פורום מצב חירום

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות.
מערכת אתר zap doctors נערכת גם היא למציאות הקשה בעקבות מתקפת הטילים על תושבי הדרום; ליאת ברעוז, פסיכותרפיסטית מוסמכת ועובדת סוציאלית קלינית, תשיב על שאלותיכם ותנסה לסייע לכם לעבור את התקופה הנוכחית בשלום.

במסגרת הפורום החדש, אשר ישרת אתכם במצבים השונים במבצע הלוחמה בדרום, ניתן להעלות שאלות בנושאים הבאים:

• התמודדות עם מתח ומצבי לחץ
• התמודדות עם חרדות בקרב ילדים
• נדודי שינה
• כללי התנהגות בעת מצב חירום

למעבר לפורום לחצו כאן.
41 הודעות
35 תשובות מומחה

מנהל פורום מצב חירום

הפורום נסגר.
08/12/2012 | 15:44 | מאת: 78Oshir

מה אפשר לעשות במקרה של צרידות בכך שכמעט אין קול?

23/11/2012 | 20:04 | מאת: אלי

שלום לך! עברתי לפני כמעט 8 חודשים תאונת דרכים, ששיקול דעת אומלל שלי השאיר אותי ללא טיפול הולם מס' שבועות, וההתייחסות אלי אח"כ לא היתה רצינית, על אף שאני נפגעתי והייתי צודק. מאז נשארו לי כאבים שתוקפים אותי הרבה פעמים אך ללא הגבלת תנועה, באזור הברך ומטה, ללא הגבלת תנועה. רופאים מומחים אליהם הלכתי לא הצליחו לאבחן משהו חריג מאוד ברגל. האם הכאבים ראומטיים ומה ניתן לעשות? אציין שאני אדם מאוד לא רגוע ומרבה לעסוק בכאב ומה שאירע בזמנו ואח"כ, ומסב לעצמי נזק נוסף...

21/11/2012 | 13:31 | מאת: עדי

שלום, אני גרה באחד מהישובים בדרום קרוב לאשדוד בצל האזעקות והבומים. בימים האחרונים אני מרגישה שהגוף שלי מאוד חלש, פחד מכל מה שעלול להגיע או להיות, קושי בנשימה סדירה, דפיקות לב מואצות, כאילו אין מספיק חמצן שמגיע למוח...הייתי כבר במצב שהאזעקה תפסה אותי באמצע הדרך בנהיגה לבד, והרגשתי איך הגוף שלי בחוסר שליטה, רועד וכמעט ונופל...מהפחד. אני אמא לשלוש בנות מגיל 3 עד 12 ולא רוצה לשדר להם את הפחד שלי אבל זה בלתי נמנע, אתמול לא יצאתי לעבודה והייתי כמו "זומבי" כל היום בקושי מדברת...מה אפשר לעשות ואיך אפשר לטפל תרופתית אולי תרופות טבעיות? על מה את ממליצה? מרגישה צורך עז לטיפול כלשהו...עדי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, התגובות שאת מתארת הן נורמליות למצב חרדה כמו מלחמה. יחד עם זאת הן אמורות לחלוף. במידה ואת ממשיכה לחוש חרדה למרות השינוי במצב הבטחוני ממליצה: או לחפש טכניקות להרגעה עצמית בהתאם למה שמתאים לך ומוכר לך מעצמך, או להתיעץ עם עזרה מקצועית מתאימה או רופא משפחה. ליאת.

21/11/2012 | 07:01 | מאת: adi

שלום רב, אני בת 40 ידוע על סכיזופרניה ווילסון. גרה במרכז הארץ. אתמול בשעות הצהריים היה נדמה לי שאני שומעת אזעקה. אין מקלט בבית או מרחב מוגן. זה בית ישן. מה שהרגיע אותי זה שלא שמעתי אנשים בחדר המדרגות. לפני 3 ימים האזעקות תפסו אותי באוטובוסים. זה בהתאם למצב הביטחוני? בתודה מראש, עדי

לקריאה נוספת והעמקה

היי עדי, אני מקווה שכעת את מרגישה טוב יותר. העיקר שתמשיכי לשמור על עצמך נפשית ותרופתית, ליאת.

20/11/2012 | 21:25 | מאת: בתאל

אבי, שגר בצפון,הוא אדם מבוגר, סבל מהתמוטטות ואושפז בבית חולים בעקבות מצב נפשי קשה אחרי המלחמה בצפון. עכשיו קשה לו מאוד עם המצב בדרום, הוא בלחץ בגלל שיש שם בני משפחה. הוא מטופל עם כדורים. אני לא גרה לידו ולא יודעת איך לעזור לו. מה אפשר לעשות?

שלום בתאל אמנם המצב השתנה לעת עתה אך יתכן שאביך עדיין חרד. מציעה לנסות לתגבר את מערכות התמיכה של אביך מעבר לטיפול התרופתי. למשל: לנסות לסדר לו מתנדב שיגיע אליו, דרך בטוח לאומי או דרך עמותת "עמך" במידה והוא ניצול שואה. אם הוא ניצול שואה, בכלל כדאי ליצור קשר עם הסניף של עמותת עמך בחיפה. מאד יכולים לעזור לו שם. לנסות לשייך אותו למועדון חברתי שקרוב אליו שמיועד לקשישים. לשים לו לחצן מצוקה בבית. וכמובן ...פשוט לתמוך בו כמה שאפשר גם אם זה טלפונית ולודא שיש לו טלפונים לשעת חירום איתו כולל טלפון של רופא המשפחה כמובן. כדאי גם לידע את רופא המשפחה שלו בהדרדרות במצבו. ליאת.

20/11/2012 | 12:01 | מאת: אלי שרפשטיין

במסגרת לימודי קורס "טיפול בטראומה באמצעות NLP" אני מחפש אנשים שרוצים לעבור טיפול בחינם. מדובר במפגש בודד או בסדרת מפגשים. הרווח שלי – צבירת ניסיון. הרווח שלכם – קבלת טיפול במצבי טראומה ופוסט-טראומה, פחדים ופוביות. אני מאמן רפואי מוסמך ומטפל NLP מוסמך. הקורס שאני לומד בו עוזר לי להעמיק את הידע בנושא. אשמח אם תפנו אלי אנשים שרוצים לשפר את מצבם. אלי שרפשטיין 052-3993856 sharfstein@gmail.com

19/11/2012 | 11:47 | מאת: דנה

צהריים טובים, רציתי לדעת איך מסבירים לילדים בני ארבע את המצב המלחיץ הזה ,אזעקות , למה מעירים אותם באמצע הלילה ויוצאים לחדר מדרגות? כמה שאנחנו ההורים מנסים לא להראות לחץ הם פשוט מרגישים אותנו.

היי דנה, אפשר להסביר לילדים בני 4 דרך סיפור על המצב בצורה פשוטה. שיש אנשים שיורים כי הם רוצים כך וכך ושבחדר מדרגות זה מקום בטוח וכו' ושלנו יש את כיפת ברזל ולהסביר מהי ולצייר אותה, משהו שיהיה האמת אך באופן מובן להם. חשוב שהסיפור יהיה מסופר באופן חיובי, שהמסר שלו הוא שמגינים עליהם, הן אתם הן אחרים. זה בסדר שהילדים ירגישו לפעמים שאתם לחוצים במידה מסויימת, זה נותן להם גם לגיטימציה לבטא את תחושותיהם ואת הפחדים שלהם. כמובן שהמצב האידאלי הוא שכלפיהם תשתדרו כמה שיותר רוגע אבל שוב, זה מצב אידאלי ולא תמיד ניתן לשלוט על כך. ליאת.

19/11/2012 | 00:49 | מאת: אלינור

מה עושים במצב שאני מדמיינת שיש אזעקות כול שנייה ? אני כאילו שומעת אזעקות כול פעם זה לא יוצא לי מהראש

לקריאה נוספת והעמקה

היי אלינור, את לא היחידה. רבים האנשים שמתארים את מה שכתבת. זה קורה משום שכל המערכות בגוף נמצאות ב"היכון" כל הזמן בעצם גם אם את לא תמיד מודעת לכך. אז..דעי שזה נורמלי ואין מה להלחץ מזה. זה יעבור כאשר מצב החרום יעבור וכשיפסקו לחלוטין האזעקות. מעבר לזה, נסי להרגיע את עצמך בדרכים המוכרות לך, משהו שיעזור לך להפחית את המתח בו את שרויה. ספורט? קריאה? הרפיה? סרט? שיחה עם אדם קרוב? כל מה שיכול לעזור. ליאת.

19/11/2012 | 16:42 | מאת: אלינור

תודה רבה רבה P:

20/11/2012 | 03:13 | מאת: מרכז

רעשים קטנים שבשגרה לא הייתי מייחסת להם שום חשיבות וכנראה אפילו לא הייתי שומעת אותם גורמים לי לחשוב שהנה עוד רגע האזעקה מתחילה לפעול ופעמיים שלוש קרה לי שחשבתי שאני ממש שומעת אזעקה, עד כדי כך זה הדימיון שלי יודע לתעתע בי. אנחנו פשוט במצב של דריכות יתר.

18/11/2012 | 23:53 | מאת: כרמלה בסון

אני סובלת כשנתיים ברגל שמאל לאחר שנפלתי על הישבן ולאחר שני נתוחים בפרק הירך ולאחר טיפולים אלטרטבים וכלום לא עזר לי כשכל הרופאים היו בטוחים שהבעיה ברגל ולאחר בדיקה אצל מומחה ולאחר צילומים טען הרופא שהבעיה בגב התחתון והמליץ על ריקת קורטיזון עשו לי זריקה במרפאת כאב הזריקה עזרה לי בחמישים אחוז והזריקה הבאה רק בחודש דצמבר במצב היום אני סובלת מכאבים הכאבים חזרו לי מה אני אמורה לעשות אשמח שתחזרו אלי בתשובה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום כרמלה זה לא הפורום המתאים. פה זה פורום להתמודדות עם מצב חרום, הלחימה בדרום. מציעה לפנות לעזרה רפואית. ליאת.

18/11/2012 | 23:27 | מאת: חן

מקווה ששלומך טוב אני מודאגת בעקבות המצב הבטחוני ...אמנם אלו ימים קשים במיוחד לתושבי הדרום ואני דואגת וליבי איתם מה גם שיש לי שם משפחה שאני חוששת לשלומם..אבל הפחד הכי גדול שלי מכך שהלחימה הזאת מתעצמת וממשיכה לאיזור המרכז ושוגרו לפה טילים מלחיץ אותי מאוד המצב. לא יודעת מה עושים עם זה..

היי חן, הפחד שלך מובן ולגמרי נורמלי. יש איום מלחמה, יש מצב אי ודאות ולא ניתן לדעת מה הלאה. מה יכול לעזור? קודם כל אופטימיות ותקווה. כלומר, לנסות לא לחשוב על הרע מכל אלא להיפך, שגם אם הלחימה תתעצם יכולות ההגנה וההתקפה של המדינה טובות, שלא תפגעי.. ועוד. דבר נוסף, חלק מהחרדה זה בעקבות תחושת אובדן השליטה על המציאות. ואכן, על המציאות החיצונית קשה לשלוט אך את יכולה לנסות לשלוט על דברים אחרים בחייך. לשאול את עצמך איך את שומרת על איזון פנימי? מה עוזר לך להרגע? האם הצמדות לאיזו שגרה יכולה לעזור ועוד. ליאת.

19/11/2012 | 23:45 | מאת: חן

18/11/2012 | 15:15 | מאת: שוקי ביטוחים

כסוכן ביטוח כיצד ניתן לקבל אובדן הכנסה בגין תקופת המלחמה אני גר ועובד באשקלון ומתחילת המבצע אנו לא עובדים

18/11/2012 | 15:29 | מאת: המערכת

תעתיק את הלינק המצורף זה פורום שייתן לך תשובה על שאלה זו http://www.mishpati.co.il/forum.aspx?forumId=119

מקווה שתמצא תשובה לשאלתך ליאת.

18/11/2012 | 09:08 | מאת: דינה

אמנם אני לא גרה בדרום אלא בבת ים, אבל אתמול כששמעתי את האזעקה זה עורר בי זכרונות של מלחמת המפרץ, שאבא שלי כמעט חנק אותי מכיוון שמהלחץ הוא שכח להוציא את השסתום במסיכה ואחרי זה כבר לא הסכמתי לשים מסיכה, זה מאוד מלחיץ אותי ועוד יותר מפחיד אותי מכיוון שעכשיו יש לי תינוקת ואני רוצה להגן עליה אך איך אוכל לעשות זאת אם אני בעצמי מפחדת, החרדות והפחדים מלווים בהזעה כאבי בטן בכי בלתי פוסק וצורך לחבק אותה ולא לעזוב מה אפשר לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דינה, לפעמים מצב מלחמה מעורר זכרונות ממלחמה קודמת במיוחד אם קרה בה ארוע מלחיץ כפי שקרה לך. יתכן שחלק מהחרדה שלך כעת לא קשורה רק למצב הנוכחי אלא גם להזכרות (אפילו לא באופן לגמרי מודע) במה שקרה אז ולכן החרדה שלך אולי, מועצמת.נסי לדבר אל עצמך שבכל זאת ל-א מדובר באותה סיטואציה. היום ההגנה הרבה יותר מתקדמת כפי שאת בודאי שומעת בתקשורת. הצורך להגן על בתך גם הוא מובן מאד וטבעי. נסי לא לעשות קשר בין זה שאת חרדה לבין זה שאינך מגנה עליה טוב. גם אם את חרדה, נשמע שאת מגנה עליה. את רוצה לעטוף, לחבק בדיוק מה שצריך במצב כזה. חרדה היא תגובה נורמלית למצב "לא נורמלי" כמו מלחמה. ליאת.

17/11/2012 | 18:03 | מאת: אור

תודה על הזמן שיש לך להגיב, אני מוצאת את עצמי לבד חוסר אונים אני כול הזמן אומרת אין ברירה ממשיכים אבל ההרגשה שיש רצון ללכת לבית חולים ולהסיר מעליי את האחריות לדאגה אפילו חלקית אבל יש את הפחד גם מזה ולעצור את הדברים שאני כן מצליחה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

היי אור, האם יש אנשים סביבך כך שאת יכולה להיות פחות לבד? האם ביום יום את מקבלת סיוע נפשי כלשהו? אפשר גם להתקשר למוקד של ערן או של נטל. הם פתחו קוי חירום לתמיכה נפשית בדיוק בשביל מי שרוצה לדבר. שמחה לשמוע שיש דברים שאת כן רוצה או מצליחה לעשות. תאחזי בזה... וטוב שבאת לפה כדי לכתוב :) ליאת.

17/11/2012 | 12:01 | מאת: עדי

שלום רב. יש אדם קשיש בן 90 שחיי לבד באשדוד בשכונות הדרומיות רובע ו' הוא. נמצא לבד וסובל מבעיות ברגליים ובימים האחרונים הוא בקושי יוצא מהמיטה בגלל הכאב. הוא לא מספיק להתמגן בזמן האזעקות ואין מי שיעזור לו. והוא אפילו מתבייש לבקש עזרה משכנים והוא נשאר כך לבדו. אני רוצה לדעצ לאיזה גוף ניתן לפנות על מנת שיעזרו לו?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום עדי, ממליצה לפנות למוקד העירוני של אשדוד ולברר. אני בטוחה שיש איזשהו מענה לקשישים במצב כזה. כמו כן, אפשר לפנות ללשכת הרווחה באיזור מגוריו. ליאת.

17/11/2012 | 01:18 | מאת: מרכז

לנוכח המצב והרחבת טווח ירי הרקטות מצאתי את עצמי מתמודדת לראשונה עם האזעקה הראשונה, שלשום. הופתעתי מתגובתי ואפילו התאכזבתי ממנה. על אף שידעתי והכנתי את עצמי "נפשית" כי גם על מרכז הארץ עלולים לירות בימים אלו, למשמע האזעקה פרצתי בבכי, לא יכולתי לנשום, וידיי רעדו, כאילו חושמלו, מה שנמשך כעשרים דקות. יש לציין כי אתמול, עם הישמע האזעקה השניה עדיין נלחצתי, אבל כבר פחות. האם ייתכן כי זה היה סוג של התקף חרדה חד-פעמי? מדוע הגבתי כך? הרי ידעתי שזה עלול לקרות. אני מאוכזבת מעצמי ומתגובתי הבלתי צפויה. אפילו קצת מתביישת שכך הגבתי. אני ממשיכה בשגרת החיים אבל שואלת את עצמי מה זה היה? מה קרה לי?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, את מתארת תגובה נורמלית מאד! זה לא התקף חרדה. נכנסת לחרדה משום שהייתה לך סיבה לכך. חווית אזעקה לראשונה, הבנת שהאיום קרוב ועוד. לפעמים השכל בלבד אינו שולט על כל התגובות בגופינו ובנפשינו וישנן תגובות בלתי רצוניות שקשה לשלוט עליהן גם אם מתכוננים. הלקאה עצמית אינה רצויה בשום מצב :) היא רק יוצרת עוד לחץ/אשמה/ירידת ערך עצמי. נסי דווקא לפרגן לעצמך במצב כזה (ובכלל זה רצוי בחיים) ולא לשפוט את עצמך. את כותבת שבאזעקה השנייה כבר הגבת אחרת...אני מניחה שאם כך גם בפעמים הבאות (בתקווה שלא יקרו) תגיבי בפחות ופחות חרדה. ליאת.

17/11/2012 | 13:19 | מאת: מרכז

16/11/2012 | 18:04 | מאת: e

אני סובלת מהרבה חרדות.אני מתגוררת לבד, ואין לי משפחה. אני לבד בבית ומקשיבה לחדשות, והמצב גורם לי להיות מאוד חרדה. אני גרה באזור המרכז ואתמול היתה אזעקה שגרמה לי לרעוד מפחד,וכמובן כשאין מישהו לדבר איתו, המצב הרבה יותר קשה והחרדות קשות יותר. אני פוחדת לישון, כל בום מקפיץ אותי, ואני לא יודעת מה לעשות.

לקריאה נוספת והעמקה
16/11/2012 | 22:03 | מאת: לירון

תנסי לא לחשוב על זה,ככל שאת חושבת על זה יותר ועוסקת בזה יותר אתה מעצימה את הפחדים שלך,את לא מרפה מן המחשבה והיא משתלטת עלייך,זו מחשבה שלילית שמיקה לנפש שלך,את צריכה לנסות להתעסק בדברים אחרים שעושים לך טוב,את יכולה מידיי פעם לראות חדשות ולהתעדכן במצב (את לא חייבת כמובן),אך לא מומלץ באופן שוטף,במידה ויש אזעקה את תשמעי אותה ותכנסי למקום מוגן. הכל יהיה בסדר,תשתדלי לחשוב חיובי,אמונה זה דבר שתמיד מחזק ועוזר.תחשבי שמה שצריך לקרות יקרה ותשמרי על עצמך. לשתף אנשים קרובים בתחושות שלך זה תמיד טוב לפרוק ולקבל חיזוק מאחרים. הכל בראש,תחליטי מעכשיו שאת לא מתעסקת במצב הביטחוני,תעשי מעיין ניתוק,ומעכשיו תתרכזי במה שעושה לך טוב,כי את חשובה וזה חבל ומיותר שתסבלי ושתרגישי כך,תשקיעי בעצמך,תעודדי את עצמך,תעשי סוויצ',תגיע להחלטה הזאת ותיישמי אותה,את יכולה,אני בטוחה. בהצלחה רבה.

שלום לירון, מאד קשה להיות במצב כזה לבד, ללא יכולת לדבר עם מישהו. מה גם שאת אומרת שאין משפחה. קודם כל, חשוב שלא תציפי את עצמך. מידע הוא דבר מרגיע כשהוא במינון הנכון, אך יותר מדיי מידע יכול ליצור תחושה של הצפה וחוסר אונים מה גם שזה מנתק אותך כך משגרת יומך. מה אפשר לעשות? לנסות להמשיך בשגרה עד כמה שאפשר ביחוד אם יש דברים מרגיעים בשגרה הזו, שגרה עוזרת לתחושת האיזון הנפשי. לנסות לחשוב באופן חיובי שהסבירות שתפגעי נמוכה ובכלל..., להזכר מה בדר"כ עוזר לך במצבי לחץ וחרדה ולעשות זאת. אולי יש גם חברים שאפשר לדבר איתם? חוצמזה ישנם קוי חירום שנפתחו במיוחד לתמיכה במצב ונועדו לעזור למי שמרגיש את הצורך לשוחח. למשל של ערן ושל נט"ל. את יכולה להתקשר לשם בעת הצורך. והעיקר לזכור שבעצם אולי את לא לבד? (בדידות היא למעשה תחושה סוביקטיבית ואפשר להרגיש לבד גם כשמוקפים באנשים) ליאת.

16/11/2012 | 16:28 | מאת: iossid

איפה זכות חור כנה 75% אהה

לא הבנתי את ההודעה ליאת

16/11/2012 | 01:49 | מאת: מעיין

שלום שמי מעיין ואני תושבת אשדוד אני אדם מאוד פחדן בעיקר בימים כאלו של לחימה. משלשום אני ערה ועד עכשיו , אתמול לא יכולתי להירדם מחשש שמא לפתע תישמע האזעקה .. הלילה כנ"ל, אני כל היום שומעת קולות של אזעקה באוזניים, נלחצת ונבהלת מכל רעש מסביב הן של רכבים , הן של בומים וכיוב'. כשישנה אזעקה אוטומטית הגוף שלי מתחיל לרעוד ולאחר הנפילה אני נמצאת במצב בו אני לא מתפקדת שזה בא לידי ביטוי : הגוף רועד , לפעמים קשה לי לתקשר עם הסובבים אותי, הלב דופק, אני בוכה אבל כל הזמן בראש אני אומרת תיכף תהיה אזעקה . המצב הזה מוציא אותי מהשגרה , קשה לי לקיים אורח חיים נורמלי . בעת כתיבת שורות אלו אני מפהקת מתוך עייפות של חוסר שינה ועיניים נפוחות מעייפות. אני מאוד רוצה לישון אך מפחדת. אנא אם יש בידך הפיתרון לסייע לי אני אשמח מאוד כיוון שאם חלילה המצב יימשך ככה אני אתמוטט מחוסר שינה ואנרגיה . תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מעין, מאד קשה לתפקד כך, כפי שאת מתארת לאורך זמן. יתכן שמה שאת מרגישה יחלוף. תגובות חרדה כמו שאת מתארת הן נורמליות למצב "לא נורמלי" כמו חשש מפגיעת טיל. אבל...להעדר שינה לאורך זמן יש גם השפעות נפשיות כך שאם תרגישי שהמצב ממשיך ואינך מצליחה להרדם ממליצה לך להעזר בסיוע מקצועי כלשהו או רגשי או תרופתי. בברכה, ליאת.

15/11/2012 | 22:46 | מאת: מי

שלןם! אני במצב קשה .נפשי בראותי.דיכאון מורכב.האים יש לכם .המלצות לתרפות טבעיות.יש לי בעיןת קיבה הקאות מרבות.עקב קיצור קיבה לא מוצלח.זיכרון שלי יש ירידה משמעיותית.עקב מצב המלחמה כעת מצבי די קשה. חושבת המון על התאבדות.אשמח להכונה מתאימה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך נשמע שהמצב הנפשי הקשה הוא קשה עוד מלפני המלחמה ומוחמר בעקבותיה. לכן, אני מאד ממליצה לך לקבל סיוע נפשי, ללא קשר למלחמה. אם תתחזקי, תחוזק יכולת ההתמודדות שלך באופן כללי. הפורום הזה אינו עוסק במתן המלצות לגבי טיפול תרופתי. בברכה, ליאת.

15/11/2012 | 21:23 | מאת: ססיליה (שם בדוי)

היי. אני גרה בראשל"צ. כפי שאמרו בחדשות, נורה טיל אלינו. למרות שכלום לא נפגע, אני עדיין מפחדת~ ועוד יותר על חברה שלי שבבית שלה אין מקלט, לא חדר מדרגות, ואין לה מקלט שכונתי. איך אני יעביר את הימים? בבקשה לענות בהקדם!

היי ססיליה, מובן ונורמלי שאת מפחדת. וקשה עוד יותר להיות תחת תחושת איום מתמשך מבלי לדעת מתי הוא יבוא והאם.שאלת איך להעביר את הימים? אז להעביר אותם דרך פעולות שיגרמו לך לחוש איזשהו שליטה במצב ובעצמך. אם זה עוזר לך להמשיך איזו שגרה אז תמשיכי אותה, אם זה עוזר לך להתנתק דרך סרט, ספר וכו' תעשי זאת, אם עוזר לך לדבר עם אנשים- גם. כל מה שיכול לגרום לך לתחושה שאת מקלה על עצמך. לגבי החברה..זה לא בשליטתך. את יכולה להציע לה להתארח אצל מישהו מהצפון או להביע דאגה אך היא זו שתבחר איך להתמודד. לעומת זאת- במה שקשור אלייך את כן יכולה לשלוט וזה הרבה. ליאת.

17/11/2012 | 10:47 | מאת: ססיליה

(:

15/11/2012 | 20:17 | מאת: אור

אני לא מוצאת את עצמי אני יודעת שאני במצב של עוד הרבה אנשים אבל אני מתמודדת גם ככה במצב נפשי ואין אם לדבר

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אור, אני מבינה...המלחמה פוגשת כל אחד מאיתנו במקום האישי שלו ואם זה "מתיישב" על מצב נפשי לא טוב או תקופה קשה אז התחושות מועצמות. את מוזמנת לדבר פה על תחושותייך, אפילו לכתוב...זה עוזר. אני פה. ליאת.

15/11/2012 | 20:05 | מאת: הדר

איך מסבירים לילד בן שנה ועשרה חודשים את הלחץ בבית

שלום הדר, ילד בן שנה ועשרה חודשים מבין עדיין מעט מאד אבל בודאי שהוא מבין ובעיקר מרגיש את הלך הרוח. נסי את, מתוך הכרותך עם בנך לחשוב מה כן אפשר לספר לו מתוך האמת שהוא יכול להבין. משהו פשוט מאד אולי דרך ציור או הצגה או סיפור שמזכיר את מה שקורה. ברגע שהוא ידע שיש הסבר לתחושות הוא ירגע משום שהוא לא באמת מבין, כמוך את המשמעויות. אופן הסיפור גם הוא חשוב, לספר בצורה מרגיעה ואופטימית עם אמירה שיש מי ששומר עליו ועליכם. הכי חשוב זה שאת כאמא תנסי עד כמה שאפשר להרגע למרות שאני מבינה כמה זה קשה...כי זה שחשוב לילד לדעת שאמא שלו רגועה ובטוחה אז גם הוא רגוע. ליאת.

15/11/2012 | 19:32 | מאת: ממי

במלמת המיפרץ בן דודי מת

שלום לך "ממי", מצטערת לשמוע על בן דודך. מי שנפגע בעבר, מובן וברור שיפחד יותר ואת נפגעת כי קרוב משפחה שלך מת...מבינה את מה שאת מרגישה זה בודאי מציף את כל התחושות מאז. ובכל זאת...מה שיכול לעזור זה לזכור שזו לא מלחמת המפרץ, שהפחד מועצם בגלל מה שאז קרה אך כרגע עדיין לא מדובר על סכנה כוללת. כלומר: המציאות עכשיו בכל זאת שונה גם אם התחושות דומות... ליאת.

15/11/2012 | 19:05 | מאת: אמא מודאגת

שלום אני אמא לילד בן שש גרים בדרום אני מאוד נילחצת בזמן האזעקות איך אפשר לעבור את זה אם הילד

לקריאה נוספת והעמקה

שלום אמא מודאגת, מאד לא קל לשמור על איזשהו קור רוח במיוחד כשיש ילדים. תחושת הפגיעות עולה וגם החרדה, זה נורמלי ומובן. ובכל זאת...חשוב שתנסי למול הילד לנסות לשמור על תחושה של רוגע, יציבות ואופטימיות. יחד עם זאת, נסי את להעזר עד כמה שאפשר בדרכים שאת יודעת שיכולות לעזור לך להרגע בדר"כ. אם זה דרך תמיכה מאנשים קרובים או אולי התארגנות כלשהי שעוזרת לך, או הרפיה, כל אמצעי שנכון לך אישית. נסי גם לדבר עם הילד בהתאם לשאלותיו ולמה שנראה לך שיבין, בשפה פשוטה ולהסביר מה קורה תוך העברת מסר שאת דואגת לו, שהצבא שומר עליו ועוד. חשוב גם לשמור על שגרת הילד גם אם אין שגרה, נניח אם אינו הולך לבי"ס אז להמשיך לשמור על שגרה בתוך הבית....עד כמה שאפשר. ליאת.

15/11/2012 | 17:45 | מאת: גר בראשון

שלום לתושב ראשון, "מה לספר לילדים" תלוי מאד בגילם אבל כן חשוב לא להמציא סיפור אלא להעביר את האמת אך בצורה מותאמת לגילם. הילדים חשופים גם הם לתקשורת ומבינים שמשהו קורה כמו כן הם תמיד חשים הכי טוב את הוריהם (ובדר"כ גם את הלך הרוח בסביבה). דווקא דרך סיפור האמת הילדים עשויים להרגע משום שאז הם לא מפנטזים דברים נוראים יותר. איך לספר? דרך משחק, ציור, הסברים פשוטים שמתאימים להבנתם, כל זאת יחד עם מסרים של אופטימיות, רוגע, ותחושה שיש מי שדואג להם. שיהיה ערב רגוע עד כמה שאפשר, ליאת.

15/11/2012 | 17:29 | מאת: ליסה

אני גרה בפתח תקווה בחיים שלי לא שמעתי אזעקה, אני נורא פוחדת שזה יגיע אלינו !!!!

חששותייך מובנים וטבעיים. מצב של איום מלחמה הוא מצב מפחיד בודאי אם זה בשבילך פעם ראשונה שאת חווה זאת. נסי לתרגל בדמיונך מה יקרה אם אכן תשמע אזעקה, האם יש מרחב מוגן, האם יש איזשהו ציוד חירום, חשוב לקרוא גם את הוראות פיקוד העורף ולהאמין שאם נוהגים ע"פ ההוראות הסכנה של הפגיעה מצטמצמת. נסי גם לחשוב מה עוזר לך בדר"כ להרגע במצבי לחץ. שיחה עם אנשים קרובים? פעילות כלשהי? כל מה שאת מכירה מעצמך יכול לעזור לך להתמודד גם כעת. ליאת.

17/08/2006 | 09:46 | מאת: בת הדודה המודאגת

אצל בת דודתי , בת ה-11, הופיע אתמול ( 4 ימים לאחר סוף המלחמה) עיוורון בעין אחת ועירפול בעין השניה. זאת לאחר שימים ספורים לפני כן התלוננה על גירוד בעין. כעת היא בבית החולים ונערכות לה בדיקות. אין עדיין תשובות ומיותר לציין את הלחץ בו נתונים כל בני המשפחה עקב כך. מה יכולות להיות הסיבות הפיזיות לכך? והאם זו יכולה גם להיות תגובה רגשית למצב הלחץ והחרדה בעץ המלחמה?

15/08/2006 | 22:32 | מאת: דרורית

שלום רב אני אם לילדה בת 4, נשואה. בעת המלחמה בעלי היה בצבא איש קבע לא בגבול. אנו היינו בבית בקו העימות וכאשר נשמעה אזעקה היינו רצות לממד. שמרתי על שגרה מסויימת לא הראיתי סימני פחד למעט "היסטריה קלה" בשעת האזעקה והנפילות הסמוכות לביתי. עושה רושם שהבת שלי די חוזרת לשגרה ללא פחדים יוצאי דופן - די חדורת שמחה. יש לציין שמאז הפסקת האש אני הולכת עימה לגן משחקים ים וכו'. היא שואלת אותי מה נעשה שתהיה אזעקה ? אני משיבה שנרוץ לבית סמוך אבל אל דאגה המלחמה נגמרה וכו'. הבעיה אינה עם בתי אלא עימי - אני מרגישה שאני מאוד עצובה כל דבר נורא מרגש אותי ואני פורצת לעיתים בבכי. אני נזכרת כיצד ניסיתי להגן על בתי עם גופי מפני הטילים שנשמעו קרובים. חדוות החיים שלי (אני מאוד שמחה בדרך כלל) נעלמה. אני אוהבת לשיר ולרקוד וכעת שום שיר מדהים שיהיה ברדיו לא מעורר אותי וכו'... יש לציין שאני לא מראה זאת לבתי. אני לא רוצה להישאב לעולם הזה של הדיכאון ומרגישה שאני כן. אני מרגישה שיש לי מועקה וכאילו משהוא ולא ברור מה ואני רוצה שהוא יעלם "יושב" אצלי. מה דעתך? האם ככל שנחזור לשגרה עניין העצבות ייעלם, האם כדאי להסיח את הדעת ? תודה

15/08/2006 | 11:28 | מאת: מהצפון

שלום רב, אני תושב הצפון וגם היום אני מוצא את עצמי רגיש לרעשים. שאלתי היא כזאת, האם יש צורך לטפל בכך בטיפול כולשהו?באילו מקרים יש צורך לפנות לפסיכולוג? האם זה בר חלוף? תודה רבה לכם

15/08/2006 | 13:58 | מאת: א

שלום! בתור תושבת הצפון גם כן, אני חושבת שהרגישות לרעשים, כרגע, היא מנת חלקם של רבים מאתנו. מה שעברנו, מי יותר ומי פחות, עדיין טרי וקרוב. אני מקווה ביחד אתך, שנוכל להשתחרר מרגישות זו בעזרת הזמן... כל טוב, א

15/08/2006 | 23:52 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

להערכתי, זה אמור לחלוף הדרגתית תוך זמן לא רב.. אם זה לא יחלש הדרגתית, תוך שבוע-שבועיים, אין לשלול, לדעתי, היוועצות עם רופא המשפחה או אפילו פסיכולוג-קליני. בהצלחה

13/08/2006 | 23:55 | מאת: דליה

אני גרה בחיפה. למעט כמה ימים שהייתי במרכז ביליתי את כל המלחמה פה בעיר. אני גרושה, ואני לבד. הילדים גדולים מחוץ לבית. אני איתם בקשר טלפוני רצוף, אבל בגלל המצב כמעט ולא רואה אותם. אני חולה במחלה כרונית ומצבי קצת התדרדר בשבועות האחרונים, לא נורא, אבל מעיק. יש לי חברים שדואגים לי, משפחה שתומכת, אבל אני מרגישה מאוד לבד בין אזעקה לאזעקה. אני פוחדת. אני מתקשה להתמודד. הדברים הקטנים של היום יום נעשים לי קשים עד בלתי אפשריים. הימים ארוכים. ההתסגרות לבד בבית קשה לי, וכו. בשבוע שבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי אדישה לחלוטין לאזעקות ומקווה למות. אני חושבת שהפחד מהרצון למות מפחיד אותי הרבה יותר מהפחד מלמות. עברתי לפני כמה שנים הערכה אצל פסיכיאטר, לפי בקשת הרופא שמטפל בי בענין המחלה הפיזית. אותו פסיכיאטר אמר שאין לי שום בעיה שדורשת טיפול פסיכיאטרי. אז מאיפה פתאום אני רוצה למות?

לקריאה נוספת והעמקה
14/08/2006 | 11:47 | מאת: אחת שאיכפת לה

דליה יקרה, את לא צריכה להשאר לבד- תרימי טלפון . גם אם הפסיכיאטר אמר בזמנו שאת בסדר המצב עכשיו שונה מאוד, אל תחכי שמישהוא יפנה אותך תפעלי עכשיו ומיד בנט"ל (המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה-לאומי)יתנו לך תמיכה אוזן קשבת ובוודאי ידריכו אותך לגבי ההמשך. טלפון: 1-800-363363, 03-5101047 פקס: 03-5101695 כתובת: ת.ד 4170 תל אביב מיקוד: 61041 כתובת אתר: www.natal.org.il

14/08/2006 | 13:51 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום דליה, לפעמים, כאשר בחוויה שלנו אין לנו מה לעשות יותר כדי להימנע מפגיעה, כאשר הסכנה מאד מוחשית ולצידה תחושה של "אין לי יותר מה לעשות" - משתלטת תחושת חוסר אונים ואפילו סוג של אדישות לכאורה מול אפשרות הפגיעה. יתכן שמה שאת חווה כרגע אינו אלא תגובה למצב הנוכחי, שתחלוף עם שוך הצפירות והבומים. אבל יתכן שהמצב הנוכחי שימש טריגר למשהו אחר, אולי דיכאון, המחייב הערכה פסיכיאטרית מחודשת וטיפול בהתאם. לכן, אני מציעה לך לפנות ללא דיחוי לפסיכיאטר או פסיכולוג קליני להערכת מצב. כשמדובר בבריאות נפשית (ממש כמו בבריאות הגוף) הערכה מלפני כמה שנים אינה תקפה עוד, ויש לרעננה אצל אנשי מקצוע. מקווה שהפסקת האש אכן תביא לרגיעה והקלה אצל כולנו בברכה ליאת

היינו כרגע במוקד חירום מכבי בגבעתיים ועשו לילדה ספירת דם ובדיקת שתן ואמרו לנו לתת לה מוקסיפן פורטה ואנו חוששים מאוד מהאנטיביוטיקה אנא עזרו לנו מה לעשות .היא רק בת שנה ויש לה וירוס והיא מוציאה שיניים אבל אנטיביוטיקה זה כבר חזק לא? התוצאות הן:wbc 3.60 rbc 4.26 hgc 11.0 hct 32.7 mcv -76.8 mch -25.8 mchc 33.6 plt 175 rdw-sd 43.2 rdw-cv 15.3 pdw 10.4 mpv 9.1 p-lcr 18.6 pct -0.16 neut 0.71 19.7% lymph 2.65 73.6% mono 0.22 6.1% eo 0.01 0.3% baso 0.01 0.3% nrbc /100wbc

אנחנו עדיין לא נותנים לה את האנטיביוטיקה אנחנו חוששים ואם מתחילים כבר את הטיפול באנטיביוטיקה האם חובה לסיים את כל 7 הימים??

שירלי, את הפורום הזה מנהל ד"ר נעמן, פסיכולוג, אמנם תוארו דוקטור, אך הוא אינו רופא. גם ליאת מנדלבאום הינה פסיכולוגית. א

15/08/2006 | 09:24 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

בהמשך ל-א., אנא פני, בעיקר, לרופא המתאים..

09/08/2006 | 20:10 | מאת: מוטרדת

הרעיון לפתוח פורום מצב חרום , רעיון מצויין. רק חבל שיש איזה פסיכי שהחליט לחבל כאן ...... מומלץ למחוק גם את ההערה שרשם בקצה השישור הראשון (סנונית ראשונה). ולמחבל - אולי אתה מרגיש פגוע , אולי הטיפול שלך לא עלה טוב ... זו לא סיבה לפגוע באחרים, תניח לנו. תודה.

11/08/2006 | 00:16 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

תודה. ראי נא תגובתי ל"אשך המשרשר.."

09/08/2006 | 01:33 | מאת: חביב

שלום לך ד"ר מאיר נעמן יש לי שאלה קצת מוזרה אבל לא יודע אם תוכל להשיב לה ובכן אני אתחיל כך. שמעת בוודאי שנפל בעכו 2 קטיושות ובהם נהרגו האב שמעון זריבי ובתו מזי זריבי. אני רוצה לדעת דבר אחד הקטיושה נפלה 10 מטרים מהם, הם עמדו על החומה, ותוך כדי שהם עומדים נפלה עוד קטיושה והם נהרגו על המקום האם הם נהרגו כתוצאה מפיצוץ האיברים בגופם כלומר האם מההדף הרבה עוצמה האיברים בגופם התפוצצו או האם הם מתו מהרסיסים זה נשמע לא הגיוני שהאיברים יתפוצצו מרוב הדף, ובכן גם זכוכיות נשברות ומהדף ובני אדם לא זה גם מביא חומר למחשבה, ממה הם מתו זה השאלה שלי , האם מההדף או מהרסיסים? אודה לך אם תענה לי

09/08/2006 | 09:54 | מאת: לחביב

.

11/08/2006 | 00:04 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

אני לא יודע, אבל למה זה בכלל חשוב לך ?!

11/08/2006 | 00:04 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

אני לא יודע, אבל למה זה בכלל חשוב לך ?!

08/08/2006 | 16:21 | מאת: תושב הצפון

שלום רב, אני תושב הצפון.האם חרדה ממושכת במצב זה עלולה להיחקק כאירוע טראומתי, או כפי שמכנים תסמונת פוסט טראומטית?

לקריאה נוספת והעמקה
08/08/2006 | 17:27 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

חרדה ממושכת אינה מובילה בהכרח לטראומה.. ולכן גם לא לפוסט-טראומה. הטראומה מייצגת לרוב פגיעה או איום עוצמתי ומיידי על קיומו או שלמותו של אדם. במובן זה וכאמור, אין הכרח שחרדה גם אם היא ממושכת תוביל לפוסט-טראומה. וכמובן שזה תלוי, כרגיל, באדם, אישיותו, רגישויותיו וכד'. לגופו של ענין, גם אם מתפתחת פוסט-טראומה, היא ניתנת לטיפול יעיל ומספק.

05/08/2006 | 12:09 | מאת: מיכל

בעיקבות טראומה שהתרחשה בילדות. היום בני משרת בלבנון ומרגישה יותר מתמיד את התחושה שקופצת הרבה פעמים בתקופת הטיפול: של לא להתעסק עם זה ... שבסך הכל החיים בסדר.... ועכשיו בכלל איזו חוצפה יש לי להתעסק עם עצמי כשבני בסכנה קיומית? הסביבה מנסה להעביר לי מסר שהטיפול בעצמי רק יתן לי כח להיות שם יותר טובה וחזקה עבורו, אך אני עוברת חויות מאוד קשות בטיפול וחוששת שהוא יחליש אותי עכשיו כשאני צריכה להיות חזקה . בימים רגילים אני מבינה שעלי לחוות את הקושי בתהליך הטיפולי כדי להתגבר על הטראומה ... מבקשת המלצה על המשך הדרך ( בעקבות המצב ואיזור המגורים כבר היתנה הפסקה של שבועיים וחזרה לטיפול ).

לקריאה נוספת והעמקה
07/08/2006 | 14:23 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום מיכל, אחד מיתרונותיו של הטיפול הפסיכולוגי (לפחות של זה הנעשה ברוח הגישות הדינמיות) הוא העובדה שהמטופל מכתיב במידה רבה את הקצב, את רמת החשיפה, ואת "עומק הניתוח". אם כרגע את מרגישה שהמשאבים הנפשיים שלך מאותגרים ע"י המצב הביטחוני והדאגה לשלומו של הבן, אפשר להשתמש בטיפול אחרת מבימים רגילים. אפשר לנוח מה"נבירה" הקשה בטראומות העבר, ולהנות מקרבתו המנחמת של אדם אחר, המכיר אותך היטב, ויודע להיות לצידך ברגעים קשים. להתעסק בעצמך בימים אלה - לא רק שאינו חוצפה או "לוקסוס" - זוהי משימה נכבדת וראוייה, הנעשית תמיד לצד ולמרות העניינים הבוערים של החיים. אני מאחלת לך ולכולנו שהמלחמה הזאת תגיע אל קיצה בכי טוב, שכל החיילים ישובו בריאים ושלמים הביתה, ושאנחנו נוכל להמשיך ולהתמסר לעניינים הקטנים/גדולים שלנו, ללא הפרעה. החזיקי מעמד. ליאת

02/08/2006 | 22:04 | מאת: תושבת חיפה

אני תושבת חיפה, ומזה שלושה שבועות אני במצבים של חרדה בעקבות המלחמה. אך עד עתה הצלחתי להתמודד עם זה, אך היום, בשעה שיצאתי מביקור אצל הרופא בחיפה והלכתי ברחוב בשעות אחר הצהריים, תפסה אותי לפתע האזעקה שנשמעה חזק ביותר בגלל היותי ברחוב הפתוח, ובעקבותיה נשמעו גם נפילות הרקטות שהוסיפו לבהלה שלי. מאז אני במצב של חרדה מאוד קשה שאינה מרפה, ואשר מתאפיינת בלחץ ובמועקה ואי שקט נפשי. איני יודעת כיצד להתמודד עם זה. מה עליי לעשות?

ראשית, חשוב שתביני שתגובתך נורמלית ומתאימה לאיום הטראומטי שחוית. גם ללא פעילות מיוחדת צפוי תחשותך תשתפר תוך זמן קצר ( ימים ). בנוסף תוכלי להסתייע בחלק מהדברים שכתבתי לשואלת שלפנייך. בהצלחה

01/08/2006 | 16:48 | מאת: אשת מילאומיניק

שלום בעלי במילואים כבר למעלה משבוע. כתןצאה מכך אני לא מתפקדת. הכוונה היא: אינני אוכלת. לא ישנה. כל היום בוכה. עברתי לגור אצל אימא שלי והדבר לא עוזר אלא לעיתים מרע את המצב. אינני יודעת מה עלי לעשות וכיצד להתמודד עם החרדות והלחצים שסובבים אותי. בנוסף לכך, בעלי היה אמור להשתחרר ביום א' הקרוב אך לפני מס' דקות הודיעו לו שעליו להישאר עוד זמן מה ( לא ידוע כמה). ברצוני לציין שהתקופה הזו שאינינה פשוטה לי כלל וכלל לא מוספיה בריאות לבעלי בלשון המעטה - הכוונה היא כאשר אני משוחחת איתו במקום להעניק לו את הכוח והעוצמה שהוא זקוק לה אני מתפרקת עליו ובוכה והוא לא יכול לתפקד כך דבר אשר גורם לי לרגשות עזים של חרטה אך לצערי הרב אין לי שליטה על כך. אני זקוקה לעצה טובה כיצד להתמודד ומה עלי לעשות עם תקופת המילואים של בעלי. בתודה מראש!!!

לקריאה נוספת והעמקה

אישה יקרה, אינני אשת מקצוע אבל אני מבינה מאוד את המצב הלא נעים והקשה בו את נמצאת. לכן, אשתף אותך מעט מניסיוני והצלחתי : יש לי ילד חולה מאוד. כשנתגלתה המחלה, התפרקתי. בכיתי, נכנסתי לדיכאון ואי תיפקוד. הרופאים אמרו לי שאני אמורה לעמוד לצידו בחוליו, לתמוך, לעודד לשדר חוזק. ואני ?? הייתי כמוך, בוכה, מדוכאת, מתפרקת וחלשה עד...ש...יום אחד הבהירו לי חד משמעית שילדי לעולם לא יחלים אם אני לא אתאזן בעצמי. הוא יחלים רק אם אשדר מולו חוזק ואעמוד מולו מחייכת, בשליטה וכו'. ברגע ששמעתי את ההתנייה הזו - התרוממתי, אספתי את עצמי והחלטתי שלמען החלמתו אשלוט בעצמי ואתחזק. הרי לא אוותר על חלקי בהחלמתו ואם זה התנאי - אני אעשה זאת ויהי מה. אותו דבר אני אומרת לך: אם בעלך חשוב ויקר לך, אם את מבינה שההתנהגות והשדר שלך הוא התנאי להיותו חזק היכן שהוא - תאמיני לי שאת תתחזקי ותהיי בשליטה לפחות חלקית וזמנית. אישה יקרה, לנו הנשים יש הרבה כוחות שאנחנו אפילו לא מבינות עד כמה. לפעמים אנחנו מחזיקות מעמד , אם לא בשביל עצמינו - אז בשביל ילדינו ומשפחתינו. ככה המציאו אותנו. להיות חזקות ולתת כוח לסביבה. תאמיני בסוף טוב, תאכלי, תעסיקי עצמך במשהו שיכול להסיח את דאגתך אפילו לזמן קצר. וזיכרי: אני לא באה מהעננים, הייתי בדיוק במקום שלך, בקרשים! היום אני שמחה שלמען בני הפכתי את עורי והפכתי להיות בשליטה, חזקה יותר. למענו !!!! אני מצפה לשמוע ממך שהצלחת למען בעלך - להתחזק !!!!! שולחת לך חיבוק ענק !!!

05/08/2006 | 00:12 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

דברי "המבינה" לעיל ראויים וטובים. בנוסף, כדאי לתרגל שילוב של "דמיון מודרך" ( דמיונות חיוביים של בעלך המתפקד בסיפוק, בטחון והצלחה במילואים, עד לשובו בשלום הביתה, כמו גם דמיונות עצמיים חוזרים ונשנים על תפקודך הטוב ותמיכתך החזקה והאיתנה בבעלך.. ) ו"הרפיה-עצמית" ( ישנן טכניקות רבות ויעילות להשגת רמה גבוהה של הרפיה ). התמדה בתרגילים אילו יחד עם שמירת קשר עם דמויות תומכות, שיתוף והבעה רגשית פתוחה ואותנטית, הקפדה על אכילה, מנוחה ומסגרת חייך הרגילה יחד עם פעילות גופנית ותחביבית וכד', עשויים לסייע בהרגעתך. אם כל זה לא יעזור יתכן ויהיה רצוי לשקול סיוע תרופתי ( ע"י רופא ) להקלה. בהצלחה

01/08/2006 | 01:20 | מאת: אמא אחת מטבריה

שלום רב לד"ר נעמן , למיכל ולמשתתפים העתידיים - וברכות ליוזמה של פתיחת פורום מתבקש כזה ! כפי שאתם יודעים, עברנו בטבריה אזעקות ו"נפילות"... מכיוון שאני קצת חרדתית בחיי היום יום אבל מספיק בשלה ו(מ)בוגרת להתאפס על עצמי - מצאתי שני "כלים" שמצילים אותי. האחד - סוליטר ומשחקי מחשב הדורשים ריכוז קליל... לא תאמינו איך זה גם מסיט אותי מהפחדים וגם מרגיע. איך שאני מרגישה שהפחד "עולה לי" - אני מתיישבת ומשחקת... ו...שחייה !! כן כן, השתכשכות במים ושחייה - עושים את הבלתי אפשרי. אני נוסעת יום יום לקיבוצים השכנים , ששם שקט לחלוטין מבחינת פיגוזים ומוציאה את כל חרדתי ופחדיי , נרגעת שזה לא יאמן. למים - יש כוח בלתי רגיל במצבים כאלה. שלא נדבר שגם רזיתח קצת בזכות השחייה היום-יומית מה שבימים כתיקונם בעבודתי רבת השעות אני לא מצליחה להגיע לזה...או קיי, אני יודעת שלא גיליתי את אמריקה אבל אולי אולי בכל זאת מישהו "יקנה" את הפטנט וישתמש בו - ואז, עזרתי טיפונת... קבלו חיבוק עידוד , ממני.

01/08/2006 | 02:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

לאמא מטבריה, את מתארת תופעה מוכרת וחביבה: אנשים חרדתיים בחיי היומיום כה מתורגלים בהסחות דעת, עד כי בימי חירום יש להם יתרון על פני חבריהם שאינם חרדתיים. הם כבר יודעים היטב מה עוזר להם, ונראים - לפחות כלפי חוץ - כמי שיודעים לנהל היטב את החרדה. הרעיונות שלך טובים (נוסו גם על ידי בעיתות משבר והוכיחו את עצמם !) ועל כך - תודה. החזיקו מעמד, שם, בצפון. ליאת

02/08/2006 | 16:55 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

תודה, גם ממני. בנוסף, אני מסיח דעתי ע"י הפורום.. איש איש והסחותיו. וכנאמר במקורותינו, בשינוי קל של הכתיב.., "דאגה בלב איש יסיחנה.." ברכה והערכה, מאיר

31/07/2006 | 20:28 | מאת: רויטל

האם תוכל להמליץ על סדנא בה נלמד כיצד להתמודד עם חרדות?

לקריאה נוספת והעמקה
01/08/2006 | 02:46 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רויטל, גוגל מחזיר לא מעט תוצאות בתגובה לחיפוש תחת המילים "סדנה לתרגול הרפייה". אם תרצי לתרגל טכניקה כזו בעצמך, תוכלי להיעזר למשל באתר זה http://hms.mindlife.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=228627&depart_id=23626 ככלל, כל פסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי יוכל לסייע בהדרכה כזו. בברכה ליאת

15/08/2006 | 08:59 | מאת: ד"ר מאיר נעמן

אם תפני למוקד של מכוננו...= 1-700-700-992..תוכלי לקבל מידע על סדנאות (פרטיות) להתמודדות עם חרדות.. יתכן וסביר שגם גופים ועמותות ציבוריות מקיימות סדנאות כנ"ל, אך איני יודע פרטיהן. אם תחפשי ב"גוגל", או שתפני למוקדי החירום המתפרסמים כל הזמן בערוצי הטלויזיה, קרוב לודאי שתמצאי. בהצלחה

31/07/2006 | 09:46 | מאת: מיכל

אני מיכל בת 23 חרדתית והיפוכונדרית. המצב הביטחוני מאוד מלחיץ אותי אבל אני משתדלת להשאר מאופקת ולא לצאת מגדרי. רציתי לדעת אם זה שאני משאירה את הלחץ בפנים, משפיע באיזשהי דרך על הגוף? לאחרונה אני מרגישה מיחושים מוזרים וכואבים בגוף וכל מיחוש הכי קטן מלחיץ אותי... אשמח לדעת אם המצב הנפשי משפיע על הגוף בצורה כזאת. תודה מראש, מיכל.

לקריאה נוספת והעמקה

בוקר טוב ל"סנונית הראשונה".. מצב נפשי עלול ,כמובן, להשפיע על מצבינו הגופני. הדברים ידועים, מוכחים ומתועדים.. אלא שחשוב להדגיש שאין לחשוש מכך יתר על המידה. השפעה שלילית תחלואתית עלולה להווצר רק כשמדובר בחשיפה מאד מאד ממושכת ל"לחץ" וגם אז רק כשיש לרוב רגישות ( פרה-דיספזיציה ) גופנית לתחלואה כלשהיא. כך או כך מומלץ לנקוט בהליכי מניעה, הכוללים בין השאר ה-הכרה ( בכך שאנו בלחץ ולכן תגובותינו "נורמליות" ) ה-הבעה ( הבעה ושיתוף של קשיינו הריגשיים ) ה- הרפיה ( קיימות טכניקות רבות ויעילות ליצירת "הרפייה-עצמית" ) ו ה-הרחקה ( להסיט תודעתינו דמיונינו ותשומת ליבנו לדברים טובים חיוביים ומענגים, פעילויות גופניות-ספורט ועוד ועוד) בהצלחה

31/07/2006 | 10:40 | מאת: מיכל

תודה רבה על התשובה.. אם אפשר בבקשה אז עוד שאלה, אני לא יודעת עד כמה תוכל לענות לי עליה אבל אני אנסה ואני אודה לך מראש! אז ככה, ציינתי שאני היפוכונדרית. לפני כמה ימים קראתי כתבה על ניוון שרירים. בכתבה דובר על אחד הסימפטומים שזה שרירים קופצים. עכשיו, זה קורה לכל בן אדם נורמלי מדי פעם. לי זה קורה המון ועוד בלי קשר לכתבה. השאלה שלי היא אם גם זה תופעה של חרדה.. אני שואלת כי לפני 3 חודשים לערך ביקרתי אצל נוירולוג מחשש שהיה לי לטרשת נפוצה... החשש היה שלי בלבד ללא שום קשר להפנייה של רופא! {היפוכונדרית אמיתית} השאלה שלי היא, אם הבדיקה יצאה תקינה סימן שהכל תקין נכון? כלומר אם חלילה היה חשש לניוון, הוא בטוח היה רואה נכון? סליחה שאני חורגת מהנושא, אני פשוט בלחץ הסטרי ואני לא רוצה לקרוא אודות המחלה באינטרנט מכיוון שזה מכניס אותי ללחצים מיותרים. המון המון תודה ויום טוב, מיכל.

לגולשי דוקטורס שלום, פורום זה נועד עבורכם, בימים קשים אלו, ומטרתו להשיב עד כמה שניתן על כל שאלה, בעיה ומצוקה שנתקלתם בה בזמן אמת. גם אחרי שעות המענה של המומחים תוכלו להיכנס לפורום ולקרוא את תשובותיהם שבוודאי יתנו מענה גם למי שיכנס לפורום במועד מאוחר יותר. צוות דוקטורס