פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בן שלי, בן 15.5 לזוג גרוש וגר עם אמו ואחותו בת 16.5. לאחרונה החלו איתו בעיות, המתבטאות בכך, שאינו הולך לעיתים קרובות לבית ספר, יש לו ירידה גדולה בהישגים בלימודים (לפני מספר שנים היה מצטיין בכיתה ואילו היום יש לו הרבה נכשל). המצב שלו מאוד מורכב, עם אחותו הם לא מדברים, אמו כל הזמן צועקת עליו, הגיע אף זמן שהילד רצה לעזוב את הבית ואז עבר לשבועיים לדודה, שם דווקה חל שיפור בתפקודו ובמצב רוחו. יש לציין שהילד מכור למחשב , יושב מול המחשב כל רגע פנוי עד הלילה. ולא מצליח לקום בבוקר. אני לא רואה הרבה את הילד, כשאני נפגש איתו, אני מנסה לשכנע אותו להתחיל ללמוד, אך לא מצליח. יש לי הרגשה שהילד יש לו חרדה : לפעמים הוא לא ניגש לבחינות, כי הוא פוחד להכשל. ייתכן והוא גם נכנס ללחץ בזמן בחינה, כי לפעמים הוא יודע את החומר ובסוף נכשל. יש לו עוד כמה סימנים מוזרים, כגון : הוא מתבייש להוריד חולצה בבריכה. יש לו כבר שנים לפעמים רעד בכפות ידיים - אני לא יודע מה זה אומר. יש לו גם אנמיה וחוסר ברזל. אני דואג ופוחד שהילד מתדרדר. מה לעשות? האם יש הסבר להתנהגות זו של הילד? תודה

שלום דני, למרות שאיני נוטה להתרגש מירידה בציונים אצל מתבגרים 'מכורי מחשב', נדמה לי שהפעם הדאגה שלך מוצדקת. לא ברור באיזו מידה רואים אותו בבית, קשובים לקשייו, ודואגים לצרכיו (גם הרגשיים). גם במפגשים איתך, ההתעניינות היא בעיקר בלימודים ובציונים, ואולי הירידה בלימודים היא הדרך שלו לאותת "שום דבר לא בסדר אצלי". לא ציינת מה תדירות המפגשים ביניכם, ועד כמה אתה *באמת* מעורב בחייו ובחינוכו, אך כדאי שתזכור שתפקידו של הורה אינו מסתכם בדאגה ושכנוע סביב הלימודים. לכן, בעיקר אם אתה מזהה קשיים פסיכולוגיים (חוסר ביטחון ואולי גם חרדה ודיכאון) מוטב לגייס עזרה מבחוץ, ולפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. פסיכולוג כזה יוכל גם לסייע לכם, ההורים, ולכוון אתכם כיצד לעודד אותו מבית. ועוד משהו - חוסרים תזונתיים חמורים, בעיקר חוסר ברזל וחוסר בויטמין B12 יכולים לעורר גם פגיעו?ת פסיכולוגית, ולכן חשוב לטפל בזה ללא דיחוי. בברכה ליאת

שלום, לפני כחודשיים הילדה שלי התחילה מאוד להתעסק עם עצמה, מה שידוע לי כטיבעי...בכל אופן לאחרונה אני מוצאת אותה משתפשפת בספות וקצוות שלחן. תכיפות ומשך הזמן גדל משמעותית בשבועיים האחרונים. אציין כי יש לה עוד אחים ובעוד כחודשיים אני אמורה ללדת, מבחינת עיתוי, לא עושה הרושם שזו הסיבה- היא התחילה לפני שהכנתי אותה. בגן בו היא שוהה היא מקובלת ולא גחוייה אולם גם בגן נצפתה נשכבת על בובות או משתפשפת בקצות השלחנות. חייבת להבהיר שבבית היא לא נחשפת לשום מדיה בסגנון וגם לא במסגרות אחרות- אני יודעת שאני חייבת לטפל בה אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. תודה מראש

שלום רב, איני חושבת שיש צורך בהתערבות או טיפול מיוחד בנושא. כל שעלייך לעשות הוא להסביר לה שגם אם הפעילות הזו נעימה לה מאד, עליה להקפיד לעשותה ביחידות, בחדרה, ולא בפרהסיה, בגן, או לעיניהם של אנשים אחרים, כולל בני המשפחה. השתדלי להישאר עניינית ככל האפשר, כדי שלא תחוש אותך שיפוטית או ביקורתית. בשמחות ליאת

שלום בני בן ה 8 חודשים, לא מוכן לאכול פירות או מרק ירקות רק בקבוק סימילק, וזה בערך כחודש וחצי עד חודשיים. לפני זה הוא היה אוכל וטועם בלי בעיה. התחיל את הטעימות מגיל 4 חודשים. לא יודעת מה לעושת???

שלום טל, לפני שקשיי אכילה מקבלים כותרת של הפרעת אכילה ממקור פסיכולוגי, יש לכסות את כל האפשרויות האחרות, כולל קצב התפתחות איטי יותר (ונורמלי). אני ממליצה על היוועצות עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים, כדי להעריך אם מדובר בבעיה התפתחותית הדורשת התערבות מקצועית או לא. בברכה ליאת

ליאת שלום ביתי הבכורה בת 3.4 שנים. מפותחת לפי גילה, מאוד סקרנית, שמה לב לכל דבר ומתעניינת. יש ילד בן 12 שנים במקום מגורינו שכל פעם שהיא פוגשת אותו היא מתנהגת כאילו היא מאוהבת בו. מתחילה לחייך "מאוזן לאוזן", לא מפסיקה להגיד את שמו ולדבר עליו שהיא רוצה להזמין אותו אליה. קוראת לו, רוצה שהתייחס אליה. היא מפגינה התנהגות זו רק כלפיו. האם זו התנהגות שתואמת את גילה?

שלום א' אהבה היא עניין אוניברסאלי, המשותף (תודה לאל) לילדים וילדות בני 3 ולאנשים מבוגרים בערוב ימיהם. ההבדל טמון בביטויים שלה, המשתנים מגיל לגיל, בלגיטימיות שלהם, ובאפשרויות לממש את האהבה. בתך חסרה עדיין את הגינונים וההסתייגויות של המבוגרים, ולכן נותנת דרור לרגשותיה, בדרכה הילדותית, התמימה והמקסימה. זה יעבור לה...אל דאגה. בשמחות ליאת

היי ליאת,קצת התאכזבתי מהתשובה שלך.קראתי את המייל שאליו הפנית אותי.הרקע והגיל שונים.ציפיתי להתיחסות אישית יותר ותשובה ספציפית יותר.הצגתי שאלות שאת כלל לא התייחסת אליהן.חבל.

שלום מירי, את צודקת. כשקראתי שוב את תשובתי, ראיתי את חוסר הרגישות וחוסר הדיוק שבה. אני מניחה שזאת תוצאה מקוצר הרוח שאחז בי לקראת החג. לפעמים מה שנראה בעיני מובן מאליו וברור, אינו כך. אז אנסה שוב. ילד המגיב בזעם, תוקפנות או איבוד שליטה כאשר אומרים לו "לא", הוא ילד שלא הצליח לפתח עמידות לתסכולים ויכולת לדחות סיפוק. ברוב המקרים, 'כשל' כזה הוא תוצאה של עמדה הורית סלחנית-יתר, וניסיון לרצות את הילד בכל מחיר, לפעמים תוך וויתור על רווחתם שלהם. ילד שמקבל תמיד מה שהוא רוצה, לא מקבל הזדמנות להתנסות בתסכול ואכזבה, ואינו לומד להתמודד איתם ביעילות. (כאן נכנס ההסבר על ההבדל בין אהבה לפינוק אותו, אני מקווה, קראת כבר). הנכד שלך למד, ככל הנראה, להפעיל את הוריו גם בדרך המתוחכמת של דירוג הנחמדות שלהם ו"מניעת אהבה" ממי שלא נחמד אליו. הורים שנופלים לפח הזה, עלולים למצוא את עצמם בצרות, ולסגל לעצמם עמדה פשרנית מול התובענות ההולכת וגדלה של הילד. לכן, אני מציעה לך להמליץ להורים לפנות להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים, או לקרוא בנושא משפע הספרות הקיימת בתחום זה. בברכה ליאת

יש לי בן יחיד בן 3, כרגע בגמילה מטיטולים. בחודש האחרון הוא מרכז בסלון משחקים וספרים שחלקם הוא מכיר וחלקם חדשים ולא נוגע בהם כלל וכלל חוץ מפאזל אחד שהוא חוזר ומשחק אתו שוב ושוב. אציין שיש לו חדר משחקים סמוך לסלון אך הוא מפחד להיות שם לבד.אותו דבר לגבי תוכניות טלויזיה- חוץ מסרט אחד הוא מסרב לראות תוכניות שבעבר ראה ואף היה "מכור" להן. אני מנסה לשכנע אותו לקחת משחק או ספר או לראות תוכנית אחרת-אך הוא מתחיל לצרוח שהוא לא רוצה בכך. מה עושים ? ומה המקור להתנהגות זאת ?

שלום אהובה, ילדים צעירים יכולים להיות טיפוסים בררניים למדי, וליהנות שוב ושוב מאותו סיפור/קלטת/משחק/חבר/אוכל, וכד'. ההתמקדות במשחק אחד קבוע יכולה להיות קשורה גם ליכולת המוגבלת לפצל את הקשב, וגם להעדפה והחיבה הטבעית שלנו כלפי המוכר. על פניו, איני סבורה שיש כאן משהו מדאיג או יוצא דופן. המשיכי לעקוב, ולדאוג שסביבתו תהיה עשירה ומגוונת (אך לא מציפה). בברכה ליאת

לבתנו בת ה12 אין חברות בכיתתה. בשנה שעברה היו לה 3-5 חברות וכיום לאחר ריב עם אחת מהן, אותה אחת ניתקה את הקשר וגררה אחריה את האחרות. קשה לה עם זה , היא לא יוצאת ולא מבלה , מרגישה בודדה ואינה רוצה ל"הידחף" לאחרות בכיתתה. אולם היא מצאה 2-3 בנות מכיתה אחרת ואיתן היא בקשר בהפסקות . אך בפעילויות כיתתיות היא די לבד. מה עושים? האם אנו כהורים יכולים לעשות משהו?

שלום רוני, ההחלטה אם להתערב בחייהם החברתיים של הילדים צריכה להביא בחשבון את רמת המצוקה שהם חווים, ואת השאלה אם מדובר במשבר זמני או בקושי מתמשך וכרוני. לפעמים, המוטיבציה שלנו, ההורים, לראות את הילד שלנו במרכז הקבוצה החברתית (רצון לגיטימי כשלעצמו), גורמת לנו לדאגה ואולי גם לפעולות מיותרות, שעלולות לא לעזור, במקרה הטוב, ואף להזיק במקרה הפחות טוב. לכן, אם את סבורה שבתך אכן מבודדת חברתית לאורך זמן, ולא מוצאת את עצמה בפעילויות הכיתתיות, חשוב לברר מדוע זה קורה, ולעזור לה להיחלץ מהבדידות. תוכלי לנסות תחילה לשוחח איתה כדי להעריך עד כמה המצב באמת מעיק עליה, ואיך היא מבינה את הקושי. תוכלי להיעזר גם במורה, כדי ללמוד על מעמדה בכיתה מנקודת מבט אובייקטיבית יותר. במקביל, עודדי אותה להזמין חברות הביתה (גם אם הן מהכיתה המקבילה), וליצור קשרים הדדיים משמעותיים. רצוי להימנע מ'חיזור-יתר' אחרי בנות שאינן מעוניינות בחברתה, גם כדי לא להזמין פגיעה בה, וגם כדי לא לשחוק את הרגישות של הבנות כלפיה (אסביר: כאשר הבנות מסרבות פעם אחת, הן מרגישות לא נעים. אך אם היא ממשיכה להתקשר אליהן שוב ושוב, הן יכולות להאמין בטעות שבתך חסינה מפגיעה, ולסרב ביתר קלות להזמנותיה החוזרות). עוד דבר חשוב שצריך לוודא, זה שאין ניסיונות מכוונים להחרים אותה, שכן חרם יזום עלול להיחוות כטראומה ממש. אם יש חשש כזה, חשוב לפעול מיידית ולערב את הגורמים הטיפוליים בביה"ס (יועצת ופסיכולוגית). אני רוצה לקוות שהדברים אינם חמורים עד כדי כך, ולהזכיר שלפעמים עולה הצורך גם בטיפול פסיכולוגי, לאחר שמוצו כל הצעדים מבית. בהצלחה ליאת

ליאת תודה רבה לך על תשובתך המפורטת. בתנו לא רואה את המצב כפי שאני רואה זאת או מחנכת הכיתה. האם פגישות עם פסיכולוג יכולות לתרום לה בקשר הבינאישי , לשקף לה מצבים, למתן תגובות וכמובן לקחת בפרופורציות ולא בשחור לבן. תודה רוני

שלום, אני סבתא לנכד שביוני ימלאו לו 3.לאחרונה אני מאוד מודאגת מצורת ההתנהגות שלו.כשהוא רןצה משהו ולא מקבל , מתחיל לצרוח ולזרוק דברים.הצרחות והיללות יכולות להימשך זמן רב.נראה כאילו הוא לא מבין את משמעות המילה "לא".כשהוא כועס עלי, כי לא קיבל מה שרצה,הוא מנסה להכות אותי.אותו הדבר עם ההורים שלו.לפני מספר ימים ,סיפר לאמא שלו מי מהאנשים בסביבה הקרובה שלו, נחמדים ומי לא. האבא נמנה בין הנחמדים, האמא לא.לעיתים הוא מסרב שהיא תנשק אותו,או תתעסק איתו בכל צורה שהיא.הוא מדגיש שהוא רוצה רק את אבא.לפעמים יש לי את ההרגשה שהוא נורא כועס ונורא חסר סבלנות, לא ברור לי למה. הוא מאוד אהוב ומקבל המון תשומת לב.ברצוני להוסיף פרטים שנראים לי חשובים.אנחנו גרים באירופה.לפני 8 חודשים נוסף אח למשפחה.ההריון לא היה קל,והאמא אושפזה מדי פעם במהלך ההריון.בגל שנתיים וחודשיים, החל ללכת לגן 3 ימים בשבוע, חצי יום. (כפי שמקובל כאן)יום אחד בשבוע נמצא עם האבא,יומיים בשבוע עם האמא ויומיים עם הסבתות.חצי שנה לאחר מכן, הם עברו דירה והוא החל ללכת לגן חדש (קרש) מתשע בבוקר עד שש בערב.פעמיים בשבוע. בייתר ימי השבוע הוא נשאר עם אחיו עם בני המשפחה, כפי שסיפרתי קודם.לדברי האמא שלו, ההתנהגות התוקפנית, מתרחשת מידי פעם.אני חוויתי התנהגות כזו,מספר פעמים.היום היה ממש שיא.הם ביקרו אצלנו ושהו כ-3 שעות והוא כל הזמן , יילל, בכה, צעק והיכה.השאלה שלי היא, האם יש סיבה לדאגה(אני מאוד דואגת), האם צריך לפנות לעזרה מיקצועית? ואיך להתמודד עם התנהגות כזו. בתודה מראש , מירי.

שלום מירי, כדי לא לחזור על עצמי, אני מפנה אותך לתשובה שכתבתי ממש שתי קומות מטה, לטלי, שנתנה לפנייתה את הכותרת "בן 3.9 התנהגות חריגה". אנא, קראי את הדברים, ואם יהיו שאלות נוספות, אשמח לחדד עבורך עוד. בברכה ליאת

היי ליאת אני אמא לילד בן 9 לאחררונה הילד מבקש שאבא יישן איתו.וכשביררתי לעומק הבנתי ממנו ההוא מפחד שיפרצו לנו את הבית.(הילד נכח בשיחה של שכן שסיפר שבבנין הסמוך התקיימו 3 פריצות.}מאז הילד לא רגוע.איך מרגיעים אותו?מה אומרים לו?תודה לך ליאת

שלום רב, לפחד מגנבים (בניגוד לפחד ממפלצות ודרקונים) יש בסיס מציאותי, וילדים בני 9 יודעים זאת היטב. לכן, אין טעם לבטל את הפחד ולהסתמך על אמירות כמו "אין לך מה לדאוג, לנו זה לא יקרה". במקום זאת, יש לנסות להחזיר לתופעת הפריצה את ממדיה המציאותיים, בדרך של הסברה עניינית ומרגיעה. אפשר לתת מידע ענייני לגבי הפרופיל האופייני של הגנב המצוי (גיליתי שזה מצליח די הרבה פעמים להרגיע) "נערים שמחפשים כסף מזומן לסיגריות או לקניית דברים שאין להם בבית" או "אנשים שמחפשים את מפתחות המכונית, כדי שיוכלו למכור אותו ולהרוויח בקלות הרבה כסף". בדרך זו אנחנו 'מנמיכים' את הדימוי של השודד המאיים, והופכים אותו למאיים פחות. ברוח זו, אפשר להדגיש את העובדה שהגנב עצמו מאד פוחד להיתפס, ולכן הוא יעדיף לפעול רק בבתים ריקים מאדם (כך שהסיכוי להיפגש איתו נמוך ביותר). במקביל, רצוי להגביר את תחושת הביטחון של הילד, ולפרט את מעגלי השמירה הרלוונטיים (אנחנו ההורים שומרים עליך, הכלב שלנו נובח ויכול להרתיע/להבריח אנשים בלתי קרואים, יש אזעקה, דלת פלדה, יש משמר אזרחי, שוטרים וכד'). ולבסוף, אם החרדה כבר לא בשיאה, אפשר לדבר על האפשרות של פריצה לבית שלנו, ו"מה המקסימום שיקרה?". אפשר לדון באפשרות ההיפותטית הזאת, לדמיין איך זה ייראה ומה נוכל לעשות (לפני ואחרי) כדי לצמצם את הנזקים. ברמה הפרקטית, אני מציעה להתמקד בהסברה מרגיעה, ופחות בהיצמדות פיזית לילד הפוחד. לעיתים, הילד מגלה כי באמצעות הפחד, הוא זוכה בתגמולים מפתיעים, כמו שינה עם ההורים, פרסים ומתנות אם הוא 'מסכים' להישאר לבד, וכד'. במצב כזה, יהיה קשה יותר לגמול את הילד מהפחדים, בהיותם נושאים עמם רווח משני עבורו. לכן, אפשר לשבת לידו קצת לפני השינה, אך לחזור ולומר לו שאתם עושים הכל כדי לשמור על עליו, על עצמכם ועל רכושכם, ולכן אין צורך בשינה המשותפת. בהצלחה ליאת

שלום . בני בן יחיד בן 4. ילד חכם מקסים וחברותי להפליא. אבל... אני מזה אצלו חוסר אמונה עצמית. הוא לא עושה דברים שהוא לא בטוח בהצלחתם ומרבה להגיד : אני לא יודע, לא מצליח, לא יכול. את עושה יותר טוב וכד'. רציתי לדעת כיצד ניתן לחזק אותו (אני גם הייתי ילדה כזו והאמת גם עכשיו אני כזו, לכן אני לא רוצה שיעבור אליו), איך לנהוג בכדי שיאמין בעצמו. ודבר שני. ראיתי שהוא מתקשה בהחזקת עט, עפרון, גיר. וגם הסרבול הזה גורם לא לאכול בידיים במקום עם מזלג. הוא גם מאוד עקשן ולא מוכן ללמוד שום דבר שלא מתחשק לו ומעניין אותו. איך לחזק את תחום היד הדומיננטית? תודה

שלום נאווה, היכולת שלנו לחוות את עצמנו כמוכשרים ומוצלחים נשענת על שני מקורות עיקריים. האחד, הוא המבט המתפעל המשתקף אלינו מעיניהם של האנשים החשובים לנו (אמא ואבא), והשני, מאזן הצלחות-כישלונות חיובי (יותר הצלחות מכישלונות). לכן, כדי לעודד ילד לביטחון ותחושת ערך, חשוב לזמן לו חוויות של הצלחה, ולהתפעל בצורה אותנטית ממנו ומתוצריו. גישה ביקורתית מדי, או עמדה עקרונית הממעטת במחמאות (גם כשהיא נעשית מתוך רצון לעודד או לשפר ביצועים) יכולה להחליש ולדכא, בעיקר ילדים או מבוגרים חסרי ביטחון. לכן (וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני בשאלתך) חשוב מאד לנסות ולהעריך באמצעות אבחון מקצועי אצל מרפאה בעיסוק את המקור לסירבול המוטורי שלו, ולטפל בו. אין ספק שקשיים מסוג זה עלולים ליצור תחושות נחיתות וחוסר אונים, ומגמה של הימנעות ממאמץ, שאינה תורמת להישגים והצלחות. בהצלחה ליאת

שלום .יש לי בן 3.9 .ילד מקסים כחם חמוד קצת ביישן .צריך להדגיש שהוא בן יחיד מפונק מאוד אהוב.בזמן אחרון הוא התחיל עם התנהגות מוזרה הוא רוצה מה שהוא עו לא ניראה לו מה שהוא הוא יורק ,בוכה ומשתולל זה לא היה קודם ובמיוחד היריקות האלה זה נורה.בהתחלה נישינו להתלם.אחר כך אמרנו ש זה לו מקובל ולא מתקבל וזה לא עוזר הוא ממשיך.מה עושים ?זה מתחיל להציק וממש לא נאים

שלום טלי, כשאת כותבת על בנך שהוא מפונק ואהוב, את יוצרת זהות בין פינוק ואהבה. מסתבר שמדובר בשני דברים שונים מאד, ואולי הבנת ההבדל תעזור לך להביא לשינוי המצב. ילד *אהוב* מרגיש שהוריו חשים כלפיו רגשות עמוקים של חום, קרבה, אכפתיות, דאגה, הכלה וקבלה מלאה של מי שהוא. ילד *מפונק* מרגיש שהוריו חייבים לתת לו כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, להסכים לכל מה שהוא אומר או חושב, ולוותר על צרכיהם ורצונותיהם לטובת אלה שלו. את יכולה בוודאי להבין כי ה*אהבה* מטפחת, מצמיחה ומעודדת את הילד להרגיש חשוב ויקר להוריו, בעל ערך ומוצלח, בעוד ה*פינוק* יוצר אצל הילד אשלייה של שליטה בעולם, ומניח את היסודות לבעיות התנהגות וקשיים חברתיים. לפיכך, לאהוב, אין פירושו לתת לילד כל מה שהוא רוצה. להפך. עלינו להתעקש וללמד אותו להתאפק, לוותר, לדחות סיפוק ולנהוג כבוד בזולתו. כאשר הוא בוכה ומשתולל, תוכלי לומר לו (בכנות ובאכפתיות) שאת מבינה כמה קשה לו כשאינו מקבל את מה שהוא רוצה, אך אין ברירה, כי זה המצב. תוכלי להגיד משהו על כך שאת סומכת עליו ויודעת שיוכל להתגבר. אם הוא יורק או מתנהג באלימות או בפוגענות, עליך לעצור אותו פיזית, להרחיק אותו ממך, ובמידת הצורך לנקוט סנקציה חד משמעית שתבהיר לו שהתנהגותו אינה משתלמת. הזכירי לעצמך כי את פועלת מתוך אהבה לבנך, ומתוך דאגה ואחריות הורית. לפעמים, כשלא מצליחים לבד, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך ליאת על התגובה.כל מה שאת כותבת זה כל כך נכון. ואני באמת לא מסוגלת להגיד לא לו.הוא ילד טוב ומקסים אני קיבלתי אותו אחרי 11 שנים של טיפולים קשים.ו זה כנירא השפאה(אני מדברת על עצמי) אני לא יכולה לראות בוכה. כל דבר שהוא רוצה הוא מקבל ממני והוא מחזיר המות אהבה. אבל אני עובדת על אצמי כי אני באמת לא רוצה שיגדל ללא גבולות .אבל זה כל כך קשה לי.ו זה רק לי עם אבא הוא מתנהג אחרת כי הוא יודעה שאבא יכול להיות יות קשוח ואז הוא רץ אלי ואני נשברת.

הלום ליאת הבת שלי בכתה 'א לפעמים היא משקרת במיוחד בקשר לציונים שלהזה כואב מעצבן מרגיזאותי מאוד עד הבכי הספרתי לה בסופ אני יודעת את האמת אם זה מוצא חן בעיניי או לא מקבלת אתו ותמיד יש דרך לשפר אבל היא חוזרת ומשקרתוכשאני מגלה לה שאני גיליתי מתחילה לבכות ומכיאהונכנסת לדיכאון תאמיני לי אני מרחמת עליה ומאווד רוצה לעזור לה אבל איך?

שלום ופא, בדרך כלל ילדים משקרים כאשר הם מאמינים שאמירת האמת תסבך אותם בדרך כלשהי. אני מבינה שאת משתדלת לשדר לה מסר מרגיע, ובכל זאת, שווה לבדוק האם זה אכן כך. רוב הילדים מתבאסים כשהם מקבלים ציון נמוך, וחוששים לעמוד מול תגובת הוריהם. הם מרגישים שהם מאכזבים ומצערים את ההורים, גם אם ההורים לא כועסים. הילדים שלנו חכמים, והם קוראים את האכזבה גם ללא מילים. לכן, אני חושבת שעדיף להישאר גלויים וכנים בתקשורת שלנו עם הילדים, להישאר אמפתיים למצוקה שלהם, ולא ללעוג או לכעוס עליהם כשהם מנסים להתחמק מאמירת האמת. אחרי הכל, גם אנחנו, המבוגרים משקרים פה ושם כדי לא להסתבך. אמרי לבתך שאת מבינה כמה קשה לה להציג בפנייך ציונים נמוכים, ושלמרות שאת מעדיפה שתקבל ציון גבוה, את אוהבת אותה וסולחת לה גם במקרים של כישלון. הדגישי עד כמה את מאמינה ביכולותיה ובשכלה, ושאת בטוחה שבפעם הבאה תצליח יותר. השתדלי לא להתייחס יותר מדי לשקר. אני מאמינה שאם היא תחשוש פחות, יפחת גם הצורך שלה להסתיר את האמת. בברכה ליאת

לליאת שלום! בתי בגיל 13 וחטיבה חדשה,לפני הכניסה לחטיבה היא ביקשה להיות עם ילדה מסוימת מהכיתה,(כנהוג בעירנו)ואכן שמו אותן יחד באותה כיתה, אותה ילדה חברותית יותר מבתי ולכן הכירה הרבה בנות חדשות ובעקבות זאת היא לא בקשר עם בתי, וכשהיא פוגשת אותה במקרה במקומות בעיר והיא עם חברות היא עושה את עצמה שהיא לא מכירה אותה ופילו לא אומרת לה שלום.עודדתי את בתי להכיר בנות אחרות ואכן לאחר תקופה (היא בוחרת בפינצטה)היא התחברה בעיקר לשתי בנות מקסימות וחרוצות בלימודים וכשיש מבחן הן לומדות יחד, בעצמאות הן כבר קבעו להסתובב יחד,שאלתי היא האם שלוש חברות זה לא מעט מידי?ודבר שני נראה לי שהן מה שנקרא "חננות", אבל אני לא רוצה להתערב כדי לא לגרום נזק.ולהפך כשהיא מספרת לי על כל מיני תקריות בכיתה אז היא אומרת שלה או לאחת מהן זה לא יקרה כי הן תמיד יהיו אחת לצידה של השניה.אני שמחה שזה כך,אך גם קצת מפריע לי שהיא לא "בחברה" כי אני בתור ילדה הייתי המקובלת בכיתה.וכנ"ל בתי הבכורה,והקטנה נראית לי לא הכי בעניינים, וזאת למרות שהיא יפה ,ואפשר לומר מושלמת מבחינה חיצונית, מה לדעתך עוצר בעדה לפרוץ קדימה?יש לציין שמבחינת חום, אהבה,וכל מה שקשור לכסף היא מקבלת,(כמובן עם גבולות)תודה- מירב

שלום מירב, מסתבר שיש חיים גם אצל ה'חננות', ושהם אפילו טובים... נראה שבתך ניחנה ביכולת חברתית טובה, והיא מבינה את כוחה של חברות אמת. כשאתה "בחבר'ה", אתה אולי מוקף בהמוני ילדים, אך לא בטוח שניתנת לך ההזדמנות למערכת יחסים קרובה ואינטימית, ולהנאה שבשיתוף ובהדדיות. זאת ועוד - עלינו לזכור שהילדים שלנו אינם שלוחה שלנו, ומותר שיהיו להם העדפות, רצונות וצרכים שונים מאלה שלנו. מן התיאור שלך עולה כי בתך היא ילדה נחמדה ומוצלחת, שמחה בחלקה, ואינה מוטרדת במיוחד מהסטטוס החברתי שלה. בעיני, נכון להניח לה לנהל את חיי החברה שלה כרצונה, אלא אם מתעוררת מצוקה מיוחדת. בברכה ליאת

שלום ליאת, ייתכן שהשאלה קצת מצחיקה ובכל זאת: יש לי שני ילדים: בן 5 וחצי ובן שלוש. חיית המחמד שלהם היא דג. הדג עושה סימנים של עומד למות (ממש כבר בקושי זז). אמרנו שהוא כנראה חולה והגדול ביקש שניקח אותו לווטרינר. מה לעשות? האם להסביר שהדג מת (עניין של כמה ימים עד שזה יקרה...) או להחליף בדג זהה? ואם להסביר אז כיצד? תודה, רוני

שלום רוני, השאלה שלך לא מצחיקה כלל. אדרבא, היא מעמתת אותנו עם אחת הדילמות החשובות בחיינו כהורים - האם ובאיזו דרך להפגיש את הילדים הצעירים עם רעיון המוות. מותה של חיית מחמד - עצוב ככל שיהיה - הוא הזדמנות מצויינת וטבעית להעלות את הנושא, ולטפל בו בזהירות, בהתאם ליכולת ההבנה של הילד. ילדייך שניהם כבר מודעים, יש להניח, לקיומו של המוות. ילדים נתקלים בבעלי חיים מתים כל הזמן. הם נתקלים בחתול שנדרס, בנמלה שנרמסה (בכוונה או בשוגג) תחת סוליית הנעל, בג'וק שריססנו למוות, וכד'. אני ממליצה להתייחס אל מותו של הדג בצורה עניינית. להסביר לילדים שהדג מת, כמו כל בעלי החיים בטבע. תוכלו לציין שמי שמת אינו חש דבר, לא כואב לו שום דבר, וזה עצוב למי שאהב אותו ונפרד ממנו. (רצוי להימנע מהסברים מעורפלים על 'עלייה לשמיים' וכיוב'). כאשר אנחנו נשארים ענייניים וברורים, הילדים בדר"כ מאמצים גישה דומה, הגם שייתכנו ביטויי רגש טבעיים ולגיטימיים. אני סבורה שדג חדש כדאי להביא רק לאחר זמן מה, כדי לאפשר לילדים להפנים את רעיון הפרידה והאובדן. בברכת חיים טובים וארוכים לכולנו ליאת

תודה

אחותי בת 17 בכיתה יא. היא עובדת 4 ,5 פעמים בשבוע בפיצריה,אני ואמא שלי לא בעד שהיא תעבוד כי אני רוצה שהיא תשקיע בלימודים אך היא מתעקשת לעבוד שיהיה לה כסף משלה היא רוצה ללמוד נהיגה לקנות לעצמה דברים שאמא שלי לא יכולה לספק למשל בגדים יקרים היא לובשת רק מותגים.אמא שלי חד הורית ל5 הילדה מאד עצמאית עוזרת לה המון בבית . לפני חודשיים היא היתה חולה ולא הגיעה כמה ימים לעבודה,והיום היא גם היתה חולה הבוס שלה בעבודה התקשר אליה דרש ממנה להביא אישור מחלה כדי להוכיח שהיא באמת היתה חולה ,כל פעם כשהיא חולה היא מפחדת שהוא יפטר אותה והיא נכנסת ללחץ מתארת תופעות של דפיקות לב חזקות ,יובש בפה,חוסר ריכוז מפחד שיפטרו אותה .ניסיתי להרגיע אותה שהיא עובדת טובה ומוערכת ולא כל כך מהר מפטרים מהעבודה בטח לא כי היתה חולה .איך ניתן לדבר איתה ולהרגיע אותה היא מפחדת לחטוף צעקות מהבוס ביום ראשון.

שלום רב, בני נוער המוכנים לעשות מאמץ ולעבוד, ולא להיות ל'נטל מותגים' על הוריהם, תמיד עוררו בי כבוד והערכה. יש בכך בגרות רבה, והבנת סדרי עולם: דברים טובים עולים בכסף ובמאמץ. כמי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם העבודה והמבוגרים, יהיה על אחותך ללמוד גם את הכללים הנהוגים בין מעסיק לעובדיו, את נקודת מבטו של המעסיק, המעוניין שפרנסתו לא תיפגע, ואת חוקי העבודה שנועדו לשמור עליה ועל בעל העסק כאחד. אני רוצה לקוות שכאשר היא 'תשתפשף' מעט יותר, היא תוכל לראות גם את ההיגיון שמאחורי הדרישה להציג אישור מחלה, ותדאג לעשות זאת כדי לשמור על מקום העבודה שלה. כרגע, לא תזיק תמיכה והרגעה מכם, כמו שקורה תמיד כשבן משפחה נלחץ ודואג. אם את חוששת שתופעות החרדה חורגות מגדר הצפוי במקרים כאלה, והן מופיעות בתדירות גבוהה גם בהקשרים נוספים, שווה לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני, שיוכל להעריך את חומרת הבעיה, ולתת לה כלים להתמודדות עם מצבי חרדה ולחץ. בהצלחה ליאת

בתי בת 8.5 לומדת בכיתה ג' מכיתה א' אינה מבצעת את כל המטלות בכיתה ובבית. עשינו טבלאות חיכנים נכתבו לה הערות חיוביות על מטלות שעשתה אבל זה לא מדרבן אותה לבצע את כל המטלות (העתקה מהלוח,לענות על שאלות בכתיבה בכיתה בע"פ אין בעיה בעלת שפה עשירה מאוד. מאחר ועבדנו איתה על עידוד ותמיכה על כל דבר קטן. היום היא דורשת כל הזמן פידבקים על דברים הכי טרויאלים כגון שהתלבשה בבוקר, שהעתיקה מהלוח רק בשיעור אחד כל שאר השיעורים לא ביצעה את המטלות אך בשביל שיעור אחד היא רוצה פירגון וזה מתבטא באימרה "נכון שאתם גאים בי" שהתלבשתי, שהעתקתי מהלוח. אנחנו לא יודעים איך לנהוג איתה על כל דבר היא דורשת פירגון. האם להמשיך לפרגן לה גם על הדברים הכי טרויאלים? תודה. תודה

שלום דלית, קושי עקבי שכזה מחייב, לדעתי, בירור מעמיק יותר, רצוי אבחון פסיכודידקטי, שיעמוד על הסיבות להימנעות שלה ממטלות אקדמיות. מאד יתכן שהדרישה לפידבקים תכופים, לאישור ואישוש ל'כמה היא נהדרת', משקף תחושה של אכזבה, חוויית עצמי שלילית, והרגשה כללית של חוסר מסוגלות. אפשרות אחרת קשורה לנטייה שלנו, ההורים, להשתמש בחיזוקים רבים ומוגזמים במטרה לדרבן את הילדים, מה שעלול להחליש מאד את המוטיבציה האינטרינזית (הפנימית, שבאה מתוכם) לטובת תלות רבה מדי בחיזוקים ותגמולים מן החוץ. לכן, כשהיא שואלת אם אתם גאים בה כשהיא מתלבשת בעצמה בבוקר (או מעתיקה מטלה מהלוח), תוכלו לומר לה "הרבה יותר חשוב איך *את* מרגישה. האם את גאה על כך? האם את שמה לב לכך שאת מרגישה טוב בכל פעם שאת מצליחה לעשות משהו בצורה טובה? נכון זה כייף?" בהצלחה ליאת

הילד שלי בן 3.5 כעת ונגמל מחיתולים לפני כחמישה חודשים, חוץ מזמן הלילה (עדיין ישן עם טיטול). הבעיה היא שהילד מתעכב לגשת לשרותים משום שלא מעוניין להפסיק את המשחקים והעיסוקים שלו ולכן הוא מפספס לעתים קרובות או שחלק מהפיפי בורח לו עד שהוא מספיק להגיע לשרותים. כשאני מזכירה לו ללכת לשרותים הוא כועס עליי וטוען שאין לו פיפי למרות שאני רואה שהוא מתאפק. לפעמים אני ממש כועסת ומראה לו שזה לא מוצא חן בעיניי אבל נראה שזה ממש לא מפריע לו. כעת כבר לא ברור לי כיצד עליי להגיב כלפי התופעה הזו ?

שלום רב, תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, או מצבי לחץ - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לאותות מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים בגלל המשחק נובעים מכך שהוא שקוע בכך מאד, ולא מתייחס בזמן ל"איתותים". תוכלו לנסות להזכיר לו לעשות פיפי *לפני* שיהיה שקוע מאד במשחק. אני מניחה שנדרשת עוד קצת סבלנות ורוח טובה, בהצלחה ליאת

שלום רב, לבעלי אחיין בן 5 אשר אובחן לאחרונה כבעל הפרעות קשב וריכוז ADHD עם עיכוב בהתפתחות השפה וכן בעיות מוטוריות שונות. הבנתי מגיסתי כי יש גם בעיה בחושים - היא תיארה שהוא לא רגיש לכאב או שהוא יכול להיות לפעמים אגרסיבי מבגע כי אינו מודע לכוח שמפעיל. הילד הינו בסה"כ ילד חיובי, אהוב ומקובל מבחינה חברתית, אך לאחרונה הוריו סיפרו לנו משהו שעורר בנו דאגה - הם גידלו עד לא מזמן ארנבות בחצר ביתם ומסתבר שהילד גרם למותם של 3 גורים. פעמיים חיבק אותם עד שנמחצו למוות ופעם נוספת דרך על אחד, ככל הנראה בטעות.חשוב לציין כי המעשים לא נעשו במזיד ככל הידוע לנו. הוריו לא מתרגשים מהעובדה שבנם הקטן הרג בטעות 3 בע"ח, אך בנו זה עורר דאגה רבה לילד. האם אנחנו סתם מגזימים בתגובה שלנו או שמא מדובר על משהו הדורש התייחסות של גורם טיפולי מקצועי? תודה רבה!

שלום רונית, אני מניחה שמי שאבחן את הילד, ועמד על הקשיים בשפה, במוטוריקה ובאינטגרציה החושית, גם המליץ על טיפול מתאים (ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת). הקושי לווסת את עוצמות המגע שלו יכול להסביר את התאונות העצובות שחווה, הגם שייתכנו הסברים נוספים. אני רוצה להאמין שיש גורמים טיפוליים בתמונה, שיוכלו לתת את הדעת על הסיבות האפשריות ולתת מענה טיפולי. בברכה ליאת

במקרים הללו. ההורים לא כ"כ מייחסים חשיבות לעניין. היחידים שהזדעזעו מכך היו בעלי אני והסב של הילד שהינו איש חינוך .אני באמת מאמינה שמדובר על תאונה. השאלה היא האם מדובר על מקרים שחובה/ראוי שאנשי המקצוע המטפלים יהיו מעודכנים לגביהם בכדי לעזור לילד המקסים הזה? הוריו די היו בהכחשה עד לא מזמן לגבי מצב הילד. בגיל שנתיים וחצי הגננת, האחות בטיפת חלב וגם אני התחננו להם שייקחו אותו לאבחון, אך הם טענו שאין כל בעיה עמו והם לא מוכנים להיות "הורים לחוצים".

האם גן לילד בן שנתיים ו 10 חודשים, שבו יהיו 11 ילדים (והוא מהגדולים), הוא "חממה" שממנה הילד יגיע לא מוכן לגן עיריה בשנה הבאה?

שלום הגר, גן נבחן ביותר מפרמטר אחד, ולכן, כדי להחליט אם הגן יתרום להתפתחותו של בנך, עליך להביא בחשבון את התמונה הכוללת, דהיינו - את מקצועיות הצוות, את טיב התכנים, את עושר הסביבה בתוך הגן ובחצר, את הפיקוח (אם קיים ושל מי)ואת הרכב אוכלוסיית הילדים וגילם. אם הגן עומד בכל הסטנדרטים של גן טוב ואיכותי, אין סיבה שבנך לא יגיע מוכן למסגרת הבאה. בהצלחה ליאת

שלום, בני נגמל בסביבות גיל שנתיים ו- 8 חודשים. הכל עבר בשלום ובקלות ולא היו פספוסים והוא רץ בשמחה לשירותים מכריז בקולי קולות שיש לו פיפי וכדומה. בספטמבר האחרון בגיל 3 נכנס למסגרת של גן חדש. היה לו מאד קשה. זה מיד התבטא ברגרסיה בגמילה - גם בבית ובייחוד בגן. מאז כבר התאקלם בגן - משחק ונהנה ללכת לשם. בבית כבר לא מפספס למרות שהחדווה בללכת לשירותים כבר לא נמצאת וקורה לא פעם שצריך להזכיר לו או ממש להתעקש שילך לשירותים - לוקחים אותו, לא בכוח אבל אסרטיביות. בגן הוא מסרב לעשות פיפי בשירותים ! בבוקר עושה איתנו בגן כשמביאים אותו, בשנת צהריים שמים לו טיטול - ולמעשה עד אז מתאפק ואם לא מצליח עושה בתחתונים. ניסינו הכל - פרסים, מדבקות, ללכת עם הגננת, עם סייעת אהובה, עם חבר, לבד, לא ללחוץ, להתעלם מכל הנושא לתקופה אבל שום דבר לא עוזר. ניסיתי לשאול אותו מדוע אינו רוצה לעשות בשירותים - בכל פעם יש לו תשובה אחרת - יקחו לי את הצעצוע, יש שם מפלצת, השירותים לא נחמדים, אני לא מצליח להרים התחתונים וכו'... אמנם יש לו בזמן האחרון פחדים ולא מוכן להישאר בחדר לבד אבל ניסינו שילך עם הגננת והיא אומרת שהוא עומד לידה לוחץ ולא יוצא. מה עושים ? אנחנו מיואשים ומאד דואגים לקראת שנה הבאה - אז יהיה בגן עירייה ושם הרבה פחות סובלניים לנושא זה. תודה

שלום א' גם גן עירייה הוא גן ילדים, המביא בחשבון ילדים עם קשיים וצרכים מיוחדים, ומבחינה זו אין סיבה להילחץ. לתחושתי, אם תניחו לנושא, תחושת הלחץ שלו תפחת. יש את החופש הגדול, בו תוכלו להחזיר לו את הביטחון. חודשיים זה הרבה זמן. אם את בכל זאת דואגת, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד מאוד חכם ילד טוב וחברותי, הוא בגן חובה. כל הילדים בגן מאוד אוהבים אותו. כל יום שאני באה לקחת אותו מהגן עטים עלי 3-4 ילדים שרוצים לבוא אליו. משיחות שהיו לי איתו ומתצפיות שעשיתי בגן ובצהרון כשהוא לא ראה, ראיתי שהוא משחק עם הרבה ילדים. אבל מסקרן אותי לדעת למה הוא מתחבר באופן מלא רק לילד אחד ספציפי, ורק אותו הוא רוצה להזמין כל יום. הוא לא רוצה להזמין אף אחד אחר פרט לילד הזה. הילד הזה הוא בסדר אין לי שום דבר נגדו אבל האם זה הגיוני שמכל הגן הוא מתחבר רק לילד אחד. כל השאר כל פעם מזמינים מישהו אחר והוא רק את הילד הזה. מבחינת חוג החברים הטובים שלו יש את הילד הזה מהגן ויש לו חבר טוב נוסף ששמרנו על קשר מהגן הפרטי מלפני 3 שנים. כלומר סה"כ יש לו שני חברים. אחד מהגן העכשווי ואחד מחוץ לגן. זה בסדר?

שלום שירה, הילד שלך מתחבר לילד ספציפי ממש מאותן סיבות שאנחנו המבוגרים מעדיפים את ה-חבר ה-טוב שלנו. לא תמיד אנחנו יכולים לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אך ברור שמשהו באינטראקציה עם האדם הספציפי הזה משרת צורך כלשהו אצלנו. לפעמים, ההעדפות משתנות (בעיקר בגיל הצעיר) ולפעמים חבר טוב מלווה אותנו שנים רבות. זה בהחלט בסדר (בעיקר אם את אומרת שבגן הוא מקובל ואהוד). בברכה ליאת

בני בן ה6 החל לשאול אותי שאלות רבות על המוות. מה קורה אחרי שמתים? איפה שמים את הגוף? וכו'... נוסף לכך הוא מעלה חששות מהמוות, מזה שאני אמות והוא ישאר לבד, מזה שהוא לא יהיה איתי לאחר שנמות וכו'... הוא שואל אותי הרבה שאלות בנושא, ואני לא יודעת עד לאן להגיע באמת.נא עזרתכם.

שלום חגית, כדי לא לחזור על עצמי, אני מעתיקה עבורך שתי תשובות שלי שניתנו לא מזמן. הראשונה מתייחסת לשאלות של ילד בן 13, והשניה לאלה של ילד כבן 6. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת לשאול עוד. הנה - כולנו עומדים חסרי אונים מול מוחלטותו של המוות (ולפעמים גם מול השאלות הקשות בנושא זה, שמפנים אלינו הילדים שלנו). פחדי המוות חוזרים ו'מתקיפים' אותנו לאורך מעגל החיים, בכל פעם קצת אחרת, כשהיכולת לעמוד בהם תלויה במידה רבה בפונקציות המרגיעות שאנחנו מצליחים לגייס, מבפנים ומבחוץ. ילדים צעירים (וגם יותר גדולים), משתמשים בהוריהם כמקור הרגעה ונחמה, ורק בשלבים מאוחרים יותר הם מצליחים (יש לקוות) למצוא בתוך עצמם את הכוחות ואת המשמעות העמוקה, הנותנת לחייהם משמעות וערך. בנך, שכבר אינו ילד קטן, עסוק מאד בשאלות הקיומיות של החיים והמוות, ויש לו כבר את היכולת לחשיבה מופשטת. הוא כבר יודע שהמוות הוא עובדה קיימת שאין להילחם בה, ולכן נדמה לי שאפשר להתחיל לעסוק, במקום בשאלות המוות, בשאלות של מהות החיים. עם ילדים ומתבגרים אפשר לדבר על כוחה המרפא של האהבה, של היצירה והתרומה לזולת. אפשר להדגיש, כי בניגוד לעובדה שאין אנו יכולים לדעת מתי וממה נמות, יש לנו את הבחירה והשליטה על איך נחייה. אפשר להזכיר שאת המשמעות לחיינו עלינו לגלות בעצמנו, תוך שאנו פועלים כל הזמן על המציאות, בניסיון להשיג שליטה (על מה שניתן) בחיינו. אני מאמינה שברוב המקרים אנשים מצליחים להפיג כך חלק מן הפחד, ולנהל חיים טובים ומלאים למרות ההכרה בסופיותם. אם, למרות הכל, את מרגישה שהדיכאון והחרדה משתלטים עליו ומקשים עליו לתפקד כשורה במסגרות השונות של חייו, מוטב להיעזר בפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים. *** המוות מעסיק את כל בני האדם מיום שהם עומדים על דעתם, ובנך אינו יוצא מן הכלל. ילדים מודעים לקיומו של המוות כבר בגיל הגן, וככל שיכולתם הקוגניטיבית מתפתחת, כך מתפתחים גם הפחדים. בגיל 6.5 החשיבה עדיין קונקרטית, ולפיכך גם השאלות יהיו ברוח דומה. אני מציעה להקשיב לשאלות, ולנסות לענות עליהן בצורה עניינית ופשוטה, מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים. אפשר לדבר על כך שאחרי שמתים הגוף מפסיק להרגיש, שכלום לא כואב יותר, ושהמת נקבר בבית הקברות ("שזה מקום יפה ונעים בדר"כ, אליו אפשר להגיע מפעם לפעם, אם מתגעגעים לאדם האהוב שמת"). אפשר, כדי לנסות ולהרגיע, לחזור ולומר שמרביתנו מצליחים לחיות שנים רבות מאד, הודות לכך שאנו שומרים על בריאותנו ונזהרים מסכנות. הידיעה הזו נותנת (לכולנו) תחושת שליטה מסויימת מול שרירותו של המוות. בברכה ליאת

שלום,אני בת 17,כיתה י"א.. בזמן האחרון אני עצבנית יותר מתמיד,אני מרגישה תסכול ואני אפילו לא יודעת למה. אני רבה עם כולם סביבי ואני כבר מרגישה שאף אחד לא מעז להיות ליידי כי הוא מפחד שאני אתפרץ עליו.. מרוב שאני עצבנית אני לא מצליחה לחשוב על הלימודים.. אני רק חושבת על מה לענות לאנשים כל היום. אני מתחצצפת בלי סוף ואני כבר בקושי מחייכת..אני לא רוצה לדבר עם פסיכולוג או יועץ כי אני לא מרגישה בנוח. ושאני מדברת עם אמא שלי אני מרגישה שהיא שופטת אותי..וחברות שלי סתם לא יודעות מה להגיד. אני רוצה שתתנו לי כלים איך להרגיע את עצמי ולא לחשוב כל היום רק על מי להוציא את העצבים..אני חייבת להתפנות ללימודים ואני באמת לא מסוגלת.. תודה

שלום לך, זה באמת נורא מתסכל לנוע בחוסר יציבות כזה, להיטלטל בין מצבי רוח מתחלפים, ולהתעצבן על כולם. אכן אפשר להשתגע... את יודעת, היכולת לווסת את עצמך מבחינה רגשית, קשורה לפעמים לאספקטים ביולוגים מולדים (מה שקוראים "מזג" או "טמפרמנט"), אך גם למיומנויות נרכשות של התנהלות בינאישית, יכולת לנהל קונפליקטים, לבטא רגשות עוצמתיים בדרך לא הרסנית, ולעמוד במצוקה. אני חושבת שאם אפשר היה לפתור בעיות מסוג זה באמצעות עצה דרך האינטרנט, העולם שלנו היה נפלא. היינו יכולים לחסל בבת אחת המון בעיות ב'מכה'. למרבה הצער, יש קשיים שנפתרים רק במסגרת תהליך מתמשך, לבד או עם עזרה פסיכולוגית. לכן, למרות מה שאת אומרת, אני דווקא כן ממליצה על פנייה לעזרה, ועד אז, נסי למצוא לעצמך פעילויות מרגיעות (פעילות גופנית, ריקוד, משחקי מחשב, חוויות חושיות מהנות (אמבטיית קצף, מקלחת חמה/קרה, מסג',מדיטציה, וכד'), בילוי עם חברים, ולמעשה כל מה שיכול להקל, ולו לזמן מה, על תחושת העצבנות. זכרי שקשה לפתור קונפליקט עם אדם אחר בעיצומה של סערה רגשית. לפעמים, אנחנו פורקים על אנשים 'תמימים' את הזעם שלנו, רק כדי להרגיש טוב יותר. זה אולי פיתרון לא רע לטווח הקצר, אך (כמו שאת מבינה בעצמך) יש לו מחירים כבדים לטווח הארוך. אני מעודדת אותך מאד לפנות בכל זאת לעזרה, או לפחות לתת לזה הזדמנות. בהצלחה ליאת

בני הקטן בן 9 מפונק מאוד, לא מוכן להישמע לנו ההורים, במידה ואינו מקבל את מבוקשו מתפרץ בזעם צועק משתולל ולעיתים מכה, לאחרונה היו מספר ימים (לא רצופים)בהם החליט לא ללכת לביה"ס,איננו יודעים מה לעשות, אנו מענישים אותו ושוללים ממנו את הגישה למחשב, הוא מבקש סליחה מביע חרטה, אך ההתנהגות חוזרת על עצמה מידי כמה ימים, לתשובה מהירה אודה.

שלום ענת, בנך בן ה-9 קיבל כנראה תחושה שהוא ה'מבוגר האחראי' בבית, והוא המכתיב את הכללים. הגם שאנחנו חיים בחברה דמוקרטית, משפחה היא מערכת היררכית, בה המבוגרים הם בעלי הסמכות, והם המכתיבים את כללי ההתנהגות בבית, כולל החובות והזכויות. כאשר אנחנו מאפשרים לילד לקבל כל מה שהוא רוצה, או לפעול באלימות כשאינו מקבל את מה שהוא רוצה, הרי זה כאילו השארנו אותו ללא השגחה והכוונה, ללא דמויות סמכות שישמרו עליו (גם מפני דחפי התוקפנות שלו עצמו), וללא ההזדמנות ללמוד לאפק ולרסן את הדחפים והרצונות שלו. במצב כזה, ילדים עלולים לפתח קשיים רגשיים, חרדה, ובעיות חברתיות. לעיתים, הורים מזגזגים בין פינוק (חשוב להבחין היטב בין אהבה לפינוק, זה שני דברים שונים) לבין ענישה בצורה לא עקבית ולא יעילה, הילד מתבלבל, ההורים נמלאים אשמה ומבוכה, והבעיה אינה נפתרת. הפיתרון טמון, בדר"כ, ביכולת שלנו כהורים לפעול בדרך אסרטיבית ועקבית, תוך היענות קשובה, חמה ואוהבת לצרכים של הילד מצד אחד, אך עמידה על עקרונותינו החינוכיים, שמירה על גבולות המותר והאסור, מבלי לסגת ומבלי לאפשר לילד להפעיל אלימות. לפעמים הורים מצליחים להתארגן מחדש ולהחזיר לעצמם את הסמכות שהתערערה קצת, ולפעמים נדרשת הדרכת הורים, שמסייעת להם לעמוד טוב יותר וביעילות מול התובענות של הילד. אם את חושבת שקשה לכם לפעול ביעילות מול ההתפרצויות שלו, ולהגיב בצורה עקבית, פנו להדרכה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

קורה לי משהו מאוד מוזר בתקופה האחרונה . אני אמיר ,בן 17 וחצי ובשעות הלילה המאוחרות יש לי תופעה מוזרה ומלחיצה שאני מתחיל לראות הכל בספידים ועוברים לי כל מיני רעשים בראש של כל מיני דברים לא ידועים על מיני מחשבות מטומטמות לדוגמא אני יושב עכשיו מול המחשב ושומע : זה ירוק לא זה זה אדום ,מיקרופון וואי כוס מים כואב לי הפה לא זה לא אני זה הוא . אני לא משוגע או משהו אני מאובחן כילד רגיל ללא בעיות אני לא משתמש בסמים וזה ממש ממש מוזר ומלחיץ , אני פותח עכשיו את הלב בפניכם בבקשה תעזרו לי.

שלום אמיר, מוטרדות חשיבתית או חשיבה מואצת ואסוציאטיבית (כשרעיון מוביל לרעיון, לא תמיד ברצף הגיוני), יכולה לשקף מצבים של עייפות, מוטרדות נפשית, מצוקה פסיכולוגית, חרדה, ועוד. לא כל כך מהר משתגעים... :-))) בכל מקרה, אם אתה חושש ומודאג, תוכל לדבר על כך עם מבוגר קרוב, לבקש תמיכה, אולי אפילו לבקש סיוע בפנייה לפסיכולוג, בפניו תוכל לפתוח את הלב ביתר פירוט ולהירגע. בהצלחה ליאת

ועוד דבר יש איזושהיא דרך לפתור את זה לבד?

ליאת שלום , בני בן שנתיים וחצי. בשבועיים האחרונים עברנו תהליך של גמילה מחיתולים בבית במהלך היום. בימים האחרונים בני מודיע רגע לפני וכמעט ואין "פספוסים". בגן לעומת זאת המצב שונה. שלחתי אותו לגן, לראשונה ללא חיתול, לפני כיומיים. במהלך יומיים אלה סירב להשתמש בשירותים של הגן. ביום הראשון "פספס" וביום השני התאפק עד לחיתול של שנת הצהריים. שאלתי היא האם כדאי לשלוח אותו לגן עדיין עם חיתול, עד שירכוש עוד בטחון או להמשיך ולשלוח גם לגן ללא חיתול. תודה מראש, עלמה.

שלום עלמה, תהליך הגמילה חייב להיות במתואם עם צוות הגן, שיוכל לחזק ולתמוך, ולטפל בצורה נאותה גם ב'פספוסים' וגם בהישגים. אם אתם שמים לו טיטול בגן ובבית לא - זה מסר מבלבל המזיק לתהליך. בברכה ליאת

בימים האחרונים מתאפק בגן עד לשעת האיסוף בצהריים (באזור 13:30 ). האם עלול להגרם לו מכך איזשהוא נזק בריאותי , מלבד האי נוחות שאני מניחה כי הוא חש בעקבות כך? מה עליי לעשות? תודה רבה.

רציתי לדעת אם ישנם סימנים לזהות אבא מתעלל מינית? ואם יכול להווצר מצב שהילדה תרצה בקרבת האב למרות שהוא עושה לה מעשים (כאמור הילדה בת 12 ).

שלום רב, אבא מתעלל, למרבה הפרדוכס, נראה כמו כל אבא אחר. את הסימנים נראה דווקא אצל הילד/ה. ילדים שעוברים התעללות בתוך המשפחה, מצד אדם קרוב, בהחלט יכולים להרגיש מבולבלים, לחוש רגשות סותרים, בהם גם אהבה כלפי התוקף. אני מניחה שמאחורי השאלה התמימה שלך מסתתרת דאגה גדולה. תוכלי לקרוא על כך עוד ובהרחבה באתר "מקום" - http://www.macom.org.il/ בברכה ליאת

שלום רב בני בן 6 וחודשיים, לאורך כל שלבי ההתפתחות שלו אני שמתי לב שיש לו התנהגויות שחוזרות על עצמן לאורך תקופה ואז מתחלפות בהתנהגויות אחרות למשל: לאחר גמילה ממוצץ בגיל 4, הוא התחיל ללקק את אצבעותיו וחפצים שונים. לאחר זמן מסויים התדירות פחתה. באותו זמן נולד לו אח קטן,והחלה ההתנהגות האובססיבית של נשיקות וחיבוקים אבל בצורה מוגזמת, והדבר נמשך עד היום. לאחרונה שמתי לב שהבן שלי במהלך כל היום ופעילויות שונות במשך היום עושה תנועות של פתיחת פה (מוריד את ראשו ופותח את הפה) כשערתי לו על זה הוא אמר שמשהו מפריעה לו בגרון (בדקתי ואין שום דבר). אני מרגישה שמגיל קטן יש התעסקות יתר סביב הפה, כאילו שהוא זקוק לתחושה הזאת סביב הפה. מה עלי לעשות, האם התנהגות כזאת נורמאלית ותעבור עם הזמן? תודה מראש

שלום איריס, יתכן שמדובר בסוג של 'טיק' מוטורי, אך כדי להתייחס אליו ככזה, חשוב לשלול מעבר לכל ספק בעיה פיזיולוגית בריאותית. בשלב ראשון, הייתי ממליצה על פנייה לרופא הילדים והתייעצות איתו. אם גם הוא יחזק את כיוון המחשבה הפסיכולוגי אפשר יהיה להמשיך ולחשוב הלאה. בברכה ליאת

שלום וברכה, אני סבתא לנכד בן 9, ילד מאוד חכם, תלמיד חרוץ, ילד שמאוד חביב בכיתה ילד רגיל מכל הבחינות. הנכד היה אצלי מספר ימים בחופשת פסח וכמובן בין היתר גלש במחשב, כשנכנסתי אחרי כמה ימים אני רואה שהוא רשם "בן ובת ארומים" (כמובן בשגיאת כתיב)ואחרי זה אני רואה (סלח לי על הביטוי) "בן ובת מזדינים", אין לי מושג אם הצליח להוריד או לראות במחשב, שוחחתי איתו אמרתי לו שבמחשב אצלי מותקנת מצלמה נסתרת וראיתי שניסית להכנס לכל מיני אתרים, הילד הודה שהוא ניסה, רציתי לדעת אם אני צריכה לעבור לסדר היום או שצריכה להדלק לי וכמובן להורים שלו נורה אדומה? רציתי להוסיף שבאחת השבתות שהייתי אצל בני, הנכד המדובר אמר לאחותו הקטנה "לכי תורידי את התחתון לאחותך בזמן שהיא ישנה"....... אנא, אני והוריו מאוד מודאגים ומוטרדים לאור מה שמתרחש לאחרונה במדינתנו הקטנה. ואודה לכם מקרב לב על תשובה מהירה, האם להבליג או לטפל בנושא? תודה מראש הסבתא מהצפון

שלום דניאלה, למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שאני נחשפת לסיפור כזה. מסתבר שילדינו הצעירים והחכמים, שלמדו היטב מהי גישה יעילה למקורות מידע, עושים שימוש בטכניקות החיפוש כדי לספק את סקרנותם הטבעית. הצרה היא שהחיפוש התמים אחרי ה"בן ובת ארומים" חושף אותם לתכנים בוטים, אלימים ופרברטיים, המצויים בשפע וזמינים לכל דורש ברשת. כבר שמעתי על ילדה תמימה שבעקבות חיפוש דומה ברשת, הגיעה לאתרים שסיפקו סרטים ובהם סצינות אונס אלימות. לכן, כדי למנוע זאת, עליכם לפעול מיידית, בדרך של הסברה ישירה ועניינית (בעיני חשוב שההורים יקחו אחריות על כך, ואת תחזקי אותם כשהוא יגיע אלייך), המדגישה כי צפייה באתרי פורנוגרפיה באינטרנט מזיקה לו ממש כמו סרטי אימה או סרטים מפחידים אחרים שאינם מתאימים לילדים. שמתי לב שילדים מבינים טוב את ההקבלה הזו. הם מכירים את הפיתוי המסקרן המושך אותם להמשיך ולצפות בסרט אימה, ולשלם על כך אח"כ בליל ביעותים ללא שינה או בסיוטים מתמשכים. אם נצליח להסביר לילדים שהחיפוש התמים אחרי עירום או סקס עלול לחשוף אותם לתכנים מזעזעים, שירדפו אותם אח"כ ויזיקו להם, נדמה לי שנשיג מידה של שיתוף פעולה בנושא. מעבר לכך, אפשר להדגיש את הסכנות האחרות, של גריית יתר, קבלת מושגים מוטעים או מעוותים על האקט המיני (היפה והנעים כשלעצמו), על איברי הגוף בכלל ואיברי המין בפרט, ועל יחסים בין גברים ונשים. מעבר להסברה כזו, אני ממליצה לעשות מאמץ לחסום את הגישה לאתרי סקס, וניתן לעשות זאת דרך ספק האינטרנט. זה מצליח לעשות את העבודה, לפחות עד שהילדים הופכים ל'חיות תכנות' מתוחכמות. ולסיום, אני חושבת שאת הסקרנות הטבעית של ילדים כלפי הגוף העירום אפשר לספק יופי דרך האמנות. זה דווקא דבר נהדר שאת, כסבתא, יכולה ליזום (את נשמעת סבתא מדליקה). תוכלי להציע לו הרפתקה מיוחדת, של התחקות אחר העירום באמנות הציור, הפיסול והצילום, להתבונן יחד ביצירות האמנות, להתפעל יחד, ולגלות את מסתרי הגוף הנשי והגברי שלא דרך הביבים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

ליאת, תודה שענית לי על ההתלבטות הקשה שהייתה לי, זו פעם ראשונה שאני נכנסת לפורום במחשב, ההסבר שלך המפורט הרגיע אותי שזה לא סוף העולם, מקווה ליישם את כל הצעתך/הסבריך. תודה שוב

שלום הילדה שלי בכיתה א לעיתים רחוקות היא חוזרת מבית הספר ממורמרת היא טוענת שהבנות לא אוהבות לשבת לידה למרות שהיא ילדה אנטלגנתית יפה וחכמה שאלתי היא מה צריך להגיב לה באותו זמן שהיא באה צריכה את עזרתי

שלום נורית, כאשר הילד שלנו מגיע מצוברח מביה"ס, יהיו הסיבות אשר יהיו, חשוב להקשיב, להתעניין, ולהכיל ללא ביקורת את כל הרגשות שהוא מביא. כאשר בתך מספרת על קשיים חברתיים בביה"ס, חשוב לנסות להבין האם מדובר באירוע שגרתי וחולף, או בתופעה מתמשכת. אירועים חד פעמיים מן הסוג שאת מתארת אינם מצריכים בדר"כ פעולה מיוחדת מלבד הכלה ועידוד, בעוד בעיה כרונית יותר דורשת התייחסות, ואולי גם התערבות של המורה או יועצת ביה"ס. ברמה המיידית, אני ממליצה על עידוד, ועל שדר המעביר את המסר שאת סומכת עליה ומשוכנעת ביכולתה להתמודד. השתדלי להישאר זמינה עבורה, ולהביע נכונות לסייע אם היא תרצה בכך. בברכה ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי התנהגות מסויימת.. מה זה אומר כשילד עושה איזושהי תנועה החוזרת על עצמה למשך זמן מה (לפעמים מספר דקות)? למשל כאשר הוא מקיש עם האצבעות שלו על הרגל (לפעמים מתחיל במהירות ובמשך הזמן הקצב מואט) או כשהוא נותן לעצמו מכות בראש (לא חזקות בכלל) בקצב מסוים עד שכאילו הוא נרגע? בד"כ הוא עושה זאת כשמשהו עובר עליו, אבל האם ההתנהגות הזו היא דרכו (הלא בריאה) להרגיע את עצמו או משהו אחר? אודה על כל עזרה בברכה שירה

שלום שירה, כדי להבין התנהגות של ילד, ולהחליט אם היא נורמטיבית או מדאיגה, חשוב לדעת מה גילו של הילד. פעוטות עד גיל שנה וחצי-שנתיים יכולים להרגיע את עצמם באמצעות תנועות חזרתיות, ואפילו חבטות קלות של הראש במשטח קשה. בגיל בוגר יותר, צריך לבחון כל מקרה לגופו. בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה על תשובתך המהירה. רצתי לשאול אותך מניסיונך האישי כפסיכולוגית, איזה ספר היית ממליצה לי להקריא לו לפני השינה בנושא פחדים. בנושא חלומות רעים מצאתי ספר נפלא שנקרא "לילה טוב, של אלונה פרנקל. בסוף הספר יש דפי קסם שניתן לשים מתחת לכרית כדי לגרש חלומות רעים וכך אני עושה איתו מידי ערב - העיקר שהוא מאמין בדפי קסם וזה מקנה לו תחושת בטחון. שאלה נוספת: אני אם חד- הורית. בני נולד מתרומת זרע. לאחרונה יש הרבה שאלות סביב האב ומדוע אין לו אחים נוספים (מפאת גילי לא אוכל להעניק לו אח או אחות ). היתי שמחה שתמליצי לי על ספר שיכול לעזור לו להבין שיש כל מיני סוגי משפחות ואנחנו אחת מהן. כי שמתי לב שאם אני רוצה להמחיש לו נושא מסויים, אז בעזרת ספר נכון הוא יותר מפנים את המסר שאני רוצה להעביר לו. וחוץ מיזה שיש לו אהבה עזה לספרים. אודה לך על תשובתך. דניאלה

היי דניאלה, מאחר והילדים הפרטיים שלי כבר לא בגיל הרלוונטי, אני מניחה שההיכרות שלי עם הספרות האקטואלית חלקית למדי. ספר קטן אחד שאני אישית מתה עליו, הוא "לילה חשוך אחד" של אורה אייל, המטפל בחרוזים חינניים בפחדי הלילה של ילדים קטנים. נסי להציץ בו ולבדוק אם הוא מתאים לכם. גם בנושא המשפחה ה'לא קונבנציונלית' יש ספרות עדכנית, ואני שולחת לך לינק המרכז לא מעט המלצות בנושא- http://learn.snunit.k12.il/galim/horut/upload/.bib_single/biblion12.htm בהצלחה ליאת

היי ליאת, אודה לך אם תוכלי להמליץ לי על מישהו בכפר סבא . פניתי אך אין מקום

היי סיגל, מקווה שהבעיה נפתרה.. שיהיה בהצלחה רבה ליאת

שלום ליאת, בני כבן 5, לפני כמה לילות הוא חלם חלום שהפחיד אותו מאוד. לקח לי כשעתיים עד שהצלחתי להרגיע אותו. ישבתי לידו עד שהוא נרגע, מידי פעם הוא פרץ בבכי והיה נדמה לו שהוא רואה דברים בחדר, למרות שהחדר שלו מואר במנורת לילה והבית לא חשוך. אני דואגת להשאיר אור בפרוזדור שמקשר בין החדרים. עד אותו לילה לא נתקלתי בקשיים כאשר הוא היה צריך ללכת לישון. בשעה 7:30, אחרי ארוחת ערב,מקלחת וסיפור הוא היה נרדם בקלות. מאז אותו לילה הוא פשוט פוחד להכנס לחדר בלעדי, הוא פוחד ללכת לשירותים לבד (למרות שאני מדליקה אור. כל רעש מקפיץ אותו ונדמה לו שדמות מהסדרה "דורה" נמצאת בבית. הוא שואל אותי כל הזמן אם אותה דמות לא תצא מהטלויזיה וכו. כל זמן שהוא ער והטלויזיה דולקת אני מקפידה על התכנים שהוא צופה ורק ערוץ הופ דולק. מעולם לא החלפתי ערוץ אחר (אפילו לא ראיתי חדשות לידו). למרות כל זה הוא לאחרונה בחרדה. שאלתי היא כזו: האם פחדים מסוג זה שכיחים בגיל הזה? כיצד עלי לנהוג? האם זה לא דורש התייחסות אחרת (חוץ מניסיונות ההרגעה שלי)? אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה דניאלה

שלום דניאלה, ברשותך, אעתיק לכאן תשובה שנכתבה לא מזמן לשאלה כמעט זהה - גיל 5 אכן מועד לפחדים "לא הגיוניים", בשל הקושי להבחין בצורה טובה בין מציאות ודמיון. אין, כמובן, טעם לכעוס עליו בשל הפחדים, גם אם הם נראים לכם, המבוגרים, חסרי שחר והיגיון. אחרי הכל, גם לפחדים שלנו לא תמיד יש אחיזה במציאות, ובכל זאת הם שם... ברמה הפרקטית, הורים אכן ממלאים תפקיד חשוב בחייו של הילד הצעיר, כמווסתים ומרגיעי חרדה. ההיענות לפחד, מוטב שתהיה עניינית ומיידית, מבלי לגלוש למערכת שלמה של "רווחים משניים" כמו שקורה לפעמים. במשך היום, כשהוא פוחד לעבור מחדר לחדר, תוכלו להביע אהדה והבנה ("אנחנו רואים שקשה לך, ומבינים אותך"), אך לא להציע "שירותים מיותרים" של ליווי צמוד, גם לא לשירותים. אם אנחנו רוצים לעורר בילד מוטיבציה לשינוי ורצון להתגבר על הפחד, עלינו להביא לכך שהוא יחווה את הפחד כמגבלה או כמוביל להפסד כלשהו. לעיתים, הורים שמרחמים על הילד בגלל החרדות שלו, מנסים לפצותו על הגרעונות שנוצרו בחייו עקב כך, ולמעשה הופכים את הפחד ל'כדאי'. אין זה אומר שעלינו להשאיר את הילד לבד עם פחדיו, אלא ללהטט בין הרצון לסייע ולתמוך, לבין החשש מלתגמל אותו בעקיפין. לכן, מול פחדי הלילה, אפשר להיות קשובים ותומכים, וגם לשבת קצת ליד מיטתו, לפרק זמן קצוב וידוע מראש (למשל 10-15 דקות), בהן יוכל לנסות להירדם בנוכחותכם. הודיעו לו מראש שלאחר רבע שעה תצאו מהחדר, ותשמרו עליו מהסלון או מחדר השינה שלכם. במקביל, אני מציעה להשתמש בשפע הספרים המוקדשים לנושא הפחד, המדגישים את האוניברסליות והנורמליות שלו... ראי כאן- http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Shefi/ShlaveiChaim/GilRach/klali/SipureyYeladim.htm בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן בן שנתיים. לאחרונה אנו עדים להתנהגות יותר קולנית, בכיות רבות ויתר והתעקשויות שאני מניה שאופייניות לגיל. יחד עם זאת בני מדגיש את רצונו באביו בלבד - כאשר הוא קם בלילות הוא קורא רק אבא, כשהוא כועס ו/או בוכה הוא זועק רק אבא ללא הפסק. כשאני באה ומנסה לנחם או לשנות נושא הוא צועק "זוז אמא" ובוכה ביתר שאת. אני נמצאת עמו רב שעות היום ומטפלת במסירות רבה והדבר יותר ממתסכל אני מרגישה מאד לא רצויה על ידו. איני יודעת כבר מה לעשות אנא עזרו.

שלום לימור, אנא קראי את תשובתי ל-NICHKA שכתבה (כאן בתחתית העמוד) בתאריך ה-17.3.2010. אם יהיו שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת

שלום, בני בן 6 בן יחיד במשפחה, ילדותי מאוד, בוכה מכל דבר שלא מקבל, משחק עם ילדים קטנים לגילו, מה עושים ?

שלום אדווה, ילד שבוכה מכל דבר קטן הוא ילד שמתקשה לשאת אכזבה ותסכול. אפשר לעזור לכם לעזור לו, ולצורך כך יש להגיע להדרכת הורים. באופן כללי, הדרך לסייע לו היא לאמן את "שריר ההתאפקות", בדרך עקבית ונחושה מצד אחד, אך גם אמפתית ומכילה מצד שני. בברכה ליאת

בני בן 15.5 . מקובל חברתית, תלמיד טוב. סיפר לי לאחרונה (אחרי לבטים רבים) שהוא סובל מדי פעם מתופעה של רעידות בגוף והתפרצויות בכי שהוא לא יכול לשלוט בהם. הוא מדווח ממש על כאב בגוף. טוען שהוא כבר "מזהה את זה מגיע", נסגר בחדר ונותן לזה לעבור (בד"כ זה לורח כ 15 דק' ). הוא אומר שזה לא קרה לו עדיין בין חברים אבל הוא מאוד מודאג מזה וחושב שזו מחלה וכו'. הוא טוען שזה קורה בד"כ כשהוא חוזר מביה"ס אבל לאו דווקא בימים של לחץ מיוחד או מבחנים. אציין שהוא מאוד נלחץ כאשר יש תקופה של מבחנים בבית הספר ומרבה להתלונן בתקופות של לחץ על כך ששום דבר לא הולך לו ושהכל קשה... אשמח לשמוע אם זו תופעה שמוכרת לכם והאם כדאי להפנות אותו לייעוץ פסיכולוגי מקצועי. תודה, מיכל

שלום מיכל, יכול להיות שמדובר בהתקף פניקה, הנחווה בדר"כ כמשהו שמגיע 'משום מקום', וחולף לאחר 10-20 דקות. שווה להתייעץ עם גורם מקצועי, גם כדי ללמוד בדיוק במה מדובר וגם כדי לנסות להרגיע. בהצלחה ליאת

היי ליאת בתנו הבכורה בת השנתיים תכנס לראשונה לגן בחודש ספטמבר עד עתה היא הייתה במסגרת פעמיים בשבוע נכון לתקופת זו צפויה לנו גם לידה חדשה שאלתנו היא האם כמות השינויים ביחד תכביד על הילדה ואיך להערך בהתאם בתודה מראש מיכל

שלום מיכל, לידת אח קטן היא אחד המשברים ההתפתחותיים שכמעט כל ילד עובר, ומרביתם מצליחים לשרוד זאת בהצלחה. בואו של התינוק ממילא גורר איתו שינויים רבים בחיו של הילד הבכור, ולכן רצוי להקדיש מחשבה לדברים, ולהשתדל לווסת את קצב השינויים. אם הלידה תאלץ אותו לעבור לחדר אחר או מיטה אחרת, רצוי לעשות זאת קודם לכן, כדי שלא ירגיש שהוא נדחק מפני התינוק ומאבד את מקומו הבטוח בבית. באופן דומה, רצוי לא להעמיס עליו תהליכי גמילה למיניהם (חיתול או מוצץ) דווקא כשהדבר שהוא הכי רוצה זה להיות קטן כמו התינוק החדש. ובכל זאת, כניסה לגן הילדים היא שלב התפתחותי בלתי נמנע, וכמובן שלא נסיט את הילד ממסלולו בגלל לידת אחיו. תוכלו להכניסו לגן החדש, מתוך תשומת לב קשובה ואמפתית לקשיים שלו, וליווי סבלני של התהליך. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה להתרחבות המשפחתית, וכמובן - שתהיה לידה קלה ונעימה. שבת שלום ליאת

בני בן ה-11 ילד מבריק, אובחן כילד מוכשר ואף לומד יום בשבוע בבי"ס לילדים מוכשרים ומחוננים. הוא חריף,בעל בטחון עצמי רב, מתנסח בשפה גבוהה לגילו(מבוגרים מאד מתרשמים ממנו). הבעיה היא שהוא מעדיף את המחשב והטלויזיה על פני בילוי עם חברים בגילו. הוא אינו יוצר קשר עם חבריו אחר הצהריים וכאשר הם מתקשרים הוא לרוב דוחה אותם בתואנות שוא. כאשר אני דוחקת בו לרדת לשחק עם חבריו או לחילופין ללכת לחבר, הוא מוכן להזמין אליו חבר וגם זה, לעיתים רחוקות. כאשר אני יורדת עם אחיותיו הצעירות ממנו לחצר ומציעה לו להצטרף, הוא מצטרף בשמחה ומשחק עם חבריה של אחותו הצעירה ממנו. הוא אינו אוהב ספורט/כדורגל ולכןגם לא מוצא מכנה משותף רב עם רבים מהבנים בגילו (למרות שרבים מהם מנסים להתחבר אליו). גם מחוג הג'ודו שאליו הלך במשך שנים הוא החליט לצאת לאחרונה. אני מודאגת. מה עליי לעשות?

שלום מרב, ילדים מחוננים באמת עלולים למצוא את עצמם 'נופלים בין הכיסאות', בהיעדר תחומי עניין משותפים עם בני גילם. יש לתת על כך את הדעת (כפי שאת אכן עושה), ולעשות מאמץ לעזור להם. אם בנך אינו טיפוס ספורטיבי במיוחד, אפשר לנסות לחפש עבורו מסגרות חברתיות אחרות (כמו חוג שחמט או חוגי יצירה, טיסנאות, אוריגמי, וכיוב', שיוציאו אותו מהמחשב לזמן מה וירחיבו את המעגל החברתי שלו. כדאי לזכור שאצל ילדים רבים בגילו (ללא קשר למנת המשכל שלהם), המחשב הפך לערוץ התקשורת העיקרי, ומבחינות רבות מדובר ב"צרת רבים". ילדים שונים אלה מאלה גם ב'תיאבון החברתי' שלהם, ואם אין אצלו ביטויי מצוקה, אפשר להרפות לזמן מה. בברכה ליאת

מבקשת שם של פסיכולוג ילדים מומלץ מאזור בקעת אונו פרטי או שייך לקופת חולים מכבי תודה

שלום גילי, מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו להישלח המלצות מקוראי הפורום. אני עצמי לא מכירה מטפלים בילדים באזור זה. בהצלחה ליאת

בהמשל לבקשתה של גילי גם אני אשמח לקבל שם של פסיכולוג ילדים מומלץ באזור בקעת אונו. כמו כן אולי אפילו שעובד במכבי. תודה.

שלום! שמי בר ואני בת 16. יש לי משפחה גדולה ומאושרת ברוך ה'. משפחה ממוצעת, מסורתיים מינוס.. אחים שלי חילוניים, אני היחידה ששומרת שבת בבית, ההורים שלי בין דתי לחילוני.. אומנם לא נוסעים בשבת אבל מדליקים אור פה ושם או מיקרוגל וכו'. אני אומרת את זה כי יכול להיות שזה קשור למה שאני הולכת לספר. אני מרגישה די רע לומר את זה או לחשוב את זה, אבל אני קצת חושדת באמא שלי. ז"א, היא גורמת לי לחשוד.במשך החודשים האחרונים, כמעט חצי שנה אני שמה לב לכמה תופעות מוזרות.. היא כל הזמן מסמסת בפלאפון, היא יוצאת מהבית לפעמים לחצי שעה וחוזרת רק עם מוצר אחד או שניים ואומרת ש"היה תור ארוך מאוד בסופר".. אני שמה לב שהיא כל הזמן מרגישה צורך להסביר מה היא עושה כדי שאני כאילו לא אחשוד.. למשל, כשהיא פותחת את הפלאפון ומתחילה לכתוב SMS היא אומרת "אני שולחת SMS לדגנית.." (חברה שלה מהעבודה, או "צופיה התקשרה אליי ולא עניתי לה..". היא כל הזמן מוחקת את השיחות היוצאות והנכנסות בפלאפון, מוחקת את כל הSMSים, גם דואר יוצא וגם נכנס. פעם אחת היא שכחה טיוטה, אני לא זוכרת את הניסוח המדויק אבל זה היה משהו עם להתענג, ובעלי היקר. ולא, זה לא נשלח לאבא שלי. בדקתי בפלאפון שלו, ואבא שלי שיהיה בריא, לא יודע אפילו לפתוח או לשלוח את הSMSים, שלא לדבר על למחוק אחד מהם.. אבא שלי כל כך תמים וצדיק, הוא בחיים לא ישים לב לזה. פעם אחת היא שכחה למחוק SMS אחד בדואר היוצא וכתבה לו שהיא מתגעגעת מאוד או משהו כזה. המספר כמובן לא שמור, היא בוודאי זוכרת אותו בע"פ. העתקתי את המספר וכשבאתי לשמור אותו בפלאפון שלי, הופיע סימן שאומר שהמספר כבר קיים בתא 67. בדקתי מה המספר והתברר שזה מספר של חבר של המשפחה, הוא גרוש, ועובד במקום העבודה של אמא שלי. כך הם הכירו, בכל אופן. אמא שלי כנראה חושבת שאני טיפשה בקטע הזה. ובכן, היא טועה לחלוטין. אני ערה לכל מה שמתרחש ושמה לב להכל, לכל מה שהיא עושה. לכל הפסיכולוגיה ההפוכה בשקל שהיא חושבת שאני אוכלת אותה ואני כל כך, כל כך, לא. מה אני יכולה לעשות במצב כזה? מצד אחד- אם אני אחשוף את השקר שלה (במידה ואכן יש כזה) זה עלול חס וחלילה, חס ושלום, ליצור בלאגן גדול במשפחה שלי (ח"ו). אבל מצד שני- קשה לי לבלוע כל הזמן את הצפרדע הזאת, לראות דברים מבלי להגיב, לראות אותה שולחת SMS ועושה קטעים קטנים כאלה של תחמנות מבלי להגיב. ייתכן גם שאני טועה. רוב הסיכויים שלא. אז מה לעשות..? תודה רבה!!

שלום בר, לבי איתך. אני חושבת שזאת התנסות מאד לא פשוטה עבור נערה צעירה, הקרועה בין נאמנויות. בגדול, היחסים בין ההורים שלך הם עניינם הפרטי, וככל שתשאירי את עצמך מחוץ לתמונה כך ייטב. עם זאת, מאחר וכבר נחשפת למה שנחשפת, אני מציעה לך לפנות לאמא, או אולי לכתוב לה, ולשתף אותה בתחושותייך הקשות. תוכלי לומר לה שאת מכבדת את פרטיותה, ובכל זאת התנהגותה פוגעת בך, מביכה אותך ומבלבלת אותך מאד. אולי דברייך יגרמו לה לחשוב שוב על תוצאות מעשיה (במקרה הטוב) או להקפיד יותר על הדיסקרטיות (במקרה הפחות טוב). בברכה ליאת

בני בן 5.7 גן חובה בגן עושים עלו חרם מספר ילדים ? השאלה היא עם לגשת 1.לגננת לשוחח איתה על כך?2 . או לשוחח עם הורים? 3. אולשבת לשוחח עם בני ולהדבר איתו על כך להסביר אך להתמודד?4. או לא לעשות כלום לתת לו לתמודד לבד?

שלום אוריה, אם מדובר בתקרית חד פעמית ויוצאת דופן, הנטייה שלי היא להמשיך לעקוב בשקט, תוך מתן עידוד לילד, והנחייה שלו ("יש בטח עוד ילדים בגן שאיתם אפשר לשחק", "בוא נחשוב יחד איך אפשר לנסות לפתור את זה ביניכם" וכד'). אם, לעומת זאת, מדובר במשהו מתמשך יותר, או חוזר על עצמו, כדאי ליידע את הגננת ולחשוב על הסיבות האפשריות לכך, כמו גם על דרכים לסייע לו להיחלץ מהמצב. אפשר לנסות להחליש את ברית החרם בניסיונות להזמין הביתה אחה"צ חבר אחד בכל פעם. תכסיסי עורמה אף פעם לא הזיקו... בהצלחה ליאת

שלום ליאת! בננו בן ה 3.5 התחיל להתנהג בצורה אלימה כלפינו וכלפי אחיו הקטן. הוא ממש אינו נרתע מעונשים ואנו אובדי עצות. מלבד זאת הוא מביע כעס רב ובוכה הרבה (בייחוד בזמן הפרידה בגן).אנו זקוקים נואשות להמלצה על פסיכולוג ילדים או גוף מייעץ אחר באזור הרצליה- רמה"ש. אם תוכלי להמליץ דרך קופ"ח מכבי- זה יהיה מצוין, כיוון שאין ביכולתנו לעמוד בהוצאות ייעוץ פרטי ממושך.תודה!

שלום שיריש, קחי בחשבון שהדרכת הורים היא תהליך קצר בדר"כ, ולכן, גם אם תפני למטפל פרטי, לא מדובר בהוצאה גדולה (לפעמים מספיקה גם פגישה אחת או שתיים). אם תרצי המלצה על פסיכולוגית פרטית בהרצליה, צרי קשר איתי 052-3106667 בהצלחה ליאת

השרון, דרך העירייה

ערב טוב , יש לי שאלה מעניינת ... בבקשה אם אפשר תשובה אז תודה מראש על כל עזרה ... מה התהליכים שאמורים לקרוא לבינאדם שנסה באמת להתאבד (למשל בלע כדורים ) , נלקח באמבולנס לב"ח , מצבו השתפר אחרי כמה ימים ... בבקשה תשובה .... באמת זה ממש רציני ... תודה

שלום רב, זאת אכן שאלה מעניינת: מעניין מדוע את שואלת. אם באופן כלשהו המחשבה הזו חלפה במוחך, אני מציעה לך מאד שלא לבדוק 'מה יקרה', ולהגיע לקבל עזרה מבעוד מועד. (ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201) ליאת

ביתי בת שנתיים, ילדה שמאוד אוהבת לישון ויש לה סדר יום ושינה מאוד מאוד קבועים מגיל צעיר. בימים האחרונים היא מתעוררת הרבה פעמים באמצע הלילה. זה יכול להגיע למצב של התעוררות כל חצי שעה וקוראת לנו. בכל פעם היא מבקשת דברים אחרים שנראים כאילו תירוצים על מנת להביא אותנו לחדר. רוצה מים אבל לא שותה, רוצה שנוציא לה את המוצצים מהמיטה או להחליף מוצץ או קופסא ששיחקה איתה לפני השינה ובכל פעם תירוץ אחר לפעמים בזמן הצעקות אם היא רואה שאנחנו לא מגיעים היא משנה את סיבת הקריאה שלה מדבר אחד להאחר. ברגע שאנחנו נכנסים לחדר היא נרגעת וכאילו חוזרת שוב בלישון נראה לי חשוב לציין שאני בחודש תשיעי ומאוד קרובה ללידה. מה יכולות להיות הסיבות לדבר זה ואיך לדעתכם צריך להתמודד? האם להתעלם או לגשת ועניינת להגיד לה שלילה וחוזרים לישון?

שלום אתי, נדמה לי שלא מעט הורים היו רואים בכם בני מזל: אם הילדה מיד חוזרת ונרדמת מצבכם טוב. ככל הנראה היא מתעוררת מחלום רע, ומצליחה להירגע במהירות מעצם נוכחותכם הקצרה. המשיכו להגיע אליה מהר, אל תציעו לה כל פעילות ואף לא להגיע למיטתכם, והתופעה תחלוף. חלומות פז ליאת

בני בן 3. בעצה אחת עם פסיכולוגית ילדים ועם יועצת חינוכית שהתייעצתי איתה (ונדמה לי שגם התייעצתי איתך באתר הזה), מאחר והוא לא היה עייף בערב והיה נרדם אפילו בשעה 10 וחצי בערב ולי לא היו חיים, החלטנו שלא ינוח בצהריים. לאחרונה יש לי התלבטויות בנושא: מצד אחד - איכות חיינו השתפרה כי הוא נרדם מיד בערב, שם את הראש על הכרית וכבר בשעה 8 ורבע "אין עם מי לדבר" וגם קם בבוקר רענן ועליז ובלי בעיות, מה שקודם לא היה כי היה נרדם מאוחר וזה היה גורר מלחמות. אבל מצד שני, הגננות מדווחות שהוא מאוד עייף בצהריים, הוא נרדם תוך כדי משחק וגם אחר הצהריים יש איזה שעה שהוא נהיה "קווצ'י" ונרגן ויש לו שעות שבירה גם איתי במשך אחר הצהריים שאי-אפשר להגיד לו מילה בלי שיתפרץ בכעס ובבכי. מלבד זאת, הוא היחיד בגן שלא נח בצהריים ובזמן שכולם ישנים הוא משחק לבד וזה די מפריע לו, גם לדברי הגננת. האמת היא שדי כואב לי עליו, יש לי נקיפות מצפון. בימי שישי כשאין גן בצהריים והוא איתי בבית הוא מבקש ללכת לנוח וישן איזה שעה-שעה וחצי בלי בעיות. אז גם לא אכפת לי, כי בערב אנחנו הולכים לישון יותר מאוחר וקמים בשבת מאוחר, אז אין לי בעיה. אבל בשאר ימי השבוע, אני חוששת שאם נחזיר לו את מנוחת הצהריים, יחזור התסריט על עצמו ושוב לא יהיה עייף בערב ויעשה "שטויות" במיטה ואצטרך להילחם איתו עד מאוחר בערב וגם בבוקר. הגננת הציעה שאולי הוא ינוח רק חצי שעה, אבל אני חוששת לנסות, כי אולי הוא דווקא יקום יותר "הפוך" בגלל שלא נח מספיק. אני ממש מתלבטת מה יותר טוב בשביל הילד. אשמח מאוד לעצתך הנבונה. יום טוב, אמא

שלום רב, "חנוך לנער על פי דרכו" - נכתב במשלי, ונדמה לי שהכוונה שם הייתה כי מה שמותאם בזהירות ליכולותיו וצרכיו של ה'נער', הוא גם מה שיעבוד בהצלחה לאורך זמן ("גם כי יזקין לא יסור ממנה" - כך מסתיים הפסוק). אני מניחה שאין שום עצה נבונה אחת, ואין ברירה אלא לנסות ולבדוק מה יתאים לילד שלכם. מנוחה לא תמיד חייבת להיות שינה. אפשר להניח לו לנוח בצהריים עם מוסיקה שקטה באוזניות, או עם סרט וידאו או ספר. אפשר לאפשר גם שינה קצרה יותר, שתמלא מצברים אך לא תתסכל (כלומר, לא לאפשר לישון עד ליקיצה ספונטנית, אך גם שתהיה שנת מנוחה). אני מאמינה שאיזון והקשבה לצרכים, כמו גם ניסוי ותעייה, מאפשרים להגיע בסופו של דבר לנוסחה שתעבוד. הקשיבי לתבונת לבך. בהצלחה ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים מזה תקופה של חודש התחיל להרביץ לי ולאבא שלו ולכל הסובבים אותו נותן מכות על הפנים הראש מכניס אצבע לעין מנצל את החיבוק למתן נשיכה אם הוא לא מקבל תשובה כן אז הוא כועס ומרביץ לפעמים הוא מבקש שנתן לו את היד שנתן לנו מכה על כך שלא התנהגנו כראוי בזמן משחק הוא נושך מושך בשערות ומרביץ אם הוא רוצה משחק מסויים ולא מאפשרים לו להשתמש בו יש לציין שהוא משחק עם ילדים בני 5-6-7 לאבא שלו ולי יש שיטות חינוך הפוכות ומנוגדות אני בעד הצבת גבולות אמירת מותר ואסור לעמוד על שלי להגיד לו הוא מכאיב ושאני כועסת אבל גם לתת לו חיזוקים חיוביים על ביצועים חיובים שלו ומתן אהבה ותשומת לב כשצריך לעומת זאת האב אינו מסוגל להגיד לו לא על שום דבר כל דבר שהוא רק יחשוב עליו הוא יקבל טיולים מתנות משחקים לא מוכן שהוא יבכה אפילו כמה שניות אינו אומר לו שהוא טועה או שהוא כועס עלין אם הוא לא מתנהג בהתאם והוא כל הזמן אומר לי הערות מול הילד שאת קשוחה עם הילד ושהילד שלי סובל מההתהגות שלי מבקשת את עזרתך תודה רבה על שיתוף הפעולה

שלום אנייס, לפעמים, הורים מוטרדים מכך שמישהו אחר במשפחה (ההורה השני, סבא וסבתא, דודה) יקלקלו את הילד או יחלישו את הגישה החינוכית הנהוגה על ידם. אישית, אני מאמינה שילדים יודעים היטב עם מי אפשר 'לכופף את החוקים' ועם מי לא, וברוב המקרים, עיקר ההשפעה היא של המטפל העיקרי, איתו מבלה הילד רוב זמנו. מהתיאור שלך עולה מסר מבלבל מאד, המועבר לילד משניכם, ואשר עלול להוביל בסופו של דבר לכישורים חברתיים לקויים ולבעיות רגשיות וחרדה. אם תדפדפי מעט בפורום שלנו, תוכלי למצוא די הרבה הצעות כיצד להגיב להתנהגויות תוקפניות של ילדים. השורה התחתונה היא, שאין לאפשר לילד - בשום מקרה ובאף גיל - להרים יד על הוריו, גם אם זה לא ממש 'כואב' או לא ממש ברצינות. ילד קטן שנוכח לדעת כי הוא יכול לפגוע בהוריו, יכול לפתח חרדה מאובדנם, או תפיסה מעוותת על יחסי הכוחות בעולם החברתי, שתיצור בעיות הסתגלות בעתיד הקרוב והרחוק. נסי להימנע מוויכוחים עם בעלך, ולפעול כמיטב הבנתך לשינוי המצב. אני ממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים, שם יוכלו להסביר היטב את הרציונל גם לבעלך, ולסייע לשניכם לשתף פעולה כהורים סמכותיים. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בכיתה א' ויש ילדה שמאד משפיעה לרעה על מספר בנות. היא מחליטה בשבילן דברים ודי שולטת עליהן. לדוג', יכולה להחליט שביום מסוים כל החבורה של הבנות לא תדבר עם ילדה מסויימת. דיברתי עם בתי והסברתי לה שהיא לא צריכה להתייחס לילדה אבל לצערי הנוכחות של הילדה הזו חזקה מאד. דיברתי גם עם המורה והיועצת של ביה"ס שמודעות לבעיה אך נראה כי הן לא מצליחות לפתור אותה. מה דעתך? תודה מראש, אמא מודאגת.

שלום רב, התופעה שאת מתארת מוכרת מאד, ונפוצה כמעט בכל קבוצות הגיל בילדות. ברוב המקרים, למעט במצבים של חרם מאורגן ומתמשך על ילד אחד, הנטייה היא לא להתערב, ולאפשר לכוחות הטבעיים בקבוצה לפעול את פעולתם. תפקידנו, כהורים, הוא לעשות הכל כדי לחזק ולעודד את הילד הפרטי שלנו, להשתדל להנחיל לו ערכים חברתיים ואנושיים, שיסייעו לו במגעיו החברתיים והבינאישיים. למרבה הצער, לא תמיד אנחנו יכולים לשלוט בנסיבות החברתיות בהן נמצאים הילדים שלנו (או יכולים לשלוט בהן במידה חלקית בלבד), ולפיכך, כל שנותר לנו הוא להשפיע איפה שאפשר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים. הוא ילד חכם מאוד, שמח ובסה"כ פתוח בקרבת המשפחה וגם הגננת לא מציינת קשיים מיוחדים. העניין הוא שלאחרונה אני מרגישה שבמקום להתמודד עם דברים הוא מיד בא אלי. לדוגמא: אם מישהו אמר לו משהו שלא מוצא חן בעיניו (זה יכול להיות גם "אתה עוגיה" לצורך הענין) הוא מיד יקרא לי ויגיד "אמא הוא אמר לי שאני...".מה לעשות במצבים כאלה? אני בד"כ שואלת אותו "ואתה עוגיה?" והוא עונה "לא, אני לא עוגיה אני יאיר", אבל נראה שהוא נפגע ונעלב מאוד מהסיטואציה. אני יודעת שזה נשמע שטותי אבל זה קורה בתדירות גבוהה ועל כל דבר. מה עובר עליו ואיך אני אמורה להגיב? תודה

שלום אביגיל, בגיל שנתיים מתחילה תקופה מיוחדת בחייו של הפעוט, המתאפיינת בחתירה לנפרדות ועצמאות. ילדים בגיל זה מתעקשים מאד על הניסיון לבסס לעצמם זהות נפרדת מזו של הוריהם, אך בו בזמן, הם עדיין מאד תלויים בהוריהם, בין השאר כמקור ביטחון ונחמה. לכן, מאד אופייני לראות בגיל זה את היו-יו המפורסם, כאשר הילד מתרחק מההורה, חוקר את סביבתו בהנאה, ומדי פעם חוזר "לתדלק", ושוב מתרחק, ושוב חוזר. כאשר הילד שלך בא אליך ומבקש אישור או עזרה, עשי זאת בשמחה, ועם זאת שדרי לו שאת סומכת עליו וגאה ביכולותיו. גם בשעה של קונפליקט עם חבר, תוכלי להכיל אותו, לחבק, להרגיע, אך לשלוח אותו להתמודד בכוחות עצמו (ובדרכי שלום) עם הסיטואציה. בהצלחה ליאת

ב"ה שלום וברכה, בני כיום בן שלוש וארבע חודשים. כשהיה בגיל שנתיים ועשרה שמתי לב שהטיטול שלו יבש ולכן הורדתי לו את הטיטול. הגשתי לו את הסיר והוא היה ניגש לסיר לבדו ועושה אפילו גם קקי. לקחתי אותו לגן ללא טיטול והודעתי על כך לגננת. היא אמרה לי שיש איסור להכניס למעון סיר ואם הוא לא יעשה בשירותים אז זו בעיה. בני אינו מוכן בשום פנים באופן להיכנס לשירותים בבית ובניסיון בכוח מצידי- הוא פשוט צורח ונלחם לברוח. השירותים בגן נמצאים מחוץ לכיתה, ישנן שתי מטפלות על 27 ילדים ואף פעם הגננת לא שאלה אותי כשהגעתי איתו בבוקר אם יש עליו טיטול או לא. הגננת בכל זאת ביקשה טיטול לשנת הצהריים, אך לא מורידים לו את הטיטול כשאני מחזירה אותו אחה"צ הבייתה, ואז החל מסרב להיפרד ממנו וחלה רגרסיה. הגננת טוענת שכך קרה בגללי, שהורדתי לו את הטיטול שלא היה בשל להיגמל, על אף שלא הורדתי לו את הטיטול בכוח! הטיטול שלו היה יבש לפרק זמן ארוך וגילו התקרב לגיל שלוש, כך שניסתי גמילה והצעתי לו את הסיר ואכן הילד עשה ולא פיספס אפילו בקקי שזה חלק שקשה לילדים איתו...- מצד הגן אף פעם לא ניסו להתעניין אולי להתחיל בגמילה..שכמובן שדורשת סבלנות, משחק... כיוון שבני אמור לעלות לגן עיריה לגילאי 4 בשנה הבאה (היה אמור להיות כבר השנה בגן עיריה) התחלתי קצת לדאוג ובשיחה עם הגננת, או שנאמר לי לא לדאוג כי יש עוד חצי שנה וכשיהיה בשל- הוא כבר ילך לבד לשירותים, או שנאמר לי אם לא תרגילי אותו לשירותים בבית אין לנו אפשרות לעזור... מה עושים (עם השירותים...)????

שלום אביגיל, עצוב לשמוע על תהליך גמילה נהדר, שהתקלקל בגלל עקשנות מוזרה. כרגע, אם את מתעקשת להשאיר אותו בגן הזה, אני מציעה להתייעץ עם הצוות, ולפעול מתוך שיתוף פעולה איתם. שהרי ממילא להתקדמות בבית אין המשך ותמיכה בגן. זה יוצר נזק ובלבול. בברכה ליאת