פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד"ר אורן. אני בת 32. לפני כחודשיים פוטרתי ממקום עבודה שבו עבדתי כשנתיים. יש לציין שאלו היו השנתיים הכי קשות בחיי,, בלי שום סיבה מוצדקת -לפי ראות עיני- הצוות שבו עבדתי ,שמנה בערך שבע בנות , פשוט החלו להתעלל בי נפשית - כולל הבוסית שלי - הווה אומר שמיום שהגעתי לחברה -שאגב רובן שם וותיקות מאוד ,כאילו הוחלט לא לפרגן לי (אולי בגלל יכולותי המקצועיות שדי גברו על שאר הבנות), לא לשתף אותי בשיחות חולין , להתיחס אלי בזלזול ,, בהתחלה , הבוסית שלי לא הצטרפה לכל החגיגה - אולם בטוח שלאחר "טיפטופי רעל" לא מועטים - היא הפכה להיות סיוט חיי, מעליבה אותי ופוגעת בי בפורום של כל הצוות - על שאר הבנות היא לא יכלה לעשות תרגילי מנהיגות מאחר והן צמחו איתה בחברה ,, לא נתנה לי יחס שווה , התעלמה במתכוון מדברים שניסיתי לתרום, ובדיעבד מסתבר שנוכחותי שם פשוט הכניסה אותה למתח - היא התעללה בי בכל הזדמנות - ניסיתי לדבר איתה - אולם תמיד תשובותיה היו - "מה פתאום ? זאת רק הרגשה שלך",, בכל הזדמנות היא קראה לי לחדרה והטיפה לי מוסר (במטרה להוריד את כל בטחוני),, ואכן היא הצליחה - היא פשוט מוטטה אותי -ואני התחלתי לסבול מהתקפי חרדה נוראיים. מאז שפוטרתי עברו חודשיים - שבוע לאחר הפיטורין מצאתי עבודה במקצועי ואני עובדת עם צוות נהדר - עם אנשים מקסימים, אני מנסה מאוד להיות בצל ולא להפגין יותר מדי עודף בטחון עצמי - שאולי מאיים על שאר האנשים . הפקתי לקחים ואני מרגישה שאני משתלבת די בסדר בעבודה החדשה. הבעייה שלי שאני לא יכולה לשכוח את מה שנעשה לי במקום הקודם - אני רואה את הבוסית שלי בחלומות השחורים - אני כל הזמן חושבת למה אני ולמה לי? יש בי רצון עז לנקמה בה , יש בי רצון שכל הדברים הרעים שיכולים לקרות לבן אדם יקרו לה ושהיא תחווה רק שבועיים - לא יותר ממה שאני עברתי , יש בי רצון להראות לה - בואי תראי איך מתנהגים עם אנשים- ולא יורדים לרמות שאת ירדת. מה עושים ? איך שוכחים ? איך מתגברים על המחשבות האלו? היום כשאני בעמדת כוח - אני לא יכולה לעצור את כל מה שאני חושבת עליה בבטן ואני פשוט מרגישה שאני חייבת להחזיר לה איכשהוא.(אגב , אני היחידה מכל הצוות שהיא פיטרה והיא עשתה זאת בהנאה מרובה ) סליחה על אורך המכתב אבל אני באמת במצוקה תודה-אדווה

נו אז מה הבעיה תלכי לשם או תתקשרי...ותגידי להם שילכו להיזדיין!!

לאדווה . בטוח שהזמן יעשה את שלו, ובסוף לא תחשבי על זה כל הזמן והכאב יתעמעם. אם תוכלי באיזו שהיא דרך לספק את יצר הנקם - תרגישי קתרזיס מהר יותר. אפילו לא נקמה ישירה אלא חיובית, כמו : הנה אני מצליחה במקום החדש וכולם אוהבים אותי. בכל מקרה, אם תוכלי לנקום (כמה שזה נשמע רע) - עשי זאת, אבל בפרופורציות , לא צריך להרוס לבן אדם את החיים . . . מספיק שתייהי בעמדה שאת מסוגלת לעשות את זה והיא יודעת שאת יכולה לעשות את זה - ובסוף תוותרי זוהי גם נקמה מתוקה. בקשר להתקפי החרדה , כל אדם שמצוי במצב לחץ יש לו את המחלות הפיזיות והנפשיות שיפרצו החוצה ראשונים - בהתאם לרגישות שלו ולמטען הגנטי שלו. כך שאם זה מנחם אותך , הבוסית לשעבר לא ממש אחראית להתקפים ישירות וסביר להניח שבמוקדם או במאוחר הם היו פורצים לפני השטח. שלך נקודה .

אדוה שלום עברת תקופה קשה ומה שאת מתארת הוא סוג של טראומה אישית וכיום את מתמודדת עם סימפטומים פוסט טראומתייים בדומה לאדם שעבר תאונה או ארוע קשה אחר אותו הוא משחזר שוב ושוב ומנסה לחשוב איך היה יכול העניין להתרחש ולהיגמר אחרת. העניין הוא לא איך לנקום באותה בוסית, אני לא בטוח שגם אם היית יכולה לעשות זאת היית נרגעת ממה שקרה, אלא כיצד את מצד אחד מנצלת את מה שקרה ללמידה אישית עד כמה שניתן, ומאידך סוגרת את הפרק הזה בשלום. במידה ואת מרגישה שהדבר פוגע באיכות חייך ובבטחונך העצמי תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי שממוקד בעניין. אני חושב שתוכלי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR שנועדה בין היתר לעיבוד אירועים טראומתיים. תוכלי לקרוא מעט בנושא בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בהצלחה בעבודה החדשה ד"ר אורן קפלן

תודה

סליחה אמא שאני שוב נעזרת בכתיבה סליחה . קשה לי לכתוב לך, את יודעת? כי לא משנה אם תקראי אותו או לא, זה לא יזיז לך כבר ניסיתי את זה בעבר. אני שוכבת במיטה עכשיו, נעולה בחדר בורחת מהאוכל כרגיל, ואת בסלון מנקה אותו. סתם חושבת... למה אף פעם לא היה איכפת לך אמא? למה את כזאת רעה וקרה לכולם? למה את לא פה לידי כשקשה לי ועצוב לי כל כך? למה אף פעם לא התייחסת למה שכתבתי לך לפני כמה חודשים? את יודעת כמה אומץ זה דרש? את יודעת כמה נואשת הייתי אז? את יודעת כמה עצוב לי לדעת.. שהפחד הגדול ביותר שלי שאגדל להיות את? מאיפה הרוע אמא? מאיפה החולי הזה? לפעמים אני חושבת שנהייתי חולה רק כדי להתקרב אליך קצת חשבתי שבשפה הזאת תביני, הרי גם את לא יצאת ממש מהאנורקסיה שלך. אבל עברו הרבה שנים, עוד מעט שבע, ושתינו בעולמות רחוקים וריקים כל כך... אני קורסת אמא. כבר לא זקוקה לך יותר לא זקוקה לאף אחד... הרי במילא אף אחד לא שומע לאבא את יכולה להגיד שזה בדיוק הזמן להרביץ לי אני לא אכעס אני אבין. הפעם זה מגיע לי. כי הבנתי שגדלתי להיות את בסופו של דבר. וכמה שהוא שונא אותך... אותי הוא ישנא יותר. אמא, איפה את? באיזה עולם את חיה? אני עייפה את יודעת? עייפה מידי בשביל לנסות להתקרב אליך עייפה מידי בשביל להאחז במשהו שהוא לא מציאותי. רוצה להעלם מחייך אמא לרזות עד שאמות. כמו שאת נעלמת משלי. אוהבת אותך תמיד, אמא למרוב כל הכעס. בהרבה עצב. ענבר שוב כותבת פה, זאת פעם אחרונה, מבטיחה. פשוט רציתי לחלוק, זאת התקדמות, כואבת ככל שתהיה. השתיקה נשברת, לא? ענבר

נורא עצוב:( אל תפסיקי לכתוב. תשפכי את מה שיש לך בלב את מה שמפריע לך. עם לא תיכתבי מי ידע???מי ישמע??? חבל שאת קורסת בתוך עצמך. חבל שאת לא מקבלת טיפול. את יכולה. להתקדם בחיים את יכולה לשנות את יכולה להעניק לדורות הבאים שלך. את רושמת שאת לא מבינה את אמא שלך, שהיא לא מתיחסת אליך. אז למה את כל כך רוצה ליהיות כמוה??? למה את לא רוצה להראות לה ולעולם שיש עוד דרך...טובה יותר. אוהבת ותומכת יותר. בבקשה תנסי. תנסי לתת לעצמך צ'אנס. @-----)--- איתן

איתן, תקרא שוב את מה שכתבתי והפעם תקרא לאט, אולי תבין שזה הפחד הגדול ביותר שלי. נגמרו לי הכוחות, אין לי כוח להראות וללמד אותה אחרת. אולי הגיע הזמן באמת שהיא תלמד את עצמה. ענבר

את כותבת מקסים זה מצויין שאת חולקת.אני מקווה שאת מטופלת אצל גורם כלשהו,כי המחלה הזו היא נוראית ומתישה וקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה לבד.את נשמעת אינטיליגנטית ורגישה.עוד יהיו ימים טובים יותר.בוודאות ומניסיון. ביי ובהצלחה יעל

ענבר אני מתרשם ומעריך את כוחותיך הנפשיים להמשיך ולהאבק עם אמא על החיבוק. אני מקווה שתוכלי להשתמש בכוחות הללו גם כדי להמשיך הלאה ולשנות את העתיד שלך. אולי אמא לא הצליחה לבחור, אבל לך יש את אפשרות הבחירה, למרות שברגע זה נדמה לך שהיא לא באמת קיימת. הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך ארוך והשינויים יתרחשו לאט. אבל צריך להתחיל מאיפה שהוא וללכת בכיוון הזה בסבלנות. חשוב שתדעי שאת לא חייבת להישאר לבד בחדרך עם תחושת האין מוצא. אני מסכים איתך שזו התקדמות. השתיקה נשברת. ועוד איך נשברת. אורן

לענבר,תדעי שאני מבינה אותך,הייתי במצב דומה. אנורקסיה זה דבר נורא והרסני ואת חייבת להבין שכאן מדובר בחיים שלך,בעתיד שלך ולא של אמא שלך. תחשבי ,אולי גם לה קשה לראות את הבת שלה נגמרת לה מול העיניים?הולכת ומתפוגגת? אולי היא מרגישה אשמה או מיואשת ואולי אפילו כועסת,כי המחלה הורסת לא רק אותך,אלא את כל המשפחה שלך,חישבי על זה. אולי נדמה לך שאין לך כל עתיד,וכל שאת רוצה זה למות להעלם,להפסיק את הכאב הנורא... אבל אם רק תתני לזה צאנס,תראי שיכולים להיות לך חיים נפלאים,ל ל א האנורקסיה. את בטח חושבת שקל לי לדבר,אבל גם אני הייתי בגיהנום הנורא ההוא,ולא כל כך מזמן. ואני מאושרת שחזרתי משם. אולי ככה אמא שלך מתמודדת עם הכאב שלה,עם הפחד וחוסר האונים מול מחלתך הקשה? אני מבינה שבמשפחתך המצב מסובך,אך אני מציעה לך לפנות דחוף לטיפול ולא לנסות להתנקם בכל העולם. כי יותר מכל את מתנקמת בעצמך,וזה לא מגיע לך. תני לעצמך צאנס להבריא,ל ח י ו ת. כי עכשיו את מת-מהלך. למות תמיד אפשר,זה קל מאוד. אוהבת ומתפללת להצלחתך אנה

כל אחת וההתמודדות שלה. את כל האנרגיות שלי הוצאתי אך ורק על ההורים, השתגעתי מדאגה אף פעם לא כעסתי עליהם תמיד הכעס היה מופנה אלי. כבר נשבר לי לרחם על אמא שלי כי האמת, לא מגיע לה. ולמרות הכל אני עדיין איתה בטוב וברע ותומכת, כמה שאני מסוגלת. רק חבל שאת ההיפך היא לא מסוגלת לבצע. כל טוב ענבר

היי, אני מקווה שאתה זוכר אותי, פניתי אלייך מס' פעמים בעבר. אני הבחורה שסבלה מאלימות במשפחה. היום אני גרה בבית מזה כמה חודשים, נכנסתי לחובות גבוהים מאותה תק' שגרתי מחוץ לבית, הוצאות של בית מלון ואחרות.. אני מרגישה לעיתים קרובות חוסר אונים, המגורים בבית כמעט בלתי נסבלים, ההורים שלי נוהגים בחוסר כבוד אחד כלפי השני, תמיד יש צעקות בבית, קללות האוירה גועשת אבל זה בעצם המזג והאופי של בני הבית ולא מקרה יוצא דופן. בני משפחתי מלבד אימי מובטלים והם נמצאים כל היום בבית, כשאני חוזרת מהעבודה, אחר הצהרים אני נתקפת עצבנות וזעם, הבית מלוכלך רועש המטבח אף פעם לא פנוי אז אני נמנעת מלאכול בבית. יש ימים כמו היום שאני מרגישה חוסר אונים, אין לי עם מי לדבר, ניתקתי את הקשר עם הפסיכולוגית (גם בגלל חובות שנקלעתי אליהן) נותק הקשר עם החברים ואני לא מכירה אנשים חדשים..והחרדות שלי עולות מפעם לפעם מעל פני השטח, וכל השדים שלי יוצאים החוצה. אני לא יודעת איך לשנות את המצב הקיים, חוש מלחוש אומללות, שנאה, ומרמור. זה מעגל שאני לא יכולה להשתחרר ממנו, אני מנסה לכסות את החובות שנקלעתי אליהם, דבר שמאלץ אותי להיות בבית ולצאת פחות, אבל במעגל קסמים שכזה הבית הופך אותי לחלשה , חסרת בטחון ומביא לפרוץ דיכאון וחרדה. האם יש לך איזושהי עצה בשבילי? ושאלה נוספת, אני לא יכולה לסבול את זה שבני המשפחה שלי מסתכלים על הגוף שלי, אני לא ביישנית ואין לי תסביכים לגבי מראה הגוף שלי (יש לי גוף יפה ואני מתלבשת בצורה יפה) אבל כשמסתכלים עליי ורק מקרב המשפחה אני נעשית עצבנית לא יכולה לסבול את המבטים שלהם יש לך הסבר לזה, אולי? תודה!

דלית שלום כדאי להתייחס לתקופה זו כתקופת מעבר עד שתצליחי להתארגן מבחינה כלכלית ולהמשיך הלאה. החיים בבית אינם פשוטים כנראה אבל לפעמים המציאות מכתיבה גם דברים כאלה. אני חושב שאת עדיין זקוקה לייעוץ והכוונה מקצועית, במיוחד כעת. יש אפשרות לקבל עזרה מקצועית ללא תשלום למשל אצל עובדים סוציאלים של לשכת הרווחה ובמרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות ומרפאות החוץ של בתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים. לעיתים יש תור המתנה אבל הטיפול הוא בחינם או במחיר סמלי. אני מציע לך לפנות ולא להישאר לחלוטין לבד עם מה שקורה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

האבחנה היא של הפרעות אישיות ייחודיות. בד"כ יש עוד סיפרה אחרי 60 (אחרי נקודה עשרונית) שמגדירה את סוג הפרעת האישיות. למשל F60.1 הפרעת אישיות סכיזואידית וכו'. ניתן לעיין בהגדרות הסעיפים למשל ב http://www.priory.com/psych/ICD.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, מה הפירוש של "הפרעות אישיות ייחודיות"? תודה.

נושא: תרגום כתבה מאנגלית מעיתון הגארדיין. אנגליה, 27.7.2002 הגארדיין: התרופה נוגדת הדיכאון סרוקסאט מככבת בראש טבלת תופעות הגמילה מתרופות. סרוקסט, התרופה נגד דיכאון מתוצרת אנגלית שעולה במכירותיה על פרוזק, גורמת ליותר אנשים בעיות של תופעות גמילה מכאיבות כשהם מנסים להפסיק לקחת את זה מאשר כל תרופה אחרת בבריטניה. הוועדה לבטיחות תרופות – CSM- אשר מקבלת דוחות של תופעות לוואי של תרופות מרופאים ומרוקחים, קיבלה מפולת של תלונות לגבי סרוקסט, אחת מן התרופות הידועות כSSRI. הSSRI הכולל גם את פרוזק, שווקו תמיד כתרופות בטוחות שאמורות לא לגרום לבעיות התלות המתלוות לתרופות וותיקות יותר כגון ואליום ואטיוון. סרוקסט – הידועה לרוב כפארוקסטין נמצאת בראש טבלת 20 התרופות שגורמות לתופעות גמילה, עם כ-1,281 תלונות מרופאים לפי שיטת ה-"כרטיס הצהוב" שהוכנה למטרת דיווח על תופעות הלוואי של תרופות. יותר דוחות הוגשו לגבי סרוקסט מאשר לשאר התרופות שברשימת העשרים יחדיו. בין השישה התרופות העליונות, 5 מהתרופות שדווח כי הן גורמות לתופעות גמילה הן SSRIs. – שניה אחרי סרוקסט מופיעה אפקסור (ונלאפאקסין), עם 272 תלונות. מספרים אלו הושגו מן הלשכה לבקרת תרופות שהיא הסמכות המווסתת שמקבלת המלצות מהוועדה לבטיחות תרופות דרך קבוצה מבצעת ששמה "בקרה סוציאלית". צ'ארלס מדאוו'ר מ"ביקורת חברתית" התלונן בפני הלשכה לבקרת תרופות(CSA) ובפני הוועדה לבטיחות תרופות לגבי עלון המידע למטופל הניתן יחד עם הסרוקסט וטוען שהוא שגוי ומטעה. "טבליות אלו אינם ממכרות", נאמר בעלון, ומוסיף שבעיות הגמילה שחלק מהמטופלים חווים "אינן נפוצות ואינן סימנים של התמכרות". אך בריטים רבים התייעצו עם עורכי דין לגבי הבעיות הבלתי צפויות שהתרופה גרמה להם כשהם רצו להפסיק לקחת אותה. מר מדאוו'ר הפנה את תשומת ליבם של הלשכה לבקרת תרופות לעבר מאות השדרים שהגיע לאתר האינטרנט של הקבוצה (http://www.mca.gov.uk/) שהגיעו מאנשים שסבלו וממשיכים לסבול מתסמינים מכאיבים כתוצאה מהניסיון להפסיק ליטול את הסרוקסט. ה ם מתלוננים על תחושות המזכירות נזעים חשמליים העוברים בתוך הראש, סחרחורות, שינוי מצב רוח קיצוניים, בחילות וחלומות מוחשיים לא נעימים, אשר על כולם ניתן להקל רק בעזרת חזרה לתרופה. "הייתי על סרוקסט במשך 10 שנים ", כתבה אישה אחת בחודש ינואר, "ופעמים רבות ניסית לצאת מזה, אך זה תמיד הסתכם בחזרתי למנה הרגילה שלי של 30 מ"ג בגלל תופעות הגמילה המחרידות.... עוד בהתחלה הובטח לי כששכנעו אותי לקחת תרופות נוגדות דיכאון שהן כביכול "תרופות הפלא" המתונות והכי לא ממכרות בפסיכיאטריה המודרנית!" ה-SSRIs ניתנים בד"כ במרשם ע"י רופאים כלליים – לא פסיכיאטרים – לאנשים שמתייעצים איתם לגבי דיכאון קל ולפעמים מצבים אחרים, כגון ME ,(?) חרדות ופוביות. מר מדאוו'ר מדגיש שלא מזהירים רופאים כלליים לגבי בעיות הגמילה שהתרופה יכולה לגרום למטופליהם ולעיתים קרובות הם חושבים שהתסמינים שמהם המטופל שלהם סובל כאשר הוא מפסיק לקחת את התרופה אינם אלא שובו של החולי הראשוני שלהם. במכתב לקיית' גו'נס, מנכ"ל הלשכה לבקרת תרופות, הוא אומר: "ההבטחה הפסקנית והנשנית שסרוקסט/פארוקסטין אינו ממכר נראית לי לגמרי לא מוצדקת ויש סבירות גבוהה שהיא תטעה ותבלבל מטופלים ורופאים כאחד. כפי שאני רואה זאת, הלשכה לבקרת תרופות וכן הוועדה לבטיחות תרופות הכשילו את הציבור וממשיכים להכשיל את הציבור – הזנחה גסה של אחריות ושל החובה שלהם למשתמשים, הייתי אומר.” בתגובתה, הלשכה לבקרת תרופות מאשרת שהנתונים שמופיעים ב"כרטיס הצהוב" הבריטי משתקפים גם בנתונים של ה"מוסד למעקב אחר תגובות שליליות מתרופות" השייך לארגון הבריאות העולמי ויושב באפסאלה, שוויץ. מוסד זה הציב את הפרוקסטין בראש הרשימה ואת ונלאפאקסין שני בטבלת בעיות הגמילה. גו'ן ריין, שאחראי בלשכה לבקרת תרופות על הבטיחות של תרופות מורשות, נתן ציון ברור שהלשכה עשויה לשבור את המסורת ולקחת בחשבון תלונות המגיעות ממטופלים בנוסף לאלו המגיעות מרופאים ורוקחים הגארדיין, בריטניה. כל הזכויות שמורות 2002 לינק לכתבה: http://huknews.hoovers.com/fp.asp?layout=displaynews&doc_id=NR20020727670.4_be670017b7c02a54

שלום. אני נוטל sEROXAT כמה ימים אבל מה לעשות אני חובב גראס גם כן. למרות שאני לא מעשן מאז שהתחלתי לקחת את התרופה הזאת. אני רוצה לשאול עם העישון יחד התרופה יכול לגרום לנזק.

הפסקתי בהדרגתיות לקחת סרוקסאט אחרי שנה וחצי, ללא תופעות גמילה וללא סבל. שתי חברותי שנטלו אף הן את התרופה הפסיקו אחרי פרק זמן של שנתיים ויותר. ההפסקה ההדרגתית מאוד משמעותית כדברי הפסיכיאטר שלי. התרופה הצילה אותי מדכאון וחרדה.

שלום בני בן השש משחק עם חברו הטוב בהורדות מכנסיים ומשחקים שונים בחור הטוסיק. (ככל הנראה חברו הטוב יוזם את הרעיונות כיוון שהוא בא במגע עם ילדים גדולים יותר בבית ספרו). אמו של החבר טוענת שזה רק טבעי. אתמול "תפסתי" אותם כשהחבר מכניס ידית כפית לחור הטסיק שלו. בני נראה סה"כ נהנה ומגורה מכל העניין (כלומר הוא לא במצב שכופים עליו). אני מעוניינת להפסיק את העניין הזה, כי נדמה לי שהם מרחיקים לכת. כיצד עלי לעשות זאת ומה עלי להגיד לו על מנת שלא יגרמו לו חלילה רתיעות מגילויים מיניים אצלו? תודה על תשובתך.

שירי שלום נשמע שאת צודקת בתחושתך שהמשחקים חורגים ממה שכדאי לאפשר. אין צורך לגרום חרדה אבל ניתן לדבר עם בנך על כך שהמכנסיים מכסים על חלקים פרטיים של הגוף שאינם חלק ממשחק הדדי. מותר לו בהחלט לגעת בגוף שלו וזה בוודאי גם מהנה, אבל הגוף של החבר שלו שייך לחבר והם יצטרכו למצוא משחקים אחרים לעסוק בהם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם קיים קשר כלשהו בין כך שלפני 9 שנים חליתי בדלקת קרום המוח ויראלית וכיום מזה 3 שנים הנני סובלת מדיכאון קליני קשה ומאניה דפרסיה ללא שום סיבה הנראית לעין.הדבר הופיעה בפתאומיות מוחלטת,כמו כן אין שום היסטוריה משפחתית של מחלות נפש. בתודה-אתי.

אתי שלום אני לא מכיר קשר כזה אבל אני מציע לפנות לפורום רפואי ולהתייעץ בנושא עם הרופא המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם תגובות "רגילות" .... אני בת 21 , אחרי צבא, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היה לי מטפל כלשהוא: כשהייתי תינוקת, זה היה בגלל שלא הסכמתי ללכת והתחלתי בגיל מאוחר, וכלה בפסיכולוגים, מטפלים (מסוגים שונים) פסיכיאטר אחד למשך כשנתיים וכל אלה לכל אורך השנים עד לפני שנתיים בערך. מאז אני לא נמצאת בשום טיפול. לפעמים אני מרגישה שאני "נורא" צריכה ללכת לטיפול, כי אני מרגישה שאני משתגעת אבל לפעמים אני מרגישה כ"כ טוב שאני חושבת שאני לא צריכה שום דבר ואני יכולה להסתדר בסדר.. הייתי בצבא ולמזלי "נחתתי" בבסיס שקיבל אותי עם כל הבעיות.. לא אמרתי לצבא כלום בקשר לטיפולים, או בקשר לכך שקבלתי גם טיפול תרופתי בעבר (פרוזק, פלוטין) לתקופה קצרה אומנם: כי אני אף פעם לא מתמידה בכלום. (הפסקתי מרצוני) בצבא, היה לי מאוד קשה וניסיתי לשרוד כל יום שעבר, במשך שנות "ההתבגרות" שלי, חוויותי מן הסתם מחשבות אובדניות, תמיד זה היה מלווה בכמה שעות של בכי והסתגרות בחדר וכל מיני מחשבות איך אני אגמור עם זה וכ"ו , בד"כ זה היה מסתיים בכך שהייתי נרגעת ואז אומרת לעצמי "אני לא רוצה למות" וכד'.. בד"כ תמיד ההרגשה שלי היתה בהירה מלחתחילה, ידעתי שאני לא אלך עם זה עד הסוף... הייתי קצת שורטת את עצמי עם סכין על הוורידים עד שזה היה שורף וקצת מדמם וזהו. גם בצבא עשיתי את זה כמה פעמים בגלל שישנתי בבסיס היה לי הרבה זמן פנוי לעצמי, והייתי מסתגרת הרבה בחדר , למרות שהיו לי חברים, איכשהוא אני אוהבת לעיתים קרובות להיות לבד, פעם אחת הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורציתי לתלות את עצמי על איזה עץ שהיה שם, זו הייתה פעם שונה מכל הפעמים, כי בפעם הזאת באמרת ראיתי "שאין עתיד" לא ראיתי כלום מעבר לכך והרגשתי מאוד חלולה, אפילו כתבתי צוואה (שבד"כ אני לא מעיזה לעשות, כי זה כאילו סוג של טאבו, משהו אסור, כי אני "הרי לא רוצה למות") ישבתי שם כמה שעות ובכיתי לעצמי , הייתי בטוחה שהפעם זה הסוף אבל זה לא קרה. אח"כ היו כמה ימים של הרגשה רעה מאוד שלא היתה אף פעם אחרי מחשבות כאלה, דברתי עם חברה מאוד טובה שלי וספרתי לה על זה, תמיד שמרתי את זה לעצמי, חוץ מלפסיכיאטר שלי ולפסיכולוגית שקדמה לו, אף אחד לא יידע, ספרתי גם לאבא שלי, ואני מניחה שיש לו מושג על זה איכשהו, בטח המטפלים שלי כבר דברו איתו על זה בעבר. הוא התקשר לפסיכיאטר שלי אבל לא התקשרתי אליו חזרה, מאז. (זה קרה לפני כשנה) אני מפחדת קצת ללכת לטיפול, כי אני מרגישה שאני צריכה הרבה כוח נפשי בשביל לפתוח את הפצעים מחדש, אני מעדיפה להדחיק את זה כמה שיותר עמוק ולעטות מאין שכבת הגנה כמו תמיד לחייך לכולם ולהגיד שהכל בסדר. קצת רקע: גם אחותי הגדולה סובלת מבעיות דכאוניות ולפעמים נדמה לי , שאני יותר חזקה ממני, אבל מצד שני מופרעת יותר. גם לאמא שלי יש בעיות נפשיות, לפעמים נידמה לי שהיא "המלכה של המשוגעים בבית" רק אבא שלי, הוא האדם הכי נורמלי אצלנו. הוא הבן אדם היחידי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, איכפת לו והוא כמו המלאך השומר שלי ושל אחותי. יש לאמא שלי לפעמים התקפות פסכוטיות והיא יכולה לצרוח על אחותי ולהעיף עליה דברים עליי היא לא תעשה את זה, כי היא אוהבת אותי יותר (בלי להשתחצן כי זאת פעם ראשונה שאני מודה בזה) היא מקנאה באחותי , כי היא מאוד מוכשרת, ואני יודעת שלעולם היא לא תקנא בי כי אני הבת הפחות מוצלחת.. בגלל זה נותנת לי יחס יותר מיוחד, כי אני כאילו המסכנה.. היא מדחיקה את הבעיות, את שלי במיוחד, למרות שהיא יודעת מה קורה, אי אפשר לדבר איתה על זה, אי אפשר לדבר איתה על כלום שקשור ליחס, היחס שלה בד"כ שטחי, היא לא מסוגלת להביע אהבה אלא באמצעות מתנות... אני יודעת שזה נשמע רע, ע"פ שהיו לי מטפלים לאורך השנים היחיידים שהסכמתי לגלות להם משהו אחד בקשר לחיים שלי היו הפסיכולוגית ובעיקר הפסיכיאטר.. רק אחרי הטיפול שלי איתו, פתאום היה לי ממש "אוקי" לדבר על דברים שהחשבתי טאבו בעבר, על אמא שלי , על החיים שלי .. פתאום הרגשתי שאני לא צריכה לדפוק תחשבון, וזה אפילו קצת בהגזמה. פתאום נשמע לי מאוד נוח לומר שאמא שלי מטורפת ההורים שלי גרושים מאז שאני בת 9, ואני חייה עם אבא שלי. למה הרגשתי טאבו? כי אני אוהבת את המשפחה שלי למרות הכל, כי הם המשפחה שלי והרגשתי לא נעים "ללכלך" ככה על אמא שלי.. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת, לפעמים אני חושבת לעצמי מה יהיה איתי עוד 10 שנים? אני חושבת שכאילו לא אצליח לשרוד בעולם האכזרי הזה ושזה לא מקום בשבילי, ולמה בכלל אני פה?? חשוב לציין שלעולם לא הצלחתי להתמיד בכלום, לא בלימודים, אני אפילו לא יודעת מזה לשבת וללמוד, לא התמדתי ברצונות בכ-ל-ו-ם, יש לי גם בעיות שינה (אפילו גם לזה היו לי כדורים לפי מרשם) מאז ומתמיד וגם אמא שלי סובלת מזה, אחרי שהשתחררתי לא רציתי "לבזבז" את הזמן כמו שהייתי עושה בעבר, ורציתי למצוא עבודה אבל לא הצלחתי עבדתי פה ושם אבל עבודות זמניות הצלחתי לטפל בבעיה בצבא.... אחרי תקופה מייגעת... אבל היה לי מאוד קשה. היו מקרים בעבר שישנתי ימים שלמים ןלא רציתי לקום. פשוט לא עשיתי כלום, רק לשון, לקום בשש בערב או 12 בלילה להיות ערה כל הלילה ובשבע לחזור למיטה. לא עבדתי , פשוט כלום. כאילו, המוח שלי מנוון ההורים שלי אמרו לי שאני כמו נכה, אמא שלי אמרה לי שיש לי בעייה נפשית חמורה, אבל אני לא הצלחתי אף פעם להבין מה יש לי? ואולי זה סתם משחקים ואולי אני ממש בסדר? אני מרגישה נורא רע עם כל הבעיות, בנוסף לכל זה יש לי בעיות לימודיות: ביות ריכוז, קשב , דסלקציה , אני מרגישה שאני לא מצליחה לזכור כלום מהחומר הנלמד שיש לי בלאק אאוט, אני לא מסוגלת לשבת ולקרוא משהו ליותר מידי זמן, אין לי בגרות. בנוסף לכל זה, לאחרונה התחלתי לחשוב עם יש לי גם בעיות בקשרים רומנטיים, למרות שהיה לי חבר זמן רב, שלא לחץ והתנהג אלי כמו החבר המושלם (שאני אגב יזמתי את הפרידה) אני עדיין בתולה, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשכב עם אף אחד, כי כל הזמן נדמה לי שאני מושפלת, אני לא יכולה לגמור מרוב מחשבות פסיכולוגיות, על כך ש"הוא יראה שאני גומרת" אז אני אשפיל את עצמי.. כל הזמן יש איזה משהו באוויר ואני לא מצליחה להשתחרר מכלום!!! רע לי עם כל זה לפעמים אני מרגישה ממש בסדר עם עצמי, שאולי הכל הצגה ואני בעצם בסדר, אבל אני יודעת שחלק מזה העמדת פנים(דו משמעות) אולי אני נותנת לבעיות להשתלט עליי יותר מידי והופכת את עצמי למסכנה כאילו רוצה תשומת לב למרות שיש לי חברים כשהייתי ילדה קטנה לא היו לי כמעט חברים אבל זה עבר ומגיל 12 התחברתי עם די הרבה ועכשיו יש לי יותר, אבל תמיד הייתי איכשהו מוזרה , אני מרגישה לפעמים כמו משוגעת אמיתית: מדברת אל עצמי כל הזמן (כשאף אחד לא רואה) וכ"ו. אני בטוחה שהשמטתי הרבה דברים פה אולי אפילו חשובים אבל אני חושבת שהמכתב התארך יתר על המידה, פשוט הייתי רוצה לקבל חוות דעת של מה שיש לי אם בכלל יש ומה כדאי לעשות עם זה. פרסמתי גם בפורום פסיכיאטריה אבל לא זכיתי לתגובה מוסמכת לצערי.. תודה מקרב לב.

ענתי שלום מהודעתך אני מרגיש שאת מעט מבולבלת כעת מהמצב. מצד אחד אינך בטיפול ואולי זה נותן לך הרגשה שאת בסדר ומסוגלת להסתדר, ומצד שני מרגישה שזה מאוד חסר. את הצבא סיימת ואת עומדת כעת בצומת דרכים משמעותית. אני לא יודע ולא חושב שזה המקום לתת אבחנות מה יש לך. אבל אולי כן הייתי ממליץ "מה לעשות עם זה", ונשמע שזה בהחלט זמן מתאים לחזור למסגרת טיפולית, אפילו אם לא לטווח ארוך. זה מתבקש הן כדי להתמודד עם תחושות הדיכאון הכרוניות שאיתן את מסתובבת והן כדי להיערך לאתגרי העתיד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא חושב שאת נשמה טובה.

ענתי אני מבין את מה שאת עוברת גם אני הרגשתי כל הרבה זמן ולפעמיים אני מרגיש כך עדיין . מאחל לך שתמצאי את הדרך שלך.

האם בכל מקרה מסוכן להעזר בהיפנוזה בטיפול עם מטופל שסובל מהפרעת אישיות סכיזואידית? למשל, למטרת העלאת חומר מודחק למודעות כשטיפול רגיל לא הצליח וכשקיים חשד שתכנים אלה קשורים לסימפטומים נפשיים ממושכים. האם גם סכיזואידים שמתאזנים בקלות בעזרת תרופות אנטי-דיכאוניות בעת משבר חמור (חוזרים למצב שלפני המשבר) עלולים להינזק על יד היפנוזה? תודה מראש.

סמדר שלום בשאלתך חבויות סדרה של הנחות סמויות לגבי אבחנה של הפרעת אישיות סכיזואידית כמו שהטיפול צריך להעלות חומר מודחק למודעות, קשר הסטורי למקרה, שיטת טיפול תרופתי ועוד. מאחר והתיאור הזה לא יוצר אצלי תמונה ברורה של הבעיה אני מתקשה לומר האם היפנוזה מתאימה או לא ולאיזה מטרה בדיוק. בעיקרון, אין נושא בתחום הטיפול הנפשי שחד משמעית לא ניתן לטיפול בהיפנוזה, עם זאת במקרים מורכבים, וכנראה שמה שאת מתארת הוא מורכב, יש לפנות למטפל מהפנט שמתמחה בסוג כזה של בעיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב. יש לי חברים קרובים, משפחה עם חמישה ילדים, שהתעוררו בין בני הזוג בעיות לאחר תאונת דרכים שעברו ההורים. בתאונה נפגע בצורה רצינית רק האבא (נקרא לו משה), שעבר סידרה של ניתוחים וטיפולי פיזיוטרפיה בגפיים. יש לו כיום הגבלות קלות בתנועה של היד ושל הרגל, וכאבים מדי פעם. משה היה בעברו גנן, ועכשיו הוא לא יכול לעבוד במקצוע, גם בגלל הקושי והכאבים, וגם בגלל שהעו"ד שלו אמר שעד שהמשפט מסתיים אסור שיתפסו אותו עובד, כי הוא (העו"ד) רוצה להשיג הכרה באובדן כושר עבודה. מאז התאונה (לפני שנה), התעוררו בין בני הזוג בעיות שהובילו לפרידה זמנית. האמא (סימה) חושבת שייתכן שהדבר נובע מטראומה שיש לו מהתאונה. (חשוב אולי לציין שמלבדו אף אחד לא נפגע בתאונה, והיא בודאות לא היתה באשמתו). הם הלכו לטיפול במשך חודשיים אצל פסיכולוג, ונושא התאונה בכלל לא עלה. משה לא מכיר בבעיה. לפי דעתו הוא בסדר גמור, והיא פשוט עצלנית. כשהם מתווכחים הוא נכנס למין בועה, לא רוצה לשמוע משום דבר, וחושב שהפיתרון הוא בזה שפשוט ימשיכו לחיות בלי שום קשר ביניהם. אי אפשר להגיע אליו, אי אפשר לדבר איתו. הוא כל הזמן מוצא לעצמו תעסוקות, וכועס על סימה, בטענה שהיא עצלנית ולא עושה כלום. האם התופעה הזו מוכרת? איך ניתן לטפל בבעיה? האם ניתן להפנות אותם לספר או מאמר שעוסקים בבעיה? חשוב להעיר שהאשה פנתה אלינו בבקשה לעזרה.

אלי שלום אתה מתאר משהו אישי של משפחה אחת כך שנסיון האחרים, גם אם קיים, לא יועיל להם. אין ספק שסוג כזה של תאונה הוא אירוע טראומתי שעלול ליצור תופעות פוסט טראומתיות שבין היתר פוגעות בשלום הבית. לצערי כל עוד התביעה המשפטית על הפרק קשה לטפל בעניין כי נשאר כל הזמן פצע פתוח שיוצר גלים שליליים במשפחה והתעסקות יתר בעניין. אין כאן פתרון תיאורטי שניתן לפתור ע"י ספר. הטיפול עשוי להצליח רק אם לשני בני הזוג מוטיבציה משותפת לפתור את הבעיה. יש לי הרגשה שלא כך המצב. צריך לברר עם משה מה הוא מרגיש והאם יש לו רצון לפתור את ענייניו עם סימה. במידה וכן יש אולי מקום לחזור לטיפול הזוגי ולברר מה קורה, עם ובלי קשר לתאונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי על מחקר שאומר שאם יורדים בכמות השינה לכמה זמן הגוף יתרגל לכך... ויפעל בצורה תקינה עם פחות שינה לאחר כמה זמן... ובכלל.... יש דרך לקצר קצת את השינה? מ-8 שעות (אני ישן 8 שעות) ל-7 שעות.... האם זה יהיה כל כך נורא? שמעתי שהיפנוזה עושה את השינה איכותית יותר אז אולי זה עוזר לקצר.... ושמעתי שמוזיקה קלסית נותנת אנרגיה ולכן לעיתים מקצרת את השינה... אני ממש ישמח לקבל תשובות על דברים אלו?

אלון שלום אני לא מכיר את המחקרים על קיצור השינה ובעיקרון 8 שעות שינה הן זמן סביר ולא בטוח שכדאי לשחק עם השעון הביולוגי בנושא זה. קיצור של שעה אחת באופן קבוע לא נשמע לי סיכון ואפשר פשוט לנסות ולראות מה קורה. מדוע כל כך חשוב לך לקצר את זמן השינה? אם יש לכך סיבה משמעותית אפשר בוודאי להיעזר בדרכים השונות שהצעת, כולל היפנוזה, תזונה נכונה, מוסיקה, ספורט ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

סתם עוד שעה אחת ליממה יהיה נחמד בתקופה האחרונה שאני עובד הרבה.... ואין לי זמן לדברים קטנים אחרים תודה רבה על התשובה. נ.ב שמעתי שאפשר בעזרת היפנוזה לקום בזמן מוגדר... זה אומר שהגוף בא מוכן לקראת ההשקמה או שזה ממש כמו שמישהו מבחוץ יעיר אותך (כלומר קימה בהפתעה)?

שלום רב, אני גרושה עם ילד בן 4 , את רוב חייו גידלתי את הילד לבדי מאז שהיה תינוק וזאת מאחר שמרגע הגירושים היה סיכסוך ביני לבין האבא וכן כלפני שנה שנה וחצי האב נכנס לכלא ולא התראה עם הילד רק לעיתים רחוקות. לפני כחודש השתחרר האבא וחודש הקשר עם הילד מרצונו ומרצוני אולם בילד מתגלה התנהגות שונה, הרבה כעס הרבה עצב המון המון שאלות לה אנחנו לא ביחד למה לאבא יש חברה ולך אין שאלום שקשה לי להתמודד עימן למרות שהילד יודע את כל האמת. גם על הכלא איך להתמודד ניסיתי לפנות לרשות הפסיכולוגית אולם הסכומים הנדרשים לטיפול גבוהים מהכנסתי. אודה על עזרה דחופה בהקדם

ע.א. שלום אני מציע שתפני לקבל ייעוץ מקצועי ויש מסגרות רבות בשירות הציבורי מהם תוכלי לקבל ייעוץ ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסית: בנעמ"ת, ויצ"ו, לשכת הרווחה המקומית, פסיכולוגים בשירות הפסיכולוגי של העיריה, תחנה לבריאות הנפש ועוד. מדובר על התמודדות לא פשוטה ואני חושב שכדאי שתקבלי הנחיות ברורות כיצד לפעול בזמן הקרוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סטודנטית שנה שנייה לפסיכולוגיה , בשאיפה להמשיך תואר שני בקלינית, הבעייה היא שהתלמידים בחוג שלנו מאוד לחוצים וזה גם מלחיץ אותי, יש אצלנו אנשים שכבר מתנדבים ואנשים שהם כבר עוזרי מחקר ואני עוד לא עשיתי כלום מזה, השאלה שלי אם זה נכון שבלי התנדבות ועבודה כעוזר מחקר אין סיכוי להתקבל לקלינית? האם זה נכון שכדי להתקבל לקליני אתה צריך "לדחוף את עצמך" לגרום לכל מורי החוג להכיר אותך וכד' ?

אורית שלום תנאי הקבלה לפסיכולוגיה קלינית אכן גבוהים והרבה תלוי בציונים ולאחר מכן במרכיבים נוספים כמו נסיון מקצועי וסדרת ראיונות שעוברים לפני הקבלה. תחושתך נכונה שרוב האנשים הפונים מגיעים עם נסיון מסויים בשדה. זה לא הכרחי אבל יכול בהחלט לעזור, ראשית לך עצמך כדי להרגיש האם עבודה טיפולית מתאימה לך, ובוודאי לשלב הקבלה. אין תנאי כזה פורמלי. אני מציע שפשוט תפני בשעות הקבלה לשיחה עם ראש המגמה הקלינית במחלקה בה את לומדת ותתיעצי איתו/ה לגבי השאלות הללו. אני מתאר לעצמי שתקבלי תשובות אמינות ביותר ממישהו בתוך המערכת שקובעת את התנאים לקבלה, שאגב, שונים בכל אוניברסיטה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

היי. אין לי כל צל של ספק שאני זקוק לטיפול פסיכולוגי וככל הנראה מהסוג המתמשך. הבעיה שלי בגדול מתייחסת דווקא למאמר שפורסם היום לגבי גובה הגברים/נשים והסיכוי למצוא בת/ן זוג.הבעיה היא שאני בן 25 1.66 ס"מ,לא ברנדון אבל בכלל לא מכוער ואף פעם לא היתה לי בת זוג.אני לא מופנם ולא ביישן דווקא יוזם ותמיד מנסה להוכיח שאפשר אבל לצד מספיק סרובים שקיבלתי בחיי התפקחתי ואמרתי די.כנראה שהגיטרות של היום כבר לא מנגנות תוים כמוני. מה לעשות? כנראה שבנות לא מוכנות לרדת לגובה כי אם הן רק היו מסתכלות פנימה ואם היו מחלקים מדליות על טוב-לב האמן לי שהייתי שווה מיליונים. ומחבר שנמצא בטיפול קרוב לשנה אני מבין שהמחירים הם בשמיים,כמו שנאמר המחיר הממוצע הוא 250 ש"ח(ומתקרב יותר ל-300) כך שגם אם אני רוצה לנסות זה יםבה יםבה יםבכסף. ולחשוב שטיפול כזה הוא אחת לשבוע שיכול להמשך גם יותר משנה - היי חבר סורי שאני לא רוטשילד. ולחשוב על טיפול דרך קופ"ח: א.לא נראה שמטפל של קופ"ח יעשה עבודה של מטפל פרטי. ב.מה אם ארצה להתקבל למקום עבודה חשוב שיבקש לראות תיק רפואי(-"הוא היה בטיפול ממושך אצל פסיכולוג - הוא בטח דפוק בראש") בקיצור נראה שאני במבוי סתום.

ת. שלום זה לא המקום להמליץ לך היכן וכיצד להכיר בנות זוג, אני מתאר לעצמי שאתה מכיר את כל השיטות ומאגרי המידע בנושא. העניין אולי הוא לטפל בחשיבה הפסימית, שאולי נזונה מלקחי העבר. בכל מקרה, כבר מהודעתך נדמה לי שיש לך חשיבה קצת פסימית. אם רוצים לבנות מבוי סתום, אפשר לעשות זאת בלי בעיה. אם נדגים את העניין מסוף הודעתך, הרי שבמידה וזה מספיק חשוב לך, פנה לטיפול פסיכולוגי והשג את הטפול בכל דרך אפשרית, גם דרך קופת חולים. אם לא תרגיש נוח תמיד תוכל לעזוב, אבל מדוע לפסול זאת מראש? אני לא מקבל גם את הנחת היסוד שהטיפול יהיה פחות מוצלח (הבעיה היא יותר טכנית כי במסגרות ציבוריות יש עומס גדול כיום). אם תתן לדברים קצת יותר אפשרות לקרות, אולי הם עשויים לקרות. אם אתה מתכנן את הכל כאבוד מראש, הוא יהיה כזה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

רק לידיעה - גובהי מטר שבעים וארבע וחבר שלי מטר שבעים ושש. נכון, זה מוזר... לאנשים מבחוץ אבל... אני מאחלת לך בת זוג כמו הבן זוג שלי, וזוגיות כזו... בקיצור - לא הכל אבוד. תהיה אופטימי ! בהצלחה !

טעות - חבר שלי מטר ששים ושבע...

ד"ר קפלן שלום, אחרי גיל 40 נשארים פתאום ללא עבודה. שולחים פאקסים, עשרות, מחכים לטלפונים והם לא מגיעים. מגיעה הזמנה אחת לראיון עבודה. הצלחה!!! התקבלתי, עשיתי את זה טוב, הרשמתי את הבוחנים. מוזמנת לקורס ממיין בן חמישה ימים אינטנסיביים בעיר רחוקה. הנסיעה קשה, הקורס נחמד, המשתתפים עוד יותר. אבל משהו קרה, זה לא הולך, בחינה נוספת, הצגה מול קהל ואני נפסלת. התחושה איומה, עלבון, כעס, חוסר צדק, הילדה הקטנה וחסרת הבטחון מרימה את ראשה, בתוך האשה הבוגרת. מי בכלל יקבל אותי לעבודה? מי ירצה אותי? צפים ועולים זכרונות אחרים. האמת החזקה מהכל - פשוט בא לי למות, נמאס, אי אפשר יותר עם חרדת הקיום הזאת, תחושה שנמחקתי, לא רוצים אותי, החשבונות תופחים ואין מי שישלם. איך מתמודדים? אין לי כלים ונגמר לי הכוח, חוסר תקווה.

הילה שלום התקופה הנוכחית קשה מאוד לחיפוש עבודה וחוויתך בוודאי קשה עוד יותר בגלל העובדה שכבר יש לך הסטוריה תעסוקתית ופתאום את צריכה להתחיל מהתחלה. אולי בשנות ה 20 זה יותר קל כי הציפיות נמוכות יותר. אינני יודע באיזה תחום את מחפשת עבודה, אבל בתחומים רבים גיל 40 הוא דווקא די אטרקטיבי כי מגיעים עם נסיון מחד, ויש עוד הרבה זמן להישאר, מאידך. את מתמודדת כעת עם בעיה קיומית שלצערי אין לי תשובה פסיכולוגית אליה. צריך לנסות לגייס את הסביבה הקרובה ולהיעזר בהם, רגשית ואולי גם כספית במידה וזה אפשרי, ולהמשיך לחפש. הבעיה במקרים הללו היא באמת ההשפעה השלילית של הדחיה החוזרת על הבטחון והדימוי העצמיים. חשוב להיזכר ברגעים הטובים והמוצלחים שלך בעבר ועם תמונה זו לגשת לראיון הבא. אני מקווה שהדברים יסתדרו במהירות ובקרוב. ד"ר אורן קפלן

שלום, אנחנו נשואים 4 שנים ועם תינוק בן שנה וחצי, מאז שבננו נולד אנחנו חלוקים בדעתנו על הכל ויחסינו יודעים משברים רבים. בחודש הבא חברו של בעלי מתחתן והילד יצטרף אלינו לחתונה כיוון שמעולם לא השארנו אותו עם בייביסיטר, הוא עדיין יונק על מנת להירדם בלילה וכן מתעורר תכופות בלילה ונירדם רק עם ציצי. הבעיה מתחילה מכך שבעלי אומר שהחתונה היא של חבר קרוב שלו והוא לא מתכוון לצאת מהחתונה לפני שהיא מסתיימת, ז"א שאאלץ להיות בחתונה עד 1:00 בערך עם תינוק. זה מצב לא הגיוני והסברתי לבעלי אבל הוא אומר שזה חבר קרוב ושמחה גם שלו והוא רוצה להיות שם עד הסוף. אגואיסט, לא? מה לעשות? מה להגיד לו? עדיין לא פתחתי את הנושא והפכתי אותו לריב/ויכוח, ההצהרה שלו נשארה בגדר הצהרה ללא תגובה. אשמח ליעוץ.

מירי שלום כניסה של תינוק הביתה משנה תמיד את האיזון. זוגות רבים מוצאים את עצמם לפתע בחילוקי דעות ומשבר. יתכן שכדאי לכם לפנות לייעוץ זוגי כדי להבין מה קרה וכיצד לשנות את העניין. לגבי החתונה, נסי לא להפוך את העניין לריב אלא נסו למצוא פתרון סביר לשניכם. יש לי הרגשה שאתם כבר נמצאים בשלב בו נלחמים על עקרונות, גם כשהם לא ממש קריטיים, וכל אחד מכם מרגיש שלא מבינים אותו. אם בייביסיטר אינו נראה מצב ראלי (ובגיל שנה וחצי זה בהחלט זמן סביר) נסו למצוא דרך שאת תחזרי הביתה יותר מוקדם והוא יוכל להישאר שם עד הסוף. צריך לראות איך עקרונות גידול הילד לא דורסים את הזוגיות, ואיך השמירה על הזוגיות התקינה לא באה על חשבון בריאותו הנפשית של התינוק. האיזון הזה בהחלט אפשרי אבל צריך להתאמץ קצת כדי להשיג אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://doctors.msn.co.il/magazine/article/36

איו לי בכלל חברים ידידים לא פגשתי אפילו ילד אחד או דיברתי איתו. אני דתי ביישן פחדן. הוריי רוצים לשלוח אותי לפנימיה- ואני לא רוצה.

בן כמה אתה??? מותר לך לגלוש לכאן??? במהלך השבוע יש בפורם "תמיכה הדדית" מישהו בשם שלומי שגם הוא דתי. אולי הוא יוכל לעזור לך או לפחות להמליץ לך מה אפשר לעשות. הוא לא מומחה אבל הוא מכיר את המגזר החרדי יותר טוב מהרבה אנשים כאן. הוא נימצא מיום ראשון עד חמישי. בעצם מחר זה יום חמישי. אני אפנה אותו לכאן אולי הוא יוכל לעזור לך ולתת לך עצה. אבל הוא נימצא מהבוקר עד 15:30 בערך. בכל מיקרה כאן גם יש לך חברים:-)))תכתוב בפורם "תמיכה הדדית" ותצטרף לחבורה:-)) בסדר???:-)) לילה טוב לך:-) @----)--- איתן

יוני, בן כמה אתה? מה יש ברעיון של פנימיה, שלא נראה לך טוב?

מה שלומך ? האם ההורים שלך רוצים לשלוח אותך לפנימיה כדי לעזור לך להתגבר על הביישנות ? או שזה בלי כל קשר. למה אתה מתכוון שלא פגשת שום ילד ? אין לך ילדים בכיתה ? אני הייתי מציע לך , לדבר עם ההורים על הבעיה. לא להשאיר את המחשבות שלך , ואת הרגשות שלך , בתוכך , בבטן פנימה. אתה מדבר עם ההורים ? בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה, ושתצליח להתגבר על פחדיך, אתה מסוגל לזה, אתה רק צריך לרצות , יום טוב להשתמע ביי

ברצוני לדעת האם יש סדנת שתיקה ואם כן כיתד אוכל להצטרף.

דן שלום אין לי עמדה בעד או נגד העניין, אבל לצורך האינפורמציה יש מספר אגודות בארץ שמארגנות סדנאות כאלה. באחד הקיבוצים ליד אילת יש סדנאות באופן קבוע, אינני זוכר היכן. בכל מקרה עיין לדוגמא ב http://www.tovana.co.il http://www.il.dhamma.org חפש תחת המונח ויפסנה במנועי חיפוש ותמצא עוד אפשרויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן זו שוב אני והפעם שאלה על עצמי . פניתי לטיפול בגיל 19 למשך שנה וחצי . לאחר מכן עשיתי הפסקה השתתפתי בקבוצות דינמיות ושוב בגיל 26 פניתי לעוד שנה טיפול כל זה אצל אותו מטפל. הסיבה שפניתי למעשה הייתה דימוי עצמי נמוך שיפוטיות , חרדה חברתית .... ביקורת עצמית מאוד גבוהה... ציפיה לשלמות , הסתכלות סטריאוטיפית על עצמי ועל אנשים ... ככה אלה הכותרות מאוד בגדול ואיך שהספקתי להכיר את עצמי. במהלך השנים בהחלט התקדמתי וההרגשה האישית שלי אכן השתפרה . ואני מרשה לעצמי היום לעשות הרבה דברים שבעבר הייתי נמנעת , יותר ספונטנית מפרגנת לעצמי וריאלית בקשר לחיים . יופי אה... ובכל זאת יש לי עדיין תחושות שמלוות אותי מאז גיל קטן שאני לא מצליחה להיפטר מהם ... אני עדיין לא מרגישה בטוחה בחברה לא מוכרת ... ולפעמים אף בחברה מוכרת!!! השאלה שהטרידה אותי הרבה זמן היא האם אני מקבלת גמול הולם לתשלום שאני משלמת על הטיפול . יש לי תחושה שהטיפול יכול היה להיות עוצמתי יותר , מכיוון שיש לי ספקות לגבי הראייה של המטפל שלי . למרות שבמהלך השנים נוצר קשר חברי טוב!!!! הוא הרי כמעט גידל אותי!!!! מה עליי לעשות? אספקט נוסף של העניין הוא שאינני יכולה להרשות לעצמי המשך טיפול נוסף בקנה מידה מקיף כפי שעשיתי עד היום , מה גם שהותשתי מעט מן הטיפול ומהתהליך שעייף אותי מאוד. שאלתי היא האם יש לך טיפים קטנים או גדולים שיכולים לעזור לי לארגן את המחשבות והעיניינים. דרך אגב ניסיתי לשתף את המטפל . הוא לא כ"כ ירד לסף דעתי. מה אתה חושב. רב תודות . לילה טוב

קרן שלום באופן טבעי כמו בכל קשר, עם השנים הריגוש פוחת גם אם הקשר מצויין, וזה נכון גם לגבי טיפול נפשי. את מספרת שנעזרת בטיפול והיום חסרה לך העוצמה הרגשית, שאולי היתה בעבר, או ניבטת היום בצורה אחרת בגלל שאת במקום אחרים בחיים. ראשית, שווה להתעקש ולעבד את הענין עם המטפל שלך ולא הייתי מסתפק בתחושתך שהוא לא ירד לסוף דעתך. שווה לברר בתוך מסגרת הטיפול האם המשך הקשר הטיפולי הנוכחי נכון עבורך או שהגיע זמן לסיים או לשנות כיוון. מצד שני אולי דווקא התחושות המטרידות כלפי הטפול יעלו משהו חשוב שלא בא מספיק לביטוי עד עכשיו. אני בטוח שדעתו בעניין חשובה לצורך הבנה מלאה של העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי אחיין בן שלוש בערך , הוא בן שלישי ואחרון לאחותי שהיא גרושה. היא גרה בבית עם שני חדרים וסלון. בחדר שלה הילד שלה ישן איתה. גיא לצורך העניין לעיתים מתקשה לקבל סמכות הוא עקשן למשל: אם מבקשים ממנו לאסוף את הצעצועים הוא מאוד כועס וצריך להתחיל במסע שכנועים לעיתים באיומים העמדות בפינה וכ"ו . הוא בוכה כשהוא רוצה משהו ולא מקבל . זה הדרך שלו לתקשר עם העולם . אני חושבת שיש להציב גבולות מסויימים מצד אחד אבל לא לעשות טרור מצד שני . לבנתיים אני מרגישה כי מאוד קשה לקבל את שיתוף הפעולה שלו במצבים שונים . וזה מצער אותי מכיוון שאני מכירה בחשיבות שיש לשנים הללו על עיצוב האופי של הילד . יש לציין שלגיא תפוסים של ילד קטן וילדותי מכפי גילו. מה חשוב לעשות או לא לעשות במקרה כזה . תודה קרן

קרן שלום אלו שאלות גדולות וחשובות ואני לא חושב שמסגרת הפורום מתאימה לצורך מענה. הצבת גבולות היא משימה לא פשוטה שבוודאי מוגברת בתנאים הפיזיים והמשפחתיים שתארת. אני חושב שאחותך עשויה להיעזר בייעוץ להורים שניתן בכל מיני מסגרות מקצועיות. ניתן לפנות לשירות הפסיכולוגי של העיריה, ללשכת הרווחה של העיריה, למרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות או קופת החולים ועוד. זה יתן לאחותך גם תמיכה אישית מעבר לעצות פרקטיות לניהול הבית והילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חבר מזה כ-3 שנים . חבר יותר מסור , אוהב ומפרגן ממנו לא קיים . אבל... אני מרגישה שחסר לי משהו ... יותר עניין בזוגיות . מערכות קודמות שהיו לי , היו אמנם מרגשות ביותר , אך מלאות תסכול וסבל מצידי . אני יודעת שיש לי בידיים אוצר , אך אני לא מצליחה להפנים שזה באמת מה שחשוב בסופו של דבר , להמשך החיים . כרגע המשבר חמור במיוחד , היות וקנינו דירה ביחד . פתאום נכנסתי ללחץ ולחרדה איומים שלא נותנים לי מנוח , אני אובדת עצות אבל מקווה שתחושה זו זמנית ולכן לא לוקחת החלטות גורליות . יכול להיות שאני בכלל לא יודעת מה זו אהבה אמיתית , היות וכל מערכות היחסים הקודמות שלי היו סוערות בטירוף , אומנם בילתי בריאות בעליל , אך מלאות ריגוש ... יכול להיות שבגלל זה אני מפרשת שיגרה כחוסר אהבה ??? אני בדילמה נוראית !!! אנא עיזרו לי .

טליה שלום לפי מה שאת מתארת נשמע שבאמת יש לך קשר זוגי טוב ששווה להילחם על קיומו ושלמותו. יתכן שיש דברים בעברך ובנטיותיך שלא נותנים לך להנות מהקשר הזה כפי שהיית רוצה. הריגוש בקשר הזוגי הוא חשוב מאוד ולפי מה שאת מתארת בהחלט יתכן שתוכלי ליצור או להגביר אותו גם בקשר הזה. אני מקווה בשבילך שאת הריגוש מהחלק ההרסני שלעיתים יש בקשרים ושאולי חווית אותו בעבר תוכלי לחסוך לעצמך הפעם. את הדילמה אין צורך לבטא בהכרח בהחלטות כלפי הקשר עצמו. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי אישי כדי לבדוק את התחושות עליהם כתבת, ואולי בהמשך להביא למפגש גם את בן זוגך. סביר להניח שתוכלי ותוכלו להשלים את מה שחסר, וזה דורש תשומת לב, תהליך, והשקעה רגשית. בהצלחה במסע ד"ר אורן קפלן

את רושמת דבר מעניין מאוד שצריך לבחון אותו. זה שהבחור בחור זהב לא אומר שזה מה שאת רוצה וצריכה. ברגע שזה לא זה מרגישים. את צריכה ריגושים רומנטיקה כחלק מחבילה ולא בחלקים. עם את מרגישה שזה לא זה....אז בד"כ זה לא זה. רומנטיקה ומשיכה זה דבר מאוד חשוב כי זה בסיס לזוגיות טובה ולאורך זמן. זה שלא מצאת עד עכשיו זה לא אומר שאין. עדיף לך לא לאשלות את הבחור. כי עם כבר מעכשיו ההיסוס שלך אמיתי אולי זה מתכון לבגידות חיכוכים וגירושים. תבדקי עם עצמך טוב טוב עם איתו היית רוצה לחיות כל החיים. תקחי בחשבון שאופי לא ניתן לשנות ז"א שאם הוא לא רומנטי ולא מרגש אותך הוא לא יהפוך פתאום למאהב לטיני:))) מה שכן תיקחי עוד דבר בחשבון שבמשך השנים גם הרומנטיקה לעיתים נישחקת. ומה אז תעשי???? את צריכה מישהו שיודע לחדש לגוון ולהפתיע. בכל מיקרה עם זה מפחד של כל השינוי הזה של הלגור ביחד אולי כדאי לפנות ליעוץ זוגי. בהצלחה @----)--- איתן

שלום רב אנני יודע להגדיר את הבעיה אך באופן כללי תחושה האישית אינה טובה מבלי יכולת להצביע על כאב פיזי לפני כשנה וחצי נתקפתי יום בהיר אחד בתחושה של פחד וחרדה שעומד לקרות לי משהוא אישי קשה כמו מוות או התקף לב פניתי לפסיכאטר ופיסכורפיסט והנ"ל אבחן בעיה של חרדה בעקבות כך קיבלתי כדורי קלונקס וכדורי סרוקסט את כדורי הקלונקס הפסקתי לקחת כעבור מספר שבועות ואילו כדורי הסרוקסט המשכתי לקחת בפרק זמן של חצי שנה לערך אך מצבי השתפר אך לא לחלוטין פניתי בחזרה לרופאה והנ"ל החליף לי את כדורי הסרוקסט בכדורי צפרמיל כדורים הללו לא שינו את המצב הכללי שעדין ההרגשה הכללית אינה טובהוהוחלט על ידו להפסיק את הכדורים לחלוטין כאשר ברקע שנינו את המינון מ0.5 כדור ביום ועד ל 2 כדורים במשך תקופה של חודשיים לקחתי כ6 כדורים במשך כל התקופה כאשר 0.5 כדור ביום ולחאר מכן הפסקה של שבוע ויותר נכון לעכשיו הנני לוקח בין 0.5 ל0.75 כדור של קלונקס ביום ועדין הרגשה כללית אינה טובה ישנה תחושה של חוסר איזון בגוף בלבול קל תיאבון גדול בזמן של התחושות הלא טובות עצבנות יתר אשמח באם תוכל לתת לי דעה נוספת על הבעיה כמו כן אשמח עם ניתן היה ליצור איתי קשר טלפוני 055592188 בברכה

תנסה אפקסור.

אריה שלום הפורום הזה אינו עוסק בתחום התרופתי ומומלץ לפנות לייעוץ אצל הרופא המטפל ובפורומים של רופאים. רצ"ב קישור לתמצית בנושא השיטות המקובלות לטיפול בחרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר יקר אינני יודע אם אתה הכתובת, אבל רציתי לשאול אם לדעתך אני זקוק לעזרה מקצועית נפשית. אני כשלון עצום (עובדתית)במערכות יחסים עם אנשים בכלל ועם המין השני בפרט. אני נראה מצוין ורוב הפעמים בנות מתאהבות בי מהר או רוצות אותי מאוד, ואחרי זה איכשהוא באורח פלא זה נגמר. זה פשוט לא יאמן איך שזה כרוניה ידועה מראש. כל קשר שלי נגמר בצורה שאנשים פשוט לא רוצים לראות אותי יותר. אינני אדם רע בכלל, אך ברור שישנה בעיה. מצטער על המכתב המבולבל. דניאל

דניאל שלום מהמעט שכתבת עולה שקורים לך דברים מבלי שאתה מבין עד הסוף מדוע. במקביל יש לך מוטיבציה לחקור ולהבין את העניין ולשנותו. אלו תנאים בהחלט מתאימים לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להבין קודם כל מה קורה לך במערכות היחסים ובהמשך כיצד לשנות את המצב. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

רב תודות לך. קשה לי להאמין שמשהו הולך להשתנות, כי התופעה פשוט מדהימה. הקלות שבה אנשים מתאהבים בי מול הקלות שבה הם עוזבים לאחר תקופה מסויימת, מבלבלת אותי מאוד.(בעיקר עם המין השני) אני מקווה שאצליח. -דניאל

שלום סתם בא לי לכתוב כי אין לי מהפסיד ואני לא יכול לדבר על זה עם אף אחד. הבעיה הקטנה שלי היא שלפנ חודש הכרתי משהיהי נחמדה דרך ידיד משותף. באתי אליה לצורך עיסקי והתחלנו להכיר אחד את השניה ונוצרה בינינו כמיה. אבל כרגע אני נמצע בתקופה גרועה מבחינה אישית ואני סובל מדיכאון ובעיקבות זאת היצר המיני שלי שואף לאפס. אבל היה לי נחמד איתה למרות שלא הייתי מסוגל לקיים יחסי מין (פשוט לא בא לי) למרות שניסיתי כמה פעמיים זה לא הלך. אבל בכול זאת היה לה סבלנות עלי. למרות זאת לא הרגשתי טוב עם עצמי אני מבוטל הרבה זמן ומצבי הכלכלי על הפנים וזה נורא הלחיץ אותי. אבל היא הבינה אותי וחשתי אליה קרוב גם היא באה מרקע של בעיות נפשיות לכן יכלותי ליצור איתה קשר בכינות ודבר איתה על דברים אישים שזה משהו שאני ליכול כול כך לעשות. היא הציעה שאני הלך לטיפול. בערך לפני שבוע היא הייתה אצלי וראינו סרטים יחד ואחרי שהסרטים נגמרו ישבנו לדבר והיא הציעה שאני יבוא אליה לכמה ימים ואני מרוב פחד סרבתי יש לי פחדים להיות יותר מדי זמן בבית עם אותו אדם.(שרוט מה לעשות) ובקיצור מאז היא נהייתה קרירה אלי היא הפסיקה לתקשר אלי וגם כאשר אני התקשרתי אליה היא כבר לא הייתה כמו קודם. וזה דחף אותי עוד יותר מטה מבחינת הרגשה. עכשיו אני חש בדידות נורא שגורמת היהורים על מוות וקינאה לחבר טוב שלי שמת לפני מספר שנים. אני אובד עצות ולומד לקח. נורא אהבתי אותה בדרכי שלי.

שלום למעשה עד עכשיו הבחורה שהכרת היתה אמפתית וקשובה לצרכיך והתקרבה אליך. יתכן שהיא נפגעה ממך ואם היא חשובה לך כעת, כדאי ליזום שיחה כנה איתה ולברר מה קרה. תוכל לספר לה שנבהלת מהצעתה ותנסה לחדש את המשיכה ההדדית שהיתה בינכם. סוד העניין הוא לשתף אותה במה שקורה לך ולהבהיר שלא היא האשמה ושלא דחית אותה אישית. בתקופה של דיכאון קל מאוד להתדרדר למטה. אתה צריך לשמור על עצמך ולגרור את עצמך קדימה גם שלא מתחשק. בקלות אתה גולש למחשבות על המוות. אז תפוס יוזמה ונסה לחדש את הקשר שהתחיל בסה"כ בצורה די מבטיחה לפי מה שאתה מתאר. בברכה ד"ר אורן קפלן

סוף החיים- המוות הנפשי- זיכרונות. כשנמאס כבר לחשוב והרמנו ידיים צצים לי בראש זכרונות זכרונות כואבים, זכרונות אבודים זכרונות שמעלים לי דמעות. מזכירים נשכחות געגועים לאחות, שהלכה לי וגרה רחוק וחיים מעיקים ומראות כה שחורות שעלי הן תמיד צוחקות. הן מראות לי דברים, מזכירים סיפורים מן דרמות סוחטות דמעות בשביל מה טלויזיה עם כאלו חיים... אפשר לייצר סדרות. מנסה להצחיק אבל זה די מעיק כי חיי הם בעצם גמורים אז יושבת סתם ככה עיפה ומספרת לכם סיפורים יש סימן שתמיד לי מזכיר נשכחות מרטיבה במיטה בתקופות קשות מנסה לחזור לאותה הילדה שכל חייה היא רק פחדה כי אסור לדבר ואסור לצחוק ואסור להנות כי אחטוף מכות. כבר למדתי לשנן כל משפט למדתי לקלוט כל מבט את מבטי השנאה מבטי השמנה מבטי המראה שתמיד לעגה. כשמרימים ידיים, כך אני חושבת עולה לפתע ילדה אחרת שמנסה לשמור הכל למזכרת "כדי שלא ילך לאיבוד", היא אומרת. נותרנו שתינו במערכה בודדות לאט לאט המילים נגמרות רוצות לעשות עוד מעשה שטות לפני שנחליט יחדוה למות. אתם לא חייבים להגיב, הרגשתי צורך לכתוב זאת דווקא פה, בפורום הזה... סליחה, ענבר

שיר נורא עצוב:( ככה הם חייך??? בת כמה את עם מותר לשאול??? יש אלימות בבית??? את עדיין נמצאת באותו מצב???? תנסי אולי לפנות לער"ן לעזרה 1201 או 1202 אחד מהשניים. כל כך עצוב לי לשמוע את מה שקורה לאנשים במדינה הזאת. את כל האלימות את כל הפגיעות בדבר הכי יקר בנפש. עם מצד הממשלה ועם מצד אדם לאדם. זה פשוט קורע לב:( איך שהמשטרה ובתי המשפט פועלים. זהממש מעורר רחמים:( חבל שאין לי את הכח להזיז הכל הצידה ולבנות משהוא חדש ומתוקן. @----)--- איתן אשמח לשמוע ממך:)

איתן, סלח לי אם דברי לא היו מובנים עד הסוף. טעות שלי. גדלתי בבית אלים, כמו שכתבתי, אלו זכרונות. עדין יש אלימות מידי פעם, אבל לא, אני לא ילדה מוכה. אני בת 21, כבר ילדה גדולה. מה ששובר הוא כבר לא העבר ולא ההווה, הבדידות היא שהורסת. החוסר יכולת שלי אפילו לעזור לעצמי. ענבר

מי לא אוהב להישען על זיכרונות, נוסטלגיות, כאבים, אהבות..ועד כמה שהלב דוקר כך הסיפוק עולה.

אני לא אוהב. כי שיש עומס של זיכרונות של כאבים של אהבות אנחנו שוקעים עוד ועוד. אנחנו צריכים להסתכל קדימה בתקווה בהבנה. אולי את שואלת איזו הבנה???? הבנה שמה שעברנו לא משנה כמה רע שהיה, נועד לחזק אותנו ולחשל אותנו. אנחנו נדע ממה להיזהר איך להתמודד עם העומד לבוא. שום דבר לא קורה סתם. לפעמים הסיבה לא מובנת, אבל בעתיד אנחנו רואים את הסיבה. כוח ההישרדות של האדם גדול וחזק מאוד. את צריכה להזיז הצידה קצת את המשא הכבד שעליך, כדי שתוכלי לראות את מה שלפניך. שתוכלי לשפר לחדש. כשיהיו לך ילדים תתנהגי אליהם בצורה טובה ותתני להם את כל הטוב שבעולם ולבעלך לעתיד תדאגי והוא ידאג לך. צריך הרבה סבלנות וזמן ענבר, צריך זמן. אל תיתיאשי רשמתי לך תתכתבי ותגידי כל מה שמפריע לך. יש לי המון סבלנות אני לא מתיאש כל כך מהר:))) אל תדאגי @----)---- איתן

אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל יש לי כפייתיות בנושא של מין. אני לא יודעת אם ההגדרה הרפואית לכך היא נימפומניה, בגלל שמדי פעם אני גומרת. אולם, אתאר את בעייתי: אני מאוד אוהבת לקיים יחסי מין. כרגע אין לי חבר קבוע, וכשאני מקיימת יחסים אלו רק עם קונדום ואמצעי מניעה נוספים. עם זאת, בשבוע האחרון הייתי עם ארבעה גברים ובחורה אחת. זה נראה לי מוגזם, אני גם חשה שאני חייבת כל הזמן מין, בעדיפות עם חדירה. השבוע לא חוויתי אורגזמה, אולם אני כל הזמן חשה צורך מתמיד להכיר עוד גברים ואפילו מעין "קאמבקים" עם האקסים, רק לצורך מין. כרגע אני יוצאת עם חמישה גברים שאינם מודעים לקיום אחד של השני. אני רואה בעניין בעייתי מכיוון שכל הזמן יש לי יצר מיני בלתי נדלה, בזמן האחרון אף התחלתי להמשך לבחורות. אני כבר מטופלת על רקע בעיות אחרות (תקופה ארוכה של דיכאונות,אנורקסיה ופציעה עצמית) בכדורי "פריזמה" אשר אמורים לעזור גם בהתנהגות אובססיבית קומפלסיבית אך מאידך, אין שינוי. זאת ועוד, שאני פוחדת שהיצר הזה יפגע לי בחיים, אני מאוד מנסה ליצור יחסים אינטימיים עם אחיה הקטן של חברתי(לא בעילה- הוא בן 17), אך בעבר היא התנגדה לקשר כזה ואני מפחדת שזה יפגום לי בחברות איתה. חוץ מזה שאינני מסוגלת לחשוב על הרבה דברים חוץ ממין וזה כולל קיום מגעים מיניים רבים (אני נראית מאוד מאוד טוב ומתחילים איתי המון) ואוננות של בערך שלשו פעמים ביום. לקבוצת תמיכה אינני רוצה ללכת. האם יש פתרון אחר?

ענת שלום קודם כל זה לא נשמע מטומטם בכלל. אני מתאר לעצמי שכמו כל סוג של כפייתיות היא מסתירה מאחוריה הרבה חרדה. הטיפול בעניין אינו בנושא המין אלא בהקשר של הדברים בגללם הגעת לטיפול. את מדברת כנראה דרך הגוף ומבטאת דרכו דברים. לכן אולי האנורקסיה והפציעה העצמית שברקע. היצר הוא לא זה שיפגע בחייך, אלא הדיכאון שמפעיל אותך לכל מיני דברים. אולי דרך המין ויחסיך החברתיים את יכולה לחוש את החיים ולהתרחק מהמוות. אני מעריך שכשהתהליך הטיפולי יתקדם גם הצורך המיני החריף יוחלש ותהיה לך אפשרות טובה יותר ליצירת קשרים מאוזנים לפי מינון שיתאים לך בצורה נכונה. קבוצת תמיכה בנושא החיים בוודאי לא תזיק. את בוודאי לא צריכה קבוצת תמיכה לנושא המיניות. אני לא חושב ששם הבעיה עימה את מתמודדת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כמכור למכורה... פשוט לקום יום אחד ולהפסיק. ליצור סביבה חדשה. אני יודע שזה נשמע שטויות, אבל זה מצליח.. עם המון המון המון תקווה שמצמיחים רק מלמטה, אפשר לנווט את התיאבון שבבסיסו הוא בריא, למערכת תקינה יותר. ושאף אחד לא יספר לך אחרת. בהצלחה איתי.

דר' קפלן שלום, אני בת 30 סובלת מהתקפי חרדה מאז שאני זוכרת את עצמי. תקופות מסויימות הייתי מטופלת בתרופות ובאותן תקופות היתה רגיעה אם כי לא מקסימאלית. היום אני בהריון בחודש חמישי והתקפי החרדה לא עוזבים אותי ואני לא מוצאת את מקומי. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי שלא עוזר במיוחד ואני לא יודעת איזו תרופה ניתן לקחת. אני לוקחת ואבן פעם ביום אבל זה ממש לא עוזר מה עושים? לתשובתך אודה.

אני שלום ראשית כדאי לפנות לייעוץ לגבי התרופות שאת לוקחת בתקופת ההריון. יש מומחים בנושא בקופת חולים או באסף הרופא במוקד לייעוץ חינם שנקרא הריופון בטלפון 08-9779309 או 08-9779117 אני מקווה שאחד מהם יפעל. הואבן הוא לא פתרון מוצלח, בוודאי לא לטווח ארוך. תרופות באופן כללי אינן מומלצות בזמן הריון, אבל יש תרופות נוגדות חרדה שניתן לקחת בסיכון נמוך. מצבך הנפשי התקין משמעותי מאוד להריון בריא והתפתחות תקינה של העובר ולאחר מכן של התינוק. כאמור, פני לייעוץ מקצועי בנושא. שיטות להרפיה והיפנוזה עצמית עשויות לעזור לך. במידה והפסיכולוג שלך לא משתמש בכלים אלו ניתן לרכוש ספר וקלטת וללמוד באופן עצמי את השיטה. זה עשוי גם לעזור בשעת הלידה עצמה. בכל מקרה, מאחר ואת נמצאת בטיפול כדאי להביא את הנושא למפגש הפסיכולוגי, כולל התסכול מחוסר השינוי, ולראות לאן זה יוביל. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

למה עדיף בחיים? אני אשה נשואה, וידידי הינו נשוי, תפשתי אותו על חם בארוע משותף שריכל עלי (כך נתן לי להרגיש) לגבר מסויים, והגבר המסויים ההוא גרם לו לגיחוך. הרגשתי פגועה מאד. האם כדאי להוכיח אדם שריכל או צחק עלי בפני מישהו ואז יראה שאני לא מטומטמת ורואה הכל, או פשוט להבליג כי אולי בכל זאת טעיתי ורק היה נדמה לי ואז לסחוב את הכאב וההשפלה לכל חיי? מה עדיף?? , ברור שאם הוכיח את האיש הוא יכחיש. בתודה - האלמונית.

אלמונית שלום כנראה שאין עדיפות וכל החלטה שתעשי עדיין תשאיר אותך עם התלבטות. ואכן, אחת לכמה זמן התלבטויות כאלה עולות כאן בפורום ואולי צריך להתמודד עם העובדה שיש מצבים בהם פשוט אין תשובה ואין מה להוכיח. את הכדאיות תצטרכי לבחון בסופו של דבר בעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום גלשתי באתרים של ויטמינים וצמחי מרפא ושם יש הרבה מאוד מרקחים נגד עצבנות לחץ ומתח... האם אתה ממליץ להעזר בדברים מסוג זה?? הבעיה שלי היא עצבנות ומתח וגם חרדה מפעם לפעם... בלילה אני הרבה פעמים שוכב ופשוט מרגיש שהגוף מתוח ולחוץ ולכן אני לא נרדם...

מנסיון אישי: או שזה כוסות רוח למת, ולא עוזר כלל, או שזה גם עשה לי לפעמים גם יותר גרוע. אל תבנה אל הדברים האלה. זה לא זה.

רומן שלום אני לא מתמחה בייעוץ תרופתי, גם אם מדובר בצמחי מרפא. אני מציע לפנות לפורומים של מומחים בתחומי הרפואה והרפואה המשלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי ילדה בת 4 ומאז שהיא נולדה היא רק בוכה הילדה שלי בוכה על כל דבר הכי קטן וזה לא משנה מה היא תמיד בוכה וצועקת היא יודעת לדבר יפה וכל שאלה שאני שואלת היא בוכה שאלתי אותה מדוע היא בוכה והיא לא עונה בנוסף יש לה אח קטן ממנה הוא בן שנתיים והיא כל הזמן מציקה לו וצועקת עליו הילדה שלי לא רגועה אפילו בבוקר כשהיא מתעוררת היא ישר בוכה ומתפרצת עלי כל הזמן כל יום וכל היום היא רק בוכה בלי סוף . שאלה הייתי רוצה שתציעו לי מה אפשר לעשות ואיך להתמודד עם המצב הקשה הזה שלא נפסק

טלי שלום ראשית צריך להכיר בכך שיש טמפרמנט אישי ומולד לכל ילד, יש כאלו שנוטים לבכות יותר ויש שפחות. עם זאת, סביר להניח שיש משהו בבכי הזה שקשור לתחושותיה וליחסים שלה איתך ועם אנשים אחרים. ילדים בגיל כזה לא יודעים לענות לשאלות מילוליות ולכן אי אפשר לצפות שתדע לבטא מה מציק או מתסכל אותה שבגללו היא בוכה. אני לא חושב שאוכל לתת לך תשובה ישירה כי נדרשת היכרות מעמיקה עם הילדה והמשפחה כדי לייעץ בתחום כזה. במידה ואת מוטרדת כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לייעוץ. אין צורך לערב את הילדה ותוכלי לפנות לבדך או עם בן זוגך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור אורן קפלן שלום רב, שמי מוטי (21) ומעוניין להתחיל ללמוד בשנת הלימודים בקרובה. חשבתי אוליי על מנהל עסקים במכללה למנהל (כבר התקבלתי) , אבל מאוד מאוד חושש.... בעיקר בגלל שזה תחום מאוד כללי -האם אחרי התואר הראשון מישהו בכלל יתן לי עבודה? התואר הראשון בכלל שווה משהו ?? הלא מי בכלל יתן לי לנהל ?! וחוצמזה ברור שאני לא יתחיל בניהול אבל כל כך הרבה אנשים הולכים לתואר הזה (שהוא הכי נפוץ...) ואני מפחד שאני יצא מהתואר בידיוק כמו שנכנסתי אליו .. האם חששותי מוצדקות? בהמוןן המון תודה על התיחסותך וסבלנותך, מוטי

מוטי שלום השכלה אקדמית חשובה היום בכל תחום עיסוק. רוב התארים אינם נותנים מקצוע אלא עדות לכך שבוגר התואר הינו בעל יכולת חשיבה, למידה והתעמקות. מקצועות מסויימים גם נותנים מקצוע וכיוון מקצועי. תחום הניהול הוא אין סופי ואפשר להגיע עימו לתחומי עיסוק רבים ומגוונים. התואר הראשון במינהל עסקים נחשב לתואר מבוקש עם אפשרויות עיסוק רבות ורוב הסטודנטים מתחילים לעבוד כבר במהלך התואר הראשון. החששות מובנים ומוצדקים מבחינה זו שאתה בצומת דרכים חשובה. אין לי ספק שלאחר הכניסה למסלול החששות יפחתו ותמצא את המקום המתאים לך. בהצלחה בלימודים ד"ר אורן קפלן

תודה רבה , אני מקווה שאתה באמת צודק , הסתכלתי בנתונים שלך ולמרבה הפתעתי מתברר שאתה אפילו מרצה במכללה למנהל ושיש לך תואר שני וגם אתה פסיכולוג קליני. שאלתי את האיש הנכון:) תודה! מוטי

האם סרוקסאט באמת גורם להשמנה? אם כן, בכמה ק"ג עליתם? האם זה נעשה בדרך של הגברת התיאבון או ללא הגברת התיאבון?(פשוט משמינים ללא יכולת שליטה?) אשמח לתשובות מידע ומניסיון אישי!! תודה.

יערה שלום כדאי להתייעץ עם רופא ובפורומים רפואיים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. אני סובלת מהתקפי חרדה כבר כמה זמן. אין לי מושג איך זה בא לי, כי אומרים שזה בא בתורשה, ואצלי במשפחה אין אף אחד עם הבעייה הזאת. כבר כמה שנים שיש לי בעיות בריאותיות והייתי אצל הרבה רופאים בקשר לבעיות שונות(שאף אחת מהן לא דימיינתי!) אבל הבעייה היא שבגלל שתמיד הרופאים אמרו שאין לי כלום, אמא שלי, שהיא דיי אנוכית, חושבת שאני תמיד ממציאה ולא מתייחסת אליי ברצינות. נורא קשה לי עם ההתקפי חרדה, וגם שמעתי שזה ממש לא טוב ללב ויכול לגרום לשיתוק!אבל אין פשוט סיכוי שאני אדבר עם אמא שלי, ולכן גם אבודה לי האפשרות של ללכת לפסיכולוג. וגם תרופות הרגעה מכל סוג שהוא לא טבעי הם לא אופציה. הייתי רוצה לקבל הצעות, איך אני יכולה לבד, בבית, לעשות תרגילים או משהו כזה בשביל להקל על הבעייה. אני אשמח לכל תגובה עידוד, והבהרות מפורטות לגבי הדברים ששמעתי. תודה מראש לכל מי שעונה!

למה לא טיפול תרופתי?? יש היום תרופות טובות!!

אבל אני פשוט לא יכולה. אני בת 14 וחצי. לדעתי זה גיל ממש מוקדם להתחיל לסבול מהתקפי חרדה. אני לא יכולה לדבר עם אמא שלי, היא לא מבינה שיש כאלה דברים בכלל, ולי היא לא תקשיב. גם אם היא כן תקשיב לי היא לא תדע לאן להפנות אותי, היא בטח תקבע לי קודם תור לרופאת ילדים, והרופאה הזאת ממש צחקה עליי פעם קודמת שהלכתי אליה! אני יכולה לדבר עם היועצת של הבית ספר שלי אבל אני לא בוטחת בה, היא בנאדם צבוע. ובכלל אני לא יודעת אם היא תדע מה לעשות, פעם קודמת שדיברתי איתה היא פשוט הפנתה אותי לאתר הזה.

ורד שלום אני לא בטוח ששיטת עשה זאת בעצמך תתאים, אבל את בהחלט יכולה לנסות. יש מספר ספרים וקלטות בנושא של הרפיה, דמיון מודרך והיפנוזה עצמית. תוכלי לרכוש ערכה בחנות ספרים ולנסות. עם זאת, אני ממליץ לך בכל זאת לנסות ולהגיע לטיפול פסיכולוגי ואולי לשקול טיפול תרופותי. יתכן שאמך אינה מבינה את הבעיה ואיש מקצוע בוודאי יוכל להסביר לה. אינני יודע את גילך אבל במידה ואת עדיין בגיל בי"ס תוכלי להיעזר בשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה כדי לפחות לקבל הפניה מתאימה. להלן קישור לתמצית על שיטות הטיפול המקובלות בחרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ורד יקרה את באמת צעירה מאד כדי להתמודד לבדך עם חרדה. סביר להניח שיש קשר בין החרדה שלך לבין חוסר היכולת (ולא משנה אם הסיבה נעוצה בך או באמך) לפנות לאמך בעת מצוקה. את לא צריכה להתמודד לבדך, אם אין לך אמון ביועצת ביה"ס, את יכולה לפנות לפסיכולוג/ית של בית הספר.אפשר למצא בתחילת ספר הטלפונים בשירותי העיריה במקום מגורייך, ולחפש שם את "שפ"י". זכותך להיעזר בגורם טיפולי שישכנע את אמך (הורייך) שאת זקוקה לעזרה. לי נראה שקשה להתמודד לבד עם חרדה. חבל שתהיי לבד במצוקתך. אסתי (יועצת חינוכית)

ורד יקרה את באמת צעירה מאד כדי להתמודד לבדך עם חרדה. סביר להניח שיש קשר בין החרדה שלך לבין חוסר היכולת (ולא משנה אם הסיבה נעוצה בך או באמך) לפנות לאמך בעת מצוקה. את לא צריכה להתמודד לבדך, אם אין לך אמון ביועצת ביה"ס, את יכולה לפנות לפסיכולוג/ית של בית הספר.אפשר למצא בתחילת ספר הטלפונים בשירותי העיריה במקום מגורייך, ולחפש שם את "שפ"י". זכותך להיעזר בגורם טיפולי שישכנע את אמך (הורייך) שאת זקוקה לעזרה. לי נראה שקשה להתמודד לבד עם חרדה. חבל שתהיי לבד במצוקתך. אסתי (יועצת חינוכית)

שלום רב! יש לי בעיה שכבר הוצגה בפורום זה על בעיות לב,כמו אצל הרבה אנשים גם אני חש שאני על סף התמוטטות לפעמים ועובר "כביכול" התקף לב ,עם הזמן למדתי להתמודד עם הענין ולהרגיע את עצמי עד שעובר ההתקף,אך עדיין זה פוגם באיכות חיי ובעיקר מונע ממני לעשות פעילות גופנית,אותה כל כך אהבתי לעשות לפני שהכל החל. השאלה שלי היא כזאת :לפי מה שקראתי הטיפול כולל טיפול תרופתי אותו אני מסרב לקחת מה שלא יהיה,אני מאוד מאמין בנפש ובכך שהכל נגרם כתוצאה מכך,לפי מה שקראתי בפורמים מהסוג הזה אנשים מתקשים או שלצאת מההשפעות של התרופות או לפתור את הבעיה בעזרתם ,אני יודע שאתה ,ד"ר קפלן, תומך בשילוב של תרופות יחד עם טיפול אך בכל זאת ,האם אין די בטיפול פסיכותראפי בלבד?האם מה שהספיק בכדי להיכנס למצב ביש שכזה (בעיה בנפש) לא מספיק בכדי לצאת מזה (טיפול בנפש והבנתה?) מחכה לדעתך בכיליון עיניים!! גיא

גיא שלום אני לא תומך בתרופות בכל מצב, ובד"כ מתחיל טיפול פסיכולוגי מבלי להפנות לפסיכיאטר. ישנם מצבים בהם אני סבור שתרופות עשויות לשפר הן את המצב, והן להאיץ את הטיפול הפסיכולוגי. בהחלט ניתן לטפל בהתקפי חרדה באמצעות טיפול פסיכולוגי ללא תרופות, ואם נשמע אחרת מתשובתי אני מתקן את דברי. אגב, הפעילות הגופנית עשויה רק לעזור למצב ולא להרע אותו. במידה והבדיקות הגופניות תקינות רצוי לעשות פעילות ספורטיבית גם כחלק מהטיפול בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשנה האחרונה גרתי במרכז הארץ וטופלתי במרפאת בריאות הנפש ברמת גן בשיחות שבועיות וכדורים. שיניתי זמנית את כתובת המגורים בתעודת הזהות שלי לצורך זכאות למעונות ומילגות, בפועל אני עובדת ובאוקטובר גם אתחיל ללמוד במרכז הארץ. עפ"י סיכום רישמי שהיה לי עם המרפאה המשכתי להגיע לטיפולים ברמת גן באופן קבוע. בגלל התדרדרות חריפה במצבי וחילוקי דיעות עם כמה מהמטפלים, הופניתי לאישפוז יום - דווקא בצפון. בועדה שנערכה לי הופתעו היושבים לשמוע שלא הוסבר לי כלל על מהות המסגרת של אישפוז יום והסכמנו שאין אפשרות לקבל אותי בצפון אלא אם אתפטר מעבודתי בתל אביב ואבטל את לימודיי לתואר ראשון. נראה היה שההפניה בטעות יסודה. אולם "מרפאת הבית" שלי מסרבת כעת לקבל אותי בחזרה. איני יכולה להתאשפז בצפון שכן איני מסוגלת נפשית להתפטר על העבודה ולוותר על הלימודים במרכז - אלו הן התיקוות היחידות בחיי. מצד שני - המרפאה בה טופלתי עד עכשיו מסרבת להמשיך לתת לי טיפול. אני מרגישה שנפלתי בין הכיסאות. מדובר על חודשיים בלבד בהם אני שוהה בבית הוריי בצפון. במרכז ממתינים לי העבודה והלימודים באוניברסיטה - בתוך חודשיים יהיה המען הרישמי שלי שוב במרכז הארץ, אבל מה עושים בינתיים? כרגע מצאתי את עצמי נטולת טיפול, ללא שיחות וללא תרופות. לאן ולמי אפשר לפנות בצפון? מי אמור לתת לי הפניה מתאימה? מיואשת ומבולבלת באמת.

לפי הודעתך אני מבינה שבסוף ויתרת על הרעיון של האישפוז יום. אם את מעוניינת במרפאת בריאות הנפש באיזור הצפון יש רבות כאלה. תפני לרופא המשפחה שאת רישמית שייכת אלייך עכשיו כשאת בבית הורייך תסבירי לו את מצבך ושטופלת ברמת גן ושאת מעוניינת לקבל המשך טיפול באיזור הצפון. זה הכל. תרופות שקיבלת עד עכשיו הוא חייב להמשיך לתת לך ובקשר לשיחות אני מקווה שהוא יוכל להכניס אותך לשם למשך חודשיים, לא בטוח כי ההמתנה בדרך כלל אורכת זמןאבל תנסי, אין לך מה להפסיד.אם מצבך כה בעייתי עד כדי כך שחשבת על אישפוז יום , מוזר בעיניי שנותנים לך ליפול כך בין הכיסאות... תנסי בכל- אופן , במקרה הכי גרוע יש לך גם את האופציה של לפנות למטפל פרטי. בהצלחה!!

שמשאירים אותי לא לכאן ולא לכאן. במיוחד שהיוזמה לאישפוז יום הייתה כולה שלהם בטענה שמצבי קשה ודורש מסגרת עם מעקב צמוד יותר... והנה נשארתי ללא שום מסגרת בכלל.. פאראנואידי ככל שישמע, איני יכולה שלא להרגיש כאילו כל המטרה היתה להיפטר ממני... לא היה לי מושג שהיום בו בישרו לי על ההפניה הוא בעצם גם היום האחרון שלי במרפאת רמת גן. אני מרגישה כמו מי שסולקה בכוח מבית ספר לרחוב:( איך זה שדבר כזה מותר?

הזה העם הוא באמת יעיל נגד דיכאון וחרדות. אני מקבל אותו בערך שבוע ואני לא חש הקלה בנתיים. למרות שאמרו לי שיקח 3 שבעות עד שתחל הצתה אין לסבלנות לחכות. תודה מראש.

בכל זאת תצטרך להיעזר בסבלנות. תרופות פסיכיאטריות אינן אקמול, ולוקח להן זמן להשפיע. חלק מתופעות הלוואי של הסרוקסט הן אובדן החשק המיני והשמנה, מכיוון שהכדור מגביר את התאבון. הסרוקסט אכן יעיל בטיפול בחרדות ודכאונות, אם כי, ייתכן ועליך הוא לא ישפיע, ואז תצטרך לחפש - יחד עם הפסיכיאטר המטפל - משהו אחר.

סרוקסט אינו הפתרון לחרדות.

דעתך דלית.

לא הייתי רוצה לשבור לך את המילה - אבל סרוקסט כן יעיל בטיפול בחרדות! מהיכרות אישית - ועל זה קשה להתווכח, נכון?

עדיף אפקסור...יותר יעיל ופחות תופעות לוואי

יש כאלה שמתאים להם יותר סרוקסאט, זה שלך זה עוזר זה לא אומר שזה עוזר לאחרים. כל אחד ומה שטוב לו....

מניסיוני לאחר כמעט 3 חודשים של טיפול אני יכול בסה"כ הכללי להמליץ בחום על הכדור הנ"ל כמובן שבאמת יקח 3 שבועות עד שתרגיש הקלה כלשהי ואח"כ הכל יורגש קליל יותר,לגבי האפוקסר (שאותו אגב לא ניסיתי) רבים אומרים כי הוא אכן טוב יותר מ סרוקסט אך תופעת הלוואי העיקרית היא הפרעות שינה דבר שלא נעים במיוחד לחולי דיכאון וחרדה רבים אשר מרגישים לעיתים קרובות תחושות אלה בין כה!!! בקיצור כפי שאמרו מדוכאים וחרדים אחרים לפני ס ב ל נ ו ת !!!! בהמון הצלחה, גיא

הפרעת השינה הזו נמשכת מספר ימים בלבד וחולפת. להיפך, זה דווקא מסייע לשינה.

שלום קיבלת הרבה תגובות. בכל מקרה, אני מציע לפנות לפסיכיאטר המטפל ולקבל ייעוץ אישי מאחר וההתאמה של התרופות אינה אוניברסלית ולכל אחד מתאים משהו אחר. בכל מקרה, תיאלץ להמתין כחודש עד פעילות מלאה של הכדור. בברכה ד"ר אורן קפלן

למרות שאולי רוב חברי הפורום ראו זאת. חשבתי שמן הראוי שתראה גם את הסיכונים הכרוכים בתרופה לכן אני מצרף שוב את תרגום הכתבה: נושא: תרגום כתבה מאנגלית מעיתון הגארדיין. אנגליה, 27.7.2002 הגארדיין: התרופה נוגדת הדיכאון סרוקסאט מככבת בראש טבלת תופעות הגמילה מתרופות. סרוקסט, התרופה נגד דיכאון מתוצרת אנגלית שעולה במכירותיה על פרוזק, גורמת ליותר אנשים בעיות של תופעות גמילה מכאיבות כשהם מנסים להפסיק לקחת את זה מאשר כל תרופה אחרת בבריטניה. הוועדה לבטיחות תרופות – CSM- אשר מקבלת דוחות של תופעות לוואי של תרופות מרופאים ומרוקחים, קיבלה מפולת של תלונות לגבי סרוקסט, אחת מן התרופות הידועות כSSRI. הSSRI הכולל גם את פרוזק, שווקו תמיד כתרופות בטוחות שאמורות לא לגרום לבעיות התלות המתלוות לתרופות וותיקות יותר כגון ואליום ואטיוון. סרוקסט – הידועה לרוב כפארוקסטין נמצאת בראש טבלת 20 התרופות שגורמות לתופעות גמילה, עם כ-1,281 תלונות מרופאים לפי שיטת ה-"כרטיס הצהוב" שהוכנה למטרת דיווח על תופעות הלוואי של תרופות. יותר דוחות הוגשו לגבי סרוקסט מאשר לשאר התרופות שברשימת העשרים יחדיו. בין השישה התרופות העליונות, 5 מהתרופות שדווח כי הן גורמות לתופעות גמילה הן SSRIs. – שניה אחרי סרוקסט מופיעה אפקסור (ונלאפאקסין), עם 272 תלונות. מספרים אלו הושגו מן הלשכה לבקרת תרופות שהיא הסמכות המווסתת שמקבלת המלצות מהוועדה לבטיחות תרופות דרך קבוצה מבצעת ששמה "בקרה סוציאלית". צ'ארלס מדאוו'ר מ"ביקורת חברתית" התלונן בפני הלשכה לבקרת תרופות(CSA) ובפני הוועדה לבטיחות תרופות לגבי עלון המידע למטופל הניתן יחד עם הסרוקסט וטוען שהוא שגוי ומטעה. "טבליות אלו אינם ממכרות", נאמר בעלון, ומוסיף שבעיות הגמילה שחלק מהמטופלים חווים "אינן נפוצות ואינן סימנים של התמכרות". אך בריטים רבים התייעצו עם עורכי דין לגבי הבעיות הבלתי צפויות שהתרופה גרמה להם כשהם רצו להפסיק לקחת אותה. מר מדאוו'ר הפנה את תשומת ליבם של הלשכה לבקרת תרופות לעבר מאות השדרים שהגיע לאתר האינטרנט של הקבוצה (http://www.mca.gov.uk/) שהגיעו מאנשים שסבלו וממשיכים לסבול מתסמינים מכאיבים כתוצאה מהניסיון להפסיק ליטול את הסרוקסט. ה ם מתלוננים על תחושות המזכירות נזעים חשמליים העוברים בתוך הראש, סחרחורות, שינוי מצב רוח קיצוניים, בחילות וחלומות מוחשיים לא נעימים, אשר על כולם ניתן להקל רק בעזרת חזרה לתרופה. "הייתי על סרוקסט במשך 10 שנים ", כתבה אישה אחת בחודש ינואר, "ופעמים רבות ניסית לצאת מזה, אך זה תמיד הסתכם בחזרתי למנה הרגילה שלי של 30 מ"ג בגלל תופעות הגמילה המחרידות.... עוד בהתחלה הובטח לי כששכנעו אותי לקחת תרופות נוגדות דיכאון שהן כביכול "תרופות הפלא" המתונות והכי לא ממכרות בפסיכיאטריה המודרנית!" ה-SSRIs ניתנים בד"כ במרשם ע"י רופאים כלליים – לא פסיכיאטרים – לאנשים שמתייעצים איתם לגבי דיכאון קל ולפעמים מצבים אחרים, כגון ME ,(?) חרדות ופוביות. מר מדאוו'ר מדגיש שלא מזהירים רופאים כלליים לגבי בעיות הגמילה שהתרופה יכולה לגרום למטופליהם ולעיתים קרובות הם חושבים שהתסמינים שמהם המטופל שלהם סובל כאשר הוא מפסיק לקחת את התרופה אינם אלא שובו של החולי הראשוני שלהם. במכתב לקיית' גו'נס, מנכ"ל הלשכה לבקרת תרופות, הוא אומר: "ההבטחה הפסקנית והנשנית שסרוקסט/פארוקסטין אינו ממכר נראית לי לגמרי לא מוצדקת ויש סבירות גבוהה שהיא תטעה ותבלבל מטופלים ורופאים כאחד. כפי שאני רואה זאת, הלשכה לבקרת תרופות וכן הוועדה לבטיחות תרופות הכשילו את הציבור וממשיכים להכשיל את הציבור – הזנחה גסה של אחריות ושל החובה שלהם למשתמשים, הייתי אומר.” בתגובתה, הלשכה לבקרת תרופות מאשרת שהנתונים שמופיעים ב"כרטיס הצהוב" הבריטי משתקפים גם בנתונים של ה"מוסד למעקב אחר תגובות שליליות מתרופות" השייך לארגון הבריאות העולמי ויושב באפסאלה, שוויץ. מוסד זה הציב את הפרוקסטין בראש הרשימה ואת ונלאפאקסין שני בטבלת בעיות הגמילה. גו'ן ריין, שאחראי בלשכה לבקרת תרופות על הבטיחות של תרופות מורשות, נתן ציון ברור שהלשכה עשויה לשבור את המסורת ולקחת בחשבון תלונות המגיעות ממטופלים בנוסף לאלו המגיעות מרופאים ורוקחים הגארדיין, בריטניה. כל הזכויות שמורות 2002 לינק לכתבה: http://huknews.hoovers.com/fp.asp?layout=displaynews&doc_id=NR20020727670.4_be670017b7c02a54

היי רציתי לדעת איך מתבצעת הפסקת לקיחת התרופה בשלבים או בבת אחת.?

שלום, מורתו של בני בן התשע התלוננה באזני בסוף שנה שעברה כי הוא חסר שקט, דעתו מוסחת בקלות רבה, לא מרוכז בכיתה מפטפט עם חבריו וכו. למרות זאת, לדבריה, ציוניו גבוהים והשגיו טובים מאוד (תעודה טובה מאוד) כי כשהוא כן רוצה ומתרכז (כשהיא מבודדת אותו,לפעמים משאר הילדים)הוא בסדר. כששוחחתי איתו, המורה אמרה כי במשך ימים מספר היה אכן שינוי לטובה. לפני כשנתיים, ערכתי לו איבחון מקיף במכון מיל"ה (פסיכולוגי -דידקטי או משהוא כזה) ובאבחון הנ"ל לא התגלו כל קשיים למעט העובדה שאמרו לי שיש לו דימוי גופני נמוך והמליצו לי לשלוח אותו לחוג גופני כלשהוא וזאת עשיתי. בבית, לפעמים עלי לאמר לו כל דבר כמה פעמים כי הוא שוכח ובמיוחד אם אמרתי לו כמה דברים בעת ובעונה אחת. לפעמים גם שולחים אותו לעשות משהוא, הוא הולך ושוכח למה הלך. לדעתי הוא פשוט בריחוף קל לפעמים ולא ממש מקשיב לדברינו. (הוא חסר סבלנות כשאני מדברת אליו ומחכה כבר שאסיים את המשפט). גם בכתה, אני מכריחה אותו לרשום ביומן, כי הוא שוכח להביא מה שמבקשים, ובהכנת מערכת השיעורים, אם אני לא בודקת אז כל יום הוא שוכח מחברת, חוברת או ספר. כשאני כותבת לו את המטלות שלו, או מארגנת לו אותן בסדר מסוים וקבוע, הוא מצליח לעקוב ולסיים אותן. כשהוא כן מקשיב, הוא ילד נבון והשגיו כמו שאמרתי טובים מאוד. לקראת שנת הלימודים החדשה אני מאוד חוששת שלא להיקלע שוב למצב שבו היינו בו בסוף שנה שעברה ושאלתי אליך היא באיזו שיטה לדעתך עלי לעבוד איתו בבית על נושא הקשב והריכוז(בהנחה שבשלב זה איני צריכה לפנות לעזרה מקצועית). ברצוני לציין, כי יחסית לגילו, הוא ילד ילדותי ותמים למדי.(המורה אמרה שאולי זה קשור לחוסר בגרות) אנא סלח לי על אורך הדברים. אודה על תשובתך. חמוטל

חמוטל שלום צריך לנסות ולהבין את מקורות אי השקט. מאחר ובדקתם את החלק הקשבי סביר להניח שזה לא הפרעת קשב, אבל הייתי ממליץ לבדוק את זה יותר לעומק בבדיקה ממוקדת להפרעות קשב, ראי למשל את הקישור הבא על בדיקה שנקראת טובה בבי"ח שניידר: http://mentalhealth.co.il/medic-info/clinic8.html הכיוון השני הוא החלק הרגשי. צריך לנסות ולהבין מה מטריד את הילד ובאיזה מצבים הוא מאבד קשב. אני לא מכיר פעילויות ספציפיות לשיפור הקשב והעניין הוא למצוא את הבעיה ולהביא לכך שגם הילד יפתח מודעות כלפיה. במידה ומדובר בתופעה משמעותית שפוגעת בתפקודות בביה"ס כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. תוכלו בשלב ראשון לשוחח עם פסיכולוג/ית ביה"ס, אפשר לפנות אליה גם ישירות לשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מטופלת בתרופה נגד דיכאון וחרדה,תקופה של שנה בערך. הפסיכולוג שלי טען,שזה בלתי אפשרי להיכנס להריון עם טיפול זה וזה יכול לפגוע בעובר,לפי דעתו ,עדיף לי להמשיך בטיפול כרגע מאשר להיכנס להריון. רציתי לשאול,אם אני רוצה להפסיק את הטיפול התרופתי,איך בדיוק לבצע זאת? אני לוקחת כרגע כדור וחצי כל יום. האם ניתן להפסיק בבת אחת? כמה זמן לחכות עד שניכנסים להריון? האם בכלל עדיף לי לא לעשות צעד זה כרגע? העניין הוא,שכרגע אם הטיפול אני מרגישה בסדר גמור,השאלה היא האם זה יתפוס גם לאחר שאני אפסיק לקחת את התרופה? (רסיטל או בשמה המקצועי - ציפמאריל,מסגנון הפרוזק). תודה מראש.

טל שלום אני מציע שתתייעצי עם רופא המתמחה בנושא התאמת תרופות להריון. תוכלי לברר בקופת החולים למי לפנות, לעיתים זה יועץ גנטי ולעיתים איש מקצוע אחר. בנוסף יש במרכזים הרפואיים אסף הרופא ובלינסון שירות של מענה טלפוני לייעוץ בנושא. אני לא בטוח שהטלפון עדיין מעודכן אבל בזמנו הוא היה 08-9779117 אם לא נסי במרכזיה. זה נקרא הריופון. כמובן שעדיף לעבור הריון בלי אף תרופה, אבל יציבותך הנפשית חשובה מאוד להריון ולאחריו ולכן במצבים רבים עדיף להיכנס להריון עם התרופה. לפני כשנתיים קראתי די הרבה מחקרים בנושא ולפחות נכון לאז לא היו ממצאים ברורים נגד השימוש בתרופה בהריון. יתכן שבשנתיים האחרונות הצטבר מידע נוסף וכדאי לברר. אני יודע שיש תרופות מומלצות יותר להריון ויתכן שתוכלי לעבור אליהן. בכל מקרה, הכל צריך לעשות בייעוץ מקצועי ולא על דעת עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחצי שנה התחילו אצלי התקפי חרדה אני נכנס לחרדה כתוצאה מלחצים בחזה וכל מיני תעוקות מפחידות החשש הוא מהתקף לב קסאנקס וקלונקס עוזרים לי להרגיע את ההתקפים שלעיתים היו מגיעים כל יום ואף יותר לאחר שעברתי בדיקות לב במאמץ אקו לב צילום חזה ובדיקת דם ולאחר שהכל נראה תקין אמרו לי שזה על רקע נפשי ניסיתי רפואה משלימה ושיחות אך ללא הועיל ואז נפגשתי עם הפסיכאטרית שלי שהיא מאוד נחמדה ושומרת איתי על קשר כמעט יומיומי במשך 3 עד 4 חודשים ניסיתי ציפראמיל ואחרי שלא יכולתי לעמוד על הרגליים היא הליפה לי ללוסטראל זה פגם ביכולת המינית שלי והיא החליפה לי את הכדור לפריזמה הרגשתי כלכך רע שכמעט יצאתי מדעתי ואז נתנו לי אפקסור הייתי מעודד כי יש כאן בפורום תומכים רבים לתרופה הזו וזה גרם לי לדופק מהיר כשעליתי בהדרגה תוך 3 שבועות למינון טיפולי של 75 בוקר ועוד 75 ערב הרגשתי שהלב שלי דוהר הדופק עלה ל110 והלחץ דם עלה ל140 על 90 רק נורמיטן הוריד לי את זה אז היום גם את האפקסור מפסיקים לי מה יהיה נמאס לי לנסות עוד תרופות יש לי בית מרקחת בבית אני רק בן 32 אניעובד אני לומד משפטים ויש לי בחינות אבל אין כוח ללמוד ואני לא ניגש אליהם בעבודתי אני מאוד מצליח ואני עוזר להרבה אנשים יש לי קליניקה עד לפני כמה חודשים לא בקרתי בקופת חולים ולא לקחתי אפילו אנטיביוטיקה הכל נפל עליי כרעם ביום בהיר בצבא אני מפקד ביחידה קרבית וגם במילואים אני איש חזק ותמיד משמש דוגמא לאחרים אני לא יודע איך זה קרה לי ואני מקווה שזה יעלם אני מוריד הילוך בחיים ומנה לקחת הכל בקלות ואם אני מסתכל אז בעצם לא חסר לי כלום רק הבריאות אשמח לשמוע את תגובתכם ואולי הצעותיכם יום טוב לכולם ותדעו הכי חשוב אסור לוותר חייבים להתמודד אלה הם החיים !!!

1. ממה שאני יודעת, במקרה של מחלת לב אסור לקחת אפקסור, (וכן אם סובלים מלחץ דם, גם אז יש להיזהר) מה שאומר שאולי כדאי לך לבדוק שוב ולעומק את הנושא , כי באופן רגיל זה לא היה אמור לעשות לך את התופעות הללו. .2 קסנקס וקלונקס מאוד ממכרים. ואחר כך מאוד קשה להפסיק, אז תשתדל לא לקחת באופן קבוע. יש תרופה שמרגיעה בלי למכר, והיא לא כ"כ ידועה, מוכנה לכתוב לך על כך באופן אישי. אם תציין אימייל. לדעתי לא ברור מדבריך, בכל זאת, מתי שמת לב שהחלו הכאבים בחזה, האם הייתה צמידות לארועים מסויימים, תקופה של מתח וכו' כאילו מה, בלי קשר לכלום, ביום בהיר אחד, הכל היה טוב ורגוע, ואז פתאום כאבים בחזה? ככה? כלומר השאלה היא בכל זאת מה קדם למה.

[email protected]

תמיר שלום קודם כל טוב לשמוע שמצאת רופאה טובה שאתה סומך עליה ומנסה בכל הכיוונים. צריך לפעמים סבלנות רבה עד שמוצאים את התרופה והמינון הנכון. דוקא לאור פסקאות הסיום שלך אני חושב שכדאי שתשלב בטיפול גם פסיכותרפיה. יתכן שהשיחות לא עזרו לך, אינני יודע כמה זמן באמת ניסית לבדוק מאחר וכל התקופה כולה אינה עולה על חצי שנה. החרדה אינה ביולוגית בלבד ויש לה שורשים נפשיים. השילוב בין הטיפול התרופתי לפסיכותרפיה חשוב מאוד, במיוחד לטווח הארוך, גם אם מוצאים תרופה יעילה, ובוודאי אם הטיפול התרופתי עדיין לא פועל. אתה מספר שזה נפל עליך כרעם ביום בהיר, ואני סבור שחשוב מאוד לבדוק את התחזית, אפילו על התקופה בדיעבד, שהביאה את הסופה. החרדה גורמת לקושי גדול במיוחד כשהיא נשארת כסימן שאלה בלתי פתור לחלוטין. רצ"ב קישור לתמצית על השיטות המקובלות לטיפול בחרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בהצלחה ד"ר אורן קפלן

היי תמיר אני כל כך מבינה אותך - גם אני לפני כחצי שנה נכנסתי להתקפי חרדה - החיים שלי היו התקף חרדה אחד גדול - וכל זה קרה כתוצאה מלחצים נפשיים נוראיים והדחקה של המון גורמים שהביאו לכך שיום אחד פשוט קמתי בבוקר והרגשתי שאני הולכת למות, פשוט ככה - היו לי כאבים בחזה , רעידות בכל הגוף , פחדים מהתקף לב - עשיתי את כל הבדיקות בעולם והכל ייצא תקין - צילומי חזה ,בדיקות דם וכו ,, הייתי הולכת לרופאים בכל זמן פנוי כדי שיגידו לי שהכל בסדר - אבל זה תפס בדיוק ליומיים,,, תאר לך שעזבתי מקום עבודה בגלל זה ואני גרושה בת 31 עם שני ילדים ,, לא לקחתי כדורים למרות שיש לי מרשם לסרוקסאט בתיק- היום תודה לאל המצב יותר טוב אני עובדת ומרגישה הרבה יותר טוב - תעשה הרבה תרגילי הרפיה - פשוט שים מוסיקה 3 פעמים ביום ותרפה את כל הגוף למשך 20 דקות - תרגיש שאין לך משקל (ידיים-להרפות רגליים-להרפות-תדמיין דברים טובים)לך לפסיכיאטר שעושה גם פסיכוטראפיה - לי זה עזר - ותהיה חזק - הכל יחזור להיות כמו שהיה - עם קצת סבלנות - תנסה סרוקסאט שמעתי שהוא ממש עוזר - אבל רק בהמלצת רופא לילה טוב

[email protected] זה האי מייל הפרטי שלי

ללוסטראל יש הכי פחות תופעות לוואי יחסית לכל השאר אבל אתה צריך לקחת את התרופה חודשיים רצוף בשביל לדעת אם זה הפיתרון בשבילך

כל התופעות שאתה מציין הם מהקלונקס ומהקסנקס אלה הם תסמיני גמילה וכו לוקח מס חודשים עד שניגמלים מהם לי לקח 8 חודשים אין לי מושג כמה זמן הישתמשת בתרופות הנל אבל כמה שהישתמשת יותר ..יקח לך זמן יותר להיגמל!! הבעיה שאתה מפרש את תסמיני הגמילה כאילו משהו אצלך לא בסדר...אני מציע לך בעזרת הרופא שיתן לך תוכנית להיגמל בהדרגה ...ובמקביל להמשיך את הטיפול באפקסור..כי אין תרופה יותר טובה ממנה ..רק בזמן שתיתנקה מהקסנקס והקלונקס תתחיל להרגיש את ההשפעה של האפקסור ואז אתה מלך...אז סבלנות ידידי!! ===================================== ולגבי אפקסור קראתי ושמחתי עם התגובות שלכם לגבי האפקסור, כיוון שאני רושם אותה פעמים רבות והיא תרופה טובה, ארחיב את האינפורמציה לגביה. הפעילות נוגדת הדיכאון של אפקסור נובעת מפעילותו המעכבת על שני חומרים כימיים במוח (נוירוטרנסמיטורים) - סרטונין ונוראדרנלין. אפקסור אינו פועל באתרים אחרים במוח כגון אתרים כולינירגים, היסטמינרגים או a אדרנרגים דבר המצמצם את תופעות הלוואי הנלוות לטיפול באפקסור. האפקסור המוכר אשר ניתן פעמיים ביום והאפקסור XR אשר ניתן פעם ביום, מכילים את אותו החומר הפעיל venlafaxine. באפקסור XR החומר הפעיל ארוז בצורה מיוחדת ולכן שחרורו לדם איטי ומשך פעולתו ממושך. . בגלל הקשיים עם הכתיבה בעברית ובאנגלית אני אכתוב כעת האפקסור הרגיל ואפקסור חדש כאשר אניxr מתכוון לאפקסור מבחינת יעילות, אפקסור חדש והאפקסור הרגיל שניהם הוכיחו את יעילותם במספר רב של מחקרים שנעשו על סוגי חולים שונים. במחקר מבוקר שהשווה בין שני סוגי האפקסור נמצא האפקסור החדש מעט יעיל אף מהפקסור בעל משך הפעולה הקצר. נמצא שלאפקסור החדש יעילות קצרת וארוכת טווח במגוון מטופלים.מטופלים בקהילה הסובלים מדיכאון עם מרכיב חרדתי בולט, מטופלים מאושפזים ומטופלים מבוגרים עם דיכאון. תופעות הלוואי השכיחות הנלוות לטיפול באפקסור הן בחילה, סחרחורת, יובש בפה, נדודי שינה, עצירות והזעה. התופעות קשורות למינון הטיפול, נחשבות לקלות עד בינוניות בחומרתן. הן שכיחות בתחילת הטיפול וחולפות עם המשך הטיפול (בעיקר בחילה ועייפות) עד לשיעור הדומה לזה שבטיפול עם פלצבו. אחוז החולים שנאלצו להפסיק את הטיפול באפקסור החדש בהשוואה לאפקסור הרגיל ולתכשירים אחרים היה נמוך יותר. לגבי זמינות - כנראה שהחל משבוע הבא האפקסור יהיה זמין למכירה באופן פרטי. מתקיים מו"מ מתקדם עם הקופות ויתכן שבאוגוסט האפקסור החדש יכנס לקופות. באופן כללי הגישה של הקופות היא חיובית. לסכום, לפי המחקרים והניסיון שהצטבר בעולם ובעיקר בארה"ב, האפקסור הוכיח את עצמו כתרופה יעילה נגד דיכאון עם מעט תופעות לוואי. שתי תכונות מייחדות אותו, הראשונה – האפקסור מתחיל להשפיע מוקדם מתחילת הטיפול ומוקדם יותר משאר התכשירים נוגדי הדיכאון. לאפקסור החדש קיים מרכיב נוגד חרדה. תכונה מיוחדת של האפקסור היא לגבי חרדה - האפקסור החדש הדגים יעילות ובטיחות גם בחולי חרדה. אפקסור רשום במספר מדינות (כמו ארה"ב ובריטניה) להתוויה זו אולם בארץ הוא עדיין אינו רשום לחרדה. אני אמשיך בעדכונים כאשר יהיה משהו חדש בברכה דר' גיורא הידש

אם לא הולך תרופות....שלדעתי זה בכלל לא הפיתרון..זה כמו לתת אקמול לכאב בטן..צריך למצוא את הסיבה לחרדות ..לנבור ולחפור בעצמך ולהבין מה קורה לך ולמה..אני ממליצה בחום רב (מניסיון) טיפול פסיכולוגי (בנוסף לפסיכיאטרי...) אל ייאוש אפשר לנצח ולצאת מזה ....יש לך המון חומר בספרים על חרדות שיכול לעזור לך להבין יותר טוב מה קורה איתך...תנסה להיכנס לחנויות המוכרות ולחפש ספרים בנושא בהצלחה....

אם לא הולך תרופות....שלדעתי זה בכלל לא הפיתרון..זה כמו לתת אקמול לכאב בטן..צריך למצוא את הסיבה לחרדות ..לנבור ולחפור בעצמך ולהבין מה קורה לך ולמה..אני ממליצה בחום רב (מניסיון) טיפול פסיכולוגי (בנוסף לפסיכיאטרי...) אל ייאוש אפשר לנצח ולצאת מזה ....יש לך המון חומר בספרים על חרדות שיכול לעזור לך להבין יותר טוב מה קורה איתך...תנסה להיכנס לחנויות המוכרות ולחפש ספרים בנושא בהצלחה....אם אוכל לעזור לך בעוד משהו מניסיוני אשמח לעזור..

ילדתי בת ה5 היא ילדה רכושנית כאשר מגיעים אליה חברים אני מוצאת שקשה לה מאוד להתחלק במשחקים שלה. והיא אינה רוצה שיגעו לה במשחקים. גם נסיונותינו להסביר לה שחברים לא ירצו לבוא אליה לא תמיד משכניעים אותה. כיצד ניתן להסביר לה שיש צורך לדעת להתחלק והאם זה שייך לגיל?

עינב שלום אולי אפשר לשתף את הגננת בענין ולחשוב איתה על דרך להביא את בתך ליותר שיתוף. זה יכול להיות גם שייך לגיל ושזה יעבור מאליו, אבל זה בוודאי מייצג תגובה רגשית של הילדה בהווה. ההסבר הקוגניטיבי עלול לא לשכנע כי הוא מדבר על העתיד, ותפיסת הזמן קצת מוגבלת בגיל הזה. כדאי אולי לשקף את הרגש או החשש שמתעורר מהשיתוף. למשל, הפחד שיקחו לה, או להיפך, כמה זה מהנה להרגיש שהכל שלה ולאף אחד אחר אסור לגעת. צריך לראות לאיזה מסר היא מתחברת ודרך זה להמשיך. בברכה

היי אני שמתי לב שלקראת מבחנים אני מצליחה לשנן חומר הכי טוב אם אני קוראת אותו ונוצר לי מעין צילום חזותי בעיניים.הרבה פחות אני זוכרת חומר אם אני שומעת אותו בהרצאה או קלטת. כך גם במוזיקה או שמות של אנשים או מקומות.אם אני קוראת אותם בשלטים וכ...הקליטה הרבה יותר טובה,ואילו אם אני רק שומעת אותם,אפילו פעמים רבות מדיי אני לא תמיד זוכרת או לא זוכרת נכון. למה זה קשור? האם זה קשור למשהו מולד,או חינוך,והאם אפשר לשפר את שתי היכולות? נורית

שכחתי לציין שלעומת זאת שיחות חשובות כגון ביני לבין החבר או ביני לבין אנשים חשובים,ובכלל כל שיחה שהיא חשובה רגשית,נטמעת בי מצויין,אני זוכרת לפרטי פרטים.גם אם אני לא תמיד רוצה. איך ניתן להסביר את זה? תודה נורית

נורית שלום מערכת הזיכרון הינה מורכבת ומטרתה לסנן חומרים בלתי רלוונטיים ולהפריד עיקר מטפל. כשישנה מעורבות גבוהה והאירוע הוא קצר מועד אין ספק שקל יותר לזכור פרטים. לכן את זוכרת בקלות את השיחה עם החבר. לעומת זאת, הרצאות שנמשכות שעות במשך סמסטר שלם כוללת מלל עצום ואין טעם לזכור את כולו כפי שהוא. במצב כזה נדרש עיבוד על המחברת או הקלטת הן ברמה של התוכן, תמצות למשל, והן באופן השינון, כולל ברמה הויזואלית. יש בהחלט נטייה אישית לויזואליציה, ואם אכן זו הדרך הנוחה לך המשיכי בה. בסופו של דבר מדובר על אסטרטגיות למידה שנרכשות במהלך השנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

סיפרת שהיפנוזה זה כמו לקרוא ספר טוב או לראות סרט טוב אז ראיתי סרט מסויים וניסיתי להתרכז בו ולאט לאט נרגעתי ונכנסתי לתוך עצמי ... פחות הרגשתי את הסובבים וכדומה... וראיתי רק את הסרט אבל במצב זה לא הרגשתי שאני יכול לזכור טוב יותר ... או שאם מישהו יאמר לי משהו אני יבצע אותו... או שאני יכול לשחק דמויות יותר טוב ... (כמו לעשות תרנגול או חזיר וכדומה) האם זה בגלל שבטיפול נכנסים עמוק יותר להיפנוזה? או אולי לא הייתי בכלל בהיפנוזה

רומן שלום היפנוזה היא מצב מודעות מיוחד ונשמע שבהחלט נכנסת למצב היפנוטי. העומק בוודאי יכול להשתנות וככל שתמשיך את התהליך בוודאי תרכוש מיומנות רבה יותר. לגבי הציפיה שתזכור יותר או שתהיה מוכן להענות לסוגסטיות, זו ציפיה המבוססת יותר על המיתוסים סביב היפנוזה מאשר לתופעות המקובלות. היפנוזה היא מצב בו אפשר לשפר שליטה עצמית ולא לאבד שליטה. במידה ותרצה לחקות תרנגול או חזיר תוכל בוודאי לעשות זאת כתרגיל גם בלי היפנוזה, ויתכן שמצב ההיפנוזה יעזור לך לשחרר מחסומים ולהיות יותר ספונטני בנושא. בכל מקרה מדובר בבחירה חופשית שלך ולא במשהו שאמור לקרות בעקבות כניסה למצב היפנוטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי אבל שאנשים שנכנסים למצב היפנוטי נזכרים בדברים מלפני שנים..... זה מיתוס?

שלום, בני בן ה- 8 הוא ילד רגיש למדי. אם אני כועסת עליו, אם אחיו מעצבנים אותו, אם מישהוא פגע בו, הוא ישר עושה פרצוף , אם הוא מתחיל משפט ומישהוא קטע אותו, הוא נעלב, הולך לאיזו פינה וכועס על כל העולם. לפעמים, כשיש סבלנות, אז אני ניגשת אליו ומפייסת אותו אבל לפעמים זה פשוט בלתי נסבל, אומרים לו מילה, הוא נעלב, וזהו, אין עם מי לדבר. הוא ילד מאוד רגיש ומאוד זקוק לאהבה (ילד סנדוויץ) אבל הוא נעלב/מתעצבן מכל שטות בשניה. איך מתמודדים? אני חוששת שיהיה לו קשה כאדם מבוגר אם לא ישתנה. אנא עזור לי. חמוטל

חמוטל שלום כשמדובר בנטיות אישיות קצת קשה לתת עצה לטיפול מהיר. דבר מסוג זה קשור הן לנטיה ולטמפרמנט האישי של הילד והן להסטוריה האישית שלו ושל המשפחה. זה מסוג הדברים שאפשר לנסות לשנות בשיטה שאת עושה ע"י שיחות וחיזוקים לילד, ובמידה וזה מעיק ומספיק משמעותי ניתן לפנות לייעוץ מקצועי, אולי אצל מטפל משפחתי או פסיכולוג ילדים, תלוי כיצד העניין נתפס (יש כאן גם מרכיבים אישיים וגם מרכיבים של יחסים בתוך המשפחה). בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום התחלתי לפני כ-9 חודשים ללמוד בקורס מסוים שמערב המון מתמטיקה. עוד פחות מחודש יש לי את המבחן הסופי. כשהתחלתי ללמוד למבחן אז אני פשוט קיבלתי בלק אוט מרוב לחץ. אני שכחתי את רוב החומר ולא מסוגלת להספיק להתכונן כמו שצריך. כאשר אני יושבת בבית על החומר אז אני לא יודעת איך לגשת, איך ללמוד למבחן. אני נכנסת ללחץ אטומי, מאבדת ריכוז, בוהה בקירות, אוכלת הרבה, אפילו התחלתי שוב לעשן ואני נקיה כבר כ-4 חודשים. אני מרגישה בחילה ולא ישנה בלילה. אפילו עם קורס כזה ולא אוניברסיטה אז אני נכנסת ללחץ אז אני חושבת מה יהיה בהמשך? אנא עיזרו לי והגידו לי איך להירגע ולא לאבד את עצמי.

ליאת שלום חרדת בחינות היא תופעה נפוצה ויכולה לנבוע מכמה גורמים. ראשית צריך לבדוק את אסטרטגיות הלמידה שלך ולהבטיח שבנושא הטכני של לימוד ותרגול החומר הדברים תקינים. לאחר מיצוי הנושא הזה אפשר לעבור לחלק הנפשי יותר של התופעה. ניתן ללמד אותך שיטות להרגעה ושליטה עצמית. סביר להניח שזה יועיל לך גם לדברים נוספים וללימודים בהמשך. את צריכה לאתר את גורמי הלחץ, שחלקם אולי לא מודעים כיום, ובשילוב כל ההיבטים הנ"ל סביר להניח שההתמודדות תהיה קלה הרבה יותר. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי הממוקד בחרדת הבחינות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני מחפש פסיכולוגית או דיאטנית עם נסיון בפתרון בעיות אכילה חמורות אצל ילדה בת 2. זו לא ילדה ראשונה והבעיה אובחנה כבעיה פסיכולוגית אמיתית אצל גסטרו(לא פיסיולוגית)

ברק שלום אני ממליץ שתפנה למכון להתפתחות הילד, בד"כ יש להם פסיכולוג התפתחותי שמלווה את הפעילות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני בטיפול מזה כחצי שנה. (כמעט) הכל טוב ויפה, אלא שבכל התקופה הזו המטפלת שלי לא פנתה אלי בשמי ולו פעם אחת. היות ואני, כלל, איני עושה את הצעד הראשון (דבר שעלה בטיפול) - גם אני לא קוראת לה בשמה. וכך, אנו פונות זו לזו ב"את" בלבד. בעיניי, יש משהו אישי בשימוש בשמו של אדם. כך למשל, אתה (אורן? ד"ר קפלן? - עוד בעיה עם שמות...) פותח את תשובותיך בפורום בנוסח " X שלום". גם אנשי מכירות, להבדיל, נוהגים לפנות ללקוחות בשמם הפרטי. הקשר הטיפול שלי, כמו קשרים אחרים בחיי, נבנה לאט-לאט (עוד נושא שנדון בטיפול), ובתחילתו שמחתי שהמטפלת נמנעת מליצור אינסטנט-קירבה שכזו. היום, זה מתחיל להפריע לי. קשה לי להעלות את העניין מולה, בעיקר מפני שאינני יודעת אם היא שומרת על המרחק למעני או למענה - במכוון או שלא במכוון, או שפשוט היא אינה מייחסת לזה אותה חשיבות כמוני. רעיונות? תודה, זלדה (שם סימבולי)

זלדה שלום אני חושב שאת צריכה להתגבר על אי הנעימות ולעלות את הנושא בטיפול. אין מדובר רק בשיחת נימוסין והליכות אלא בנושא משמעותי לקשר הטיפולי ולמידת האינטימיות בטיפול. אינני יודע מה גישתה הטיפולית של הפסיכולוגית שלך, אבל ברוב המקרים נושאים שקשורים לתחושות בתוך המערך הטיפולי עשויים להיות חומרים חשובים לטיפול עצמו ולהצלחתו. גם היסוסך האם לדבר איתה על זה, ושיטתך לא לקרוא לה בשמה מספרים משהו עליך ודרכך להתמודד עם ובתוך קשר. הגנות מסוג כזה בוודאי קורות גם מחוץ לחדר הטיפולים, כי הרי "לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו". אז בפגישה הבאה קחי נשימה עמוקה וספרי לפסיכולוגית בדיוק את מה שכתבת לי. מה יש לך להפסיד? כנראה שיש, אחרת לא היית נמנעת עד היום. נסי לענות לעצמך לפחות על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

הגיוני. למרבה הצער - לנשום אני מתקשה, ואת הבירור עם עצמי (ועם שלוש-רבעי עולם) מיציתי. בכל אופן, תודה.

שלום לך דוקרטור לא מזמן כתבתי לך על בני בן ה10 שהוא ילד עם קשיי קשב וריכוז שמטופל בתקופות הלימודים ברטלין ואף עברנו טיפול משפחתי. לאור מה שכתבתי לך המלצת לי לשוב לטיפול וכך נעשה. אך כרגע אנו ברשימת ההמתנה. הייתי שמחה לו יכולת לעזור לנו עד אז כיצד להתייחס לחוצפה שלו כלפינו והאם אנו נוהגים נכון כאשר אנו מענישים אותו? אנו מרגישים שאנו כבר אובדי עצות ולא משמשים הרתעה נודה לך על עצתך

עמית שלום לצערי לא ניתן לתת תשובות חד משמעיות בצורה כזו ללא היכרות. כל מצב דורש התמודדות אחרת. הצבת גבולות תוך הבנה אמפתית של הילד הוא כלל שאני מאמין בו. כיצד בדיוק תוכלו להשתמש בו, זו החלטה שלכם. צריך להבין אילו עונשים באמת עומדים לרשותכם, אילו סבירים לשימוש, אילו יעילים לשימוש, ומה המחיר שלהם בתקשורת והקשר עם הילד. אני מקווה שהתור יגיע מהר ובינתיים נסו להפעיל את שיקול דעתכם המיטבי לאיזון בין הגבולות להכלת הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנט שמזה שנים מתלבט ומתחבט בנוגע לזהות המינית שלי, עד שאיני יודע נחת ושלווה. מתקופת התיכון המחשבות וההתעניינות בנוגע לגברים התעצמה ולוותה בעיקר בהתעניינות פסיבית. במהלך תקופת הצבא ולאחריה נפגשתי עם גברים הומוסקסואלים תוך ניסיון תמידי למצוא קשר זוגי, אולם תמיד נתקלתי בקשיים היות שהרושם שקיבלתי מהסובבים הוא הרצון לסקס. אני חדשות לבקרים מחליט להפסיק "לחפש" ולחזור למסלול הרגיל של החיים כמו שחייתי אותו עד גיל 17 אולם המחשבות הללו מנקרות במוחי כל העת. טופלתי אצל מטפל פסיכודינמי שגם היפנט אותי ולחאר סדרת פגישות חשתי שהטיפול לא מתקדם. אחד הדברים שהכי מטרידים אותי זו המחשבה שאני גרמתי למצב זה, במובן זה שאני הפכתי את עצמי להומו. אני יודע שזה נמשע אותי תמוה, אולם אני לעיתים מאמין בכך, האם זו הדחקה או אך הכחשה? אני מרגיש רע אחרי מפגשים מיניים שיש לי עם דברים (על אף שהם נדירים ביותר) וגם הסביבה החיצונית , בעיקר המשפחה משפיעה על מצב רוחי. אני מרגיש לא שייך לעולם ההטרוסקסואלי ולא להומוסקסואלי. יצויין שבתקופת התיכון והצבא הייתי עם בנות. אני מקווה דהדברים נכתבו בבירור,. תודה מראש.

רון שלום אני לא חושב שהתשובה היא בהכרח "כן או לא". אצל כל בני האדם יש נטייה בו זמנית להטרוסקסוליות ולהומוסקסואליות במינונים שונים. סטרייטים רבים פשוט מתכחשים גם לחלקים ההומוסקסואליים שבהם, ולכן זה לא מן הנמנע שהומוסקסואלים יתכחשו לחלקים ההטרוסקסואליים שבהם. את הבדיקה בנוגע לזהות המינית כדאי לעשות לאט ואני בהחלט ממליץ להיעזר בטיפול פסיכולוגי דינמי. מדובר במסע לגילוי עצמי ולא תשובה חד משמעית לשאלות סגורות. תן לעצמך את מרחב הבחירה ובסופו של דבר תמצא את האיזון הנכון לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב: לפני מספר ימים נתקלתי בבחורה עימה יצאתי לפני 10 שנים. הפרידה בזמנו הכאיבה לי כיוון שאותה בחורה החליטה שאנו לא מתאימים ועזבה אותי למרות שמאוד נמשכתי אליה. כיום כשאני נשוי ומזמן שכחתי ממנה , יצא לי לפגוש אותה במקום מסויים אליו אני מזדמן פעם בשבוע. מייד כשראיתי אותה הרגשתי תחושה של מבוכה עמוקה ומעיקה הסטטי את מבטי ולא נגשתי לדבר איתה או אפילו רק לומר שלום . אציין שגם כשהיא ראתה אותי היא העדיפה להתעלם. שאלתי היא כיצד להתגבר על הרגשת המבוכה המעיקה הזו ? אני פשוט לא מסוגל לגשת ולדבר איתה ולצערי אין לי ברירה כיוון שאאלץ להגיע למקום זה עוד כמה פעמים בתקופה הקרובה.

גדי שלום יתכן שהמפגש הראשון היה מפתיע במיוחד. כעת כשאתה מוכן למפגש הבא נסה לתכנן אותו יותר טוב מראש. נסה לחשוב מה היית רוצה לומר וכיצד לגשת. ההתעלמות ההדדית עלולה להיות באמת מביכה, וכדאי לחשוב על דרך, אולי אפילו משהו קליל ולא מחייב, לשבור את המבוכה הזו. סביר להניח שזה מסוג הדברים של עניינים לא סגורים שתמיד יכולים עדיין לגעת ולהפריע. קבל את זה ואולי יהיה לך קל יותר להתמודד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני חייל בצהל אני כבר לא יודע מה לעשות אין לי על לפנות אני מאוייש המפקדים שלי בצבא מתנכלים הם הרסו אותי שברו אותי אני נהפכתי להיות סמרטוט אני מפחד כבר ןלהגיע לבסיס שלי אני חי מת שם לא מסוגל יותר ניסיתי להחזיק מעמד אבל אני מרגיש שאני נופל הלכתי לקבנית והיא הולכת יחד הם המפקדים שלי הוא אמר לה לא לעזור לי אני ניסיתי פעם אחת להתאבד אבל בסוף חזרתי בי אני אוגר זעם כעס ותיסכול וייאוש בפעם באה שאני ינסה אני יקח איתי את המפקד שלי לא מסוגל יותר נמאס לי מהחיים האלה אני מקווה שבורא עולם יסלח על מה שאני עומד לעשות זקוק לעזרה דחוף!!!!!!!!!!!

תוכל לפנות לסה"ר בכתובת: www.sahar.org.il שם יש כמה דרכים ליצירת קשר עם המתנדבים ותוכל לדבר עם אנשי סה"ר. תחזיק מעמד לילך

משה שלום הודעתך מדאיגה ביותר ואני מקווה שתעזור כוחות להמשיך. אתה זקוק לעזרה כעת ואם אינך יכול לקבלה מגורמי בריאות הנפש ביחידה, יש אפשרויות נוספות. המלצתה של לילך על אתר סה"ר מצויינת. פנה לשם. כמו כן תוכל להתקשר למוקדי ער"ן בארץ, הטלפון בת"א הוא 5461111 - 03 תוכל לפנות לקצינת פניות הציבור של צה"ל טלפון 03-5633400 או פקס. 03-5633000 אני מציע שתספר מה שקורה לך להוריך או לקרוב משפחה אחר, ושהם יצרו קשר עם היחידה וידברו עם מפקד הבסיס וכן עם קצינת פניות הציבור בטלפון הנ"ל. חשוב שתדע שיש לך גב ושמישהו עוקב אחר מה שקורה ועוזר לך. עצם הידיעה הזו תחזק אותך ותאפשר לך להחזיק מעמד עד שימצא פתרון. חזק ואמץ ד"ר אורן קפלן

לא כולם מתאימים לצבא - אם לא מבינים אותך או מתעללים בך או שפשוט נמאס לך ואתה לא יכול להמשיך- פשוט פנה לקב"ן ותודיע רישמית עם מכתבים לכל הגורמים הצבאיים האפשריים: מפקד הבסיס , סגן ,שלישות , נציב תלונות החיילים מפקד ישיר,מרפאה איזורית , מקרפ"ר- ועוד ועוד כל מי שעולה בדעתך. ובמכתב שיהיה רשום שכל האנשים הללו מכותבים !!!! (שכולם יידעו שכולם יודעים). תוכן המכתב: שאתה מבצע עריקות מחוסר ברירה - ואם לא תשוחרר/ תטופל ישנה סכנה מיידית לחייך - מצבך הנפשי קשה ושאתה שוקל התאבדות. פשוט וקל! הם לא יוכלו להתעלם מהמכתב וייאלצו לשלוח אותך לטיפול מיידי. לא תיתכן קונספירציה מחוץ לבסיס- היא בהחלט אפשרית בתחומי הבסיס. ראיתי יותר מידי חיילים מתים (כעשרים וארבעה בשנה בממוצע) בגלל חוסר יכולת להשתלב בצבא או בגלל מצבי לחץ . זה מיותר! עדיף לערוק ולהעלם להרבה זמן - אם צריך לשבת לאחר מכן בכלא ולהשתחרר לחלוטין מהצבא . בנוסף בזמן העריקות (אם תאלץ לבצע)כדי לך לגשת לפסיכיאטר באופן פרטי ולברר את האפשרות לטיפול תרופתי - ובמקרה שתישפט לא תשב בכלא . בהצלחה.