תשושה

ככה אני מרגישה. חסרת כוחות, פיזיים ובעיקר נפשיים. אין לי שום ספק, ואני כבר יודעת לזהות לצערי, שאני בדיכאון. אני מכירה את זה יותר מידי טוב מתקופות בחיים שלי, ובתקופה האחרונה, ובימים האחרונים הוא מחמיר. אני לא בטוחה שזה בכלל המקום הנכון לכתוב את זה, כי אני לא יודעת אם זה קשור להפרעות האכילה. ובעצם, בודאי שזה קשור. הכל קשור כך ואני לא יודעת איפה מה מתחיל ואיפה מה נגמר. אני מפחדת לכתוב את זה, בעיקר כי על סמך ניסיון עבר אני יודעת שזה משהו שאנשים מאוד לא אוהבים לקרוא ונבהלים ממנו, אבל פשוט בא לי למות. אין מילים אחרות שיכולות לתאר את זה. אני עייפה, אני אבודה, אני מפחדת, אני לא רואה איך אני יוצאת מזה. לא רוצה להרגיש יותר, לא רוצה לדבר יותר, לא רוצה לכאוב יותר. כרגע אני רק רוצה שקט. בשביל להסיר כל ספק אני מבהירה שאני לא מתכוונת לנסות לממש את הרצון הזה. (אם הייתי מתכננת, בטח שלא הייתי מספרת את זה פה או בכל מקום אחר). רע לי ברמות מטורפות. תפילת שחרית, ניסיתי להגיב לך, אבל כרגע לא מצליחה למצוא כוח. girl, שועוד איך interrupted ...

ליבי יוצא אלייך... את מדברת מעמקי נשמתך, וזעקתך נשמעת אפילו מתוך המסך האילם. איך ניתן לעזור לך?! אני מזדהה איתך, מאד. יש תקופות כאלו, לעיתים הן ארוכות ונמשכות, שאין כלל כוח, בגוף, בנפש, אין אפילו רצון... נקודות שפל שכאלו, שקשה לראות איך אפשר לקום מהן בכלל. הייאוש, החידלון, חוסר הרצון - וודאי שהכל קשור בהפרעה. נכון שיש עוד גורמים שמשפיעים על חיינו, אך עבורך ההפרעה היא הכל והכל קשור בה, וכשהיא עוצמתית ושולטת על כל ימייך - וודאי שתחושי את ריפיון האחיזה. אני כ"כ מבינה אותך!!! גם אני הייתי שם למשך שבועות ארוכים. היום אני קצת למעלה משם. אבל רק קצת... אז איך, איך מעוררים רצון? כי הוא היסוד לעזרה עצמית, בכל תחום שהוא. אני קודם חייבת לרצות: לרצות להחלים, לרצות להפרד מההפרעה, לרצות לחיות חיים של טעם אמיתי, לרצות לאפשר לעצמי את הזכות להבריא - לרצות... אח"כ באות ההחלטות, הקבלות שלנו לגבי עצמנו, הצעדים המעשיים וכו'. אבל באין רצון - איך נפעל... זה הדיכאון - חוסר הרצון למשהו, או אולי הרצון לכלום... מתוקה - מה עושים? איך אוכל לחזק אותך? אני כ"כ רוצה... אולי - אולי אם רק תדעי שזו תקופה, זה יחלוף, עם תפילה, ואמונה, ותקווה, ולשמור על שביב של אור שיאיר לך את הקצה של מנהרת ההפרעה הקודרת הזו. אני יודעת, אהובה, החושך גדול ואיימתני, אבל יש אחריו אור עצום ובהיר. תרשי לעצמך, פיסה קטנה של תקווה שיבוא יום וגם את תזכי לאור הזה. תני לעצמך את החירות, לפחות במחשבה, להאמין שאת תחלימי ועוד תביטי לאחור על התקופה הזו - ותדעי שמתוך התהום הזו עלית וצמחת. מקווה שעזרתי, עדיין כואבת אותך... תכתבי לי, טוב?! בזה אני בטוחה: הכתיבה העוזרת, מאווררת, מאפשרת חלוקה של נטל ההפרעה שאנו חיות בה בבדידות נוראה ובבושה וכלימה. תכתבי - אני אחכה לך... לילה טוב