טלי פרידמן...

כמה ישנתי טוב הלילה... אחרי הלילה הלבן של אתמול...ויום למחרת להעביר בצבא עם כל הגילויים החדשים המעצבנים.אין לך מוזג כמה אנרגיה הוצאתי על להסביר לאנשים שזו היתה טעות,שום דבר... אבל אני לא יכולה להמנע מלחשוב איך התמוטטו הדברים החדשים שבניתי: מקום חדש. אישיות חדשה ושמחה, חברים חדשים שלא יודעים כלום, בגלל התקף , אולי פשוט חזק, של דיכאון וקצת היסטריה מאנשים ברחוב... זה עצוב לי...כי אני לא מסוגלת לברוח להמון זמן.זה תמיד מתפרץ בחריפות אחרי זמן מה של הדחקה. רצית לתת לי שתי סטירות על מנת שאני אתעורר ...נתת לי אותן חזק מאוד שלא לצורך, כבר הייתי ערה. הם אמרו לי ביחידה "יש לך בעיה.אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו שתהיי פה". ובשבילי זה כאילו הם מדברים על מישהי עם בעיה ענקית , גם בחיים וגם בתוך עצמה.... אבל זה נראה לי כמו סרט.לי אין בעיות קשות בחיים.הן רק "תסריט" שאני כותבת. יש לי הפרעת אכילה קלה ואני לא "סובלת מהפרעת אכילה קשה ביותר" כפי שהיא כתבה אחרי השיחה איתך לפי מידע שאת מסרת(זה מה שאת חושבת עלי?!). אני לא מתפרקת, לא מאבדת גבולות פנימיים(פעם אמרת שלעיתים אני כן). עכשיו יש לי המון אתגרים בחיים, איך לעבור את הכל ולהתמודד גם עם כל זה, וגם עם כל העבר, ויתרה מכך יתכן שאאלץ להתמודד מול כל האבחונים(הטובים ,אני לא חולת נפש) ולהסביר מדוע הם קרו. זו תהיה המלחמה הפרטית שלי...ואולי...היא לא היתה צריכה להיות בכלל , אלמלא התערבת כ"כ ביום רביעי. עכשיו הסיטואציה מפחידה...איך עוצרים את התגלגלות האירועים הזו?אפשר? אמרת לי בטלפון לפני שהלכתי "זהו.נגמרו ההכחשות ונגמרו ההדחקות".למה עשית את זה? הכחשה והדחקה אילו מנגנוני הגנה והם עובדים עלי כ"כ טוב... אמרת לי לפני כחודשיים "זו לא את מדברת.זו המחלה שהשתלטה עלייך". טלי,אני חושבת שצדקת... המחלה נמצאת אצלי בכל סנטימטר...אני גם מסתכלת ובוחנת כדי לראות מה שאאתם רואים,ואני לאט לאט מפסיקה... גם הבטחתי לא להקיא כמה ימים...כדי שתרד הנפיחות...את חושבת שאני מסוגלת? איך זה מדרדר ככה?פעם הייתי מסוגל מאוד... בכל אופן תודה ששוב היית שם בשבילי,והפעם יותר מכל...החיים יקרים ואני נוצרת גם זמנים יפים כמו 3 השבועות הללו בבסיס... אז עדיין יש בעיה ו3 שבועות גם ככה היו יותר מדי לדבר טוב... התקשרתי וניסיתי לקבוע אתה שוב והיא אמרה שהיא אינה שלמה עם להכנס לתוך המקרה הזה,ונתנה לי רעיונות אחרים. אז התקשרתי אחרי שעה שוב ואחרי שעתיים עד שאזרתי אומץ להגיד לה : אני רוצה לבוא אלייך.קשה לי למצוא מישהי שאני גם רוצה לבוא אליה.להפתעתי היא השתכנעה, רק ביקשה חומר כתוב עלי שאני לא מקרה של הפרעת נפש או מזג.בהתחלה לא הבנתי מאיפה אני מביאה כזה.היא רצתה לדבר עם המטפל וזה כמובן בלתי אפשרי. פתאום שמתי לב שיש בידי תיק רפואי מהלילה.....שאני אמנם משאירה בצבא,אצל המטפל לשעבר,אבל אפשר לצלם... צילמתי כמעט את כולו...את האיבחון (מידע צלול,דיבור תקין..), את הבדיקה הרפואית(המצב לא יותר מדי קשה).ביקשתי מהפקידות.אני לא יודעת אם הרופאים יודעים.אבל אני בטוחה שמותר לי להחזיק מזה עותק,לא? צילמתי גם את דבריו של המטפל : "לא מדובר בהפרעת נפש כלל, ובטח שלא חריפה ואין מניעה לטיפול מחוץ ליחידות אשפוז". טוב,מספיק בלבלתי לך ולאחרים את השכל בי בינתיים כנראה שנדבר ביום ראשון. ושוב תודה

ביום בו חילק אלוקים את יכולת הנתינה עמדת והושטת ידייך לקבל את מלוא המנה ומתוך חוסר אנוכיותך הטבועה בך חילקת לסובבייך מכל אשר לך ורק רציתי לאחל לאדם מדהים שכמותך שיינתן לך פי אלף ממה שנתת מעצמך... תודה... תודה שאני מקשיבה לי...ותודה שאת מאמינה לי...ותודה תודה תודה שעזרת לי להציל את עצמי...

אנג'ל, אני בטוחה שהסערה מיום רביעי תישקע ותשכך רק עוד זמן רב. התחושות שאת מביאה כאן מעלות את האמביוולנציה שלך לגבי עצמך, לגבי המחלה (ולא, אני לא הגדרתי שום דבר...בטח לא "הפרעת אכילה קשה ביותר"), לגביי החיים שלך. ההודעות הבאות שלך (אלו שלמעלה יותר) מראות על הקונפליקט, האם יום רביעי היה דבר נכון, האם רצית שאאמין לך או לא ועוד ועוד. הקונפליקט, שאולי היה עד כה מודחק, כבר בלתי נמנע. ואני שמחה לגבי הפסיכיאטרית. שיהיה לך בהצלחה איתה! טלי פרידמן