אוף, די כבר

שוב אני. מחפשת קול ידידותי, אני מניחה.... קול כשלהוא.... הבדידות הבלתי נסבלת הזאת יכולה היא בעצמה להרוג... זה כבר מזמן עבר את גבול הטירוף. אני עושה דברים שאני מתביישת בהם עד עמקי נשמתי. קונה כמויות של אוכל במטרה לאכול ולהקיא, מחביאה אוכל בחדר, במגירות, בארון... לפעמים אפילו מכינה לי אוכל אסור, כשאני יודעת שמיד כשאסיים להכין אותו אני יאכל ויקיא, לפעמים אוכלת כל מה שיש, אפילו אוכל קפוא..... הבוקר קמתי מוקדם. ואכלתי ואכלתי ואכלתי. אכלתי גם כשהרגשתי בחילה איומה אכלתי גם כשהרגשתי שכואבת לי הבטן אכלתי גם כשכבר היה לי קשה לנשום בסוף הלכתי להקיא, ונשארתי עם תחושה פיזית נוראית אבל יותר גרוע הרע שזה עושה לנשמה. הידיעה הזו שאני עושה לעצמי דברים רעים, שאני לא מפסיקה. הרבה פעמים נדמה לי שאלה לא הפרעות אכילה, למרות שאובחנתי כסובלת מהפרעות אכילה, למרות שבעבר הייתי מאושפזת, למרות שהמטפלים כולם אומרים בפירוש "הפרעת אכילה". הרי אני לא באיזה מצב חמור מאוד, מלבד העובדה שאני שוקלת 100 טון בערך (נו, באמת לא רחוק), אין סכנה לחיים שלי. אולי אני פשוט בהמה? חזירה? אולי אני פשוט נורא עצלנית? אני פשוט צריכה להפסיק. למה אני לא מפסיקה? אוף, איזו אפס. אני כל כך כל כך כועסת על עצמי אבל כנראה לא מספיק אחרת כבר הייתי מפסיקה. :(

אני מניחה שלאחרונה אני מרגישה איזה שינוי שקשה לי להגדיר, עושה איזשהם צעדים, מאוד מאוד מאוד קטנים, ולא כל כך באופן המעשי (אני ממשיכה לאכול ולהקיא ולעשות את כל הדברים האלה), אולי יותר באופן בו אני מרגישה - גם עכשיו אני מרגישה בצורה מאוד עוצמתית את התחושה הזו שבאמת מספיק , שכל כך הרבה שנים אני סוחבת את זה ואני לא רוצה לסחוב את זה יותר, ולאחרונה יש יותר ויותר את המחשבה הזו שאולי, איכשהו, מותר לי להגיד לעצמי שמגיעים לי חיים טובים יותר. (אוי אלוהים, אני כותבת את זה ומקבלת חלחלה, זה כל כך קשה לי. אני כל כך רגילה לחשוב שאני לא ראויה ושמגיע לי רק להענש...). אני בטיפול כבר 3 שנים אצל אותה פסיכולוגית, ורק ממש לאחרונה אני מעיזה, מסכימה -לא יודעת מה המילה המתאימה - להתעסק בזה. לא להסתיר (או פחות להסתיר), להתעמת עם המפלצת העצבנית הזאת. אני לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת לציין את זה בפני עצמי, אם המטפלת שלי לא הייתה נותנת לי פידבק כזה, שזה מה שהיא מרגישה, אבל בכל מקרה, נדמה שקורה משהו. אבל בינתיים בשורה התחתונה אני לא מפסיקה להתנהג ככה, ונכון שבמשך שנים, כמעט כל חיי אני מנתהגת ככה עם האוכל וזה לא משהו שאפשר לפתור או לשנות מהר, ובכל זאת, מה בינתיים? כל הזמן אני בורחת למקום הזה (ילדותי נורא) שרוצה שזה ייפתר עכשיו. שזה ייגמר. המקום הזה שאומר לי שאני לא ממש רוצה לחטט שם יותר מידי ורוצה להפסיק עכשיו, בלי מסכת הייסורים הזאת שבהתעסקות הזו. וחוץ מזה, שאינספור פעמים ביום אני חושבת לעצמי שאין שום סיכוי בעולם שאני יכולה להתגבר על הטירוף הזה, שזה גדול עליי, שהגועל מעצמי חזק מידי בשביל שבאמת ארשה לעצמי לחיות אחרת......... זה קשה, זה מייסר, זה מפחיד. נורא מבלבל. תודה.