פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום איך מעלים בטחון עצמי לילדה בת 4 וחצי? בשנה האחרונה ירד בטחונה העצמי של ביתי בצורה משמעותית. אולי בעקבות הולדת אחותה. היא לא מדברת בגן,כשפונים אליה היא נחבאת אל הכלים וזה הופך להיות מאוד קיצוני ומוגזם. אנחנו מנסים לעודד אותה , לשבח אותה על התנהגות יפה וכו' מה עושים? מודאגת מאוד.

שלום מיכל, ביישנות היא תכונת אישיות, ובמובן מסויים מלווה את האדם לאורך חייו. ברוב המקרים, עם העזרה הנכונה, אנשים מצליחים לבנות לעצמם חיי חברה מספקים, ולהתגבר על הביישנות. תוכלי לסייע לה ולהזמין אליה חברות (אחת בכל פעם) כדי לעודד קשרים משמעותיים של "אחד על אחד". גם הביישנים הגדולים מתפקדים טוב בסביבה מוכרת ובטוחה, וככל שיהיו לה בגן יותר חברות קרובות, כך תרגיש יותר בטוח. גם במסגרת המשפחתית, תנו לה לפרוח כ'כוכב', לעודד, להתפעל ולחזק בהצלחות, גם אם הן צנועות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 16 שנים, נער מוכשר ואינטיליגנטי, מתקשה להרדם כשהולך לישון(סביב 11 בלילה).הוא לא נח במשך היום, ואין בעיה אחרת כלשהי. בלילות לפני מבחנים או ארועים גורמי מתח אחרים, הוא מסביר שהוא "לחוץ", אך זה קורה גם בלילות רגילים,וללא מאורע מלחיץ ביום הקודם. לאחר שקם וחוזר למיטה מס]פר פעמים והינו עייף ומתוסכל, אני עוברת לפעמים למיטתו,עד שמצליח להרדם (כחצי שעה נוספת). הוא מסרב בתוקף לגשת ליעוץ פסיכולוגי וגם למרפאת שינה (קבעתי תור בהסכמתו,אך כשהגיע המועד סרב ללכת),מסרב לתרופה "מרגיעה",ואני ממש אובדת עצות.יש לך רעיון עבורמנו? תודה מראש,ושבת שלום

שלום עמית, שינה היא עניין חמקמק, הרגיש מאד ללחץ ומתח. כאשר כל הבית מסתובב סביב קשיי השינה של בנך, הסיכוי לפיתרון נמוך למדי. ממש כמו במקרים של עצירות, הפרעות אכילה, ואפילו בעיות של חוסר אונים מיני - הלחץ (יקרה או לא יקרה?) רק מחריף את המצב, מייאש ומתסכל. יש אנשים שמתקשים להירדם בשעות הערב המוקדמות, אך מצליחים בכך מס' שעות אח"כ. לטעמי, יש טעם רב לנסות ולרדת מהעניין, להשאיר בידיו את ההחלטה על שעת השינה שלו, מבלי לדבר על כך, מבלי לספק לו 'פרסים' ותגמולים על החרדה (לא לישון איתו! הוא כבר בן 16!). תוכלי להסביר לו ששינה משותפת עם אמא בגיל כזה כבר אינה נוחה במיוחד, ושאת משוכנעת שיירדם בסופו של דבר לבדו במיטתו. במקביל, יש לנסות ולטפל בגורמי הלחץ בחייו, עם ובלי קשר לבעיות השינה. אם אי אפשר לבד - פסיכולוג קליני של מתבגרים יכול לעזור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת לצערי בעבר שטחתי לפנייך את כאבי על ביתי(9) שסובלת מדחייה חברתית בשל מספר ילדות בכיתה שמסיתות נגדה ( פשוט מרוע!!) לפני כשבוע חזרה לכתה מח"ול ילדה שהיתה איתן בגן ונוסעת כל פעם למספר שנים וחוזרת ( לסרוגין )לכיתה,המורה הושיבה אותה ליד ביתי והן התידדו, היא סיפרה לביתי שילדה( מקובלת מאוד שנבחרה למועצת תלמידים בכתה והיא ביתה של גננת בגן עירוני)אמרה לחוזרת מחו"ל שלא כדאי לה להתחבר עם ביתי( ללא כל סיבה פשוט מרוע!) הדבר קרע וייסר אותי מבפנים .ילדה זו הסיתה בנות רבות נגדינו בשיא האכזרות!!ואמה כמובן מתנשאת עליי מה עליי לעשות בנידון ??למי לפנות??? עליי לציין שמרוב כאב אימפולסיבי יש בליבי רצון לפנות למפקחת של אותה אם( גננת) ולספר לה איזו" גננת" משרד החינוך מעסיק. נ.ב. לצערי אני בקשר טלפוני עם המחנכת שלדבריה משוחחת עם הילדים בכתה -אך לא השתנה דבר ביחסן של הבנות לביתי (אחה"צ) אנא תשובתך חשובה לי מאוד

שלום אורנית, עם כל הצער שבדבר, נדמה לי שהמעורבות שלך בחיי החברה של בתך אינה תורמת לה הרבה, ואולי אף פוגעת בסיכוייה להתחבר באופן טבעי עם בנות גילה. ילדות (וגם אימהותיהן) יכולות להירתע מנוכחות אינטנסיבית כזו של אם בחיי בתה, המפרה את האיזון הטבעי בחבורת הילדות. שימי לב שאת מתנסחת כאילו היית חלק מהחבורה ("היא הסיתה בנות רבות <נגדינו> ואמה מתנשאת עלי"). אני מאמינה באמת ובתמים שעליך לעשות כל מאמץ להניח לבתך להסתדר בכוחותיה שלה, ולמצוא לעצמך חיי חברה משל עצמך. אני יודעת כמה קל לייעץ, וכמה קשה לבצע, ומציעה לך - במידת הצורך - להיעזר גם בהדרכת הורים שתסייע לך להיפרד מהקשר הסימביוטי עם בתך. בהצלחה ליאת תוכלי להסב את תשומת לבה של המורה לבעיה החברתית, ולהקשיב להמלצותיה.

ליאת שלום ראשית דברתי עם המורה על-כך ( לצערי היא לא משנה את המציאות, את יודעת יש מורים ויש , לדעתי אם מחנכת רוצה ביכולתה לסייע הרבה!! ) ליאת, מדברייך יוצא שעלי לעמוד ו"להאכל" מכאב מהצד כשביתי מבודדת ולהניח לה לסבול ולהתמודד לבד( היא רק בת 9)?? האם את סבורה שהזמן יעשה את שלו? כלומר זה יכול להשתנות לבד? ועליי להניח לדבר כלומר לא לומר לה לצאת לגן השעשועים אחה"צ וכדו'?? תודה אורנית

שלום ליאת בני בן השש אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז עם תנועתיות יתר. בשנה הבאה יעלה לכיתה א'. לילד יש קושי בלשבת רצוף, כאמור הוא בעל תנועתיות יתר. הילד ממצה את עצמו מהר במשחקים (חוץ ממשחקי מלחמה ושליטה שהוא אוהב..) הומלץ לי לרשום אותו לחוג רכיבה על סוסים, אך רק בגיל שבע. שאלתי, האם יש חוגים/פעילויות/סדנאות שאפשר כבר עכשיו לרשום אותו על מנת לחזק לו את הצדדים הקשים, למשל ללמד אותו שליטה עצמית וכו'? ולהכין אותו לכיתה א'? ועוד שאלה קטנה- יש לו נטיה "להציק" לאחותו בת השלוש, למשל לתת לה מכות קטנות,לקחת לה דברים,לדחוף אותה ,לדרוך לה על הרגל וכו' האם זה קשור לבעית קשב? האם זה קשור לקנאה (נשמע יותר הגיוני..)? איך להגיב כשזה קורה? (לא עוזר להעיר..) תודה. דפנה

שלום דפנה, בעיית קשב וריכוז עם היפראקטיביות היא בעיה נפוצה, שהשפעותיה חורגות אל מעבר להקשרים האקדמיים. המוסחות והאימפולסיביות משפיעות על הילד כמעט בכל תחומי התפקוד שלו, בין השאר גם על יכולתו לשאת תסכול ולעדן ביטויים תוקפניים. שליטה עצמית לא מוכרחים ללמוד בחוג ייעודי בעלות גבוהה. בעיני, לבית יש תפקיד מכריע כמעצב התנהגות (של כל ילד), וכמנחה את הביטויים הרגשיים ואת עוצמתם. כאשר בנך מכה את אחותו, דוחף אותה או מציק, עליכם לפעול ללא פשרות להפסקת פעולות האיבה. גם אם הוא מקנא (ילדי ADHD הם ילדים נורמליים, הסובלים - בנוסף - גם מכל הבעיות ה'רגילות'), אין להרשות לו לפרוק את קנאתו על חסרי ישע, ויש ללמדו דרכים חלופיות שאינן הרסניות לנפש או לרכוש. רצוי לא לוותר לו בגלל רחמים או "התחשבות", שכן הוויתור כמוהו כהחמצת הזדמנות ללמידת דחיית סיפוק והתחשבות. חוגי תנועה, למשל, יכולים ללמדו איפוק וסובלנות. כך גם פעילות יצירתית סובלימטיבית (עבודה בחימר, בצבע, בעיסת נייר). בהצלחה ליאת

ליאת שלום האם תוכלי בבקשה להתייחס להודעה ששלחתי לך לאחר תשובתך ההודעה המקורית מיום 05/05/10 נושא בעיות עם בן 14.5 תודה יעל

השבתי לך למטה, יעל. שיהיה בהצלחה ליאת

היי לכולם :-) (ליאת-בתחילה שמתי את כל הסיפור בתוך תגובה לפנייה אחרת, ואח"כ שמתי גם פה... אז ישנה כפילות...) קודם כל, אצלנו סיפור דומה-פרידה. במקרה שלנו רעייתי עוזבת את הבית (בזמן כתיבת שורות אלו...).2 ילדים, בן 2 ו-10 חודשים, והקטן בן 10 חודשים. הגדול מסתובב כל היום עם תחתונים, מצליח לשלוט ברוב הפעמים בבית ובגן, ואף ליזום הליכה עצמאית לשירותים. בשבוע או משהו האחרונים מתפתח אצלו דפוס חוזר של עשיית קקי במקומות שונים (חצר, סלון, ליד האסלה) במכנסיים או אחרי שהוא מוריד אותם, למרות שיודע שמקומו של הקקי באסלה. בלילה הוא לעיתים ישן עימי במיטה (כן, יודע שצריך להפסיק עם זה), והבוקר העיר אותי מיד לאחר שהוריד את החיתול ועשה פיפי בעמידה על המיטה (שלי). קמתי, לא כעסתי, ופיניתי מהר את המצעים תוך הסבר שפיפי לא עושים במיטה...(הוא עוד היה עם החיתול ביד שלו). הוא הביע את בקשתו לגבי זה שצריך להשאיר את המצעים על המיטה תו"כ שפיניתי, ואף שם יד על הכתם כאקט קירבה לכתם הפיפי - עפ"י פרשנותי מהתנהלותו. הוא נבון ומודע לסביבתו, וברור לי שזה מהמצוקה שקיימת אצלו. יש למישהו סט כלים יומיומיים להתמודדות נכונה איתו בנושא? המון תודה לעונה, ויום מועיל לכולם! :-)

שלום אורי, אני מבינה שאתה עומד לפני התמודדות לא פשוטה כלל, ולכן, לפני הכל, מאחלת לך כוחות והרבה אוויר כדי שתוכל לאתגר. פירוק משפחה היא עניין עצוב וכואב עבור בני הזוג, אך עבור ילדיהם הקטנים - לפחות לזמן מה - מדובר בשבר ממש. אין ספק (לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין זאת) שילדך הקטן מאותת את המצוקה והבלבול באמצעות הנסיגה שתיארת, וחשוב לעשות הכל כדי לעזור לו. כדי להבין מה המשמעות מאחורי התנהגותו, חשוב להכיר מקרוב את הנסיבות הספציפיות, בעיקר את אלה הנוגעות לו עצמו. האם הוא עוזב את הבית עם אמו? האם הוא נשאר איתך ועם אחיו הקטן? האם ועד כמה הוא מודע לפרידה (מה בדיוק הוסבר לו וכיצד הוא מבין זאת)? האם הוא מדבר ונותן ביטוי לרגשותיו? מדבריך אפשר להבין שתהליך הגמילה הראשוני טרם הושלם, ולכן יש להביא בחשבון שעדיין לא הושגה ממילא שליטה מלאה על היציאות. אני מציעה לאפשר כרגע 'שמיטת חובות', ולנסות להתעלם לגמרי מהתאונות. המשימה הבוערת כרגע, היא החזרת תחושת היציבות והרציפות לחייו, והעברת מסר ברור ועקבי שהוא אינו ננטש או נעזב, וששגרת חייו תימשך ככל האפשר כשהייתה. אני מאמינה שלאחר הטלטלה הגדולה, וההתייצבות, תשתפר גם תחושת השליטה והיכולת שלו. במקרים מסוימים מומלץ להיעזר בהתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להתייחס עניינית לקונסטלציה המשפחתית כולה. איתך ליאת

שלום ליאת :-), קודם כל, אני מודה לך על המענה המהיר, הקורקטי ועם זאת האמפתי.. הוא ואחיו הקטן עוברים למשמורת אימם, עפ"י רצונה (היא לא תוכל לחיות עם המחשבה שהילדים יחשבו שהיא ויתרה עליהם), ועפ"י הבנתי שבמצב הדברים הנוכחי-הכי טוב להם זה אמא שקטה ולא מוטרדת, למרות שאני פנוי רגשית ואחרת - להיות ההורה המשמורן. בהמשך לגישה זאת-גם הפרידה עצמה מתנהלת ברוח טובה וקונסטרוקטיבית. הוסבר לו בשיחה ייעודית שאמא ואבא החליטו לגור בבתים נפרדים, ושהוא ואחיו עוברים לגור עם אמא. כבר בשיחה הוא הבין לגמרי וביקש להפסיק לדבר על הנושא. חוץ מהמשפט שלעיל כל שאר השיחה הקצרה עימו כלל ציון וחיזוק הדברים היציבים בחייו (חברים, משפחה). הילד מודע לגמרי לפרידה (שואל אם אני עובר לבית החדש של אמא, ולשאלתי האם הוא מתכוון לביקורים או לגור-הוא עונה לגור). ישנם ביטויי אגרסיה פה ושם, שזוכים לחיבוק והכלה. ברור לי שפורום זה אינו תחליף לטיפול נדרש, באם נדרש (בין אם לו ובין אם לי... :-) ) בכל אופן, שיהיו ימים מועילים :-)

הבן שלי היה אתמול בטיול שנתי וילד אחד מהטיול טבע למוות. הוא חזר ב 0100 בלילה. מה אומרים לילד איך עוזרים לו לעבור את זה מה לא עושים שיעשה נזק בעתיד.

שלום אריאל, במקרים עצובים כאלה, יש נוהל ברור של התערבות מערכתית, הכוללת שיחות עם צוות ביה"ס - יועצת ופסיכולוגים חינוכיים - וליווי בהתאם לצורך של מעגל החברים הקרוב. בבית, חשוב לאפשר ביטויים רגשיים (גם אם יגיעו מאוחר יותר), ללוות ולתמוך מבלי לנסות לסלק את הכאב או "להעביר נושא". אני מציעה להישאר קשובים למה שעובר על הילד, להתעניין בתחושותיו ומחשבותיו, ולא לכפות עליו שיחות 'פסיכולוגיות' אם אינו מעוניין בהן. אני מניחה שבימים הקרובים תוכלו לקבל מענה קונקרטי והדרכה ע"י צוות ביה"ס. אשמח לשמוע אם אכן כך קורה, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. מחזקת אתכם ליאת

ליאת שלום , לפני כחצי שנה פרסמתי בפורום את הטקסט הבא ( נדמה לי בדף 17 ) : לאשתי ולי יש דאגות הולכות וגוברות בנושא הבן שלנו ( בן 16 ). מצד אחד ילד מבריק,מחונן,יוצא דופן אינטלקטואלית , עושה תואר אקדמי כבר בגיל התיכון. מצד שני , חסר כישורים חברתיים . לעולם לא מנסה לקשור קשר עם נערים אחרים , אלא אם הרקע לימודי. ניסינו הרבה דברים . הוא הלך לאחרונה במשך כ-8 חודשים לפסיכולוג קליני , ולא ראינו כל שינוי .בסופו של דבר הוא אמר שכבר אין לו על מה לשוחח עם הפסיכולוג וביקש בעצמו להפסיק את הביקורים . הוא ישן הרבה ומשתרע על המיטה לשעות כשאינו ישן . בעייתו העיקרית כפי שאנו מאבחנים - חוסר כרוני בביטחון עצמי ( ניכר באופן בולט בשפת הגוף שלו שמשדרת התרחקות , מבוכה , השפלת מבט וכו' ) , מה שגורם לו להסתגר ולהתרחק ( כנראה גם פחד מכישלון אם ינסה ליצור קשר ויידחה - הוא פרפקציוניסט שמגן על עצמו מכישלון ) . אלינו הוא לא מוכן להיפתח - כך היה תמיד . התחושה שלי הא שהוא צריך אולי פסיכולוג התנהגותי ( בניגוד לקוגניטיבי שנכשל ) שימריץ אותו ליצור קשרים וכך הוא ירכוש כישורים חברתיים. עד כאן , ליאת , המכתב מאז . ביקשתי אז המלצה על פסיכולוג באיזור ת"א . אמרת שאם אעביר את המייל שלי אקבל המלצה - נדמה לי ממישהו בשם שוקי. העברתי את המייל , אך לא קיבלתי את ההמלצה . אני מוכן להעביר אותו שוב . האם תוכלי לעזור שוב ? תודה , רפאל .

שלום רפאל, חזרתי לבדוק את פנייתך מאז, ולמרות חיפושי, לא הייתה שם כתובת מייל. אני מזמינה אותך לפנות אלי טלפונית 052-3106667, ואנסה לעזור לך בהפנייה למטפל באזור ת"א. בברכה ליאת

שלום לאחרונה גיליתי שבני בן ה14.5 נכנס לאתרי פורנו של גברים וראיתי תמונות של גברים ערומים במחשב שלו האם זה נורמלי ? האם זה אומר שהוא יהיה הומו ? האם אפשר לעשות משהו ( טיפול מסויים) בכדי לשנות את הנטיה הזו? אני רוצה לדבר איתו בנושא אבל לא יודעת אם כדאי או צריך בכלל ואם כן אז איך לדבר איתו על זה בלי שיכעס או יעלב ממני ? האם צריך לחסום לו את האפשרות להכנס לאתרים אלו בגילו ? לפעמים הוא גם נועל את החדר שלו האם לאפשר לו את זה? אני פוחדת שינסה ליצור קשר עם גברים דרך האינטרנט חשוב לציין שהוא ילד טוב אבל מתגרז מאוד מאוד מהר מכל שאלה שניראת לו מיותרת תודה מראש יעל

שלום יעל, אנסה להשיב על שאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו. מתבגרים רבים מבקרים בתדירות זו או אחרת באתרים פורנוגרפיים, ולפיכך, למרות שזה לא מאד בריא, זה לא בלתי נורמלי. העובדה שיש לו במחשב תמונות של גברים ערומים אינה מעידה בהכרח על נטייה הומוסקסואלית. יש מתבגרים הזקוקים לזמן ולהתנסויות מגוונות כדי להחליט מה נטייתם המינית. בדרך, ייתכנו תקופות של בלבול ובדיקה עצמית. מאימתי שהתגבשה נטייה הומוסקסואלית, אין טיפול שיוכל לשנותה, ומי שמציע לך טיפול כזה חשוד בשרלטנות. הכניסה לאתרי פורנו בגיל צעיר אכן טומנת בחובה סכנות, וללא קשר לנטייתו המינית, רצוי לשוחח איתו עליהן, ולהדגיש את העיוות שיוצרים החומרים הפורנוגרפיים הן ביחס לגוף ותפקודו, והן ביחס ליחסים אינטימיים. התכנים באתרים אלה הם בוטים ואלימים, ויכולים לקבע תפיסות מעוותות, להעלות את סף הגירוי, ולעורר חרדות מיותרות. מעבר לכך, כפי שציינת, נערים תמימים יכולים ליפול קרבן למבוגרים המנצלים את אמונם וחוסר ניסיונם, ולהסתבך קשות. לכן, במידת האפשר יש לחסום את הגישה לאתרים כאלה, אך לא להסתפק בזה. מאחר ומתבגרים צעירים לומדים די מהר לעקוף מגבלות טכנולוגיות, רצוי לסמוך דווקא על הסברה וחינוך, כשהדגש הוא על היכולת להבחין בין טוב ורע. כך תוכלי להבטיח שגם אם יגיע אל האתרים הללו, יוכל להתייחס אל החומרים הללו בזהירות, חשדנות וספקנות, ולהימנע מחומרים בעלי תוכן אלים וסוטה. כדי שיתאפשר דיאלוג פתוח עם ילדים מתבגרים, רצוי להימנע משיפוטיות, ביקורת ותוכחה. אם הילד שלך מתרגז בקלות משאלות מיותרות, יתכן שהוא חווה אותן כחודרניות, לא מכבדות או שיפוטיות. כנראה שגם לתזמון יש השפעה על איכות השיח. למרות כל האמור כאן, חשוב לזכור שמתבגרים זקוקים גם למידה הולכת וגדלה של פרטיות, ויש לאפשר אותה, כולל כיבוד הדלת הנעולה. כמו שנאמר כבר קודם, הדרך החינוכית, הפתוחה והמכבדת משיגה יותר מאיסורים והגבלות. לפחות כך אני מאמינה. בברכה ליאת

ליאת שלום תודה רבה תשובתך עזרה לי מאוד מאז שגיליתי את הנושא אני לא ישנה בלילות. הבנתי מתשובתך שכדאי מאוד לדבר איתו בנושא איך מתחילים שיחה בנושא כזה עם מתבגר מבלי להביך או להכעיס אותו האם לספר לו על מה שראיתי אצלו במחשב ? או לנהל את השיחה ןלא להזכיר זאת? האם לומר לו שאני יודעת שהוא מבקר באתרים אלו? אני יודעת שהוא מאוד מאוד יכעס אם ידע שחיפשנו לו במחשב. לפעמים אני מנסה לשוחח איתו בנושא אחר למשל שישקיע יותר בלימודים כמה שזה חשוב לעתיד שלו ואז באמצע השיחה הוא מתחיל להתרגז ומצידו השיחה הסתיימה למרות שאני לא סיימתי לומר את כל מה שרציתי , מה לעשות אם זה יקרה גם בשיחה הזו ולאחר דקה שתיים הוא לא ירצה לשוחח יותר ורק ישאר עם הכעס מבלי שהספקתי להבהיר לו את הסכנה שקיימת? אשמח מאוד אם תוכלי לתת לי מספר טיפים מניסיונך. תודה רבה יעל

שלום, האם זו טראומה לתינוק לעבור אחרי שנה אחת בגן מסוים לגן אחר? האם עדיף למנוע זאת ממנו? אנו תוהים לצורך מעבר דירה מתי כדאי לעשות זאת. אם לא נעבור כעת זה אומר ששנה הבאה נעבור ואז הוא יצטרך להחליף גן בגיל שנה ו- 9 חודשים. כמו כן בספטמבר הוא יכנס לגן פרטי כשיהיה בן 9 חודשים. האם זהו גיל בעייתי להיכנס למסגרת בגלל חרדת נטישה/זרים? תודה :-)

שלום מורן, טראומה מוגדרת כחוויה קשה ומאיימת מאד, הקוטעת את תחושת הרציפות בחייו של אדם, ומותירה בו תסמינים קשים של חרדה וחוסר אונים. את ודאי מבינה שהכנסת ילד למסגרת חינוכית אינה נושאת איתה פוטנציאל לטראומה, הגם שתיתכן חוויית משבר זמנית. ילדים נכנסים למשפחתונים, מעונות-יום וגנים כמעט בכל קשת הגילאים, כאשר בכל גיל יכולים להתעורר קשיים אופייניים. בגיל תשעה חודשים חרדת הזרים אכן בשיאה, ובמצב האופטימלי, תינוקות בגיל זה עדיין זקוקים לדמות מוכרת שתטפל בהם, תענה לצרכיהם באופן מיטבי ורגיש. לטעמי, עד גיל שנתיים עדיפה מטפלת על פני מסגרת עם ילדים רבים, ואם כבר מסגרת - עדיפה כזו עם מספר מועט של ילדים ומכסימום "ידיים עובדות". מאימתי שילד כבר נכנס והתרגל למסגרת, המעבר מגן לגן כבר פשוט יותר, הגם שייתכנו גם כאן תגובות משבר חולפות. בברכה ליאת

ההתרחקות נבעה מכך שבכמה חופשים לא דיברתי איתו כי אני לא רציתי להיות חבר שלו ממש ודבר שני אני רוצה להיות עם החברים שאיתו כי אני גם אוהב אותם ודבר שלישי הוא לא ילד כזה קל הוא שתלטן ובגלל החצי ניתוק בינינו אז נוצר מצב לא נעים כזה ותמיד כשהוא בסביבה אני מתנהג אחרת.

שלום אריק, אני מבינה שעיקר העניין שלך כרגע זה בחברים האחרים, ופחות בחבר עצמו. יכול להיות שאתה מרגיש שכדי להתקרב אליהם עליך להתמודד תחילה עם השתלטנות שלו ועם הנתק ההיסטורי ביניכם. לא בטוח שאוכל לתת לך מתכון כיצד לעשות זאת, למעט העידוד לסגל לעצמך גישה יותר אקטיבית: לנסות לקחת שליטה ואחריות על חיי החברה שלך, ולא לחכות שדברים יקרו מעצמם. להיות "חלק מהחבר'ה" זה אומר להשקיע. להתקשר, להזמין, לברך בימי הולדת, לברר לאן יוצאים ומתי, ליזום פעילויות, להציע הסעת הורים, לעזור בשיעורים, וכד'. ישיבה פסיבית בבית אינה מקדמת את חיי החברה שלך, אלא אם אתה קושר את עצמך באופן פעיל לרשתות החברתיות של בני הגיל שלך. לפעמים גם זו דרך. בהצלחה ליאת

שלום לך יש לי ילד בן 3 וארבע חודשים ילד מפותח יפה שיכלית הכל בסדר לאחרונה הגננת מתלוננת שהוא מאוד עצבני כול ילד אשר מרגיז אותו או שלא נותן לו חפץ ישר מגיב בעצבים מרביץ לילדים ולעיתים נושך הגננת אומרת שהוא מתנהג ככה היא שמה אותו בעונש אבל שה לא עוזר הוא ממשיך להתעקש אם הגננת ולהרביץ אני כאמא מרגישה ממש לא נעים האמת היא שגם בבית הוא רב עם אחותו כשאר היא לא נותנת לו משהוא שהוא מבקש וגם איתי . מה עלי לעשות ואך מתנהגים במצב כזה

שלום אור, בפורום שלנו תוכלי לקרוא הרבה מאד תשובות בנושא, ואני ממליצה לך לדפדף קצת ולהתרשם. ככלל, ילד שפועל בתוקפנות בדרך שתיארת, הוא ילד שלא למד להתמודד עם עוצמת הרגשות שבמצבי התסכול, מתקשה לשאת אכזבה ולדחות סיפוק, ומתנהל מתוך חשיבה מוטעית לפיה העולם צריך להתאים לדרישותיו ולא להפך. מסתבר שכהורים יש לנו תפקיד מכריע באימון הילד וחינוכו לוויתורים, לסובלנות והתחשבות באחר. זה מתחיל מכך שנדרוש ממנו להתחשב בנו, ההורים ובני המשפחה האחרים, מבלי להיכנע לדרישותיו. לפעמים, הדרך המהירה והיעילה ללמוד זאת, זה בעזרת הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. ממליצה בחום. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 11 יש לה חבר,מתנהגת כמו נערה מאוהבת,זה מיתבטא בלהחליף כל רגע בגדים,בהתרגשות כל ירידה לשכונה,ניכרת ירידה בהשקעה בלימודים,איך להתנהג?בנוסף האם לדבר על נושא החברות?אם כן,איך?מה כן להגיד...

שלום אילנה, בתך אכן מאוהבת, ולטעמי זאת בשורה טובה, בעיקר כשאהבתה אינה נכזבת. היא מגיבה כמו בת 11, ומתמקדת בהיבטים השטחיים והחיצוניים של הקשר (לא שאנחנו לא, אלא שאצל המבוגרים נכנסים אספקטים נוספים של קרבה ואינטימיות שקיימים הרבה פחות, אם בכלל, בגיל 11). תמיד חשוב - וגם נעים - לשוחח עם הילדים שלנו על חייהם החברתיים והרגשיים, לקחת חלק בהתרגשויות, לספר קצת מניסיוננו, לעודד ולייעץ. כדי שזה יהיה נעים לשני הצדדים, רצוי להימנע מעמדה שיפוטית או ביקורתית, ולאמץ גישה סלחנית, סובלנית ומכילה. הזכירי לה שאהבה גדולה באמת יכולה לעורר התרגשות, בלבול ואפילו איבוד עשתונות, ושאת מתכוונת לעזור לה לא לשכוח את עצמה ואת המחוייבויות האחרות שלה, כמו, למשל, הלימודים. צרות טובות... ליאת

בני בן ה-14 מסתגר כל היום בחדרו עם המחשב משחק במשחקי רשת נמנע מקשר חברתי לפעמים יוצא לשחק כדורגל וחוץ מזה אין לו שום קשר חברתי נוסף גם בבית כשהוא כבר יוצא מחדרו הוא נוהג להציק לאחיו הקטנים יותר בעבר הענשתי אותו אך ללא הועיל אני חושבת שיש לו בעיה תקשורתית עם הסביבה ולא יודעת למי לפנות חשוב לציין שהילד מטופל בריטלין כי אובחנה אצלו בעיה של קשה וריכוז מחכה לתשובה מהירה

שלום דליה, מתבגרים רבים מקיימים את חייהם החברתיים דרך ובאמצעות המחשב, מה שנראה לעיתים קרובות כמו הסתגרות. משחקי רשת מאפשרים סוג של אינטראקציה חברתית, גם אם חלקית במהותה. מהתיאור שלך אני מבינה שלדעתך קיימת חריגות וקושי, ולכן אין טעם בעונשים ואיומים, אלא בניסיון להבין את מוקד הקושי. האם בעבר היו לו חברים? האם חלה איזו התרחקות לאחרונה? האם הפרעת הקשב שלו משפיעה על התפיסה העצמית שלו, וצובעת את חייו בתסכול או חוסר ביטחון? האם קיימת התנהגות אימפולסיבית או תוקפנית שמרחיקה ממנו את החברים? כל אלה (ועוד) הן שאלות שיכולות לשפוך אור על הנסיבות, ובהתאם לכך לכוון גם לפיתרונות. אם בעיית הקשב שלו חמורה, יש להביא בחשבון שיהיו לה השפעות גם מעבר להקשר האקדמי, וריטלין לבדו לא יספיק. יש טעם רב גם במתן תמיכה רגשית, וחיזוק הדימוי העצמי והביטחון העצמי. אני מכוונת לפנייה לפסיכולוג המתמחה בעבודה עם מתבגרים בכלל, ועם הפרעת קשב וריכוז בפרט. בהצלחה ליאת

שלום ליאת קיבלתי את תשובתך אך אינה מספקת אותי ולשאלתך לגבי עברו אז כן תמיד הוא היה ילד סגור ומופנם עם בעיות של חברה אך בהיותו קטן יותר אני דאגתי לחבר אותו עם ילדים כיום זה כבר בלתי אפשרי בגלל גילו התייעצתי גם עם פסיכולוג ונירולוג והם טענו שכנראה זה האופי שלו אך לדעתי קיימת בעיה ואם תוכלי להמליץ לי על  פסיכולוג שמתמחה בבעיה מהסוג הזה מאוד אודה לך שוב תודה מראש

שוב שלום דליה, כתבי על איזה אזור בארץ מדובר, ונראה אם אוכל לעזור. ליאת

הי, הבן שלי בן שנה וחמישה חודשים, חסון ושרירי, אוכל מאוזן ומגוון וממש לא עושה בעיות בעניין הכה שכיח הזה, וגם מפסיק לאכול כשהוא שבע - הרגלים שאני מאוד שמחה עליהם וגאה בהם. בחודש האחרון הוא פיתח הרגל שמטריד אותי וזה לבקש ביס ("בי!") ממי שאוכל לידו. זה מטריד אותי כי זה קורה גם כשהוא שבע, שנייה אחרי שאכל ולפעמים אפילו לא סיים. מאוד חשוב לי שלא יהיה גרגרן ולכן אני לא תמיד נותנת לו ביסים אלא מכוונת אותו לארוחות המסודרות אליהן הוא רגיל. הוא קלט ת זה והתחיל להשתמש ב"ביס" ככלי לבדיקת גבולות של "האם אני מקבל את מה שאני רוצה?" ולעשות קצת הצגות כשהוא לא מקבל. כנ"ל עם הבקבוק מים, הוא מבקש כשהוא לא צמא, אני לא רוצה שישתה סתם (הרופא פעם אמר שהבטן התנפחה לו מעודף שתייה) וכשהוא לא מקבל את הבקבוק הוא מוחה, תגובות מאוד לא אפייניות לו בדרך כלל. אני לא רוצה ליצור חסך, לא פיזיולוגי ולא רגשי, אבל גם רוצה לשמור על הרגלי האכילה המצוינים שלו. אשמח לעצתך...

שלום רב, הרגלים טובים נקנים בתהליך הדרגתי, מתוך הבנת הצרכים האקטואליים בכל גיל. בגיל שנה וחצי ילדים מתקשים עדיין לדחות סיפוקים, ולכן אפשר לגלות גמישות בנושא. היכולת ליהנות ממאכלים שונים ומגוונים נרכשת, בין השאר, מ'טעימות' קטנות שהילד מקבל מהדמויות המשמעותיות בחייו, החולקות איתו את החוויה המענגת של האכילה. הבעיה עלולה לצוץ דווקא מתוך ההתעקשות והמאבק, ולאו דווקא מעצם ה'ביסים'. גם הגבלת השתייה נראית בעיני מיותרת, בעיקר במדינה חמה כמו שלנו. ילדים צעירים יודעים לווסת את האכילה והשתייה שלהם, וככל שתעשי מזה פחות עניין, יש סיכוי טוב שהוא יחזיר את עצמו לאיזון שכה התגאית בו. בברכה ליאת

חשוב לי לא לחשוף אותו למאכלים חסרי ערך תזונתי או אף מזיקים (גלידות, ארטיקים, עוגות, כל מיני דברים על בסיס שומן טראנס) עד שלא תהיה ברירה - גני ילדים, ימי הולדת וכו'. מה עושים במקרה כזה שבו הוא מבקש ביס ממישהו (מבוגר, ילד) שאוכל אותם לידו?

אם יש למישהו המלצה אשמח לשמוע

שלום כרמית, לפני שעה קלה חזרתי ממצפה רמון, ושמתי לב שהנגב שלנו ממש ע-נ-ק. אם תנסי להיות יותר ממוקדת לגבי האזור המבוקש, ולצרף מייל אישי, אולי משתתפי הפורום יוכלו לסייע בהמלצה. אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום. בברכה ליאת

ליאת זה שוב אני, יש לי עוד שאלה. יש לי חבר מכיתה ה' שהוא איתי עד היום בכיתה ואני תמיד הלכתי אחריו ועכשיו בכיתה יא יש לו חברים טובים שלו ואני כבר פחות בקשר איתו ועכשיו אני קצת מנותק מהכיתה וזה דבר שמאוד מבאס אותי ואני רוצה להיות עם החברים שהוא נמצא איתם יותר ממה שאני עכשיו.מה לעשות?

שלום אריק, לא ציינת האם הנתק שאתה מרגיש קרה ביוזמתו של החבר, או שמא זה חלק מתהליך של התרחקות או הימנעות שלך עצמך. אני מאמינה שאם הקשר בינך לבין החבר היה (אפילו בעבר) קרוב וחיובי, אפשר לנסות ולפתוח מולו את הנושא מתוך גילוי לב ופתיחות. תוכל לשתף אותו ולומר לו שאתה מרגיש קצת בודד לאחרונה, ושהיית שמח לקבל ממנו מעט יותר תשומת לב ועזרה, גם בכניסה אל המעגלים החברתיים החדשים שלו. זכור, כי כאשר אתה מבקש משהו, יש סיכוי כלשהו שלא תיענה באופן לו אתה מצפה. במקרה כזה, יהיה עליך להבין שהנסיבות השתנו (גם זה קורה לפעמים), ושהבסיס המשותף שהיה לכם בעבר כבר אינו 'עובד'. אם אכן כך הדבר, יהיה עליך למצוא לעצמך חברים חדשים, עמם יש לך שפה שותפת, תחומי עניין משותפים, וכד'. מעודדת אותך לפעול, ולקחת יותר אחריות ושליטה על חייך החברתיים. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

נכדי בן 5 ומרבה באוננות וזה מדאיג אותי מאוד. אם יש דרכי טיפול כי אני מפחדת כשיכנס לגן חובה זה יציק לו מאוד מצד הילדים. האם יש צורך בטיפול תרופתי או אצל פסיכולוג. אשמח לקבל תשובה תודה מראש

שלום ננה, אוננות היא פעילות טבעית ומהנה, גם אצל ילדים צעירים, וכשלעצמה, אינה מעידה על בעיה פסיכולוגית הדורשת טיפול או התערבות, למעט הקפדה על כך שזה ייעשה בפרטיות. אל דאגה ליאת

שלום, בננו בן חצי שנה וישן בחדר שלנו, במיטה שלו. כרגע אין לנו בבית חדר נוסף שמתאים למגורי ילד ואנחנו מתלבטים האם לעבור דירה עכשיו כדי שיהיה לו חדר או שאפשר לדחות את זה בשנה. האם יש גיל שבו מומלץ לילד להיות בחדר משלו ושינה בחדר איתנו יכולה לגרום לו נזק כלשהו או ההיפך, האם הוא צריך עדיין את הביטחון הזה? ואם כן עד איזה גיל זה בסדר להיות איתנו? תודה רבה !!

שלום קרן, את יודעת, הגורים בטבע חיים לצד הוריהם, ואינם ניזוקים מקרבה זו כלל וכלל. ה'גור' האנושי גדל אמנם קצת אחרת, ומתרחק בשלב מוקדם יחסית למיטתו ולחדרו, אך הקרבה להוריו - כשלעצמה - אינה גוררת שום נזקים. המעבר לחדר אחר הוא חלק מתפיסה הגורסת כי יש לאפשר להורים פרטיות ואינטימיות, מרחב של חיים זוגיים המתנהלים - לפחות בשעות הלילה - ללא נוכחותם של הילדים. כיום, יש משפחות רבות המנהלות אורח חיים 'טבעי', לפעמים גם לאור 'עיקרון הרצף', ומאמינות שיש לגדל את הילדים כמו בטבע, כשהאם צמודה אל הילד יום ולילה, עד שהצורך בקרבה זו יתמתן. כאשר הקרבה אינה יוצרת אי נוחות (לך, לבעלך, או לילד) היא אינה בעייתית. אם, לעומת זאת, את מרגישה שחסרה לך אינטימיות ופרטיות, ושנוכחותו של הילד בחדר מקשה עליך - פעלי לשינוי המצב. בברכה ליאת

צריכה המלצה לפסיכולוגית נוער באיזור המרכז.

שלום מעיין, אם תוכלי להיות מעט יותר ספציפית באזור המגורים שלך ובגילו של המתבגר, אולי אוכל לעזור. כתבי שוב ליאת

היי ליאת. הנער בן 15 מאיזור פתח תקוה. מדובר בפחד מהמון למשל בערב יום העצמאות לא היה מוכן ללכת עם חברים,אך אם אבא יהיה בססביבה ואכן כך היה.האבא לקח אותו והיה איתו בקשר טלפוני.הילד נהנה מאוד.עוד דוגמא,ערב ל"ג בעומר כל החברים עושים ביחד הילד חושש מאוד ללכת ורק אחרי חיזוקים ותמיכה החליט ללכת.אציין שהחברים הם כמו אחים.הוא מאוד אהוב. אתמול אמר מזל שהלך ושהיה כל כך כיף.לכל זה ישנה סיבה.לפני כ3 שנים ירד עם כמה חברים לגן בשעות הערב,ואז נער אחר סטר לו ליד כול החברים,הילד בא בהיסטריה בוכה ואז אביו ירד וכמובן תפס את הנער אמנם לא הרים יד אך הרים קולו בנוכחות בני.אציין כי אחרי כמה חודשים בני והנער נפגשו במכוון כדי שלא יפחד ממנו כי אז לא היה יוצא בכלל מהבית. רק בשנה האחרונה החל ללכת עם החברים כמובן שהוא לא מתקרב למקום בו קרה התגרה למרות שהיה עם חברים באיזור לא הסכים ללכת לשם.משיחה שערכנו(אנו מאוד מעודדים לדבר ולהוציא) הוא אמר שהפחד הוא לא ספציפית מהנער,הרי בני יותר גדול פיזית.הוא הסביר זאת כל כך יפה,משהו נסגר כמו כדור מתכווץ. אני רוצה מאוד לעזור לו ניסית 2 3 פסיכולוגים שלא עזרו.בשביל זה רציתי המלצה. יכול להיות שאנו אשמים?אנו יותר מידי מגוננים.אל תשתה אל תעשן,מה שכולם עושים והוא אומר אני ילד טוב.השתייה לא טעימה לו הריח של הסיגריות מגעיל אותו. אני ובעלי לא מעשנים ולא שותים. מצד שני,איזו אמא רוצה שהבן ישתה ויעשן?ככל אמא היתה רוצה ילד ששונא את הטעם והריח. מקווה שלא הגזמתי. אשמח ליעוץ.

הפחד מכישלון מרפה את ידיו. הוא לא מוכן לשחק משחקי קופסה כי הוא עלול להפסיד. חזק וטוב בכדורגל אך נמנע מספורטים אחרים כי שם הוא פחות ממצויין. כמו כדורסל וג'ודו. מאוד תחרותי ורוצה להצליח ולהיות ראשון אך הפחד מכישלון משתק אותו והוא לא מוכן להתנסות בדברים חדשים בגלל זה. איך הופכים את התכונה של התחרותיות וההישגיות לממנפת? אני מרגישה שזאת תכונה שיכולה להיות טובה לחיים אך מהצד השני בו בני נמצא היא יכולה לתקוע אותו והוא לא יתקדם.

שלום שירה, את מאד צודקת. הישגיות היא תכונה טובה וחשובה בעולם המערבי המקדש הצלחות והישגים, אך היא יכולה להפוך חרב פיפיות כשהיא קיצונית ובלתי מתפשרת. כהורים, עלינו למצוא את האיזון העדין בין עידוד ודרבון להצלחה, לבין המסר המרגיע, המאותת לילד כי הוא אהוב ומוערך כפי שהוא. ילדים נבונים רגישים מאד למסרים ישירים ועקיפים, גלויים וסמויים, המועברים להם מסוכני החיברות שלהם. גם אם נגיד להם יום ולילה שלא נורא להפסיד, הם לא יוכלו להחמיץ את זיק הגאווה והאור בעינינו כל אימת שהם מצטיינים, מגיעים ראשונים או זוכים בתפקיד הראשי. לכן, חשוב שנאפק את תגובותינו, נתפעל ממאמץ, התמדה וחתירה לקראת מטרות, יותר מאשר מתוצרים. חשוב שנוכל לתת דוגמא אישית, כמודל התנהגותי להתמודדות עם אכזבה וכישלון, וליכולת ליהנות ממשחק בצוותא, גם אם אין בו מנצחים ומפסידים. חשוב להכיר בכך שבמידה רבה, תחרותיות והישגיות - גם אם לא ממש נולדנו איתן- מקבלות מעמד של תכונות אישיות יציבות למדי, שהיכולת להשפיע עליהן מתונה. ובכל זאת, כדי למנוע מהילד שיתוק והימנעות, שווה להתאמץ בכיוון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אריק בן 17 ואני הילד הקטן במשפחה. מאז שהייתי קטן ועד עכשיו מתייחסים אליי כאל הקטן שזה בסדר, אבל אני מרגיש שאני מפחד להתבגר ז"א אני אצטרך רישיון או שאני אצא עם חברים אני מתבייש ואני מפחד שזה ישאר לי כל החיים ככה. מה לעשות?

שלום אריק, המיקום שלנו במשפחה אכן 'צובע' במידה רבה את ההתייחסות אלינו כ"גדולים", "קטנים", "אחראיים", "מפונקים", "עצמאיים", "תלותיים", וכך הלאה. כצעיר הילדים במשפחתך, אתה נהנה ממעמד הילד ה"קטן", אולי זה שצריך לדאוג לו, לעשות דברים למענו ובמקומו, לחסוך ממנו קשיים ודאגות (שהם נחלתם של המבוגרים), ואולי לחסוך ממנו גם הטבות וזכויות של מבוגרים. יש אמרה עממית לפיה כל עוד הורינו חיים, אנחנו נשארים ילדים. זה נכון חלקית. אחרי הכל, החיים לא מאפשרים לנו להישאר קטנים וחסרי אחריות, ומציבים בפנינו אתגרים גדלים והולכים. כדי להיערך ולהסתגל לאותן משימות התפתחותיות (רישיון נהיגה, גיוס לצה"ל, השתלבות בחיי העבודה, זוגיות והורות), עלינו להתחיל עוד קודם, לקחת על עצמנו מחוייבויות תואמות-גיל. כרגע, גם אם הוריך רואים בך ילד קטן, תוכל להתעקש על עצמאותך, ולהרחיב בהדרגה את תחומי האחריות שלך. לותר על השירותים המיותרים שההורים מעניקים לך (הסעות, מימון, טיפול בחדר שלך, וכד') ולהשתדל להיות יותר ויותר עצמאי ובלתי תלוי. כמובן שאין לצפות שזה יקרה ביום אחד, אלא כתהליך טבעי ורציף של חתירה לנפרדות ועצמיות. אל דאגה, זה לא יימשך כל החיים...סבלנות. התבגרות נעימה ליאת

ליאת ליאת, באה לרגע קט לנוח לידך, בסדר? היה שבוע נורא נורא קשה עם הילדים בפינת החי. לא לגמרי ברור לי (ולצוות בביה"ס) מה קורה, אבל אני מרגישה שאיבדתי שליטה לגמרי ולחלוטין, ושכל מה שכבר הצלחתי לעשות עם ילדים מסויימים נעלם לו בעננת סרבנות, השתוללות וחוסר שליטה. השבוע, בפעם הראשונה, הפסקתי שיעור של כיתה כי היו התנהגויות קשות של התעללות בבעלי החיים... אפילו ילדים שהיו "בעלי בריתי" עשו בלאגן, וזרקו את הקשר בנינו לעזאזל (זאת התחושה הקשה מהיום. ילד אחד אפילו הגדיל לעשות וזרק חופן חול לכיווני כשניסיתי לברר איתו למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג...). לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה להתמודד, כי מרגישה שאין לי סיכוי. מעולם לא חוויתי כל כך הרבה תסכול לאורך תקופת זמן כל כך ארוכה. איך לא נשברים במצבים כאלה? אני רוצה להיות שם בשביל מי שצריך אותי, אבל בתוך המלחמה הבלתי פוסקת בכל השאר, לא נותרו לי כוחות... (גם אצלה אני עושה עכשיו שרירים. זה בטח קשור איכשהו, רק שאין לי כוח לבדוק או לברר. רוצה ממנה רוך שכנראה היא לא יכולה לתת לי) ובנימה אופטימית זו... (תודה שאת כאן) נועם

היי נועם, לבי איתך. אני יודעת כמה קשה מלחמת "מעטים מול רבים", בעיקר כשאוזל מלאי הציוד הנפשי שלנו. חודשי השנה האחרונים של שנת הלימודים מתאפיינים לעיתים קרובות באי-ספיקה כוללת של המחנכים המותשים, שעושים כמיטב יכולתם לשרוד את מעט הזמן שנותר עד לחופשת הקיץ. נדמה לי שחלק מהייאוש והקושי קשורים לבדידותם של אנשי החינוך, וחוסר ההערכה בציבור לפועלם, המקנה לילדים שוחרי זכויות "אור ירוק" לפרוק כל עול. בחרת בעבודה קשה, נועם, הגובה מחירים לא פשוטים של תסכול ושחיקה. אני רוצה להאמין שהעמידות והסמכותיות נרכשות בהדרגה עם הניסיון, וכל שנה זה (אולי) קצת יותר קל. בינתיים לא נותר לי אלא לחזק אותך, לעודד אותך לחזור לפינת החי, ולהכריז על שביתת נשק עם תלמידייך. נסי לחזור מעמדה פחות עויינת ופחות רדופה, ולבדוק באומץ עם עצמך אם יש משהו שאת, בכוחותייך, יכולה לעשות כדי לשפר את האווירה. אולי ליזום איזו תחרות, פרוייקט סיום מתגמל, או פרס נחשק לכיתה המצטיינת בטיפול בפינת החי, שיעודדו את הילדים לשנות גישה כלפייך וכלפי חיות הבית. נתנחם בנמש וירדנה, שנשארים בני ברית ללא תנאים, מכירי תודה ושוחרי שלום (רוב הזמן...). חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת, בימים אלה אני מסיימת את התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה ובחרתי לכתוב עבודה סמינריונית על התנגדות לטיפול בקרב מתבגרים. אני ממש אשמח לקבל רעיונות במיקוד טוב יותר של השאלה או מקורות מידע בהם אולי אוכל לקבל רעיונות. חשוב לי לציין שמיקוד העבודה הוא מנקודת המבט של המטפל ולא המטופל - כלומר איך הוא חווה את ההתנגדות המגיע מצד המטופלים. תודה רבה מראש, גלי

שלום גלי, קצת קשה לי לגלות יצירתיות בשעות הקטנות של הלילה, מה גם שההתמקדות היא - בין השאר - פועל יוצא של נטיית לב וסקרנות אישית. מה שבכל זאת עלה בדעתי כנושא מעניין, זה - למשל - השימוש באינטרנט ובאתרי תמיכה לבני נוער, כמספקים "מעקף" או כמשקפים התנגדות לפסיכותרפיה פרונטלית. ברבות מן העמותות המספקות שירותי תמיכה-מרחוק, קיים חומר תיאורטי רב על אוכלוסייות היעד שלהן, ושווה לבדוק איתן. הנה, - http://www.sahar.org.il/kidshelp.asp בהצלחה ליאת

היי ליאת, קודם כל המון תודה על הרעיון וכמובן שאני אשתדל לשלב בעבודתי את הסקרנות האישית שלי ורעיונות נוספים. פשוט נתקלתי במספר קשיים במיקוד מעט טוב יותר של הנושא. שאלה נוספת היא האם תוכלי להפנות אותי למקורות מידע ספרותיים או אחרים? המון תודה, גלי

הבן שלי בן 8, לומד בכיתה ב', ילד רגיש ובמסגרת הכיתה חסר בטחון, כילדי הכיתה משחקים יחד, הוא לא רוצה להצטרף ויושב בצד או משחק לבד, (עליי לציין שנכנס לכיתה באמצע שנה בכיתה א.) מה שמטריד אותי הוא שכאשר יש מפגש חברתי, לא רק במסגרת בי"ס, הוא מתחיל לעשות כל מיני תנועות עם הגוף (מחקה את הצעצועים שלו|), עושה קולות ובעיקר פרצופים. הוא תלמיד טוב, והמורה אומרת שמשתלב יפה בכיתה, אני מודאגת מהתגובות שלו במפגשים,ולא יודעת מה לעשות, מנסה לשוחח איתו והוא בשלו, עם הפרצופים והתנועות... אומרים לי שזה יעבור עם הגיל.. אכן?? תודה רבה

שלום ליה, אני חייבת להודות שהתיאור שלך אינו מספק מידע מלא, וכדי להעריך האם מדובר בתופעה חולפת או בכזו הדורשת התייחסות, יש לקבל רקע התפתחותי. אם אינך שקטה, פני לפסיכולוגית התפתחותית או פסיכולוג ילדים קליני להתייעצות ואבחון. בברכה ליאת

שלום אני גרושה אם לשני ילדים בני 5 ן-10 בת ובן. הבן בן ה-10 מאוד קשור לאביו ואוהב אותו מאוד. בעלי לשעבר אמור להכנס לכלא בעוד כחודש לתקופה של חצי שנה. מהי הדרך הטובה ביותר לספר לילדים? אינני יודעת איך לדבר על זה, במיוחד עם הבן הגדול.אני מבקשת את תשובתך .. תודה!

שלום אנה, ככלל, ילדים שאביהם נכנס לכלא נמצאים בסיכון לפתח קשיים רגשיים ונסיגה התפתחותית. כשמדובר בתקופת מאסר קצרה, המצב טוב בהרבה בהשוואה למאסר ממושך, ולכן צריך לנהוג בזהירות, ולחשוב לאיזה מידע ייחשף הילד, וכיצד. כמובן שהאופן בו מספרים לילדים על הנסיבות תלוי מאד בסוג העבירה, באופי החיים שקדמו למעצר, ובמידה בה נחשפו הילדים להליכי המעצר והמשפט שהביאו למאסר. אני מציעה לערב בסוגיה זו את העובדת הסוציאלית מטעם הרשות לשיקום האסיר, כמתחייב במקרים של אסירים בעלי משפחה וילדים, ולהתייעץ עמה על סמך ניסיונה, מה ראוי לומר ומה לא. אם עדיין אינכם זכאים לשירות זה, פני לשירותי הרווחה במקום מגורייך, והתייעצי עמם. אני חוששת שלא אוכל לתת תשובה אחראית בהיעדר המידע הכולל על הנסיבות הספציפיות שלכם. מקווה שתצליחי להתמודד עם המצב, ולצלוח אותו בשלום. זה לא קל, אך לפחות קצוב בזמן. החזיקו מעמד ליאת

שלום אחותי הקטנה בת 13 אנחנו במשפחה 3 בנים ובת היא הכי קטנה ואני הבכור. הובא לידיעתי בזמן האחרון שאחותי שנמצאת בכיתה ח רבה עם חברותייה לכיתה ולא מסתדרת איתם דבר שגורם לה מצב רוחירוד והמנעות מפעיליות חברתיות,הסיבות לריבים הללו רבות ומגוונות איני חושב שיש סיבה ספציפית,איני יודע איך לעזור לה והאם אני יכל לעזור באמת? יש לציין שיש במשפחתינו עבר של חרדות ודיכאון,אני לא יודע אם זה קשור אבל אשמח את דעתך בנושא....

שלום אבי, תמיכה ועידוד של אח גדול יכולים להיות מתנה גדולה עבור כל ילד, במיוחד בימים קשים של בדידות וכאב. ילדות בגילה יכולות להסתבך במריבות-בנות, אך צריך לוודא שהמריבות אכן "שגרתיות" ואינן יוצרות נתק ובדידות חברתית. נדמה לי שכדאי ליצור הזדמנות לשיח גלוי ביניכם, בו תוכל לברר מה בדיוק קורה לה בקבוצת הבנות. חשוב לבדוק האם יש לה לפחות חברה טובה אחת (או שתיים) שהקשר איתה יציב, ושיש לה 'מקום בטוח' לפחות בחוויה שלה. נסה לשאול על מה המריבה, ולראות האם יש משהו עקבי בהתנהגותה שמסבך אותה בצרות. אם יש משהו כזה, חשוב לנסות להבין את המקור (סף תסכול נמוך? רמת תוקפנות גבוהה? קנאה? מאבקי כוח? תחושת נחיתות? נטייה להיעלב?) ולחשוב יחד על דרכים אפשריות לטיפול בזה. מילה טובה אף פעם לא מזיקה, בעיקר כשהיא מגיעה מאח גדול ונערץ. נסה לשדר לה שאתה זמין, שאתה בעדה, ומוכן לעזור בעצה טובה ובהקשבה. אני מקווה שהחרדה והדיכאון במשפחתכם לא יתפשטו מעבר למה שכבר נתון, ושתצליחו למצוא שמחה ואיכות חיים למרות הכל. בברכה ליאת

אני אתן דוגמה להתנהלות שלנו הבוקר , שניהם מתעוררים בבוקר ב-6.00 , בעלי לקח את הקטנה והגדול בא אליי למיטה וכמובן הפריע לי לישון, טיפס עליי , דיבר איתיוכ"ו כמובן שכבר הרגשתי מובסת כי ידעתי שאין סיכוי שאני אשן את השינה שכ"כ חסרה ליאבל הייתי במצב קטטוני אז הרבה לא הגבתי. לבסוף הוא מצא מסטיק על השידה שלי ולא רצית שיאכל שלם ואמרתי לו שאני לא מסכימה שלם אלא רק חצי כי נראה לי מסוכן, דבר שהכניס אותו להתקף זעם הוא שרט אותי . זינקתי מהמיטה התגובה הראשונית שעלתה לי לראש היא שאני לא יכולה להיות לידו במצב הזה. הוא התחיל להשתולל עוד יותר אז חזרתיואמרתי לו שהוא לא יכול להיות בחדר שלנו אם הוא מתנהג ככה. הוא בכה והשתולל אבל בסוף הוא יצא , הוא קיבל חיבוק שעזר לו לצאת מהמצב. ברור לי שאין לי מושג איך להתמודד ... נראה לי מצד אחד שהוא במצוקה וזקוק לחיבוק מצד שני זה נראה לי חיזוק חיובי מידי להתנהגות שלו. מה עושים אשמח להמלצה על פסיכולוג טוב באיזור ר"ג גבעתיים.

שלום ורד, כתבי אלי למייל האישי, ואולי אוכל לסייע בהמלצה. [email protected] בברכה ליאת

שלום ליאת. אני אמא לפעוט מקסים בן שנתיים וחצי. כבר יומיים הוא בוכה בגן כל היום, "שובת" רעב ולא מוכן לאכול כלום, לא משחק עם אף ילד ורק מחכה שיבואו לאסוף אותו.זה לא גן חדש והוא מאוד אהב ללכת אליו בעבר. בנוסף הוא לא רוצה שאני אעזוב אותו (גם אצל הסבתא שבעבר לא היתה לו שום בעיה ללכת אליה). לפני כשבועיים חזרנו מחופשה משפחתית בארה"ב של 3 שבועות (בעלי אני והילד). במשך שבועיים היה נראה כי חזרנו לשיגרה. האם יכול להיות שכל ההתנהגות הזו היא בעקבות החזרה לשיגרה? אני בהיריון (ממש בהתחלה) וכמובן לא סיפרנו לו עדיין, אבל אולי הוא מבין שמשהו מתרחש, ומגיב לזה? איך עליי להתנהג איתו? מה לעשות כדי להחזיר לו את הביטחון? בתודה מראש, גילי

שלום גילי, בכי והפסקה פתאומית של אכילה יכולה לאותת על מחלה או בעיית בריאות, בעיקר כשמדובר ביומיים בלבד. נסי להמשיך ולעקוב, ורק אם הבעיה נמשכת, ורופא הילדים שלל בעיה גופנית, אפשר יהיה לשקול גורמים רגשיים. קשה לי להאמין שמדובר בתגובה להריון החדש שברחמך. בריאות ליאת

ליאת שלום, מצטערת על ההסבר בני בן חמש וחצי - אוהב מאוד! ממתקים (מי לא :-)). בבית הרגלנו אותו שממתק (שוקולד / חטיף) מקבלים אחרי האוכל ולא לפני - כלומר, אם מבקש ממתק כשעה או פחות לפני הארוחה - אנחנו אומרים שעוד מעט הארוחה והממתק "יסתום" אותו - ולכן יקבל אותו אחרי האוכל. ההסכם הוא 3 ממתקים ביום: בד"כ אחד אחרי א. צהריים (כשחוזר מהגן), אחד בין לבין ואחד אחרי א.ערב(הוא יודע לספור כמה ממתקים אכל וכמה עוד נשאר לו לקבל). פעמים רבות לא מבקש את כל ה3 ואני לא "מתנדבת " לתת.... אציין כי לאחרונה הממתקים הפכו לאישו בבית - ממש נוצרה אצלו התניה בין אוכל לממתק, ז"א פעמים רבות מתיישב לאכול ארוחת ערב ולאחר 3-4 ביסים אומר שסיים ומבקש ממתק. מבחינתינו התניה זו מאוד בעייתית - בעיקר משום שמוכן לאכול בשביל הממתק (ולא כי ממש רעב) או לחילופין מסיים עם הארוחה מאוד מהר בשביל הממתק. אדגיש כי אף פעם לא אמרנו "אם תאכל אז תקבל ממתק" - כי איני סבורה שעליי לקבוע את הכמות אותה יאכל - אני תמיד מדגישה כי הוא מחליט כמה יאכל בהתאם לתחושה שלו (רעב או שבע). ולשאלתי: מה לעשות כשכמעט ולא אוכל (2-3 ביסים) וישר מבקש ממתק? כן לדרוש שיסיים את הצלחת? אבל אז הוא כועס שאני מכריחה... או אולי עליי איכשהוא לשבור את ההתניה הזו "אוכל-ממתק" ואם כן - כמה ממתקים לתת? מתי? מבחינתו יכול לאכול גם 5 ו 6 ממתקים ביום.... הערה: באופן כללי הוא לא אכלן גדול. אשמח לתגובתך! תודה מראש, רוני

שלום רוני, בתור חובבת ממתקים ידועה, אני חשה הזדהות עמוקה עם ילדך הקטן, ומודה שכל מה שאומר כאן בהחלט אינו עומד במבחן המציאות אצלי בבית, ולפחות במקרה זה, אני "נאה דורשת ולא (מאד) נאה מקיימת". אז אין ספק שהגבלת כמות הממתקים שאוכלים ילדינו(לא יודעת כמה מותר ביום. זה שאלה שיש להפנות לתזונאית) עולה בקנה אחד עם המלצות התזונאיות ורופאי השיניים. ובכל זאת, כולנו מכירים את התאווה למשהו מתוק. לכן אתן תשובה זהירה, מתוך תקווה שלא תהיה כאן התנפלות עלי. אכילת ממתקים, כמו יתר ההרגלים הרעים, הופכת ל'אישיו' דווקא כשאנחנו נלחמים בה. כשאנחנו מתחלחלים מהקללות והשקרים של הילדים, אנו מעלים בבלי דעת את תדירותם. בדומה, גם הניסיון למנן באופן נוקשה את אכילת הממתקים, גורמת להתעסקות רבה סביב זה במשך היום, ומגבירה את התשוקה למתוק. כמי שאחראית על מה שנמצא בארונות המטבח ובמגירות, תוכלי לשלוט על איכות החטיפים הנכנסים הביתה כמו גם על הכמויות שלהם, ולאזן (למשל) בין המתוק למלוח, בין המלאכותי לטבעי, וכד'. אני חושבת שנכון יהיה להכחיד את ההתנייה שבין הארוחה לממתקים, ולשאוף להפחתת העיסוק בזה, גם אם לזמן מה תאפשרי לו לווסת את עצמו בעניין זה. מאחר וממילא אינו אכלן גדול, יש להניח שהניסיון לא יגבה מחיר כבד של קילוגרמים עודפים. מאחלת לך הצלחה (מהמחתרת) ליאת

שלום. ביתי בת 10 (תאומה) ילדה מאוד סגורה ובישנית. המורה בבית ספר אמרה לי לגשת איתה לטיפול - בבית ספר היא כאמור סגורה מאוד ואינה מדברת (בבית היא מדברת). כיצד אני מתחילה תהליך איבחון ולמי לפנות? תודה

שלום סיון, מאחר ומי שהניע את התהליך הוא בית הספר, הייתי מציעה להתחיל מהצוות הטיפולי השייך לשם, דהיינו יועצת ביה"ס או הפסיכולוגית של ביה"ס, שיוכלו - ללא ספק - להפנות אותך לאנשים או לגופים הרלוונטיים, לצורך אבחון וטיפול. לפעמים אפשר לקבל גם את הטיפול הרגשי בתוך ביה"ס, כמו למשל דרך תרפיה באמנות, במוסיקה או תנועה. אפשר כמובן לנסות דרך קופת החולים, ואפשר לפנות לטיפול פרטי. עניין של בחירה ןתקציב. בהצלחה ליאת

שלום רב, לפני שלושה חודשים קנינו בית במועצה אחרת מה שידרוש מאיתנו להעביר את ידלנו ( 8.5 4 ו 1.5) מסגרות חינוכיות. ביתנו הגדולה בכיתה ג' החלה להפנים את המעבר ועוברת תקופה קשה של התפרציות בכי כעס וזעם, עולים בה פחדים של מה הולך להיות הפרדה מהחברים הנוכחיים ופחד שלא תצליח להתחבר עם ילדים חדשים. אנו משוחחים איתה כל הזמן מסבירים כי היא לא מאבדת חברים אלא תרוויח חברים חדשים ושתמיד תשמור על קשר עם החברים הקיימים. בתנו היא ילדה דומננטית ואוהבת להוביל היא חכמה ומודעת למגבלות שלה מהכרותי אותה ומנסיון העבר (היא הששתלבה בגן מועצה בגיל 5 לאחר שהייתה במסגרות פרטיות והשנה נכנסה לצהרון חדש עקב סגירה של צהרון קודם)מאוד קשה לה להתחבר עם ילדים שנמצאים כבר בקובוצות בצהרון החדש היא מרגישה לא שייכת ואוטסיידרית ומבלה את רוב זמנה לבד. אני חייבת להוסיף שגם לי קשה ואני מזדהה איתה מאוד ולכן מבקשת את ייעוצכם כלים, דרך לסייע לה אולי באמצעות משיהו חיצוני, רעיונות תודה רבה מראש

שלום דליה, מעבר דירה אכן יכול להיחוות כמשבר, לפחות לזמן מה, בהיותו קוטע את חוויית הרציפות של כל בני המשפחה. לא תמיד אנחנו יכולים (למרות שהיינו מאד רוצים) ללכת לפני ילדינו, כמו "מגלי מוקשים", ולסלק מכשולים מן השביל עליו הם צועדים. במקום זאת, מוטב לחזקם ולדאוג שיהיו מיומנים וכשירים ככל האפשר מול אתגרי ההווה והעתיד. אני מציעה להמשיך ולשוחח איתה על המעבר, לנסות לחשוב בצורה פתוחה ועניינית על הקשיים הצפויים, מבלי לטייח, ולדון באפשרויות הפעולה. כשילד מצפה לקשיים ויכול לדון בהם באופן מפורש, מתגברת אצלו תחושת השליטה היחסית, והסיכוי שייתפס חסר אונים וחסר פיתרונות פוחת. תוכלו להזכיר לה את חודשי הקיץ, בהם תוכל להתחיל לבסס קשרי ידידות ראשוניים עם בני גילה במקום החדש, להזמין אליה חברות באופן יזום, כך שעד ספטמבר שוב לא תהיה כה בודדה. הבטיחי לה עזרה ותמיכה, ונוכחות רבה יותר שלכם, ההורים, עד שיימצאו לה חברים. הדגישי את הזמניות של תקופת המעבר, ושתפי אותה מחוויות ילדות דומות שעברתם בהצלחה. אני רוצה להאמין שברוב המקרים הדאגה שלנו עודפת מעבר לנדרש, וכי רוב הילדים מצויידים ביכולות הסתגלות בסיסיות טובות. גם אם לבתך לוקח קצת יותר זמן, כדאי לזכור שמי שאהוד ומקובל בחברת ילדים אחת, בדר"כ מצליח להשיג סטטוס דומה למדי גם בקבוצת ילדים אחרת. אמהות מנוסות מוזמנות, כמובן, לחשוב על רעיונות ספציפיים נוספים, ולשתף. בהצלחה ליאת

תודה

שלום, יש לי בן בגיל 6 שמאוד קשור אלי-אני חושבת יותר מהמקובל. הוא ילד מאוד חברותי ועל פניו נראה מלא ביטחון. יש לו הרבה חברים כל יום כמעט באים אליו חברים ותמיד בפיקניקים ובטיולים שאנחנו עושים נראה כאילו הוא המנהיג וכולם הולכים אחריו ונמצאים סביבו. הוא ילד גיבור כזה, לא בוכה אם הוא נופל או נפצע רק שמאוד מאוד כואב לו, ילד שמתגבר מהר - ילד ממש בוגר!!! הבעיה היא שהוא מאוד קשור אלי ואם אני לא לידו הוא מאבד ביטחון. למשל במסיבות יום הולדת הוא לא נותן לי אף פעם ללכת, בחוגים שלו הוא לא נותן לי ללכת ולחזור אחרי שעה, וגם אם אני נמצאת תמיד הוא מסתכל ומוודא שהוא רואה אותי ושואל אותי לפני איפה אני יושבת ושאני לא אזוז. ואם לרגע קמתי והוא לא ראה אותי ונבהל הוא מסוגל לבוא אלי בעיניים דומעות לקראת בכי ולשאול איפה היית חיפשתי אותך. פעם אחת היינו בגינה וישבתי על ספסל והוא שיחק כדורגל עם חברים לידי. ואז קמתי עם הבת שלי לנדנדה - מרחק של 10 מטרים, ופתאום אני רואה אותו בא אלי בריצה בבכי ואומר לי למה קמת ולא אמרת לי ולא ראיתי אותך... אני תמיד אומרת לו שהוא ילד בוגר ושאני סומכת עליו שהוא יכול להיות בחוג או ביום הולדת לבד כמו הילדים האחרים ושאני אחזור לקחת אותו כמו כולם אבל לא עוזר כלום. הוא פשוט מחוויר ואז אני נאלצת להישאר. וכשאני נשארת אז לפעמים הוא כל הזמן בא לחבק ולנשק אותי. איך לעזור לו?

שלום שירה, אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי ודאי להבחין בפער העצום בין הפסקה הראשונה, בה מופיעים ביטויים כמו גיבור, מנהיג, מלא ביטחון, מתבגר מהר ובוגר; לבין הפסקה השנייה, המתארת ילד נצמד, חרד מאד, מבוהל ונוטה לבכי בנקל. הפער הזה מעניין במיוחד, בהיותו משקף - אולי - את התפיסות הסותרות ביחס אליו, הן מצידך, והן אצלו עצמו. שימי לב כמה פעמים ציינת שהוא "אינו נותן לך" ללכת, לקום, להתרחק, ממש כאילו הוא מנהל אותך ולא להפך. מפליא ככל שזה יישמע, פחדים יכולים להיות דרך יעילה לשליטה באנשים אחרים, גם אם לא תמיד במודע. לכן, אם את באמת רוצה לעזור לבנך לפתח יכולות התמודדות בוגרות, עליך לשחרר את עצמך מעול הפחדים שלו, ולהחזיר לעצמך מידה של חירות ואיכות חיים. לפני מסיבות יום הולדת, הודיעי לו שאין בכוונתך להישאר, אלא רק ללוות אותו עד שם, והניחי לו לבחור אם הוא רוצה ללכת או לוותר. באופן דומה, הסבירי לו שלא תוכלי לשבת בגינת המשחקים מבלי לזוז, ושאת מתכוונת לבלות בחופשיות גם עם בתך הקטנה. הוא יוכל לבחור אם להצטרף בתנאים שלך, או להישאר בבית. זוהי אינה התאכזרות, אלא הצבת גבול ברור, המאפשרת לך להישאר בת-חורין מבלי להשתעבד לחרדותיו. תוכלי לחזור ולהזכיר לו שאת שומרת עליו, משגיחה עליו גם ממרחק, וסומכת על יכולתו להסתדר. כרגע, גם אם את אומרת לו משפטים דומים, ההתנהגות שלך משדרת מסר הפוך. כמו תמיד, קיימת האפשרות להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לך בהבנה טובה יותר של המכניזם, ובהגברת היעילות שלך כדמות סמכות. בהצלחה (ואת מוזמנת לעדכן) ליאת

שלום,בדומה לשירה גם בני בן 6 ופוחד מאוד להישאר במקומות ללא השגחתי הצמודה.לשירה המלצת לשים לו גבול ולהשתחרר מהפחד שלו. האם לא יכול להיות שהילד באמת חרד מאוד בגלל בעיות רגשיות?האם להכריח אותו בעצם זה כמו להתעלם מסיבה אחרת בגללה הוא כ"כ חושש להישאר לבד?

שלום לידיה, אין לי ספק שהפחד הוא אמיתי מאד, גם אצל בנך וגם אצל הילד של שירה. אם תקראי שוב את מה שנכתב, תראי שלא מדובר בשום מקום על "להכריח" את הילד למשהו. אדרבא, אפשר וחשוב להתייחס לפחדים, לדבר עליהם ולכבד אותם, אך זאת מבלי לאבד את חירותנו כבני אדם ומבלי להשתעבד לפחדי הילד באופן כה בלתי הגיוני. בברכה ליאת

ליאת שלום בתי בת ה-4 התחילה לשקר. כשאני שואלת אותה אם היא שטפה ידיים/צחצחה שיניים היא אומרת שכן למרות שאני יודעת שהיא לא עשתה. כשאני שואלת מי עשה בלאגן בחדר? היא אומרת שזו לא היא למרות שברור לי שזו היא. דיברתי איתה ואמרתי לה שאצלנו בבית לא משקרים ושאני לא אוהבת את זה, אבל לא נראה לי שזה הזיז לה. כיצד צריך להגיב? תודה מראש!

שלום רב, ילדים נוטים לשקר כדי לא להסתבך עם ה'שלטונות'. בדר"כ הנטייה הזו גוברת באווירה של ביקורתיות או חוסר אמון. אם ברור לך מי עשה בלגן בחדר, אז בשביל מה לשאול? בקשי ממנה בפשטות לסדר את החדר כי הוא הפוך. באופן דומה, הזכירי לה לצחצח שיניים ולשטוף ידיים, מבלי לנסות לבלוש אחריה. אם את רואה שלא עשתה זאת, חזרי על בקשתך. אם תחשבי עם עצמך בכנות, תראי שגם אחנו - המבוגרים - לא נתנדב בקלות להודות בפאשלות שלנו, אם תהיה לנו הזדמנות להימנע מזה. כששואלים "מי השאיר את המפתחות מחוץ לדלת הבית כל הלילה?" או "מי השאיר את החלב על השיש בבוקר ולא החזיר למקרר?" סביר שהתגובה הראשונה שלנו תהיה "לא אני!". אז למה לדרוש מילדה בת 4 להיות צדיקה גדולה מאיתנו? כולנו מבלפים פה ושם, כדי שיהיה שקט, וילדים קטנים עושים זאת עם פחות תחכום, אבל בחן רב. זכרי שבאווירה חיובית ומקבלת, הצורך לשקר פוחת למינימום. בהצלחה ליאת

בני בן 7 בכיתה ב' יליד דצמבר, המחנכת טוענת כי לפעמים אינו מפסיק לדבר בשיעור למרות בקשותיה להפסיק ונוצר מצב לפעמים שכל הכיתה פשוט בוהה בו והוא ממשיך בשלו, שואל שאלות, מסבער כאות עיניו את הדברים שהסבירה המורה וכו''..... כל בוקר לפני צאתו מהרכב לבה"ס אני מבקשת ממנו שלא לדבר בשיעורים אך ללא הצלחה. , הוא ילד חרוץ ומצטיין בלימודיו, ציוניו מעולים, חברותי,, אהוב על חבריו, אנו חוששים שעם עלייתו לכיתות גבוהות יותר הדבר יפגע בלימודיו. באופן כללי עד עלייתו לכיתה א' היה שקט יותר ולאחר לידת בני השני חודש אחרי תחילת הלימודים, השתנה התנהגותו גם בבית.שמתבטא בדברים קטנים, כמו לבקש 20 פעם כדי שיאכל, יכין שיעורים או יתקלח.... אני מבקשת ממנו יפה בבית לשתוק ובכל זאת ממשיך בדיבוריו, ולאט לאט הטונים שלי עולים והוא עדיין בשלו. מה אפשר לעשות בנושא??כיצד אני יכולה לעזור לו?????

שלום רב, דיבור בלתי פוסק יכול להיות חלק מהפרעת ADHD (הפרעת קשב וריכוז), כתוצאה מנטייה אימפולסיבית וקושי לעצור. גם התעלמות מבקשותייך החוזרות יכולה להיות חלק מהתופעה, כתוצאה של מיקוד יתר בעניין אחר. לכן, על אף שהתפקוד האקדמי שלו תקין, שווה לשקול אבחון מסודר, שיוכל לאשש או לשלול הפרעת קשב. עם או בלי קשר לבעיה אפשרית זו, מצב בו את פונה אליו עשרות פעמים ללא הואיל, הוא בלתי רצוי, ויוצר אינפלציה של מילים, המאבדות מערכן, ומלמדות אותו "לצפצף" על מה שאת אומרת או מבקשת. כאשר את מבקשת שילך להתקלח (או לאכול או לישון), התריעי פעם אחת בלבד, ואז, דאגי שיקום ויעשה כרצונך, גם אם לצורך כך יהיה עלייך לקום ולגשת אליו. ילדים עם נטייה להתפזר וקושי להתארגן זקוקים מאד לכללי התנהגות ברורים ולגבולות הנאכפים באסרטיביות לצד חמימות והבנה. המלצתי היא - אבחון. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 7.5 בכיתה ב , ילד מאוד חכם ומטציין בלימודיו. בני ילד מאוד רגיש, מקובל בחברה. לאחרונה הוא מתנהג לא יפה הוא רוצה שדברים יתנהלו כמו שהוא רוצה ולא מקשיב למורה ועושה כראות עיניו אנו ההורים מאוד אסרטיבים ומחזיקים אותו ביד קשה עם עונשים מונעים ממנו חברים, ללכת לחוגים ואפילו נותנים לו לרשום מאות פעמים משפטים שעליו לשנן כמו : אני צריך לעשות כל מה שהמורה אומרת. כשהוא נמצא במצב של עצבים הוא רואה שחור לא משנה מי מולו וכאילו אין עם מי לדבר. אחרי שהוא נרגע הוא מודע לאופן התנהגותו ומצטער על כך מאוד ומבטיח לא לעשות זאת שוב. אך לצערי הרב זה קורה לו הרבה פעמים בחודש האחרון. אודה לכם על עזרתם וקבלת ייעוץ למי ולאן עליי לפנות פניתי רבות למכבי למתן טיפול אצל פסיכולוג קליני של ילדים אך הממתנות רבות האם יש רופא באופן פרטי שאתם מכירים? או מכירים את הבעיה ויש איזה המלצה מסויימת. אשמח לשמוע.

שלום שולה, הצבת גבולות נאותה אינה עושה שימוש בעונשים שרירותיים ונוקשים, היוצרים תחושת מרירות ואי צדק. יד קשה ועונשים משפילים יכולים להחריף את המצב, ולדחוק את הילד (והוריו) לתחושות חוסר אונים וייאוש. אני מעודדת אותך לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני של ילדים, שיוכל להנחות אתכם לקראת צעדים אסרטיביים וסמכותיים שאינם פוגעים בכבודו של הילד. תוכלי למצוא כאן באתר רשימת מטפלים פרטיים, שבוודאי יוכלו לראותכם בהקדם. בהצלחה ליאת

בני בן ה-13 אינו נכנס לשירותים שאינם בביתו. הדבר התחיל עוד כשהיה בן 4 ואז פנינו ליעוץ פסיכולוגי אך נאמר לנו שזה יחלוף עם הזמן ועד כה אין הטבה . הוא מסרב לעשות פיפי או קקי אם אנו נמצאים בטיול גם אם הדבר דחוף מאוד . גם אצל חברים הוא יתאפק שעות העיקר לא להכנס אצלם לשירותים . בבית כאשר הוא נכנס הוא תמיד נועל את הדלת דברנו איתו האם הוא חווה חוויה כלשהי שגרמה לו לפחד זה אך הוא משיב בשלילה. יש לציין שהילד באופיו הוא רגיש חייבת עזרה למי ניתן לפנות לטיפול ? האם יש צורך בפסיכולוג קליני או בפסיכולוג קוגנטיבי התנהגותי? ואיך אני יכולה למצוא פסיכולוג המטפל בבעיה ספציפית מעין זו ?

שלום סופר, אני חושבת שפסיכולוג קליני הוא הכתובת, ורצוי באמת כזה המתמחה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (לפחות בשלב ראשון). תוכלו לנסות באלפון המטפלים באתר של איט"ה http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

שלום רב לך, יש לי שאלה דחופה לגבי הבת שלי. זה מאוד מאוד דחוף לי - אשמח אם תתקשרי אלי בטלפון 052-5263553 המון תודות! חני

שלום חני, אשמח אם תוכלי לנסח בכל זאת משהו כתוב, לכאן. זהו פורום הנותן מענה בכתב, ואינו מתיימר להחליף טיפול פסיכולוגי. אם את מרגישה שיש משהו דחוף, פני להתייעצות עם איש מקצוע ללא דיחוי. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן בגיל 6 וארבעה חודשים ובת בגיל שנתיים ושבעה חודשים שחולקים חדר ביחד. בעוד כשבוע אני אמורה ללדת בן. התכנון הוא שהבן הגדול שעולה לכיתה א יעבור לחדר משלו והתינוק יהיה עם הבת בחדר גם כי ההפרש ביניהם קטן יותר וגם כי הילד הגדול עולה לכיתה א. השבוע סידרנו את החדר לילד הגדול מבחינת צבע וארון ושולחן כתיבה והוא כל כך התלהב שביקש לעבור לחדר שלו לבד עוד באותו יום. אני מאוד חששתי איך הבת שלי תגיב ובעלי אמר שטויות שטויות. הבן שלי עבר ואכן ישן שם כבר 4 ימים אבל הבת שלי כל פעם לפני ההירדמות מקטרת (לא בוכה) אני רוצה את בר, אני רוצה לישון עם בר....וזה קורע לי את הלב. אני יושבת לידה כמה דקות ואז אני הולכת. בעלי אומר שאני מגזימה והכל שטויות והיא תתרגל ואין מה לעשות. אבל זה ממש קשה לי, אני ממש מצטערת שסידרנו לו את החדר לקראת הלידה, אולי היינו צריכים לסדר לו את החדר רק כשהתינוק היה עובר לחדר עם הילדה. הרי כשהוא יוולד גם ככה הוא יהיה איתנו בחדר 3 חודשים בערך. אבל אמרו לי שאם היינו מעבירים אותו כשהתינוק היה נולד הוא היה מרגיש כאילו התינוק תופס את מקומו ואני לא חושבת כך כי הוא כבר גדול. דווקא הקטנה היא זו שצריכה התחשבות - לא? בקיצור - שאלתי את הבן שלנו אם הוא מוכן לחזור לישון בחדר שלה ולעבור רק שהתינוק יהיה איתה והוא לא מוכן. הוא ממש מתלהב מהחדר שלו. האם אני צודקת בהרגשות שלי או אכן מגזימה כפי שבעלי טוען? איך להקל עליה?

שלום שירה, אז אני לא אגיד "שטויות שטויות", אבל מציעה להקשיב הפעם לאינסטינקטים הבריאים של בעלך, ולאפשר לבתך להתמודד בהצלחה גם עם תחושות של מורת רוח או אכזבה. אחרי הכל, אלה רגשות לגיטימיים, ואני מתרשמת שלא מדובר במשהו מאד טראומטי או מאיים. זכרי שרחמים הם דבר מחליש, וכל עוד לבך נקרע (למה, בעצם? יש לה יופי של חדר רק לעצמה) היא עלולה לחוש בכך, ולהרגיש שאם מרחמים עליה היא כנראה <באמת> מסכנה. אמרי בקצרה שבר עבר לחדר משלו, ושאת סומכת עליה שתצליח להירדם גם בלעדיו. תוכלי לקנות לה בובה פרוותית שתצטרף אליה לשנת הלילה כתחליף, או לפחות עד שיגיע התינוק. מאחלת לך לידה קלה ונעימה, והתארגנות מהירה לכולכם לאחריה ליאת

שלום,לבני בן ה-13 התגלתה תופעת הOCD והוא כעת מקבל פריזמה שבזכותה נפסקו התופעות,אולם הוא אינו הולך לבית הספר באופן קבוע בטענה שאינו מסוגל להתרכז.כמו כן יש התקפי זעם בהם הוא יכול לצרוח ולזרוק חפצים לכל עבר. הילד נמצא בטיפול פסיכולוגי ומאוד קשור לסבא שלו.נוצר מצב שאני ה"הרעה". לפי ההנחייה בהדרכה ההורים (אומרת לא בדרך כלל וקשוחה יחסית),וסבא שלו הוא ה"טוב" כי סבא לא אומר לא ותומך מאוד. נוצרה דילמה מבחינתי לאחר שהפסיכולוגית אמרה כי הסבא "פוגע" מרוב שהוא תומך ועוזר ואני היא "המפלצת". יש לציין שבנוסף אני גרושה, ואצל אבא של הילד אין תופעות של התפרצויות או כעסים. אשמח לקבל הצעות או רעיונות נוספים לעזרה. די נואשת,אור.

שלום אור, בדר"כ איני אוהבת להתערב בתהליך טיפולי קיים, מתוך ההכרה במוגבלותו של ערוץ התקשורת הזה ובמיעוט המידע שבידי. במקרה שלך, אני בוחרת לחזק את הפסיכולוגית, ולעודד אותך להמשיך להציב לבנך גבולות באופן עקבי, גם במחיר זמני של ביטויי כעס כלפייך. סבים אינם הורים, ובעיני זה לא נורא אם הם מקבלים את תפקיד הדמות ה"טובה". זכרי שילד הגדל ללא גבולות מרגיש בסופו של דבר נטוש ונעזב, חרד וחסר כישורים חברתיים. אינך עושה לו עוול, אלא פועלת כהורה אחראי וסמכותי. מעודדת אותך מאד להמשיך לפעול לאור הנחיותיה של הפסיכולוגית, ולא להיבהל מהתקפות הזעם. בהצלחה רבה ליאת

בני בן 3 וחצי. בזמן האחרון הוא מנשק אותי הרבה ואומר לי מילים כמו "אני אוהב אותך", "את חמודה שלי", "את מתוקה כמו דבש" ועוד משפטים ממיסים מהסוג הזה, אבל כמעט באותה נשימה הוא גם אומר לי, "את לא אמא שלי, סבתא אמא שלי", או "את לא חברה שלי". אני כמובן מסבירה לו שאני לא חברה שלו, אני אמא שלו, ו"סבתא היא סבתא שלך ואני אמא שלך" ו"של סבתא אתה נכד, שלי אתה בן". כל זאת בלי לייגע אותו בהסברים מיותרים, אבל הוא בשלו חוזר שוב ושוב על המנטרה. לפעמים הוא גם אומר שאני סבא שלו. אנחנו משפחה חד-הורית ואביו בכלל לא בתמונה ומעולם לא היה בקשר איתנו, מבחירה שלי. הוא מתראה עם סבתא כמעט על בסיס יום-יומי והוא מאוד אוהב אותה, אבל רק לשעה וחצי עד שעתיים ביום ואני היא האדם העיקרי והבלעדי שנמצא איתו ומטפל בו, למעט כשהוא נמצא בגן. שאלתי היא אם זה דבר רגיל לגילו וזה יעבור או שיש לי ממה לחשוש, ואיך עלי לנהוג במקרה זה. תודה ושבוע טוב.

שלום רב, אני מניחה שהאמירות של בנך משקפות ניסיון "לעשות סדר" ולהבין את המבנה המשפחתי הלא 'קונבנציונלי'. המשיכי להדגיש בפניו כי את אמו, וסבא וסבתא הם הורים שלך, אך לא שלו. בקשי מהסבים לחזק את המסר, ולהמשיך להיות דמויות קרובות ואהובות עבורו. אני מניחה שבשל העובדה שמדובר במשפחה חד הורית, יגיעו שאלות גם בהמשך, אליהן יש להתייחס באופן ענייני ופתוח, ולהתכונן אליהן מבעוד מועד. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה. אני אמשיך לנסות. הענין הוא שהקטנצ'יק ממש מתעקש, חוזר על המנטרה הזו בעקשנות, אמנם לא במשך כל היום, אבל היום זה הגיע כמעט לבכי. אני בשלי ממשיכה לחזור על המסר, אבל השאלה שלי היא האם יש טעם "להתווכח" איתו, או שאם זה מגיע למצב שהוא אומר ואני מתקנת והוא בשלו וכן הלאה, אולי כדאי "לשבור" את השרשרת הזו ופשוט להניח לו באותו רגע (עד הפעם הבאה)? יכול להיות שהוא גם מרוויח מזה? שזה מספק לו את הצורך באינטראקציה או בתשומת לב? (לא שחסר לו, אבל בכל זאת).

שלום אני מחפשת יועצת/יועץ משפחתי להורים לנוער הבת שלי בת 17.5 ולפני יומיים נתקלתי במחשב שלה בטעות בשיחת צ'ט שבה היא לאחר קיום של שיחה בעלת גוון מיני דיי פרובוקטיבי(יחסי שולט נשלט וכו') הסכימה להפגש עם הבחור איתו היא מנהלת שיחה של יומיים. לאחר גילוי הצ'ט דיברתי עם ביתי והסברתי וחזרתי והסברתי על הסכנות הכרוכות במפגש כזה במיוחד לאחר שיחה כזו עם בחור שאינה מכירה. כמובן שהיא נבהלה מעצם הגילוי שלי אני מאוד בלחץ מהמשך הדרך ומחפשת דרכי פעולה - האם לנתק את האינרטנט , כיצד אני מונעת ממנה המשך קשר עם הבחור (היא הבטיחה שלא תפגש איתו) אבל אני לא סומכת עליה כבר. מדובר בילדה שעד כה חשבתי שהיא אחראית ונבונה וחשוב לי לשקם את יחסנו מבלי לאבד את שיתוף הפעולה שלה מחד ומבלי לסכן אותה מאידך.

שלום אורית, באתר זה תוכלי למצוא רשימת מטפלים ויועצים, בין השאר עפ"י אזור המגורים. ככלל, כל פסיכולוג ילדים ונוער מיומן גם בהדרכת הורים, והוא כתובת ראוייה למטרה שלך. עד שתגיעי למומחה, כמה מחשבות משלי. לאמונתי, פתרונות כמו ניתוק המחשב או האינטרנט אינם יעילים לאורך זמן, מאחר והפרצות תמיד יהיו. אני סבורה שבמקום לשמור על ילד שלא ייפול למים, עדיף ללמדו לשחות. לפיכך, חינוך לגלישה בטוחה וזהירה הוא הפיתרון. בתך נמצאת בגיל ההתבגרות, ומטבע הדברים היא עסוקה מאד בבני המין השני, ובמיניות על פניה השונים. כהורים, חשוב שנהיה קשובים לתמורות הללו בחיי ילדינו המתבגרים, ונענה לצרכים החדשים הללו בפתיחות ובאומץ. אם בתך נבונה ואחראית (אין סיבה ממשית להפסיק לסמוך עליה רק בגלל שפלרטטה ברשת עם בחור צעיר), אני מאמינה שאפשר יהיה לפתח עמה שיחה פתוחה וכנה, מתוך כבוד לצרכים שלה, אך גם מתוך אחריות ודאגה אמיתית לשלומה. תוכלי להסביר לה על הסכנות שברשת, ולהציע לה את שיקול הדעת והניסיון שלך, ובלבד שאלה יינתנו ללא שיפוטיות ובנדיבות. אני מאמינה באמת ובתמים, שערוץ תקשורת פתוח וקרוב עם המתבגר/ת הוא הפיתרון היעיל לאורך זמן, בוודאי בהשוואה לצעדים חד צדדיים הפוגעים בחירות הבסיסית שלו/ה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 5,5 שנים עברה אבחון בשלות לכיתה א',בהמלצות של פסיכולוגית היה להשאיר אותה שנה נוספת,ריפוי ועיסוק וטיפול רגשי לא ממש הבנתי מה זה טיפול רגשי ואיפה עושים אותו,בהתפתחות הילד לא יודעים להסביר לי ולעזור ליף,אנחנו שייכים לקו"ח כללית אם את יכולה להסביר לי וגם לעייץ למי לפנות באזור נתניה

שלום תמי, טיפול רגשי מכוון לעולמו הפנימי של הילד, אל החוויה שלו, ה'צרות' שלו, הקשיים, החרדות, ההתמודדויות שלו עם הדמויות המשמעותיות בחייו, הקונפליקטים שלו, וכמובן כל קשת הרגשות שהוא חווה ומרגיש ביחס לעצמו וביחס לעולם. בניגוד למבוגרים, הטיפול הרגשי בילדים אינו נשען בעיקרו על שיחות, אלא על טכניקות של משחק, יצירה והבעה. טיפול רגשי יכול להיעשות ע"י פסיכולוגים קליניים של ילדים או ע"י מטפלים בהבעה (כמו טיפול באמנות, דרמה, תנועה או מוסיקה). תוכלי להגיע אליהם דרך קופת החולים שלך, שתספק לך רשימת מטפלים רלוונטיים, אליהם תצטרכי לפנות בכוחות עצמך, ולשלם להם מחיר נמוך יחסית (כמחצית הסכום של טיפול פרטי). אפשרות נוספת, היא פנייה למרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער (הנקראת בנתניה "בית בריצ'ר"), שם הטיפול הוא חינמי, אך כרוך בהמתנה ממושכת. תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוגית הגן, הקשורה לשירות הפסיכולוגי-חינוכי, ולהיעזר בהמלצותיה. בהצלחה ליאת

שוב זאת אני לינא ,הבן שלי בגיל 3 שנים בתקופה האחרונה מגיב בעקשנות ןגם בהתנגדות להמון דברים, עוד שהוא מגיב באגריסביות כלפי אחרים',ובמיוחד אגריסביות מילולית ,מקלל ,ועושה פרצופים ,הוא כמעט רוב הזמן ברוגז,

שלום לינא, בגיל שלוש ילדים מתקשים עדיין לווסת את הביטויים הרגשיים שלהם, ולכן הגיוני שנפגוש גילוים של תוקפנות גולמית (לא מעובדת ולא מאופקת). למרות ההבנה וההכרה בכך שמדובר בתופעה נורמטיבית, עלינו להשתדל לסייע לילד בשכלול יכולות הוויסות שלו, ולא לאפשר לו לגלוש להתנהגויות הרסניות. כך, ננסה לעצור ביטויים של תוקפנות דחפית פוגענית (נעצור אותו פיזית כשהוא מנסה להכות פיזית או לשבור חפצים), ובמקביל, נעזור לו למלל את רגשותיו וננסה לתת להם תוקף: "אני רואה שאתה כועס ועצבני עכשיו. זה באמת לא נעים. אבל אני לא מרשה להרביץ, לקלל או לשבור דברים". דווקא פרצופים כועסים או עצבניים, זה משהו שאפשר לקבל מילד בן שלוש, שכן הם משקפים את רגשותיו האותנטיים. אחרי הכל, אם הוא כועס, עצוב או מאוכזב, למה שלא נראה את זה על פניו? בברכה ליאת

תןדה רבה על התשובה מאוד עזרה לי .

שלום ליאת ,הבןשלי בן 3 שנים ,שכתבתי לך קודם לגבי בעיית ההסתגלןת שלו לאירועים ולימי הולדת. לאחרונה הוא גם נמנע מלהשתתף במשחקים,למשל אתמול בבלאגאן כפר שעשועים הןא בכה הרבה ורצה שאהיה איתו בכל משחק,אם השתתפתי במשחק הוא משחק ונהנה ואם אני יוצאת הוא מתחיל לבכות,עוד שהוא נרתע,,פוחד לא מתנסה במשחק לבדו,צפיתי שאראה ילד בכפר שעשועים שרץ ממשחק למשחק ולהפך הוא בכה יותר מאשר נהנה ולי ממש כואב על זה.לאחרונה הוא גם מאוד עצבני ."חייבת לציין שאין שינויים בהרכב המשפחה וגם לגבי אורח חיים".

שלום לינא, מה שאת מתארת כתוספת "לאחרונה", אינו שונה מהותית ממה שתיארת בעבר. כפי שכתבתי לך אז, בנך רגיש יותר ומגיב בהימנעות וחרדה לסביבה זרה, הומת-אדם ורועשת. אני מציעה לך לנסות לקבל את העובדה הזו, ולא לצפות לשינוי דרמטי בזמן הקצר. זכרי שמה שגורם הנאה ועניין לילד אחד, יכול לעורר רתיעה אצל ילד אחר, ועלינו ללמוד לכבד את הקצב האישי וההעדפות של כל ילד. אם חשוב לך שהוא יהנה באתרי שעשועים מסוג זה, היי מוכנה לעזור לו וללוות אותו מקרוב. אם את מרגישה שבילוי כזה מתיש, מאכזב או מעצבן אותך, וותרי עליו לפי שעה. בגיל שלוש, עדיין 'מותר' לילד להגיב בחשש למצבים כאלה, מבלי שנחשיב זאת כפתולוגיה. בברכה ליאת

אני לא מבינה למה הוא עושה את זה זה קורה בדרך כלל בין התפר של חזרה מבי"ס פעם הוא טען שהוא מפחד להינעל בשרותים ושהוא מתאפק ולפעמים הוא סתם עסוק במחשב או משהו אחר וזה לא מזיז לו עד שאני מריחה ומיד שולחת אותו לנקות ולהתנקות.. האם זו בעיה רפואית או פסיכולוגית ? הדבר נמשך כבר שנה שניה עם הפסקות , יש לציין שהוא בן בכור ויש לו עוד אח הוא ילד שתלטן שאוהב ללהחליט על כולם ולנהל את העולם.. ומאד פיקח ועצמאי מציק לאח שלו וכנראה שגם מקנא בו ללא כל סיבה מיוחדת מה עושים ולמי פונים ? \תודה אמא מודאגת

שלום רונה, הואיל ומדובר בתופעה שהופיעה כמה שנים לאחר שהילד כבר שלט במתן צואה, אפשר להניח שהבעייה התפתחה כתוצאה מקשיים רגשיים, ולא מבעייה ראשונית בשרירי הסגור. לפעמים זה קורה בעקבות עצירות קשה שהכאיבה, חרדה, והתאפקות מרצון הגורמת בסופו של דבר להצטברות גושי צואה הפוגעים במתח שרירי הסגור. במצב כזה הילד מתקשה לחוש ב'בריחת הקקי'. לפעמים מדובר בחרדה כלשהי מפני בית השימוש (ובנך רומז על כך משהו). לפעמים (כמו שאת כבר יודעת בעצמך) מדובר בסוג של מאבק כוח ושליטה בין הילד להוריו. לכן, לפני הטיפול בכיוונים הרגשיים, יש לוודא אצל רופא הילדים שלכם (או אצל גסטרואנטרולוג של ילדים) שאין כל בעיה פיזיולוגית, ורק אז, להגיע לפסיכולוג ילדים שיוכל להנחות אתכם כיצד להפחית גורמי לחץ בסביבתו של הילד, ולסייע לו עצמו להשיג שליטה טובה יותר על הקקי. בברכה ליאת

היי, אני בעצם מבקשת עיצה לגבי שני ילדים שלי אנחנו משפחה שיש בה 5 ילדים כולם מקסימים ומוצלחים כל מי שרואה אותם אומר לי שיש לי משפחה למופת אבל ........... מה שהם אינם רואים זה 1. את הילד הקטן בן ה-5עם התקפות הזעם שלו כאשר הוא כועס הוא זורק דברים כל מה שמסביבו כסאות , כריות , משחקים יש לו פרצוף כועס והוא אומר "את לא רצית כך אז אני ..." 2. יש לי ילדה גדולה בת 24 שעדין גרה אצלנו בבית . וקשה לי מאוד איתה . היא כל הזמן מבקרת אותי בתור אמא , כל הזמן טוענת שאותה קיפחתי . פתאום אני יושבת איתה ומדברות על נושא היא אומרת לי לי את לא קראת נסיכה ( כי באותו רגע קראת לאחותה כך ) או כל הזמן אני לבד , אני מסכנה , מה עשיתם בשבילי? " אני שוב ושוב אומרת לה אני אוהבת אותך את בתי הבכורה היית ראשונה מכל הצדדים נתנו לך את הנשמה ואני יודעת שאני נתתי . עד גיל 17 היינו בקשר מצוין!!! ופתאום היא החליטה להתנתק ןלהתרחק . קשה לי עם זה שהיא לא עוזרת בכלל בבית ואני משערת שאת הכעסים האלו רואים שאר הילדים והיא משמשת דוגמא רעה לשאר הילדים . יש לה משפטים שהם ממש הרס לחינוך. כמו : "אמא אוהבת רק מי שמנקה לה , תחכו שתגדלו אז אמא כבר לא תאהב אתכם" מדובר בילדה בת 24 שמתנהגת כמו 12 ואין לי שליטה עליה כי הרי היא גדולה ועובדת . אחד התופעות שמדאיגות אותי זה שהיא בכלל לא חושבת להתחתן היא אומרת בשביל מה להתחתן שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות? . אני ובעלי זוג רגיל אוהבים, כועסים כמו כולם ובכל זאת היא משחירה אותנו כאלו אנחנו הכי גרועים ובעיקר אני אמא שלה . אני מרגישה שהיא מושכת אותי לתוך בור שחור . אני כעת עברתי מנסיון לדבר איתה - להתקפה כל פעם שהיא מדברת כך, אני מחזירה לה אני יודעת שזה גרוע אבל אין לי כח כבר לשמוע עד כמה אני לא בסדר . אני לא מבינה איך ילדה בת 24 לא מבינה שההורים שלה בני אדם - יתכן שעשו טעיות אבל תתבגרי !! תראי גם את הדברים הטובים . מבקשת עיצה או הכוונה לגבי שני הילדים תודה עדנה

שלום עדנה, גם במשפחה למופת (יש חיה כזאת?) מתמודדים עם קשיים ובעיות, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא הורים מושלמים, וכולנו רק (!) בני אדם. שני "ילדי הקצוות" שלך, הבכורה והצעיר, מתנהגים כלפייך באופן דומה למדי, ומטיחים בך את זעמם בכל פעם שאת פועלת או מתנהגת שלא כפי שרצו או ציפו. שניהם למדו, ככל הנראה, שאפשר להפעיל אותך בקלות באמצעות אשמה. הבן הצעיר מפעיל אלימות פיזית ומילולית, כלפייך וכלפי רכושך, בכל פעם שאינך ממלאה את מבוקשו, ובתך מפעילה ביקורת שיפוטית וגינוי. בשני המקרים את מרגישה אשמה ומתנצלת, וזה בדיוק מה שמעודד אותם להמשיך. אני תוהה עד כמה אפשר לתת מתכוני "עשה ואל תעשה" דרך עצה אינטרנטית קצרה, ולכן מעודדת אותך מאד לפנות ולהיעזר בהדרכת הורים פנים אל פנים. מה שכן, חשוב להזכיר לך שזכויותיהם של ילדים בבית תקפות וראויות רק כל עוד הן אינן באות על חשבון זכויותייך וכבודך. כאשר את מאפשרת לבנך הצעיר להתפרץ עלייך ולשבור חפצים בביתך, את מותירה אותו למעשה ללא דמות סמכותית מגוננת, שומרת ואחראית, ומונעת ממנו ללמוד מיומנויות חברתיות ובינאישיות בסיסיות של איפוק והתחשבות. באופן דומה, בתך בת ה-24 (שבהחלט רשאית להחליט שמוקדם לה עדיין להתחתן) אינה יכולה לחיות בביתך, לחסות תחת המטרייה הכלכלית שאת פורשת מעליה, ולירוק לבאר ממנה היא שותה. תוכלי לשוחח איתה בשקט, ולהודיע (כן, להודיע, לא לבקש!) שכדי להמשיך ולגור בביתך, יהיה עליה למלא חובות בסיסיים של השתתפות בעול הקיום המשותף. תוכלי לאפשר לה לבחור איזו מטלה היא לוקחת על עצמה, ולהגיע להסכמה משותפת על כך. הסבירי עוד, כי כל עוד היא גרה בבית *שלך*, עליה לכבד אותך, ולאפשר לך לחנך את יתר ילדייך ללא עזרתה. הדגישי כי אינה חייבת לאהוב את מה שהיא רואה, ושהיא תהיה חופשייה לגדל את ילדיה אחרת. אני מזמינה גם אותך לקרוא את תשובתי לטלי, בתאריך ה-19.4.10, המדגישה את ההבדל בין אהבה לפינוק. זכרי שעמידה על כבודך וזכויותייך בביתך, אין פירושן מניעת אהבה. בהצלחה ליאת

ליאת , אני מודה לך על תשובתך המהירה הייתי בטוחה שזה יקח כמה ימים והופתעתי אז תודה רבה . ראשית את צודקת לגבי טיפול הורי אז עשיתי את זה במשך 3 שנים וזה כנראה לא עוזר כי הבת גדלה ואיתה הקושי . כל השיחות שהיו צריכות להעשות נעשו גם בשיתוף עם בעלי לדוגמא בקשנו ממנה שלפחות כלים בערב תעשה היא הבטיחה . אבל אז כמובן שזה לא נעשה וברגע שהזכרתי לה היא הסתכלה עלי בבוז ופשוט הלכה!!! לצערי בעלי מגיע בשעות המאוחרות הוא מנסה לשוחח איתה בטלפון אבל אומר לי שהוא מרגיש שזה בינה לביני והוא לא יודע איך לפתור את זה . אני כועסת עליו שהוא בעצם לא לצידי וכך אני ובעלי נגררים לתוך עוד מריבה שרק גורמת לי לכעוס עליה יותר . אני לא יודעת אם זה תחושת אשמה כמו שאמרת או פשוט להיעלב ממנה . אני באמת נעלבת מזה שהיא כפוית טובה בעיניי .דרך אגב אנחנו מהסקטור החרדי וילדה בגיל 24 זה לא כמו בחילוני אז ישנה סיבה טובה להילחץ . לגבי הבן הוא לא עושה את זה רק לי אלא כדרך ושיטה . בגן בבית עם בא אצל סבתא שלו . אני בעצמי מורה . ויודעת כיצד צריך לנהוג ולדבר איתו . אבל אשמח לעוד רעיונות מדוע ילד בוחר בהתנהגות כזאת . וברור לי שזה לא מפינוק , אולי יותר לכיוון תשומת לב שבהחלט לא ברורה לי

המון המון תודה לך. איך אני פונה להדרכה כזאות.את יכולה לתת לי כיוון למי לפנות מי מה להתחיל. אני גרה בקריות. כי אני באמת מרגישה שבעיה זה אני ולא הבן המקסים שלי.ועוד מה שהוא אני קוראת הרבה ספרים בנושה רואה תוכניות טלויזיה אבל להשתמך בכילים האלה אני לא מצליחה.את בתח מקירה את זה המוח מבין אבל הלב עושה אחרת.

שלום טלי, כל פסיכולוג ילדים קליני (וגם חינוכי) יכול לתת הדרכת הורים. תוכלי לפנות דרך קופת החולים שלך, ולבקש הפנייה. אפשרות נוספת, היא לפנות למרכזי ההדרכה של מכון אדלר, המתמחים בהנחיית הורים. גם פסיכולוג ילדים פרטי הוא אופציה, בהתחשב בכך שלא מדובר בהרבה מפגשים, ולפיכך אפשר לעמוד בעלויות. בהצלחה ליאת

שלום. ביתי הבכורה נגמלה ממציצת מוצץ בגיל 4 (כיום היא בת 4 ו - 8 חודשים). (כשהיתה בת שנתיים ו5 חודשים הצטרפו אליה אחים תאומים (בן ובת, כיום הם בני שנתיים ו 3 חוד'. הבן לא לוקח מוצץ ובעבר היה מוצץ אצבע אך הפסיק כבר לפני כחצי שנה. הבת לוקחת מוצץ כרגע רק בשינה) לפני כחודש היא התחילה למצוץ אצבע כשהיא הולכת לישון בערב. אני לא יודעת אם יש הפסקה במשך הלילה אבל כל בוקר כשאני מעירה אותה האצבע נמצאת בפה. האם יש סיבה לכך? האם יש משהו לעשות בכדי שאוכל להפסיק את זה? אשמח לקבל תשובה. תודה רבה!

שלום אלונה, בגיל שנתיים-שנתיים וחצי ילדים רבים עדיין מתקשים להיפרד מהמוצץ, ומול ניסיונות הגמילה המוקדמים, הם עלולים לגלות את האצבע כתחליף זמין ומיידי. מאחר ואורטודנטים מעדיפים את המוצץ על פני האצבע (פחות נזק לשיניים), אפשר לנסות להציע לה את המוצץ, או לפחות להניח לה כרגע עם הדרישה להיגמל. לדעתי, אין טעם להיכנס כרגע למאבק בנושא, ומוטב להמתין עם זה עד שיפחת הצורך, ויגבר הסיכוי למוטיבציה ושיתוף פעולה מצידה. בברכה ליאת

שלום, אנא עזרה בני בן 3 ושלושה חודשים, אנו בתהליך גירושין לפני כחודשיים בעלי עזב את הבית, לאחרונה מיזה כחודש וחצי הילד עושה קקי רק בתחתונים, זה לא קורה בגן,קורה רק בבית, (בגן מתאפק-לא עושה קקי כלל), בהתחלה היינו כועסים ומאייימים, "נשים לך חיתול" אבל כלום לא עוזר, נראה לי שזה קורה בעקבות הגירושין, בבית יש עוד 2 אחיות בנות 8 ו-9 וחצי, שגם הן יורדות עליו כשזה קורה, אנא עזרה, מה לעשות?

שלום שני, הפרעת הצטאות (אנקופרזיס) המופיעה לאחר שכבר הושגה שליטה בסוגרים, בהחלט יכולה להתעורר בתגובה לאירועי חיים קשים, בהם גם גירושי ההורים. במקרה כזה, הדבר החשוב ביותר הוא להפחית את גורמי הלחץ בחייו של הילד. כאשר אתם כועסים, מאיימים, לועגים או יורדים עליו, אתם מחריפים עד מאד את המצוקה שלו, ובוודאי שאינכם תורמים להחזרת השליטה על הקקי. מדובר בילד צעיר מאד, וככל הנראה גם סובל מאד. אני ממליצה על פנייה לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע לך להתארגן מחדש לאחר הגירושין, ולהחזיר לילדים את הביטחון. בנושא הקקי יש לטפל בסבלנות ורגישות, ולהימנע מתגובות מזיקות שרק מחריפות את המצב. חשוב לציין, כמתבקש, שלפני שמטפלים באנקופרזיס כבעיה פסיכולוגית, יש לשלול בעיה ממקור פיזיולוגי-רפואי, אצל רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

זקוקה לפסיכולוג ילדים באיזור פ"ת, האם יש איזשהי המלצה? יכול להיות גם הוד השרון, או רמת השרון, תודה