שלנו מווסתת ע"י גורם חיצוני (כולל מחשבות ומסרים שאימצנו לתוכנו) ולא ע"פ צורכיו הפיזיולוגיים של הגוף נוצר מצב של חסך שמאיים על הקיום המיטבי. ידע מדעי אינו מספיק. הנה, יש לך הידע: צריך ליצור מאזן אנרגטי שלילי, את יודעת לחשב כמה קלוריות את צריכה (והרשי לציין "חושבת שיודעת" אפילו אני לא יכולה לדעת מהם הצרכים של גופך בכל רגע נתון לאנרגיה ולרכיבי תזונה...מי יודע? רק הגוף שלך), את גם יודעת בדיוק כמה קלוריות יש בכל פרור שאת מכניסה לפה. אז למה זה לא מחזיק מים? אם התורה כ"כ פשוטה מדוע היא כ"כ לא ישימה בחייהם של רבים כ"כ? איפה הקושי באמת? התשובות לעיל. מקווה שהתשובה מספקת אותך. ואם לא, את מוזמנת לפתח את הדיון בשמחה. שלך לאה

זה לא באמת קשור אבל ציינת שלפני שהפכנו לשמנים היינו רזים... האמנם?! יש גם תינוקות שמנים, אלו ש"יש להם מה לתפוס"... בנסוף גם הרבה אנשים שמנים שיגידו לך שהם שמאז שהם זוכרים את עצמם הם שמנים...

אני מרגישה שאתן מדברות כמו נשים שלא באמת סבלו מעודף משקל, בן אדם שמן מאוד לא מסוגל להקשיב לגוף שלו כי הגוף שלו אומר לו לאכול בלי סוף( הגוף ו/או הראש) אז מה עושים? הדיבורים שלכם הם דיבורים של רזים (או עם עודף משקל של 5 קילו)שחושבים שהם יודעים על משקל., סליחה על האגראסיביות

הוקסמתי מתגובתה של אחת מכן לאיזשהי הודעה בנוגע לתחושות הרעב/ שובע של תינוקות. זה כל-כך נכון. כבר שנים שתכנתתי את הגוף לדרוש אוכל לפי השעון. אני אוכלת לפי שעות ולא בהכרח לפי תחושת רעב, אני מניחה שזה כבר הפך להרגל... איך אפשר לעשות "restart" לכל המערכת הזאת ולהתחיל באמת להקשיב לגוף?

שלום מיכל. זה תהליך. העובד במספר שלבים. שלב ראשון - מודעות - הבנה והכרה של התודעה שלך והדרך בה היא פועלת ומפעילה אותך. שלב שיני לקיחת אחריות על המודעות הזאת - לימוד כילים שונים לשינוי התודעה. שלב שלישי פעולה - פעולה ועשייה מתוך המקום החדש. התהליך כרוך במודעות גופנית ורגשית בנוסף לתודעתית. מקווה שעזרתי. בברכה בלה

הי מיכל. הכותרת שלי נשמעת אולי קצת יומרנית אך לא יכולתי למצוא כותרת טובה יותר (טוב, אולי אם הייתי מתאמצת הייתי יכולה אבל זה מה שעלה במיידי וכנראה זה מה שאני חושבת באמת). מיכל הגעת להבנה נהדרת והיא שהאכילה שלך מונעת (מהמילה הנעה) ע"פ מניעים בלתי רלוונטיים, במקרה זה שעון המתכת/העץ/הפלסטיק שתלוי על אחד הקירות בביתך. הבנה נוספת שאולי אינה נשמעת לך מרעישה כראשונה אך בהחלט חשובה היא שזה הפך לאוטומט, הרגל. ההרגל של לתת לכל לנהל את האכילה שלך פרט לדבר האמיתי, הגוף שלך. ההרגל שמתחיל תמיד באותה צורת חשיבה ומסתיים תמיד באותה בחירה התנהגותית. איך מתחילים? קודם כל בהבנה הבסיסית שהגוף שלנו הוא האוטוריטה היחידה בוויסות האכילה שלנו, ולכל גורם אחר אין מקום, כולל למחשבות הדיאטטיות שעולות ולא מרפות (כמו: "אבל יש בזה הרבה קלוריות" "יואו, אני בטוח אשמין מזה" "זה יותר מדי...זה פחות מדי" "אסור לי" וכ"ו.) כל אלה, בדיוק כמו השעון שעל הקיר, הם גורמים בלתי רלוונטיים. מה שחשוב זה איך הגוף מרגיש ולצורך כך יש ללמוד לנתק בין השניים, בין הראש שעדיין מזוהם במסרים דיאטטיים לבין הגוף שלעולם יהיה אותנטי במסריו). התהליך הזה לא פשוט ונדרשת למידה אובייקטיבית של עולם החשיבה באופן כללי ודפוסי החשיבה שלך באופן ספציפי. אי אפשר לזהות מה כשלא מכירים את המאפיינים. נדרשת למידה של הכלים לזיהוי הקולות האותנטיים המגיעים מגופך. שנים רבות של אי מתן תשומת לב ניוונו את היכולת הזו. זהו תהליך שמתממש במספר רבדים וכל רובד נבנה נדבך על נדבך ליצירת גישה חדשה, מסגרת התייחסות שונה. הכלים הפרקטיים הם רק החלק הטכני ולא יעבדו ללא יצירת תשתית מבוססת ויציבה. שלך בברכת שבת שלום, שבת מנוחה. לאה

היי חזרתי , בעבר כתבתי על בעיה שיש לי על אי ירידה במשקל למרות דיאטה קפדנית(שמירה נכונה על תזונה, וספורט ) אשמח אם תוכלי לעזור לי ולומר לי על מס' תוצאות מבדיקת הדם שעשו לי MCV 87.56 MCH 29.17 MCHC 33.32 RDW 13.23 יכול להצביע על משהו לא תקין ? אשמח אם תוכלי לומר לי על איזה ערכים יש להסתכל עד אשר אגיע לפגישה עם הרופא...והדיאטנית תודה רבה

אני מנועה, מקצועית ואתית להשיב לך על שאלתך. אנא, היי רגועה, הרפי. ועד שיגיע התור שלך לרופא ולדיאטנית המטפלת אשר מולם פתוח התיק הרפואי שלך כמו גם ההיסטוריה הרפואית שלך - נצלי את הזמן באופן יעיל יותר. הפני משאבייך לתחומי ענין אחרים, אני בטוחה שיש עוד דבר או שניים בחייך מלבד בדיקות רפואיות שאת סקרנית לגביהן . דאגה היא רגש שודד אנרגיה, אחד הגדולים שאני מכירה. במקום לעסוק בתסריטים שיתכן ולא יתקיימו לעולם ובעצם לחיות משהו דמיוני, חיי את הרגע, את המציאות שלך כרגע. שבת יפה היום, יום נפלא לצאת ולנשום אויר צח ורענן. שלך לאה

שלום רב לבלה אגמון תודה על החזרת התשובה את צודקת בהחלט אני באמת כל הזמן רעבה ובאמת מרגישה כאב אם אני לא אוכלת אבל עשיתי לא מזמן בדיקת נשיפה לבדוק אם עדיין יש לי את החיידק וזה הראה שאין לי אבל אני עדיין מרגישה רעב כל הזמן , גם אם אני אוכלת ארוחה טובה אני יכולה להיות רעבה שוב אחרי חצי שעה. יש לי לפעמיים כאבים בבטן העליונה(בקיבה) ואני נוטלת קונטרולוק בזמן הכאב הכאב גם מלווה בבחילות, לכן אני חושבת שהבדיקה לא כל כך אמינה. תודה שוב

בהודעה הקודמת כתבתי בשם: מישהי

שלום סו. תחושת רעב היא לפעמים מטעה. לא יתכן שגופך רעב חצי שעה אחרי שאכלת ארוחה טובה. תחושות הפיזיות שאת מתארת כרעב מקורם בסיבה אחרת. עליך להבין את הסיבה ולפעול כדי לייצר איזון פנימי שיתן מענה לכאב המדובר. בקשר לבדיקה היא בדרך כלל נחשבת אמינה ומצביע על שיפור במצב הדלקת.

האם זה נכון שאכילת פחמימות גורמת לנו לרצות לאכול יותר מהרצוי או שזו אמונה שמגשימה את עצמה?

זו בהחלט אפשרות. לאה

לפעמים אני אכן מרגישה שסתם מחשבה בין אם היא חיובית או שלילית גורמת לי לרצות לאכול למה?

או-אה, נדמה לי שאת כבר ה"אני" השלישית היום. גוונו שיהיה מעניין. "אני" יקרה. הכירי בעוצמתן של מחשבותייך. זוהי איננה סתם מחשבה, זוהי מחשבה שמעוררת איזשהו רגש שלמדת והתרגלת להגיב לו באכילה. תמיד יהיה איזשהו רציונל בבחירה שלנו. (גם אם זה רק הרציונל שלנו, למעשה זה ברוב המקרים הרציונל הפרטי שלנו). אני הייתי מקשיבה טוב טוב למחשבה הזו. היא לא סתם היא מנהלת את עולם הרגש ועולם העשייה שלך. ממליצה לך לקרוא תשובתי לאחת הגולשות בהמשך עמוד זה. היא שאלה בנוגע לאכילה רגשית ושם פרטתי את הקשר. יום טוב לאה

האם משהי יכולה לספר לנו על הצלחה אמיתית של מטופל/מטופלת שעל סמך גישה זו אכן ירד במשקל ?

הי מיקמיק. בואי אספר לך סיפור יפה של הצלחה. כשליאת (שם בדוי כמובן) הגיעה אלי, היא שקלה כמעט 100 ק"ג (אני חושבת שהיתה במידה 46-48) ולאחר לידת ילדה השני. ליאת היתה ונותרה אשת קריירה מצליחה, עובדת מסורה ואם שתארה עצמה כילדה שמנמנה, נערה שמנמנה וכאשה שמנה. מבחינתה נגזר עליה לחיות עם ההשמנה שלה ולרוץ מדיאטה לדיאטה (עם מנוחה לפרקים), לעלות ולרדת, להגביל ולסבול כי...ככה זה פשוט היה מאז ומתמיד. כששאלתי אותה מה החלום שלה? היא אמרה באופטימיות זהירה "מידה 42". כששאלתי אותה מה עם מידה 40. היא צחקה צחוק גדול (ומקסים יש לציין) והבהירה לי לעצור כאן. כששאלתי למה. היא ענתה שהיא יודעת במה זה כרוך, היא מכירה את עצמה ואת ההיסטוריה שלה היטב כדי לדעת שזה יכול להיות חלום של אחרים ולא שלה. הנחתי לזה ואמרתי שנראה לאן הגוף יקח אותה. אך דבר אחד היה ברור, הנסיון המר והאכזבות החוזרות ונשנות הטביעו את חותמן, היא איבדה את האמון עד כדי כך שהיא אפילו לא מרשה לעצמה לפנטז. התחלנו בתהליך והיא התמסרה באופן טוטאלי, בהתחלה היה טיפה קשה אך היא בחרה לתת לעצמה צ'אנס. היא הגיעה כדי לקחת והיא לקחה ויישמה. לקחה אחריות מלאה על החששות שלה, לקחה אחריות מלאה על התהליך שלה. ממפגש למפגש היא חוותה יותר ויותר חופש והנאה, החלה להרגיש שמשהו קורה, שהמכנסיים מתחילות להתרופף והלכה לקנות בגדים. מחנות מאוד עכשווית ואופנתית היא התקשרה אלי כדי לספר לי שהיא בזה הרגע לובשת מכנס מידה 42. כולה נרגשת סרבה להאמין שזה קרה בלי לנקות את הבית משוקולד ועוגות שמרים, בלי לקצוץ כל היום סלטים ולספור קלוריות. דבר נוסף שנאמר בשיחה הזו הוא "פעם כדי להדחף למידה 42 הייתי צריכה לשקול 3-4 ק"ג פחות" (מה שמעיד על הרזייה אמיתית, צמצום מסת השומן ולא רקמת השריר). לאחר כשלושה חודשים יחד נפרדנו בחיבוק גדול. תוך חצי שנה (לבד, בלעדיי) ירדה למידה 40 והיום (כשנה לאחר תחילת התהליך) ליאת חיה בצורה הכי בריאה והכי טבעית עם סביבתה הקולינרית, אינה מודאגת ומוטרדת מעליה במשקל, היא שוקלת 30 ק"ג פחות ולובשת מידה 38. לאחרונה יצא לנו להפגש באקראי, הבחורה פשוט פצצה. חיונית, בטוחה בעצמה, נראית אחרת לא רק בגלל הגוף שהצטמצם אלא הבטחון העצמי שהתרומם, העוצמה הפנימית שצמחה מתוך הכרה ביכולת, מוקרנת לכל עבר. ליאת העידה על שינוי בהתנהלותה במקום העבודה. זהו עוד דבר שקורה תוך תהליך כיוון שאנו עוסקים בדפוסי חשיבה שמנהלים אותנו לא רק מול האוכל והכלים הללו ממנפים גם תחומים אחרים בחיינו. אם תרצי לשוחח עימה ו/או עם אחרים שחוו הצלחות כאלה תוכלי לפנות למייל הפרטי שלי לקבלת טלפון כך שיתאפשר לך להתרשם באופן ישיר. אני אישית רזיתי באמצעות התהליך הזה ומידת המכנסיים הנמוכה שלי יציבה כבר למעלה מ- 3 שנים. אנו לא שומרים, הגוף שומר על עצמו, אנו רק מאפשרים לו. תודה שאפשרת לי להשען לאחור ולהנות מהדרך שנעשתה ומההצלחה. ההרגשה נפלאה אסיים בברכת יום נעים לאה

שלום לך. את מוזמנת לשוטט בפורום שם תמצאי מטופלות שלנו ששתפו בהצלחת התהליך.

אותו רגש מסויים שגואה בנו והוא לא רעב אך אנו מתרגמים אותו לכזה וגורם לנו לאיבוד שליטה ללא מחשבה ואז לאכילה בלתי פוסקת האם באמת ניתן על סמך למידה להתגבר עליו? לפעמים אני חשה שאין לי כוח להתנגד לתחושה הזו ובמלחמה הזו אני מפסידה מראש כי פשוט אין לי שום סיכוי הכוח הזה חזק ממני.

שלום אוראל. אני חושבת שאת חשה את מה שאת מתארת כי את מותשת. את מותשת כי את נלחמת. ובמה את נלחמת? במשהו שאת עצמך יוצרת. אולי לא יוצרת באופן מודע אך יוצרת. אני עומדת מאחורי מה שכתבתי כאן בעבר והיום בתגובות השונות. זה בידיים שלנו ולכל אחד יש את היכולת לפתח את המיומנות והמסוגלות הזו (למעט מקרים של הפרעות קשות שבעטיין קשה לפתח מידה סבירה של מודעות עצמית). הדרך בה את בוחרת להתמודד עימם לא עובדת וזה משהו אחר לגמרי. מה שאת אומרת נשמע לי כמו משהי שנמצאת בחדר. לחדר יש חלון ודלת. היא מנסה לצאת מהחלון ולא מצליחה. הנסיון הזה מוביל אותה להבנה השגויה ש"אי אפשר לצאת מהחדר" - היא פשוט לא רואה את הדלת. אחד הדברים החשובים שאני חוזרת עליהם חזור ושנן הוא - לא להלחם! לא להאבק! איפה שחשים שנכנסים למלחמה, אפילו מלחמונת מרפים, עוצרים. מנסים להבין. עובדים עם מוח ולא עם כח (גם אם מדובר במר כח רצון המפורסם) היכולת לחשוב בצורה מודעת אינה ברורה מאליה. זוהי מיומנות מרתקת שאנו לומדים תוך כדי תהליך. את יודעת כל מחשבה מתחילה תמיד בשאלה. (אם אין שאלה, אין מה לחשוב) ןלכן בתהליך הזה אנו שאלים הרבה שאלות, יש הכוונה, יש סדר בבלאגן. אל תאמיני שאינך יכולה, את מקסימום כרגע לא יודעת איך. (ואלה שני דברים שונים) בהצלחה לאה

מאיפה הגיעה השיטה? מסקרן בעיקר לאור העובדה ששתיכן דיאטניות קליניות ומדפדוף כאן בפורום ולפי הבנתי אתן לא ממש תומכות ב- "דרכים הקונבנצוינאליות" (קלוריות, משקל וכו'...)

שלום השיטה פותחה בארצות הברית. יש לה זרמים שונים אבל העקרונות דומים. אכן קלוריות פחממות ותפריטים רק מחמירים את בעיית המשקל. כתוב Nondiet approach ותראה כמה תוצאות יש. כיום השיטה היא נפוצה מאד בעולם.

משם הגיעה הגישה הזו. הי מישהי. אספר לך על הדרך האישית שלי אל הגישה. כדיאטנית שהרגישה שאין לה מה להציע לציבור ובעיקר לעצמה, כי אם מסתכלים על העובדות כלום לא ממש עובד, הייתי מתוסכלת מאוד. כדיאטנית שעבדה במערכות הבריאות ובילתה לא מעט שנים באקדמיה, היה קשה שלא להבחין בפער הבלתי נסבל שבין המדע וההנחיות לבין יכולת הפרט לחיות על-פיהם. בחרתי לקחת אחריות אישית על מציאות חיי (ומכאן הדרך היתה קצרה ללימודיי האימון). לא מוכנה לקבל את זה שככה זה צריך להיות. לא יכול להיות שנועדנו או להיות שמנים ולהנות מזה או להיות רזים ולסבול מזה. ואני, הרי הייתי ילה רזה ואפילו בנעוריי על אף השטות של לפצוח בדיאטה, עדיין הייתי רזה. מה לעזאזל השתבש? מדוע, אני, שמצליחה בתחומים רבים בחיי לא מצליחה לחיות במסגרת קלורית סבירה (כך חשבתי)?מדוע אני שיש לי כל הידע הקונבנציונלי נאבקת ונלחמת עם משקלי ועם ה"פיתויים" סביבי כל הזמן? (והאמיני לי ידעתי לעבוד יופי עם הנוסחאות ואת התפריטים שלי אפשר היה למסגר) ביום שהחלטתי שלא עוד. שאני מהרכבת הזו (שכיוונה התבהר לי עם השנים) יורדת. עזבתי לרגע את הספרים ואת חבריי המלומדים והתחלתי לתצפת, לשוחח, לנסות להבין מה ההבדלים האמיתיים ביני לבין בעלי הרזה למשל, ביני לבין חברתי הרזה, ביני לבין ילדיי אפילו. ומה שאני גיליתי, את לא מאמינה? הם ממש לא חושבים. הם מרגישים. הם לא מתכננים הם פשוט חיים את הרגע. הם לא זוכרים מה היה לפני שעתיים. אני זוכרת שבאחד המקרים הבת שלי שאלה אותי על מה אני חושבת ועניתי לה שאני מנסה להבין אם אני צמאה או רעבה. והיא בפרצוף שבא להגיד לי "אמא, ציפיתי ממך ליותר" ענתה "זה לא משהו שחושבים אותו, מרגישים אותו" אט אט התחקיתי אחר התנהלותם של מצליחנים. זה לא היה תמיד קל, הרבה דברים לא ידעתי איך לפרש. והאימון האישי שלי עם עצמי הוא קושי בפני עצמו כך שנדרש לי יותר זמן. ההיקפים, שלא זזו כבר המון זמן החלו להצטמצם, ידעתי שיש כאן משהו להעביר לאחרים אך עדיין היו הרבה שאלות והיה חסר ידע והיה חסר נסיון של אחרים. אך לא שכחתי ציטוט של אלברט איינשטיין שאמר: כשכל התיאוריה ידועה וברורה - כלום לא עובד. אך כשהדבר פועל ועובד - אף אחד לא יודע למה. הרשיתי לעצמי להנות מהתוצאה בלי לחץ על הלמה אך גם זה הגיע כי כשמחפשים מוצאים. ואז הכרתי את בלה ששלחה לי ספר לעיון שהביאה מארה"ב. non diet approach - זה נתן את הכותרת וחידד את ההבנה, משם כבר היה לי קל להשיג את התשובות לשאלות הפתוחות ולייצר את הכלים שמתאימים לעבודתי, אני זוכרת שממש פתחתי הוראת קבע באמזון, התנסיתי, בדקתי, חקרתי, הוכחתי. וכלי העבודה שלי השתנו כל הזמן בהתאמה להתקדמות הלמידה והידע. כך התגבשה אט אט הדיאטנית שאני היום. הדיאטנית שחושבת שלספור קלוריות ולהגביל מזונות זה פשוט משמין. הדיאטנית שחושבת שלהתעלם מגופנו זה פשע (מילה חזקה מדי? לא נורא זה פשוט התלבש לי לא רע בכלל). הדיאטנית שחושבת שמניפולציות תזונתיות שנועדו למלא אותנו ולזייף שובע וסיפוק אמיתיים הם הונאה עצמית שתרחיק אותנו מהמטרה. ובקיצור די לשקר הגדול שמשמן היטב את גלגלי התעשייה ולנו מסב רק נזקים. היה לי כיף להתבטא ולפרוש את הסיפור האישי שלי, גם לי בא מדי פעם. מקווה שלא התשתי אף אחד ואם כן אז זמן מנוחת הצהריים הגיע (אופס כבר כמעט 16:00). שלך בברכת המשך יום מקסים לאה

נהנתי מאוד לראות ולהבין בימדת מה את הדרך שעברת עד שהפכת למי שאת היום. ובכל זאת מספר המלצות כיצד להתחיל לחשוב באופן דומה. רקע קצר על עצמי... ירדתי 16 ק"ג בעקבות צמצום משמעותי של מזון עתיר בשומן, פעילות ספורטיבית, שתיה מרובה, הקפדה על ירקות... וכמובן... הדבר נעצר וקשה לי להוריד עוד ממשקלי (אני זקוקה ל-10 ק"ג נוספים)... יאמר לזכותי, שאני שומרת על משקלי קרוב לשנתיים... אבל אני ממש לא מצליחה יותר, אני עדין נוקטת באותה שיטה אך ללא הואיל. אשמח להנחייתך!!!

אני מסכימה איתכן שישנם סוגים שונים של רעב, לאו לדווקא רעב אמיתי. בהנחה שהצלחתי לזהות תחושת רעב שבאה כתוצאה משיעמום, דיכאון... או כל סיבה אחרת שהיא לא רעב אמיתי... מה אז???

שלום מיקה שאלה חשובה מאד. רגש זו אנרגיה . כמו כל אנרגיה היא נוצרת כתוצאה מפירוש של המציאות לאירועים של חיינו. בהתאם לפירוש ייבחר הרגש. הפירוש הוא תולדה של התנסויות קודמות שלנו עם החיים, תפיסות עולם שהושרשו בנו ומערכת של אמונות המנהלות את עולמנו. אחרי שנוצר הרגש (כתוצאה מפירוש של המציאות) יש לו צורך להתבטא בחוויה גופנית - לבכות אם זה עצב לצחוק אם זו שמחה לברוח אם זה פחד לצעוק אם זה כעס. רובנו הורגלנו לפחד מהרגשות שלנו, ממה שהם עושים לגופנו, כי הם מייצרים לנו תחושה של חוסר שליטה. לכן כשהרגש דופק בדלת אנחנו מעדיפים במקום לפתוח לו את הדלת (כי מי יודע מי יכנס ומה הוא יעשה) להתעלם מהדפיקה ואם הוא ממשיך לדפוק להדליק טלוויזיה כדי לא לשמוע את הרעש. הבעיה היא שרגש לא מבוטא לא נעלם . הוא נאגר בצורה של אנרגיה דחוסה בתוך הגוף ומצטרף להרבה רגשות אחרים שמצויים שם ושהצטברו משך שנים.הגוף המלא ברגשות הלא מבוטאים הופך להיות לא זורם , לא נח ולא נעים לנו ולכן אנחנו מעדיפים לברוח ממנו ולא להיות קשובים לצריכים שלו כמו רעב או עייפות. כשאנחנו כן מקשיבים פתאם מתגלים לנו הרגשות האלו ,שכל כך מפחידים אותנו ,ואנחנו חסרי אונים מולם. לשאלתך מה עושים עם הרגשות שאת כבר מודעת להם יש מספר אפשרויות. האחת לנסות לעבוד על מערכת האמונות והפירושים שלנו אשר מהתחלה מיצרים רגשות קשים, אפשרות אחרת זה ללמוד לפגוש את הרגשות ולתת להם ביטוי מלא . שתי הדרכים לא פשוטות לביצוע ללא הדרכה מתאימה , אבל מניסיון הן יעילות מאד . בברכה בלה

רק מחסור באנרגיה וברכיבי תזונה מסוגלים ליצור רעב. שלום מיקה. רגש שאינו רעב פיזי לעולם לא יסופק באמצעות אכילה כי מלכתחילה הצורך הוא אחר וכיוון שרק אכלת ולא נתת מענה לצורך האמיתי - הצורך ממשיך להתקיים, חי, נושם ובועט. לפעמים נדמה לנו מהו הרגש שמנהל את האכילה שלנו (לא תמיד זה מדוייק, אגב). כשאנו לומדים לזהות את הרגשות הללו, את הצרכים הללו שמבקשים מענה אמיתי אז מתוך התשתית החדשה שבנינו, מתוך מערכת היחסים החדשה עם עצמנו וגופנו, מתוך כבוד לעצמנו, אנו מוצאים פתרונות הולמים ומספקים באמת. רק אז אנו רגועים ולאוכל אין שום מקום יותר. זה לא יקרה כל עוד נקבור את הצרכים האמיתיים שלנו תחת הררי מזון, הם ימשיכו לבעבע. אגב, אין רגשות אלה בהכרח שליליים. אלה יכולים גם להיות רגשות מאוד חיוביים שלמדנו להגיב להם באמצעות מזון. ועוד דבר לשים לב אליו, כתבת "תחושת רעב משעמום" זו טעות ראשונה ועיוות תפישתי משמעותי. ברגע שאני יודעת שאני אוכלת מתוך שעמום כבר ברור שזה אינו רעב. רעב בהכרח מתקשר לנו עם אכילה. אם אצהיר בפני עצמי שאני פשוט משועממת יהיה לי קל לתת מענה נכון יותר. באלו דרכים אני יכולה להפיג את השעמום שלי? האם אני חייבת להפיג את השעמום? מה רע בלהשתעמם קצת? מה זה בכלל להשתעמם? מי אני כשאני במצב של שעמום? מה מפחיד אותי בלהיות משועממת, שאני מנסה להמלט מזה כ"כ מהר?

בוקר טוב ב 17 לחודש שאלתי שאלה ולא נענתי והשאלות ששאלו אחרי כן נענו האם השאלה שלי לא מותאמת לפורום או שיש סיבה אחרת? אשמח לתשובה מסויימת תודה ויום טוב

אני מתנצלת.

כאשר אני מנסה לתרגל רעב ושובע אני מנסה מראש להגדיר מה אני אוכל מכיוון שאני מגלה שבזמן ארוחה משפחתית אני מאבדת שליטה ואוכלת יותר מדרישות הגוף או אולי עדיף לאכול לפני/אחרי כולם ואז אני אהיה יותר קשובה לעצמי מה אתן אומרות על צורת ההתנהלות הזו? לתשובתכן אודה

גישת הרזיה ללא דיאטה דורשת אימון מתמיד כמו אימון של השריר. במיוחד בהתחלה כדי לתת לגופנו את הרגשה שבאמת יש שינוי כדאי להיות נאמן לקולות שלו. עליך להבין שכשאת מאבדת שליטה ואכלת יותר זה אומר שטעית בדרך שוב שכחת להקשיב לגוף הפעם מכיוון שיני שכחת להקשיב לשובע שגם הוא כמו רעב דורש הקשבה מדויקת. אני לא ממליצה לך לתכנן מראש זה טעות. אדם רזה טבעי נוהג לחכות לאותו רגע של ארוחה ואז לראות להריח ולשאול את גופנו מה בא לו בידיוק באותו רגע. אני גם ממש נגד לאכל לפני הארוחה . איזה היגיון יש בזה?הרי כמות האכל שהגוף מסוגל לאכל היא קטנה האם לא חבל לאכל משהו לא טעים ולגזול את המקום של הטעים?

בוקר טוב לך. ראשית אני מציעה לך לקרוא את תגובתי לדורית (מתחתייך) בנוגע לזיהוי רעב שובע. כפי שאני מתרשמת, את לא בכיוון הנכון ואני שוב אחזור ואציע לכלל הגולשים, אל תקשו על עצמכם. זה לא פשוט לעשות זאת לבד כיוון שהתפישה הדיאטטית עדיין מנהלת אתכם בענק. וכל עוד היא בסביבה התהליך לא יכול להיות נקי, לא יכול להבנות בצורה יציבה. ישנם יסודות בסיסיים שאינם קיימים אצלכם עדיין (קראו את תשובתי לשירה בעמוד זה). מה שעוד משקף את הראש הדיאטטי הוא המיקוד ב- doing - בעשייה, בפעולה ושוב לא בבעיה האמיתית. כל נושא הרעב-שובע מתלבש נפלא כשהתשתיתמוכנה לכך, כשהקרקע פוריה. ועתה לשאלתך. איבוד שליטה הוא תוצר של חסך. נקודה. האם את רואה את עצמך מאבדת שליטה מול חסה? האם את יכולה לומר שפת אורז שובר אותך? אני מניחה שלא. למה? כי הם זמינים בחייך כל העת. כל עוד את חוסכת מעצמך אכילה בכלל או פריטי מזון מסוימים, ברגע שתשחררי (מתוך תפישה שזה שחרור לרגע ולא שחרור אמיתי (הידיעה שזה מותר עכשיו וגם בעוד שעה וגם בערב וגם מחר וגם בכלל) - אז תהיה התפרעות כי עוד מעט השער נסגר. בגישה של הרזייה ללא דיאטה חיים את הרגע, לא את אתמול ולא את מחר. ממש כמו ילדים, זהו המודל הטבעי והנכון. כשאמא מכינה את האוכל, לילד שלה לא אכפת שבעוד שעה אוכלים. הוא רעב עכשיו! אמא חכמה תתן. היא תלמד אותו שהגוף שלו קובע את הכללים. אולי זה יהיה משהו קטן כדי לווסת את רמת הרעב ולהרגיע, אולי יותר מכך. מה שמווסת את האכילה שלנו זה הגוף שלנו! לא סדר היום של הסביבה שלנו. אף פעם לא להגיע רעבים מדי לארוחה. רעב חזק מדי יגרור לאכילת יתר כמעט תמיד. כי קשה לנו להיות מפוקסים על הגוף שלנו. נכנסים לבולמוס פשוט כי הגוף כבר יותר מדי מורעב. ולא רק הוא. המחשבה הבלתי פוסקת על האוכל ודחייתו מפעילה גם את התודעה נגדנו. ועוד דבר קטן. כתבתי "משהו קטן" וחשוב לי שזה לא יישמע כמו כוס מים או קרקר יבש. הגוף רעב, הגוף צריך לאכול. אפשר לקחת מנה מהארוחה עצמה ואם את חשה רגועה יותר, שאר המנות יחכו לאכילה המשפחתית. לכי עם מה שאת באמת רוצה. כשרמת הרעב מתונה קל לנו להפעיל את המודעות שלנו. יום חמים ונעים לך ולכולם (אצלנו כבר גשום ואפור) שלך לאה