חוות דעת מקצועית -דחוף.. (לדר קפלן) אשמח לקבל

גם תגובות "רגילות" .... אני בת 21 , אחרי צבא, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היה לי מטפל כלשהוא: כשהייתי תינוקת, זה היה בגלל שלא הסכמתי ללכת והתחלתי בגיל מאוחר, וכלה בפסיכולוגים, מטפלים (מסוגים שונים) פסיכיאטר אחד למשך כשנתיים וכל אלה לכל אורך השנים עד לפני שנתיים בערך. מאז אני לא נמצאת בשום טיפול. לפעמים אני מרגישה שאני "נורא" צריכה ללכת לטיפול, כי אני מרגישה שאני משתגעת אבל לפעמים אני מרגישה כ"כ טוב שאני חושבת שאני לא צריכה שום דבר ואני יכולה להסתדר בסדר.. הייתי בצבא ולמזלי "נחתתי" בבסיס שקיבל אותי עם כל הבעיות.. לא אמרתי לצבא כלום בקשר לטיפולים, או בקשר לכך שקבלתי גם טיפול תרופתי בעבר (פרוזק, פלוטין) לתקופה קצרה אומנם: כי אני אף פעם לא מתמידה בכלום. (הפסקתי מרצוני) בצבא, היה לי מאוד קשה וניסיתי לשרוד כל יום שעבר, במשך שנות "ההתבגרות" שלי, חוויותי מן הסתם מחשבות אובדניות, תמיד זה היה מלווה בכמה שעות של בכי והסתגרות בחדר וכל מיני מחשבות איך אני אגמור עם זה וכ"ו , בד"כ זה היה מסתיים בכך שהייתי נרגעת ואז אומרת לעצמי "אני לא רוצה למות" וכד'.. בד"כ תמיד ההרגשה שלי היתה בהירה מלחתחילה, ידעתי שאני לא אלך עם זה עד הסוף... הייתי קצת שורטת את עצמי עם סכין על הוורידים עד שזה היה שורף וקצת מדמם וזהו. גם בצבא עשיתי את זה כמה פעמים בגלל שישנתי בבסיס היה לי הרבה זמן פנוי לעצמי, והייתי מסתגרת הרבה בחדר , למרות שהיו לי חברים, איכשהוא אני אוהבת לעיתים קרובות להיות לבד, פעם אחת הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורציתי לתלות את עצמי על איזה עץ שהיה שם, זו הייתה פעם שונה מכל הפעמים, כי בפעם הזאת באמרת ראיתי "שאין עתיד" לא ראיתי כלום מעבר לכך והרגשתי מאוד חלולה, אפילו כתבתי צוואה (שבד"כ אני לא מעיזה לעשות, כי זה כאילו סוג של טאבו, משהו אסור, כי אני "הרי לא רוצה למות") ישבתי שם כמה שעות ובכיתי לעצמי , הייתי בטוחה שהפעם זה הסוף אבל זה לא קרה. אח"כ היו כמה ימים של הרגשה רעה מאוד שלא היתה אף פעם אחרי מחשבות כאלה, דברתי עם חברה מאוד טובה שלי וספרתי לה על זה, תמיד שמרתי את זה לעצמי, חוץ מלפסיכיאטר שלי ולפסיכולוגית שקדמה לו, אף אחד לא יידע, ספרתי גם לאבא שלי, ואני מניחה שיש לו מושג על זה איכשהו, בטח המטפלים שלי כבר דברו איתו על זה בעבר. הוא התקשר לפסיכיאטר שלי אבל לא התקשרתי אליו חזרה, מאז. (זה קרה לפני כשנה) אני מפחדת קצת ללכת לטיפול, כי אני מרגישה שאני צריכה הרבה כוח נפשי בשביל לפתוח את הפצעים מחדש, אני מעדיפה להדחיק את זה כמה שיותר עמוק ולעטות מאין שכבת הגנה כמו תמיד לחייך לכולם ולהגיד שהכל בסדר. קצת רקע: גם אחותי הגדולה סובלת מבעיות דכאוניות ולפעמים נדמה לי , שאני יותר חזקה ממני, אבל מצד שני מופרעת יותר. גם לאמא שלי יש בעיות נפשיות, לפעמים נידמה לי שהיא "המלכה של המשוגעים בבית" רק אבא שלי, הוא האדם הכי נורמלי אצלנו. הוא הבן אדם היחידי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, איכפת לו והוא כמו המלאך השומר שלי ושל אחותי. יש לאמא שלי לפעמים התקפות פסכוטיות והיא יכולה לצרוח על אחותי ולהעיף עליה דברים עליי היא לא תעשה את זה, כי היא אוהבת אותי יותר (בלי להשתחצן כי זאת פעם ראשונה שאני מודה בזה) היא מקנאה באחותי , כי היא מאוד מוכשרת, ואני יודעת שלעולם היא לא תקנא בי כי אני הבת הפחות מוצלחת.. בגלל זה נותנת לי יחס יותר מיוחד, כי אני כאילו המסכנה.. היא מדחיקה את הבעיות, את שלי במיוחד, למרות שהיא יודעת מה קורה, אי אפשר לדבר איתה על זה, אי אפשר לדבר איתה על כלום שקשור ליחס, היחס שלה בד"כ שטחי, היא לא מסוגלת להביע אהבה אלא באמצעות מתנות... אני יודעת שזה נשמע רע, ע"פ שהיו לי מטפלים לאורך השנים היחיידים שהסכמתי לגלות להם משהו אחד בקשר לחיים שלי היו הפסיכולוגית ובעיקר הפסיכיאטר.. רק אחרי הטיפול שלי איתו, פתאום היה לי ממש "אוקי" לדבר על דברים שהחשבתי טאבו בעבר, על אמא שלי , על החיים שלי .. פתאום הרגשתי שאני לא צריכה לדפוק תחשבון, וזה אפילו קצת בהגזמה. פתאום נשמע לי מאוד נוח לומר שאמא שלי מטורפת ההורים שלי גרושים מאז שאני בת 9, ואני חייה עם אבא שלי. למה הרגשתי טאבו? כי אני אוהבת את המשפחה שלי למרות הכל, כי הם המשפחה שלי והרגשתי לא נעים "ללכלך" ככה על אמא שלי.. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת, לפעמים אני חושבת לעצמי מה יהיה איתי עוד 10 שנים? אני חושבת שכאילו לא אצליח לשרוד בעולם האכזרי הזה ושזה לא מקום בשבילי, ולמה בכלל אני פה?? חשוב לציין שלעולם לא הצלחתי להתמיד בכלום, לא בלימודים, אני אפילו לא יודעת מזה לשבת וללמוד, לא התמדתי ברצונות בכ-ל-ו-ם, יש לי גם בעיות שינה (אפילו גם לזה היו לי כדורים לפי מרשם) מאז ומתמיד וגם אמא שלי סובלת מזה, אחרי שהשתחררתי לא רציתי "לבזבז" את הזמן כמו שהייתי עושה בעבר, ורציתי למצוא עבודה אבל לא הצלחתי עבדתי פה ושם אבל עבודות זמניות הצלחתי לטפל בבעיה בצבא.... אחרי תקופה מייגעת... אבל היה לי מאוד קשה. היו מקרים בעבר שישנתי ימים שלמים ןלא רציתי לקום. פשוט לא עשיתי כלום, רק לשון, לקום בשש בערב או 12 בלילה להיות ערה כל הלילה ובשבע לחזור למיטה. לא עבדתי , פשוט כלום. כאילו, המוח שלי מנוון ההורים שלי אמרו לי שאני כמו נכה, אמא שלי אמרה לי שיש לי בעייה נפשית חמורה, אבל אני לא הצלחתי אף פעם להבין מה יש לי? ואולי זה סתם משחקים ואולי אני ממש בסדר? אני מרגישה נורא רע עם כל הבעיות, בנוסף לכל זה יש לי בעיות לימודיות: ביות ריכוז, קשב , דסלקציה , אני מרגישה שאני לא מצליחה לזכור כלום מהחומר הנלמד שיש לי בלאק אאוט, אני לא מסוגלת לשבת ולקרוא משהו ליותר מידי זמן, אין לי בגרות. בנוסף לכל זה, לאחרונה התחלתי לחשוב עם יש לי גם בעיות בקשרים רומנטיים, למרות שהיה לי חבר זמן רב, שלא לחץ והתנהג אלי כמו החבר המושלם (שאני אגב יזמתי את הפרידה) אני עדיין בתולה, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשכב עם אף אחד, כי כל הזמן נדמה לי שאני מושפלת, אני לא יכולה לגמור מרוב מחשבות פסיכולוגיות, על כך ש"הוא יראה שאני גומרת" אז אני אשפיל את עצמי.. כל הזמן יש איזה משהו באוויר ואני לא מצליחה להשתחרר מכלום!!! רע לי עם כל זה לפעמים אני מרגישה ממש בסדר עם עצמי, שאולי הכל הצגה ואני בעצם בסדר, אבל אני יודעת שחלק מזה העמדת פנים(דו משמעות) אולי אני נותנת לבעיות להשתלט עליי יותר מידי והופכת את עצמי למסכנה כאילו רוצה תשומת לב למרות שיש לי חברים כשהייתי ילדה קטנה לא היו לי כמעט חברים אבל זה עבר ומגיל 12 התחברתי עם די הרבה ועכשיו יש לי יותר, אבל תמיד הייתי איכשהו מוזרה , אני מרגישה לפעמים כמו משוגעת אמיתית: מדברת אל עצמי כל הזמן (כשאף אחד לא רואה) וכ"ו. אני בטוחה שהשמטתי הרבה דברים פה אולי אפילו חשובים אבל אני חושבת שהמכתב התארך יתר על המידה, פשוט הייתי רוצה לקבל חוות דעת של מה שיש לי אם בכלל יש ומה כדאי לעשות עם זה. פרסמתי גם בפורום פסיכיאטריה אבל לא זכיתי לתגובה מוסמכת לצערי.. תודה מקרב לב.

ענתי שלום מהודעתך אני מרגיש שאת מעט מבולבלת כעת מהמצב. מצד אחד אינך בטיפול ואולי זה נותן לך הרגשה שאת בסדר ומסוגלת להסתדר, ומצד שני מרגישה שזה מאוד חסר. את הצבא סיימת ואת עומדת כעת בצומת דרכים משמעותית. אני לא יודע ולא חושב שזה המקום לתת אבחנות מה יש לך. אבל אולי כן הייתי ממליץ "מה לעשות עם זה", ונשמע שזה בהחלט זמן מתאים לחזור למסגרת טיפולית, אפילו אם לא לטווח ארוך. זה מתבקש הן כדי להתמודד עם תחושות הדיכאון הכרוניות שאיתן את מסתובבת והן כדי להיערך לאתגרי העתיד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני דווקא חושב שאת נשמה טובה.

ענתי אני מבין את מה שאת עוברת גם אני הרגשתי כל הרבה זמן ולפעמיים אני מרגיש כך עדיין . מאחל לך שתמצאי את הדרך שלך.