איזה שבוע...

ליאת ליאת, באה לרגע קט לנוח לידך, בסדר? היה שבוע נורא נורא קשה עם הילדים בפינת החי. לא לגמרי ברור לי (ולצוות בביה"ס) מה קורה, אבל אני מרגישה שאיבדתי שליטה לגמרי ולחלוטין, ושכל מה שכבר הצלחתי לעשות עם ילדים מסויימים נעלם לו בעננת סרבנות, השתוללות וחוסר שליטה. השבוע, בפעם הראשונה, הפסקתי שיעור של כיתה כי היו התנהגויות קשות של התעללות בבעלי החיים... אפילו ילדים שהיו "בעלי בריתי" עשו בלאגן, וזרקו את הקשר בנינו לעזאזל (זאת התחושה הקשה מהיום. ילד אחד אפילו הגדיל לעשות וזרק חופן חול לכיווני כשניסיתי לברר איתו למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג...). לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה להתמודד, כי מרגישה שאין לי סיכוי. מעולם לא חוויתי כל כך הרבה תסכול לאורך תקופת זמן כל כך ארוכה. איך לא נשברים במצבים כאלה? אני רוצה להיות שם בשביל מי שצריך אותי, אבל בתוך המלחמה הבלתי פוסקת בכל השאר, לא נותרו לי כוחות... (גם אצלה אני עושה עכשיו שרירים. זה בטח קשור איכשהו, רק שאין לי כוח לבדוק או לברר. רוצה ממנה רוך שכנראה היא לא יכולה לתת לי) ובנימה אופטימית זו... (תודה שאת כאן) נועם

היי נועם, לבי איתך. אני יודעת כמה קשה מלחמת "מעטים מול רבים", בעיקר כשאוזל מלאי הציוד הנפשי שלנו. חודשי השנה האחרונים של שנת הלימודים מתאפיינים לעיתים קרובות באי-ספיקה כוללת של המחנכים המותשים, שעושים כמיטב יכולתם לשרוד את מעט הזמן שנותר עד לחופשת הקיץ. נדמה לי שחלק מהייאוש והקושי קשורים לבדידותם של אנשי החינוך, וחוסר ההערכה בציבור לפועלם, המקנה לילדים שוחרי זכויות "אור ירוק" לפרוק כל עול. בחרת בעבודה קשה, נועם, הגובה מחירים לא פשוטים של תסכול ושחיקה. אני רוצה להאמין שהעמידות והסמכותיות נרכשות בהדרגה עם הניסיון, וכל שנה זה (אולי) קצת יותר קל. בינתיים לא נותר לי אלא לחזק אותך, לעודד אותך לחזור לפינת החי, ולהכריז על שביתת נשק עם תלמידייך. נסי לחזור מעמדה פחות עויינת ופחות רדופה, ולבדוק באומץ עם עצמך אם יש משהו שאת, בכוחותייך, יכולה לעשות כדי לשפר את האווירה. אולי ליזום איזו תחרות, פרוייקט סיום מתגמל, או פרס נחשק לכיתה המצטיינת בטיפול בפינת החי, שיעודדו את הילדים לשנות גישה כלפייך וכלפי חיות הבית. נתנחם בנמש וירדנה, שנשארים בני ברית ללא תנאים, מכירי תודה ושוחרי שלום (רוב הזמן...). חזקי ואמצי ליאת