המלחמה בין הבטן לראש

מנסה לא לאכול ועוברות שעות ואני עדיין לא מרגישה את הרעב בבטן אבל הראש... הראש משגע אותי שכבר עברו הרבה שעות בלי אוכל... ואני נכנעת לראש החולה שלי. אני האכלנית הרגשית הקלאסית נראה לי. אין קשר בין האכילה שלי לבין רעב. אני אוכלת על רגשות. איך אני מלמדת את עצמי לנתק את הקשר בין האכילה לרגש? איך אני אלמד להקשיב לגוף? הרי כבר שנים שהמנגנון שלי כל כך משובש... שתפו אותי איך הייתה לכן תחילת הדרך?

שלום אורית. מניסיון עם מטופלות שלי יש שלושה שלבים וכולם חשובים באותה מידה. השלב הראשון הוא מודעות - להרגלים שלך, לגוף שלך ולצרכיו, לדפוסי המחשבה המנהלים אותך ולדרך בה את בורחת מרגשות. השלב הבא הוא בעלות - לקבל את כל מה שראית והכרת להבין שזה שלך לא להשליך לא להתכחש לא להרגיש אשמה פשוט לראות ולקבל. השלב האחרון הוא לקיחת אחריות ופעולה על כל מה שגיליתי וקיבלתי. זהו תהליך מרתק ורב עוצמה בו את מגלה צדדים רבים בתוכך ולומדת לקבל אותם לקחת עלהם אחריות. אין מלחמחות שמחות ואף אחד מעולם לא מרוויח מהפעלת כח זו פנטזיה צריך ללמוד לעצור ולהקשיב לאהוב ולקבל אחריות ואז מגיע השינוי.

ערב טוב אורית. אני חייבת להודות שמהתרשמותי אני לגמרי לא בטוחה שאת יודעת או יש לך המיומנות לזהות את הרעב שלך. עוברות שעות ואת עדיין לא רעבה? משהו כאן נראה לי כטעות בזיהוי. את כל-כך שבויה בתיוג העצמי ("האכלנית הרגשית הקלאסית") עד שאת מתעלמת מהסיגנלים או לא מודעת לאי הבנתך אותם. מנסיוני, אנשים בעלי תפישה שמנה מזהים רעב ושובע קיצוניים, הם אינם מודעים למרחב האפור באמצע שבו מתבטא רעב בדרגות מתונות יותר, אינם מודעים לסיפוק ורמת נינוחות עם המזון עד שלא יחושו מלאות כבדה עד תחושת האבסה. דבר נוסף לדעת, לכולם יש אכילה רגשית - גם לרזים. המינון מאוד שונה - זה נכון. אך התפישה שאכילה רגשית היא אסון תמיד תוביל לרגשות מזהמים כמו אשמה ומכאן קצרה הדרך לאכילת יתר. דבר שלישי - המנגנון איננו משתבש, נשים בנות 50 ומעלה מגלות אותו מחדש לאחר שנים ארוכות ורבות של דיאטה. המנגנון לא משתבש, זו רק מיומנות ההקשבה והזיהוי שלנו שמתכהה ומתנוונת. אימון רציף וממוקד משקם אותה די מהר. הדרך, אורית, היא לא לעשות קיצורי דרך. הדרך היא להתחיל מהיסודות ולהבנות מחדש למען חופש אמיתי ותוצאות יציבות, למען הרגשה נפלאה של קבלה והגשמה. לנתק אכילה מרגש היא לא טכניקה אלא חלק מהוויה שלמה. היא חלק מתהליך בו את לומדת לכבד את עצמך ואת גופך באמת. במקום הזה אין מלחמות. במקום הזה יש אחריות כלפי הצרכים האמיתיים שלך. וכשזו תתקיים בחייך, את, את עצמך, תבחרי אחרת בנוחות ובקלות. בברכה לאה