תזהרו ממוצרים דיאאטטיים!

הם א. לא ממש עוזריםלכם בדיאטה ב. לא בריאים ג. יכול להיות אפילו שהם משמיניים יותר ממוצרים רגילים. עשו על זה מחקר: http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=3207

קיבלתי את הזמנתך לקרוא את הכתבה וקראתי. חשוב לי להבהיר שתגובתי איננה מכוונת אלייך אל לכלל הגולשים. אני בהחלט יכולה להסכים עם הכותרת אך חשה אי נוחות רבה עם לא מעט סוגיות שעולות בכתבה, ובעיקר : רגשות האשם. אתחיל ואומר שמקומם אותי הזלזול באינטלגנציה של הציבור. אנשים הם לא טיפשים, הם יודעים לספור גם את ה- 40 קלוריות של המעדן דיאט. אני חשה שעולה כאן שוב אותו ריח של העברת אחריות מאגף המדע והאקדמיה לאגף הביצוע. אני בהחלט מסכימה גם עם הנתונים המביכים שמראים כי ככל שאנו משופעים במזונות דיאט ולייט, כך אנו מוצאים עצמנו (כמין) שמנים יותר. אלה הם נתונים מספריים וגרפיים שפרסם משרד הבריאות האמריקאי. אך אני בהחלט תוהה בנוגע לפרשנות ויותר מכך בנוגע להסקת המסקנות כפי שהוצגו בכתבה. לשיטתי הסיבה היא לא מוצרי הדיאט עצמם, הם לא משמינים אותנו, הם רק לא ממש בעלי ערך להרזייה שלנו. מה שמשמין אותנו (חוץ מאכילה רגשית מרובה) זו ההגבלה הקלורית, צריכה של מזונות שאנו "תוקעים" רק כדי לשבוע וחלילה לא לרעוב להבדיל מלאכול על מנת להנות ולהיות מסופקים ודבר נוסף וחשוב מאוד הם רגשות האשם שלנו. כן כן, רגשות אשם זה נורא נורא משמין. הנחת היסוד שעולה מהכתבה היא שאם נצרוך מזונות בעלי תכולה קלורית (שוב פעם הקלוריות, לא מרפות) גבוהה יותר נרגיש מספיק אשמים כדי לא לצרוך מהם עוד. וזה הציטוט: "אנשים אינם חשים אשמה כאשר הם אוכלים מזון דיאטטי" זה באמת מה שמאפיין אנשים רזים? הם חיים עם רגשות אשם בנוגע לאכילה שלהם? זה ההבדל בין הרזה לשמן? אם כן, מי לעזאזל רוצה להיות רזה? אז אני אגלה לכם משהו, אנשים רזים נהנים ומסופקים מאכילתם, לרגשות אשם אין שום קשר חיובי עם עניין ההרזייה. לעומת זאת יש להם קשר מובהק עם ההשמנה. ואני שואלת, האם לא רגשות אשם הם אלה המובילים אנשים לאכילת יתר? הרי כל המסגרת הדיאטטית היא מערכת כללים של "עשה ולא תעשה" - למה נוצרה המערכת הזו אם לא כדי שנדע בודאות מתי אנו "בסדר" ומתי אנו "לא בסדר" - מערכת שיפוטית שמבוססת על הערכות מעוותות, מערכת נוקשה של שחור - לבן. לעיתים קרובות מספיקה סטיה קטנה מהגבולות, שאנו, הצבנו לעצמנו על מנת שנחוש רגשות אשם על היותנו "לא בסדר". ואני לא יודעת מה איתכם (אני רק יכולה להניח), כשאני הייתי בסרט הזה של הדיאטה, אצלי זה תמיד נגמר בבולמוס. שיפוטיות הולכת נפלא עם רגשות אשם עצמיים, ועם האשמה בכלל. ישנו מודל הנדנדה (מהשיר "נד נד", זוכרים את "...מי למעלה, מי למטה") - במודל הזה אפשר לראות שככל שהחסך (הדיאטטי) נמצא למעלה, רגשות האשם נמצאים למטה. וכי למה שארגיש אשמה אם אני ילדה כ"כ ממושמעת. אלא מה, החסך הזה מוגבל בכמות ובזמן ובסיכומו של דבר יתחיל לרדת. זה בדיוק הזמן שבו יתחילו להמריא אט אט ובטוח רגשות האשם עד שהחסך (שלתפישתנו המעוותת הוא הדרך לרזות) ירד למטה ונמצא עצמנו בחוסר שליטה וב..דכאון (מרוב רגשות אשמה, כמובן). כדיאטנית המאמנת לתהליכי הרזייה ללא דיאטה, אני יכולה לשתף ולספר שאחת החוויות הכי משמעותיות שחווים אנשים בתהליך הוא חופש. חופש ממה? מרגשות אשם. זהו חלק מהותי בתהליך כי כפי שכבר אמרתי, רגשות אשם זה מאוד מאוד משמין. אם יצאו לרגע מבועת הדיאטה, יוכלו אולי לראות את האבסורד אך כל עוד זו צורת החשיבה בתוכה חוקרים כלואים...יהיה מאוד קשה לראות את הגיבנת. לא, רגשות אשם זה לא מה שיעזור לכם להפטר מההשמנה שלכם. רגשות אשם רק גורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו.וכשרע לנו עם עצמנו אנו כעוסים ומענישים. אחד יעניש את עצמו בצום (ברור שלא יחזיק הרבה זמן מעמד) ואחר יעניש את עצמו בהאבסה ובפיטום (מה שקל יותר להחזיקבו מעמד ומה שנחווה ע"י אחוז ניכר מבין השמנים והמשמינים). ואגב, רגשות אשם מלווים אותנו בכל מיני הקשרים בחיים ולא רק בהקשר של אוכל, פשוט שם הרבה יותר קל לקבוע את המסגרת. ועוד דבר אחד קטן לסיום. רגשות אשם אינם מעידים על לקיחת אחריות. על אף העובדה שרבים נוטים לבלבל בין השניים, אבהיר - נטילת אשמה איננה דומה ללקיחת אחריות. אז גולשים יקרים, אם עולות שאלות, אם יש השגות, אם משהו רוצה להמשיך ולפתח את הדיון, אתם בהחלט מוזמנים. שלכם לאה