תוצאות חיפוש עבור אפתיה

שלום רב, מזה כמה חודשים אני מרגיש חולשה שמלווה אותי מהקימה בבוקר ולאורך כל היום.. קושי לקום בבוקר (הרגשה של הנגובר), בכל מהלך היום הרגשת ריחוף, לא מחובר.. אדישות לדברים, לחץ על הראש באזור המצח ותחושת חום באזור, לחץ על העיניים והרגשת מן שריפה בעיניים.. לא משנה מה אני מנסה לשנות במהלך הימים שום דבר לא עוזר.. עודף שינה, חוסר שינה, שינה נורמטיבית, שינוי תזונה, הכנסת כושר, תמיד אותה הרגשה שמלווה אותי לאורך רוב היום... האם מוכרת? אשמח מאוד לתשובה..

שלום, בני בן 9 חודשים, נפל ממיטתי במהלך הלילה אני לא זוכרת את צורת הנפילה אך זוכרת שמצאתי אותו על הבטן ברצפה. גובה המיטה 60 ס"מ. לאחר הנפילה הוא בכה דקה שתיים ומיד נרגע. השארתי אותו ער במשך שעה ובדקתי שהוא מגיב לצלול עם, מחייך, משחק וזוחל. ב"ה הכל היה נאה תקין ולאחר שעה פלוס נתתי לו לישון. האם הייתי צריכה להתנהג אחרת? האם צריך לראות למיון או לרופא או שמעקב של 24 שעות זה מספיק? תודה

שלום, שמעתי שיש כאן ניורולוגים, ולצערי אין פורום ניורולוגיה יותר באתר. אז אני מקווה שאמצא כאן עזרה. אני בן 23, אני סובל לאחרונה מצמרמורות בראש, וגם מהרגשת חוסר איזון בראש ובגוף לעתים, חוסר איזון אני מתכוון שאני מרגיש מעין תנודות בתוך הראש, ולעתים גם בגוף באזור הגב, וזה גורם לי להרגשת אי נעימות, ולאבד איזון לשניה, אני לא מגיע למצב שאני נופל, אבל זה ממש לא נעים. הרגשה לעתים של חוסר התמצאות, סוג של ניתוק מסביב, כאילו אני לא מצליח להיות עירני, אלא אפוף קצת. וסחרחורות מסוג של כאילו אני נכבה לרגע קטן, כאילו אני מתנתק למיליית השנייה וחוזר, זה לא הכי נעים. אבל זה קורה לי פחות כיום, זה קרה לי יותר בעבר. אותן תופעות היו לי לפני כ10 חודשים, ולאחר 3 חודשים מאז בערך, הם עברו, וממש לפני שבועיים הם חזרו. חשוב לי לציין שסבלתי בעבר מחרדות, ואני עדיין באופי שלי יחסית טיפוס חרד, לפני כ8 חודשים כשהיו התופעות הנ"ל, ועוד תופעות מוזרות כגון: הרגשת זרמים בכל הגוף (מהראש, ידיים, רגליים) למשך כמה דקות, הרגשת חולשה פתאומית כמו ירידת לחץ דם, הרגשה כאילו שאני בחלום, לא מחובר למציאות, ואולי עוד. בזמנו אמרו לי שיתכן וזה נובע מהורמון הסרוטונין שנשחק, ומערכת העצבים שנפגעה, והשתמשתי בכדור ציפרלקס, ולאחר כמה חודשים רוב התופעות עברו, אם כי לאחר כמה חודשים של שימוש, שוב פתאום חזרו לי הרגשות של צמרמורות בראש, ומצב של אפתיה, או משהו דומה. לאחר שהפסקתי להשתמש לאחר כ- 5 חודשים בערך, כל התופעות נעלמו, היו לי עדיין לעתים הרגשות של חולשה פתאומית, אבל השאר לא היה. בנוסף, בעבר כשהיו לי התופעות נבדקתי אצל ניורולוג, אף אוזן גרון, בדיקת ENG, צילום צוואר (לבדוק חוליות), ובדיקת עיניים, ועוד, אפילו למיון תל השומר הגעתי, ועשו את הבדיקות המקיפות שעושים לאלה שנכנסים ישר למיטת טיפולים (כן, חרדתי..) ואמרו לי שהם לא מוצאים כלום, ויתכן שזה ממתח. אף אחד לא מצא כלום, הניורולוג אמר לי שזה כנראה ממתח, ונתן לי את הציפרלקס. בנוסף, חשוב אולי לציין, שאני עובד המון מול מחשב, בממוצע 8-10 שעות ביום. אני כבר התייאשתי מזה שאף אחד לא מוצא כלום כי זה מציק שאתה לא יודע מה הבעיה אצלך, ואיך לטפל בה, אני משום מה לא בטוח שזה נפשי, אולי זה מהחוליות בצוואר או משהו, שלוחץ על הדם או העצבים (שמעתי שיש כזה דבר), בבקשה תעזרו לי, כי ממש ממש אין לי כח לסבול את זה יותר. אני יודע שאני חרדתי קצת (לא ממש, פעם הייתי יותר), ואני יודע שאני מסוגל לגרום לעצמי לחוש דברים פסיכולוגית, אבל אני רוצה להיות בטוח אם אפשר לשלול אפשרויות שזה פיזיולוגי, + המלצות מה כדאי לי לבדוק, או/ו מה כדאי לי לקחת כטיפול במקרה שזה פסיכולוגי. (רוצה משהו בלי תופעות לוואי, וכמה שפחות כימי) + המלצות לאיזה פורומים נוספים אפשר להפנות את המקרה הזה. סליחה על האורך, ותודה רבה רבה רבה !

שאלה אמא שלי היום בת 73 לפני כ-3 שנים אובחנה בדמנציה (״קלה״). יש לה סימנים כגון לעיתים בלבול, אפטיה, שחכה דברים מסויימים, קושי בחישובים מתמטיים, קושי בהבנת שעון עם מחוגים וכו. מבחן שנעשה על ידי נוירולוג הביא תוצאה של 19. לפני כשנתיים וחצי בוצע mri מוח ואכן נראה שם הצטמצמות של מוח. נוירולוג נתן הדרגתית מדבקות של אקסלון ביחד עם ציפרלקס. כרגע כבר שנה אמא לוקחת אקסלון 15 מדבקות וציפרלקס 10. בנוסף אמא עושה תרגילים שונים כגון פאזלים, סודוקו קל, משחקים לוגיים שונים, פעילות אירובית מידי פעם. ברור שלא אמור להיות שיפור המטרה כמה שאפשר לשמר מצב ולמנוע הדרדרות. בחצי שנה אחרונה יש לה קפיצות לחץ דם מגיע ל-165/90 - בשבילה זה מאוד גבוה כי לחץ דם רגיל שלה הוא 110/70. בנוסף יש לה כאבי בטן, כאבי רגליים ומצבי רוח מאוד ירודים (נראה כמו דיכאון). אמא היתה אצל קרדיולוג וכל הבדיקות שלה יצאו תקינות. בנוסף עברה סידרת בדיקות מקיפות אצל רופאים שונים ומוכיחות שהיא בריאה חוץ מכמה דברים: 1. ירדה במשקל (שוקלת 50קג) כתוצאה יש קצת ״ירידה של כליות״ ולפעמים כאבים בגב התחתון 2. כולסטרול קצת גבוה - התחילה לקחת תרופה קבועה להורדת כולסטרול 3. התחילה לקחת תרופה קבועה נגד לחץ דם גבוה למנוע קפיצות של לחץ דם פתאומיות 4. התחילה לקחת אומפרוזול (כיבים קלים בקיבה) התייעצנו אצל נוירולוג והומלץ לעלות מינון של ציפרלקס ל-15. בנוסף להוסיף אביקסה 10 לחודש ולאחר מכן לעלות מינון ל-15. שאלה: 1. האם בגיל 73 מומלץ לעלות ציפרלקס ל-15? באלון של התרופה רשום שלא מומלץ מעל גיל 65 2. האם כל התרופות האלה מתאימות לנטילת ביחד? 3. האם מומלץ לקחת אקסלון או לדוגמא donepezil ביחד עם ebixa? 4. ראם מצב רוח ירוד ומצב דיכאון קשור לנטילת תרופות הנ״ל? תודה מראש

הבן הסיק תרופת רספרידל חודש התחיל לשמוע קולות ומאז שהחזרתי לו את התרופה הוא מבוגר לא עונה אפטי האם זה תופעה של הרספרידל ? הוא גם נושם בכבדות תשובה בבקשה תודה

דוקטור יקר, אמי היקרה, כיום בת 80, נמצאה כסובלת מבעיות זיכרון כבר לפני כ- 12 שנים. לפני כ-5 שנים הוגדרה כתשושת נפש ע"י פסיכוגריאטר. חשוב כי אציין שאמי אנלפביתית והאבחנה נעשתה על סמך שיחה עמה ועם בני המשפחה. עד לפני כחודש התהלכה, לאט, בעזרת הליכון. וניהלה שיחה עניינית עמנו, אם כי לרוב לא ביוזמתה. לפני כחודש נעשתה חלשה מאוד, אפטית וסבלה מחום גבוה. בעקבות בדיקות דם, אובחנה כסובלת מדלקת בשתן. אמי אושפזה, למשך שבוע, בביה"ח לצורך מתן אנטיביוטיקה ונוזלים דרך הוריד ושוחררה. במהלך השבועיים מאז השחרור, עדיין חלשה מאוד, אינה מסוגלת אפילו לעמוד בכוחות עצמה (סובלת גם מפריקת כתף שאינה ניתנת לתיקון), אוכלת מעט (על ידנו), אינה מתקשרת עימנו וישנה כמעט כל היום. שנתה חזקה מאוד וכשמדברים עימה או מבקשים שתפקח את עיניה אינה מגיבה. בבדיקות הדם שנעשו לפני כשבוע יש שיפור, אך אנחנו מודאגים וחרדים מאוד לשלומה. שאלתי היא האם לדעתך זה קשור לאלצהיימר? או לבעיה אחרת? ומה לדעתך כדאי לעשות ולמי לפנות? תודה מראש.

מעיין שלום, קראתי את מה שכתבת למישהו בפורום... בנוגע לי 5HTP ואני ברשותך רוצה לתקן אותך . אז ככה ,יש לי ניסיון גם עם זרעי הצמח ,אני גידלתי אותו והשתמשתי בו במשך שנים כולל בזמנים אלו (הבורסה הורסת את הבריאות) . אני גם ניסיתי להשוות אותו עם התוסף המופק במעבדות מהצמח . ובכן ,גם לגבי התוסף וגם לגבי הצמח ,ההשפעה מתרחשת תוך בערך שעה ,זה תלוי אם זה נלקח עם האוכל או על קיבה ריקה. מינון של 300 מ"ג של התוסף שנמכר חופשי בארה"ב ובאירופה יכול בהחלט להקפיץ את הסרוטונין ולרומם מצב רוח ולהחזיר אותך לחיים . לקיחה קבועה של התוסף יכולה לשמור על מצב רוח מרומם , קלילות , פוקוס רב , הנאה סוחפת מכול מה שאתה עושה . אני אישית משתמש בצמח אותו אני מגדל . זה מאוד פשוט ויש הוראות איך לגדל את הצמח וגם את הזרעים שלו ניתן להשיג בקלות דרך מאות אתרים באינטרנט . ועוד דבר אחד ברשותך ,האפקט של הצמח\תוסף הזה בהשוואה לפרוזק , ציפרלקס ועוד עולה בעשרות מונים וכמובן אין מה להשוות להיפרקום שהשפעתו עדינה ביותר אם בכלל. ההיפריקום למשל אם בכלל מיועד לדיכאון קל בלבד ואילו ה-5HTP מיועד גם למקרים קשים כמו למשל דיכאון מג'ורי !!! דבר אחרון שאני בטח לא צריך להזכיר לך הוא : כל התרופות של ה- SSRI וגם SNRI פוגעות בתפקוד המיני בעיקר אצל גברים . אין תרופה קונבנציונלית נגד דיכאון שלא משפיעה על התפקוד המיני ואני מדבר מניסיון. זאת הסיבה שלפני שנים חיפשתי פתרון טוב ויעיל יותר . מה גם שתרופות נגד דיכאון הופכות אותך לזומבי , אדיש רגשית. יחליטו אנשים מה כדאי . כל אחד יכול לקרוא על חוות דעת של אנשים שהיתנסו עם 5HTP . אין לו כמעט תופעות לוואי ובוודאי אם יש זה הרבה פחות מהתרופות הקונבנציונליות . חכמנו זכרונם לברכה אמרו : אין חכם כבעל ניסיון . שווה לנסות !!! הרבה בריאות בברכה דן

שלום רב אבי בן 83 אובחן לפני מספר חודשים(כ-10 חודשים) כחולה אלצהיימר. ההתדרדרות במצבו די מהירה והוא בדרגת מחלה בינונית כעת.תסמינים- בלבול ושכחה , אפטיות , הליכה מאד איטית , אי זיהוי קרובי משפחה,לא שולט בצרכיו). האם סביר שלאחר כ-10 חודשים מתחיל התסמינים הוא הגיע לדרגה בינונית? קראתי שמהלך המחלה יותר איטי. האם ייתכן שמדובר בתסמונת NPH ולא אלצהיימר?

שלום דר ותודה רבה מראש על המענה. תינוק בן 3 חודשים ויש סוגיה לגבי הקשר עין כשאני או אנשים אחרים מסתכלים עליו מקרוב (פחות מ 25 ס"מ) הוא בורח עם המבט באופן מכוון ומסיט אותו. גם שמנסים לתפוס את מבטו הוא בורח ממש במכוון לצדדים אחרים ומתחמק. לעומת זאת שמסתכלים עליו יותר מרחוק (מעל 30 ס"מ) הוא יוצר קשר עין עקבי ורציף. אציין שבדיקת ראיה תקינה וכמו כן על חפצים הוא עוקב יפה מאוד גם מקרוב וגם מרחוק. כלומר זאת לא בעיית ראייה. האם התופעה הזאת מוכרת? למה הוא עושה את זה ? אשמח לכל מידע שיש בנושא.. זה מטריד אותנו מאוד. הרופא אדיש.. תודה רבה ושבוע טוב .

בחלומי אני עם בעלי באוטו ויש לי להשתין .הוא עוצר לי . אני נכנסת לבית פרטי שהדלת כניסה פתוחה. בתוך הבית דלת חדר סגורה אז בטח הבן אדם ישן חושבת לי.. נכנסת לשירותים לא נועלת את הדלת והיא מעט פתוחה ואז הבעל הבית פותח מעט את הדלת .אני נבהלת ומרוב שנבהלת לא מסוגלת להוציא קול מהפה. עושה סימן עם היד של רגע ,אבל הוא עדיין עומד שם ואני עדיין לא מצליחה להוציא מילה . אחרי שאני יוצאת מרגישה משיכה אליו ולרגע מתחבקים ונוגעים אחד בשני . רצה חזרה מהר אל הרכב. בהמשך שוב אצלו ומרגישה משיכה אלייו .עוד מישהי איתנו אנחנו מסתכלים בתמונות שלו ויש שם תמונה של ההורים מלפני הרבה הרבה שנים אני נפעמת ותוהה מה איך הוא הכיר אותם והוא אדיש .מרגישה לא נוח מבעלי שאני ככה מתעכבת ואולי קצת מסתירה ויוצאת..

שלום הבן שלי בן 14 התחיל לפני כמה חודשים לסבול מ ocd ואובחן. המצב מחמיר מדי יום, שטיפת ידיים ללא הפסקה עד דם כולל רגליים ונוסף לאחרונה מגבונים. מתקלח 5 פעמים ביום, מחליף בגדחם ותחתונים כל שעה. מחטא את הטלפון והחדר מס פעמים ביום. כבר לא מחייך. ילד חכם ומצטיין בלימודים שפשוט הולך ודועך. טיפול תרופתי פריזמה לא מוכן לקחת כמעט. קשה בבית מאוד בגלל המצב שלו וכבר מיואשת ולא יודעת מה לעשות כי פסיכיאטר מטפל מאוד אדיש למצב ולא עוזר תודה

שלום ד"ר שרון. אני בן 40 סובל מהפרעת חרדה כללית. מטופל בתרופות שעוזרות חלקית ביותר. CBT בעבר- לא הועיל. אני עובד במקום עבודה מסודר כבר 12 שנים. בשנתיים האחרונות חלה עלייה בפעילות פי 10 בערך ממה שהיה בד"כ. אין סיכוי שגם אם אשאר בשבת וביום כיפור, אגמור את העבודה המוטלת עליי (אספקת סחורה ללקוחות לפי תאריכים בהם אושרו האספקות). הדבר גורם לי אי-נוחות, מתח תמידי, הגברת חרדה, הרגשת כישלון אישי, מירמור, תיסכול עמוק וממש רצון לברוח מהמקום. קשה לי לגלות אדישות ולעבוד "בקצב שלי". מפילים עליי את הכל כאילו אני סופר-מן. אציין כי הנהלת החברה מבינה היטב את העומס שיש לי ואינה נוזפת בי ואני מאוד מוערך בעבודה אבל לי זה מרגיש מאוד לא נוח אני כל היום במחשבות מטרידות סביב הנושא מה לעשות קודם, במה לטפל קודם ואני נכנס ללחץ וחרדה עד כדי כך שבחודשים האחרונים אני ממש שוקל לעזוב את העבודה לטובת בריאותי הפיזית והנפשית ומצד שני, כאדם חרדתי, חושש מן השינוי, אוהב את המוכר והידוע .תוכלי לתת דעתך על מה שכתבתי? אני מאוד סובל.

בוקר טוב. בהמשך להןדעה שלי מאתמול. כאמור הבן שלי בן 6 רץ במהירות והתנגש עם המצח בעמוד אבן גדול. יש לו גולה נפוחה בצד המצח למעלה ליד החיבור עם השיער. זה קרה לפני 14 שעות..מאז הכל רגיל. האם נדרשת בדיקת רופא? האם סביר משאחרי 14 שעות פתאום יתחילו תסמינים? איך אפשר לפסול דימום מוחי? באיזור של הגולה שהתנפחה יש נימי דם/ורידים דם קצת בולטים. תודה

עברתי טראומה בעבר הרחוק וחשתי כבר אז שציר HPA נפגע-שמתי לב שאיני יכול להיכנס לסטרס וכי אני מרגיש סכנה קיומית\השרדותית רופאים במשך 20 שנה לא עשו דבר-ביקשתי,התחננתי ונאדה(רשלנות פושעת) יש לי בעיה קשה בשינה -יישן מידי פעם וגם כן 3 שעות בלילה ואח"כ מרגיש ריקנות בראש-בשיחה עם רופאה פונקציונלית אחרי תיאור אמרה שיכול להיות בעיה של קורטיזול.3 שאלות: במידה וכן -האם הוא גבוה או נמוך? (אני אדיש רוב הזמן)...#2 -איך ניתן לאזן אותו? #3 מה צריך לעשות כדי שהאנדוקרינולוגית "תתעורר"? תודה רבה!

יום רביעי, בחירתי לקרוא לכתוב פה וגם לשלוח, כעת, כפי שאני תופסת אותה, היא לא רציונאלית. כל-כך קשה לי כאן, עד שמצאתי את עצמי הולכת ברחוב ופתאום בלי שום בקרה יוצאות ממני זעקות שבר. כנשחטת. מול כלום. שקט בחוץ, אבל בעולם המקביל... ראשית, שירה - ארשום מחשבות קשורות לתכנים המיוסרים שהבאת לכאן בהמשך. טוב? מניחה שהצלחת להבין שגם סוריקטה באה מעולם הנפש האנורקטית. וכל הבלה בלה של האומניפוטנטיות וכו’ וכו’. וגם מהעולם של מגוון ההפרעות הדיסוציאטיביות. בראשית הדרך, עם כמעט אפס תפקוד בכל תחומי החיים. אודי, בהמשך לתגובתך לשירה. אין אני יודעת איך שירה כעת. מניחה שמאד לא בטוב ומאד מדאיג. באמת ממש רוצה להשאיר לך, שירה מקום מלא שיח מול אודי, ולא לקלקל. ובכל זאת, כותבת כמה מילים בהקשר שבי. בנפרד. הן שלי ובמחשבה על. אודי, מהמוכר לי בי, בפרקי הזמן בהם אני שוהה בכעסיי – ייתכן שאהדוף תגובת ‘זה בסדר לכעוס, לתת מקום לכעס וכד’’. אולי, כי, מילה פשוטה מידי ‘כעס’. אנחנו במימדים אחרים של רגשות. אולי כי משהו באופן הזה של הכעס הוא קיצוני, חריג, מאד אלים ומשובש ולא בסדר, לפחות כפי שאנו מרגישים. הצעת להיזכר ברגעים הטובים. ובכן, מבחינתי - ייתכן שלא אוכל כלל למצוא ולהיזכר בהם. גם אם יהיו מול עיניי. הם יהיו מנותקים להם אי שם. הגשר לא עובד. הוא לא עובד. ברגעים כאלה, תפיסתי היא, שאמירה בסגנון יכולה להתאים אם היא באה נגיד מכיוון אמא טובה דיה, ובסמוך לאירוע נקודתי מסיום. בהיות קטנים, כשהסביבה כולה סך הכל רכה למדי. כשאחריה, במצב הבריא והתקין בדרך כלל, בא ה ‘אפשר לבחור אם להמשיך לכעוס או לעצור את זה’. אבל ישנן נקודות מסוימות, בהן ההרגשה היא שאמא באה מאוחר מידי. בגדול מאוחר מידי. אחרי שהכעס תפס מימדים של זעם כמעט חסר גבולות. ואין ספיגה חיובית בכלל. להיפך. כמו שתינוק יחוש מאוים ויזדהה בה בעת ויתקיף שד שאינו מניב. יעיף את המוצץ ויצרח. יכנס למעגל של פגיעה עצמית וירעיב את עצמו. אנחנו ניוותר חסרי אונים. עוד לא הצלחתי למצוא דרך לנתב אותו את הכעס מהסוג הזה. לא כל שכן בהיותי גם על הספקטרום האוטיסטי. ואולי לא כל כך אפשר, אבל כן אפשר להקטין סיכוי ליפול בו. בעתיד. יודעים מה - הייתי נותנת מקום גם לחוסר האונים. של שני הצדדים. ובכל זאת איכשהו מקווים לשים לזה סוף. ואין כוונתי למוות. מותר עוד מחשבות עלייך, שירה? המילים הן מעולמי, ושילבתי בו את דמותך, אך אולי תוכלי למצוא בהן התאמה עבורך. הייתי מכניסה פה עוד מישהו. עבורך, שירה. בנישה של הנכות הזו. הגם אם זמנית. בשלב ראשון בדמיון. לעתים אני מכנה את הדמות החיצונית המדומינת הזאת - חונך. מישהו שיכעס בשביל. שיחמול למען. עניין עדין וסופר מדויק. אולי. המישהו הזה, שאולי אינו המטפל ואינו המטופל, אמור איכשהו להצליח להיכנס דרך חרך צר מאד, שאחרת, אף הוא יחווה כפורץ כל גבול ואנחנו שוב בתוך שחזור בעל מימדים גרנדיוזיים. ובכל זאת, בעיניי, משהו מזה צריך לקבל איזו מציאות. מישהו שיחבק ברמת ההולדינג. אולי. מישהו שירים טלפון למטפל ויאמר – תראה, שירה במצב מזוויע, איך אתה משאיר אותה ככה. אפילו יישמע קצת מאשים, אך דואג. אולי לך, שירה, יש גם משאלה גלויה או סמויה שאתה, אודי / מי ממכריך / מישהו מאיתנו, מהמערכת, יפרוץ את המעגל ויצור קשר עם המטפל שלך? אני לא יודעת. להכיר משאלות זה בסדר, לא? אולי גם ישנה משאלה שהמטפל יגיע עד אליך. אז אני מדמיינת מישהו שייקח אותך, שירה, ברכב עד לנקודה, כמו אמבולנס שמסיע גופה בגסיסה, עד לקליניקה של המטפל וייתן לך יד כמעט עד הדלת. המישהו הזה – זה יהיה תפקידו לרגע בחיים של שירה. הוא לא ימשיך קשר הדוק. הוא יבוא, יגשר ויעזוב אחר כך את המערכת ולא יתערב בזמן הקרוב. המישהו הזה יוביל אותך, כי הוא שומע את התקווה. את הכמיהה. כי הוא שומע כמה את, שירה, מתגעגעת, וצריכה, כי הוא מרגיש עד כמה שירה כן רוצה להיפגש עם המטפל, כמה היא מאד מאד מתכוננת אליה וזקוקה לו. להתמוטט אצלו. להחטיף לו מכות הגונות ולמצוא אותו מחבק (במילים...). אם זה לתת לכעס מקום – אז זה. להרשות לעצמך לגלות שהוא התגעגע. גם אלייך. וגם - שתוכלי להרגיש בלעדית בתוך הפגישה עצמה. אולי. אולי תדעי זאת אחר כך. עשוי להיות סצנריו כזה. עשוי להיות. איכשהו צריך לעזור לו להיות. צריך אולי גם לנסות לבדוק באומץ מה באמת יקרה, למרות החרדות העצומות. הרעיון שלי אינו תלוש. היו אצלי מקרים ספורים של התערבויות מציאותיות. מתוך מצבים רבים רבים. בלי להגזים - היו אלפי נקודות כאלה. בחלק ניכר מהם, סוג של פיצלתי את עצמי לשני מישו- ים - אחד שלקח את השני, מתוך אמונה קלושה של צד אחד, שהמטפל הוא טוב בסך הכל. ולא, לא האמא שגררה את הילדה החולה שלה לטיפול כי הילדה דפוקה. מישהו שהוא פרו הצלת הילדה. בכל מקרה, בתכל’ס גוף אחד וראש אחד. אתם יודעים מה – אולי בשונה מאחרים פה – אזניי, מכל המילים, שומעות הכי חזק את הדברים האלו בשירה. התקווה. שששש בשקט. בחלש. לא אמרתי. אפחד לא שמע. תקווה. אמרתי לא פעם שהייאוש יודע לתפוס נפח דווקא כשהתקווה מאד גדולה. תופס נפח ומאפיל עליה. הם באים בצמדים. מה שאני מכירה מעצמי הוא שהרעב יכול להית עצום, אבל אולי אסור ממש להאכיל. לפחות לא בגלוי. מותר, אולי, רק אינפוזיה לווריד, אולי בשילוב עם הנשמה, בחוסר הכרה (מקביל לדיסוציאטיביות לצורך העניין) וגם במינונים מדודים מאד. עד שאפשר לקחת ביס ראשון. ללעוס (אאוצ’). לבלוע (עוד יותר אאוצ’) לקוות שהנפש תיתן הסכמה לקיבה לעכל ולהוביל את המזון להמשך הדרך. היא לא תמיד נותנת אישור. היא לא תמיד נותנת. אולי בשביל שכן תיתן אישור אנחנו צריכים לאכול חבויים או בלי שאף אחד יידע, או כאילו בלי לעשות עניין מזה. לא, אנחנו לא תלויים. (אנחנו כן, ובאופן מיוחד, אבל אולי צריכים לשחק אותה שלא). כל-כך מתסכל. ואני, אולי גם מילותיי הרבות הגזימו. שירה, מושיטה לך יד ומילים ולב. מנסה. אביב, כתבי חופשי כרצונך. אם אמשיך להציץ פה, אצטרך לסמוך על אודי. שתינו, כך אני מבינה, עברנו מול כאן שחזורים אימתניים. את הרגשת נצרבת באש לוהטת ומכלה. מניחה, שהיה שם סוהר רשע שחיסל לך ת’חופש (אפרופו הניסוי שתיארת בסרטון המקושר לאתר שלך, אודי). גם אני מצאתי את עצמי בהקשר חודשים ארוכים הולכת ברחוב ומתוך השקט נפלטות ממני זעקות שבר מאמצע שומקום. ראי - היות שאת, בעיניי, דמות מאד מאד מובילה וסוחפת פה, כנראה הכי, פשוט כי ככה זה ברגש נטו, והיות שנמצאת גם במקביל בטיפול ארוך ובאינטרנט - כמו רובנו - ייתכן ובחרתי גם אני להפנות אחריות מסוימת לכיוונך. אולי דמויות מובילות מגדילות את הסיכויים לאכול אותה בעוצמות שמרגישות פחות הוגנות. לחטוף אותה בשביל כולם. למרות שחלק מהדברים לא מיוחסים אליהן בכלל. אולי. מן הסתם, לכל אחד אחריות, ובפרט גם לי. בלי להתווכח, ובסדר גם להישאר חלוקות או שונות (מומלץ, בעיניי, אפילו) - משאירה לכולנו לחשוב, ולא פעם אחת, אלא באופן תהליכי, האם הסדר המתאים עבורנו, עבור כל אחד באופן אישי, הוא להביא חומר גלם ראשית לכאן ואחר כך לטיפול (בהנחה שנמצאים כאן אנשים בטיפול), קרי לזעוק *את זה* פה בשלב ראשון. או, ההיפך (עם החרדות העצומות שמתלוות לכך) להביא גלם לשיחות, ואז לדבר כאן *על זה*. או, לפחות, לחשוב מול עצמנו על מינוני ואופן השימוש. האם דרך קבע? האם מעת לעת? האם בכל שלבי הטיפול, האם מתישהו זה ישכך, ייפסק? העד הזמני יכול להיות דף נייר ממשי ועט ממשי ואולי גם מקום מחבוא ממשי. אם כי, בסבירות מסוימת ייתכן שלא העד בלבד הוא הוא הדבר. אמרתי את שאמרתי, אך מניחה שאם כבר נעולים על הקיים, האפשרי והכללים המוכרים - כך יישאר. מבינה את ההרגשה שמה שיוצא הוא טיפטיפונת. לדעתי, איכשהו כולנו חוששות שאם יבוא הצונמי הגדול – לא יהיה שום מיכל עבורו. בפרט בטיפול. גם שמתי לב שהניסוח שלי הוא ‘או’ ולא ‘גם וגם’. אולי זה בגלל שאני, אדם חלש שאינו מטפל נפשי, יכולה להתבלבל מספירלות. כאן נכנס הבלבול שלי בין אמת ושקר. מניחה שגם לקונפליקט בין הרגש להיגיון יש תרומה. אביב, עזבי שנייה אותי. אני לא פונקציה. אולי שכל אחד יישאל את עצמו איזו מהאפשרויות נותנת לו מול עצמו (לה מול עצמה) יותר מקום וכבוד לכאב האישי שלה. וגם כמה ממנו. כל אחת כפי שהיא מרגישה ברגע נתון. באיזה מהמקרים יש סיכוי שיאזינו לנו יותר? האם אנחנו מחפשים אוזן? האם אנחנו מחפשים שותפים לחוייה? האם אנחנו בכלל רוצים שישמעו, אך יחרישו, עד שנרשה אחרת? או שלל אפשרות מגוונות. כמה מזה וכמה מזה? איך הקריאה שלנו תתקבל ברצינות ולא ‘זאב זאב’? אבל בשורה התחתונה – הגם שניתן לעצמנו שלל רציונל שמסביר את פעולותינו - אניח שההיגיון פחות יעבוד כאן. אם קיים דחף עצום לצעוק אז נצעק. ואם מישהו מרגיש זקוק לזה שנים רבות. אז שנים רבות. או כל החיים. מניחה שגם כמה וכמה מהפיכות בעולם עבדו ככה. אז מי אני שאומר. אני, למשל, לא מפסיקה להרגיש, שיש בי, בדרכי הסבוכה, חלק שמבטל אותו, את הכאב שלי, אדיש אליו וכנראה שמשהו מזה עובר באופן לא מודע ובפועל יוצא שהוא חסר חשיבות. גם כאן. ייתכן שיש צד שסוגד לו? אין לי מושג. באשר לטריגר - כנראה שאצא חריגה בדעותיי - הייתי בוחרת להשמיט את המילה ‘טריגר’ בסמיכות להודעות ספציפיות, כי לעולם אין הכותב יודע אם היא כזאת או לא, ואינו יכול לקבוע. מצאתי, לפחות מול עצמי, שאין שום קשר בין הופעת האזכור בכותרת ההודעה, או אי-הופעתה, לתגובתי הפנימית כלפיהן. יש כאן הודעות שלא קראתי, פשוט לא יכולתי, כי עם תחילת הקריאה ראיתי שאיני מסוגלת לשאת.ולפעמים פשוט לא הצצתי. גם אלו פרמטרים. ישנן הודעות שנכתבו כביכול בתמימות בכלל לא קשורות אליי או עליי אישית בשום צורה, ויש בהן משהו שלוקח אותי למקומות מאד אפלים. אדרבא, השימוש במילה ‘טריגר’ עוד עשוי להוביל אותנו לחפש היכן הוא מסתתר. אז מבחינה זאת, איני מתחברת כל-כך לכלל ה’טריגר’, שמאפיין שנים ארוכות פורומי תמיכה של מתמודדות. מחפשת, עבורי, משהו שיבחין באופן מובהק בין הווי הפורום הזה, לאחרים. אבל גם יותר מזה. המאבק על היות אינדיבידואל. אינטרנט ואנונימי, לך תהיה אינדיבידואל... ובהמשך לעניין הקונפליקטים – אודי וכולם - במהלך החופש התבוננתי, ברפרוף אמנם, בסרטונים שלך, אודי: אכלנים גרועים ואכלנים טובים, האינטרנט בהקשר להמון ולהיפנוזה ועוד. קראתי במקביל מעט חומר על תהליכים בקבוצות (במבי, חושבת עליך). מציאותיות, אמנם. חוששני שעדיין, בעיניי, האינטרנט (בכללו גם פייסבוק וגם ווצאפ בהם השמות והפנים מובהקים וחלקם מוכרים מוכרים) קצת יכול לתעתע בהקשר של אני וזולת. בייחוד כשמצרפים רגשונים. ובייחוד את שכמותי, שהקטע הזה בין כה וכה תלוי על בלימה. אם כך, הקונפליקטים שאני חשה בהם ורשמתי אותם לעצמי במהלך החופשה פה - רגש VS היגיון המון VS אינדיבידואל איפוק VS אימפולסיביות, או, מופנמות מול מוחצנות והערבובים שלהם. בינתיים אלו. ענייני זמנים אצלי בטיפול – בניית אמון חלקית – שבע שנים נראה לי. לינק ראשון, קרי, ההרגשה שהיה חיבור במוח שהחזיק לשביב שנייה, ושבכלל משהו נכנס פנימה, לא זוכרת כמה זמן, אבל כן זוכרת שכבר ירדו לי מהכיס הרבה עשרות אלפי שקלים בשביל השביב הזה. ואני חשבתי לתומי שאחרי 20K אני יוצאת מסודרת – לומדת, מקימה משפחה, עובדת... ובכלל ידעתי שזה מה שעבר לי בראש בראשית הדרך, רק אחרי כמה וכמה שנות טיפול. זה לא שהמטפל קיים לי בפגישה ואחר כך אני מאבדת אותו – בהרבה פגישות אני פיזית שם והוא פיזית שם והוא ‘לא קיים’ גם ברגעים האלה. קרי, אני לא מצליחה להחזיק ייצוג כלשהו שלו גם כשהוא ממש ליד. וגם כשאני מתבוננת בו, הדמות שלו מעוותת. זאת רמת החרדות הגבוהה. מנגנון הדיסוציאציה – כן, מבאס שאחרי תקופה של טיפול הוא מרגיש לעתים עובד חלקית בשונה מפעם שהוא היה הכל. לומר אם זה טוב או רע, להחלטתכם. בכל אופן, גם עם מנגנון כזה המציאות באיזה שלב באה עם המכה החודרנית שלה. אז, אולי, עדיף קצת להתיר אותו. נזכרת שוב ושוב כמה אני פוחדת מאד מאנשים. כמה חזרתי לבחור בבדידות. בעולם בעלי החיים. קניתי בובה רכה השבוע. היא נחבאת בארון ומידי פעם ניגשת אליה ומתקרבת. אין לי שארי בשר ולא דור המשך. הזמן עשה את שלו ולא יוכל להיות. זה אולי לא הישרדותי. היום היה לי זמן לכתוב. מי יודע מתי יהיה שוב בשנה הקרובה. כבר בכלל לא יכולה לקרוא או מחוברת למילים שרשמתי למעלה. נכון לא הבנתם? גם אני לא. וגם כרגע נראה לי שלא אהיה מסוגלת לעכל המשכים של אחרים וכבר ננעצת החרב בסיבוב. וכנראה שגם לאורך יש אפקט של מחיקה משל עצמו. סוריקטה

שלום, דודה באה לבקר ונישקה את בני בן השבועיים בידיים שלו כאשר יש לה שארית של הרפס בשפתיים, כלומר ההרפס כבר ללא שלפוחיות. היינו אצל רופא וזה ביקש להיות במעקב בשבועיים הקרובים לבדוק שלא יוצאים נגעים ואף שהילד לא ישנוני מידי וחסר תאבון אפטי. מה הסיכוי שאכן נדבק? מהם דרכי הטיפול במידה וחלילה נדבק? מהם סימני האזהרה שעליי לטוס למיון?

היי שאלתי כאן בפורום הייתה אחרונה אמרת לי לבצע קולציום +pth וביופסיה בשני הגושים,חייבת לציין שהאולטרסאונד שביצעתי היה לפני כ4 שנים והומלץ על מעכב(נזכרתי בזה כיוון ששמתי לב לבלוטה שזזה שלא ביצעתי מעכב בזמנו)בזמנו הרופא בכלל אמר שאין צורך בכלום והיה אדיש ובגלל שהתעקשתי אמר מעכב.הייתי חייבת לשאול כאן בפורום בחוות דעת נוספת,והתשובה שלך קצת מדאיגה אותי שככה הזנחתי ולא התעקשתי,מה לעשות עכשיו שעברו 4 שנים עם התוצאות הללו? ללכת לאולטרסאונד שוב? מה המלצתך?

הבעיה שהיתה לי בעין היתה גם פטוסיס וגם בעיה של השריר בעפעף ולכן בוצע ניתוח והתפרים היו גם מבפנים וגם מעל העפעף חיצונית שבוע לאחר הניתוח הוצאו התפרים והרופא המנתח אמר שיש לי בצקת ויקח המון זמן (כחודש) עד שהנפיחות תרד וצריך לטפל בבצקת אצל רופא עיניים בקופת החולים. הרופא המנתח נתן לי גם טיפות עיניים ((סטרואידים) למשך שבועיים. שאלתי מהי בצקת ולמה זה קרה והאם זה מסוכן כי בינתיים כתוצאה מהניתוח גם הראייה שלי מטושטשת ותשובתו היתה שאלך להגדיל את המספר של משקפי הראיה שלי. תשובותיו של הרופא לא נראו לי רציניות ואולי אף היתה בהן מעין אדישות. אני בלחץ נוראי ולא מקבלת הסבר מהמנתח מה קורה איתי האם הבעיה יכולה להפתר או שזה יהיה כרוני והאם זה יכול להוביל לאיבוד הראיה בעין אודה לכם מראש אם תןכלו להתייחס לבעיה שלי ולתת לי תשובות ברורות וגם אולי מה אני צריכה לעשות בנושא ולאן לפנות יעל

אני מקבל מודיקט כבר כמה חודשים ומאז מרגיש קצת אפטי עם אימפוטנציה וגם לא מסוגל לכעוס - למה זה ככה ?

ד"ר שלום! ראשית ברצוני להודות מקרב לב על תשובתך לשאלתי הקודמת למטה. זה מנחם ועוזר שיש מקום לפנות אליו. שאלה נוספת באותו הקשר : האם אחרי התקף פסיכוטי תמיד יגיעו הסימנים השליילים או יתכן כי ההתקף עובר וחוזרים לנורמאל. מדובר בבחור בן 41 כיום הוא מקיים איתי זוגיות , יש לו חברים והוא נפגש איתם , התאבון מתחיל לחזור והשינה להסתדר והוא מדווח על כך שמרגיש מעט יותר טוב מיום ליום . אין לו אפטיות אך יש לו בלבול לפעמים גלים של דכאון חוסר חשק לעשות דברים הוא מדווח על קשיים בפעילות יומיומית אך עושה אותה ( מתקלח מקפיד על היגיינה) כרגע לא עובד . האם אלו סימנים מעודדים? הוא מאוד מודאג שלא יחזור ויחלים. אין בכוונתו בשום אופן להפסיק טיפול והוא במעקב צמוד. ושאלה נוספת בהנחה ויקפיד לקחת תרופות האם זה יכול למנוע התקף נוסף או שמא זה בלתי נמנע וההתקף יחזור

שלום וברכה, אני מרגישה שהבן שלי לא מצליח להתחבר בצורה טבעית אם ילדים , הוא עכשיו בכיתה א׳ בעיר חדשה כשהוא לא מכיר אף ילד מהגן ולא מצליח להתחבר משאני תמיד רואה שלילדים אחרים זה בא מאד בטבעיות הוא לא כלכך מצליח... אבל משמלחיץ אותי זה שנראה שלא כלכך אכפת לו והוא מאושר לבד. או לפחות זה משהוא אומר לי, לא נראה לי שבאמת כיף לו לבד פשוט יש לו קצת אגו...אני אומרת לו ומנסה להדריך אותו איך להתחבר אבל כנראה שזה לא מצליח לו. הוא ילד מקסים ואבל נראה שלילדים אין עניין בו משום מה , הוא לא כלכך ספורטיבי וקצת אדיש אפילו..איך אני יכולה לעזור לו? ניסיתי להזמין כמה ילדים הביתה ובינתיים לא היה כלכך שיתוף פעולה מצד ההורים..פשוט עצוב לי מאד כי הוא אומר לי שכל ההפסקות הוא לבד.. איולי אני אומרת לו את הדברחם הלא נכונים מלחיצה אותו, אני לא יודעת ? מה אני יכולה לעשות לעזור לו?

שלום רב אני מאובחן עם אטקסיה צרילברית. בבדיקה אחרונה : מענה בבינסקי אדיש ויד ימין צונחת . נאם קשור לאבחנה ? תודה

אמא בת 86 חולת אלצהיימר כארבע שנים. לאחרונה ישנה כל היום. מסרבת לקום מהמיטה ולעתים קמה רק בשעות הצהרים המאוחרות. מסרבת לכל דבר. אפאתית לגמרי. אירוע של יום אחר שחזרה לעצמה כאילו היתה לפני ארבע שנים, חיונית, קמה מכיסא הגלגלים, זכרה דברים...ואז נפילה אדירה. מדברת הרבה ללא קשר בין המילים.מערבבת חלום ומציאות, הוזה הרבה, ופולטת הרבה מילים בג'יבריש. לא ברורות. ושוב נופלת לתהום של אפתיות ושינה ללא הרף. צורך נואש במעקב ועיצות איך לנהוג. מרותקת לביתה על כיסא גלגלים ואינה יוצאת מהבית. יש בעיה להביא רופא הביתה. האם להשאירה לישון מרבית שעות היום? לוותר על פעולות הכרחיות כמו שטיפת פנים בבוקר, מקלחת. מסרבת בתוקף.

שלום דר! אז ככה, אני בן 23 ואני נמשך לנשים, הגוף הנשי יותר מסקרן אותי בהרבה מאז ומעולם. חוויתי 2 מערכות יחסים ארוכות, אחת בגיל 15-16 במשך שנה, שבדיעבד כן אהבתי את הבחורה, אך זה היה לא מעט אובססיבי גם. הקשר השני הסתיים לפני כשנה והוא נמשך 7 חודשים. במהלך הקשר הזה לא הצלחתי לפתח רגשות מיוחדים לבחורה, עד לרמה שהתייאשתי מנטלית וזה כבר העיק עליי. היו לי גם כמה סטוצים שכשברגע שהבחורה כבר הייתה בידיים שלי זה כבר נורא שיעמם אותי. אני באופן כללי אוהב הכל עם רגש, מחפש שבכל דבר יהיה מעורב רגש. תמיד גם בזוגיות עם בחורה, מעולם זה לא הרגיש לי משהו שמשלים אותי, התחושה לא היתה ספונטנית... כאילו תמיד יש משהו ליידי, אבל לא חלק ממני. לגבי גברים, תמיד הייתי חשדן עם מישהו חדש מצטרף לחבורה, או במחלקה בצבא, או סתם מישהו שרוצה להיות חבר, לא הייתי מקבל בקלות, לפחות לא בתוך תוכי, בתחושות, ברגשות, אך לא הייתי מפגין את זה החוצה ולהיפך, ידעתי שזה משהו שצריך להשתנות אצלי. אני גם קולט בנים שנראים טוב, כמעט תמיד. בנעוריי הייתי רואה מישהו כזה והייתי חש איום, קנאה עזה, היום זה אני לא יודע עם קנאה, אבל משהו יותר בוגר... כי אני כבר לא קנאי למראה חיצוני, אני כבר מבין שזה כמעט כלוםם. אני לא הטיפוס ה-גברי (מבחינת אופי, התנהגותית אין לי סממן נשי במיוחד) ותמיד קינאתי ורציתי להיות הגבר הזה שלא חושב יותר מדי, שהכל אצלו בספונטניות, מבחינת קשרים עם בנות, ואני תמיד הייתי ביישן, עדין, מדבר יפה ולוקח כל אישה ברצינות. מאז ומעולם הייתי רק מתאהב בנשים, כאילו דאגתי במשך כל ילדותי ונעורי עד סוף הצבא להיות עסוק במישהי, להתאהב... אך במי שהתאהבתי תמיד התפתח קשר ידידותי ולא מעבר, אך הנשים שיצאתי איתם אלו נשים שלא ממש רציתי או התאהבתי בהן לפני. התחלתי לחשוב אולי אני הומו... אם אני ככה לא מתחבר לנשים ברמה האינטלקטואלית, הרגשית אפילו... המשיכה לנשים נחלשה מאוד בזמן האחרון והתחלתי להיות נורא חסר תקווה לגבי קשר זוגי עם אישה, כאילו בשביל מה בכלל צריך זוגיות? כל בחור שנראה טוב שעובר לידי אני שואל את עצמי אם יש מצב שאני נדלק עליו.. כאילו אני מחפש את עצמי בעולם הגברים. אני מעלה על דעתי מחשבות של חיים עם גבר, זה לא עושה לי רגשות מיוחדים, אבל אני שואל את עצמי תוך כדי, אולי זה פשוט יכול לעבוד טוב יותר עם אישה? ואז מתחיל קצת לחשוש שמא יש מצב שכן. משהו נחסם בי כלפי נשים, עייף אותי... אני חושב אולי אני הומו לא בגלל פנטזיות מיניות עם גברים, למרות שהצלחתי לעלות על דעתי את עצמי בתפקיד אישה וזה סיקרן אותי ועורר אותי מינית, אלא מחוסר התמצאות עם נשים.. או יותר נכון שיעמום. וכל השאר אולי יבוא עם הזמן, אולי אני אתאהב בגבר ועם רגשות גם באות הפנטזיות המיניות וכו... אני סוג של א-מיני בשבוע האחרון.. לא יודע מה עובר עליי בדיוק. קראתי מלא ואני מזדהה עם המון סיפורים אישיים של הומואים לגבי החיים בילדות שלהם, כמו רגישות יתר, לא מוצאים כל כל את עצמם בחברה סביבם, אבא לא ממש חם... האמת גם שאני מרגיש שפתאום תנועות גוף שאני עושה או דיבור שלרגע יוצא לי, נותן לי להרגיש הומו.. (אם זה כמו רגל על רגל בישיבה כמו שנשים נוהגות לשבת וכו). לעיתים קורה לי שאני מרגיש קצת נחות ליד גברים שנראים טוב.. בכלל, אין בי אדישות תחושתית/רגשית אל גברים. אני לא יודע אם זה לגיטימי. אני שואל את עצמי שאלות נורא בסיסיות, כמו איך אמורה להיות אהבה בין חבר לחבר ואהבה בין חבר לחברה. אולי יש מצב שאני מאוהב באחד החברים שלי? אשמח מאוד אם תגיד איזה כמה מילים על המצב שלי ואיך את. רואה את זה מנקודת מבטך. תודה רבה!