פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, ערב טוב, ואם כבר שירים חשבת שאשכח אותך, המקסימה מכל, טעית - "חושב על הריק על אפשרות למלא ליצוק איזשהוא תוכן לתפוס מעט חושב על הזמן על אפשרות להאט למצוא מרכז כובד לתפוס מרחק לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את חושב על האיך ולמה אם בכלל על כל בדל של אפשרות אם להתאמץ כדאי במילא זה מפתיע ואתה אף פעם לא מוכן אז קח את זה ככה קח את זה כך לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את " כשאני מתחילה לשקוע פה בהרהורי על המשמעות, על התוכן, על הריק, על האם כדאי בכלל להתאמץ, אז את באה, בדרך כלל לאט לאט, אבל בטוח, עם המון מילים טובות ומחזקות, ועל כך קבלי את השיר ואת תודתי הכנה. תודה, אביב.

תודה לך... שמת לב להפרש הזמנים שבו נשלחו ההודעות ? איזו סמיכות !!! חשבנו אחת על השנייה ממש באותו זמן ! החודש ימלאו לי 36 וזו תהיה המתנה הכי הכי שקיבלתי אי פעם ! טוב, הצפת אותי וקשה לי להגיד את מה שאני מרגישה... אבל כמו שאת אומרת ... הכל בא מבפנים מהבטן,מהלב... ואני בטוחה שאת מבינה את כוונתי !

מזל טוב ליום הולדת !!!!!!! שמחה שהצלחתי להגיע אלייך, ולגעת, זה אומר שאני כבר מכירה אותך די טוב, וזה עושה לי הרגשה טובה, נראה לי ששהצפה הזו היא דווקא חיובית, נגעה בנקודות טובות. תגידי מה התאריך של היום הולדת, ואני ארשום לעצמי לשיר לך שיר יום הולדת, ולהדליק נרות, 37 - עם אחד לשנה הבאה. אם עשיתי משהו היום ? לא משהו מיוחד, היה כל כך חם, קראתי ספר במיטה, ישנתי קצת, השלמתי כוחות, מצפה לי שבוע חדש וקשה, חוץ מזה שכתבתי קצת קשקושים על עצמי במחברת הצבעונית שלי, כהרגלי, כדי שיהיה לפסיכולוגית שלי מה לקרוא... ועל מה לעבוד... שלא תפספסי את השיר!!!

כמו שכבר סיפרתי עוברת עליי תקופה מאד קשה. אני מאד בדכאון. אני כרגע לא עובדת ונמצאת רוב היום בבית וכל מה שאני עושה הוא לכתוב בפורומים על ההרגשה שלי, לחפש באינטרנט ובספריות חומר קריאה על מה שעובר עליי או לישון. אני מרגישה הקלה מסוימת בכך שאין לי עבודה אבל מצד שני חברות אומרות לי שאני מעסיקה את עצמי 24 שעות ביממה ממה שקורה לי וזה נכון. אני לא מסוגלת להתנתק מההרגשה שלי. גם בעבודה לא הצלחתי להתנתק ולכן פוטרתי כי כבר לא תפקדתי היטב. האם אני עושה לעצמי נזק? האם כדאי להמשיך ולנוח ולעשות את הדברים הללו או שכדאי להכריח את עצמי להתעסק גם בדברים אחרים - לקרוא גם ספרים אחרים, לצאת למקומות אחרים?

רונית, אני חושבת שאת לא צריכה להקשיב לאף אחד ולעשות בשעות הפנאי שלך מה שטוב לך. יחד עם זה עדיף שתנסי ברגע שתרגישי שאת יכולה, לחפש עבודה. עדי

היי רונית, אני בגישה שהאדם עצמו יודע הכי טוב מה טוב לו ברגעי משבר, גם כשהולכים לטיפול פסיכולוגי בדרכך כלל המטפל רק מכוון אותך למצוא את הדברים בתוך עצמך, ולא נותן לך פתרונות מוכנים בכתב לבעיות. אז ההצעה שלי היא שתקחי לך פסק זמן מהחברות, תשבי עם עצמך ותחשבי עם טוב לך עכשיו כרגע עם ההפוגה הזו מהעבודה ומהלחץ של החיים, לפעמים צריך את זה גם, לפעמים זה הכרחי, ואי אפשר לוותר על זה, אם אחרי בדיקה של עצמך תגיעי למסקנה, שזה מה שטוב לך כרגע, אז קחי קצת את הזמן, תנוחי, ואז תוכלי לחזור לחפש עבודה בכוחות מחודשים, גם הצורך הזה יגיע כשהדיכאון קצת יחלוף. תקשיבי לעצמך, ללבך, הוא בדרך כלל היועץ הכי טוב שלנו, לגבי עצמנו, אביב.

דכאון בעוצמה של פגיעה תפקודית דורש טיפול - חבל על הסבל והנזק כאשר יש טיפול יעיל

היי, איך בדיוק אני מסבירה את המצב... מה אני מספרת ? מאיפה בכלל להתחיל ?

הי אליאן. נסי לחשוב מה היא כבר יודעת? האם שמעה את השיחות ביניכם? האם בעלך עדיין בבית? ומה המצב כרגע? תודה. רוית.

היא יודעת הכל לדעתי. היא וכל הילדים תמיד נכחו במריבות שלנו ובכל האלימות שקיימת... בעלי האידיוט הפך אותה למעין מלשינה שלו בנוסף. כל ערב כשהיה מגיע הבייתה היה שואל אותה מאד בנחמדות מה היא עשתה ? מה אמא קנתה ? וכמובן שהיא הייתה מספרת הכל ! ואז הוא היה מתחיל לצעוק ולקלל... ואני הייתי שותקת כדי לא להחריף את המצב. ואני רוצה לציין גם שמעולם לא כעסתי עליה בגלל הדברים האלו ומעולם לא אמרתי לה לא להגיד לאבא דברים. אם היית יודעת עם אלו דברים אני מתמודדת...

היי סתיו, אני יודעת שאת אוהבת שירים, אז קבלי אחד של בן ארצי ממני לעידוד, כפיצוי על המילים הקשות של אתמול, לפעמים אני כנה מדי ובוטה מדי ואני מתנצלת - "עוד יום עובר ועוד יום עובר והכאב גם לא מאחר בא כל יום בדמות אחרת אם תבואי איתו לא נעלתי ת'דלת עוד יום עובר ועוד יום עובר אין דברים קבועים אז אני מאלתר לאן כל זה מוביל מי ידע לספר הולך וחוזר ועוד יום עובר שמישהו ירדים אותי עם איזה שיר שמח שמישהו יעיף אותי בכדור פורח איזה שעמום לא קורה לי כלום פרצוף עקום אמר לי שאני סתום עוד יום חולף אין ריגושים וזה מעייף הייתי מזמן איתך מתחלף זה גדול שאתה יכול לעופף שמישהו ירדים אותי עם איזה שיר שמח שמישהו יעיף אותי בכדור פורח איזה שעמום לא קורה לי כלום פרצוף עקום אמר לי שאני סתום עוד יום נגמר עוד יום עבר בלעדיה אני מרגיש איך לבד לי וקר גם היום החתול לא תפס ת'עכבר בחדרו איזה איש מתכונן למחר" והמסר - כל הימים עוברים בסוף, אפילו הקשים ביותר והנוראים ביותר, ותמיד יש תקוה שמחר יהיה טוב יותר. אל תנעלי את הדלת, כשכואב, תני להיכנס, תני לחדור. מקווה שתצליחי להירדם היום עם שיר שמח, ושמחר תוכלי לעוף בכדור פורח, ולהגשים חלומות ולהתחיל לחיות. סליחה, אביב.

אביב, אל תבקשי סליחה, אם כבר זאת אני שצריכה להתנצל על האנוכיות שבי. תודה על השיר, הוא מקסים, כמעט כמוך. תודה שאת פה. סתיו

שלום רב , לפני יומיים שלושה כתבתי כאן אבל לא הספקתי לחשוף את המשקעים שהיו לי אז אני חוזרת עכשיו , ניתן לומר שהיו לי ריבים קשים עם הוריי ריבים שגבו ממני מחיר נפשי כבד , היו גם הרבה ההאשמות ואבי תמיד נהג לומר כמה אנחנו פוגעים בו וכמה אנחנו הורסים אותו ושאנחנו ילדים כאלה רעים וכו' (יכול להיות שעכשיו זה לא נשמע רציני וגם אני חושבת שהוא דיבר שטויות אבל מבחינה ריגשית יש לי מטען עצום של אשמה ותחושה שאני לא בסדר ואולי חלק מהדברים שאמר הם נכונים..) בכל אופן גם אמי נהגה להתלונן כל הזמן ושום דבר שאמרנו ועשינו לא היה מספיק טוב. לקראת גיל הצבא הגעתי למסקנה שאני חייבת לצאת מהבית הזה אחרת חבל לי על הזמן ואז השתחררתי מקבע והתחלתי לעבוד בבזק בינ"ל אבל בגלל כל העבר הקשה הרגשתי שאני לא יציבה ושאני לא יחזיק מעמד בעבודה ולכן לא רציתי להתחייב על דירה והייתי במבוי סתום הייתי חייבת לצאת מהבית מצד שני לא יכולתי ובנוסף הייתי צריכה עזרה ובאמת אחרי 6 חודשים פיטרו אותי מהעבודה ונשארתי בבית איך שהוא הייתה דירה לדוד שלי והוא אמר שאני יכולה לגור שם עד שהדיירים יכנסו אז הייתי שם תקופה ואז הייתי צריכה לעבור שוב וכך עברתי כמה וכמה דירות ובכל פעם ויתרתי על חלק מחפציי האישיים על מנת להיות ניידת יותר (ניראה לי שזה גם היה ויתור פנימי מסוים על עצמי ועל חלקים ממני) בסוף לא היה לי לאן ללכת וחזרתי הביתה הרגשתי שאני משתגעת ולא רציתי לחיות ואז גם היה לי ניסיון אובדני ואושפזתי והביה"ח פשוט שבר אותי לגמרי פי אלף יותר ואם בבית היה לי קשה בבי"ח היה קשה פי מיליון ושם עוד יותר רציתי למות והייתי סגורה ולא היה לי לאן ללכת והיחידים שראיתי היו הורים שלי שמהם רציתי להתרחק והייתי עם אנשים לא תקינים והיה לי נורא....ניום אני בחוץ כבר שמונה חודשים והדבר הטוב שיצא מהכול שקיבלתי דירה מעמותת דרור (עמותה שעובדת עם הבי"ח) ויש לי מקום משלי ויש לי עובדת סוציאלית שמדברת איתי ויותר קל אני גם עובדת כמפעילת מחשב בחברת ברק, אבל יש בי כ"כ הרבה עצב על כל התקופה והחיים בכלל ועל העובדה שהתרחקתי מעצמי והקשר שלי לפנימיותי ניתק ואני לא יודעת איך להסביר את זה אבל החיים אחרי אישפוז זה משהו לא ייאמן אתה פשוט לעולם לא תהיה אותו דבר וכל הרגשות מוכהים ולא חיים כאלה כמו שהם היו למרות שיש לי הרבה שאיפות להצליח ולהיות זמרת מפורסמת אבל מצד שני יש את החלק שחי את הטראומה ואת הקושי ושלא רוצה בכלל להמשיך לחיות בצורה כזו. זהו זה זו תמצית חיי בקצרה , אם יש מביניכם שיכולים להבין ואולי לייעץ ואם יש גם מישהו מיקצועי אשמח לשמוע את עצתו. בתודה מראש אביטל

אביטל יקרה כמעט לכל אחד ישנם משקעים מהעבר את לא לבד אבל מחר הוא יום חדש וזו הזדמנות טובה לנסות לשכוח ולפתוח דף חדש הלוואי שיהיה לך רק טוב ושתצאי מההרגשה הרעה כמה שיותר מהר תמר

תודה על התשובה תמר אני מנסה לצאת מהתחושות אבל נראה שהם מקיפות אותי מכל מקום אני מקווה שאם הזמן ועם הדרך שאני אעשה בטיפול אז הדברים יירגעו קצת.... בכל אופן שמחתי לשמוע ממך אביטל

אביטל שלום רב, נראה כי עברת תקופה לא קלה. יחד עם זאת נראה כי כבר מגיל צעיר את היית בחורה נחושה בדעתה, ויודעת ללכת לפי רצונותיה. רצית לעזוב את הבית אחרי הצבא, ועל אף הקשיים מצאת את הדרך. נכון שאחר כך הדברים השתבשו, חזרת הביתה, אושפזת, אבל בסוף גם השתחררת. שמונה חודשים זה הרבה זמן להיות משוחררת, וככל הנראה את מצליחה להחזיק את עצמך יפה מאד. את עובדת, יש מי שדואגת לענייניך (העו"סית), ובסך הכל נראה כי את בתחילתה של דרך חדשה. אני מאחלת לך שיהיה לך את הכוח להמשיך ולדבוק בדרך זו, אך על פי שאני יודעת כי זו אינה דרך קלה. שיהיה לך בהצלחה! וכמובן, שאת יכולה להצטרף גם אלינו באופן קבוע יותר, לכתוב, לספר, להגיב וכל מה שנראה לך לנכון. זה יכול לשמש לעיתים כמו קבוצת תמיכה משפחתית שכזו...את מוזמנת! :) טלי פרידמן

ברצוני לדעת איך הפסיכולוגיה מתייחסת להומאים ולסביות, בעבר ובהווה. בתודה מראש דניאל

השם תפוס תשתדל לשאול בשם אחר. תודה. דניאל.

דניאל יקר, ראשית, כדאי שתוסיף לשמך כינוי, כדי שנוכל להבחין בינך לבין דניאל, שהוא משתתף קבוע בפורום שלנו. שנית, הפסיכולוגיה איננה מתייחסת לשום דבר. אין דבר כזה, כללי, המכונה פסיכולוגיה. לאנשים העוסקים בטיפול נפשי יש תפישות שונות וגישות שונות, והם אינם מייצגים עמדה מוסרית או תרבותית. עם זאת, השאלה איננה חסרת משמעות, משום שעד לפני כמה שנים ההומוסקסואליות נחשבה בארצות-הברית לבעייה נפשית, ואובחנה ככזאת בספר ה-DSM, שבו מתוארות כל האבחנות הנפשיות. לפני מספר שנים, בעקבות לחצים חברתיים, שונתה ההבחנה וההומוסקסואליות שוב אינה מאובחנת כבעייה נפשית. מכאן אתה יכול להבין שלפוליטיקה ותרבות יש השפעה רבה גם על עבודתם של פסיכולוגים ומטפלים, ושצריך להיזהר בתוויות. במהלך ההיסטוריה נהוג היה לאשפז את יוצאי הדופן, ולהוציא אותם מן הכלל, במסווה של בעייה נפשית. אם תרצה, תוכל לקרוא על כך בספרו של מישל פוקו: תולדות השיגעון בעידן התבונה. בברכה, דרור גרין

שלום דר, אני בן 30 נשוי טרי (חודשיים) כשבועיים לפני החתונה היתה לי התרגשות גדולה מאוד - תחושה שהיתה לי מאוד חדשה אף פעם לא הרגשתי כך. רופא המשפחה המליץ לי על סרוקסט בחרתי בתחליף טבעי של twinlab האמת שזה לא כללך סייע לי , בחתונה כבר לא התרגשתי והרגשתי מצויין למרבה הפלא. חשבתי שכל זה מאחורי אבל התברר לי שלא, אחרי ירח הדבש שוב נתקפתי בחרדה ופחד שאני מדמיין שאני משתגע ופוגע באשתי וזה פגע בי בשגרת החיים : עבודה , זוגיות החרדה הזאת חלפה אחרי שלש שבועות . חשבתי שזהו עכשיו אני בסדר אך לא , בתחילת שבוע שעבר שוב ניתקפתי חרדה ומחשבות שאני מאבד את עצמי לדעת ומשתגע ולא שולט בחיי. המצב הזה פוגע בזוגיות שלי ובנישואים שלי. בחודש האחרון נפגשתי עם פסיכולוגית והייתי כבר ב 4 פגישות אני מרגיש שזה בכלל לא עוזר לי לחזור לעצמי , זה רק דיבורים , והיא כל הזמן מסתכלת על השעון כדי שיסתיים כבר הזמן . החלטתי להפסיק עם הטיפולים האלה. כיום אני מתכוון לקבוע תור עם פסיכיאטר כדי להתחיל עם טיפול אחר ( אמא שלי המליצה לי מאחר והיא טיפלה בעבר בסיפטומים דומים , בעזרת סרוקסט). אגב לעולם לא ביקרתי פסיכיאטר , וגם עםזה לא קל לי. שאלתי היא: הבנתי מהפורום ש "סרוקסט" פוגע בחשק המיני ובאון ואני הרי רוצה ילדים מה דעתך על כך ? מדוע החרדות חוזרות שוב ושוב ? האם העובדה שהתחתנתי ושעברתי לחיות ליד חמתי , והפחד מכלב נושך שמסתובב בחצר גרמו לי להרגשה הזאת ? חשוב מאוד לזכור שהבריאות שלי מצוינת עברתי בדיקות לאחרונה : דם ,א ק ג לב יצאו תוצאות מעולות. ובנוסף אין לי בעיות של פרנסה , חברים , משפחה , וכו לא חסר לי כלום וחיים מלאים ומגוונים . אני עובד במכירות מחשבים ואני גם סופג המון שליליות מהלקוחות וזה לא מוסיף להרגשה. לסיכום : צר לי שהרבתי במילים , אשמח לקבל את חוות דעתך המקצועית ממצבי .

הי עופר קראתי את ההודעה שלך וחשבתי לעצמי האם לא חשבת שהחרדה שלך נובעת בעצם מהעובדה שאתה עומד להתחתן ושזה ישנה את המצב שלך מכל מיני בחינות ושיכול להיות שאחת הבחינות שמהם תושפע כנראה מפריעה לך אולי יש לך איזה שהם חרדות מודחקות שקשורות לשינוי ושבאו לידי ביטוי בחרדה שתיארת , תנסה לחשוב על זה על הבחינות שמהן תושפע ואולי תמצא כזו שבאמת יוצרת אצלך את ההתרגשות, ואני אוסיף עוד משהו קצת יוצא דופן (אז תבחר אם אתה מעוניין לקחת את זה או לא אבל שווה לנסות...) יכול להיות שחווית חוויה קשה מגלגול קודם שקשורה בנושא הנישואין והזוגיות ושנחרטה אצלך בזיכרון ומשפיעה אליך היום בחיים הנוכחיים... אשמח אם תאמר לי מה דעתך אביטל

מה זה התשובה הזאת.....מה את איזה מדיום?נגיד שהיתה בעיה בגלגול הקודם איך אפשר לדעת.........ויותר חשוב איך אפשר לטפל......? רק אל תגידי לחזור בתשובה לשמור שבת וכו

אני חושבת שזה נורמלי לחלוטין. לא טיפלת בחרדות האלה בצורה שיטתית ולכן תמיד נשאר הפחד שהן יחזרו, כמו גם הסיבה להופעתן מלכתחילה ולכן הן חוזרות. כל שינוי בחיים, גם שינוי טוב (כמו מעבר דירה, חתונה, לידה) הוא מצב משברי מסוים וכל אחד מתמודד אחרת. יכול להיות שאתה רגיש יותר והשינוי, בתוספת לחצים אחרים של החיים, פשוט נגעו בך והובילו לחרדות. אני חושבת שכדאי לך לברר את זה בטיפול מסודר אצל פסיכיאטר ואצל פסיכולוג. אין מה להתבייש בכך. כשכואבת לך הרגל אתה הולך לרופא, נכון? אז למה לא כשכואב הלב?

שלום קראתי אתההודעה שלך וזה מצב שמאוד מוכר לי. לי קרו מס התקפי חרדה שהראשון קרה בסמוך לנישואין ועבר תוך שבוע וכמוך בדיוק חשבתי שבזה זהנגמר אך לצערי לאחר שש שנות נישואין זה שוב קרה ואז פניתי ליעוץ אצל רופא המשפחה שהמליץ על טיפול אצל פסיכיאטר . כאשר פניתי לפסיכיאטר הייתי במצוקה קשה מאוד לא יכולתי לאכוללעבוד או אפילו לצאת מהבית ובהמלצתו התחלתי טיפול בסרוקסט לזמן מוקצב ואכן התרופה עזרה וכשהרגשתי טוב יותר הורדתי במינון עד להפסקה מוחלטת. כיום אני כבר מכירה את ההרגשה ויודעת מתי התקף כזה עשוי להתחיל ומה יכול גם לבלום זאת. מקווה שעזרתי לך אשמח אם תחזור אלי בדואר האלקטרוני בהצלחה

שמחתי לשמוע ממך זה מאוד מנחם ומרגיע אותי שאת שותפה לרגשותיי אני מקווה שהמצב הזה יסתיים במהרה כי זה מעייף אותי מאוד. אשמח לדעת את הדואר שלך להמשך התכתבות

הי אשמח לקבל הסבר מפורט איך להעביר את הכתובת לשימושכם בלבדדדדדד. דידי

האימייל שלי [email protected] בכבוד!

עופר יקר, התופעה שאתה מתאר פוגעת בתפקוד היומיומי שלך, והרצון שלך להיפטר ממנה במהירות מובן והגיוני. עם זאת, לתופעות מסוג זה לא תמיד יש פתרון מהיר ומיידי, וכדאי שתיאזר בסבלנות ולא תתפתה לפתרונות קלים. טיפול נפשי עשוי לאפשר לך לגלות את מקורות הבעיה, ולהבין טוב יותר את עצמך. טיפול כזה הוא תהליך ארוך, הדורש את השתתפותך ואת מעורבותך. גם המטפל הטוב ביותר לא יפתור את בעייתך במטה קסמים, ולא יוכל לשנות אותך לאחר ארבע פגישות. יתכן והפסיכולוגית איתה נפגשת איננה מתאימה לך, ואם כך אתה יכול לנסות להיפגש עם מטפל אחר. עם זאת, הבחירה בתרופות עשויה לסלק לזמן מה את הסימפטומים, מבלי לפתור את מקור הבעייה, שעשויה לצוץ במקום אחר. אינני שולל את הפנייה לפסיכיאטר, העשויה להועיל במקרה של הפרעות אורגניות. כדאי להיבדק אצל רופא המשפחה, ולהסיר את החשש מבעיות גופניות. לפי תיאורך נראה שהבעיה איננה גופנית, ואני מציע שלאחר הבדיקה הגופנית תתייעץ שוב עם פסיכולוג כדי לחשוב על דרך הטיפול המתאימה. בהודעה שלך אתה מקשר את תחילת התופעה בנישואיך, ואולי כדאי שתשתף גם את אשתך בתהליך, ותבדוק את השינוי שחל בך עם הנישואין. המעבר לחיי נישואין הוא שינוי בעל משמעות, שלעתים עשוי גם להיחוות כטראומה הדורשת טיפול. למרות הנסיון הלא-מוצלח בטיפול נפשי, אני מציע שלא תוותר על אפשרות זו, ולא תבחר באפשרות הקלה של תרופות. בברכה, דרור גרין

היי דרור, טלי ורוית, השיר הבא של שלומי שבת התנגן ברדיו היום לפחות חמש פעמים, וכל פעם ששמעתי אותו חשבתי עליכם - "לכל צעקה שתצעק מאיש מישהו באיזה מקום ירגיש לכל שאלה שמחכה לתשובה מישהו מגלה אותה לכל סיפור בכל עולם מישהו מגלה שם את עצמו כים בכל שורה שמישהו אומר מישהו יכול עוד שורה לחבר לכל איש ולכל אישה יש איזה חבר או חברה לכל ספסל שמחכה לבדו מישהו בסוף ימצא אותו ואני יודעת שבים יש גל אחד שהוא שלי ועץ אחד שהוא שלי וכוכב אחד שהוא שלי וילדה קטנה שהיא שלי וחתיכת שמיים" תודה, לכולכם, יועצי הפורום, על שאתם מקשיבים לכל הצעקות, מרגישים את כל ההרגשות, ומחפשים את כל התשובות. תודה מכל הלב, אביב.

גם אני מצטרפת לדבריה של רוית !!!

מקסים אביב. מסכימה עם כל מילה סתיו

לאביב- איזה "חימום" לב רציני. תודה, תודה וחלומות פז. רוית.

:)) הסמקתי... תודה! טלי פרידמן

שלום רב, השאלה מופנית לרופאים. האם מחלת סכיזופרניה יכולה להופיע בגיל 22 אצל בן-אדם שהיה נורמלי לחלוטין? מה יכול לגרום למחלה הזאת? מה הם הסימפטומים לזיהוי המחלה? האם חולה במחלה הזאת חולה תמיד או שזה בא בהתקפים? האם המחלה ניתנת לריפוי? האם בן-אדם חולה יכול להמשיך בחייו הנורמליים? מה קורה בראשו של בן-אדם חולה סכיזופרניה - איזה שינויים מתרחשים שם? האם המחלה יכולה להיגרם כתוצאה של מחלת כלי דם במוח? האם המחלה יכולה להיגרם כתוצאה מפגיעה מקרינה רדיאואקטיבית? אני אשמח אם תספקו לי כמה שיותר אינפורמציה בנושא או שתפנו אותי לספר מסויים או אתר אינטרנט. אני מאוד זקוק לזה, כי כל המשפחה כבר על סף יאוש. בכבוד רד אלדין - שם בדוי

שלום אלדין, שאלת שאלות רבות, ואני חושש שלא ניתן לענות עליהן כאן באופן מקיף ושלם, מאחר שהתשובות אליהן אינן פשוטות וחד משמעיות. עם זאת, אכן הסכיזופרניה מופיעה בדרך-כלל בגיל מאוחר, בשנות העשרים או השלושים. הנה מספר קישורים ברשת בתחום זה: http://www.beyachad.co.il/ http://www.schizophrenia.com/ כדי להפיג את חששות המשפחה ולקבל מידע מדויק, אני מציע שתפנו לפסיכיאטר שיוכל להבין את מצבכם ולייעץ לכם. בברכה, דרור גרין

אני רוצה למות. אבל הבטחה זאת הבטחה תני סימן חיים במידה וכן קראת סתיו

סתיו יקרה, זו הודעה מבהילה למדי. אני מנסה לנחש מדוע את שולחת לפורום חידה ופתרונה. את משאלת המוות ואת ההבטחה להישאר בחיים. האם את אומרת: תראו, יש לי נטיות אובדניות, אבל אני חזקה ויודעת להתמודד אתן? האם את אומרת: אני יודעת לטפל בעצמי, אבל אני רוצה לשתף אתכם בזה, ולקבל תמיכה? נכון שההודעה שלך מופנית אל אנג'ל, אבל את הרי יודעת שכל משתתפי הפורום יקראו אותה, ובעצם מבקשת גם את תשומת לבם. אם את באמת רוצה לשתף את כולם, אולי פשוט תספרי לנו איך את מרגישה ומה קורה לך. ושתהיה לך שבת טובה, דרור גרין

סליחה ששלחתי את ההודעה סתיו

שלום רב, אני האשה הכי שפויה עלי אדמות והכי סובלנית שיש. יש נושא מסוים בחיי, נושא כאוב ורגיש, אשר הייתי רוצה מאד לדעת על סוג מסוים של טיפול רפואי או טבעי, אשר ינקה את ראשי ממחשבה מסוימת זו, ואף ללמוד לא להתרגש מאותו ענין מסוים. זה ענין שמוציא אותי משפיותי ומשתלט לי על כל התאים במח. הייתי מעוניינת שהדואר האלקטרוני שלי לא יפורסם כלל. אלא רק אצלכם. תודה

שלי יקרה, אני מבין שמשהו מטריד את מחשבותיך, עד כדי כך שאורח חיים נפגע. אינני יודע למה את מתכוונת ב"טיפול רפואי או טבעי", שהרי את שאלתך הצגת בפורום טיפול-נפשי. ואכן, אם מחשבותיך מוציאות אותך משפיותך, אני מאמין שטיפול נפשי הוא המקום בו תוכלי לנסות ולארגן אותן מחדש. אם תוכלי לפרט מעט יותר, ולספר על אופי המחשבה או על מה שמטריד אותך, אולי נוכל להתייחס ולנסות להבין. אם קשה לך לדבר על כך בפורום פומבי, את יכולה לשלוח אלי אימייל, בהקלקה על שמי המסומן בכחול. כתובת הדואר האלקטרוני שלך מופיעה כאן, משום שאת עצמך רשמת אותה. אם תבקשי, אוכל למחוק אותה. בברכה, דרור גרין

מחכה לתשובה ממך. שלחתי לך אי מייל.

שלחתי לך שוב אי מייל

יש לי חלום אך הוא של ביתי דווקא.. היא בת שש וחצי ולאחרונה היא מאד כעוסה.. ומתרגזת מהר מאד. היא חלמה שהיא הולכת עם אבא שלה לקנות שימלה והוא קנה לה שימלה כמו לבנות דודיה. האם זה נורמלי שילדים בגיל הזה זוכרים חלומות...? ומה אומר חלום זה ? משהו מציק לה והיא גם אומרת זאת. היא אמרה לי "אין לך הרבה בנות,יש לך רק אחת ומציקים לי ומרגיזים אותי. (בעיקר האחים שלה) וכמובן שכל מה שקורה היא מאשימה אותי... בבית הספר אין תלונות בכלל,להיפך ,המורה מאד מרוצה ממנה. נראה לי שסף הרגישות שלה נמוך מאד ועל כל דבר פעוט היא מתפרצת וצורחת... אציין גם שהיא הייתה תמיד ילדה מאד מאד רגועה ונעימה וותרנית. תודה מראש על התשובות

היי אליאן, בוקר טוב, מקווה שישנת טוב, השתדלתי לשמור עלייך מכאן. אני לא כל כך מומחית בילדים, אבל ניסיתי להיזכר איך הייתי כשאני הייתי קטנה, ונראה לי שהחלום של ביתך משקף את הצורך שלה בתשומת לב, אולי אפילו יותר מצד אביה מאשר מצידך, יכול להיות שהיא מרגישה מוזנחת קצת על ידו. יכול להיות שהיא מרגישה שהיא קצת הולכת לאיבוד בין האחים שלה, אולי אביה מקדיש תשומת לב רבה יותר לבנים מאשר לה, והיא מרגישה מרוחקת מהם, ואולי אפילו קצת לא שייכת. שמתי לב גם שהם קונים דווקא שמלה בחלום, שמלה שמשקפת את הצד הנשי שלה. רוצה שיבחינו בעובדה שהיא בת ולא בן, כמו אחיה, ולקבל תשומת לב בזכות זה. ובטוח גם היא מושפעת מהמצב בבית, גם ילדים קטנים בני שש וחצי רואים הכל וקולטים הכל, ויכול להיות שזו הסיבה לכעס, לרוגז ולהתפרצות בצעקותובצרחות בזמן האחרון, ויכול להיות שהיא רואה בך אשמה, הלו את יוזמת את התהליך באופן מסוים, גם עבורה. בכל מקרה, נראה לי שכדאי להגשים לה את החלום, לשלוח אותה ליום כיף רק היא ואביה, ושיקנו איזה בגד, (אם לא שמלה אז חצאית :-)), ואם לא עם אביה, אם זה בלתי אפשרי כרגע, אז איתך, כך לפחות חלק מהחלום יוגשם. שיהיה יום טוב, אביב.

לאליאן היי. משפחה חולמנית אתם... זה מאוד נורמאלי לחלום ועוד יותר נורמאלי לבקש משאלות. ביתך חיה בביתכם- שהוא לא מקום קל כרגע. היא חשה את הדברים- גם אם אינה מצוייה בפרטי הפרטים. בחלומה התמים היא מבקשת שני דברים, לדעתי: האחד שיראו את מיוחדותה, את המאפיינים השונים שלה (לעומת בנות הדודות) והדבר השני זו החרדה לקשר עם אביה. היא רוצה שיקנה לה משהו, שיתן לה מתנה. אולי ניא חרדה מן הפרידה העתידית? שוב, גם אם אינה מצויה בפרטים- הרי שבתחושות היא כבר מרגישה את מה שקורה, לחוצה ופוחדת- בדיוק כמוך. האם דיברת עם הילדים על מה שקורה בבית? אולי חשוב לפוגג קצת את הפחד, מבלי להבטיח הבטחות- רק בפשטות לקרוא לדברים בשמם ולאשר לה את התחושות הסוערות בתוכה. מה דעתך? שבת שלום. רוית.

שלום רב יש לי ילדה בת 7 שאפשר לומר אחוזת תזזית לא רגועה , לא יכולה להיות במסגרת של ריכוז בבית הספר אבל יחד עם זאת בבית היא יכולה להתעסק עם דבר מסויים הרבה זמן וזה מראה שאכן יש לה כושר ריכוז. שאלותי הן: 1. הייתי רוצה לבצע לה אבחון להבין ממה נובעת ההתנהגות אחוזת התזזית?היכן? ומה לבקש בכלל? 2. האם אני צריכה להיות מוטרדת בכלל ? 3. מה צריך להדליק לי נורה אדומה בדפוסי התנהגות ? אציין שיש לה אח בוגר בשנתים והוא לעומתה רגוע ..... אודה לתשובה בהקדם פ

שלום רב יש פעמים רבות שגם משפחה טובה אינה מספיק פנויה, או סבלנית, עם אחד מילדיה, ואז יש תופעות כמו שאת מציינת. אם נראה לך שיש במילים שלי משהו שמתאים למצבכם - -אז הכיוון של שיחה משפחתית, או הוועצות עם יועץ/ת לענייני משפחה - היא הדרך. אם נראה לכם שבעיקר מדובר בהתנהגות שמתרחשת בבית הספר, אז אפשר וצריך להסתייע בבית הספר: היועצ/ת והפסיכולוג/ית ששם יודעים מה לעשות. אם צריך, אז ניצן ימשיכו באבחון דידקטי. אם נראה לך לפנות לפסיכולוג/ית באופן פרטי - אז מי שמומחה בתחום החינוכי אמור לדעת איך להמשיך ולסייע לכם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בוקר טוב. מעבר למידע שנתן ד"ר אברהם- חשוב לקבל תמונה יותר מלאה ממך בכדי לנסות ולכוונך לקבלת עזרה מתאימה. האם הבעיה היתה קיימת תמיד- מאז היותה קטנה? האם התנהגותה פוגעת בלימודיה (אני מניחה שהיא בכיתה א'), ואיך ביתך במישורים האחרים- החברתיים/ הרגשיים? תודה. רוית.

לטלי פרידמן! נכנסתי לפורום ולא מצאתי את ההודעת והשרשור לגבי הקמת הקבוצה. עברתי על פני כל הדפים בימים האחרונים ולא מצאתי את זה? זה נורא מוזר, מישהו אולי מחק את זה? ואם לא אנא עזרו לי למצוא את ההודעה של טלי על הקמת קבוצה או שחלמתי על זה בלילה! אני לא מוצאת כאן את הידיים והרגליים מרוב הודעות אני ממש טובעת, סוזי.

היי סוזי, הכל בסדר, ההודעה לא נמחקה, היא בעמוד 194 לקראת סוף העמוד, ואני בטוחה שטלי תמצא אותה כשהיא תחזור מהחופש, אביב.

אני כל כך רוצה לבכות וכל כך רוצה להתאבל אבל מכל תגובה שלי אני מפחדת כי אני מפחדת לטבוע...מפחדת שלא אוכל לקום יותר. איך אוכל לסמוך על עצמי ולהיות בטוחה שאני התמוטטות יש גם עליה?

אורית, שוב מהנסיון הכי אישי, פרטי וכואב שלי, לפני שבועיים הגעתי לתחתית, גרדתי את הבוץ בקרקעית הביצה הכי טובענית והכי מסריחה בעולם, וגם אני לא האמנתי שיש לי את הכוחות לקום ולצאת משם, רציתי רק שיגמר כל העונש הזה, אבל יוצאים, אין ברירה אחרת, יש לך אחים שתלויים בך, שאת מטפלת בהם אם הבנתי נכון, אז גם אם תבכי הלילה ותתמוטטי, מחר בבוקר לא תהיה לך ברירה, ותצטרכי לקום בשבילהם. אורית, חייבים להרפות קצת, חייבים לבכות, חייבים לצעוק, חייבים להוציא את הדברים החוצה, אי אפשר לכלוא את הכאב הזה בתוכנו, אי אפשר לספוג אותו, אי אפשר לשאת אותו לאורך זמן, חייבים לתת לו להשתחרר, ודרך הבכי זו דרך טובה לתת לו לצאת החוצה, להקל על עצמינו קצת מהמשא שלו. זה קשה, זה מפחיד, גם אותי, תמיד נראה לי שהפעם המשבר הוא סופי, שהפעם אני לא אצא ממנו, שלא יהיו לי כוחות, אבל המשברים האלה, נותנים לנו כוח להמשיך, כמה אבסורד שזה לא נשמע, הם מאפשרים לנו ליהיות קצת חלשים, נתמכים ונאחזים ביד של אחרים שמושטת אלינו לעזרה, והשלב הבא שאנו יכולים לעמוד על קרקע בטוחה בשתי רגליים יציבות, כי האבן הכבדה שהיתה מונחת על ליבנו, התמוססה קצת בדמעות, קטנה קצת, ומכבידה פחות. אני פה להושיט לך יד לעזרה, אני מוכנה להיות פה עבורך אחרי הבכי של הלילה, בבוקר, ולעזור לך לקום ולעמוד, ולראות בעצמך, שמכל ביצה טובענית ככל שתהיה תמיד יש דרך חזרה, דרך עלייה. אביב.

אורית היקרה, ראשית - אני מצטרפת לדבריה של אביב ומסכימה עם כל מילה שלה - שצריך להוציא החוצה את הכאב, שאי אפשר לכלוא אותו בפנים לאורך זמן. חוצמזה, מניסיון אישי - (לצערי גם אני עוברת תקופת אבל עכשיו) - הבכי לא ממוטט, לא גורם אובדן שליטה. להיפך - הוא מחזק! רק היום זה קרה לי - לפני כשעתיים היתה לי התפרצות בכי מאוד חזקה, ופשוט הלכתי עם זה עד הסוף, שפכתי דמעות כמו מים, קראתי בקול לאדם היקר לי שהלך שיחזור (ואם השכנים שמעו - אז לא איכפת לי!). בכל אופן, לפני שהספקתי לחשוב מה קורה לי - התאוששתי במהירות שיא - ותוך דקות ספורות מצאתי את עצמי מחייכת! אז תבכי כמה שאת רק רוצה - זה רק יעשה לך טוב, ואם האחים שלך יבכו יחד איתך - גם להם זה יעשה רק טוב. המשיכי לכתוב ולספר לנו איך את מרגישה! כל טוב! אחת

אתה יכול בבקשה להגיד משהו מרגיע ? אתה יודע , יום שישי, לילה, חושך. כל הדברים העצובים והקשים עולים ומציפים... אולי השתגעתי פתאום ? לבקש בקשה מוזרה כזו, לא ?

מצטרפת לבקשה, תחליף את טלי, בשבילנו, ליום שישי אחד, בעצם לא, להחליף את טלי אי אפשר, אין כמוה, תהיה סתם דרור גרין, ותגיד משהו נחמד לעידוד, האוירה לא מדהימה, והחיים קשים. בהנחה שאתה פה, כמובן.

לא סתם דרור, דרור הוא בפני עצמו... תומך ומדהים ! אני עוקבת אחריו.... את יודעת איפה ?

אליאן יקרה, בקשה בכלל לא מוזרה. משהו מרגיע? אולי שיר? הנה, שיר של דן ערמון: עצים וצמחים בנועם, ברעדם, רוח וציפור, ינגנו במיתר שאני קצהו האחד כך מעל לתהום תלוי גן עדן

על השיר המקסים !!!

אני סובלת בתקופה האחרונה מחרדות ופחדים לא מוסברים פשוט גלי פחד מציפים אותי ללא כל התראה מוקדמת או סיבה ספציפית. אני חוששת שאני משתגעת או קרובה להתמוטטות עצבים אבל אולי אני סתם מפחידה את עצמי. מישהו יכול להסביר לי מהי התמוטטות עצבים? ומה יכול להיות שעובר עליי?

דורית יקרה, אינני יודע למה את מתכוונת כשאת כותבת על התמוטטות עצבים, אבל את מתארת תופעות של חרדה שכדאי להתייחס אליהן ברצינות. לא כתבת דבר על עצמך ועל חייך, ולכן לא אוכל לנסות ולהבין יחד אתך מה מקורה של החרדה שפקדה אותך. אם אינך רוצה לפרט יותר בפורום, את יכולה לשלוח אלי אימייל, בהקלקה על שמי המסומן בכחול. אני חושב שכדאי שתתייעצי עם פסיכותרפיסט או פסיכולוג, שיוכל לעזור לך להבהיר את מה שקורה לך או להפנות אותך לטיפול מקצועי. שבת שלום, דרור

האם אובדן של אדם קרוב (מוות) הוא אירוע טראומטי? האם ייתכן שאבל יוביל לדכאון אמיתי, להתמוטטות עצבים, לחרדות או לתגובות פוסט טראומטיות? ואם כן, האם יש סיכויי החלמה טובים?

שלום רונית, כל כך הרבה שאלות קשות וכואבות בהודעה אחת קצרה של שתי שורות. התמודדות עם מוות של אדם יקר, היא בין הנושאים הכואבים ביותר שאנו חווים בחיינו, וכל אחד מתמודד איתה בדרך אחרת. מהנסיון שלי כן, זה יכול להיות ארוע טראומתי, להוביל לדכאון, לחרדות ולעוד הרבה סימפטומים אחרים. הכל תלוי באדם המתמודד עם המוות, אין כאן טבעי או נורמלי, כל אחד מגיב מהמקום הכי פנימי והכי אישי שלו. אבי נפטר לי ממש בידיים, ראיתי אותו נושם את נשימתו האחרונה ומת, ואחרי מותו חויתי את כל הדברים שאת שואלת עליהם, התקפי חרדה, דיכאון, התמוטטות עצבים ועוד. אם זה נורמלי וטבעי ? הכל תלוי בגישה, חלק יגידו שכן, חלק יגידו שלא. גם היום אחרי שבעה חודשים אני עדיין חווה התקפי דכאון וחרדה בימים מסוימים שבהם אני מרגישה את חסרונו, כמו בחגים, ביום ההולדת שלו, של כל אחד אחר מהמשפחה ועוד. חוויה פוסט טראומית ? לא כל כך יודעת מה ההגדרה הרפואית לזה, אבל נראה לי שכן, שיש סימפטומים דומים ומשותפים, עדיין עולים לי בלילות ובימים הימים האחרונים שלו, הסבל, הייסורים והכאב שלו. מין פלשבקים לעבר, שבהם אני יכולה לראות את הטיפולים שעברתי ביחד עימו. קחי את הזמן להתאבל, לבכות, להיות בדיכאון, ואם זה לא עובר, או אם את מרגישה שאת לא יכולה להתמודד עם זה לבד, לעבד את זה לבד, לכי לטיפול - מישהו מקצועי יכול לעזור בענין ההשלמה עם החוסר, ההשלמה עם המוות. אביב.

אביב יקרה, אני די חדשה בפורום, אבל אני משתדלת לקרוא את רוב ההודעות. קראתי לא מעט תגובות שלך, ואני חייבת לומר לך שאת בעלת כנות, רגישות ומעל לכל- יכולת ביטוי מדהימה! את אמנם לא נכללת בצוות המקצועי של הפורום (לפחות לא באופן פורמלי)- אבל את בהחלט עומדת בכבוד בכל קריטריון של כותב מקצועי. כל הכבוד, ואשמח לקרוא עוד מפרי עטך (או מקלדתך)- גם סיפורים וגם תגובות... אגב, (אם מותר לי לשאול)- האם הידע הרב הזה הוא פרי לימור, או נסיון אישי, או שניהם?

רונית יקרה, בפורום הלם-קרב כתבתי לך שאכן, מותו של אדם קרוב הוא אירוע טראומתי, ואנו נזקקים לזמן שירפא את פצעינו. האבל אינו מוביל לדיכאון, להתמוטטות או לפוסט-טראומה. האבל הוא תגובה טבעית ובריאה לטראומה, והוא משמש אותנו כטיפול-עצמי. דווקא ההימנעות מן האבל היא שעשויה לגרום לתופעות פוסט-טראומתיות מאוחרות יותר, הדורשות טיפול. האם יש סיכויי החלמה? אני אינני רואה בכך מחלה אלא תופעה טבעית, שכל אדם נחשף אליה פעמים רבות בחייו. היכולת להתאבד או לעבד את האבל היא הריפוי הטבעי שלנו, ומי שהשפעת הטראומה מופיעה אצלו מאוחר יותר יכול להיעזר באיש מקצוע כדי לתת ביטוי לרגשות האבל שלו. בברכה, דרור גרין

בזמן האחרון אני מאוד עצבנית כל דבר קטן מרתיח אותי ואני קופצת וצועקת ומעיפה דברים ואני לא מצליחה לשלוט בזה ונוסף לזה דיכאון קשה אחרי זה אז אני שומעת מוזיקה ושרה בקולי קולות את השירים ואני מכניסה את עצמי ליותר דכאון ואז אני הולכת לישון ואני נרגעת וקמה בבוקר מחדש.... איך אפשר לנסות להרגיע את העצבים שלי בלי כדורים? ובכלל זה נורמאלי שאני מתעצבנת משטויות בצורה קשה?

מיכל יקרה, אני משער שיש סיבה לעצבנות שלך, ואת מוזמנת להרהר על כך כאן. באילו כדורים את משתמשת? לא הייתי מציע לך לקחת תרופות ללא מרשם של רופא. ודאי שיש דרכים להרגעה ללא כדורים, אלא אם כן מדובר בהפרעה אורגנית. יש תקופות שבהן התגובות שלנו רגישות יותר, וזה בהחלט נורמלי. אם מדובר בתופעה קשה הפוגעת המהלך התקין של חייך, כדאי שתפני לקבל סיוע מקצועי. אם תכתבי מעט יותר על עצמך, אנסה לחשוב על דרכים לסייע לך. בברכה, דרור גרין

היי מה שלומך ? איך מצב הרוח? מקווה שהכל בסדר איתך... שתהיה לך שבת נעימה... ביי

היי אליאן, אני בסדר, קצת בדאון, טלי חסרה כאן בפורום, שקט בלעדיה אין שירים, אין סיפורים... יהיה בסדר, שתיהיה לך שבת כייפית, תיהיה שמש, נצלי אותה עם הילדים, אביב.

אביב, צודקת, טלי באמת חסרה. מרגישים זאת... האם בגלל זה את לא מרגישה טוב ? או שמא זו תוספת לכל.. בדיוק עכשיו שרים שיר של אותך אני אכאב ודאי יותר עם בוא הערב... אצלי הכל בסדר, ולא חשוב אם לא אמצא תשובה... אצלי הכל בסדר, היום כבר לא מתים מאהבה... ובאמת, לא מתים מאהבה, געגועים,כאב ועוד אך מאד סובלים וממש עכשיו את הלוואי של בועז... הלוואי שלא נכאב... ושאת, לא תכאבי... הלוואי וגם את זה הוא שר: הכל תלוי בך חבר, ההייה חזק אל תישבר, אל תתן לעצבות בך לפגוע, המסקנה חבר, אסוף את הכל, ונדבר... הכל מוקדש לך... אני כאן עם את צריכה !

שלום רב: אני אמא לילדה בת שנה ועשרה חודשים, מגיל מאוד צעיר הבת שלי למדה להתפשט לבד והייתה עושה זאת מדי פעם, לאחרונה היא לא מפסיקה לעשות זאת. זה פשוט מלחמה אני מסיימת להלביש אותה ותוך 2 דקות היא כבר ערומה כולה (כולל החיתולים) ושוב אני מלבישה ושוב היא מורידה. היא כמובן מרטיבה את כל הסביבה בה היא נמצאת, שלא לדבר על דברים אחרים... היא לא מדברת עדיין אך מבינה הכל, ויודעת להסביר את עצמה טוב מאוד, אני לא יודעת כבר מה לעשות ואיך להסביר לה שזה אסור. היא כל היום עסוקה בלהתפשט, לא מענין אותה משחקים והדבר היחיד שקצת מסיח את דעתה זה קלטות וידאו של שירים, וגם אז היא יושבת, צופה ומתפשטת. עליי לציין שהיא עדיין לא הולכת לגן, אך אני מאוד מוטרדת מה יהיה תוך 4 חודשים שהיא כן תלך לגן ותתפשט שם כל היום.

זה הגיל שבו הם מנסים אותנו,לכן אוליי תנסי להתעלם,כמו כן אוליי חסר לילדה מעט חברה של ילדים בניי גילה שאז אם תתפשט היא תהיה חריגה ובגן?אל דאגה היא תכנס לתלם במהרה שהריי גם בגילם יש השפעה לחברה. קלטות?יש קלטות לילדים אייך מתלבשים,אוליי תנסי את זה. לכן אני מאד מקווה בשבילך שזה תופעה שתחלוף במהרה. וזה רק מניסיון של אב. דניאל.

לפטי שלום. את מוזמנת לספר לנו עוד פרטים עליה: האם היא עימך בבית, או עם מטפלת? ואם כן- אז האם היא מתפשטת גם איתה/ עם אביה/ עם דמויות אחרות? איך היא מבחינה התפתחותית? איך היא ישנה? אוכלת? האם יש לה עוד אחים? את יכולה לענות לי כאן או לשלוח לי אימייל (בלחיצה על שמי בכחול). בברכה ותודה. רוית.

אני בת 25. לפני 7 שנים נאנסתי על ידי חבר של בן דודי כשבן דודי עמד בצד ולא עשה דבר כדי לעזור לי. במשך השנים האחרונות הדחקתי את הכל. זכרתי את האירוע אבל השתדלתי לא לחשוב עליו ולהמשיך הלאה עד שלפתע ללא שליטה הוא פרץ והשתלט עלי. לפני כשבועיים התחלתי לחוות סיוטים ופלאשבקים של תמונה, ריח, קול, רגש, התקפי פניקה, פחדים להיות לבד ולישון לבד. החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי והטיפול יתחיל בשבוע הבא. יש לי שאלה אחת שמאד מטרידה אותי. יש לי תחושה מאד חזקה שיש משהו באירוע שאני לא זוכרת וזה נשמע לי מטורף. איך יכול להיות שלא אזכור כזה דבר? הרי אני זוכר כל פרט. בסיוטים שלי ובתחושה האישית שלי יש לי הרגשה שלבן דוד שלי יש חלק יותר פעיל ממה שאני זוכרת אבל אני לא יודעת בדיוק למה לשייך את זה ולא זוכרת שום דבר ספציפי. מפחידה אותי מאד המחשבה שאין לי שליטה על מה שקרה שם ושאני אפילו לא יכולה לזכור את הפרטים כמו שצריך ושהסיוטים שלי לעיתים שונים ממה שקרה במציאות. איך ייתכן שאני כל כך מבולבלת?

פרח בר, אני לא אשת מקצוע, אבל אוכל להפנות אותך לפורום הלם-קרב. הסימנים אותם את מתארת, דומים מאוד לסימנים של הלם קרב. עדי

פרח בר יקרה, את מתארת חוויה קשה מנשוא. לא כתבת אם לאחר האירוע סיפרת על כך וקיבלת עזרה, אך מה שקורה לך כעת אופייני לתופעות פוסט טראומתיות. גם התחושה המטרידה שאינך זוכרת הכל, היא חלק מאותה תופעה, וטיפול יכול לסייע לך לארגן מחדש את החוויה הקשה ואת הזכרונות הכרוכים בה. אני משער שלא רק זכרון האונס מציף אותך כעת, אלא גם השותפות הפאסיבית של בן-דודך, שיש בה בגידה קשה מנשוא. אינני יודע איך הצלחת לשרוד זמן כה רב כשמשקעים כאלו קבורים עמוק בתוכך. העומס הרב של הרגשות והזכרונות גורם לתחושה של בלבול. עד כה הצלחת, לדבריך, להדחיק את התחושות, למרות שלא העלמת את הזכרונות. הדחקה כזו חיונית, ויוצרת תחושה של שליטה. כעת, כאשר העומס גדול מדי, את מאבדת את השליטה, ותחושת הבלבול גורמת לך לאבד את האמון גם בזכרונות האירוע, וביכולתך להבין את מה שאירע. אני מבין שדווקא ההחלטה להתחיל בטיפול העלתה אל פני השטח את הבלבול והחרדה, ובימים שנותרו עד לפגישה את זקוקה למעט תמיכה. את מוזמנת להמשיך ולהשתתף בפורום, ואם תרצי תוכלי להצטרף גם לפורום הלם-קרב, שבו משתתפים אחרים הסובלים מפוסט-טראומה, גם על רקע מיני. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 ואם קשה לך לשוחח על כך בפורום, את יכולה לשלוח אלי אימייל. אני מחזיק לך אצבעות, דרור

תודה דרור. אני כותבת אליך עכשיו ובוכה. התשובה שלך כל כך הרגיעה אותי. חשבתי שאני מטורפת או מאבדת שליטה על חיי משום שפתאום הזכרונות הפכו למבולבלים עבורי. אני זוכרת בדיוק מה קרה עד לפרטים הקטנים ביותר אך עדיין חיה בהרגשה שמשהו חסר, שיש משהו שאני לא יכולה להודות לעצמי שקרה. זה כל כך מבלבל אותי היות ועולות אצלי שאלות כמו - מהי מידת האשמה של בן דוד שלי לעומת חבר שלו? מה באמת בן דוד שלי עשה שם באותו ערב? מה זה אומר לגבי אם אני לא מסוגלת לזכור פרטים מהאירוע או אם נדמה לי שאני לא זוכרת פרטים למרות שיש לי תסריט שלם בראש? אני כל כך מבולבלת ומוצאת את עצמי כועסת הרבה יותר על בן דוד שלי מאשר על חבר שלו וזה גורם לי לתחושת אשמה קשה שכן הפגיעה הפיזית היתה מצד החבר. מה זה אומר - שהפגיעה הפיזית לא היתה חמורה כל כך? אבל היא כן היתה חמורה ומשפילה וכואבת לי עד היום. מה דעתך?

אני חולה בלופוב וברצוני לדעת האם יש קשר ללופוס ולמצבי רוח? אם יש קשר אז איך הוא מתבטא? למה בכלל יש קשר למצבי רוח?

האם את מקבלת סטרואידים כטיפול במחלתך? שאם כן, אזי לאלו יש בהחלט השפעה על מצבי הרוח. הם ידועים כמכניסים לדיכאון בטיפול ממושך (או לאופוריה במקרים נדירים) בנוסף המחלה עצמה ידועה כמשפיעה על מערכת העצבים המרכזית (המח) וגורמת למצבי רוח ושינויים באישיות, כאבי ראש וכו'. הסיבה לתופעה היא ככל הנראה שקיעה של נוגדנים (הגורמים למחלה מלכתחילה) נגד תאי העצב במערכת העצבים.

שלום רב! אני רואה שעלי להבהיר פעם נוספת: אני משתתפת בפורום הזה קרוב לחדשיים, ובחרתי לי את הכינוי "אחת" אחרי שווידאתי מעל לכל ספק שהוא פנוי. לצערי, זוהי הפעם השלישית תוך תקופה קצרה שמישהי נוספת מאמצת לעצמה את אותו הכינוי, ואני רק רוצה לקוות שהדבר נעשה בתום לב ולא מתוך כוונה אחרת. בכל אופן - לדברים שנאמרו כאן אין כל קשר אלי, ואינני אחראית לתוכנם. האחריות היא על הכותבת בלבד, וכאן המקום לבקש ממנה לבחור לה כינוי אחר על מנת למנוע בלבול! בתודה מראש! אחת הראשונה!

שלום אני לוקח לפי מרשם רופא 4 פנרגן [כדור הרגעה] ביום היום בלעתי 6 פנרגן ואני רוצה לדעת האם כמות כזאת יכולה לעשות נזק לגוף [כבד, לב, כליות] אבקש תשובה של ד"ר תודה רבה.

מה זה פנרגן משהו חדש נראה לי מוגזם מה אתה סוס 6 ביום.......קח 6 חפיסות ביום

אור למה לענות כך? ממש חושך אם מישהו שואל כאן שאלה סימן שזה חשוב לו מספיק כדי שאם אין לך מה לומר אל תאמר כלום בברכת יום יפה ננה

אהלן.... מה שלומך ? אז הבנתי שעכשיו אנחנו זוג בענין הקבוצה הסגורה, או שנינו בפנים או שנינו בחוץ... אחלה... שלא תשכח להזכיר לי לפני שאתה נוסע לחו"ל ולהשאיר לי פה הודעת פרידה רצינית שתלווה אותי בשבועיים שלא תהיה פה, שאני אוכל להיכנס ולהיזכר כמה מקסים אתה. והכי חשוב, תביא איזה שוקולד טעים בדרך חזרה, ואולי בעצם לא צריך, מי צריך שוקולד, כשיש לנו אותך, מתוק מדבש ולא משמין.. :-) קבל חיבוק לילה טוב, אביב.

אותך ל קל.....ה אבל אני לא מוותר על שוקולד נכון אחי

נו באמת ....ציפית שאעזוב לפניי שאפרד??? כל דבר שיוכל לגרום לך להשמנה....הריי זה משובח.... לכן....כל מה שתבקשי אהובתי..... דניאל.

היי, בוקר טוב גם לך, טוב, השתכנעתי, תביא שוקולד, אבל באמת משובח ומובחר כמוך... אי אפשר לצפות ממני לרדת ברמה, אחרי שהרגלת אותי לטוב ביותר... שיהיה סופשבוע כייפי, עם הרבה שמש, אביב.

ושכחתי עוד דבר קטן, אבל הכי חשוב - גם אני אוהבת אותך, מה זה אוהבת ... בגדול... : - ) אביב.

וסליחה מראש על כל הכאב שבו !!

אליאן!!!!!!!!!!!!!!! הרגע גם אני שלחתי......... אני חייבת להוריד את ה-ICQ. איזו טלפטיה!

ואני ממש מצטערת ששלחתי לך את זה... אל תתעצבי נא בגללי... שימרי זאת לאחר החתונה ושיהיה הרבה מזל טוב !!!

אנג'ל היי, אני לא מצליחה להשיג אותך באיי סי קיו למרות שהשארת לי הודעה. ואני כל כך רוצה לדבר איתך... מה אני אעשה עכשיו בלי הצבא.. אני מרגישה חלל כזה גדול בתוכי. ההורים שלי כאלה מטומטמים הם אפילו לא מבינים מה הם עשו. כמה דלתות יסגרו לי בגלל זה שהם כאלה חסרי אחריות. תני סימן חיים. יש לך עיצה מה לעשות? סתיו

..

: - ) ובכלל, עוד לא הסברת מה הבעיה. אביב

ג'קי היי! לא שמעתי ממך כבר כמה ימים. מקווה שאת בסדר! וגם מקווה שלא עייפתי אותך יותר מדי עם הנאומים שלי! מתגעגעת אלייך! אחת

ג'קי אייך ? מקווה שאת סתם עסוקה מדי.

רציתי לברר עם משתתפי הפורום האם אי פעם מישהוא שמע על הספר "ילדי האינדיגו" ואיפה ניתן לקנות אותו ?

שלום ורדה. ספר מומלץ גם בעיני. ניתן לרכשו בכל חנות ספרים. בברכה. רוית.

סליחה על הסקרנות. על מה הספר?

שלומי יקר, כותבים להצטרף ולא להצתרף כפי שכתבת... צא ולמד ולאחר מכן הגש בקשה עם שלושה העתקים לאביב,אליאן ורחל. בספק רב אם הן תאשרנה את בקשתך אך תמיד טוב לנסות ! שיהיה בהצלחה !

אין לשפוט אדם לפי שגיאות כתיב. אני רוצה שתדע שאני עובדת במחשבים, משכילה מאוד ואף חכמה אבל יש לי המון שגיאות כתיב וזאת פשוט בגלל שהגעתי לארץ בגיל 12. אבל, אני מכירה עוד אנשים שאילו היית שופט אותם לפי שגיאות הכתב שלהם היית טוען שהם כמעט אנאלפביתים, וזה פשוט לא כך !!!!!!!!!! אז בבקשה ממך, תיקונים תמיד מתקבלים בברכה, אך יש דרך להעיר ולתקן . מקווה שירדת לסוף דעתי.

בקשה *ב* שלושה העתקים ולא "עם" שלושה העתקים. ...לאביב, *ל* אליאן ו *ל* רחל. יש לי עוד כמה הערות פעוטות, אבל אינני רוצה להיות קטנונית...

שלום, לאליעזר בן יהודה - איך שפטת במספר משפטים בודדים גם את השואל וגם את הנשאלים ? מי נתן לך את הזכות לדבר בשמי ? לענות בשמי ? בשם אליאן ? בשם רחל ? עדיף לו לאדם להסתכל קודם כל לתוך עצמו לפני שהוא מבקר אחרים. לשלומי אהרוני - אנשים חדשים תמיד מתקבלים בברכה ובשמחה פה בפורום, אין צורך בכלל לבקש רשות, פשוט תתחיל להגיב על הודעות, או תשאל שאלות, ואנשים יענו וההמשך כבר יתגלגל מעצמו. ברוך הבא. אביב.

אליעזר בן יהודה כתב/ה: > > > שלומי יקר, > כותבים להצטרף ולא להצתרף כפי שכתבת... > צא ולמד ולאחר מכן הגש בקשה עם שלושה העתקים לאביב,אליאן ורחל. > בספק רב אם הן תאשרנה את בקשתך אך תמיד טוב לנסות ! > שיהיה בהצלחה ! >שמעתי ידידי ותודה על התיקון. >אוליי ידידי אליעזר יצרף אותי אלייו. >העתק אחד יספיק אני מקווה. >אני מנסה ואוליי תאשר? בבקשה אלייך אני מתחנן.כן אני חסר כל אינטלגנציה ואני גם מדבר ב... ח' וגם ...ב.. ע' .ואני מראש העין.אני מגיל 15 כבר הלכתי לעבוד,אבי לא שלח אותי ללמוד כמו אדוני כי לא היה מה לאכול,אז בבקשה אלייך קבלני לשורותייך,ובשעור אצל המורי הזקן מי שהיה מדבר היה מקבל מכות עם סרגל,ומרוב כאבים מי בראש שלו היה לימודים.כשהייתי חוזר עייף מהצבא אבא לא ויתר ומייד לקח אותי להתפלל בישיבה.לאמא לא היה בצק כך שגם את האוכל היה צריך לאשר. ובחגים כאשר כולם היו לבושים בגדים חדשים,לנו לא נותר אלא מהאחים היותר גדולים. כשכולם היו הולכים לחוגים אנו היינו עובדים עם אבא בלולים. כאשר אתה קראת עיתון אנו היינו מחכים שתיזרקו ,ואז איתו ננגבו. כן...היינו מנגבים עם העיתון. וזה רק קצה הקרחון של זכרונות ילדותי.......... והיום ....כן היום בשל טעות כתיב אומללה הינך מנסה להחזירני לילדותי הנוראה....לכן דע ידידי המלומד עומד אני לסיים את תוארי הראשון ולא אתן יותר לך או לשכמותך ..לכלותני בשל טעות אחת אומללה וגם אם יוספו טעויות אדע לתקנם ולהגן על כבודי שממילא אבד מזה זמן רב. והיום בראש מורם הנני שלומי אהרוני בן 26 אומר לך ולשכמותך אני כמו כולם ,ולא אתן לך את התענוג להרחיקני או לחילופין להפחידני,הימים הנוראיים עבורי הסתיימו,והיום אני גאה בראש מורם. וביחד אוליי נציל את המצב. כל טוב לך חבר ולמרות הכל ידי עדיין מושטת אך ורק לשלום.

אולי זה ילמד משהוא את האדון החכם שלנו..............

איך שישנתי טוב הלילה! מה שלומך? לגבי החלום- אני מצטרפת לפרשנות של אביב. גם לה יש את זה............ שמת לב שגם בחלום הזה וגם בחלום הקודם, האיום היה קשור לנסיעה במכונית? בחלום הקודם מכונית דרסה ילדה, ובחלום הזה המכונית בעצמה יכולה להפגע. היא לא מגינה על מי שיושב בתוכה, למרות שהנהג מנסה להמלט. אולי הוא לא מספיק מיומן בהימלטות מאסונות? אולי הוא לא יודע לשרוד? אני כבר מחכה לפרשנות של רוית. שיהיה לך יום טוב!

לאליאן, וגם לרחל ולאביב... קראתי את החלום אתמאל, אך גם את שאר ההתכתבויות בימים האחרונים. אני חייבת להגיד לכן כמה מרגש לראות את הדינמיקה ביניכן- את היכולת האדירה של כל אחת מכן להיות עבור השנייה בנדנדה הזו של החיים. רחל- המשפט שלך מצלילי המוסיקה מסכם את הכל: אתן מצאתן חלון ממנו נשקף נוף אנושי אמיתי ומרגש וכל כך חם ותומך. אלוהים לפעמים באמת סוגר/ טורק דלתות בפנינו. היכולת לראות פתח נוסף, לבחור אפשרות אחרת- היא הצמיחה האמיתית. לדעת שאין רק אפשרות אחת- תמיד יש עוד אחת לפחות, רק נדרש האומץ להסתכל. אתן פה עושות זאת אחת עבור השנייה. ולגבי החלום- קראתי את הניתוחים של שתיכן- ושניהם יפים וכנים. חלום- כמו ציור, נראה שונה בתלוי בהמון גורמים (המסתכל, הגישה, האור והצל ועוד ועוד...) בחלום הזה- באמת על פי ראייה גשטלטית, ניתן לחשוב כי זה הסיפור שלך אליאן בתקופה זו: את הנוסעת במכונית עם כל בני משפחתך, אך את גם הכביש הישר, נטול הפיתולים. הדרך הישרה הזו עשויה להיות מסוכנת- הרי נופלים שם עצים, אך את מודעת לסכנות ומתכוננת אליהן- וממשיכה בדרכך. את גם המכונית- כלי התחבורה המכיל את כל בני המשפחה ביחד באותו המרחב- והמכונית ניצלת מכל העצים הללו. אך את גם העצים, הנופלים, שעשויים לפגוע במכונית, אך גם נפגעים בעצמם מן הנפילה, מן העקירה הזו. אולי הם מגלמים פה את האמביוולנטיות הרגשית- את האופן בו הכעס והאהבה חיים זה לצד זה, התוקפנות והצמיחה, הדרך והסכנות ועוד המון המון ניגודים. אך עדיין יש לך תחושה מוקדמת, המרגיעה את החששות, ואת לא לבד שם באוטו. וגם לא תארת את החלום כסיוט- נכון? זהו- על קצה המזלג. תמשיכו לחלום ושיהיה לכולנו יום נפלא. רוית.

רוית, איזה זהו על קצה המזלג... הדברים רק נותנים חומר למחשבה וחומר טוב,כיוון טוב... נכון,החלום לא היה סיוט. דווקא הרגשתי דיי בטוחה לצד החששות. בטוחה בעצמי ובתחושות. לגבי רחל ואביב ,זה באמת כך כמו שכתבת... קשה לי להעביר את מה שאני מרגישה למילים... אני מוצפת אבל אני יכולה רק להגיד תודה לכולכן, לך , לרחל ,לטלי, לאביב..ובכלל ביי ויום נעים

בוקר טוב, מסכימה עם כל מילה שלך, באמת הדינמיקה שנוצרה בפורום היא מדהימה, אוירה מאוד אינטימית בין המשתתפים הקבועים, הרגשה שאפשר לספר הכל, להוריד אבנים מהלב, ואנשים יבינו, ויהיו פה לתמוך, לעודד ולאמר את המילים הנכונות בזמן הנכון. חלון לעולם שטוף שמש והזדמנויות, להגשמת חלומות בעזרת חברי אמת, שיודעים עליך הכל, על המשברים, על הקשיים, על התקוות, על השאיפות ועל החלומות, שאיתך בטוב וברע, ולא רק בטוב, לא ילכו כשיהיו ימים קשים. תודה, אביב.

יש לי משקעים כבדים מהעבר שמאוד מפריעים לי לתפקד בהווה איך משתחררים מהם?

מדברים ומדברים. ואוליי תספרי לנו על זה?

לפני כן הייתי מבקשת שתציג את עצמך

שלום רב, אני מצטרף למה שהשאירו לך לפני: נשמח להיות מעורבים, בהחלפת תחושות או גם בסיוע, אבל צריך להתחיל עם מה שיאפשר התחלה של דיאלוג. ד"ר יוסי אברהם

לכל מי שלא נותן לעבר לחלוף לעולמים גם לי יש משקעים קשים מהעבר הדרך היחידה היא פשוט להתעלם מהם כאילו לא היו פשוט לא לתת לעבר להרוס גם את ההווה וגם את העתיד. חבל על החיים ...

טוב אז ככה התשובה מגיעה קצת באיחור אבל היא מגיעה האמת שחוותי חוויות קשות שבחלקן איבדתי את כל היקר לי את שימחת חיי את הקשר הפנימי של לעצמי ואת כל כולי אפשר להגיד ואת הרצון לחיות בכלל אעפ"י שהיום אני מנסה להתמודד עם הכאב והעצב אבל לא טוב לי לחיות בלי כל החוסרים שלי והדברים שאבדו מישהי פעם אמרה לי שהדברים לא אובדים הם רק מודחקים פנימה ועמוק יותר אבל אני מחפשת אותם ולא מוצאת ....ואני די מבולבלת ואובדת עצות איך להמשיך. אני אסביר קצת על המשקעים , היו לי המון מריבות עם הוריי בילדות מריבות קשות מאוד אני חושבת שהורים שלי חולים נפשית הם תמיד היו אומרים איך אנחנו הורסים אותם ופוגעים בהם ומקשים עליהם (אז אני שואלת את עצמי של מי האחריות להביא ילדים לעולם ולגדל אותם בצורה "תקינה" של ההורים או של הילדים???) ובכלל הם היו מתלוננים אלינו כל הזמן והם כעסו הרבה והאמת שקשה לי לדבר על כל זה , הדברים גובים ממני מחיר כבד היום.... והדברים שאמרתי גם לא התקבלו בעין יפה במשפחה הקרובה אז הפסקתי לדבר אבל כל הכאב נשאר בפנים והוא לא הולך לאיבוד ואני כבר לא יודעת מה בדיוק אני צריכה ? אהבה , ייעוץ , אוזן קשבת , אנשים חדשים וטובים לחלוק איתם את החוויות הללו ואולי בעצם הכל יחד בכל מקרה אני גם שואלת איך משתחררים מהמטען הכבד של האשמה שאנחנו רעים ושאנחנו לא בסדר וכל זה , האשמה לא משאירה הרבה וזה משא כבד וגדול מדי לחיות איתו. האמת שגם קראתי ספר בנושא ספר טוב שההמלצה בו במיקרים כאלה היא להתחבר לאינטואיציה ולמוח הימני ומשם לשאוב את הכוחות והאמת ולשנות לאט לאט את ההתניות אעפ"י שבמקרה שלי וגם של אחי זו תהיה עבודה ארוכה אצלי פחות (אצל אחי יותר הוא נפגע פי מיליון מהמצב בבית ) אשמח לשמוע תשובה אביטל

היי אליאן, ערב טוב, קראתי את החלום שלך, והוא היה כל כך יפה, ברור, שקוף כמעט כמו זכוכית, ולא יכולתי להתאפק ולא לשלוח לך את מה שראיתי בו, אבל אם זה מפריע לך אז תגידי לי באמת, ופעם הבאה אני לא אעשה את זה. אז מה שאני ראיתי בו זה את העצים כמסמלים מכשולים בדרכך, בדרך בעלך ובדרך הילדים. בעלך מנסה לעקוף את המכשולים מימין, כנראה עדיין לא יכול להתמודד עם הקשיים, אבל את מרגישה "בתחושה מוקדמת" שהם לא יפלו עלייך, ולא יפילו אותך איתם. את מזהה את המכשולים והקשיים, אבל בהרגשה שלך תדעי להתמודד איתם. את יודעת שהדרך לא קלה, שיכול להיות ש"עצים"/קשיים/מכשולים יפלו, אבל הם לא יפלו עלייך. את תתגברי עליהם. גם הילדים היו בחלום ככה שהקשיים בדרך הם לא רק שלך ולא רק של בעלך, העצים עומדים גם בדרך של הילדים, אבל לא יפילו אותם, את תגני עליהם. בקיצור, את בדרך הנכונה, החלום מראה את זה, רק תהיי חזקה, ובאמת תלמדי לזהות את הקשיים והמשברים הצפויים מראש, וכך תוכלי ליהיות מוכנה לקראתם, וגם כשיבואו לא תפלי. קבלי ממני חיזוק, לפחות להערב, אביב.

אביב, שאלת אם לא מפריע לי ? מעכשיו אנדנד גם לך שתפרשי את החלומות שלי... (אכלת אותה :-) ) וזה מה שנקרא... הוצאת לי את המילים מהפה... חשוב לי מאד שכתבת את הדברים, זה מאד מעודד ומחזק ! תודה ושוב אני שמחה שחזרת לכאן. איך את מרגישה ? מה קורה אצלך ?

אהלן..... אני בסדר גמור. את יכולה להמשיך לנדנד לי בכיף, אני אוהבת לדבר איתך, והחלום היה באמת מדהים. אכלתי אותה, לא חושבת, הרווחתי ובגדול... האמת שקצת חששתי מהתגובה אבל אני מתה על חלומות ועל פרשנויות שלהם, ובתקופה האחרונה היו לי כאלה חלומות מוזרים יום אחרי יום, וכשהצלחתי להבין אותם, זה שחרר אותי מהרבה מעמסות. אביב.

שלום רב לא יודעת אם השאלה שלי מתאימה לפורום זה אך בכל זאת אשמח לקבל התיחסות כלשהי. ברצוני לדעת מהן הסיבות העלולות לגרום החל מגיל לידה ואילך לבעיות נפשיות הצפויות בעתיד? כיצד הורים יכולים למנוע בעיות נפשיות לילדם? מודה מראש

דנה יקרה, אפשר לקרוא לשאלה שלך 'שאלת מיליון הדולר'. הסיבות לבעיות נפשיות עשויות להיגרם מנתונים תורשתיים, ובעיקר מהשפעות סביבתיות, כלומר החיים עצמם. 'בעיה נפשית' איננה משהו רע בהכרח, אלא חלק טבעי בחיים, ואין צורך להיבהל ולנסות לחפש פתרון אולטימטיבי. הורים אינם יכולים למנוע מילדיהם התמודדות עם קשיי החיים, היוצרים בעיות נפשיות. עם זאת, הם יכולים להעניק להם סביבה תומכת ואוהבת, שתאפשר להם להתמודד עם בעיות כאלו ביתר קלות. אני משער שבשאלה שלך יש איזה עניין אישי. האם את אמא חדשה הזקוקה ליעוץ? אם תפרטי, אולי יהיה ניתן להשיב לך ביתר פירוט. בברכה, דרור גרין

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_41.asp?rootId=4477300&msg_id=4490426 למטפל יש זכות לפנות להורים במקרה והמטופל מתחת לגיל 18? יש לי הפרעת אכילה.. אם אני הולכת לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי- יש למטפלים זכות לידע את ההורים שלי שיש לי הפרעת אכילה? ומה הסיכויים שהם יעשו את זה אם מותר? בתודה מראש.

שלום נערה, מן הקישור שלך הבנתי שהגעת לטיפול באמצעות הוריך, ושאמך מלווה אותך לפגישות הטיפוליות. גם אם יש למטפל זכות חוקית ליידע את הוריך, המעורבים בטיפול, הטיפול עצמו מותנה בהסכם הפרטי שלך עם המטפל, ואין בו כל טעם ללא הסכמתך. אני מציע שתשוחחי על כך עם המטפל שלך, ותבהירי לו את התנאים שלך להמשך הטיפול, כולל הבקשה שלא ליידע את הוריך. אני הייתי מסרב להעביר להורים כל אינפורמציה אודות מטופל, כחלק מן ההסכם, אלא אם כן מדובר בסכנת חיים. בברכה, דרור גרין

לא לא.. היא לוקחת אותי לכל הטיפולי שיניים והכל (הייתה עוד הודעה לפני)- טיפולים שיכולים לעזור בגילוי ההפרעה.. אני עדין לא הולכת לטיפול- אני רק הולכת בקרוב למרפאה להפרעות אכילה. ואם מדובר בפסיכיאטר- הוא אמור לידע את ההורים? או שאני יכולה ללכת לטיפול בלי שהם ידעו כלום על ההפרעה?

רק היום קראתי את הודעתך. ביום שני פיטרו אותי מהעבודה בנוסף לכל הצרות ועכשיו אני מרגישה ממש אפסית. פיטרו אותי כי לא הייתי מרוכזת בזמן האחרון ואני יודעת שזה נכון. זה מה שכואב לי, שאני יודעת שהם צודקים. שאני כל כך לא במיטבי שאנשים אחרים כבר שמים לב וזה כבר משפיע על העבודה שלי. אני מפחדת ממה שקורה לי ואני מתגעגעת לאמא שלי כל כך...עד כאב. אני מתחילה לחשוש שמשהו לא בסדר איתי.

הי אורית, אוף, אני מבינה שאת ממש על הפנים עכשיו.... בעבודה לא ידעו מה עובר עליך? אימך הרי נפטרה ממש לא מזמן! אנשים לפעמים יכולים להיות ממש חסרי כל רגישות. הגעגועים בטח עוד יותר עזים עכשיו כשפתאום את בלי תעסוקה יומיומית. זה בסדר להרגיש געוגע. אני מכירה את זה, שמרוב הגעגוע אין מקום לשום דבר אחר בפנים. הכל מתמקד רק בכאב... חמודה, אמא שלך עדיין איתך, היא בתוך הלב שלך, היא חלק ממך. אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך. כן, לפעמים החיבוק הזה והלטיפה זה כל מה שאנחנו צריכות ואז הכאב בלתי נסבל, אבל צריך להבין שכל מה שאנחנו צריכות כל כך נמצא אך ורק בנו. אמך מאושרת עכשיו. אני לא יודעת מה היתה סיבה למותה, אבל מה שבטוח שהיא אינה סובלת יותר. את חולמת עליה? אני הרבה חולמת על אמא שלי. זה התחיל אחרי זמן מה ובהתחלה החלומות היו ממש רעים, במשך כל החלום ידעתי שהיא בעצם איננה וזה סתם חלום, אבל בזמן האחרון למדתי שכשהיא באה אלי בחלום - זה הזמן שלי לפגוש אותה ועכשיו אחרי חלום כזה אני קמה ממש מאושרת - הנה, היתה לי הזדמנות להיות עם אמא שלי! אני חושבת שאת צריכה עכשיו זמן לעצמך, אבל לא כדי לשקוע בעצב וכאב אלא כדי לצבור כוחות ולהתחזק על מנת שתוכלי להמשיך בחייך. אל תנסי להתעלם מהעצב, כי זה לא עובד, אבל גם אל תתני לו לשלוט בך. תבכי כמה שאת צריכה, תוציאי כל מה שיש לך בפנים. תכתבי, אם זה עוזר לך, תציירי. תני לעצב הזה ביטוי (חיובי!!!). אני עשיתי הרבה טעויות, הכחשתי את המוות ועדיין אני עושה את זה לפעמים, לא עם המוות של אמא, אלא עם המוות של סבא וסבתא. זה לא טוב ולא בריא. אני לא רוצה שזה יקרה לך! אני במשך כל השנים נמנעתי לדבר על המוות של אמא עם אבא שלי וגם עם אחי. זה עדיין משהו שמאוד קשה לי. אני לא יודעת את מי יש לך במשפחה אבל חשוב שברגע זה תתאחדו ותעברו את זה ביחד ולא כל אחד בתוך העצב שלו. את כרגע כבר לא עובדת או שהם הודיעו לך מראש?

המון תודות על התמיכה. רציתי לספר לך שאמי נפטרה לפני חצי שנה ממחלת הסרטן. היא היתה חולה חודשים ספורים. הורי גרושים ואבי חי בחו"ל כך שכל הטיפול בה בתקופת מחלתה היה עליי וכך גם הטיפול באחי הצעירים ממני. אני כל כך שמחה בשבילך שאת יכולה לחלום על אמא שלך. אני חולמת עליה מעט מאד והחלומות הקשורים אליה הם לרוב סיוטים על תקופת מחלתה, על המוות, על ההלוויה. עד היום חלמתי עליה רק חלום מנחם אחד שבו היא איתי, בריאה, אבל אז התעוררתי למציאות שטפחה על פני. בעבודה כן ידעו מה מצבי אבל זה כנראה לא עניין אותם הרבה. אני מודעת לעובדה שהתפקוד שלי ירד בשבועיים האחרונים כי פתאום קלטתי לפני שבועיים שאמא שלי איננה. הם בכל זאת החליטו לפטר אותי למרות שידעו שאיבדתי את אימי לא מזמן ושאני דואגת לשני אחיי הצעירים. כרגע החלטתי לנוח מעט בבית ולפנק את עצמי ולא לחפש עבודה. אני מתכוונת לחכות שבועיים שלושה ואז להתחיל לחפש עבודה. הבעיה היא שאני שוקעת בדכאונות ובחרדות מידי פעם וזה ממש מפחיד אותי. יש ימים שאני מרגישה טוב, כמו היום, אבל יש ימים כל כך נוראים שאני מרגישה שאני נמצאת בתחתית התהום ושאני לא מסוגלת להמשיך לחיות ולו רגע אחד בלעדיה. אני מרגישה שאני שורדת אבל לא חיה. אני מקווה שההרגשה הזו תעבור יום אחד אבל קשה לי להאמין שאני יכולה להתגבר על האובדן הזה.

אביב, בוקר טוב (או שכבר צהריים..) ראיתי עכשיו שהחלטת להישאר! איזה יופי!!! שיהיה לך יום מצויין ושלא היו עוד ימים כמו אתמול :-) בי

היי, היו לי כבר ערבים יותר גרועים, והיו לי גם יותר טובים, אלה החיים מן נדנדה בין טוב לרע, אסור להתרגש מזה. תודה על העידוד והתמיכה. ספרי קצת מה קורה איתך עם בא לך ? מה שלומך ? איך את מתקדמת ? אביב.

הי אביב ! לקחתי אתנחתא מעבודה ונכנסתי לאינטרנט. אוף, העבודה הזאת מתישה אותי מכל הבחינות. אני מכורה לזה, לתשישות הזאת. מה שלומי? אני לא יודעת... יש ימים טובים ויש קשים, כמו שהיה לי בסוף שבוע שעבר. מהימים האלה, שאת לא יכולה לסבול את עצמך. מבחינה הפיזית, אני שונאת להרגיש את הגוף שלי, אני שוב אבדתי את השיפוט הנכון לגבי מצבי הגופני, ההרגשה של הגוף מזעזעת אותי. ת,אמת שכתבתי משהו באחד הימים. אני אצרף את זה כדי להסביר את עצמי יותר טוב. "איך זה שכל כך רע. התיעוב העצמי פשוט שואב אותי פנימה. אני מנסה בכל כוחי להבין את עצמי. מה באמת עושה אותי שמחה ומה באמת גורם לעצב. האם הרגשת ה"פרה" זה הביטוי שלי לעצב? אם הכל מסביב היה ממש ממש טוב, גם אז הייתי מרגישה את זה? האם הרזון הוא מביא האושר? אני יודעת שלא. להיות רזה זה לא בהכרח להיות מאושרת. הייתי עמוק בפנים, אני יודעת. אבל למה להיות מאושרת זה בהכרח גם להיות רזה? מה זה רזה מספיק? מספיק בשביל מי? ההרגשה היא שכולם מסביב רואים שהשמנתי בטירוף. אני יודעת שלא, בקושי חזרתי למימדים נורמליים, אבל בפנים בא לי לצעוק ולצרוח ולדפוק את הראש בקיר. הרגשת הגוף, למה זה כל כך מפריע? למה הרבה יותר כיף לי להרגיש את העצמות הבולטות שלי ולא את טיפת הבשר שגדל עליהם? אני מנסה להיזכר בתחושה – היה מפחיד לראות את עצמי נעלמת ועכשיו מפחיד הרבה יותר להיות כמו שאני עכשיו. מה עושים עם זה? איך מפתחים את האהבה כלפי הגוף, כלפי עצמי. כן, יש לי מן הפרדה מהגוף שלי. קשה לי לקבל אותו כחלק בלתי נפרד מהקיום שלי. אני יודעת שיש אנשים שמסתכלים עלי ומקנאים – בחורה מוצלחת, יפה, רזה. הם כל כך לא יודעים מה עובר לי שם בפנים, אולי בגלל זה כשנראיתי כמו שלד מהלך היתה לי הזדמנות לשדר החוצה שלא הכל בסדר ולא הכל טוב. עדיין לא הבנתי למה הייתי כל כך זקוקה לזה. די פתאטי, לא?....." טוב, אם שרדת והגעת לסוף... :-) אני יודעת שכל ההתעסקות היא פשוט נסיון לברוח - מהגעגועים לאמא, מהחוסר תקשורת עם אבא. בעקבות כל מוות במשפחה פיתחתי מן "חסינות" - אני פשוט לפעמים מעדיפה להתרחק, "לקבור" בראש את מי שעדיין חי, אני יודעת שזה לא עוזר ואין התחסנות בפני המוות, אז למה כל כך קשה לי להרים טלפון לאבא שלי ולהגיד שאני אוהבת אותו? או לבוא לבקר אותו יותר? נהייתי פשוט בן אדם קר. אני כל כך מפחת להפגע שפשוט פוגעת בעצמי לפני. טוב, גם ככה כתבתי הרבה יותר מדי :-) בי בינתיים.

האם כל "איום" מהווה סיבה לדיווח ? המטפל אמור להפעיל שיקול דעת ? לבדוק עד כמה העניין רציני ? איך אפשר לדעת אם זה נובע ממצוקה או קריאה לעזרה או שזה באמת ? האם באיום להתאבדות אין משהו מן הרצח ? האם על זה לא חלה חובת הדווח? האם על המטפל להודיע למטופל שהוא חייב לדווח ?

אליאן יקרה, כפי שכתבתי לך, מטפל מחוייב לשמור על סודיות מוחלטת בנוגע לכל מה שנאמר בטיפול על-ידי המטופל. חובת הדיווח חלה עליו כמו על כל אדם אחר, רק בנוגע למידע הנוגע לביצוע פשע. לדעתי, על המטפל להבהיר למטופל בתחילת הטיפול, בשלב ה'חוזה הטיפולי', על הסייגים הנוגעים לסודיות שהוא מבטיח, אך כל מטפל עושה זאת בדרכו שלו, ויש כאלו שלא עושים כך. ודאי שעל המטפל להפעיל שיקול דעת. אני מאמין שעל המטפל להימנע ככל האפשר מחשיפת המטופלים שלו, ועליו לדווח על פי הוראות החוק רק כאשר אין לו כל ספק בנוגע לסכנה שנודעה לו בשעה הטיפולית. כל מידע אחר, כמו פנטסיות או הרהורים דמיוניים הקשורים לחומר העולה בשעת הטיפול אינם 'אינפורמציה' שעליה חלה חובת הדיווח. לא ידוע לי שיש חובת דיווח על איום בהתאבדות, אלא אם קיימת סכנת התאבדות בכוח, ובעיקר במקרה של ילדים או מתבגרים, החיים עדיין במחיצת הוריהם. הנושא אינו פשוט, והוא מעורר התלבטויות וקשיים אצל כל מטפל. בכל מקרה, רצוי שמטפל יודיע למטופל בתחילת הטיפול על המקרים בהם חלה עליו, לפי הבנתו, חובת הדיווח, כדי למנוע אי-הבנה שתפגע בזכויותיו של המטופל. בברכה, דרור גרין

תודה על ההתייחסותוהתשובה !

גולשים יקרים, בימים האחרונים עלה הרעיון להקים קבוצה דינמית סגורה פה באתר. רציתי לבדוק עימכם מה דעתכם בעניין, והאם חלקכם היה מעוניין להשתתף בקבוצה שכזו. להלן הרעיון למסגרת הקבוצה: מהות הקבוצה תיהיה קבוצה עם משתתפים קבועים (בין 10 ל-15 לכל היותר), אשר תיפגש בשעה קבועה אחת לשבוע למשך כשעה עד שעה וחצי (המסגרת הסופית תיקבע עם תום התגבשות הקבוצה). ההשתתפות בקבוצה תיהיה כרוכה בתשלום חודשי. כל משתתף יקבל קוד סודי, וכך תימנענה כניסות של "זרים". כל מי שיהיה מעוניין להצטרף לקבוצה,יגיע לראיון אישי עימי (פנים אל פנים), ונבדוק יחד את הצטרפותו לקבוצה. אני אנחה את הקבוצה, וייתכן שיצטרף אליי מנחה נוסף. אז מה אתם אומרים? תחשבו על זה, ותכתבו לי את מחשבותיכם ודעותיכם בעניין, אקרא את הדברים כשאחזור מהחופשה. אז בינתיים...להתראות. שלכם, טלי פרידמן

טלי, רעיון מצויין... אני בפנים !!!

מה הרעיון המסתתר מאחרי זה?

תקראי את ההודעות בנושא...

היי טלי אני די חדשה בפורום, אבל עוקבת אחר ההודעות בימים האחרונים והייתי שמחה להצטרף אליכם...את הסיפור שלי אני מעדיפה לספר פנים אל פנים. כאן אומר רק שאני מחפשת תמיכה במאבק לא קל שאני מנהלת בשנים האחרונות, והייתי רוצה לתמוך גם באחרים/ות במאבקם/ן. אז...אם הדבר אפשרי מבחינתכם- אני בפנים!

שלום, אני חושבת שהרעיון של הקבוצה טוב מאד! אני מטוחה שיש אנשים שהיו רוצים לשתף אחרים במה שעובר עליהם, אבל הקהל הגדול מרתיע... אז זה פתרון לאוירה יותר אינטימית... אם זה אפשרי, גם אני הייתי מעוניינת להצטרף לקבוצה. בכל מקרה- מקוה שזה יצא לפועל, ויצליח !

יוסתרו ההודעות?

היי טלי, אני בפנים בשלושה תנאים: 1. שאני יעבור את הראיון האישי איתך, ושתקבלי אותי כמובן. 2. שהמטפלת שלי תסכים, שזה דבר טוב בשבילי. 3. שישאר לי קצת זמן לנשום אחרי כל העסוק הפסיכולוגי הזה סביב עצמי - הטיפול כתיבה על עצמי, הפורום וקבוצת התמיכה. קבלי חיוך, אביב.

ואני מוסיף: 4-שאני בפנים. דניאל.

הי טלי! אני מעוניינת בקבוצה סגורה, כמובן, הרי אני יזמתי את הרעיון, אפשר להגיד. זה ישמח אותי מאוד אבל שתי בעיות: ראשית אני לא גרה בארץ (מהפתעות האינטרנט!) ולכן לא תוכלי לעשות אתי ראיון פנים אל פנים אלא רק בטלפון, כשאבוא לחופשה אוכל לפגוש אותך. שלישית, שעה קבועה לא תעבוד עבורי כי השעות אצלי ובארץ הפוכות לגמרי. אני פשוט נמצאת בצד השני של כדור הארץ. אני חושבת שהפורמט הטוב ביותר יהיה פורום חופשי לגישה (של חברי הקבוצה הסגורה) עם חדר שיחות שבו אנשים יוכלו להכנס ולשוחח בצורה חופשית, כשמדי פעם נקבע שיחה יחד עם המטפלים שנוחה לכולם ובהסכמת כולם. הרעיון הוא שכל אחד יוכל, כמו כאן, להכנס מתי שנוח עבורו, כי כולם עסוקים נורא, ובכל זאת להגיע לרמת חשיפה גבוהה שאינה מתאפשרת בפורום הפתוח, ולפעמים אפילו מבריחה ממנו אנשים. הרעיון של שני מטפלים הוא מבורך כי העומס על המטפלים הוא רב וכל אחד ירצה שיגיבו לדבריו. להתראות, סוזי.

אבל במילא כולם משתשמשים פה בשמות בדויים, אז מה הסיפור של קבוצה סגורה?

היי טלי, אני עוד צריכה לחשוב על זה, אבל אם זו הכוונה נראה לי שאני בחוץ, כי מה יהיה ההבדל בין הפורום הסגור לעומת האינטרנט חוץ מהגבלת האנשים ? כל היופי בעיניי של הפורום הוא שמלבד הקבוצה הסגורה יש גם אנשים מתחלפים, שהולכים ובאים, ומוסיפים קצת "תבלינים". כאן בפורום אני יכולה להנות משני העולמות, גם יש לי את המשפחה הקבועה שלי התומכת והאוהבת, וגם באים לבקר אותי חברים מרתקים מדי פעם. אם חוזרים לרעיון של שעה קבועה בשבוע, אני בפנים. אביב.

גולשים יקרים, ממחר אני יוצאת לחופשה קצרה. אולי אבקר פה עוד כמה רגעים בבוקר, רק כדי לומר "בוקר טוב", ולראות מה שלומכם. בכל מקרה אחזור במוצ"ש או לכל המאוחר בתחילת שבוע הבא. אז שיהיה לכולכם סוף שבוע רגוע, שקט ונעים. שלכם, טלי פרידמן

נסיעה וחופשה נעימה. רק בבקשה זהירות בדרכים. דניאל

טלי, בוקר טוב, תהני ותכייפי, שלחתי לך צידה לדרך, קצת יותר למטה בעץ, אביב.

תעשי חיים... ותהני ! ותשמרי על עצמך ותשובי במהרה... ו... ו... ו...

טלי שתהיה לך חופשה נעימה ומוצלחת. אורן.

ואתה חזרת....ברוכים השבים.

תודה לכולם על האיחולים הנפלאים. טלי פרידמן

לאמא שלי יש מחלת נפש, איך אני יכולה לעזור לה?

לאמא שלי יש מחלת נפש, איך אני יכולה לעזור לה?

בת מודאגת כתב/ה: > > לאמא שלי יש מחלת נפש, איך אני יכולה לעזור לה?

יש לי שאלה למה כשאני פוגשת אנשים חדשים אני מחפשת בהם משהו דומה במראה לאנשים שהיכרתי ואיתם אינני בקשר זה קורה לי כל הזמן וזה מטריד

טל יקרה, מה שאת מכנה בשם 'בעיה' משותף לכל בני האדם. כולנו מנסים להימנע משינויים, כדי לשמור על המסגרות המוכרות, בהן אנו מרגישים בטוחים יותר. טבעי שקשר חדש יאיים עלינו, ולכן אנחנו מחפשים באחרים את מה שכבר הכרנו בעבר. רבים מחפשים בני זוג הדומים להוריהם, וגם אלו שמתגרשים חוזרים לעתים קרובות ומוצאים בן זוג דומה לזה שממנו נפרדו. מדוע זה מטריד אותך כל כך? בברכה, דרור

זה מטריד אותי כי אני נזכרת באנשים שעימם אני לא בקשר ונזכרת בכל מיני דברים ולפעמים אני ממש מחפשת משהו באדם כמו עיניים אף וכו' שדומים ומזכירים לי

רק עכשיו קראתי את עץ ההדלקות. אף מילה על סטרטר. (אליאן לא לצחוק.) אם כבר אז כבר- אין כמו מור ירוק. אחת אחרונה ודי. לילה טוב.

לרחל ואליאן, מור ירוק זה אחלה, אבל לייט, רק שזה קצת דק מדי, ומעצבן, צריך כל כך להתאמץ עד שיוצא משהו... תודה על העידוד, תודה שלא לקחתן אותי ברצינות..... יש לי ימים כאלה, כמו לכולנו אני מניחה. אביב.

היי,בוקר טוב לא צחקתי רק חייכתי ונעצבתי מעט. אסטמה...זה לא קל. אולי זה עוד שיקול שעליך לעשות ? להשאר באזור הדרום איפה שיבש.. אומרים שזה עוזר לאלו שיש להם אסטמה... אגב ,היה לי חלום.. נסעתי עם בעלי והילדים... זה היה מן כביש ישר לפנות ערב.. בצידי הדרך עמדו עצים ארוכים. וכל פעם לפני שהתקרבנו בנסיעה. נפל עץ באמצע הכביש... בעלי סטה ימינה ועקפנו את העץ. וכך המשכנו כשעוד עצים נופלים ואני כל הזמן חששתי שלא יפול על האוטו עץ. אבל הייתה לי בחלום מן תחושה מוקדמת כזו ... שראיתי והרגשתי רגע לפני שהעץ נופל. אשמח מאד אם תפרשי את החלום לפי הרגשתך... ביי ויום נעים

היי לכולכם, אי שפיות זמנית או "שיבוש מוחי זמני", כפי שכינתה זאת טלי, או שסתם "השתגעתי..", כדברי אליאן, או איך שלא תקראו לזה. בכל מקרה לא ברור לי מה עבר עלי אתמול בערב, שחשבתי שאוכל לעזוב אתכם וללכת, כנראה באמת עודף ניקוטין וקופאין. הייתי בטיפול היום קיבלתי "זריקת חיזוק" רצינית, ועוד "זריקת עידוד" ענקית, מומלץ בחום לנסות מדי פעם, וחזרתי בכוחות מחודשים. החלטתי לתת לעצמי חנינה על התנהגות טובה ולפטור את עצמי מעונש הפעם, איך אני גם שופטת, גם פוסקת עונש, וגם מעניקה פטור ? הכל אני יכולה לעשות... בקיצור, ובלי לבלבל לכם יותר מדי את המוח, אני כאן, לטוב או לרע, שיהיה ערב טוב לכולכם, אביב.

ערב-טוב! לא ניראה לי שמישהו לקח את הודעת הפרידה שלך ברצינות......... רציתי להוסיף עוד אוי ואבוי אחד- בקשר לסיגריות. אולי אף אחד לא אמר לך אף פעם, אז אני אגיד: סיגריות זה פיכסה, אסור אסור אסור! זהו. עכשיו תיגמלי............. :-)

יופי - מצויין - שגעון... שזו ההחלטה שקיבלת!!!

:))))))))) האם את רואה אביב כמה השפתיים שלי כבר עוברות את האוזניים מעוצמת החיוך? חיבוק ענק! ושיהיה לך סופ"ש קל, טוב ובקיצור...נפלא! ואל תשכחי - יש לך מחברת, יש לך את מס' הנייד שלי, ויש לך אותי. באמת. שלך, טלי פרידמן

בוקר טוב, טלי, ידעתי שאסור לי ללכת לעבודה בלי להיכנס לכאן קודם כל, הרגשתי שתחכה לי כאן סוכריה ענקית ומתוקה מדבש, כנראה הדבש שנשאר מהתה של המחלה... שיהיה לך סופשבוע כייפי וחופשה נעימה, אנחנו ילדים גדולים כבר, יכולים להסתדר קצת לבד, למדנו איך לעשות את זה בעזרתך, ובכלל אנחנו לא לבד, "הצדדים הפולניים" הדואגים שלך, שאנחנו כל כך אוהבים נמצאים איתנו תמיד, מרגישים אותם בכל מקום באויר... יש לי את המחברת שלי בתיק כל הזמן, את הפלאפון בכיס של המעיל צמוד אליי תמיד, נשארו לי גם כמה סיגריות מור לייט מנטול מהפעם הקודמת, ויש לי אותך לתמיד, אני אהיה בסדר, באמת. תהני, תכייפי, תנוחי, תצברי כוחות, ולך לא צריך לכתוב, את בטוח לא תשכחי לחזור, קבלי חיוך ענק וחיבוק חזק (צידה לדרך), אביב.

ואני חשבתי ..שרק אני...מכור ..לניקוטין..ולקופאין...אכן ידעתי עד כמה אנו "דומים". לעזוב?ולהשאיר אותי לבד?הלו..אביב...את...החמצן שלנו....זריקת עידוד? למה לא. {{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{לאביב אוהבים אותך}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}} מה זה לא חיבוק חזק? [[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[שלך]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]] דניאל.

בוקר טוב, מה קורה פה ? ככה מתנהגים ? בדף הזה שולחים חיבוק ענק, ובדף הבא מודיעים שלשבועיים נוסעים ? מסתירים את המכה, מאחורה, כי היא באמת כואבת... כבר מתגעגעת אליך, ואתה עוד פה, עוד לא נסעת בכלל... ככה זה כשאוהבים... נקשרים... תהנה, תכייף, תעשה חיים, אבל שלא תשכח לחזור, מחזירה חיבוק ענק, למה לא ? ומחכה לך פה תמיד, אביב.

שלום אני כבן 48 ולאחרונה אני מתעורר כתוצאה מדיבור או מילמולי מילים תוך כדי השינה, בתדירות של אחת לשבוע לערך. מה קורה

איציק שלום יכולים לקרות הרבה דברים וקשה לתת לך תשובה חד משמעית. האם את ישן עם עוד אדם בחדר? במידה וכן כדאי לבדוק האם באמת התופעה מתרחשת רק לאחרונה, או שאולי רק לאחרונה את שם לב אליה. דיבור בשינה והתעוררות יכולים להיות קשורים בד"כ לשני דברים: לחץ נפשי שגורם להתערערות השינה או הפרעת שינה. במידה ואתה סובל ממתח בתקופה האחרונה יתכן שזו הסיבה ואז הפיתרון הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל במתח, וסביר שבעית הלילה תפתר. אם לא, כדאי לפנות למעבדת שינה ולבדוק מה קורה בלילה. הדבר כרוך בשינה במעבדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום אכן מצוי בלחץ נפשי לא שיגרתי -יתכן ומקורו בצומת החלטות בנושא שינוי סביבת העבודה. מנסה בימים אלו לעסוק בספורט ובתרגילי רלקסציה. עצות נוספות תתקבלנה בברכה. תודה איציק

שלום רב אני פונה אלייך מתוך ייאוש פניתי מספר פעמים בנוגע לבעייתי ואייני מקבל כל מענה בעייתי-הנני סובל מחרדה חברתית הפוגעת בחיי היום יום האם ניתן לטפל בגלולות ואם כן באילו? בתקווה למענה מהיר ובתודה מראש רמי

רמי שלום רב, אתה שואל שאלה העוסקת בתחום התרופתי. ד"ר פלד, הפסיכיאטר, הוא האדם המוסמך בתחום זה. לצערי, לאחרונה הוא אינו מבקר באופן תכוף בפורום. אתה יכול לנסות לפנות אליו באימייל (נמצא בכרטיס האישי שלו) או לנסות להמתין לביקורו הבא, בתקווה שהוא ישים לב לשאלתך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רמי, חרדה חברתית היא משהו כללי, שאנשים רבים יפרשו זאת בצורות שונות. אולי תתאר מה בעצם קורה איתך/לך? אני מודע לשאלתך בעניין הטיפול התרופתי, אך לאחר קבלת עוד פרטים יתכן ותוכל לקבל ממני, או מאחרים, כמה רעיונות של החלצות ממצבך באמצעים לא תרופתיים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ביתי בת ה-17 עברה מקרה אונס לפני חצי שנה כשהיתה בדרכה לחזרות בבית הספר בו היא לומדת. האנס אינו מישהוא מוכר. היא לא סיפרה על כך לאף אחד והכל התברר לנו (לי ולבעלי) לאחר שביתי עזבה את הבית בעיקבות ויכוח, בטענה שהיא רוצה ליהיות עצמאית וחופשיה. לאחר 10 ימים שבהם היתה אצל חברה (היה לי איתה קשר טלפוני יום יומי) בעלי הצליח להחזירה הביתה ואז כשניהלנו שיחת בירור סיפרה לנו על האונס. לדבריה היא לא סיפרה על כך כיוון שרצתה להתמודד לבד, חשבה גם שאולי היא אשמה ופשוט החריכה את עצמה להתנהג כרגיל. אמנם היא ירדה בלימודים ונהיהתה שקטה יותר, אבל ייחסנו זאת לגיל ההתבגרות. לאחר שסיפרה לנו על המיקרה, כמובן שעודדנו אותה וניסינו לחזקה (היא לא היתה מוכנה ללכת לפסיכולוג) ואף הייתי איתה בשיחה במרכז לנפגעי אונס. לאחר השיחה הוקל לה קצת וביום ראשון היא מתחילה בשיחות אצל פסיכולוגית, בהסכמתה. שאלתי היא כזאת: לאחר שסיפרה לנו על האונס והשתחררה לפחות מהמועקה של ה"סוד", היא אינה צריכה להעמיד עוד פנים של שימחה ושהכל בסדר והיא נכנסה למין אדישות מוזרה כלפי כל הסובב אותה. היא מתפקדת בכל התחומים כרגיל, הולכת לבית הספר, הולכת לחברים ואף עובדת 3 פעמים בשבוע במלצרות (מנוי וגמור איתה ליהיות עצמאית ובלתי תלויה !!!) אבל היא כאילו איבדה את שימחת החיים ובשיחות שהיו לי איתה היא פשוט אומרת שכאילו שאין לה רגשות. היא לא מסוגלת להתלהב, לשמוח ואפילו להרגיש אהבה. היא אומרת שהיא מעריכה את כל מה שיש לה ושהיא מודעת לעובדה שהיה יכול ליהיות הרבה יותר גרוע אבל היא אומרת שהיא מרגישה כאילו שכל פעם נופל ממנה חלק אחר, היא מתפרקת ולא יכולה לאסוף את עצמה.היא אומרת גם שהיא מרגישה תסכול ועצב כיוון שהיא וויטרה על דברים שלמענם עבדה - בתחום בית הספר - כי היא מרגישה שאינה מספיק מוכשרת. אני כמובן מעודדת אותה ומנסה לחזקה, הצלחתי גם לשכנע אותה שתלך לפסיכולוגית ואני ממש מקווה שתתגבר על כל מה שהיה. אני רק רוצה לדעת האם מה שתארתי כאן אלה הן תגובות טבעיות, כמה זמן זה ימשך ? האם הפסיכולוגית תוכל לעזור ? האם אני יכולה לעזור ואיך ??? בבקשה ענו לי, גם קוראי הפורום, אני רוצה לשמוע דעות ועיצות. תודה. אמא מודאגת.

ביתך בדיכאון, לאחר חוויה מחרידה וללא ספק תגובתה טבעית ומובנת. פסיכולוגית יכולה לעזור, וחשוב מאוד שהיא תהיה בטיפול כדי שהיא תחזור לעצמה ותלמד שוב שמחת חיים מהי, כדי שהיא תעכל את מה שהיה ותהיה מסוגלת לאט לאט ליצור קשר תקין עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא הדבר הכי חשוב כאן, אך אל תצפו לפתרונות בזק. זה תהליך ארוך ופעמים רבות מכאיב בפני עצמו. כדאי שתתמיד בו, זה ישתלם. מה שאת יכולה לעשות זה רק להיות קשובה ואוהבת, להעניק לה את מרחב המחיה שלה וגם להיות שם ככל שהיא רוצה. לא להציק לה בשאלות בסגנון "למה את מדוכאת, תחייכי כבר" אך כן להתעניין כיצד אפשר לשמח אותה ולעזור לה. להבין בשתיקה זו לפעמים חוכמה גדולה מאוד וקשה לביצוע. תני לה ולעצמך זמן, ושתתמיד בטיפול אצל מטפל/ת טובה. סינדרלה

אונס הוא לא דבר קל, אי אפשר להשתחרר ממנו חיים שלמים, וצריך הרבה מאוד כוחות נפשיים ועזרה מבחוץ, כדי להמשיך הלאה, שהבת שלך מתפקדת במשהו, זה כבר טוב, חשוב לקבל הדרכה מאנשים מקצועים, ואולי ללכת לקבוצת תמיכה של נשים שעברו אונס, אם אין כזו תקימו, כי בקבוצה כזו דברים רבים משתחררים ולא לוחצים ומעיקים כל כך. ההרגשה שאת לא של עצמך בלבד, שאת לא בעל הבית על עצמך, שמישהו חילל אותך, היא הרגשה נוראה. והיא עלולה להרוס הרבה מאוד בחיים. חשוב מאוד לתת לה הרגשה שהיא שווה, וזה לא הכל, והיא לא אשמה . ושהיא תחזיק מעמד. אני מספרת לך את כל זה מנסיון אישי, עברתי חויה דומה. ועברתי סבל רב בגלל זה. לקח לי שנים עד שהשתחררתי ויכולתי לחיות רגיל, אבל צל המעשה תמיד תמיד נמצא ברקע. אני מאחלת לכם בכל ליבי שתחזיקו מעמד.

כחברה של מישהי שעברה אונס אני יכולה לומר שהמצב שאת מתארת בהחלט אופייני. זו איזושהי תגובה אפאטית, פסיבית, נתינה לדברים לעבור על יד. אלה סימפטומים שמאפיינים מצב דכאוני אשר יכול להיות שגם הוא עובר על בתך. חשוב מאוד לעבד את הדברים עם איש מקצוע ועם אנשים קרובים. ניתן גם לפנות למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בטל' 1202. המתנדבות שם עושות עבודה נהדרת. נסו לזרום עם הדברים ולראות לאן הם יובילו. החזיקו מעמד!

לאמא המודאגת שלום רב, אני משוכנעת כי טראומה קשה עברה על ביתך, וכמו כן גם עליך ועל בעלך עם היוודע לכם דבר האונס. מתוך דבריך הבנתי שביתך שמרה את הסוד כמעט חצי שנה, והצליחה לתפקד כראוי, כאילו כלום לא קרה. הרגשות אותן את מתארת עשויות להיות חלק מהתהליך שהיא עוברת כעת: גילוי ה"סוד", התמודדות עימו, ההתחלה של טיפול והביקור במרכז לנפגעות אונס, ומעבר לכל אלו, עדיין קיים גיל ההתבגרות וקשייו. ייתכן שדווקא עכשיו, כשהיא סיפרה לכם, היא חשה שאינה צריכה עוד להיות "חזקה" בשבילכם, והיא יכולה קצת להיתפרק, קצת להישען עליכם (במובן הנפשי). לדעתי הטיפול הוא הדבר הרצוי והטוב ביותר שביתך יכלה לעשות לעצמה. עידודכם אותה ללכת לטיפול, גם הוא בעל חשיבות ומשמעות עליונה. כדאי לכם, ההורים, לחשוב אולי הייתם גם אתם מעוניינים בייעוץ, לצורך הכוונה ותמיכה. בברכה, טלי פרידמן

לדעתי אם משהו צריך ללכת לייעוץ זה אולי ההורים כדי לדעת איך להתנהג עם הבת וכדי לא להחמיר עם מה שכבר קרה... הבת , אם תלך לייעוץ הדבר עלול לפגוע בה אולי יותר משיועיל תודבק בה הסטיגמה של אחת שזקוקה לפסיכולגים , היא תסומן בחברתה , ובני כיתתה ירכלו עליה ,(עדיף שאף אחד לא ידע בשלב זה על המקרה מלבד ההורים) בבית הספר ישגעו אותה וייתיחסו אליה כאל חריגה וזה יפגע בה מאוד עכשיו ואולי גם בעתידה... בינתיים ניתן לראות שהבת מאוד חזקה והיא ראוייה להערכה גדולה ביותר על הדרך בה היא נוהגת ועל איך שהיא מתמודדת וממשיכה בחיים למרות שבשלב זה בלי הרבה שמחה וזה בסך הכל יחשל אותה ויתן לה ערך מוסף לחיים איך להתגבר על מכשולים והרי כולנו יודעים שעוד יהיו לה קשיים ומכשולים... אחרים , מטבע הדברים !!! מה שאפשר לעשות בינתיים זה לדאוג שתוכל תמיד לעשות את מה שהיא אוהבת אם זה חוג מסויים אם זה מחשב בו היא יכולה להתבטא ולשמור על אנונימיות אם זה לראות סרטים ולשמוע מוזיקה ( שמאוד מרגיעה לפעמים....) וכל מה שעושה לה טוב והעיקר שתדע שהיא אהובה ותשמע ממכם ההורים הרבה חיזוקים חיוביים. גיל ההתבגרות הוא קשה אני עצמי מתחבטת בהמון שאלות והלוואי והיה נפתח פורום מיוחד לגיל זה עם מומחים בעניני גיל ההתבגרות... חשבו על זה והגיבו בבקשה ובהצלחה לכם.

רק עכשיו קראתי את ההודעה שהשארת לי... ובהחלט מעודד אותי לשמוע שהיית עמוק בתוך זה ובכל זאת עשית את הבלתי אפשרי ואת הבלתי יאומן, ויצאת מזה... היה לי עצוב לקרוא את מה שעברת, זה לא קל 10 פעמים ביום להקיא - זה ה מ ו ן ואני מאושרת בשבילך שיצאת מזה אם הצלחת 70 ימים שלמים להישאר "נקייה", אני משוכנעת שתוכלי להישאר כזו כל החיים, ולחיות חיים טובים ובריאים ומספקים אני מאד רוצה לטפל בעצמי, אבל אני לא יודעת איך ולמי לפנות. אין לי אמצעים כלכליים לממן לעצמי פסיכולוג ואין לי במי להיעזר לצורך העניין. הקשר עם הורי רופף מאד והאמת היא שגם אם הם היו רוצים הם לא היו יכולים לעזור לי כלכלית. אני סטודנטית ושוכרת דירה ומממנת את הכל לגמרי לבד. המצב כרגע הוא כזה שאני לא מטפלת בעצמי כי אין לי כסף, כמה שזה נשמע עצוב זו המציאות. מה גם שאני חסרת כוח להתחיל בחיפושים אחרי מטפל שמתאים לי. ברור לי שאם אני רוצה להחלים זה דורש מאמץ מסויים מצידי, אבל אני מרגישה מרוקנת לגמרי מאויר ומכוחות... הייתי רוצה שפשוט יהיה לי שם וטלפון של מטפל מדהים, ושכל מה שאצטרך לעשות זה להתקשר ולתאם פגישה. אה, וגם שלא יעלה לי יותר מידי.... בקיצור, נכון לכרגע ההחלמה נראית לי רחוקה אלפי שנות אור. למרות זאת אני אופטימית, כי אני טיפוס אופטימי מטבעי. אני אפילו מצליחה להישאר טיפוס חייכן, לפחות כלפי חוץ, למרות כל מה שאני עוברת. והבולימיה היא רק חלק ממסכת הייסורים שעוברת עלי בחיים... החיים שלי לא קלים בכלל ומעולם לא היו. נשמע כמו סרט טורקי, הא? לא נורא. אני מאמינה, שיהיה בסדר ומודה לך אלפי תודות על התגובה שלך והרצון הטוב לעזור... :-) שלך סמיילי

לסמיילי העצוב, חשבתי על עוד פתרון, אולי לא אידיאלי, אבל מה יש לך להפסיד אם תנסי. סיפרת שאת סטודנטית ומחפשת טיפול זול, ונדלק לי אור אדום. בכל אוניברסיטה יש שירות ייעוץ לסטודנט שנעשה על ידי מתמחים לפסיכולוגיה קלינית, הטיפול כמעט בחינם, מגיע לכל סטודנט, ולפעמים יש מזל, וזוכים למתמחה מלא התלהבות בראשית דרכו שמוכן להשקיע כוחות ומאמץ, ועם ההדרכה הצמודה שהוא מקבל יכול לעזור. שווה לנסות לדעתי, אין לך מה להפסיד, יותר גרוע כמעט כבר לא יכול להיות, ורק טוב יכול לצאת. המקסימום יהיה שתישארי באותו המצב ואז לא הרווחת ולא הפסדת, אבל לפחות ניסית, נתת לעצמך את הסיכוי לחזור לחיים האמיתיים... אביב.

שלום ד"ר קפלן הנני סובל מחרדה חברתית האם ניתן לטיפול בעזרת תרופות תודה מראש רמי

כמו שאומרים "נגעת-נסעת...........!

שלום האם יש רופא שיכול לענות לי השארתי מספר הודעות ולא חוזרים תודה רמי

רמי שלום אני פסיכולוג קליני ולא רופא פסיכיאטר ולכן אינני יכול לייעץ לך לעומק בנושא טיפול תרופתי. בעיקרון ניתן לעזור באמצעות תרופות בתחום חרדות בכלל, וחרדה חברתית בפרט. עם זאת מומלץ שטיפול כזה יעשה במקביל לטיפול פסיכולוגי בשיחות. אינני חושב שחרדה חברתית ניתנת לפתרון בלעדי בתרופות. בכל מקרה, בשלב ראשון אתה צריך לפנות לייעוץ מקצועי שבו ניתן יהיה לאבחן האם הבעיה היא באמת חרדה חברתית או משהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי רוצה לדעת באילו מקרים חלה על פסיכולוג חובת הדיווח של פסיכולוג לרשויות מוסמכות ומיהן אותן הרשויות. תודה, יערה

יערה יקרה, קוד האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל מחייב את כל המטפלים לשמור על סודיות מוחלטת. אין למטפלים כל זכות להציג מידע שהגיע לידיהם בזמן השעה הטיפולית לידי אדם אחר. הקוד האתי אינו מתייחס לחובת הדיווח של מטפלים. מחוץ לכללי הקוד האתי מחוייבים המטפלים לכבד את דרישות חוקי המדינה, ככל אזרח אחר. לא קיים חסיון המאפשר לפסיכולוגים להימנע מלדווח על פשע שבוצע או עומד להתבצע. בברכה, דרור גרין

זאת אומרת אם כך, שאם אני מתכוננת או רוצה להרוג מישהו ואני מספרת למטפל שלי על זה אז הוא חייב לדווח ?